"וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים"

המגיד בהגדה של פסח מביא את הדרשה הבאה:

"וירא את עניינו" - זו פרישות דרך ארץ, כמה שנאמר "וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים"

כיצד נלמד 'פרישות דרך ארץ' מהפסוק "וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים"?

הרבי מלובביץ' מסביר בהגדה שלו שבעצם פסוק זה אינו כלל קשור ל'פרישות דרך ארץ':

ולכאורה כוונת הדורש מובנת בפשיטות כי הראיה "כמה שנאמר" מתייחסת לתיבת "וירא", ולא לדרשת "פרישות דרך ארץ", שהיא אינה באה אלא במאמר המוסגר. וכאלו אמר "וירא את ענינו כמ"ש וירא אלהים וגו'", אלא שדרך אגב מפרש מהו "ענינו". 

אך רוב הראשונים לא הסבירו כך, אלא מצאו קשר בין הפסוק "וירא אלהים" לדברי המדרש "זו פרישות דרך ארץ". כך לדוג' מביא הרב כשר בהגדה שלמה את דברי הריטב"א:

כמה שנאמר... וידע אלהים: דבר שאינו יודע אלא הקב"ה בלבד, וזהו התשמיש. 

פרשנים אחרים הסבירו כי יש כאן לימוד על המילים "וידע אלהים" מלשון "והאדם ידע"

הנצי"ב בהעמק-דבר על פרשת שמות מסביר אחרת, שהלימוד נלמד מהמילים "וירא אלהים", ולא מהמילים "וידע אלהים".

וירא אלהים - ראה גם מה שלא שמע, היינו פרישות דרך ארץ, שלא מצאו לבבם לצעוק על זה לפני ה', אבל הקב"ה ראה.

בעניין הפסוק "וירא אלהים", מעניין לשים לב לתרגום היוצא דופן על הפסוק:
וּגְלֵי קֳדָם יְיָ, שִׁעְבּוּדָא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲמַר בְּמֵימְרֵיהּ לְמִפְרַקְהוֹן, יְיָ.

מעבר לעובדה שהתרגום שינה את "וידע אלהים" להיות: ואמר בדיבורו להוציאם, צ"ע גדול מה טעם ראה התרגום להוסיף את שם ה' בסוף הפסוק. [בספר נפש הגר מביא שהיה מי שהציע למחוק שם זה, אך דבר זה קשה ביותר, שכן בכל ההוצאות המדויקות של התרגום שם זה מופיע. בספר זה הוא מסביר את שם ה' להיות כמו 'למען שמו']. 

המעיין תשרי תשע"ג

לפני זמן לא רב עלה לרשת גליון המעיין של תשרי תשע"ג. הנה התוכן עם הערות שלי על מספר מצומצם של מאמרים.

בתוכן:
'הבטחון בה' מונח בטבע הבריאה' [דברי פתיחה] / העורך
בענין האהבה לילדים וקדושת הבכור, טעמי המצוות ואבולוציית המוסר: פיסקה חדשה מאת הראי"ה קוק זצ"ל / הרב ארי יצחק שבט
הרב אלישיב זצ"ל – פסיקות בענייני משק וחקלאות / הרב זאב וייטמן - הציבור הדתי-לאומי מעולם לא הגדיר האם גם הוא מחשיב את הרב אלישיב זצ"ל כגדול הדור (או למצער אחד מגדולי הדור). מכיוון שהציבור הדתי-לאומי לא ממש מכיר במושג הנקרא גדול-הדור, זה גם לא כל כך משנה. ברור הוא שהרב אלישיב היה גאון גדול, אך גם כל מי שנחשף לפסיקותיו של הרב אלישיב יודע שהם ככלל בבחינת דבר שאין הציבור הדתי-לאומי יכול לעמוד בו. הבנה זו מקבלת אשרור נוסף במאמרו של הרב ויטמן, ובכמה נושאים גם משתמע מדבריו של הרב ויטמן עצמו חוסר היכולת לקבל פסיקה כזו. יש לי עוד הרבה מה להאריך בנושא, אך נדמה שכבר כתבתי יותר מדי.
תשובות בענייני שבת בצבא / הרב יהודה זרחיה סגל זצ"ל
עוד בעניין ספר התורה המיוחס לר"ן והצד"י ביו"ד הפוכה / הרב פרופ' שלמה זלמן הבלין
תפילה על אחרים שיחזרו בתשובה / ישראל איסר צבי הרצג
"לעוון חטאימו חטֵא" / הרב נתן קמנצקי
'לא בשמים היא' והכרעת הדין / שמעון קלמן
מרכיבים ומורכבות בתפילות ה"יזכור": "אשכנז" בצפון איטליה / ד"ר מאיר רפלד
מנהג הוספת 'הרחמן' לשבת ומועד בברכת המזון / הרב צבי רון
קפידת רב חסדא ורב הונא / אריאל קליין
עיונים בפרשת העקדה / הרב אליעזר בן פורת
בליעה ופליטה / הרב ד"ר ישראל מאיר לוינגר - זה מאמר בהחלט מעורר למחשבה. לכאורה, המחבר הוכיח במחקרו שיש בליעה ופליטה גם בכלים מודרניים. זו אמירה לגמרי לא פשוטה לעיכול. נרגעתי כשנזכרתי שהבליעה שעליה דברו חז"ל היא בליעת טעם. וזה בודאי לא הוכח בניסוי זה. 

הרב צבי שכטר מארה"ב סיפר פעם שכשהוא למד כימיה אצל אחיו של הרב, פרופ' שמואל סולובייצי'ק, הם עשו פעם ניסוי עם מבחנות מזכוכית. הוא פנה לפרופ' ושאל אותו אם אפשר להוכיח שאין בליעה בזכוכית. הפרופ' התחיל לצעוק עליו: "אידיוט! אתה לא מבין שאם היה אפילו בליעה ופליטה של משהו, כל הניסויים בעולם לא היו יכולים לעבוד? היו צריכים להשתמש במבחנות חדשות לחלוטין בכל ניסוי, מחשש שהחומרים מהניסוי הקודם ייפלטו לתוך החומרים של הניסוי הנוכחי!". 

בכל מקרה, ההתלבטות של פוסקי ההלכה לנוכח הכלים המודרניים תימשך.
עוד בענין ההדפסה הראשונה של שו"ת התשב"ץ / הרב יואל קטן

תגובות והערות
על זמן הקרבת קרבן פסח ועל קדושת חול המועד / הרב אביגדר נבנצל
על המהדורה החדשה של ספרי המהר"ל – תגובה לביקורת / יצחק יודלוב; תגובה לתגובה / הרב ד"ר אליהו גורפינקל
בעניין הגדרת תינוק שנשבה / הרב אברהם יהודה רוס; תגובה / הרב טוביה כצמאן
בעניין הדפסת המהדורה החדשה של חומש 'העמק דבר' / הרב דוב שפירא - הרב שפירא מבטל לחלוטין את הסיפור אודות שינוי נוסח הנצי"ב בעקבות שיחת טלפון (ראו כאן), ולדבריו להד"ם. בזמנו כשהסיפור הזה התפרסם פנה אלי אחד מקוראי הבלוג ואמר לי שהסיפור הוא בדוי לחלוטין, העברתי את דבריו לעורך המעיין, והלה השיב שמספר הסיפור נאמן עליו ביותר. עתה מגיע האחראי על הוצאת הספר ומחזק את דבריו של אותו קורא בגלוי. אז אם אתה קורא את דברי, אני מתנצל שלא פרסמתי את דבריך כבר אז (עם דבריו של עורך המעיין), ואולי זה היה חוסך מעט בושות מהרב שמריה גרשוני שקצת ירד על המו"ל בעקבות פרסום אותו סיפור.

נתקבלו במערכת

פנינים מהנצי"ב - פרשת האזינו

כיצד יתקדש שם ה' בעולם?

הנה רעיון שלא צפיתי למצוא בנצי"ב. הדברים הם מתוך העמק דבר על הפסוק "כי אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנכי לעולם" (דברים לב ט):

והנה בשנות הביניים (=ימי הביניים) כאשר כסה אופל הבערות בעולם לא היו חכמי אומות העולם חוקרים בחכמת הטבע ולא חקרו אלא באמונתם ובמה שלמעלה מהטבע רק בכח המדמה. ועל כן היו ישראל הנלוזים מכל חכמתם וארחותם בזוים בעיניהם. כי לא ידעו את ה' וישראל עמו וכח חכמתם. אבל "כאשר אשא אל שמים ידי" שאתן כחי לגלות כל סתרי הטבע כמה השפעה יש בכל יסוד ובכל בריאה להשפיע ברכה וטובה בעולם, ופי' "ידי" - יכלתי... ויהיו אז חכמי אומות העולם חוקרים בזה הרבה עד שיעמדו על נפלאות הבורא ית'. ובזה שיהיו עסוקים בחכמת המשפיעים יכירו כח ישראל וחכמתם מלבד שבזה לא נגרע כחם, ואדרבה מעתה יכירו וישכילו חכמת ישראל ותעודתם מכבר לעבוד אך את ה' יוצר כל הבריאה וממילא יתגדל שמו ית' בעולם. 

פנינים מהנצי"ב - פרשת נצבים

בשבת שעברה, פרשת נצבים, נתפסתי לשתי נקודות בפירוש הנצי"ב על הפרשה.

המדד הוא סובייקטיבי ולא אובייקטיבי

ללמדנו שאין כל שבט ומנהיגיו נדונים בשוה. אלא לפי טבע השבט ובמה שהחזיק ביותר להיות נזהר בזה נידון על העוותו וסר מדרך הטובה שהחזיק בה. וכמו שאמר עמוס הנביא "על שלשה פשעי יהודה ועל ארבעה לא אשיבנו, על מאסם את תורת ה' וחקיו לא שמרו. על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו, על מכרם בכסף צדיק וגו'". הרי שעיקר הדין על שבט יהודה על שסרו מדרכם הטובה לשמור חקיו... ולא כן שבטי ישראל שמעולם לא החזיקו כל כך בתלמוד תורה אלא בחסד בין אדם לחבירו כדרך מלכי ישראל, ע"כ עיקר הדין עליהם על שסרו מזה המדה ומכרו בכסף צדיק וגו'.
(העמק דבר דברים פרק כט פסוק ט)

אין להסתמך להלכה על עיונים תאורטיים

ומגיד המקרא שבבואם לארץ ישראל ויגיעו למעשה כמה דברים שהיה העיון עד כה הלכתא למשיחא ולא למעשה ע"כ עתה בבואם לידי מעשה "תשוב ושמעת בקולו" - תחזור לעיון להוראה למעשה. ולמדין מכאן דאע"ג שעיין והוציא דבר חידוש שלא בשעת מעשה כשיבא מעשה לידו מחויב לחזור ולדון בדבר. והיינו דאמר ר"י בגיטין "וכי בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה?". פי' אע"ג שלהלכה ברור לנו שכך הוא מכל מקום אלו הגיע מעשה לידינו היה לנו להתיישב עוד הפעם ואולי היינו חוזרים בדבר.
(העמק דבר דברים פרק ל פסוק ח)

וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל הָעַמִּים - תכלית ומחיר

אחד מקללות התוכחה הוא (דברים כח סד):

וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ עֵץ וָאָבֶן.

איך צריך להבין את חציו השני של הפסוק? האם זהו איום על עם ישראל, שהם יעבדו אלהים אחרים?

כנראה ששאלה זו גרמה לתרגום לתרגם את חציו השני של הפסוק כך:

ותפלחון תמן לעממיא פלחי טעותא די לא ידעת את ואבהתך אעא ואבנא

כלומר, הוא הוסיף מילה:

וְעָבַדְתָּ שָּׁם לעובדי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ עֵץ וָאָבֶן.

אך אולי אפשר להציע כיוון אחר.

הנצי"ב בפירושו על הפסוק המסכם של התוכחה:

אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲ‍שֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב.

כותב כך:

ועיקר הוספה בזה הברית היא גזירה "והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ וגו'" שבא לתכלית "וימלא כבוד ה' את כל הארץ"... רק הסיבות לזה התכלית באו ע"י כמה גלגולי צרות עד שמגיע לזה התכלית

כלומר, קללת "והפיצך ה' בכל העמים" הוא לא רק קללה, אלא הוא תכלית הקללות. הקללות אינן נקמה של הקב"ה בבני ישראל על שלא שמרו מצוותיו, אלא יש לעונשים תכלית של "וימלא כבוד ה' את כל הארץ".

אולי עפ"י זה אפשר להבין אחרת גם את החצי השני של הפסוק: "וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ עֵץ וָאָבֶן."
יתכן שאם חציו הראשון של הפסוק הוא התכלית של הקללות, אז החצי השני של הפסוק "ועבדת שם אלהים אחרים" הוא המחיר שמוכנים לשלם עבור השגת התכלית. עפ"י הבנה זו, הקב"ה מצהיר שכדי למלא את התכלית של "וימלא כבוד ה' את כל הארץ" הוא מוכן גם לשלם מחיר שיהיו יהודים שיעבדו אלהים אחרים ויתבוללו.

נצי"ב על היתר המכירה

השמיטה עוד רחוקה מאתנו, ואף על פי כן אני מבקש לשתף אתכם במשהו נחמד שמצאתי בשבת בעניין היתר המכירה בשמיטה. הנצי"ב מוולוז'ין היה אחד המתנגדים להיתר המכירה. את התנגדותו הוא מפרט בקונטרס "דבר השמיטה" שנדפס בשו"ת שלו "משיב דבר" ח"ב סי' נו.

עתה, שימו לב כיצד הוא מפרש את הפסוקים מפרשתנו (בפירושו "העמק דבר" על התורה):

והארץ לא תמכר לצמיתות - ויותר נראה שבא הכתוב להזהיר שלא למכור לעובד כוכבים כדרך שאנו עושים בשביל מלאכת שבת. כך היה עולה על הדעת למכור השדה בשביעית וביובל לעובד כוכבים והוא אינו מוזהר על זה הזהירה תורה שלא למכור ולמסור לעובד כוכבים. 

בדי הארון כשני דדי אשה

בחדשים האחרונים אני משתדל ללמוד מפירוש הנצי"ב "העמק דבר" על פרשת השבוע".
את פירושו הייחודי על מקומם של בדי הארון הוא כותב מספר פעמים בפרשת תרומה והוא חוזר עליה בפרשתנו, פרשת פקודי.
לדבריו, בזמן שהארון היה נתון במשכן (ולאחר מכן בבית המקדש) הבדים היו משוכים מעט כלפי חוץ (העמק דבר, שמות כה יב):

ואם כן היו מונחים בשעת משא בולטין משני הצדדים בשוה, ובשעת עמידה היו זזין [=מזיזים] את הבדים לחוץ כדי שיראו כשני דדי אשה והיה הצווי על בצלאל שיביא את הבדים כדי לשאת - פירוש: באופן שיהא ראוי לשאת [=שווים משני הצדדים] וכן עשה בצלאל, ומשה רבינו תיקן את הבדים באופן שיהיו נראין כשני דדי אשה וזהו פירוש "וישם את הבדים על הארון" תיקן אותם על מתכונתם.

אך מה הצורך בכך שהבדים יהיו משוכים החוצה כשני דדי אשה?
את זה מסביר הנצי"ב במקום אחר, בציווי על הפרכת (העמק דבר, שמות כו לג):

אלא כך הענין, דכבוד ה' והענן לא היה אלא באורך עשר אמות של קדש הקדשים והפרכת היה נמשך לחוץ מעשר אמות ע"י הבדים שהיו בולטין כשני דדי אשה. ובמקום בליטה זו לא היה כבוד ה' והיה משה רבינו עומד שם.

כלומר, ההבלטה של הבדים נועדה למשוך את הפרכת מעט החוצה כדי ליצור למשה מקום מצומצם לעמוד בו שאיננו חלק אינטגרלי מקדש הקדשים (איננו בתוך אורך עשר האמות) אך הוא מצדו הפנימי של הפרוכת.

מענין לענין באותו ענין, ראוי להזכיר שישנם הטועים לחשוב שבבית ראשון לא היתה פרוכת. זו כמובן טעות, והיתה פרוכת הן במשכן, הן בבית ראשון והן בבית שני. ההבדל בין בית ראשון לבית שני הוא שבבית ראשון היה קיר מפריד בין הקדש לקדש הקדשים ובקיר היה פתח ובו תלו את הפרוכת. לעומת זאת, בבית שני לא היה קיר ובמקום זה היו שתי פרוכות עם מרחק אמה ביניהם. 

ביקורת ספרים: חומש העמק דבר הוצאת ישיבת וולאזין - תגובה

המשך מ: ביקורת ספרים: חומש העמק דבר על ספר בראשית הוצאת ישיבת וולאזין

1. אחד הקוראים העיר לי שמלבד ההוצאה הישנה של ועד הישיבות בא"י וההוצאה החדשה של ישיבת וולאזין ישנה גם הוצאה של חומש "העמק דבר" שנעשה ע"י אחד הרבנים לבית קופרמן.

2. אחד הקוראים העביר לי את התגובה הבאה מבן משפחת ישיבת וולאזין (אני מודה מעומק לבי הן לקורא שפעל להשיג את התגובה והן למגיב עצמו):

ההוספות מכתב יד הנצי"ב שנדפסו בסוף החומש במהדורה הישנה, הם מכתב יד אחד שהיה על גליון החומש של הנצי"ב. נפלו הרבה שיבושים, הן בהעתקתן והן בהדפסתן. זה כנראה נעשה בחפזון רב. מעבר לכך, כתב הנצי"ב מהדורה מתוקנת יותר ומסודרת לדפוס של ההוספות והתיקונים על מחברת נפרדת, [שהביע רצונו שהוא רוצה להדפיס כך מחדש את הספר כולו], בה יש שינויים רבים מאד מהמהדורה שעל גליון החומש. הניסוח בדרך כלל יותר צח ובהיר.

אם יש שינוי ממשי בין ההוספות שבסוף מהדורת ועד הישיבות למהדורת המשפחה - שאי אפשר לתלותו בטעות המעתיק הראשון או הדפוס - הוא בהכרח תיקון שניתקן על ידי הנצי"ב עצמו במהדורא בתרא שלו, ובדרך כלל כשמתבוננים אפשר גם להבין למה שינה ותיקן.

בחומש במדבר לא נותרה המהדורה האחרונה של תיקוני והוספות המחבר, ושם הוגהה מהדורת המשפחה אך ורק מתוך החומש המקורי של הנצי"ב עם התיקונים וההוספות שבגליון. השינויים בחומש זה בין הנדפס בסוף מהדורת ועד הישיבות לנוסח מהדורת המשפחה, הם רק מהגהה מדויקת יותר של כתב היד.

ההפטרות נדפסו במהדורה הראשונה שהדפיס הנצי"ב, עם פירוש הרד"ק. צילום ממהדורה זו מצוי בימינו במהדורה ישנה של העמק דבר בכריכה כחולה או אדומה. במהדורת ועד הישיבות, מטעמי חסכון בדפים, השמיטו את פירוש הרד"ק.

פה קדוש, למרות שאין לו שום קשר לסגנון ספר העמק דבר, הואיל וכבר קנה שביתה במהדורות הישנות, רצו להדפיסו גם במהדורה החדשה, ולשם כך ערכו את ספר פה קדוש מחדש מתוך כתבי יד, בתוספת מרובה על הנדפס בעבר בסוף החומש. ספר זה נדפס ע"י המשפחה בשנת תשנ"ד [לפני הופעת "פה קדוש" החדש של אליאך] מתוך מטרה להדפיסו אח"כ בחומש העמק דבר החדש, אלא שעקב רצון [וכנראה גם צורך] לערכו שוב מחדש, התעכב הדבר, ולא איסתעי' מילתא.

לפי המקובל במשפחה, הגיה הנצי"ב בעצמו את פנים המקרא והתרגום. אין על כך דברים שבכתב מהנצי"ב. השאלה "מה שינו מהמקובל לפנינו" אינה במקומה. יש מאות שינויים דקים בין חומש לחומש, ובכגון אלו מדובר. בחומש יש הכרעות בנוסח, והערות מדי פעם שאינן מופיעות בחומשים המצויים.

האם הנצי"ב הגיה בעצמו את החומש? האם נתן רק הוראות בקשר להדפסה? זאת לא נדע. מה שכן ניתן לשער, שהוא העתיק או הורה להעתיק מחומש שנדפס בדובראוונא תקס"ד עם מסורה גדולה וקטנה ופירושים שונים. יש בו פירוש מנחת שי מוגה, מנורת שלמה ומנחת כליל, שהם פירושים העוסקים בדקדוק ומסורה. על הספר והפירושים האחרונים יש הסכמה נלהבת מהגר"ח מוולאזין ועוד. החומש נמצא באוצר החכמה.

התביר ב"המכה" ביום המגפה, המופיע בחומש העמק דבר ועוד חומשים, יכול להיות טעות, אבל לא טעות של חוסר שימת לב או טעות הדפוס. בחומש הנ"ל, בפירוש מנחת כליל נכתב על כך: "המכה. הכ"ף בקמץ כדלעיל, והוא בתביר, ולכן מלת ביום הבי"ת בדגש, וכ"ה במס"ק". אפשר כמובן להתווכח עם דבריו, אבל זה נוסח מוגה ומתוקן לפי דעתו לאורך כל החומש.

אכן נשתרבבה שגיאה במהדורה הראשונה של חומש העמק דבר ונדפס שם בטעות בויקרא כ"א כ"ג "ולא יחלל את מקדשִׁי" במקום "מקדשַׁי". טעות שכבר תוקנה על ידי הנצי"ב בעצמו בגליון החומש הנ"ל.

טעות נוספת נשתרבבה במהדורה הישנה, בבמדבר ל"ד י' "שׂפמה" בשי"ן שמאלית במקום בימנית. יתכן שזה באשמת המבטא הליטאי שלא הבדיל ביניהם.

שתי טעויות אלו אינן בחומש מנחת כליל הנ"ל, [בראשונה אף ישנה הערה במנחת כליל להסביר את הפת"ח], ושתיהן תוקנו בחומש העמק דבר מהדורת המשפחה.

ביקורת ספרים: חומש העמק דבר על ספר בראשית הוצאת ישיבת וולאזין

מאז תחילת ספר בראשית, אני מקפיד ללמוד מדי שבוע את פירוש הנצי"ב על התורה, העמק דבר. בספריית ביתי יש לי את העמק דבר בהוצאת ועד הישיבות בארץ-ישראל. לספריית בית הכנסת רכשתי את ההוצאה החדשה של ישיבת וולאזין. ממה שאני רואה בחנויות, ההוצאה הישנה של ועד הישיבות כבר לא נמכר וניתן למצוא אך ורק את ההוצאה החדשה של ישיבת וולאזין בשני גדלים.
כעת בסוף ספר בראשית אני חושב שהגיע הזמן קצת להשוות בין המהדורות.

במהדורה החדשה הם פתחו חלק מראשי התיבות, שהספר די מלא מהם. הנה דוגמא בפירוש הנצי"ב על הפסוק (בראשית מח יד) "וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה שכל את ידיו כי מנשה הבכור".
במהדורה הישנה:

ביארו חז"ל במ"ר שהגיע לו זה בשביל שהי' מצעיר את עסקיו והיינו כדאי' במס' תמיד ששאל אלכסנדרוס מוקדון לחכמים מה יעשה אדם ויחיה א"ל ימית א"ע, ופרש"י ישפיל. 

במהדורה החדשה (הדגשתי את השינויים):

ביארו חז"ל במ"ר שהגיע לו זה בשביל שהיה מצעיר את עסקיו והיינו כדאי' במס' תמיד [ל"ב א] ששאל אלכסנדרוס מוקדון לחכמים מה יעשה אדם ויחיה א"ל ימית את עצמו, ופרש"י ישפיל. 

כפי שאתם יכולים לראות, הם פתחו את ראשי התיבות הפחות פשוטים, והוסיפו מקור מדויק.

המהדורה החדשה כמובן גם הרבה יותר נוחה לעין. ועל אף שהגופן נשאר כתב רש"י הרי שהוא הרבה יותר גדול וקריא, והערות ה"הרחב דבר" שבהוצאה הישנה לפעמים קשים מאד לקריאה במהדורה החדשה מודפסים בכתב רש"י קריא.

גם ההפטרה במהדורה החדשה מודפסת בגופן יפה ועם פירוש הרד"ק, בניגוד למהדורה הישנה שהוא מודפס בגופן מאד לא נח ועם פירוש המילות בלבד.

עם זאת, במהדורה הישנה של ועד הישיבות נוספו בסוף החומש כל מיני תוספות שפשוט נעלמו מהמהדורה החדשה. כך לדוגמא בסוף חומש בראשית במהדורת ועד הישיבות ניתן למצוא את התוספות הבאות:
- הגהות רבנו משה איסרליש זצ"ל על גליון המזרחי - הגהות אלו באמת אין מקומן בחומש העמק דבר. אני מקווה שמי מהמהדירים את פירוש הרא"ם (המזרחי) יחכים להוסיף את הגהות אלו למהדורתו.
- מבוא קצר ל"העמק דבר" מאת הרב מאיר בר-אילן, בן המחבר- לא קשה לנחש מדוע מבוא זה "נעלם" במהדורה החדשה (רמז: הרב בר-אילן הוא הוא המזרחיסט הידוע).
- ספר פה קדוש מאת הרב יצחק מוולאזין - אין לי שום הסבר לכך שישיבת וולאזין במהדורה החדשה התעלמו מקיומם של כ30 עמודים של חידושי תורה מר' יצחק (בנו של ר' חיים) מוולאזין.
על כל אלה יש לומר "חבל על דאבדין ולא משתכחין".
עוד יש בסוף המהדורה הישנה הוספות לפירוש העמק דבר והרחב דבר מכי"ק המחבר. הוספות אלו מצאו את מקומם לתוך הפירוש עצמו ועל כך יש לברך. עם זאת, מסיבה שאינה ברורה לי הלשון מעט שונה בין מה שנדפס בסוף המהדורה הישנה לבין מה שנכנס בפועל למהדורה החדשה. ייתכן והרב בר-אילן שהדפיס הוספות אלו בסוף המהדורה הישנה שינה מעט מלשון המחבר. וצ"ע.

לסיום, עוד הערה קטנה. בפתח החומש כותבים המהדירים:

דקדוק המקרא בנקודות והטעמים, הוגה במהדורה זו, כפי שהודפס על ידי מרן זיע"א בהוצאה הראשונה, לבד כמה תיקוני טעויות. 

אינני יודע לומר מה פשר ההערה הזאת. האם אנחנו יודעים שהנצי"ב סמך את ידיו על הדקדוק והטעמים מהמהדורה הראשונה? המהדירים אף לא מציינים את המקומות בהם הם שינו מהמקובל לפנינו, כך שקשה מאד להעריך את פשר ההערה הזאת.

"ויאמרו איש אל אחיו" - למה עכשיו?

טז שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד, וְיִקַּח אֶת-אֲחִיכֶם, וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ, וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם הַאֱמֶת אִתְּכֶם; וְאִם-לֹא--חֵי פַרְעֹה, כִּי מְרַגְּלִים אַתֶּם.
יז וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל-מִשְׁמָר, שְׁלֹשֶׁת יָמִים.
יח וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ; אֶת-הָאֱלֹהִים, אֲנִי יָרֵא.
יט אִם-כֵּנִים אַתֶּם--אֲחִיכֶם אֶחָד, יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם; וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ, שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם.
כ וְאֶת-אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי, וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ; וַיַּעֲשׂוּ-כֵן.
כא וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ, הַצָּרָה הַזֹּאת.
כב וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר, הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל-תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד--וְלֹא שְׁמַעְתֶּם; וְגַם-דָּמוֹ, הִנֵּה נִדְרָשׁ.
כג וְהֵם לֹא יָדְעוּ, כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף: כִּי הַמֵּלִיץ, בֵּינֹתָם.
כד וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם, וַיֵּבְךְּ; וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם, וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם, וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת-שִׁמְעוֹן, וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם.

בתחילה יוסף מציע לאחים לשלוח אחד להביא את בנימין ושהשאר יישארו במעצר במצרים. לאחר מכן כולם נשארים במעצר שלושה ימים. לאחר מכן יוסף חוזר בו מהצעתו ומציע הצעה חדשה: להשאיר אחד במעצר ושהשאר ילכו להביא את בנימין.

הפסוקים הללו קשים מאד להבנה. 

א. מהו "ויעשו כן" המופיע בפסוק כ'?

ב. מדוע הוידוי "אבל אשמים אנחנו על אחינו" מתרחשת כעת? האם במהלך 22 השנים שעברו מעולם לא עלתה על דעתם שאולי הם טעו? ואם לא, אז מדוע זה לא קרה במהלך שלושת הימים בו היו נתונים במעצר? 

כל עוד יוסף הציע לשלוח אחד להביא את בנימין, ההחלטה את מי לשלוח היא החלטה עניינית ומקצועית. מן הסתם האחים היו בוחרים לשלוח את מי שיכול לעשות את הדרך באופן הכי מהיר, או את מי שיש את מרב הסיכויים שיצליח לשכנע את יעקב לשלוח את בנימין. 

אך כאשר יוסף אומר שאחד יישאר במעצר וכל השאר יחזרו ליעקב, מתחילה ויכוח בין האחים מי הוא זה שיישאר מאחור (במקום שיש בו מן הסתם גם סכנת חיים). זהו "ויעשו כן" - האחים התחילו לדון מי יהיה זה שיישאר מאחור. בשלב הזה מתחילים האשמות ההדדיות, ואז יוצאת לה הוידוי "אבל אשמים אנחנו על אחינו". 

יוסף שומע את הדיון בין האחים ואת דבריו של ראובן. ייתכן שכעת הבין ששמעון היה האחראי הישיר לגורלו, או שהוא מנקה את ראובן לאחר דבריו "הלוא אמרתי אליכם", ולוקח את הבא בתור בפיקוד את שמעון. 

[מבוסס על פירוש הנצי"ב לתורה, העמק דבר]

כישורים או קשרים?

אף על פי כן מינוי קרובים נחשב היום שיא השחיתות, משום שלא מדובר במינוי הנובע מכישורים. מינוי שעובר בירושה נתפס כיום גם כפגם אתי, משום שהוא מנוגד לחובת המינוי הענייני... למעשה מדובר בפגם אתי כפול: כלפי הקהילה והציבור, הזוכים בממונה שאינו ראוי, וכלפי המתחרים האחרים על התפקיד, שאינם יכולים להתמודד התמודדות שוויונית מפאת עדיפותו של היורש.  

(הרב יובל שרלו, אתיקה רבנית, רבנות: האתגר, עמ 413)

ויבז עשו את הבכורה - הראה לדעת לפני הבריות שעיקר מנהג בכורה אינו בדעת ישרה אלא מי שהוא מוכשר יותר במעלת עצמו ראוי להיות נכבד באחיו. ואחר דעת עשו נהרו כמה גדולי אומות העולם לבוז יחס ההולדה, אלא הכל תלוי בכשרונות טבע האדם.

(הנצי"ב מוולוז'ין, העמק דבר, בראשית כה לד)

הנצי"ב על מאובנים

בפרשת השבוע הקרובה, פרשת נח, מתייחס הנצי"ב (העמק דבר) לנושא מציאת מאובנים. על הפסוק "וימח את כל היקום" (בראשית ז כג) הוא כותב כך:

וימח את כל היקום - נמחו הגופות ודייק הכתוב 'אשר על פני האדמה' אבל נשתיירו כמה גופות שנפל עליהם עפר הרבה ע"י שטף המים ונשארו הגופות קיימין. והן הנה עצמות שמוצאין חופרי ארץ ומוצאין עצמות מבריות שלא נמצא עתה בעולם. ומזה שפטו הרבה שהיה לפני בריאה זו עולם אחר ואז היו בריות אחרות. ובאמת יש בבראשית רבה כמה פעמים על המקרא והנה טוב מאד מלמד שברא הקב"ה עולמות ומחריבן ואמר דין הניין לו ודין לא הניין לו... מכל מקום קשה לדעתי לומר כן שהרי מבואר בשמות רבה "'אלה תולדות השמים והארץ' מה פסל? שהיה בורא עולמות והיה מסתכל בהן ולא היו ערבים עליו ומחזירן לתהו ובהו" וא"כ לא נשתיירו מהם שריד ופליט.

אלא נראה שהעצמות האלה המה מלפני ימי המבול. ואע"ג שנמצאים באקלים שאינם חיים שם זה נעשה ע"פ ששינו את דרכם על הארץ לפני המבול והלכו למקום אחר. ומה שמוצאין בריות משונות הוא ממה שהרכיבו שני מינים שונים ונולד ע"י זה בריות משונות כמו הפרד היוצא מהרכבת סוס וגמל. והיה ההשגחה שישתיירו עצמות אלו כדי שיבא דור אחרון ויכיר סתרי הטבע וזהו כבודו ית'.

עד כמה שידוע לי בנושא זה, הבעייתיות בדברים שכותב כאן הנצי"ב זה שהמאובנים מתקופות פרה-הסטוריות שונות נמצאו במדוייק בשכבות שונות באדמה. זה כבר מקשה לומר שכל היצורים שנמצאו חיו לפני המבול. בייחוד הדבר קשה שלא נמצאו מאובני אדם כמו שנמצאו מאובני דינוזרים.

העבודה כמצווה - הנצי"ב

בעבר עסקתי בשאלה האם העבודה היא מצווה (ראו מאמר: "ששת ימים תעבוד" - המצוה לעבוד).

בימים האחרונים גליתי את הדברים של הנצי"ב (הרחב דבר, דברים ה יב) בנושא. הנצי"ב דן במחלוקת הלל ושמאי, שהגמרא (ביצה טו) מתארת ש"אמרו עליו על שמאי הזקן שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת... אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה בו שכל מעשיו לשם שמיים, שנאמר: ברוך ה' יום יום", ובעקבות זה במחלוקת בית הלל ובית שמאי באותו נושא:

תניא נמי הכי בית שמאי אומרים מחד בשבא לשבתיך, ובית הלל אומרים ברוך ה' יום יום.

על כך כותב הנצי"ב:

אבל מכל מקום נראה דכ"ע מודי בעיקר הדין דמצוה להכין מחד בשבא אלא שנחלקו בהא שכתב הרמ"א סוף סימן רמ"ח שאפילו הולך לסחורה או לראות פני חבירו חשוב הכל דבר מצוה ורשאי לצאת לפני השבת אף על גב שיודע שיהא נצרך אחר כך לחלל שבת משום עוסק במצוה [= מצוות פרנסה] פטור מהמצוה. ולכאורה קשה טובא הא אין בכח מצות פרנסה לדחות כל המצות. ותו הרי אפילו מילה בזמנה בשבת הסכימו הפוסקים שם נתפזרו הסמנים שאחר המילה אסור למול ושיהא נצרך לחלל שבת אחר כך. ועל כרחך צ"ל דאע"ג דמצוה להכין לפני השבת על השבת קודש אינו אלא כמו כל המצות דכתיב ההכנה בתורה ומכל מקום אינו מצות עשה ממש אלא הכנה למצוה... והכנה דמצוה נדחית אפילו מפני מצוה קלה כמו פרנסה. ובזה פליגי בית שמאי ובית הלל, דבית שמאי סברי דהוא כמצוה גמורה ואינה נדחית מפני מצוה דפרנסה ובית הלל סברי ברוך ה' יום יום, פירוש דבכל יום איכא מצוה לפרנסה אשה ובנים ודוחה מצוה זו.