יום חמישי, 31 בדצמבר 2020

הפעלת עוזר אישי בשבת - המשך

 לפני שלושה חדשים בגליון תשרי תשפ"א של כתב העת אמונת עתיך התפרסם חלק א ממאמר על הפעלת עוזר אישי (חשמלי) בשבת. 

בגליון הנוכחי של אמונת עתיך, טבת תשפ"א, התפרסם החלק השני של המאמר:


 

בחלק הראשון המחברים טענו שקול אינו מעשה, ולכן אינו אסור בשבת. בחלק הראשון הם הדגישו שלא מדובר על הפעלת העוזר האישי לשם ביצוע מלאכה, מבשל וכד', אלא לצורכי מידע. 

במאמר הנוכחי ממשיכים בדיון סביב קול כמעשה, בהתבסס על היתרו של הרב רוזן לשימוש במיקרופון שבת. בנוסף, דנים גם בהשוואה לאמירה לנוכרי בשבת. שאלה מעניינת שהמחברים מעלים (אך לא משיבים עליה) היא מתי ההלכה תתייחס למכשיר כ"בעל מחשבה עצמאית או רצון עצמאי", ולא כמבצע בלבד את רצון בעליו. 

בסופו של דבר המחברים ממליצים המלצות שונות כדי שיותר להשתמש במכשיר כזה בשבת, ביניהם להחליף את מילת ההפעלה של המכשיר לשבת, מ"אלקסה" ל"שבת שלום אלקסה", לדוגמא. כמו כן יש למנוע מראש אפשרות להפעיל את המכשיר לפעולות אסורות בשבת. 

יום רביעי, 23 בדצמבר 2020

חיסיון ממתן עדות בבתי הדין הרבניים

לרוב איני מצוי כלל בנושאי חושן משפט, ובדרך כלל אני לא כותב בנושאים שאני לא מצוי בהם. אך הנושא הזה של התייחסות ההלכה לאפשרות של חיסיון, ממש מטריד אותי. לכן, החלטתי לחרוג ממנהגי ובכל זאת להגיב לדברים שממש הפריעו לי. 

באמונת עתיך גליון 129 (תשרי תשפ"א) התפרסם מאמר של הרב רצון ערוסי על חיסיון בבתי הדין הרבניים:


בגליון הנוכחי, גליון 130 (טבת תשפ"א) התפרסמה תגובתי ותגובתו לתגובתי:


יום שלישי, 22 בדצמבר 2020

צניעות ופמניזם


הרב דוד סתיו ובנו הרב אברהם סתיו הוציאו לאחרונה את הכרך השני של ספרם ההלכתי "אבוא ביתך". בכרך הנוכחי תת הכותרת של הספר הוא "צניעות וקרבה בין גברים ונשים". ככלל, הספר כתוב כספר שו"ת כשפרקי הספר נכתבו כתשובות לשאלות שנשאלו. מספר תשובות בספר עוסקים בצניעות הלבוש. כהקדמה לעיסוק בצניעות הלבוש, כתבו המחברים את הפרק (פרק ו): "צניעות, הלכה ופמיניזם: מבוא לדיני צניעות"

 אם הבנתי נכון, אחת ממטרות הפרק היא לשכנע שאין סתירה בין צניעות לבין פמניזם. מטרה נוספת היא מעין התנצלות של המחברים שהם, כגברים, עוסקים בענייני צניעות הלבוש. 

בפרק המדובר המחברים מתארים כיצד תיאורטית ההלכה (הלכות צניעות) והפמיניזם צריכים ויכולים ללכת יד ביד. שניהם פועלים כנגד החפצת נשים (עמ' 130):


מדוע בכל זאת יש מתח ואף עוינות בין הפמניזם להלכה סביב הלכות צניעות? 

משום שההלכה היא "גברית", והיא עוסקת בנשים. 

ואיך פותרים המחברים את המתח הזה? באמירה הבאה: "חשוב להדגיש כי כל שנכתב כאן, ושייכתב כאן, מופנה באופן עקרוני לנשים ולגברים כאחד". אלא, שיש הבדלים בתרבות בין רמת ההחפצה של נשים לבין זו של גברים, ולכן ההתייחסות ההלכתית שונה בין המינים. 

אפשר לא לאהוב את ההבדל ביחס בין המינים הקיים בתרבות הסובבת אותנו, אך זו המציאות, וצריך להתנהל בתוך המציאות הקיימת, גם אם אידיאלית היינו מציאות קצת שונה. 

אני חושב שהמשפט הבא (עמ' 142) די מסכם את המסר העיקרי אותו מנסים המחברים לטעון:

"חשוב להבין שההלכה אינה רוצה חלילה להפוך את האישה לאובייקט מיני, אלא מנסה להילחם בכל כוחה בתפיסת האישה כאובייקט כזה על ידי זרים. כאשר ההלכה דורשת מנשים ללבוש חצאית עד הברך, היא אינה מבקשת להפוך את הברך הנשית לאובייקט מיני, אלא טוענת שכך היא עשויה להיתפס בחברה."

עד כאן סיכום החלק אליו אני מעוניין להתייחס כעת. 

בואו נעשה קצת סדר. יש הטוענים כי הפטריארכיה אשמה בכך שיש דרישות צניעות כנגד לבוש נשים. מנגד, יש הטוענים כי זו דווקא הפטריארכיה הדורשת מנשים להתלבש בצורה לא צנועה ומושכת. 

לצורך הדיון, אנו נגדיר פטריארכיה כך (עפ"י ויקיפדיה): "בהגדרתה הפמיניסטית הנרחבת היא שיטת ארגון חברתי שבה הסמכויות מרוכזות בידיו של גבר".

אני מקווה שברור ששתי הטענות הללו לא יכולות לדור בכפיפה אחת. אם כך, הבה נשאל, איזה מהן יותר נכונה?

אם הפטריארכיה זה הסדר ששלט בעולם המערבי לפני המהפכה הפמניסטית, ושעדיין שולט במקומות רבים בעולם היום, הרי ברור שהטענה הראשונה היא הנכונה. 

אם כן, מי אשם בכך שיש דרישה תרבותית מנשים להתלבש בצורה לא צנועה ומושכת? להזכיר, על פי המחברים, דרישה תרבותית זו היא הגורמת להחפצת נשים. 

התשובה הפשוטה היא, שאם זה לא הגברים, אז אלו כנראה הנשים. 

כלומר, נשים הן הגורם התרבותי הגורם להחפצת נשים. כמובן, אם נקבל את ההנחה שלבוש לא צנוע גורם להחפצת נשים.

ואם נראה לכם שנפלתי על הראש, קבלו את דבריה של ד"ר דברה סוא, האומרת פחות או יותר את הדברים הללו (The End of Gender, עמ' 232):


עד כאן לא סתרנו את דבריהם של המחברים, שהרי יכול להיות שאכן אלו נשים שאחראיות לתרבות ההחפצה, וכנגדן נאבקות נשים אחרות, פמניסטיות, כנגד אותה תרבות החפצה מחד וכנגד השליטה הפטריארכלית מאידך. 

אך לאור טענה כזאת כדאי לשאול: מה מידת ההצלחה של אותה מאבק? האם בחלוף כמה עשורים של מאבק פמניסטי, יש יותר או פחות תרבות החפצה? 

אולי תשאלו, מה זה משנה מה מבחן התוצאה? אם המאבק הוא צודק, אז צריך להמשיך להילחם, גם אם אין הצלחה!

ראשית, אני מסכים. הסיבה שאני מעלה את השאלה הזאת היא אסטרטגית. 

לכאורה, למחברים היו שני דרכים לצעוד בהם: דרך אחת, לטעון שההלכה היא פטריארכלית. דרך שניה, לטעון שההלכה היא פמניסטית. 

הדרך בה המחברים בחרו היא הדרך השניה. 

ולמה זו טעות לדעתי? 

דבר ראשון, משום שזה לא עובד. המאבק הפמניסטי בתרבות ההחפצה לא הצליח, ואין שום סיבה שהיא תצליח. כמו רוב התרבות הפוסט-מודרנית, היא מיוסדת על הרס ולא על בנין.  

דבר שני, משום שזו האמת. זו לא רק האמת ההיסטורית, אלא גם האמת ההשקפתית. 

על אף המאמץ של המחברים, אי אפשר להתעלם מכך שהפמניזם בגלגוליו האחרונים זו השקפת עולם הדוגלת בכך שאין שום הבדלים בין גברים לנשים. או לכל הפחות שאל להבדלים הביולוגיים בין גברים לנשים לגרור שום הבדלי התייחסות בין המינים. זו השקפת עולם שהיא מוטעת ושגויה. 

השקפת ההלכה דוגלת בכך שיש הבדלים בין גברים לנשים. ולא רק שיש הבדלים, אלא שההבדלים הללו גוררים בהכרח גם התנהגות והתייחסות שונה.

מי שירצה לשכנע בנכונותם של הלכות צניעות כאלה ואחרות, יצטרך לשכנע באמיתותה של השקפת עולמו, ולא לנסות להעלים נקודות מחלוקות גדולות כאלה.  



יום שישי, 11 בדצמבר 2020

ביקורת של הרב יצחק שילת על ספרו של הרב מיכאל אברהם

 כרך ז' של כתב העת אסיף טרם יצא לאור, אך באתר אסיף החליטו בינתיים להעלות מאמר אחד ויחיד מתוך כרך זה. מדובר במאמר ביקורת של הרב יצחק שילת, ראש ישיבת ברכת משה במעלה אדומים על הכרך השני מהטרילוגיה של הרב מיכאל אברהם, "אין אדם שליט ברוח".

המאמר, הביקורתי מאד, כנראה עומד להתפרסם מבלי שהמערכת תבקש תגובה מאת הרב מיכאל אברהם, שהמחבר מקפיד לא להדביק לשמו את התואר רב (אם כי בכותרת הוסיפו ר' לשמו. ואולי זה מעשה ידי העורך). 


קשה לי להאמין שיש אפילו אדם אחד שקרא את ספרו של הרב מיכי, ודבריו של הרב שילת ישכנעו אותו שהרב מיכי טועה. בחלק מהנושאים אליו הוא מתייחס לא נראה שהרב שילת הבין את טיעוניו של הרב מיכי. בחלק אחר לא ברור כיצד הפתרונות שלו לסוגיות עדיפות על אלו שהציג הרב מיכי. ובחלק אחר הוא לא מנמק כלל את הביקורת שלו.


כמה חבל שהרב שילת לא בחר בדרך אחרת: למנות תחילה את הנושאים בהם הוא יכול להסכים עם הרב מיכי. לאחר מכן, לעבור לנושאים שהוא אמנם לא מסכים, אבל לא רואה בהם אסון גדול. ובסוף לפרט את הנושאים בהם חייבים לדעתו לדחות את דברי הרב מיכי. וכמובן, לנמק!!! 


לא הסכמתי עם הרבה מדבריו של הרב מיכי בספר הזה, אך להבנתי הוא צודק לחלוטין בתגובתו לביקורת (שהתפרסמה באתרו).


*****

אחת הנקודות אותן מבקר הרב יצחק שילת בספרו של הרב מיכאל אברהם, קשורה בשאלת גבול הידיעה של אלוהים את מעשי בני האדם.

על פי הרב מיכאל אברהם, אם לבני האדם יש בחירה חופשית אזי אין לאלוהים ידיעה מה תהיה תוצאת בחירתם. אחרת, לא ניתן לומר שיש כאן בחירה.

הרב שילת לא מוכן לקבל זאת. הוא לא מנמק מה הקושי הדתי שיש לו בעמדה של הרב מיכי, אך הוא מסביר שכיוון שאלוהים הוא מעל לזמן, אזי ניתן לדבר על ידיעה המאפשרת עדיין בחירה חופשית.


הגם שעמדת הרב שילת נראית אולי יותר מסורתית, ושל הרב מיכאל אברהם יותר מחודשת, ראו בתמונה המצורפת את דברי הרב יהודה עמיטל (שיחה לפרשת וישב, קול יהודה, ידיעות ספרים). 



הרב עמיטל מציג כאן תפיסה, שהיא לטעמי תפיסה דתית רווחת ומסורתית. התפיסה הזאת מסתדרת רק עם העמדה של הרב מיכי, ואינה מסתדרת עם העמדה של הרב שילת.


יום שלישי, 8 בדצמבר 2020

האם יש הידור בהדלקת נר חנוכה בשמן זית?

 לפני מספר ימים נתקלתי בשני מאמרים בירחון "האוצר" הדנים שניהם בשאלה הזאת, "האם יש מעלה/הידור להדליק נרות חנוכה בשמן זית דווקא?"

בתחילה לא היתה ברורה לי בכלל השאלה, כפי שאני בטוח שחלק מהקוראים מרימים כעת גבה.

הרי הרמ"א (תרע"ג, א) כותב: 

ומיהו שמן זית מצוה מן המובחר. ואם אין שמן זית מצוי מצוה בשמנים שאורן זך ונקי.

כך אכן כולנו למדנו עוד מקטנות. 

אלא שהשאלה מתעוררת ביחס לטעם ששמן זית היא מצוה מן המובחר. 

בגמרא (שבת כג ע"א) מובא שרבי יהושע בן לוי אומר ש"כל השמנים כולן יפין לנר, ושמן זית מן המובחר". בהמשך אביי מבאר שטעמו הוא משום ש"צליל נהוריה טפי" [=אורו צלול יותר]. יש ראשונים שהבינו שגמרא זו עוסקת בנר שבת, אך התוספות כתבו שהנושא המדובר הוא נר חנוכה.

כלומר, הטעם המובא בגמרא להעדיף שמן זית הוא משום שאורו צלול יותר. אם כן, אם נמצא שמן או נר שאורו צלול כמו שמן זית או אף יותר משמן זית, הרי שההידור הוא להשתמש בשמן שאורו צלול יותר. 

ואעפ"כ, הכלבו והמאירי כותבים שעדיף להשתמש בשמן זית משום ש"בו היה הנס".

כאמור, ההבנה שראשונים אלו מבכרים את השימוש בשמן זית דווקא כי בו נעשה הנס השתרש מאד בדורנו.

וכך, לדוגמא, מסכם את הנושא הרב יוסף צבי רימון בספרו החדש על הלכות חנוכה:




אלא שכפי שפתחתי, בשני המאמרים הקצרים שהתפרסמו החודש טוען אחד המחברים שדברי הכלבו והמאירי באו לחלק בין שמן בכלל לשעוה, ולא בהכרח להעדיף בדווקא שמן זית (הידור, שיתכן ואף אחד לא מבחין בו מעבר למדליק עצמו). המחבר השני טוען בין היתר שמה שראשונים אחרים לא הזכירו את העקרון ש"בו היה הנס" הוא משום שעקרונית הם מתנגדים לתפיסה שהדלקת נרות החנוכה היא זכר לנס פח השמן, ודבקים בתפיסה שהסיבה לחגיגה היא משום הנצחן במלחמה וחנוכת המזבח. 

הנה המאמרים במלואם:



יום שבת, 5 בדצמבר 2020

ביקורת ספרים: "עקרות הלכתית", מאת: הרב דוד ביגמן והרב בנימין הולצמן


קראתי השבוע את ספרם של הרב דוד ביגמן והרב בנימין הולצמן, "עקרות הלכתית - פתרונות למצבי אי-פריון על רקע הלכתי".

מדובר בספר שהוא למעשה שו"ת הלכתי קצר (כ140 עמודים, כולל מבואות ותקציר, סה"כ שבעה סימנים) הדן בנושאי הלכות טהרת המשפחה העולים כתוצאה מבעיות פוריות בכלל, וממה שמכונה "עקרות הלכתית" (כשמועד הביוץ נופל לפני גמר שבעת הנקיים) בפרט. 

ברוב פרקי הספר לא תמצאו חידושים מופלגים וקולות עצומות, שטרם נשמעו כמותן. להיפך, עבור מי שמסתובב מספיק בקרב פוסקים העוסקים בתחום של טהרת המשפחה, רוב הקולות בספר אמורות להיות מוכרות לו. לגבי אלה, החידוש שהספר מביא זה העלאת הדברים על הכתב כחלק מניתוח הסוגיא ההלכתית הרחבה יותר. 

כתבתי "רוב" כי בשני פרקים יש מה שאפשר לכנות ככותרת: "הרב ביגמן מתיר X וY". שני הפרקים האמורים עוסקים בטבילה ביום השביעי ובחומרת רבי זירא. בשניהם, המחברים עובדים קשה כדי להביא סימוכים לדעתם שיש מקום במקרים מסוימים, גם אם אלו מקרים קיצוניים, להקל יותר מהמקובל. בעזרת הוצאת הספר לאור, יוכלו כעת פוסקים נוספים לדון בדברים ולהגיע למסקנתם האם לאמץ או להעלות הסתייגויות ולדחות את גישתם של המחברים. 

הספר ככלל מציע בפני הפוסק בנושאים אלו ארגז כלים שיוכלו לסייע לו במלאכת פסיקת ההלכה. ככזה, אני ממליץ עליו במיוחד עבור רבנים ויועצות הלכתיות שעושים את צעדיהם הראשונים בתחום הפסיקה בנושאי טהרת המשפחה ומנסים להבין כיצד להמיר את הידע התאורטי שצברו לעולם המעשה. לפוסקים ותיקים יותר, הרי שיש כאן לענ"ד תרומה נכבדת לבית המדרש בקיבוץ הסוגיות והנושאים יחד ובהצעתן בכלי נאה. 

בהערות השוליים לפרק השביעי והאחרון מצאתי את המחברים מתכננים כרך נוסף של שו"ת בנושאי תכנון המשפחה על פי ההלכה. אני מאחל למחברים שיפוצו מעיינותיהם חוצה. 


קצת פיקנטריה:

בהערת שולים 27 בעמ' 53 כתוב כך:

לעומת דברים אלה טען הגר"ש ווזנר זצ"ל כי נורות פלורוסנט נוטות דווקא להלבין מראות אוסרים, ודווקא משום כך ראה לפסוק כשיטת הרמב"ם [שיש לבדוק לאור היום "כדי שיראה עינו כמות שהיא"]. אולם כאשר בדקתי (ד"ב) עם תלמידים ותלמידות יותר מעשרים עדים, ברוב רובם של המקרים האור המלאכותי, כולל הלבן, הטעה את המראות לחומרה. כך גם על פי הניסיון של ידידי הרב יהודה גלעד. בין כה וכה נראה שהן מעוותות את צבע המראה, ויש לפסוק כרמב"ם "כדי שיראה עינו כמות שהיא". 

ע"כ דבריהם. 

אנו יודעים שמה שאנו מכנים צבע הינו גלי אור באורכי גל שונים. האור פוגע במשטח, חלק מאורכי הגל נבלעים במשטח וחלק חוזרים לעין שלנו ואנו מתרגמים זאת לצבעים. אין באמת דבר כזה הנקרא "צבע המראה כמות שהיא". אור הפלורוסנט מעוות את צבע המראה, אך גם קרני השמש מעוותת את צבע המראה. אפשר להחליט שהפסיקה במראות צריכה להיות בתנאים של אור השמש, אך הטענה שזה הצבע כמות שהוא אינה מובנת לי. 

הספר הוא אסטטי מאד מבחינה חיצונית ונוח לקריאה, הן מבחינת סגנונו והן במראהו ועיצובו. מצאתי טעויות דפוס מעטות מאד (בפרק ד הערה 32 "לראייתו", צ"ל "לראייתה", ועוד אחת במבוא שאינני זוכר כעת). 


עדכון:

בתגובות ברשתות החברתיות כתבו לי כך:

בפלואורוסנט חסרים אורכי גל בספקטרום הנראה, ולכן אינך יכול להסיק מה פונקציית ההחזרה של המראה.
באור שמש יש את כל הספקטרום הנראה ולכן אתה רואה את הצבע 'כמו שהוא'.
יש אמנם הטיה מסוימת לטובת הירוק, אבל אני חושב שהניסוח של הספר יותר נכון מההסתייגות שלך