יום ראשון, 30 במרץ 2008

כנסים לקראת פסח

בהתאם להלכה בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תכט סעיף א):
שואלין בהלכות פסח קודם לפסח שלשים יום.
ישנם בזמן הקרוב מספר כנסים העוסקים בהבטים שונים של חג הפסח הקרב ובא.

מכון המקדש מארגן כנס ליום ראשון א' בניסן בישיבת הכותל בעיר העתיקה בירושלים. הכנס, שמתקיים במלאת שלושים לפיגוע בישיבת מרכז הרב, יעסוק בנושא "היערכות להקרבת קרבן פסח". פרטים נוספים ניתן למצוא כאן.
לוח הזמנים של הכנס:
9:30 התכנסות
10:00 דברי ברכה ופתיחה – הרב דב ליאור
10:30- הרב מנחם בורשטיין –סקירה כללית שיטות בנושא פסח בזמן הזה
11:00- הרב שבתאי רפפורט
11:30- הרב אבי גיסר – השחיטה וזריקת הדם בקרבן הפסח
12:00- הרב יהושע פרידמן – שימוש בחשמל בצליית הפסח
12:30- הרב יהודה קרויזר – פסח שחל בשבת
13:00- הרב ראם הכהן
13:30- הפסקת צהריים
14:15 – הרב יצחק כהן (אביו של נריה הי"ד)
14:30- הרב ארהלה הראל – חגיגה ופסח מה קודם?
15:00- הרב איתי אליצור
15:30- פרופ' אריה מורגנשטרן – מסורת הגר"א ותלמידיו בחידוש העבודה ובנין המקדש
16:00 – הרב ישראל אריאל – מי נקרא בדרך רחוקה
16:30 – תפילת מנחה
17:00 – מצגת והדרכה בגדי כהונה, ביקור מומין ושחיטה
17:30 – הרב מאיר מאזוז שליט"א ראש ישיבת "כסא רחמים"

כנס שמארגן אירגון רבני צהר יעסוק בהבטים ההלכתיים שבהכנה לפסח השנה. הכנס יתקיים בבניין מכון-לב בירושלים ביום שני, ב' בניסן. הכנס מיועד לרבנים ואנשי חינוך.
לו"ז הכנס:
16:00: התכנסות ורישום.
פרופסור בודנהיימר- נשיא מכון לב: דברי ברכה.
16:15: הרב דוד לאו- רב העיר מודיעין: "אילו מוצרים זקוקים לכשרות לפסח".
17:00: הרב יעקב אריאל- רב העיר רמת גן ונשיא 'צהר':" ערב פסח שחל בשבת".
17:45: הפסקה וכיבוד קל.
18:00: הרב יהודה זולדן- ר"מ במכון לב: "ביעור מעשרות".
18:45: הרב שבתאי רפפורט- ראש ישיבת ההסדר שבות ישראל : "הלכות חול המועד במציאות המודרנית".

הרשמה מראש במשרדי צהר: 077-7756565
לרבני צהר: ללא תשלום
לרבנים חיצוניים: 20 ₪ בלבד.

על מארגני הכנסים לדעת שאם ברצונם להגיע לציבור רחב, עליהם לדאוג לכך שההרצאות בכנס יועלו לרשת. כנס ארגון צהר מיועד בעיקר לרבנים והוא מתקיים בשעות הצהרים, כך שאפשר להניח שהאנשים שעבורם מיועד הכנס באמת יצליחו להגיע אליו. לעומת זאת, הכנס של מכון המקדש מיועד, עד כמה שהבנתי מגעת, לכלל הציבור שנושא קרבן פסח קרוב לליבו. ציבור זה כולל אנשים רבים שאינם יכולים להתפנות ליום שלם על מנת להגיע לכנס. בהיכל ישיבת הכותל ניתן להכניס רק מספר מוגבל של אנשים,לעומת זאת אם התכנים יועלו לרשת באופן נגיש, קהל המשתתפים בכנס והנהנים מתכניה יעלה אקספוננציאלית. אני מקווה שהמארגנים ישכילו לאפשר נגישות להרצאות הכנס עבור ציבור רחב שרעב לשמוע דברי תורה אלו.

יוסף שלום

ובני בנימן בלע ובכר ואשבל גרא ונעמן אחי וראש מפים וחפים וארד: (בראשית מו כא)
את עשרת שמות בניו של בנימין חז"ל דרשו באופן שהם קשורים כולם לאחיו של בנימין - יוסף:
בשעה שעמד יוסף עם בנימין שאליה אית לך בנין (=שאלו: יש לך בנים?) א"ל אין (=כן), א"ל כמה אמר ליה עשרה אמר ומה שמהון, א"ל הוה לי חד אח והיו מעשיו נאים ונעימים ונשבה ממני והוצאתי להם שמות לשם המאורע שלו, בלע שנבלע ממני, בכר שהיה בכור לי, אשבל שנשבה ממני, גרא שגר בארץ אחרת, נעמן שהיו מעשיו נאים ונעימים, אחי שהיה אחי ודאי, וראש שהיה לי לראש והוא ראשון של אחיו, שנאמר (דברים לג) תבואתה לראש יוסף, מופים שהיה יפה מאד בכל דבר, ושכל הלכות שמסרו שם ועבר ליעקב מסרו לו, וחופים שלא ראה בחופתי ולא ראיתי בחופתו, ושחיפו עליו דברים ואמרו (בראשית לז) חיה רעה אכלתהו, וארד שהיה דומה לורד, וארד על שם כי ארד אל בני אבל שאולה (בראשית רבה (וילנא) פרשה צד ד"ה ח ובני בנימין)

בקריאת סיפורי בראשית עולה תמונה ברורה שיוסף הוא התופש את המקום המרכזי במשפחת יעקב, לא רק כאהובו של יעקב אלא גם כדמות המרכזית שגורמת לסיפור המקראי להתקדם. חז"ל במספר מדרשים רואים ביוסף האחראי לכל מה שארע ליעקב:
וישב יעקב, כך אמרו חכמים אלה תולדות יעקב יוסף, התולדות הללו לא באו אלא בזכותו של יוסף ובשבילו, כלום הלך יעקב אצל לבן אלא בשביל רחל, התולדות הללו היו ממתינות עד שנולד יוסף, הה"ד (בראשית ל) ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף, כיון שנולד שטנו של אותו רשע ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה, מי מורידן למצרים יוסף, מי מכלכלן יוסף, הים לא נקרע אלא בזכותו של יוסף, הה"ד (תהלים עז) ראוך מים אלהים ראוך מים יחילו נתן תהום קולו, גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף, א"ר יודן ב"ר שמעון אף הירדן לא נקרע אלא בזכותו של יוסף (בראשית רבה (וילנא) פרשה פד)

נראה שמה שעומד מאחורי מדרש זה, ובכלל בראייה של חז"ל את יוסף הוא דמות של אדם השואף כל הזמן להגיע לשלמות. חוסר ההסתפקות במצוי והנסיון לשאוף ולהגיע לרצוי הוא המוביל את יוסף. זה מה שמוביל את יוסף להביא את דבתם רעה של אחיו אל יעקב, כי הם לא עמדו בצפיות הגבוהות שהיו ליוסף, זה מה שהוביל את יוסף להצטיין בבית פוטיפר ובבית הסוהר ולא לשקוע בדכאון כפי שהמציאות היתה אולי מחייבת. הכשרון של יוסף לראות מעל המציאות אל תחום הרצוי הוא שהוביל את יוסף האח, והוא גם הוביל את יוסף השבט להיות זה שקורע את מלכות ישראל לשניים בימי ירבעם - שכן במקום להסתפק במצוי, מלך לא כל כך רצוי מבית דוד, רצה שבט יוסף להגיע ליותר. דבר זה גם נגלה לעינינו בבחירה של משה בשבט מנשה להיות ה"שוטר" של שבטי ראובן וגד בעבר הירדן המזרחי.
הסתכלות זו על יוסף היא כנראה מה שהובילה את חז"ל לכנות את יוסף במידת הצדיקות ולראות בו את המסמל את הספירה הששית - ספירת היסוד.

כנראה שלאורך כל ההיסטוריה, המנהיגים שהובילו לשינויים גדולים בעם היהודי ובעולם כולו היו אלו שלא היו מוכנים להסתפק בטוב ולראות את חצי הכוס המלאה, אלא אלו שראו את חצי הכוס הריקה והשתדלו בכל כוחם למלא את הכוס לחלוטין. תהליכים היסטוריים כאלו פעמים היו גם הרי אסון לעם ישראל ולכלל האנושות. הרצון של יוסף תמיד לשאוף למצב "הכי טוב" ולשלימות, זה רצון שדורש סייגים וגבולות על מנת שהוא באמת יוביל למצב שהוא יותר טוב ולא חלילה למצב שכולם נפגעים בדרך לשלימות הנשאפת. מכיוון שכך ראינו לנכון להוסיף ל"יוסף" גם את "שלום", על מנת למתן במקצת ולסייג את "קיצוניותו" של יוסף. בתקווה שכל שאיפה של יוסף לשלמות תהיה מתוך דרכי שלום ומתוך דבקות בקב"ה שהוא המלך שהשלום שלו.

בחיבור שמות אלו - יוסף שלום, אני רואה גם העלאה על נס את שני המאורות הגדולים לבית משאש, הרב יוסף משאש והרב שלום משאש זכר צדיקים לברכה. מנהיגים אלו ידעו להוביל את צאן מרעיתם באורח רוח, בשום שכל ומתוך ראיית התמונה הכוללת. תכונות שאני מקווה ליישם בדרכי, ובעז"ה להנחיל לבניי. [מומלץ להאזין להרצאה מרתקת על דרכם של רבני מרוקו מאת פרופ' מארק שפירא כאן].
שנזכה, אני ומשפחתי, לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובעבודה.

לרגל הכנסת בני, יוסף שלום, לבריתו של אברהם אבינו.

יום חמישי, 27 במרץ 2008

ממבצע הגירוש השחור למבצע "צבע כחול"

את הדברים הבאים כתב ידידי ר' אוריאל פרנק, הידוע יותר לקוראי בלוג זה בכינויו הרב "מענה לשון"

א.

אפתח בנקודות ציון, כרקע להמשך:

  • י"ג באב תשס"ה - קציני חיל האויר ופקודיהם מְגָרְשִׁים אותנו מהישוב נצר חזני אשר בגוש קטיף תובב"א אל עתיד לא נודע, בשם ה"חוק". למי שהספיק לשכוח: בין י' באב לח' באלול תשס"ה גורשו כל יהודי גוש קטיף וצפון השומרון מנחלת אבותינו, נהרסו יישוביהם הפורחים ונמסרו לרשות המחבלים (כביכול, כדי לשפר את המצב הבטחוני והמדיני).
  • י"ט באדר תשס"ח - קציני חיל האויר מבקרים בקרית נוער ביקור שניתן להגדירו כמסע פרסום וגיוס לחיל.

הביקור כלל:

סרטון על הישגיה של מדינת ישראל ב60 שנותיה
סרטון על "מבצע" של חיל האויר בשם "צבע כחול", ובו ערכו לאחרונה לכמה עשרות מילדי שדרות המופגזת "טיול בר מצוה" עם סיור בבסיס חה"א, טיסה וכו'
דיון והפעלה שהמסר המרכזי שלהם: תיאור אתגרים וניסיונות שונים בתחומים שונים במדינת ישראל בעבר ובהווה, ומה דרוש כדי להצליח בהם -- הערכים: מִקצועיות, אחדות, דבקות במטרה ו...נחישות.

ב.
במחשבה ראשונה: כמה נפלא שחיילי ישראל גומלי חסד עם המסכנים בשדרות, הנתונים מדי יום לקסאמים מעופפים ומדי ליל לגראדים מפוצצים. הלוואי וכל ישראל היו נרתמים לעזרתם, כל אחד כפי יכולתו ודרכו.
במחשבה שנייה, אתה שואל את עצמך: האם זה תפקידו של צה"ל וחיל האויר? האם לא מוטב שיעסקו בכל מרצם בניצחון במלחמתם נגד אויבינו מגבול הלבנון ועד מדבר מצרים?
ובמחשבה שלישית, קשה שלא להיזכר ("לא נשכּח!") במבצע אחר שגם הוא לא אמור להיות תפקידו של צה"ל: מי גרם למצב בו נתונים תושבי שדרות ואשקלון -- אם לא מְגָרְשֵׁי היהודים מֵחֶבֶל עזה: מראש הממשלה הקודם, והנוכחי (בגיבוי מערכות המשפט והתקשורת), ועד לקצינים ולחיילים הפשוטים שהשתתפו וצייתו לפקודה הבלתי חוקית והבלתי מוסרית של עקירת יהודי גוש קטיף וצפון השומרון, הריסת בתיהם ומסירת ארץ ישראל לידי אויב!

ג.
בהפסקה שאל אחד התלמידים את אחד הקצינים (שהודה - אך לא בוש - בהשתתפותו בגירוש) מדוע צה"ל ציית לפקודת הגירוש, והקצין חזר על המנטרה הרגילה שחובה לבצע כל פקודה, אא"כ היא בלתי חוקית בעליל. הופתעתי לטובה מכך שקצין זה (בדרגת רס"ן, אם אינני טועה) הסכים שכל חייל, לפי שיקול דעתו ומערכת אמונותיו וערכיו, היה יכול להגדיר פקודה זו כבלתי חוקית בעליל, ולסרב לה.
אותו קצין לא שכח לטעון להגנת ה"התנתקות", ש"אי אפשר לעמוד מנגד לאֵם ששכלה את בנה בפעילות בתוך עזה" (כביכול, "רק" למען הגן על מתנחלים...). כנראה שהוא לא שמע על ההידרדרות הביטחונית בעוטף עזה מאז הגירוש. רבש"ע, "פְּקַח נָא אֶת עֵינָיו וְיִרְאֶה!"

ד.

עם הפנים לעתיד:
"כי אמיתית היא ולא סמל ולא דגל ולא אות,
העבר מאחוריה, היא צופה אל הבאות"
בסיום הסרטון הנ"ל, שהדגיש עד כמה עלינו להיות גאים בעצמנו ובהישגיה של מדינת ישראל, למרות הקשיים, הושמע שיר זה. וכאן הבן שואל (או עכ"פ ראוי שישאל): מה המטרה? לאן אנחנו הולכים? לשם מה כל המדינה הזו על 60 שנותיה?
כך הוזהרנו בחומש דברים (עיין פרק ח):
פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ, וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה, וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה', וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ "כֹּחִי וְעוֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה"
-- וְזָכַרְתָּ אֶת ה' כִּי הוּא הַנּוֹתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל!
וְהָיָה אִם תִּשְׁכַּח אֶת ה' -- הַעִדוֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבוֹד תֹּאבֵדוּן, עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל ה'!
כל ערכי צה"ל כקליפת השום אם ביום פקודת עקירה (בעבר, או ח"ו בעתיד) נרמסת האחדות, מתרוקן תפקידו של צה"ל מתוכְנוֹ, נקרעת נחלת ה', מופרת תורת ישראל, ומתחלל שם שמים!
כל ה"ערכים" - המִקצועיות, הדבקות במטרה "בנחישות וברגישות", והאחדות - יכולים להיות כלים להשגת ייעודו של עם ישראל, כפי שהוגדר בהר סיני: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ".
על כן, אין לחנך את הנוער שלנו "להתערות בחברה הישראלית" פלוּס כיפה. לא להיות גם אזרח וגם דתי, גם חייל וגם חובש כיפה. היהדות אינה רק אמונה שהכל בס"ד, אלא גם ההשתדלות שלנו צריכה להיות יהודית. תורת ישראל מנחה אותנו בכל חיינו: בקודש ובחול, בבית המדרש ובלימודי התיכון, באזרחות ובשירות הצבאי. הערכים בשמם אנו פועלים במדינה אינם תרבות הגוים, אלא הגשמת רצון ה' בכל תחומי העשייה.

ה.
דוגמה לדבר, באחת ההפעלות, שבה הוצגו מספר דמויות וההתמודדויות שלהן עם קשיים שניצבו בדרכן.
אחד ה"קשיים" הוצג כך: "בן למשפחה עם 14 ילדים".
לקח לי זמן להבין למה עובדה זו כשלעצמה מוגדרת כ"קושי" ולא כ"מתנה". אם מתחנכים על ערכי תרבות המערב, אכן כל ילד הוא עול כלכלי ומכשול למימוש העצמי, ואם נכפיל זאת ב14 (ד"י בגימטריה...), נקבל רק אסון וקושי. אך אם "פרו ורבו" היא מצוה, ואם אחד מהערכים אליהם נחנך הוא ערך המשפחה (ברוכת הילדים), הרי שי"ד ילדים אינם "קושי", אלא שפע ברכה (אכן, ככל ברכת שמים מידו הרחבה, צריך להכין את הכלים לקלוט את הברכה...).
לסיכום, עלינו להבין שמטרתנו להציב אלטרנטיבה יהודית בכל תחומי העשייה הישראלית: להיות יהודי באוהלנו ובצאתנו, בלימודינו ובעבודתנו, באזרחותנו ובשירותנו הצבאי, בעסקינו ובממשלתנו. "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אוֹרְחוֹתֶיךָ".

אוריאל פרנק
מצפה יריחו (כן, כן, מעבר ל"קו הירוק"), ומלפנים: נצר חזני תובב"א

יום רביעי, 26 במרץ 2008

מדרש לפרשת שמיני

אמר רבי תנחום בר חנילאי: משל לרופא שנכנס לבקר שני חולים אחד לחיים ואחד למיתה. אמר לזה של חיים: זה תאכל וזה לא תאכל, ושאינו לחיים אמר: כל דבעי הבו ליה (=כל מה שהוא רוצה - תנו לו). כך עובדי כוכבים שאינן לחיי העוה"ב כתיב בהם: (בראשית ט) "כירק עשב נתתי לכם את כל" אבל ישראל שהם לחיי העולם הבא: "זאת הבהמה אשר תאכלו": (ויקרא רבה יג)
המדרש נראה פשוט מאד: עם ישראל נצטוו בציווי "ובחרת בחיים" ולכן עליהם לשמור על דיאטה קולינרית מיוחדת מה שאין כן אומות העולם ולכן הגויים אינם מחיובים וכלל אינם צריכים לשמור על הלכות כשרות המאכלים.
ניתן לקיים סביב מדרש זה דיון רחב בנושא טעמי המצוות וחשיבותם והאם הטעם הזה שנותן המדרש מקרב את נושא הכשרות להבנתנו או שמא הוא אפילו מרחיק זאת מההבנה, שכן כעת נשאר לשאול: על פי אלו קריטריונים קבעה התורה שדווקא בהמה מעלת גרה היא מתכון לחיים?
ברצוני להתייחס דווקא לפן אחר של מדרש זה. המדרש מסביר שהלכות הכשרות ניתנו לעם ישראל ולא לכל בני האדם בכדי לשמור שעם ישראל ישארו "בחיים". נשאלת השאלה: מדוע דווקא כאן, בנושא הכשרות, ראה המדרש צורך לתת הסבר להבדל בין עם ישראל לאומות? מדוע איננו מוצאים מדרש מעין זה על השבת לדוג'? המדרש יכל להמשיל זאת לרופא שאומר לחולה שרוצה לחיות שעליו לנוח מדי פעם, ואילו לחולה שאינו לחיים שהוא יכול לעבוד בגופו ללא מנוחה. אינני מכיר מדרש כזה, ואני מנחש שזה לא רק בגלל בורותי.
נראה שמה שהטריד את חז"ל זה המיקום של פרשת כשרות החיות. פרשה זו ממוקמת בין פרשיות הקרבנות והמשכן לבין פרשויות הטומאה והטהרה. כל הפרשיות שלפני ושאחרי פרשת הכשרות מהווה את הליבה של "תורת כהנים", אז מדוע התורה הכניסה לכאן את פרשת הכשרות שנוגעת לכל אדם מישראל ולא רק לכהנים? האם ישנו קשר בין פרשה זו לפרשות "תורת כהנים"? ספר ויקרא הוא הספר האמצעי של התורה, ובכך מהווה לפחות מבחינה אחת מרכזו. פרשת שמיני, ובפרט פרשת הכשרות (ו' דגחון), הם אמצע התורה, ובכך מהווים הם גם כן את מרכז התורה. נתונים אלו רק מגדילים את השאלות ששאלנו.
נראה שמרכזיותו של ספר ויקרא מוסבר ע"י מה שהמדרש כותב כברור מאליו. עם ישראל הם דבוקים בחיים ולכן שייך להם יותר ענייני ספר ויקרא שהוא הספר המוקדש לאיפשור השראת השכינה בישראל. זהו כל מהותו של ספר "תורת כהנים", האפשרות להשראת השכינה בעם ישראל. ככזה, מורה לנו התורה איך להטהר וכיצד להישמר מטומאה, אלו פעולות מוטלות על הכהנים לבצע על מנת שישרה שכינה בישראל ומתי הכהן מנוע מלעבוד ועוד ועוד. אבל המרכז של כל הדברים הללו ובאיזה שהוא מידה הבסיס לכל הדברים הללו הוא שמירה על אותו דיאטה קולינרית של הלכות הכשרות. אם היו נותנים לנו את המשל אודות הרופא ושני החולים ומבקשים מאתנו לנחש את הנמשל, ייתכן והיינו מנחשים שהאכילה במשל מבטא את איזה שהוא אוכל רוחני: לימוד תורה או תפילה. התורה באה ואומרת לנו שגם דאגה לצרכים הגשמיים ביותר של האדם, איזה אוכל נכנס ומקיים את הגשמיות האנושית, היא גם כן דבר נצרך לצורך השראת השכינה.
ישנן הרבה מצוות שניתנו לעם ישראל בגלל סגולתם על פני העמים, אך במיוחד מצוות הכשרות נועדה ללמד את עם ישראל שעל מנת להגיע למרכז התורה, השראת השכינה, לא מספיק לשעבד את עולמינו הרוחני לקב"ה. על מנת לשעבד את אותו עולם רוחני על האדם לדאוג שהגשמיות שלו תהיה דבוקה לחיים.

יום שני, 24 במרץ 2008

נספחים מפורים

חינוך קטנים למשלוח מנות
אינני יודע אם גם כשהייתי ילד זה היה כך, אך כיום אני חש מכל מקום שמצוות משלוח מנות בפורים הפך בציבור למעמסה. אדם אחד סיפר לי שאצל הנוצרים ישנו חג שכל אדם אמור לתת בו מתנות לכל מכריו ומשפחתו. אותו אדם סיפר שעל אף שזה נראה כרעיון נהדר וסיבה רצינית למסיבה, חג זה הפך עם השנים למעמסה רגשית שאנשים לא יודעים כיצד להתמודד איתו. שאלות כמו האם פלוני יקנה לי משהו השנה, כיצד אדאג שלא אוציא יותר כסף על המתנה של אלמוני מאשר הוא מוציא עלי, והאם בשביל פלמוני אפשר להסתפק במשהו סמלי או לא, מוציאים להרבה אנשים את החשק לחלוטין מכל החג. הייתי רוצה לחשוב שבחגים שלנו, ובפרט במשלוחי המנות אין הדבר כך - אבל יהיה בזה משום הכחשת המציאות בהרבה מקרים.
הדבר אף בא לידי ביטוי בהלכה. השנה ושנה הבאה יש בהישג יד ירקות או פירות הקדושים בקדושת שביעית, והפוסקים דנו האם מותר לתת מפרות אלו משלוחי המנות. אחד הטעמים לאסור הוא שיש בזה משום איסור סחורה בקדושת שביעית, והתורה אמרה "לאכלה ולא לסחורה". וישאל השואל, היכן יש במשלוחי מנות איסור סחורה, הרי מדובר סך הכל במתנות? התשובה היא שלחלק מן הפוסקים הצורך שאנשים מרגישים שעליהם להחזיר משלוח לכל מי שנתן להם הופך את משלוח המנות לסחורה, ולכן בהכרח שיהיה אסור להשתמש בפירות שביעית לצורך כך (ע"ע קטיף שביעית פרק ס טז ובהערה שם).
מידי שנה אני שוכח את אשר ארע בשנה הקודמת, ואני מחליט שעלי לחנך את בניי הקטנים למצווה חביבה זו של משלוח מנות. אני מבקש מכל ילד שיבחר חבר אחד מהגן או מהשכנים ויאסוף משלל הממתקים שבבית מספר פריטים על מנת לתת לאותו חבר משלוחי מנות. אשתי ואני עוזרים לילדים לארוז את משלוח המנות שלהם ומלוים אותם בדרכם למסירת המשלוח לחבר. אני בדרך כלל מנחה את הילד ואומר לו: תדפוק בדלת ותגיד שהכנת משלוח מנות בשביל החבר שלך. הילד עוזב אותי שמח וטוב לב עם המשלוח הקטן שהכין, ולאחר מספר דקות מצומצם הוא חוזר אלי עוד יותר שמח עם סלסלה ענקית שאמו של החבר מסרה לו מתוך מחשבה שאם הוא הביא משלוח מנות אז חייבים לתת לו משהו חזרה, והם כבר הכינו סלסלאות של משלוחי מנות אז זה מה שיחזירו לו. אם אני מנסה לומר להורה של החבר שזה רק משלוחי מנות של ילדים ואין צורך שהם ירגישו צורך להחזיר משהו, מסתכלים עלי כאילו שאמרתי משהו בסינית.
סיפור זה חוזר על עצמו מידי שנה, ואני אומר לעצמי שעד שנה הבאה צריך לחשוב על פתרון אחר. כחלוף שנה אני בדרך כלל שוכח ממאורעות השנה הקודמת, או משכנע את עצמי שהורי החבר שהילד בחר השנה בטח יתנהגו אחרת.

קריאת מגילה לנשים ע"י נשים - מבט נשי
להשלמת הרשימה הזאת, אני מבקש להציג כאן מתוך משהו קצר שכתבה אחת הנשים בשכונה שלי ובה מוצג העניין מהכיוון שלה. אני מרגיש שהרשימה שכתבתי בנושא הקיף מספיק את דעתי, ולכן לא אכתוב את תגובתי הספציפית לפנייה זו.
ראשית, אני יכולה להבין את ההתנגדות לקריאת הנשים, בעיקר לאור הכרות עם קהילות אמריקאיות או פמיניסטיות במיוחד[...]
קריאת הנשים שהתארגנה השנה לא באה בכדי לערער על סמכותם של הגברים, או כדי להוכיח ש"גם אנחנו יכולות", היא באה מתוך רצון אמיתי לכבד את החג, ולהדר בו. כולנו נשים עובדות, אמהות לילדים ובעלות עיסוקים רבים - והמוכנות לבוא וללמוד את קריאת המגילה הייתה משום הידור מצווה בעבורנו. משיחות שקיימתי עם חלק מהנשים הקוראות יחד אתי, שמחנו כולנו שדוקא בקהילה שלנו, קריאת הנשים היא לא אקט ´פנימיסטי´ אלא קיום מצווה לשמה[...]

יום ראשון, 23 במרץ 2008

ברוך הטוב והמטיב


בסימן טוב בן בא לנו בימיו יבוא הגואל

לאור הארוע המשמח, בזמן הקרוב אני אהיה במתכונת "חופשת לידה" והרשימות יתפרסמו בתדירות נמוכה יותר. עם הקוראים המתמידים הסליחה.

יום חמישי, 20 במרץ 2008

מצה מנותק - תגובה

התגובה שלהלן הגיעני בתגובה לרשימה הזאת. אני מקווה שגם מי שלא מבין את הבדיחות הפנימיות מהווי ישיבת "שבות ישראל" יהנה ממנו.

לכבוד
הרה"צ הפרטים לא חשובים רק התוכן שליט"א
רב ר"מ ומו"צ בקהילתו

ראה ראיתי מעל צגי המחשב די בכל אתר ואתר, את מאמרו המאלף של ידידי הדגול מנוער, האי גברא רבה הגר"י שטרנברג שליט"א, בדין 'מצה מנותק'.
ותמה אני על כת"ר, כיצד זה נפלה תקלה תחת ידו של הגאון הנ"ל, ובפרט כאשר זכינו להסתופף יחד, בשבת תחכמוני, באותו בית המדרש, עת הגאון שליט"א היה לן בעומקה של הלכה, ואילו אנוכי הקטן הייתי לן לעומק על ספרי ההלכה, ובפרט אזכור חסד נעורים לספר הטור-בית יוסף דההוצאה החדשה[1], שדפיו רכים וכריכתו עבה, אשר לב מי לא יכסוף, לצלול בין דפיו, עת שפתיו נוטפות מור.
קשה וכואב לחלוק על הדרת גאונו, לדבר אסור, אך לשתוק אי אפשר.
וצע"ג, כיצד זה הקיש הרב בעל ההלכה פסוקה מלשכת הגזית, בין הדבקים "ושמרתם את המצות", שהרי הדברים פשוטים וברורים, דלמאן דאמר שיהי' משומר מן המצות, עניינו הוא לחייב בעשה, ולמאן דאמר מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה, עניינו להזהירו בלא תעשה, ה"ה האיסור החמור להחמיץ את המצה.
ואין להקשות, הלא ברישא איתא 'מצות' ובסיפא 'מצוות', דמכיוון שבא לאסור על החימוץ, שגורם להרחבתה ותפיחתה של המצה, לכן ריבה והרחיב והתפיח הכתוב את המילה מצות ב'ו' נוספת.
ומכאן שתשובתו אינה תשובה, קושייתו אינה קושיה, ומאמרו אינו מאמר, וממילא המסקנה הברורה והכאובה, דמצתו אינו מנותק כלל וכלל ר"ל.
ולעניין הלכה, מכיוון שפשוט וברור, שישנו איסור חמור לאכול מן המצות של הגאון הנ"ל[2], ולכן יתכן מחסור חמור במצות, הרייני להתיר בהוראת שעה, לקנות שלישיית מצות עבודת יד בקופסה, ולאכול אף הקרטון בתורת מצה. ואין להקשות, הלא הקרטון הינו משנת שמיטה, ואילו המצות הינם מחנוכה תשנ"ט, שהרי טעמם ומראיהם דומים, וזוכים על ידם לקיים הפסוק "טעמו וראו כי טוב".
והוא רחום יכפר עוון.

החותם בדמע ובלב מורתח
הק' מנחם מענדל בלאאמו"ר הגר"מ שליט"א הלוי לאג'עס
לפנים חברותא דספרא דדיינא

הערות:
[1] המכונה טור-בו, על שם שנוהגים אותם צורבים לתור הלוך ושוב לאורך ורוחב ישיבתם הק', כאשר הם אוחזים בו, באותו ספר, ומראים עצמם כלמדנים האוחזים ספרים עבי כרס, אשר אותיותיהם אותיות זהב, וכריכתם ארגמן.
[2] ובפרט ששמעתי מבר סמכא, שמצותיו הינם מ'היתר המכירה', וכיצד זה נתעלמה הלכה מכל אותם גדולים, שכל עניין היתר המכירה, כשמו כן הוא, היתר למכור את המצות הנ"ל אך חלילה וחס לאוכלם.

יום רביעי, 19 במרץ 2008

סיפורי חז"ל – עיון מחודש

קטע מתוך טורו של חיים ולדומירסקי שיתפרסם השבת ב"עולם קטן". רוצו לחנויות לקנות!
דמא בן נתינה
מעשה בכהן גדול שנפלה מחושנו אחת מ12 האבנים שהיו מקובעות בו. לקחו חכמים ממון רב והלכו לביתו של גוי אחד ושמו דמא בן נתינה אשר היה לו, כך שמעו, אבן יקרה זו בביתו. הגיעו החכמים לביתו של דמא והסבירו לו כי רצונם לרכוש ממנו אבן יקרה זו וכן שישלמו לו ממון רב תמורתה (50,000$ לצורך הענין). ענה להם דמא :"הייתי מוכר לכם אותה בשמחה, אבל המפתח של התיבה, בה נתונה האבן, נמצא תחת הכרית עליה אבי ישן". חשבו חכמים שדמא מנסה לקבל עוד כסף תמורתה ואמרו לו : "נביא לך 200,000$ תמורתה", אבל דמא סירב "אבא ישן, לא אעירו",הציעו לו חכמים 500,000$ תמורת האבן אבל דמא התמיד בסירובו להעיר את אביו. הלכו חכמים מביתו בפחי נפש.
לאחר כשעה התעורר אביו (נתינה לצורך הענין). "ישנת טוב אבא?" שאל אותו דמא, "ברוך השמש, לא רע" השיב אביו (הוא היה גוי). "אבא" אמר לו דמא "כשישנת הגיעו אנשים שהציעו לי 50000$ תמורת האבן שיש לנו בתיבה", כששמע אביו את הסכום הוא נפל מהמיטה - "מה אמרת עכשיו???", "כן" המשיך דמא "אבל אמרתי להם שהמפתח מתחת לראשך ואתה ישן, לכן לא אוכל לתת להם" אמר דמא בחיוך מלא גאווה", "מה עשית???" שאל נתינה בתדהמה. "כן,כן, אח"כ הם הציעו 200 ואז 500,000$ אבל לא הסכמתי בשום פנים להעיר אותך" אמר דמא בסיפוק. "תקשיב לי דמא ותקשיב לי טוב" אמר נתינה "קח את האוטו וטוס אחריהם אולי עוד תתפוס אותם. אלילים אדירים אז הייתי ישן אחרי זה. קדימה, סע, סע...". "אבא, אני לא יכול" אמר דמא. "למה????" שאל נתינה בתסכול. "כי המפתח של האוטו..." אמר דמא, "מה איתו?" שאל נתינה. "הוא נמצא מתחת לכרית של אמא שישנה עכשיו" סיים דמא בגאווה.
ששמעו זאת חכמים אמרו "צאו וראו – דגויים פשטיין נישט אין גישעפטען" (הגויים לא מבינים כלום בעסקים).

מדרש לפורים

"כשבת המלך" א"ר יצחק: אומות העולם אין להם ישיבה איתיבון (=הקשו עליו) והכתיב: "כשבת המלך"?! אמר להם: 'בשבת המלך' אין כתיב כאן אלא 'כשבת המלך' - ישיבה שאינה ישיבה. אבל ישיבתן של ישראל - ישיבה, שנאמר: (שופטים י"א) "בשבת ישראל בחשבון ובבנותיה": (אסתר רבתי א יא)
המדרש משווה בין שני פסוקים המדברים על ישיבה, אחד על אומות העולם (אחשוורוש) ואחד על עם ישראל. בפסוק על אחשוורוש כתוב "כשבת" ולעומת זאת בפסוק על בני ישראל כתוב "בשבת". מזה מסיק המדרש שישיבתן של אומות העולם אינה באמת ישיבה - היא רק נראית כישיבה (והכ"ף הוא כ"ף הדמיון), ואילו אצל ישראל הישיבה היא ישיבה אמיתית.

מה מדרש זה בא לומר לנו? האם אין פסוקים שבהם כתובה ישיבה אצל אומות העולם?

מעניין להתבונן בשני הפסוקים שהמדרש מורה עליהם. הפסוק הראשון, הרי הוא ממגילת אסתר (א ב):
בַּיָּמִים הָהֵם כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ, אֲשֶׁר בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה.
הפסוק השני הוא מנאומו של יפתח אל מלך בני עמון בספר שופטים (שופטים יא כו):
בְּשֶׁבֶת יִשְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּוֹן וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְעַרְעוֹר וּבִבְנוֹתֶיהָ, וּבְכָל הֶעָרִים אֲשֶׁר עַל-יְדֵי אַרְנוֹן, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, שָׁנָה וּמַדּוּעַ לֹא הִצַּלְתֶּם, בָּעֵת הַהִיא.
נסתכל במציאות ששני פסוקים אלו מתארים. הפסוק הראשון מתאר את פסגת שאיפות האנושות. בזמן, שעל פי חז"ל, אין למלך שום דאגות שהרי הוא שולט על כל העולם, הדבר היחיד שיש לו לעשות זה משתה למאה ושמונים יום. זה מה שכתוב בפסוק הראשון.
הפסוק השני מתאר מצב בו עם ישראל יושב על אדמה "כבושה", לכאורה לכל אורך הזמן היה להם לחשוש שיבואו עליהם בטענות ועוררין וינסו להוציאם מאדמתם.
כמה נפלא זה שאת המציאות הראשונה בחר מחבר המגילה לתאר במילה "כשבת" ואת המציאות הנגדית לתאר במילה "בשבת". רבי יצחק מלמדנו שההבדל הזה נובע מכך שהראשון הוא מאומות העולם ואילו השני מדבר אודות ישראל.
אנו יכולים ללמוד מכך את הנקודה הפנימית ביותר של פורים: לא תמיד מה שנראה לעיני בשר הוא מה שנראה בעיני רוחניות. אדם יכול להראות שהוא נמצא במצב של "בשבת" והוא באמת נמצא במצב של "כשבת", וכן הפוך.
זה גם מה שצריך להבין מהסיפור המופיע בחז"ל אודות ביתו של המן שזרקה את דלי השופכין על אביה כי היא חשבה שזהו מרדכי. אנשים מכניסים את עצמם לקוספציות והם מיישרים את כל העולם לפי תובנות אלו, ופתאום הם מגלים שבהסתלכות פנימית הדברים הם בעצם הפוכים לחלוטין.
פורים שמח!

לכל אלו המתגעגעים לרצינות של הבלוג הזה - זה יחזור אחרי פורים.

יום שלישי, 18 במרץ 2008

פורים תורה

הרב יואב שטרנברג מאתר הלכה פסוקה שלח לי את התשובה הבאה שהיא בבחינת שלושים יום קודם החג דורשים בהלכות החג.

בעניין אכילת מצה מנותק בליל הסדר
שאלה
אנחנו נוהגים כל שנה לאכול בליל הסדר מצה שמורה יד. זה לא טעים במיוחד, אבל כך אנו נוהגים.
האם השנה, לרגל שנת השמיטה, אפשר לאכול מצה מנותק? שמעתי שאוצר הארץ מוכרים את זה, ואני אוהב את העגבניות שלהם - הם מאוד טעימות, אז אולי גם המצה מנותק שלהם יהיה טעים.
תשובה
כידוע, שיטת הרא"ש (פסחים ב, כו) שיש לאכול בלילה הראשון דווקא מצה שאפאה ישראל לשם מצווה. ואף שהרמב"ם חולק, נהגו בית ישראל צאן קדושים במצה שמורה בליל הסדר.
עיקר שמירה נלמד מן הפסוק 'ושמרתם את המצות' - שיהיה משומר לשם מצה. אלא, שפסוק זה נדרש גם לעניין 'ושמרתם את המצוות' - מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה. ואם כן, במקום שרוצה לאכול מצה מנותק, שיש בזה עניין גדול כפי שיבואר להלן, יש לשקול בפלס איזה עניין בפסוק להקדים - שימור מצות או שימור מצוות.
על מנת לדון בספק זה, שומה עלינו לברר את עניין החיוב הגדול באכילת מצה מנותק. כידוע, ליל הסדר נקרא גם ליל שימורים - לילה המשומר מן המזיקים, ואם כן יש לומר שראוי להחמיר בלילה זה באכילת דברים שאין בהם חשש מזיקים כלל. וזהו יסוד המנהג להקפיד בליל הסדר על אכילת חסה מגידול ללא תולעים, שהיא משומרת מן המזיקים כנודע.
והנה, גם מצה מנותק, יש לומר שהוא עניין של מנותק מן האדמה, כפי שמצינו גם מצע מנותק, ומן הסתם כיוון שהוא מנותק, לא הצליחו המזיקים להיכנס בו. ואם כן, מצינו שיש הידור מיוחד באכילת מצה מנותק בליל הסדר.
עוד יש לומר, שנהגו ישראל להוציא כסף רב על קניית המצות לפסח כנודע. והיינו משום שעל המצה נאמר 'לחם עוני' - לחם שמביא לידי עניות. והנה, כידוע גם מצה מנותק הרי היא דומה למצע המנותק, ופוק חזי, שגם השימוש בהם מביא לידי עניות.
אלא שההיקש 'מצה מנותק 'מצע מנותק' מעורר ספק מצד אחר. שכן, כידוע מצע מנותק, איננו שם רק לשיטת גידול של צמחים בארה"ק, אלא הוא גם שם לשיטת העבודה של חלק מהפוליטיקי"ן בארצנו, שיש להם מצע המנותק מן המציאות. ואם כן, יש לחשוש שבאכילת מצה מנותק, יבוא להיכשל ח"ו במצע מנותק. וכשם שמצינו שאסרו לאכול חומץ בפסח מצד שמו.
עוד לעניין, מדוע המצה המנותק לא נקרא מצה מנותקת? ובפשטות הדבר רמוז בפיוט 'אחד מי יודע' שבו נכתב בפירוש ארבע אמהות שלושה מצות, והיינו שלושה המצות שאוכלים בליל הסדר, שהם כנגד אברהם יצחק ויעקב שהם זכרים. ואם כן, באכילת המצה המנותק אנו מדגישים את הקשר לאבות (ונמנעים מהקשר לארבע אמהות ואכמ"ל).
העולה מכל האמור, שבאכילת מצה מנותק בליל הסדר יש עניין גדול מחד, וחששות מסויימים מאידך. ולעשות פשרה בין השיטות, אומר שראוי שהמצה האמצעית, המכונה המצה השבורה, תהיה מצה מנותק, ואולי בכך יהיה קל יותר לשבור אותה, והמצות האחרות יהיו מצות שמורות.
עוד יש לומר, שהיות שרק בארה"ק נוהגים במצה מנותק, בגלל חשש שביעית, הרי שבני חו"ל ראוי שיעדיפו בלילה ראשון אכילת מצה מנותק, ובלילה שני שהוא מפני חשכת הגלות, אין להחמיר בזה.

פורים שמח

סימן שאתה (אבא) צעיר

בתגובה לטור הקודם חיבר ידידי חיים ולדומירסקי מרמת אלישיב את הקטע הבא:
  • אם אתה נוסע לבד באוטו ופתאום אתה שם לב שכבר חצי שעה אתה שומע 100 שירים ראשונים
  • אתה שונא ארגזי חול
  • אתה כבר לא חושב ש"מדליק מי שמקליק ראשון" זה משחק אינפנטילי לחנונים
  • רכב טוב זה רכב עם בגאז' גדול
  • לפני שאתה שותה מהבקבוק אתה בודק טוב טוב שאף אחד לא רואה
  • אתה מוצא את עצמך סופר עד 3 יותר מדי פעמים ביום
  • אתה מתלונן שאין לך מספיק זמן עם הילדים וכשיש לך אחר הצהריים שלם איתם לבד אתה תולה את עצמך בערב.
  • אתה מבין שעד עכשיו לא ידעת מה זה פחד.
  • אתה קולט שיש לך גג שעה לעצמך ביום.
  • אתה מקבל כל ערב שיחות "איפה אתה?" מאשתך וכשאתה אומר לה שאתה בדרך, היא תמיד שואלת "איפה בדרך?" בעצבים.
  • האוטו שלך נראה כמו מזבלה עירונית.
  • אתה מתחיל להבין למה בסופר מחלקים לתשלומים.
  • אתה שונא את חבילות המגבונים שמנסים למשוך אחד ונמשכת איתו כל החבילה.
  • אתה כבר לא מנקה את הבית ביום שישי כי אתה צריך לשמור על הילדים מחוץ לבית כדי שהם לא יפריעו לאשתך. מסכן ...
  • אתה מתחיל להעריך את ההורים שלך

יום שני, 17 במרץ 2008

פורים (לא) תורה

שני דברים הומוריסטיים לקראת פורים. פשקוויל שקיבלתי בדוא"ל וטור נחמד .


סימן שאתה לא צעיר
חשבת בזמן האחרון שאולי התבגרת?
ובכן, הרשימה הבאה נועדה לעזור לך להחליט אם באמת הגיע הזמן שניתן לומר שכבר נהפכת למבוגר.
מוקדש באהבה לחיים העסוק
  • אם בחתונה האחרונה שהיית בה חשבת לעצמך: איזה מטורפים החבר'ה האלה שרוקדים במעגלים הפנימיים.
  • אם החתונה האחרונה שהוזמנת אליה היתה של בן דוד שני שלך וזה היה לפני קרוב לשנתיים.
  • אם בחתונה האחרונה שהיית בה פנית לבן/בת זוגך ואמרת: וואי, כבר מאוחר צריך כבר לחזור, כמעט עשר.
  • אם התחלת לחשוב שאולי חמישים שקל זה לא מספיק לתת למתנה לחתונה.
  • אם התלבטת אם צריך להוריד את מחיר הבייביסיטר מסכום המתנה לחתונה.
  • אם ההזמנות שאתה מקבל הם לבר-מצוות.
  • אם אין לך מושג מה זה אם-פי-ארבע.
  • אם לא תתפלא כשחלק גדול מחבריך לא יוכלו להגיע לברית שאתה עורך בשתיים בצהריים.
  • אם אתה לא זוכר את הפעם האחרונה שישנת אחרי השעה תשע בבוקר.
  • אם אתה לא זוכר את הפעם האחרונה שישנת אחרי השעה שמונה בבוקר.
  • אם אתה לא זוכר את הפעם האחרונה שישנת אחרי השעה שבע בבוקר.
  • אם להזמין את החברים הטובים שלך לארוחה בשבת פירושו לבשל לעוד חמישה אנשים לפחות.
  • אם אין לך מושג באיזה "שיעור" אתה היית עכשיו אם היית ממשיך בישיבה.
  • אם אינך זוכרת את הפעם האחרונה שדברת עם החברות מהשירות הלאומי.
  • אם "לקנות משהו לאכול" זה אומר ללכת למקום שצריך לתת טיפ.
  • אם "בילוי עם אשתך" זה לראות פרק של סי.אס.איי.
  • אם אתה זוכר איפה היית ברביעי בנובמבר.
  • אם אתה חושב שהכרזת החזן "ה' לאורך ימים" זה בעצם סימן סודי שפירושו: טוב, יש לכם עכשיו חמש דקות לישון -זוז.
  • אם אתה חוזר לעבודה אחרי חופשת הקיץ כדי לנוח קצת.
  • אם בערך פעם בשנה אתה מרגיש שבאופן פלאי המכנסיים שלך נהיו יותר צרות.
  • אם כבר הפסקת לכתוב טורים מטופשים לכבוד פורים.

עדכון: ניתן ומומלץ לקרוא על פשקוויל זה ועל מחברו כאן.

יום ראשון, 16 במרץ 2008

פורים וסיפורים

הגמרא הידועה במסכת מגילה (ז ע"ב) קובעת כי:
מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.

גמרא זאת הובאה ע"י רב הראשונים, ובכללם השולחן ערוך, להלכה. אעפ"כ, נדמה כי רוב הרבנים וראשי הישיבות אינם מתבשמים "עד דלא ידע", אלא מסתפקים בדברי הרמב"ם או כפי שהובאו בצורה מעודנת יותר ברמ"א שישתה יותר מלימודו ויישן. כך גם הביא למעשה ר' משה הררי במקראי קודש הל' פורים (פרק י"ג הע' מא) שהוא הבין מדברי הג"ר שאול ישראלי זצ"ל ש"אולי אף מספיק שירדם שינת ארעי על הסטנדר".

אולם המקורבים יותר לדרכי החסידות כן לקחו הוראה זו כפשוטה. וכך אנו מוצאים סיפורי חסידים על רבותיהם והנהגותיהם בשעת התבשמותם. סיפור כזה הבאנו לעיל ברשימה כל התורה כולה על מרן הרב קוק זצ"ל.

עוד סיפור על שעת התבסמות מופיעה בגליון מעיינותיך האחרון, על הרבי מליובביץ' זי"ע בפורים תשכ"ו:

בקטע זה מופיע כי לקראת סיום ההתועדות של פורים הרבי הודיע כי "כל הפושט יד נותנים לו" ואז התחילה נהירה עצומה של חסידים לזכות ולקבל מידי הרבי 'לחיים'. נהירה זו גרמה לשבירת הרמקול ולנזק חמור למכונית של אחד החסידים. הרבי אף עודד את החסידים לשיר בקולי קולות באמצע הרחוב, על אף שזה כנראה הפריע לשכנים. הכותב מדגיש מספר פעמים את השמחה הגדולה וההתבסמות שכל המשתתפים היו שרויים בה.
כשאני קורא סיפורים מעין אלו אני מתחבט ביני לבין עצמי. הלב החסידי שלי אומר לי: איזה התעלות רוחנית עצומה בטח היתה שם, באזני אני שומע את החסידים שרים בהתלהבות "כי בשמחה תצאו וכו'" ואני מדמיין את איך מעמד אדיר כזה בטח השפיע לטובה על עבודת ה' של הנוכחים. לעומת זאת הראש ה'מתנגד'י שלי אומר לי: מה אתה רוצה? סך הכל חבורה של אנשים מבוסמים (או אפילו שיכורים), לא ניתן באמת ללמוד משהו על עבודת ה' ויראת שמיים מסיפורים כאלו שספק אם הדמויות המרכזיות בסיפור בכלל היו מוכנים לעמוד מאחורי הדברים שאמרו או עשו בשעה שהיו שתויים. בדרך זו, פחות בקיצוניות הגיב אחד הקוראים על הרשימה כל התורה כולה:
נראה לי קצת מרחיק לכת לדייק בדברי הרב זצ"ל שנאמרו בשעת ביסום...
הקב"ה נתן לאדם שכל כדי שזה ישתמש בו גם כן בכדי לקבל החלטות שהרגש אולי היה מעדיף אחרת. אדם שמתבסם מנטרל את האלמנט של החישוב הקר והלוגי ומשאיר את גופו בידי הרגש. אצל גדולי ישראל הצפיה הוא שגם הרגש יהיה בשלימות (דרגת הצדיק של בעל התניא הגבוה כמובן מדרגת הבינוני, וד"ל). האם זה אומר שכל דבר שאותם גדולים עשו בשעת ביסומם הוא דבר שצריך ללמוד ממנו יראת שמיים? כנראה שלא, אבל בודאי שזה לא אומר הפוך - שאין ללמוד ממעשים אלו יראת שמיים.
היכן עובר הגבול? את התשובה לשאלה זו אינני יודע בשלב זה ומוחי ולבי ימשיכו להתחבט בה.

יום שבת, 15 במרץ 2008

מקום אמירת פיוט "מי כמוך" בפרשת זכור

בשבת פרשת זכור נוהגים בקהילות ספרד לומר את פיוט "מי כמוך ואין כמוך" שחיבר רבי יהודה הלוי ובו מתואר סיפור המגילה. רבי יהודה הלוי חיבר פיוט זה על מנת שיאמרוהו מיד לאחר אמירת "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך" באמצע "נשמת כל חי". שאלת אמירת פיוטים במקומות בתפילה שלפי "ההלכה היבשה" אסור להפסיק שם כבר עומדת במחלוקת זה למעלה מחמש מאות שנה.
גם המחבר והרמ"א נחלקו בנושא זה בשו"ע (או"ח קיב ב):
אין לומר פיוטים ולא קרובץ (פי' קרובץ ליוצר, וי"א שהוא ר"ת קול רנה וישועה באהלי צדיקים) בתפלה.
הגה: ויש מתירין, הואיל וצרכי רבים הם (הרא"ש והתוס' והרי"ף והר"ן ריש פ' בתרא דר"ה והגהות מיימוני פ"י וטור), וכן נוהגים בכל מקום לאמרם.

נדמה שלמרות פסק המחבר, המנהג כמעט בכל הגלויות היה כדברי הרמ"א.

הג"ר עובדיה יוסף שליט"א טרח רבות על מנת להעמיד את המנהג כדברי מרן המחבר. באחד מתשובותיו בנושא זה הוא מצטט מדברי החיד"א על המנהג לומר את פיוט "מי כמוך" בשבת זכור באמצע "נשמת", דברים שלענ"ד הינם מאד יוצאים דופן. אלו דברי הגר"ע (יחווה דעת חלק ב סימן ז) (הדגשים שלי):
ומרן החיד"א בספר טוב עין (סימן יח אות לה) הביא מה שכתב הרב הגדול רבי דוד קורינאלדי בכתב - יד, שמרן השלחן ערוך לא כתב לבטל המנהג אלא לגבי פיוטים שמפסיקים בהם בברכות קריאת שמע, אבל פיוט מי כמוך שאומרים אותו בנשמת כל חי איני יודע מה מצאו בו עול חדשים מקרוב באו לשנות המנהג ולאומרו חוץ למקומו אחר חזרת התפלה. וכתב על זה מרן החיד"א, שעמו הסליחה, כי באמת הקהלות שביטלו אמירת מי כמוך בנשמת כל חי יפה עשו, שהרי אסור להפסיק בין ברוך שאמר לישתבח, וכתבו האחרונים שאף לברוך הוא וברוך שמו אין להפסיק בפסוקי דזמרה, ואם כן איך יתכן להפסיק בפיוטים, ובפרט בפיוט מי כמוך הארוך. ורבי יהודה הלוי וחבריו המשוררים לא ידעו שנוסח נשמת כל חי ותיקוני התפלה הכל בנוי על פי הקבלה ברזין טמירין במספר ובמפקד התיבות, ונרמזו בהם שמות הקודש, והיו סבורים שהדברים כפשוטם, ושהם שבחים פשוטים, ולכן חיברו גם הם פיוטים ותיקנו לאומרם, ואילו ידעו שהתנאים הקדושים תקנו כל אלה על פי הסוד, גם הם נסוגו אחור ולא היו מתקנים פיוטיהם בתוך נשמת כל חי וכיוצא. ולכן יישר כוחם של הקהלות שהנהיגו שלא לומר מי כמוך בתוך נשמת כל חי, שהדין עמם, וכן ראוי להנהיג בכל אתר ואתר. ע"כ.

למרות דברים אלו הג"ר שלום משאש היה סבור שעל קהילות ספרד, ובמיוחד יוצאי צפון אפריקה, להמשיך במנהגם, למרות שזה נגד "ההלכה היבשה" ודברי המחבר בשו"ע. כך הוא כותב המספר מקומות (התשובות הבאות מתוך שמ"ש ומגן):
האם אנחנו מעדיפים שלכל מעשה שלנו יהיה מראה מקום בשו"ע, או שאנחנו מעדיפים להמשיך במנהגי ישראל כפי שנהגו אבותינו? בשאלה זו חולקים גדולי ישראל כבר חמש מאות שנה, וספק רב אם הוא יוכרע דווקא בדורינו.
עיין עוד בעניין זה במקראי-קודש (הררי) הלכות פורים פרק א' הערה קלד, שהאריך מאד בנושא זה.
תודה לעמנואל ברדוגו שהמציא לי את תשובות הרב משאש.

יום רביעי, 12 במרץ 2008

מדרש לפרשת ויקרא

רבי תנחומא פתח (משלי כ) "יש זהב ורב פנינים וכלי יקר שפתי דעת"... "יש זהב" - הכל הביאו נדבתן למשכן זהב הה"ד: (שמות כה) "וזאת התרומה וגו'". "ורב פנינים" - זו נדבתן של נשיאים דכתיב: (שם לה) "והנשיאים הביאו וגו'". "וכלי יקר שפתי דעת" - לפי שהיתה נפשו של משה עגומה עליו ואמר: הכל הביאו נדבתן למשכן ואני לא הבאתי. א"ל הקב"ה: חייך שדיבורך חביב עלי יותר מן הכל שמכולן לא קרא הדיבור אלא למשה: "ויקרא אל משה": (ויקרא רבה א)
במדרש זה מתואר שינוי במצב רוחו של משה: בתחילה הוא היה במצב רוח עגום ולאחר מכן הקב"ה עודד אותו. עגומתו של משה נבע מכך שהוא הרגיש שבניגוד לכולם הוא עצמו לא הביא נדבה למשכן, והקב"ה ניחם אותו באמרו שדיבורו חביב עליו.
כאשר אנו רואים את השינוי הזה, יש לנו לשאול: מעיקרא מאי סבר ולאחר מכן מאי סבר? מה חידש הקב"ה למשה ששינה את מצב רוחו?
אולי היינו צריכים להתחיל דווקא מההתחלה: מדוע משה לא הביא נדבה למשכן? לשאלה זו נדרשו מספר ממפרשי המדרש, אך ככלל אין לנו דרך לקבוע בודאות למה מתכוונת כאן המדרש שמשה לא הביא נדבה למשכן. ייתכן שמשה היה עסוק כל העת בניהול גיוס התרומה והדרכת בצלאל ואהליאב ולכן פשוט לא הספיק להביא את נדבתו עד שכבר תרמו את הכל. [ייתכן ויש כאן המשך ממה שכתבו חז"ל במדרש שבשעה שעם ישראל היו טרודים בביזת מצרים היה משה עסוק בארונו של יוסף, ועפי"ז יהיה סביר להניח שלמשה היה פחות ממה להביא תרומה].
עפ"י דברינו אלה ניתן להסביר את עגמומיות רוחו של משה כאשר ראה שבסופו של "במבחן התוצאה" אין במשכן שום דבר שניתן להצביע עליו ולומר שהוא מנדבתו של משה. הגם שהוא ניהל והדריך את כל העושים במלאכה, מזה לא נשאר בסוף שום דבר קונקרטי, שכן המדרש איננו עשוי מדיבורים אלא עצים, זהב וכסף.
הקב"ה אמר למשה ש"דיבורך חביב עלי יותר מהכל", אמנם כל מה שמשה עשה היו דיבורים, אך פעמים שהדיבורים הם העיקר. בעולם המודרני מקובל לחשוב שהעולם מתחלק לשניים: אלו שמדברים ואלו שעושים, כאשר העושים הם המובחרים והמדברים הם סתם חבורה של קשקשנים. הקב"ה מחדש כאן שלפעמים הדיבור הוא החשוב. המשכן עצמו נבנה בשביל דיבורים - "ונועדתי לך שם ודיברתי איתך". דיבוריו של משה אינם הבלי שפתיים בעלמא אלא מסירת דבר ה' לבני האדם. משה בדיבורו נעשה הצינור המחבר בין הקב"ה לבין עם ישראל, בדיוק כפי שהמשכן מהווה צינור מעין זה.
משה רבינו היה במצב רוח עגום מפני שראה שב"מבחן התוצאה" ישנם במשכן הרבה זהב וכסף שתרמו בני ישראל ומעט מאד דיבורים. אנו יודעים שמהמשכן לא נשאר במבחן התוצאה האמיתי שום דבר מהזהב והכסף אלא רק דיבוריו של משה ודיבוריו של הקב"ה עם משה.

יום שלישי, 11 במרץ 2008

"כל התורה כולה"

בספר באר מגד ירחים של הרב עוזי קלכהיים, על פתגמי הרב קוק זצ"ל לחדשים, מובא המעשה הבא:
אחד ממקשיבי לקחו של הרב זצ"ל, ר' נפתלי שטרן, מספר: פעם בשמחת פורים, בשעה שהרב היה בהתרוממות הרוח בשל "השתיה כדת", עלה על השלחן וקרא בקול רם ובהתלהבות קודש: "ואיככה אוכל וראיתי באבדן מולדתי" - זוהי כל התורה כולה...
כל התורה כולה!
כיצד יש להבין את דבריו של הראי"ה קוק זצ"ל? על מה יש להשים את הדגש: על המולדת - ארץ ישראל? על תחושת האחריות? על שניהם יחד - האחריות למען ארץ ישראל? נקודה למחשבה.


מוקדש למשפחתו של אליסף חיים קרוב. שיזכו אביו ואמו לגדלו לאורו של מרן הרב זצ"ל וללמדו את "כל התורה כולה".

יום שני, 10 במרץ 2008

קריאת מגילה לנשים ע"י נשים

בפורים אשתקד קראתי, כבעל קורא, את המגילה בבית הכנסת המרכזי בשכונה בערבית ובשחרית. בכל אחת מהקריאות השתתפו בין מאה למאתיים איש, לאחר מכן קראתי גם קריאה מיוחדת עבור נשים. גם בקריאה זו השתתפו בין מאה למאתיים נשים. עבור רב ככל הגברים שהשתתפו בשנה שעברה בקריאת המגילה לא הפריע שרק אדם אחד מתוך הקהל הוא הקורא, ואף אחד מהם לא החליט שהשנה הוא מתפצל מהמניין המרכזי על מנת שהוא יוכל לקרוא או לשמוע את המגילה דווקא עם חוג ידידיו. לעומת זאת, אצל הנשים כנראה שרוח אחרת עם חלקן. שכן השנה ישנה התארגנות של מספר נשים לייסד קריאת מגילה לנשים כאשר הקריאה תתבצע על ידי נשים. כפי שהבנתי מהפרסומים השונים מדובר שקבוצת נשים מחלקת ביניהן את הקריאה באופן שכל אשה מכינה וקוראת פרק או שניים מתוך המגילה.
לכשעצמי כלל אינני מבין את הצורך שחשות נשים אלו ליצור התארגנות כזו, שכן מה אשה שיושבת בעזרה שונה מעוד 199 גברים שיושבים בבית הכנסת ושומעים את המגילה מפי בעל הקורא. האם עצם העובדה שאילו רצו יכלו גברים אלו לפנות לגבאי ולבקש שהם יקראו את המגילה משקיט את מצפונם, מה שאין כן אצל הנשים? אולי בגלל זה אני מברך מידי יום "ברוך שלא עשני אשה"...
אך נניח לעת עתה את המוטיבציה בצד ונתייחס לעצם העניין. לא אכנס לדיון הלכתי מעמיק בנושא אם אשה יכולה להוציא נשים אחרות ידי חובת מקרא מגילה, רק נזכיר שהסוגיא מתחילה בסתירה ברורה בין הגמ' במגילה לבין התוספתא. בגמרא מובא (ד' ע"א):
ואמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות במקרא מגילה, שאף הן היו באותו הנס.
לעומת זאת בתוספתא (מגילה (ליברמן) פרק ב הלכה ז) נכתב:
הכל חייבין בקריאת מגלה כהנים לוים וישראל גרים ועבדים משוחררין חללים נתינים וממזרים סריס אדם סריס חמה פצוע דכא וכרות שפכה כולן חייבין ומוציאין את הרבים ידי חובתן... נשים ועבדים וקטנים פטורין ואין מוציאין את הרבים ידי חובתן
סתירה זו הביאה את בעל הלכות גדולות לכתוב את הדבר הבא:
נשים... פטורין מקריאת מגילה אלא שחייבין במשמע, למה? שהכל היו בספק להשמיד להרוג ולאבד והואיל והכל היו בספיקא הכל חייבין במשמע.
הקורא מוזמן לעיין במסקנות להלכה העולות מסוגיא זו במקורות המובאות בדף מקורות בנושא שהכינה הגב' חנה קהת באתר קולך ובמאמרו של הרב אליעזר מלמד בנושא באתר ישיבה. המסקנות להלכה מובאות גם כן באתר קולך באופן די ברור.
כפי שהמעיין יווכח אין מסקנה חד משמעית להלכה אם אשה יכולה להוציא נשים אחרות. ייתכן שהיה מקום רב לומר שלכתחילה אשה לא תצא בקריאתה של חברה (כפי שמובא בספר מקראי קודש של הרב הררי), אך אני מבין גם גישות אחרות האומרות שבהתאם לשינוי הזמנים יש מקום פסוק דווקא כמתירים בעניין זה.
ישנו גישה האומרת בדיוק הפוך, שכיום יש לגדור פרצות כאלה ודווקא לפסוק כשיטות המחמירות על מנת שלא להדמות לרפורמים. התשובה לגישה זו מצויה לדעתי בידי הנשים להוכיח שההתארגנות נעשית לשמה וממניעים טהורים ולא על מנת לפרוץ פרצות בהיכל. (כאן חזרנו למוטיבציה שכאמור איננה ברורה לי).
הרב צבי שכטר (ארץ הצבי סי' יב) הגדיל לעשות ואסר התארגנויות מעין אלו מדין צניעות - שאצל נשים לא יכולה להיות התארגנות של ציבור שכן מונח זה, "ציבור", בכלל לא שייך עליהן. מומלץ מאד לעיין בדבריו, ואלו מקצת מדבריו שם:
דלעולם כוונת התורה שכל אדם ינהוג חיים של צניעות, דהיינו - חיים פרטיים, אלא דלפעמים הוכרחה ההלכה לקבוע דינים של ציבור, והלכות של פרהסיא, ודינים אלו צמצמה התורה רק לגברים ולא לנשים, דיותר הקפידה התורה על הנשים שיחיו חיים פרטיים מאשר על האנשים.
בתשובה שפרסם הרב יובל שרלו בשנת ה'תשס"ב באתר מורשת הוא כותב להתיר התארגנויות אלו אך הוא מסייג את דבריו:
כיוון שנושא זו נתבע על ידי חלק מהנשים, ניתן למצוא דרך בה תתברר התמונה באופן מוחלט, שאין כאן ניסיון להעמיד אלטרנטיבה לקריאה הציבורית, ולא רצון לעקור את הקהילה המשותפת מן היסוד, ואף לא רצון להכפיף את ההלכה לסטיות הזמן בו אנו חיים, כי אם דבר מה שהוא אינו מתחרה בהלכה. קריאה זו חייבת להיות מנותקת מסמלים של קריאה ציבורית, רצוי שהיא תהיה רק או בערב או בבקר (לא בבית הכנסת כי אם במקום שונה) ובקריאה השניה כל הנשים תקפדנה לבוא לבית הכנסת הציבורי וכדו'. בדרך זו תישמר הרוח הטהורה של הנשים המבקשות לקרוא את המגילה מתקלה שעשויה להתגלגל תחת ידן.
ניתן לראות ברשימה של הקריאות לנשים שהתפרסמה שנה שעברה באתר קולך שרוב הסייגים שקבע הרב שרלו אינם מחזיקים מעמד.

בכל הסיפור הזה יש עוד דבר אחד שאני לא מצליח להבין. כבעל קורא של המגילה זה כחמש עשרה שנים, אני יודע שקריאת מגילה זה לא עניין לחובבנים (או לחובבניות במקרה זה). הקריאה צריכה להיות ברורה לחלוטין וקרובה להיות מושלמת על מנת להוציא את הציבור ידי חובה לכתחילה. זכיתי והיה לי מורה טוב שלמדני לקרוא בתורה, וכשביקשתי ממנו לאחר שנעשיתי בר-מצווה שילמדני גם את קריאת המגילה הוא ענה לי שהוא לא מוכן ללמדני עד שאהיה בן חמש עשרה ואוכיח שאני מסוגל ללמוד פרשיות נוספות חוץ מפרשת בר המצווה שלי ולקוראם לשביעות רצונו. שנתיים אחר כך כשהוכחתי את עצמי כבעל קורא מתחיל שוב פניתי אליו והוא אמר לי שבשבת שלאחר חנוכה נתחיל ללמוד, ומחנוכה ועד פורים למדתי בעזרתו את הקריאה ורק אחרי שהשמעתי לאוזניו את כל הקריאה מבלי לטעות הוא נתן לי אישור לקרוא את המגילה בציבור. אינני יודע אם בין הגברים ישנם אנשים שקוראים רק את המגילה ולא קוראים באופן שותף בתורה, אך בעיני לא ניתן לעשות אחד מבלי השני. מיומנות זאת נדרשת על מנת לדייק במלעיל ומלרע, בשוואים נעים ונחים וכד', ואת זה ניתן לענ"ד ללמוד רק מניסיון של קריאה.

זה אולי יישמע מצחיק שאני מוכן לחיות עם ההתפלגות מהציבור, ועם הבעיה ההלכתית היבשה, ועם בעיית המוטיבציה, ועם הדברים שמעלה הרב שכטר ועם רמיסת הסייגים שקבע הרב שרלו ואני נתלה דווקא בצד הפרקטי, כאשר ברור שאם באמת אשה פלונית תרצה בכך היא בוודאי תצליח גם ללמוד לקרוא מגילה כהלכתה (זה כנראה יותר קל מאשר ללדת). אך בשורה התחתונה אני חושב שזה אמנם דבר קטנוני, אך פרט שמעיד על הכלל כולו. ודי למבין.

ונעשית תורה כשתי תורות - זכר עמלק 2

בתגובה לרשימה תמחה את זכר עמלק בעניין קריאה נכונה של פרשת זכור, קיבלתי מהרב "מענה לשון" את התגובה הבאה:
מתפלל הייתי שחרית בהיכל ישיבה פלונית בשבת קודש פרשת זכור.
והנה הכרוז קורא "עתה יקראו את קריאת זכור בנוסח אחד, ולאחר מוסף בשאר הנוסחים".
ובעודי מביט תמֵהַ על מקראות גדולות שבידי לראות אם הוא חומש נוסח אשכנז או ספרד, והנה ארון הקודש נפתח ומתוכו מוצא ספר תורה נוסף...
עוד זה בא - זה מדבר: "יקראו עכשיו בכל הנוסחים". אם בנוסחים שונים עסקינן - הייתי מבין מדוע לקרוא את כולם, אך מתברר שאין אלו אלא מנגינות שונות ומבטאים שונים של אותו נוסח:
הפעם הראשונה הייתה בס"ת ספרדי במבטא "ספרדי" בניגון אשכנזי (למַעט חזרה על הפסוק האחרון בכדי לקרוא באופן שונה רק את הצירי של "זֵכֶר", אע"פ ש"עמלֵק" נשאר "עמלֶק" וכיו"ב - גם בקריאה השניה...)
הפעם השניה: מבטא "ספרדי" בניגון מרוקאי
הפעם הג': מבטא "ספרדי" בניגון ספרדי ירושלמי
הפעם הד': מבטא וניגון תימניים
הפעם הה': מבטא "ספרדי" בניגון אלג'ירי
ואח"כ קראו בס"ת האשכנזי במבטא "ספרדי" בניגון אשכנזי כנ"ל.
בינותי בספרים, ומצאתי במקראי קודש פורים לר' משה הררי (א, יז) שמביא לעשות כן לענין מבטא שונה וספר תורה שונה. אך לא נזכר שם לחזור רק בשביל ניגון טעמים שונה (וע"ע שם בהערה מ"ד שכתב שאשכנזי הקורא בהברה ספרדית - א"צ לחזור על זֵכֶר). ואם כן, במקום שש קריאות ושני חצאים -- די היה בשלוש קריאות בשני המבטאים שנקראו (ספרדי ותימני, וכן בס"ת האשכנזי)!
--> אילו הייתה זו הבעיה היחידה - החרשתי!
ברם, מה שהביאני לכתוב שורות אלה, היה משפט ששמעתי לאחר הקריאה.
פלוני אמר לאלמוני {בן אותה עֵדה}: "יישר כח שהוצאת אותנו ידי חובה!"
ותגובת אלמוני "כולם הוציאו אותנו ידי חובה!" (- אשרֵנו שזו הייתה התגובה!)
דברי פלוני, שהשתמע מהם ששאר הקריאות לא הוציאונו יד"ח -- עוררו בי הרגשה נוגה של חוסר אחדות, מעין כותרת מודעה זו.
ואצטט מ
שו"ת אגרות משה (או"ח ג' סימן ה'):
"...מוכרחין לומר שכל ההברות של כל העֵדות כשרין לדינא, דקריאת חליצה הא נקרא בלשון הקודש דוקא... ונמצא שנצטרך ללמד את האשה שתוכל לקרוא בכל ההברות, דאם לא כן נמצא שחליצות של הספרדים פסולות לדידן, וחליצות שלנו פסול לספרדים! - שלא מצינו דבר כזה! ולכן משמע ששתי ההברות כשרים, שלכן אף שהאשה אינה יודעת אלא הברה אשכנזית או רק הברה ספרדית - כשרה החליצה... ומה שנחשב שתי ההברות כל אחת מהן לשון הקדש... הוא מטעם שאם יש קהל גדול שקוראין אותן האותיות והתיבות בנקודות שבלשה"ק בהברה קבועה - נחשב זה ג"כ לה"ק, אף שהוא שינוי מהברה שדברו אבותינו ושניתנה התורה"...
לפיכך, כל מה שמהדרין לקרוא כמה פעמים הוא הידור של דקדוק בקריאה לפי הדעות השונות, אע"פ שבכל קריאה יוצאים יד"ח (דרך אגב, יש עוד כמה מבטאים שלא נקראו). אך האם לא יצא שכרנו בהפסדנו?
האם הידור זה שווה את מחיר אחדותנו? את מחיר אחדות תורתנו?

יום ראשון, 9 במרץ 2008

תמחה את זכר עמלק

ברשימת התפוצה של הרב "מענה לשון" נשלח הקטע הבא שהוא מענייני דיומא: אם קוראים את המילה זכר שבפרשת זכור בצירי או בסגול תחת האות ז'. הקטע הוא מתוך סיכום מאמרו של יצחק ש' פנקובר - "מנהג ומסורה" בתוך: עיוני מקרא - בר אילן (עמ' 116 - 123):


עוד בעניין זה כדאי לעיין במאמרו המקיף של הרב מרדכי ברויאר במגדים י' (כאן) שמוכיח שיש לקרוא דוקא בצירי ולא בסגול. (ותימה גדולה על בעל ה'פסקי תשובות' שבכלל לא הרגיש צורך להזכיר את דברי המדקדקים וחוקרי המסורה בעניין זה שי"א שהוא מצווה מן התורה).

ומעניין לעניין באותו עניין. בערב שבת זכור אשתקד פניתי לרב דוד לאו, רב העיר מודיעין, בשאלה בדבר בית כנסת שרוב המתפללים בו הינם אשכנזים ומיעוטם ספרדים ויש בבית הכנסת ספר תורה ספרדי הנחשב מהודר מאד וספר תורה אשכנזי הנחשב פחות מהודר, מאיזה ספר עדיף שיקראו בשבת זכור. הרב לאו ענה לי שכיוון שרוב המתפללים הינם אשכנזים, בשבילם ההידור היותר גדול הוא בזה שהכתב בס"ת הוא כפי מנהג אבותם ולכן עדיף שיקראו בס"ת אשכנזי. לאחר מכן הוא שאלני כיצד אני, כבעל קריאה, נוהג לקרוא בעניין החזרה על תיבת זכר. עניתי לו שכיוון שבכל השנה אני קורא בביטוי ספרדי ואיני מבחין בין צירי לסגול, כפי מנהג הספרדים, כך אני עושה גם בשבת זכור. הרב לאו סבר שאינני נוהג כהוגן וכיוון שיש אחוז גבוה של אשכנזים בציבור יש להקפיד בקריאה זו כן להבחין בין הצירי לסגול וכיוון שכך יש גם לחזור פעמים על המילה "זכר" כפי שכתב המשנ"ב.
נזדמן לי באותה שבת להיות גם במניין אחר ושם קרא בעל קורא (שאיננו בן-תורה) את כל הקריאה מבלי להבחין בין צירי לסגול (גם בפרשת זכור) ורק במילה "זכר" הוא ראה צורך לחזור על המילה בהבחנה בין צירי לסגול. אותו בעל קורא היה אדם שאיננו מצליח לבטא כהוגן את אחת מהאותיות השורקות, והתלבטתי האם ראוי שהציבור יקפיד לשמוע קריאה זו דוקא מבעל קורא אחר שכן מבטא באופן ברור את כל האותיות. [מסברא נראה לי שאין צורך להקפיד בכך מכמה טעמים אך הדבר לא מסודר אצלי].
נסיים עניין זה בעוד משהו ששלח הרב "מענה לשון" בשם ר' איל לוגסי:
שאלו פעם אחד מזקני החסידים, כיצד נהגו בבית מדרשו של רבו לקרות בפרשת זכור: זכר או זייכר, אמר לו אותו חסיד, רבנו לימדנו שזה לא כל כך משנה זכר או זייכר, העיקר שיהי' - תמחה!

יום שבת, 8 במרץ 2008

ישיבות תיכוניות-תמונת מצב

ברשימה אל תטוש אמונת אמך הזכרתי את ההתרחקות של הדור שלנו מהאמונה הפשוטה והתמימה של דור ההורים והסבים. בתגובה קיבלתי מאחד הקוראים את המכתב הבא המתאר את מה שניתן לכנות 'שנוי האוירה' שהתרחשה בשנים האחרונות בישיבות התיכוניות. הכותב, שביקש להשאר בעילום שם, מלמד במספר ישיבות תיכוניות באזור המרכז ומצוי מאד בנעשה בישיבות תיכוניות רבות בארץ.

ישנם תהליכים משמעותיים שעבר הנוער הלומד בישיבות התיכוניות במהלך העשור האחרון. אינני מתכוון לתופעות שתמיד היו בשוליים, אלא לזרם המרכזי של הבחורים הלומדים במוסדות הנ"ל. כמו כן הדברים מכוונים בעיקר כלפי המוסדות המרכזיים, ופחות כלפי מוסדות נכשלים או לחליפין יוקרתיים/בעלי אפיון מיוחד.
מי שהכיר את העולם הזה לפני כ10-15 שנה, ואת המציאות בו היום,יוכל לשים לב לשני הבדלים מרכזיים:
א. קשר עם תאוות ומקומות חשוכים מבחינת ענייני צניעות, שלא היו כדוגמתם בעבר. המצב נוצר עקב הנגישות שיש לכל בחור לענייני פריצות ע"י גלישה ברשת האינטרנט. האינטרנט לא היה בכל בית לפני כעשור, וממילא החשיפה לעניינים אלו הייתה נחלתם של מעטים שהיו צרכים לעשות מאמצים גדולים כדי להגיע ולהיחשף לכך.
ב. התחברות לתורות חסידיות שונות, בתוך הזרם המרכזי של הבחורים ובתוך הישיבות המרכזיות. כאשר בעבר הבחורים שעסקו בכך היו בשולי החברה, כשבדרך כלל, היו מוצאים עצמם בשלב זה או אחר, עוזבים את הישיבות המרכזיות ומוצאים עצמם בישיבות קטנות (תרתי משמע) שנתנו צורך למענה הנ"ל או מצאו עצמם עוזבים כליל את הציבור ממנו באו, ומצטרפים אל הציבור החסידי-חרדי.

לענ"ד שתי התופעות הנ"ל כרוכות אחת בשנייה, כמאמר חז"ל "בראתי יצר הרע-בראתי לו תורה תבלין".
התורות החסידיות ופנימיות התורה נותנות שמחה וחיות, וכן תוקף, חוזק ועוז, להתמודד עם ענייני העולם, ויחד עם זאת מעוררות את האהבה לה' ומגלות את הקשר הפנימי שבין כל יהודי לא-לוקיו. החשיפה לפריצות והנפילה ברשתה, גוררת את הבחור לתהומות של עצבות ויאוש, דבר שמוביל פעמים רבות לאדישות ואפתיות לענייני קדושה.
כך שהלימוד והחיבור לתורות הנ"ל, נותנות לתלמיד חיות וכוח להתמודד עם המצב הרוחני הקשה השורר בעולמנו, וכן אם חלילה נפל, עוזרות לו לקום על רגליו ולשוב לא-לוקיו.
לא מופרך גם לומר, שאצל חלק מהתלמידים, הקשר העז וההתחברות לפנימיות התורה ולחסידות נובע מאותה תחושת ריחוק מענייני קדושה שחש התלמיד (או כתוצאה מדברים שחווה בעצמו או כפועל יוצא של האווירה החברתית שסביבו) בבחינת "צמאה נפשי לה'".


אני מבקש להעיר רק שתי הערות קצרות על דבריו:
א. אני קצת פחות אופטימי מהכותב. אני חושב שדור המתבגרים יצטרך יותר מ"חיבור" לעולמה של החסידות על מנת להתנתק מכבלי האינטרנט ולצטופף בצלה של עץ החיים. אבל בודאי שזה יכול להיות לפחות התחלה טובה או למצער עזרה ראשונה.
ב. צריך לבדוק עד כמה התופעות הללו, של התחברות לחסידות וכד', שנכנסות לישיבות התיכוניות בדור האחרון נעשים בשיתוף עם ההורים. אני חושש שאם הדברים לא ייעשו בתיאום עם ההורים זה עשוי ליצור התנגשות שתביא דוקא למיעוט יראת שמיים וזלזול מאשר להתגברות יראת שמיים, ובמקרה כזה, אני תוהה, האם אנחנו לא מפסידים את ההשפעה החינוכית החיובית שיכול להיות להורים על המתבגר? ברשימה בעתיד, בעז"ה, אעיר על חלקם של ההורים בחינוך הדתי-לאומי.

יום חמישי, 6 במרץ 2008

משנכנס אדר מרבין בשמחה - שבת משוש ליבנו

לפני כשעתיים, אור לא' דר"ח אדר שני, ארע הפיגוע הרצחני בישיבת מרכז הרב בירושלים. עפ"י דיווחי התקשורת בשעה זו לפחות ששה נהרגו מיריות המחבלים. על אף שבימים האחרונים החדשות בארץ אינם בדיוק חדשות טובות, בכל זאת אין מילים לתאר את הרגשות כאשר המוות מגיע למקום שאתה מכיר מקרוב ואתה וחבריך הייתם מסתובבים שם ועוד מקום של תורת חיים שעתה מתמלא בהיפך החיים. יתרה מזאת, נראה שהתחושות קשות יותר לעיכול כאשר זה מגיע בזמן שאתה דווקא מצפה ליותר שמחה בעולם - ר"ח אדר. זכור לי שבישיבה בה למדתי היו רוקדים מסביב לבימה לפני ערבית של ר"ח אדר, ולפני שילדיי הלכו לישון הערב אמרתי להם שאנחנו צריכים לרקוד קצת כי הערב זה ראש חדש אדר. אני די בטוח שאותם הרוגים ופצועים גם כן שמחו ורקדו בהיכנס חודש אדר. ועתה נהפך לאבל מחולנו.
הדעת איננה נותנת מנוח מכך שב"זמן שמחתינו" האחרון גם כן משמיים השביתו את שמחת מוקירי ישיבת מרכז הרב במות ראש הישיבה. ועתה בהיכנס חודש שמחה אירע פיגוע כה נוראי. הדברים עוד יצטרכו ליבון ויישוב הדעת ואלו הינם רק מחשבות ראשוניות.
באתר ישיבה מופיע מאמר על חודש אדר מאת הרב זלמן מלמד שליט"א וזה פתיחתו:
"משנכנס אדר מרבין בשמחה" (תענית כט, א). נס פורים מלמד אותנו, שלא כל מה שנראה רע, הוא באמת רע. מה שהיה נראה רע מכל, נהפך לטוב. לא רק שהרע מתבטל, אלא "ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשֹנאיהם" (אסתר ט, א). בתחילה, לא שלטו היהודים, רק אחר-כך, מתוך הסכנה האיומה, סכנת ההשמדה - להשמיד, ולהרוג ולאבד, "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשֹנאיהם".
ובסוף המדרש של פרשתנו פר' פקודי:
א"ר יוחנן כיפה של חשבונות היתה חוץ לירושלים וכל מי שמבקש לחשב הולך לשם למה שלא יחשב בירושלים ויצר לפי שנקראת משוש כל הארץ וכל השבח הזה למה שהיא קרית מלך רב ומשחרבה ערבה השמחה וגלה משוש כל הארץ מהו ערבה חשכה קבלה כד"א (בראשית א) ויהי ערב ויהי בקר יום אחד בעולם הזה שבת משוש כל הארץ וכשיבנה הקב"ה את ירושלים הוא מחזר לתוכה את כל השמחה שנא' (ישעיה נא) כי נחם ה' ציון נחם כל חרבותיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה' ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה:

יום רביעי, 5 במרץ 2008

מדרש לפרשת פקודי

בכל פרשיות המשכן נדמה שהשאלה הכי מטרידה היא מדוע התורה רואה צורך לפרט כל כך הרבה בפרטי המשכן. שמעתי לאחרונה מהרב יעקב מאיר, רב קהילת "לכו נרננה" ברעננה, שזו ממש תמיהה גדולה, שהרי בהרבה מקרים הדברים כלל אינם ברורים גם לאחר כל הפירוט, לדוג': גם אחרי שהתורה מפרטת פעמיים על צורתו של המנורה, בכל זאת נשארנו עם חוסר הבנה מוחלט איך היה צורת קני המנורה. כאשר מגיעים לפרשת פקודי השאלה רק מתעצמת: גם אם היינו רואים צורך לדורות לפרט בצורת המשכן וכליו, מדוע עלינו לדעת פירוט של כמות הכסף והזהב שאיתו נבנה המשכן? לשאלה זו מתייחס המדרש הבא:
"אלה פקודי המשכן" ולמה עשה עמהם חשבון? הקב"ה יתברך שמו מאמינו שנא': (במדבר יב) "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא" ולמה אמר להם משה בואו ונעסוק במשכן ונחשב לפניכם? אלא ששמע משה ליצני ישראל מדברים מאחריו שנאמר: (שמות לג) "והיה כבוא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל ודבר עם משה (שם) והביטו אחרי משה" ומה היו אומרים? ר' יוחנן אמר: אשרי יולדתו של זה ומה הוא רואה בו, כל ימיו הקב"ה מדבר עמו, כל ימיו הוא מושלם להקב"ה, זהו: "והביטו אחרי משה". ר' חמא אמר: היו אומרים חמי קדל דבריה דעמרם, וחבירו אומר לו אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר. כששמע משה כך, א"ל משה: חייכם נגמר המשכן אתן לכם חשבון אמר להם בואו ונעשה חשבון הוי "ואלה פקודי המשכן": (שמות רבה נא)

במדרש ישנם שלוש אימרות בפי העם המביטים אחרי משה:
א. אשרי יולדתו וכו'.
ב. חמי קדל וכו' (בעברית מודרנית: נראה שהוא אוכל טוב מאז שהוא התחיל לאסוף את תרומות המשכן).
ג. אדם ששולט על מלאכת המשכן, אין אתה מבקש שיהא עשיר?!

אילו מהאימרות הללו נאמרו בידי ליצני ישראל?
במבט ראשון נראה שרק השני. במבט שני גם האימרה השניה איננה מחמיאה למשה יותר מדי (ועוד שהיא נאמרת ע"י "חבירו" של הליצן), שהרי היא גם כן חושדת במשה שהוא לקח כסף לכיסו אלא שהיא מצדיקה אותו בכך שהוא השולט על המלאכה. כך שיתכן שהמדרש מנסה לתרץ את החשבון המפורט של כספי התרומות בצורך של משה לענות לאותם ליצנים שאמרו את אימרות ב' וג'. אך האם זה באמת דורש פירוט כה רב, האם לא יכלנו לכתוב פסוק קצר כדי לענות לליצנים (כפי שהתורה כתבה "אברהם הוליד את יצחק" - פסוק קצר שמהווה תשובה לליצנים).

אני מבקש להציע קריאה שונה במקצת. המדרש מביא את הפסוק "והביטו אחרי משה" ולכאורה דורשת אותו לגנאי: שהעם הסתכלו עליו בעין רעה. המדרש שואל "מה היו אומרים" (ולא ברור לנו הקוראים האם מדובר על הליצנים או על העם או שמא זה אותו הדבר). ר' יוחנן משיב (ומתשובתו נראה שהשאלה מכוונת לעם) שהיו משבחים את משה שהוא "מושלם להקב"ה". נראה לי שכוונת המדרש בדברי ר' חמא הוא שמתוך דברי העם על כך שהוא "מושלם להקב"ה" משה יכל להבין (וקצת לשמוע) את דבריהם של הליצנים. בדברי העם שמשה הוא "מושלם להקב"ה" יש הרחקה בולטת בין העם למשה. משה הוא כה מושלם וכה מנותק מאיתנו שהוא שייך כל כולו להקב"ה. מדברי העם הללו משתמע אי בקיאותו של משה, בעיניהם, בעניינים גשמיים כדוגמת צורת מטבע וכד', שהרי הוא "מושלם להקב"ה". מתוך דברים אלו משה כבר הבין על מה דנים הליצנים - עד כמה מוצדק שמשה ייקח כסף לכיסו, שהרי אם בעיני רוב העם מוצדק שמשה לא ייתן דין וחשבון על כל פרוטה - שהרי הוא כל כך רוחני ומנותק מגשמיות, אז גם לא בהכרח שכל הכסף שהגיע לידיו באמת הגיע ליעדו הגשמי.
משה נותן את הדו"ח הכספי כדי ללמד את העם, ובכך להשתיק את הליצנים, שאין הוא מנותק מהגשמיות ושהוא מצליח להיות עבד ה' גם תוך כדי התעסקות עם הפרטים הגשמיים של איסוף וניתוב התרומות. "והייתם נקיים מה' ומישראל" איננו רק עצה טובה, הוא הכרח בכדי שאנשים אחרים יוכלו ללמוד מהמעשים הטובים שלך. אם האדם רוצה שמעשיו הרוחניים ישפיעו בעולם הזה, האדם איננו יכול לומר שמרוב שהוא עסוק בעניינים רוחניים הוא איננו יכול לשים לב לעניינים גשמיים פעוטים (בעיניו). רק שילוב ושימת לב לפרטים הקטנים יכול להפוך מעשה רוחני אחד לדבר משפיע בעולם שגם אחרים יכולים להנות וללמוד ממנו.

יום שלישי, 4 במרץ 2008

יצא לאור: מעיינותיך חדש

יצאו לאור חוברות "מעיינותיך" ו"מעיינותיך לצעירים" ושניהם עוסקים בחג פורים ובנושא השמחה. חוברות "מעיינותיך" יוצאים לאור ע"י גוף הנקרא "תורת חב"ד לבני הישיבות" המנוהל ע"י ר' משה שילת (בנו של הר"י שילת) והמשתייך לזרם הלא-משיחי בחב"ד. החוברות מושקעות ומעוצבות להפליא ומתוכננות בכישרון רב באופן שיתאימו לציבור הלא חב"די. חוברת "מעיינותיך לצעירים" מיועד בעיקר לנערים בגיל תיכון (אך גם מבוגרים יותר יכולים ליהנות ממנו מאד) ו"מעיינותיך" מיועד יותר למי שיש מעט רקע במושגים חסידותיים אך נדמה שגם מי שחסר רקע יכול למצוא בו עניין.

מעיינותיך #16 ניתן להוריד כאן:
בין ידע ללא ידע - הרב יואל כהן, החוזר של האדמו"ר האחרון
לעובדו בכל לבבכם - מאמרי חסידות בענייני תפילה: תפילת שמונה עשרה
שו"ת בעבודת ה' - הרב אברהם חיים רוזנבוים ז"ל, חסיד אדמו"ר מהר"ש
פורים עם הרבי - שיחות ויומן

מעיינותיך לצעירים #2 ניתן להוריד כאן:
בשמחה תמיד - ר' איל לוגסי
בא נדבר על זה (בעניין דכאון ושמחה) - אהרוני ברנשטיין (מאמר מעט בוסרי, לטעמי היה מקום שמחנך יכתוב על נושא זה ובכך ידגיש את ההבדל בין דיכאון הדורש טיפול פסיכיאטרי/תרופתי לבין דיכאון שמספיק לו שיחת מוסר)
רק בשמחה - ראיון עם הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ) (לטעמי, היה ראוי שבחוברת המיועדת לתיכוניסטים לא יופיע תמונה של הרב שטיינזלץ מעשן)
לומדים חסידות - מאמר קצר מאדמו"ר הזקן עם הסבר קצר וקל
להיאבק ולשמוח - מנחם איתן
סיפורי חסידים
שכולם ישמחו - על הרבי והשמחה

במאמרו הקצר ב"מעיינותיך לצעירים", מזכיר ר' איל לוגסי את הסיפור הידוע על ר' זושא שניתן לראות גירסה נחמדה שלו כאן:

יום שני, 3 במרץ 2008

מיקום הבימה בבית הכנסת

דברי ההלכה הכתובים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה.

בבתי כנסיות רבים עזרת הנשים מוצבת בצד עזרת הגברים, נשאלת השאלה איפה ראוי להעמיד את הבימה (או העמוד) שממנו מתפלל החזן וקוראים בתורה. האם יש מניעה שהוא יהיה קרוב יותר אל עזרת הנשים או שמא עדיף שהוא יהיה דוקא במרכז עזרת הגברים? האם בכלל יש חשיבות הלכתית היכן להעמיד את הבימה או שניתן להשאיר זאת לשיקולי המעצב/ת?

הרמב"ם כותב בהלכות תפילה (פרק יא הל' ב-ג):
ובונין בו היכל שמניחין בו ספר תורה, ובונין היכל זה ברוח שמתפללין כנגדו באותה העיר, כדי שיהיו פניהם אל מול ההיכל כשיעמדו לתפלה. ומעמידין בימה באמצע הבית כדי שיעלה עליה הקורא בתורה או מי אשר אומר לעם דברי כבושין כדי שישמעו כולם, וכשמעמידין התיבה שיש בה ספר תורה מעמידין אותה באמצע ואחורי התיבה כלפי ההיכל ופניה כלפי העם.

בביאור דברי הרמב"ם הללו התקשו כל נושאי כליו. הרמב"ם מחלק בין שלושה "כלים" הנמצאים בבית הכנסת: היכל, בימה ותיבה, בשניים מהם (ההיכל והתיבה) נתונים ספרי תורה. ברור שמה שהרמב"ם קורא היכל הוא מה שאנו קוראים היום ארון קודש. עוד מוסכם שהבימה בדברי הרמב"ם איננה "כלי" אלא מקום מוגבה, שעפ"י דברי הרמב"ם צריך להיות באמצע הבית. לגבי התיבה התקשו האחרונים בביאור דבריו. כנראה שבתקופת הרמב"ם נהגו שספר התורה שממנו קוראים היה מאוחסן בנפרד מספרי התורה האחרים שהיו נתונים בהיכל, וספר תורה זה היה נמצא בתיבה. התיבה היתה כמעין קופסא גדולה כמו זו שאנו משתמשים בו לקריאת התורה ובו היה ספר התורה שהיו קוראים ממנו.
הכסף משנה הסביר את המשפט האחרון בדברי הרמב"ם שהכוונה הוא שיש להעמיד את התיבה שממנו קוראים בתורה באמצע הבימה (המקום המוגבה) - ולא באמצע הבית כהבנה הפשוטה בלשון הרמב"ם (על אף שגם הבימה היתה באמצע הבית). הג"ר יוסף קאפח ועוד אחרונים אשכנזים חלקו על הבנה זו של הכסף משנה וסברו שהרמב"ם התכוון שהיו משתמשים בתיבה כמקום תפילה לחזן (והוא לא היה ממוקם על הבימה) וכאשר היתה מגיעה שעת הקריאה בתורה היו מזיזים את התיבה לאמצע הבית להיות על הבימה ושם היו קוראים בתורה כדי שישמעו כולם. הספרדים היום נוהגים כפי הבנת הכסף משנה בדברי הרמב"ם שהחזן והקורא בתורה שניהם עומדים על הבימה ואין מקום אחר לעמידת החזן בביהכ"נ. לעומת זאת, האשכנזים נוהגים כמנהג אבותם (וכפי שטרחו האחרונים האשכנזים להסביר בדברי הרמב"ם) שהחזן איננו עומד על הבימה בשעת התפילה.

עתה יש להתבונן מה המקור לדברי הרמב"ם שהבימה צריכה להיות באמצע. נראה מדבריו שהמקור הוא מסברת עצמו כפי שהוא כותב "כדי שישמעו כולם", ואם כך אם בית הכנסת בנוי באופן כזה שעדיין ישמעו כולם גם אם הבימה תהיה במקום אחר נראה שמדברי הרמב"ם אין מניעה בכך. כך כותב גם הכסף משנה על אתר:
ואל תשיבנו מהבימות שבונים בימים האלו בקצת מקומות בסוף בית הכנסת ולא באמצע... כי העמדה באמצע אינה מהחיוב אך הכל לפי המקום והזמן, שבאותם הזמנים שהיו בתי כנסיות גדולים עד מאד היו צריכים להעמיד הבימה באמצע כדי להשמיע לעל העם אך בזמנים הללו שבעונות בתי כנסיות שלנו הם קטנים וכל העם שומעים יותר נוי הוא להיות לצד אחד מלהיות באמצע.
סוגיה זו הנראית על פניה פשוטה ומעט שולית קיבלה חשיבות בראשית ימי התנועה הרפורמית. אחד השינויים שהרפורמים באירופה הנהיגו בבתי התפילה שלהם היה שהם מיקמו את הבימה בקידמת בית הכנסת בצמוד לארון הקודש, כדי שביהכ"נ יהיה דומה במראהו לבתי התיפלה של הנוצרים. בעקבות כך כל גדולי אשכנז חיזקו את המנהג למקם את הבימה דווקא במרכז בית הכנסת. החתם סופר (או"ח כח) בתשובה מנמק את הסתייגותו מדברי הכסף משנה בכך:
דמסברא נ"ל כיון שאנו מחזיקים הבימה שבה קורין פרשת הקרבנות כמו מזבח שמפני כן מסבבים הבימה בחג הסוכות כמו שסבבו את המזבח ואותו המזבח שעמד בהיכל לפני ארון הקודש שהוא מזבח הקטורת היה עומד באמצע הבית מכוון בין מנורה לשלחן. ויען שהבימה שלנו עומד בפנים כמזבח הפנימי ע"כ ראוי להעמידו באמצע ביהכ"נ לדמותו לביהמ"ק בכל האפשרי.
[לענ"ד דברי החת"ס צ"ע שכן הארון הפנימי היה אמנם מכוון באמצע הבית, אך רק לרוח צפון-דרום. לרוח מזרח-מערב הוא לא היה מכוון, ולא ברור איזה ראיה יש להביא מזה למקום העמדת הבימה ברוח מזרח-מערב.]
באגרות משה (או"ח ב' מא) הוא תמיה על החתם-סופר שהעדיף להשוות את הבימה למזבח הפנימי ולא למזבח החיצון, ולדעתו היה מספיק להשוותו למזבח החיצון בכך שמקומו מכוון ביותר (על אף שהוא לא היה באמצע). מתוך כך פוסק ר' משה פיינשטיין שיש מקום להעמיד את הבימה גם שלא במרכז בית הכנסת כל עוד יהיה מספיק מקום בין הארון לבימה בכדי שיוכלו לסובבו בשעת ההקפות.
כל האמור בפיסקה הקודמת נסוב על אמצע ברוח מזרח-מערב, ואילו אנחנו שאלנו לעניין הזזת הבימה מהאמצע ברוח צפון-דרום. על אף שדווקא לרוח זו יש יותר מקום ללכת בעקבות דבריו של החתם סופר ולהעמיד את הבימה באמצע רוח צפון-דרום כדי שיהיה דומה למזבח הקטורת. בכל זאת נראה שאין מניעה של ממש, כפי שמעיד הכסף משנה שמאז ומעולם לא נהגו כדברי החתם-סופר, והעיקר הוא שישמעו כולם את קריאת התורה והתפילה.
לכן יש ראשית לאמוד מהיכן בבית הכנסת ישמעו כל הקהל באופן המקסימלי ולאחר מכן יש לקחת בחשבון גם את דעתו של החתם סופר וגם שיקולי נוי וכד' וכך להחליט על המקום האופטימלי להעמדת הבימה.


ראה כאן לעניין פולמוס שהשתתף בו הרב קוק בדבר מיקום העמדת הבימה בביהכ"נ בזכרון יעקב.

לעניין הלכות נוספות שבהם יש דמיון בין בית כנסת לבית המקדש ראה רשימתינו הקודמת: פתחי בית הכנסת - דלתות. ראה גם בדברי הרב צבי שכטר בארץ הצבי (סי' יב) שמביא דינים נוספים בהם ביהכ"נ צריך להיות דומה למקדש. [וקצת צ"ע על דבריו שם שכתב שראוי שהארון לא יהיה במקום הבולט החוצה שאז הוא חולק רשות לעצמו כשם שהארון בבית המקדש לא היה בחדר בפני עצמו. והדברים קשים מנשוא שהרי בבית המקדש הראשון היה קיר שחלק בין הקודש לבין קודש הקדשים, והיאך נאמר שהארון לא היה ברשות בפני עצמו?!].

יום ראשון, 2 במרץ 2008

אתר הלכה פסוקה

אתר הלכה פסוקה הוקם ע"י הרב יואב שטרנברג, אברך ממכון "ארץ חמדה" ומזכיר בית הדין האזורי לענייני ממונות בבית השמש. באתר תוכלו למצוא את כל ארבעים ואחד גליונות "הלכה פסוקה" שיצאו עד כה, שהינם גליונות המסכמים ומבארים פסקי דין שניתנו בבתי דין שונים. גליונות אלו מפורסמים גם באתר ישיבה ונשלחים בדוא"ל למי שנרשם לכך. האתר עודנו בחיתוליו אך כבר ניכרת ההשקעה הרבה בו וככל שהציבור המעוניין בחידוש "ממלכת כהנים וגוי קדוש" בארץ ישראל ייטול בו חלק בודאי הדברים ייקרמו עור וגדים במהירות רבה יותר. בבלוג זה ננסה לעכוב מדי פעם אחר החידושים באתר הלכה פסוקה.
להלן מספר דברים על האתר ומתוכו:
החזון הציוני דתי הוא הקמת 'ממלכת כהנים וגוי קדוש' בארץ ישראל. לשם הקמת מערכת שכזו, דרושה התייחסות תורנית - הלכתית לכל תחומי החיים הקיימים במדינה מודרנית. התייחסות זו איננה אפשרית, ללא שיח פעיל בין יושבי בית המדרש מחד, ובין אנשי המעשה מאידך. לאחרונה נפתח אתר אינטרנט חדש שמטרתו להוות במה לשיח מעין זה, אתר הלכה פסוקה.
האתר מחולק למספר מדורים:
1. מאמרים תורניים – המאמרים עוסקים בכל מגוון הנושאים הקשורים לחיים הפרטיים והציבוריים במדינה המודרנית. באתר מתפרסמים מאמרים מפרי עטם של כותבים שונים, העוסקים בהיבטים תורניים - משפטיים של עניינים חברתיים שונים.
2. חדרי הדיוניים - בחדרי הדיונים יעלו נושאים חברתיים שונים לדיון מנקודת מבט תורנית. כל דיון יתבסס על נייר עמדה מקדים המפורסם באתר. סביב כל נייר עמדה תיבנה קבוצת משתתפים שידונו בשאלות המוצגות בנייר העמדה. קבוצת המשתתפים היא קבוצת האנשים שאכן מתכננים להשקיע זמן, מחשבה ויכולת יצירתית בדיון. אלו אנשים שנרשמו מראש כמשתתפים פעילים באחד הדיונים. גם מי שלא נרשם מראש כמשתתף פעיל, רשאי לצפות בדיון ולשלוח שאלות למשתתפים בדיון.

הדיון הראשון במסגרת חדרי הדיונים יעסוק בחוק שכר המינימום. על פי חוק שכר המינימום, כל עובד זכאי לשכר מינימלי, שאין אפשרות לפחות ממנו, אפילו בהסכמת העובד. חוק זה מצטרף לסדרת חוקים סוציאליים אחרים הנוהגים בארץ, שמטרתם להגן על זכויותיהם של העובדים. נושא הדיון שלנו הוא, האם מדובר בחוק ראוי.
לשאלה זו מספר זויות:
ראשית, יש לבחון את השאלה, האם החוק אכן מיטיב עם העובדים? האם כתוצאה מהחוק מצטמצם העוני?
שנית, מתוך הנחה שאכן מדובר בחוק המיטיב עם העובדים, צריך לדון בשאלה, האם ראוי שהמעביד יהיה אחראי לשיפור מצבו הכלכלי של העובד. מדוע חובה זו מוטלת על המעביד יותר מאשר על כל אדם אחר במשק?
שלישית, האם מבחינת ההלכה תיתכן חובה של מעביד כלפי העובד, שאין העובד רשאי למחול על זכותו לקבלה.
הרב אהרון פלדמן, מהמכון הגבוה ללימודי יהדות 'ארץ חמדה', כתב נייר העמדה העוסק בשאלות אלו.

לביקור באתר הלכה פסוקה ולשליחת מאמר
לחץ כאן. לכניסה לחדר הדיונים של חוק שכר המינימום לחץ כאן.

יום שבת, 1 במרץ 2008

אל תטוש אמונת אמך

"תכננו, בעלי ואני, ליסוע לשבת לחברון ביחד עם מר וגב' ב'", כך סיפרה לי לפני זמן מה גב' א', שנוהגת מידי פעם להצטרף לקבוצה מרעננה הנוסעת לחברון מידי ראש חדש, וכשנופל ראש חודש בשבת הם משתדלים לשבות בחברון, "ההרשמה לשבת היתה מלאה. מספר ימים לפני השבת התקשרה אלי חברה, גב' ג', וסיפרה לי שבתה אמורה לעבור בשבוע הבא ניתוח והיא ובעלה מאד רצו להצטרף לנסיעה לחברון כדי שיוכלו להתפלל לרפואת בתם אך כבר אין מקום. סיפרתי על כך לבעלי והתייעצנו עם מר וגב' ב' והודעתי לגב' ג' שהחלטנו שאנו נעשה חדר גברים וחדר נשים וכך הם יוכלו לבוא גם ונהיה שלוש נשים בחדר אחד והבעלים יהיו שלושה גברים בחדר אחד. גב' ג' שמחה מאד והודתה לי מאד. הודענו למארגנים על החלטתנו אך המארגנים לא כל כך הבינו אותנו והם חשבו שמדובר באיזה חבורה של סטודנטים וכשהגענו לחברון הסתבר שהכניסו אותנו לחדר עם עוד כעשר נשים, וכך קרה גם לגברים. זו הייתה חוויה של ממש, כפי שאתה יכול רק לדמיין".
כל הדמויות בסיפור הינם אנשים שעברו מזמן את גיל החמישים. הם אינם רבנים או בני רבנים, הם אינם "תורניים", "אמוניים" או משהו דומה. הנשים הולכות באופן קבוע ללא כיסוי ראש ועם מכנסיים. חלק מהבעלים בסיפור מקפידים על תפילה במניין ועל קביעת עתים לתורה, חלק פחות.
הסיפור הוא מקסים גם בגלל קיום "ואהבת לרעך כמוך" מעל ומעבר, גם בגלל האמונה החזקה בכח התפילה בקברי אבות (אולי ראוי להזכיר שהניתוח המדובר לא היה עניין של חיים ומוות), ובעיקר משום שהוא סופר לי לא מתוך גאווה (חיובית) על קיום המצוות הללו אלא סתם כסיפור משעשע שיגרום לי לצחוק מעט (מסופו, כמובן). אני לא צחקתי. מאז ששמעתי את הסיפור אני שואל את עצמי: האם בני הדור שלי היו מתנהגים באותה צורה? האם מי שכן קיבל חינוך לתורה ומצוות, שכן חי חיים "תורניים" וכד' גם כן היה מגיב באופן שהאנשים הפשוטים הללו (בראייה שטחית) הגיבו? חוששני שלא.
יש אימרה המיוחסת לפרופ' חיים סולובייצ'יק על כך שכשהוא היה ילד הוא זוכר שאנשים היו מגיעים לבית הכנסת בראש השנה עם מצלצלים בכיסיהם אבל הם גם היו בוכים, היום האנשים שמגיעים לבית הכנסת אינם באים עם כסף (בגלל החינוך היהודי שקיבלו) אבל הם גם לא בוכים (ולא בגלל הסעיף בשולחן ערוך על בכי בר"ה).
משהו קרה לחינוך היהודי כשהוא עבר מהאמא אל המורה בבית הספר. הרגש והקול הפנימי המורים ליהודי על אמונה בה' ובתורתו, בכח התפילה ועוד דברים הכרחיים ליהודי המתבגר והמבוגר הוא הרבה יותר חלש בדור שלנו מאשר בדורות קודמים. כך אני מרגיש.
חבר שלי סיפר לי לאחרונה על רב קהילה ומנהל בית ספר יהודי בארה"ב שאחרי שעשר שנים ברבנות קם יום אחד והודיע שהוא לא מאמין באלוקים ובתורה ושהוא עוזב את החיים היהודיים. במאמר שפרסם הוא מסביר את צעדיו בכך שהוא חיפש אחר "הוכחות" לקיומו של הא-ל ולאמיתות התורה ולא מצא. אנחנו צריכים להפנים ולהעביר גם הלאה לקהילתינו ולתלמידינו שאמונה זה משהו פנימי שיש אותו אצל רובם של הורינו (כן אלה שהולכים בלי ציצית בחוץ ושיש להם טלויזיה בבית) ושצריך רק לקבל מהם.
נושא זה עוד יחזור בעתיד בבלוג זה, וברשימה זו רציתי רק להציג את קצהו. אשמח לקבל (ולפרסם) תגובות בנושא.