כרטיס בלבבי לתרומת איברים

לפני מספר חדשים, עת התבשרנו על יציאתו לאור של כרטיס בלבבי לתרומת איברים כתבתי את הפוסט הזה. מאז קראתי ואספתי ודברתי והתכתבתי בנושא עם גורמים שונים ואני מבקש לסכם כאן את אשר העליתי בחכתי.

גליתי שלוש גישות ביחס לכרטיס בלבבי מבין הרבנים שחתמו על ה'קול קורא' לציבור לחתום על הכרטיס:

א. גישה ראשונה - הרופאים ככלל וכמערכת הם חשודים על רצח. הם אינם שותפים בראייה שלנו שחיי שעה הינם חיים, ושאפילו קיצור חייו של חולה בכמה דקות הינו רצח, ולכן אין לסמוך על שום דבר שהרופאים עושים. כך אני מבין את דבריו של הרב אליעזר מלמד (קישור):

יש לציין, שעמדת רבותינו לחייב שיתוף רופא ירא שמים בצוות קביעת המוות, לא נבעה מהתעקשות או רצון להתערב בעבודת הרופאים. הדרישה באה מתוך חשש מבוסס, שישנם רופאים אשר סוברים כי מותר ליטול איברים גם ממי שמוגדר כצמח או גוסס, למרות שמוחו עדיין לא מת באופן מוחלט, וזאת משום שממילא אין יותר סיכוי שיחזור לחיים. ואף שעמדה זו נובעת מכוונות טובות, על פי ההלכה היא רצח.

כך גם ראיתי במכתב שהפיץ הרב מנחם בורשטיין ממכון פוע"ה בו כתב בין היתר:

כפי שציינתי, רוב רובם של הרופאים הם צדיקים, אך אחרי 20 שנה של הכרות עם המערכת הרפואית מבפנים, אני חייב לומר שיש רופאים שמעגלים פינות (וגם בין הרופאים הדתיים).
את חוסר האמון שיש לאנשים כלפי המערכת הרפואית, לא הרבנים יצרו, אלא השוליים מבין הרופאים, שגרמו ב"יושרם" לקנות להם שם כזה.
לא לחינם קמו ארגונים כמו של הרב פירר והרב פישר, שבאו להשלים את חוסר האימון שנוצר בשטח. תפקיד שהיה באופן טבעי, מתאים לרופאי המשפחה.
אני חושב שהקריטריון ההלכתי הוא ברור, כאשר יש לרופא אינטרס מעבר לתפקיד הריפוי, או כאשר מדובר בדבר מורכב, צורך הדבר פיקוח הילכתי.

מדברים ששמעתי אני חושב שגם הרב פרופ' יגאל שפרן תומך בגישה זו.

הבעייתיות בגישה הזאת:

- איך בכלל מותר לאשפז חולה הנוטה למות בבתי החולים - הרי יש לרופאים אינטרס לפנות מיטה. כל יום של חולה בבית החולים עולה כסף, שימוש במכשירים ומכונות שונות עבור חולים הנוטים למות גם כך עולים הון תועפות. מה פתאום אנחנו סומכים על הרופאים שהם לא יקצרו את חיי החולים כדי לחסוך כסף?

- לכאורה, אם יש בעיה בנאמנות הרופאים, כרטיס בלבבי פותר רק צד אחד של המשוואה - הצד של התורם. מי שנמצא בצד של הנתרם הוא בבעיה. לכאורה יהיה אסור לו לקבל איברים ממת מוות מוחי, שכן עלולים לרצוח את החולה ההוא רק בשביל לקצור את איבריו. לדידי, עד שהרבנים הללו לא יבהירו את דעתם לגבי קבלת תרומת איברים, מי שחותם על כרטיס בלבבי על דעתם של רבנים אלו, הוא למעשה חותם שהוא מוכן לתת בשעת הצורך איבר אך הוא יימנע מלקחת איבר באם יצטרך ר"ל. זה ממש "שלי שלך ושלך שלך - חסיד".

ב. גישה שנייה - מהיות טוב. התומכים בגישה זאת, ביניהם עד כמה שאני מצליח להבין הרב פרופ' אברהם שטיינברג, הרב יואל קטן ועוד, סבורים שאכן אין בעיה לחתום על כרטיס אדי, וחלקם אף חתומים על כרטיס אדי. אלא, שכרטיס אדי אינו שיא השלמות ויש בו מספר פגמים שאותם ניתן לתקן יחסית בקלות ואת זה עושה כרטיס בלבבי:
- פתיחת פה לשטן - בכרטיס בלבבי אין אזכור של "אחרי מותי".
- הגדרת איש הדת - בכרטיס אדי יש סעיף עלום האומר ש"בתנאי שאיש דת מטעם המשפחה יאשר את התרומה" ללא הגדרה מיהו איש הדת, דבר שעלול להביא את המשפחה לחשוש לתרום מכיון שהם אינם יודעים למי התכוון התורם כשחתם. בכרטיס בלבבי יש הגדרה מיהו איש הדת - ארגון ערבים.

הבעייתיות בגישה הזאת היא שיש לעיין עד כמה הרצון להיות לכתחילה ומהדרין מצדיק את הפרישה מהציבור הישראלי בתחום הזה.


ג. הגישה השלישית (עודכן ליתר בהירות ביום חמישי כ' בחשוון לבקשת הקוראים) - של הרב יובל שרלו ושל רבנים נוספים שבעבר תמכו בכרטיס אדי ללא הסתייגות. הציבור משום מה לא חותם על כרטיס אדי. זו עובדה. הם היו מעדיפים לא להתחלק מהציבור הרחב בנושא הרגיש הזה של תרומות איברים. אלא שעדיף שיהיה קיים כרטיס בלבבי שאולי יצליח לשכנע עוד אנשים לחתום ולתרום איברים, מאשר המשכת המצב הקיים כיום שיש כרטיס אדי שהרבה אנשים לא חתומים עליו. לדידם, אם יהיה קיים גם כרטיס בלבבי יהיו כאלה שלפחות יחתמו על כרטיס בלבבי וזה עדיף מכלום.

[אני סבור שאם אותם רבנים יסיימו כל שיעור וכל הרצאה וכל ראיון שהם נותנים במילים: "רבותי וגבירותי, אני רוצה שכולם יסתכלו אלי ויראו מה שאני מחזיק בידי. זהו כרטיס אדי לתרומת איברים. אני סבור שמצווה גדולה לחתום על כרטיס אדי ומבקש מכל אחד מכם שיחזיק בכרטיס בארנקו כפי שאני מחזיק", אז המציאות בציבור הדתי ישתנה יותר מהר מאשר ע"י הקמת עוד כרטיס.]



לסיום הפוסט הזה אני רוצה להזכיר שחוק הקדימות איננו קיים בכרטיס בלבבי. עפ"י החוק מי שחתום על כרטיס אדי עד ה1.1.12 יקבל קדימות בטור להשתלה על פני מישהו אחר בעל אותם נתונים רפואיים (היו מי שהסבירו לי שההסתברות להחלת החוק הזה הם קטנים ואפילו זניחים, כי הוא חל רק כאשר האיבר מתאים לשתי ממתינים בטור להשתלה ושניהם בעלי אותם נתוני זכאות ואחד מהם חתום על כרטיס אדי ואחד לא). מי שיחתום אחרי ה1.1.12 יצטרך לחכות שלוש שנים כדי לקבל קדימות. על פי האמור לעיל, גם מי שחתום על כרטיס בלבבי יכול גם לחתום על כרטיס אדי.

חתמנו לחיים

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.



חודש אלול הוא זמן המיועד לבדיקת ולרענון ההרגלים שלנו. הרגלים הזקוקים לבדיקה ולרענון יכולים להיות מצוות והנהגות שאנו עושים כמצוות אנשים מלומדה, או קונספציות שאימצנו לעצמנו במהלך הזמן הדורשים בחינה באשר לנכונותם.


כחלק מההכנות לימים הנוראים, החלטתי השנה לערוך בקרב קהילתי קמפיין ומבצע החתמה על כרטיסי אדי לתרומת איברים. בכוונתי להציב במרכז בית הכנסת בערב ראש השנה ובערב יום הכיפורים דוכן להחתמה על כרטיס לתרומת איברים. אני מבקש הפעם לשתף אתכם בשיקולים ובמחשבות שלי בנושא זה.

נתחיל עם סקירה היסטורית קצרה. לפני כחצי יובל קיבלה מועצת הרבנות הראשית החלטה קריטית ויוצאת דופן. ההחלטה קבעה כי על פי ההלכה היהודית מוות מוחי-נשימתי (דהיינו שהחלקים במוח המשפיעים על נשימתו של האדם הינם מתים) הינו מוות לכל דבר ועניין. משמעות ההחלטה הזאת היא שניתן על פי ההלכה לערוך השתלות איברים לאיברים חיוניים, כדוגמת השתלת לב או כבד. החלטה זו לא היתה טריוויאלית בכלל, שכן פוסקים בולטים בעולם החרדי חששו שמא האדם אינו מוגדר מת עד שכל איבריו החיוניים ישבקו חיים. קשה לדמיין מה היו התוצאות אילו הרבנות הראשית היתה קובעת כי לא ניתן על פי ההלכה לערוך השתלות איברים. האם בתי החולים המובילים בישראל היו מקבלים פסיקה כזאת? כיצד היו רופאים יהודיים בכל העולם נוהגים בעקבות פסיקה כזאת? אין לדעת, וברוך ה' שלא הביא אותנו לידי ניסיון ולא לידי ביזיון.

עם זאת, מועצת הרבנות סייגה את דבריה בכך שהדרך בה קובעים עבור חולה שהוא מת מוות מוחי-נשימתי צריך להיות בהסכמת הרבנות הראשית. במשך שני עשורים היתה בישראל חוסר אמון בין הממסד הרבני לממסד הרפואי בנוגע להסתייגות הזאת. לפני כשנתיים העביר ח"כ עתניאל שנלר תיקון לחוק השתלות האיברים בו נקבע בחוק הפרוצדורה לפיה קובעים מוות מוחי-נשימתי. בעקבות העברת החוק החדש, התכנסה מועצת הרבנית הראשית, שיש לומר בכנות שחבריה היום אינם בעלי אותו שיעור קומה של חברי מועצת הרה"ר מלפני חצי יובל, ופרסמה החלטה ובה הקביעה שחוק שנלר תואם את דרישות הרבנות הראשית בנוגע לפרוצדורה לקביעת מוות מוחי-נשימתי.

לאחר החלטה זו של הרבנות הראשית, היתה ציפייה שכמות החותמים על כרטיסי תרומת איברים תעלה עלייה חדה, אך מסתבר שהחלטת הרבנות הראשית לא ממש השפיעה על לציבור. האמת צריכה להאמר, מכיוון שלכרטיס תרומת איברים אין מעמד חוקי, ובכל מקרה משפחת הנפטר חייבת לתת את הסכמתה לתרומת האיברים, היה היגיון מסוים באי חתימה על הכרטיס ובכך השארת את ההחלטה, שממילא נמצאת בידיה, למשפחה.

אך כיום אנחנו עומדים במצב שונה במעט. עפ"י המפורסם באתר משרד הבריאות, מי שיחתום על כרטיס אדי עד לסוף השנה האזרחית הנוכחית, יזכה עבורו ועבור בני משפחתו בקדימות בתור להשתלת איברים באם יצטרכו (לא עלנו). אם עד היום היה הגיון מסוים לשבת על הגדר ולא להיות אקטיבי, כיום נראה שאין הגיון לא להיות אקטיבי ולחתום על הכרטיס, שכן אי חתימה כמוה כויתור על הקדימות בטור.

אני מדגיש זאת, מכיוון שכשאני ניצב היום מול בני קהילתי, כשאני מכיר את כל המחלוקות, תיאוריות ואמונות תפלות הקשורים לחתימה על כרטיס אדי, אינני מצפה שכולם יקבלו את עמדתי ויחתמו. מנגד, אני קורא ומצפה מכל אחד מהציבור שלי להביע עמדה בעד או נגד. אם מישהו שלם עם פסיקה הקובעת שלא ניתן הלכתית לבצע השתלת איברים, כי הדבר כרוך בספק רציחה, אני מוכן לחיות עם זה, אך שיהיה שלם עם החלטתו. אם מישהו מוכן לותר על קדימות לו ולבני משפחתו בתור להשתלת איברים אם אי פעם יצטרכו בגלל דאגה מה הוא יעשה בלי לב בתחיית המתים, אני מוכן גם לחיות עם זה (אבל מן הדין הוא שאם אותו אחד יצטרך יום אחד השתלה, שהוא יוותר עליה מאותו דאגה לחייו של התורם בתחיית המתים), כל עוד האדם קיבל החלטה בנושא.


מנגד, יהיה לי קשה מאד לישון בלילה עם יוודע לי שמישהו מקרובי או מבני קהילתי יצטרך ביום מן הימים השתלה ולא יקבל קדימות בטור רק בגלל שהוא לא חתם על כרטיס לתרומת איברים כי הוא העדיף לא לקבל החלטה. זה אולי נשמע אגואיסטי שאני דואג בעיקר למצפון שלי, אך בסופו של דבר האדם צריך לעמוד מול בוראו ולענות לשאלה האם הוא עשה כל שביכולתו כדי לשנות את המצב, אני מתכוון להתייצב ולהצהיר: בנושא זה אני את שלי עשיתי! אני מקוה שגם חברי ובני קהילתי יעשו את שלהם ויחתמו וייחתמו לחיים.


אפשר, אגב, לחתום גם באינטרנט.