הכנסת מעלית למצב שבת בשבת

בימים האחרונים התכתבתי קצת עם הרב הראל דביר ממוכן צומ"ת אודות תשובה הלכתית קצרה שלו שהתפרסמה בגליון חודש תמוז תשפ"ה של אמונת עתיך. 

השואל מעוניין להעביר את המעלית בבנין למצב שבת, כשהמעלית לא תחל לפעול מיד אלא לאחר זמן. כלומר, הפעולה שהוא מבצע עתה הוא גרמא: הוא עושה כעת פעולה שתגרום בעתיד למערכת להתחיל לפעול. 

הגם שאין לדייק הלכה מספרי קיצורים, לשם הפשטות והקיצור, אביא כאן את הסיכום המובא בספר פסקי תשובות בנושא גרמא בשבת (פסקי תשובות אורח חיים סימן שלד):

"ויש הכותבים שהמיקל בגרמא אפילו שלא במקום פסידא לא הפסיד, ובפרט כשאינו מתכוין למלאכה זו, אף על פי שהיא 'פסיק רישא', וכל שכן במלאכות דרבנן שלדברי הכל יש להתיר ב'גרמא' ואפילו שלא במקום פסידא, וכן לצורך מצוה או חולי (אפילו אין בו סכנה) מותר מלאכה בגרמא אפילו באיסורים דאורייתא."

עתה ניגש לנתח את התשובה דלעיל.

1. היה אפשר להכריע שהפעלת מערכת המעלית היא רק איסור דרבנן, ומכיוון שמדובר בגרמא, וגרמא דרבנן מותר, הרי שהדבר מותר.

2. היה אפשר לומר, שהגם שמהדין הפעלת המעלית זה דרבנן, אנחנו מחמירים לכתחילה להחשיב זאת כדאורייתא, אא"כ מדובר על חולה שאין בו סכנה וכדו'. אך במקרה הזה שנגרם צער לדיירים רבים, הרי שיש לדון בזה כמו חולה שאין בו סכנה ולהתיר.

3. היה אפשר לומר שהפעלת המערכת היא דאורייתא, אך כיוון שהפעולה החשמלית אינה קבועה, אחר מתחילה ועוצרת תדיר, הרי שזה דבר ארעי ואנחנו נחשב מלאכת מחשבת, ולכן במקרה של מעלית שבת זה עדיין בגדר דרבנן (ומותר בגמרא).

4. היה אפשר לומר שהפעלת המערכת היא מהתורה, ועדיין גרמא מותרת במקום צורך גדול כזה.

5. היה אפשר לומר שהפעלת המערכת היא מהתורה, וגרמא מותרת במקום מצוה, והפעלת מעלית השבת תאפשר עונג שבת ואפשרות לאנשים המתקשים להתנייד להגיע לבית הכנסת.

במקום כל אלה, הרב המשיב הכריע שמדובר בחשש איסור תורה ושלא ניתן להתיר גרמא כי אין כאן מקום הפסד או הצדקה משום מקום מצווה.

בסיכום: לאורך הדיון כיצד יש לדון בשאלה הזאת מבחינה הלכתית, להיתר או לאיסור, יש מספר צמתים. בכל אחד מהצמתים יש הרבה על מה לסמוך כדי להקל, אך הרב המשיב בחר בכל אחד מהצמתים להכריע לחומרא. 

אם היה זה רב רנדומלי המחליט לפרסם פסקים מחמירים כאלה ואחרים, הייתי שותק. אך כשהפרסום מגיע מתחת למותג מוכן צומ"ת, מכון הרואה את עצמו כמורה דרך כיצד לפסוק בשאלות הנוגעות לשימוש בטכנולוגיה, חייבים להבין שזו לא דרך פסיקה נכונה ולא דרך שהציבור יכול לקבל. 

שיטת הגרש"ז אוירבך בחיישנים - תכתובת בירחון האוצר

 בגליון כסלו של ירחון האוצר התפרסם מאמרו של הרב אורי רדמן בנושא "שיטת הגרש"ז אוירבך בחיישנים:

בגליון חודש שבט התפרסמה תכתובת ביני לבין המחבר. לצערי, חשתי שמדובר קצת בשיח חרשים, ואף אחד מאיתנו לא מצליח לרדת לסוף דעתו של חברו.

התגובה הראשונה שלי:

התגובה הראשונה של הרב רדמן אלי:

התגובה השניה שלי:

התגובה השניה של הרב רדמן:

"מגן השבת" - מטריה לשבת?

פרק א - סיאנא

דומני שאת הדיון בסוגיית מטריה בשבת יש להתחיל בסוגית "סיאנא" (תלמוד בבלי מסכת שבת דף קלח עמוד ב):

ואמר רב ששת בריה דרב אידי: האי סיאנא שרי. והאיתמר: סיאנא אסור! - לא קשיא, הא - דאית ביה טפח, הא - דלית ביה טפח. - אלא מעתה, שרביב בגלימא טפח הכי נמי דמיחייב? אלא לא קשיא, הא - דמיהדק, הא - דלא מיהדק.

רש"י מסביר ש"סיאנא" הינו כובע של לבד, ושבהווה אמינא הגמרא סברא שהאיסור המובא כאן הוא משום עשיית אהל בשבת, אך לאחר שהגמרא הקשתה "שרביב בגלימא טפח הכי נמי דמיחייב", הגמרא חזרה בה מההנחה דלעיל, ולמסקנה הגמרא מבינה ש"סיאנא אסור" הוא משום חשש לטלטול ברשות הרבים בשבת, וללא קשר לדיני אהל. 

לעומת דברי רש"י, התוספות הביאו את דברי רבינו חננאל שסבר שהגמרא נשארה עם הבנתה, שהאיסור הוא משום אהל, גם למסקנה:

הא דמהדק - פירש ר"ח שאינו נכפף דאז נראה כעין אהל דלא מהדק שהוא נכפף ואז אין נראה כעין אהל.

השלחן ערוך פסק כדברי ר"ח (שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שא סעיף מ):

כובע שהוא מתפשט להלן מראשו טפח, אסור להניחו בראשו אפילו בבית, משום אהל.

האחרונים, בבואם להסביר את המנהג המקובל לצאת בשבת עם כובע, ולא לחשוש לאיסור אהל, התחלקו לשתי קבוצות. יש שסברו שהמנהג נוסד על פי שיטת רש"י, שהגמרא חזרה בה מההבנה שתיתכן בעית אוהל בכובע. ויש שדבקו בפסיקה כר"ח, אך שמצאו מקום לחלק בין כובע הנחבש בכדי להגן מפני החמה ומפני הגשמים לבין כובע הנחבש משום שכך האופן המקובל להתלבש באותו המקום והזמן, או משום כבוד. 

בקבוצה הראשונה מוצאים את האליה-רבא (אליה רבה סימן שא)

ומצאתי במהרי"ל [אות לד] דהילכתא כרש"י [קלח ע"ב] דאין בכובע איסור אוהל כלל, והיינו דלא כשו"ע ולבוש שפסקו כרמב"ם [פכ"ב הל"א]. ואני אוסיף שראיתי בשבלי הלקט [סי' קז] וספר תניא [סי' יט] בשם רבינו גרשום ור' ישעיה [פסקי הרי"ד שבת קלח ע"ב] וסמ"ג [לאוין סה, יט ע"א] ור"ן [נו ע"ב ד"ה סיאנא] פסקו כרש"י, לכן אין להחמיר כלל, והמחמיר לעצמו היינו כשיש בו נייר קשה דה[ו]א אוהל שאינו נכפף, ואם מניחם בשיפוע גם בזה אין צריך חומרא: 

בקבוצה השניה נביא את הפסקי-תשובות, בן דורנו: 

ולמעשה בלאו הכי מקילינן בלבישת כובע בשבת, אפילו רחב שוליים יותר מטפח, וכמבואר בט"ז הכא (סק"ח) ובמשנ"ב (סימן ש"א ס"ק קנ"ב בשם הרבה אחרונים), כיון שעיקר לבישתו אינו למטרת צל והגנה מגשם וכו', אלא להידור ונוי ולכבוד, והראיה שלובשים אותו בכל עונות השנה ביום ובלילה, לכן אין בו איסור, הגם שנהנה ממנו גם כהגנה משמש או מגשם, וגם אין שום חשש לעוטפו בניילון בעת הגשמים.
ואכן אותם הכובעים המיוחדים ללבישה רק כדי להגן מפני השמש או הגשם (כובע שמש, מצחיה), ודאי יש לימנע מללבשם בשבת כשיש להם שוליים רחבים יותר מטפח (9.6 ס"מ), אם כי המקיל גם בזה אין בידינו למחות בו, כי מצינו פוסקים אשר הכריעו כשיטת רש"י וסיעתו (שבת קל"ח ע"ב) שאין כלל איסור בלבישת כובע, אפילו כוונתו להגן משמש או גשם, כיון שאין זה דרך עשיית אוהל, אלא דרך לבישה.

פרק ב - כסא טרסקל ותוספת אהל ארעי

לפני שנעבור לדיון באחרונים אודות מטריה בשבת, יש להביא עוד שתי סוגיות.

הגמרא מביאה מקרים שאין בהם איסור אהל בשבת (תלמוד בבלי מסכת שבת דף קלח עמוד א):

מטה וכסא טרסקל ואסלא - מותר לנטותן לכתחילה

רש"י שם מסביר:

אבל מטה - שלנו, המחוברת ועומדת, אם היתה זקופה או מוטה על צדיה - מותר לנטותה לישבה על רגליה ואף על גב דהשתא עביד אהל - שרי, דלא מידי עביד אלא ליתובא בעלמא.

כסא טרסקל - כך שמו, ובלעז פלודשטוייל"י +כסא מתקפל+, ועליונו של עור, ומקפלין אותו, וכשמסלקין אותו סומכין אותו לכותל, וכשרוצה לישב עליו נוטהו ויושב על ארבע רגלים. 

ואסלא - עשוי כעין כסא טרסקל, אבל עור הפרוש עליו נקוב לבית הכסא - מותר לנטותו לכתחילה, דהא עביד וקאי.

מכאן ניתן להסיק שפעמים שנראה שהאדם יצר אהל, אך אין איסור ביצירה זו, משום שלמעשה המנגנון כבר היה קיים, ואין כאן יצירה של דבר חדש. 

עוד סוגיא המורה היתר בהלכות אהל בשבת נמצאת בגמרה בעירובין (דף קב עמוד א):

שלח ליה רמי בר יחזקאל לרב עמרם: נימא לן מר מהלין מילי מעלייתא דאמרת לן משמיה דרב אסי בכיפי דארבא! - שלח ליה, הכי אמר רב אסי: הני כיפי דארבא, בזמן שיש בהן טפח, אי נמי אין בהן טפח ואין בין זה לזה שלשה - למחר מביא מחצלת ופורס עליהן. מאי טעמא - מוסיף על אהל עראי הוא, ושפיר דמי. הנהו דכרי דהוו ליה לרב הונא, דביממא בעו טולא ובליליא בעו אוירא. אתא לקמיה דרב. אמר ליה: זיל כרוך בודייא, ושייר בה טפח. למחר פשטה, ומוסיף על אהל עראי הוא, ושפיר דמי.

רש"י שם מסביר:

כיפי דארבא - אולמות שעושין בספינה, שנועצין כעין מעגלין שקורין צרק"ל +עגול+, ראשו אחד בדופן זה של ספינה וראשו שני בדופן זה, והוא כפוף כמו אולם, ועומד כמו כיפה, ומרחיק כחצי אמה ונועץ אחר, וכן על פני כולה ופורסין בגדים ומחצלות של גמי להגין מפני הצנה והגשמים. 

שיש בהם טפח - שרוחב של מעגל טפח, דבציר מטפח לא הוי אהל, אבל כשרוחב טפח - מקרי אהל, נמצא שם אהל עליו מבעוד יום, וכשהוא פורס עליו הבגד למחר - אינו אלא מוסיף.

היסוד העולה מסוגיא זו היא שאין איסור להוסיף על אהל שכבר קיים מלפני שבת. 

פרק ג - הדיון אודות מטריה בשבת

נדמה שהראשון שהתייחס לדין מטריה בשבת, הינו רבי דוד פרדו בשו"ת מכתם לדוד (חלק אורח חיים סימן א). המכתם לדוד סבור שיש לדמות את המטריה לסיאנא, ולכן לאוסרו בשבת. הוא מוסיף וטוען שגם לרש"י המתיר סיאנא משום אוהל, יש מקום להחמיר ולאסור מטריה, משום שהוא יותר דומה לאוהל. ולכן, גם אם המטריה פתוחה מלפני שבת, הרי שהשימוש בה אסורה בשבת משום אוהל.

מעתה נסעה ונלכה לנדון השאלה דלכאורה הך אומב"רילה דומה ממש לסיאנא דכי היכי דהסיאנ' עשויה להגן מפני החמ' וכדלעיל ה"נ האומב"רילה לכך עשויה ונמצא לפי"ז יצא הדין דלמותחה בשבת ליכא מאן דפליג דאסיר דעושה אהל עראי בידים והטעם שנתנו כת המתירין דכיון דכשהיא סגורה יש לה אהל ט' השתא אינו אלא מוסיף כנתבאר בשאלה יפה השיבו לזה כת האוסרי' דט' זה אינו עשוי לאהל אלא לסוגרה ולפותח' ואין זה מוסיף אלא תתחיל /מתחיל/ וראיה גמורה לסברתם ממ"ש הריטב"א בעירובין ק"ב אנהו דכרי דרב הונא דאי' התם כרוך בודייא ושייר בה ט' כו' וכתב הרב דט' זה חוץ מן הכריכה ופסקו מרן /באו"ח/ בסימן שט"ו ע"ש דנראה בהדייא דלא חשיב תחלת אהל אלא כשאותו ט' הוא מתוח ועומד הא לא"ה לא חשיב אהל כלל ועתה הו"ל עושה לכתחילה ולכ"ע ודאי אסיר אפילו לרש"י ודעימיה כדלעיל אבל אם כבר פתוח' האומבריל"ה ועומד מע"ש בזה נר' שבאנו למחלוקת דלרש"י ודעימיה שרי לתופסה בידים להגן על ראשו ולר"ח ודעימי' אסיר ונימא השת' כמ"ש האחרונים בסיאנא דמאן דנוהג היתרא כרש"י נהוג. 

ברם אחר קצת התבוננות ליתא כלל דע"כ לא שרי רש"י והרמב"ם וסיעתייהו אלא בסיאנ' דאע"ג דעיקר לבישתו להגן מפני החמה מ"מ כיון שעיקר הכובע נותנו על ראשו דרך מלבוש לכסות ראשו ולית ביה אהל והילכך אף השפה היוצא מן הצדדין אין לה דין אהל אף על גב דעיקרה להאהיל דשדינן גופו /נופו/ בתר עיקרו ולכך לא גזרו ביה רבנן אבל האומבריל"ה הזאת שנושאי' אותה בידיה' דבל עיקרה אינו אלא להגן ולהאהיל ואין כאן מלבוש כלל בכי הא לא שרו רש"י ודעימיה

חצי מאה לאחר רבי דוד פרדו, נחלקו בדין מטריה בנודע-ביהודה והחתם סופר. 

הנודע ביהודה (תנינא סי' ל) סבר שיש בפתיחת מטריה חשש איסור תורה. בתוך דבריו דן הנודע-ביהודה אם יש להתיר משום שזה דומה לפתיחת וסגירת הגג מעל הסוכה כשיורד גשם, שהרמ"א כתב להתיר בהלכות סוכה:

עוד יש לדון אם יש למצוא היתר לפעראסאל מצד דנימא דהנך קרסים ולולאות הקבועים בו שעל ידם נפתח ונסגר והיה דינם כמו ציר ולדמות למה שכתב רמ"א בסוף סימן תרכ"ו בהגה"ה בגגות העשויין לפתוח ולסגור שקורין שלעק שאפילו בי"ט שרי לפתחן ולסגרן אם יש להם צירים שפותח וסוגר בהם ואין בזה משום סתירה ובנין אוהל ביום טוב וכו' ע"ש.

כנגד הטענה הזאת, מביא הנודע-ביהודה מספר סברות:

ואמנם אין הנדון דומה דשם אמרינן שזה כמו דלת כי עיקר הבית או הבור ודות עומד וזה דלת שלו ובטל אליו אבל כאן עושה את כולו. ועוד דשם אותו שעל הגגים וכן דלת בור ודות שמביא שם בד"מ הוא אוהל לחוד ואינו עושה המחיצות אבל כאן עושה האוהל וגם המחיצות.

לאחר שהוא מסיק שיש בפתיחת המטריה איסור הקרוב להיות איסור תורה, הוא דן בשימוש במטריה הפתוחה מערב שבת. לדבריו יש לאוסרו משום "מראית עין". בתוך דבריו, הוא מביא סברא הפוכה מזו של המכתם-לדוד, שסבר שמטריה חמורה מסיאנא. לדברי הנודע-ביהודה יש מקום לומר שסיאנא חמור ממטריה, משום שהוא הופך לאוהל כששמים אותו על הראש, אך המטריה כבר היתה אוהל גם לפני שעשו בה שימוש. 

החתם סופר סבר שיש בזה אולי איסור דרבנן, ויותר קרוב להיות ממנהג חסידים שלא ללכת עם מטריה בשבת ():

ואחר העיון הדק היטב אומר אני, בודאי לישא פאראסאל בשבת לאו משנת חסידים היא ושומר נפשו ירחק ממנו, אבל מ"מ לפע"ד איננו כמו שחשב הגאון זצ"ל, דכל מלאכה דלא אשכחן דכוותה במשכן לא מחייב עליה בשבת. וזה לשון הירושלמי ס"פ כלל גדול, מה בנין היה במשכן שהיו נותנים קרשים על גבי אדנים, ופריך ולאו לשעה היה, א"ר יוסי מתוך שהיו נוסעים וחונים עפ"י הדבור כמי שהיו חונים לעולם, אר"י ב"ר בון מכיון שהבטיחן הקדוש ברוך הוא להכניסן לארץ כמו שהוא לשעה, הדא אמרה בנין לשעה בנין הדא אמרה מן הצד בנין, הדא אמרה אפילו נתון על דבר אחר, הדא אמרה בנין על גבי כלים, ודחי בנין אדנים כקרקע דמי, ופסק כן הרמב"ם פ"י משבת [הי"ב] דבנין ע"ג כלים לאו בנין הוא, ומפרש ליה ה"ה דלא דמי למשכן דאדנים כקרקע דמי ומייתי ליה מג"א סס"י שט"ו, והירושלמי הזה מייתי ליה הרשב"א בחידושי שבת פרק (כלל גדול) [הבונה ק"ב ע"ב סוד"ה האי]:
וכיון שזכינו לדין שאיננו דאורייתא, א"כ ממילא אפילו אסורא דרבנן ליכא, דהרי טלית כפולה אי אית ביה חוטין שרי' אפילו לכתחלה והכא נמי קרסים ולולאות הוה כחוטין כמ"ש נב"י בעצמו, ועוד הכא עדיף טפי שעשוי ומתוקן מעיקרא לכך והוה כמו כילת חתנים דמקיל ביה הרי"ף ורמב"ם [פכ"ב ה"ל] משום שעשוי מעיקרא לכך וע"כ קרוב לומר שאפילו מדרבנן שרי, וא"כ לכל הפחות מותר לפותחם ע"י גוי ואין להרעיש העולם בשביל זה.

כמאה שנים אחרי כתב ערוך-השלחן להכריע כנודע-ביהודה (ערוך השולחן אורח חיים סימן שא סעיף קיג):

הפערעסא"ל שקורין שיר"ם או רעגנסא"ן והוא עשוי להגן מפני החמה ומפני הגשמים ומאהיל על ראש האדם ויש בו קרסים ולולאות הרבה ובהפתחו נעשה כעין בניין בשבת אסור לנושאו על ראשו אפילו בחצר דזהו אהל גמור ונעשה לאהל להגן על הראש ועל הגוף וכ"ש לפותחו ולסגרו דיש בזה כעין בניין ויש בו כעין איסור תורה וכבר אסרוהו גדולי עולם ומי שרוצה להתירו בפטפוטי מילין מעיד על עצמו שאין בו יראת שמים ובאמת הוא איסור גמור לנשאו מדינא ולא מצד החומרא ועמ"ש בסי' שט"ו סעי' י"ב: 

כמה עשרות שנים מאוחר יותר, כתב החזון-איש את הדברים הבאים (מתוך אתר "עולמות"):

לדבריו, אין איסור לפתוח מטריה מדין אוהל, שכן זה לא שונה מדין כסא טרסקל, או הגג אותו מתיר הרמ"א לפתוח ולסגור. 

אך את המטריה אין הוא מתיר לשימוש בשבת. וזאת, משום "תקון מנא", ו"אוושא מילתא" ו"עובדא דחול" ו"גורם פרצה". 

ברוח דבריו של החזון איש ניסח הרב נויבירט את ההלכה הנוגעת למטריה בספרו שמירת שבת כהלכתה:

פרק ד - מגן השבת

לאחר שסקרנו את סוגיית מטריה בשבת, נתייחס לכתבה לעיל בנוגע להמצאה חדשה: מגן השבת. 

הרווחים בהמצאה זו מוסברים בקיצור (קישור):

איסור אוהל – ישנו אוהל קבוע הפתוח בכל מצב, ובפתיחת המטריה יש רק הוספה לאוהל המותרת לכל הפוסקים.

מראית העין – נראית שונה ממטריה רגילה, ובנוסף נכתב על החופה העליונה "מגן השבת" בצורה בולטת.

שמא יפתח בשבת - לא שייך מכיוון שהיא פתוחה הילכתית כל הזמן.

עובדין דחול - מיוצרת במיוחד לשבת, לכן לא שייך בה איסור עובדין דחול.

אין חשש שמא ילכו אחרים עם מטריה רגילה - כי זו כבר גזרא לגזרא, דבר שלא עושים על פי התלמוד. וכמו כן לא עוזבים היתר ועושים איסור.

מתקן מנא - לא שייך כי שם אוהל לא בטל ממנה לעולם גם כשהחופה התחתונה סגורה. 

למטריה ישנם שתי ידיות נשיאה לטובת שמירה על אוהל פתוח כלפי מטה בכל מצב.

הממציא קיבל הסכמות רבניות רבות להמצאה החדשה, אותם ניתן לראות כאן. 

מנגד, יש כאלו שהוא פנה אליהם, שלא הסכימו עם ההיתר. אחד המעניינים שבהם הוא ממכון ארץ חמדה (ראו כאן). מצד אחד הם מעירים, שאם מקבלים את טענתו של רבי דוד פרדו בדבר הסיאנא, הרי שאין הבדל בין מגן השבת למטריה רגילה. 

מצד שני, הם טוענים שהפטנט של הוספת הטפח-על-טפח בראש המטריה אינה מסייעת מבחינה הלכתית. וזאת, משום שכאשר המטריה סגורה ותלויה בארון, הרי שאין כאן כלל אוהל, והוא נהפך לאוהל רק כאשר באים להשתמש בו וכך מעמידים אותו ישר. 

לענ"ד לאחר שהחזון איש הוציא את הדיון מדיני אוהל אל עבר "עובדין דחול", "מתקן מנא" ו"אוושא מילתא", וכפי שהגדיר זאת בשש"כ: "גדר גדרו גדולי הדורות", קשה לי מאד להעלות על הדעת שהמציאות והמנהג יכריעו בעד "מגן השבת". 

פרק ה - גזירות חכמים לאחר חתימת התלמוד

לפני זמן קצר יצא לאור חלק ב מהספר "טהרת ישראל" של הרב עזריה אריאל. שני כרכי טהרת ישראל עוסקים בחקירות עמוקות בהלכות טומאה וטהרה. בסוף הכרך השני דן המחבר האם כלי פלסטיק מקבלים טומאה, והאם יש מקום לגזור טומאה על כלי פלסטיק. כנספח לפרק זה עוסק המחבר ב"הרחבת גזירות חז"ל" (קישור). 

המחבר מצטט רבים מדורות עברו שכתבו שאין לנו לגזור גזרות חדשות מדעתנו. כמו כן, יש גם כאלה שכתבו שגם כיום יש בידינו (וחובה על מנהיגי הדור) לגזור גזרות להסיר מכשול. 

המחבר מחלק בין שני סוגי גזרות: 

1. גזרות הבאות כפרשנות חדשה לדברי חז"ל, כלומר שהגזרה הישנה בעצם מכילה בתוכה את המציאות החדשה. 

2. גזרה על מציאות חדשה, שיש מקום לטעון שמתוקף אחריותם של חכמי הדור לגדור פרצות.

מבין אלו שכתבו שיש לחכמי דורנו לגזור גזרות הוא החזון-איש, בין אם מדובר בהרחבת גזרות חז"ל ("ומה שנראה לחכם שראוי להבינו בכלל גזירתם - זהו באמת בקשת הגוזרים ומבוקש גזירתם"), ובין אם מדובר בגזרות חדשות ("ומשמע שבדבר שבקל לבוא לידי מכשול - יש לאסור, ואין צריך מושב בי"ד לאוסרו, אלא על כל דיין החובה לאסור"). 

לאחר מכן עובר המחבר לומר שגם מי שסובר שיש מקום לגזור גזרות בימינו, הרי שאין גזרה זו מחייבת את כלל ישראל, אלא כל חכם במקומו, וחבריו במקומות אחרים יכולים לחלוק עליו ועל גזרותיו. 

נראה לי, שייתכן שאין באמת מחלוקת אם אפשר לגזור גזרות לאחר חתימת התלמוד, אלא שלאחר חתימת התלמוד מוסכם על כולם שאין בית דין המחייב את כל ישראל. לכן, פרקטית אכן אי אפשר לגזור גזרות חדשות, כי הן לא יהיו מחייבות את כלל ישראל. מצד שני, החובה על חכמי ישראל לגדור פרצות בישראל לא פקע, ולכן נשאר עליהם החובה לגזור גזרות, אלא שגזרות אלו אינן מחייבות מחוץ למקומם. 

את הדיון הקצר הזה הבאתי כאן כי נראה שהדיון אודות מטריה בשבת מתחלק בין שתי דעות: אלו הסבורים שיש במטריה בעית אוהל בשבת (שזה מהסוג הראשון של הגזרות - שהגזרה הישנה מכילה בתוכה את המציאות החדשה), ואלו הסבורים שאין במטריה בעית אוהל, אלא "מתקן מנא", או "גדר גדרו חכמי הדורות" (שזה מהסוג השני של הגזרות - שמתוקף אחריותם של חכמי הדור לגדור פרצות). 

הרב עזריה אריאל מסיים את דיונו בכך שאין מקום לגזור גזרת טומאה על כלי פלסטיק, מכיוון שאין לנו אפשרות כיום לגזור גזרה על כלל ישראל. אך דווקא מדין מטריה בשבת נראה שיש גזרות שנגזרו בימינו על כלל ישראל. 

כפי שכתבתי לעיל, האינטואיציה שלי אומרת שלאחר שכבר התקבלה הגזרה החדשה בידי כלל ישראל, קשה לי להאמין שיפתחו פתח לפגיעה בגזרה זו ויתחילו להסתובב בשבת עם "מגן השבת". 

הפעלת עוזר אישי בשבת - המשך

 לפני שלושה חדשים בגליון תשרי תשפ"א של כתב העת אמונת עתיך התפרסם חלק א ממאמר על הפעלת עוזר אישי (חשמלי) בשבת. 

בגליון הנוכחי של אמונת עתיך, טבת תשפ"א, התפרסם החלק השני של המאמר:

 

בחלק הראשון המחברים טענו שקול אינו מעשה, ולכן אינו אסור בשבת. בחלק הראשון הם הדגישו שלא מדובר על הפעלת העוזר האישי לשם ביצוע מלאכה, מבשל וכד', אלא לצורכי מידע. 

במאמר הנוכחי ממשיכים בדיון סביב קול כמעשה, בהתבסס על היתרו של הרב רוזן לשימוש במיקרופון שבת. בנוסף, דנים גם בהשוואה לאמירה לנוכרי בשבת. שאלה מעניינת שהמחברים מעלים (אך לא משיבים עליה) היא מתי ההלכה תתייחס למכשיר כ"בעל מחשבה עצמאית או רצון עצמאי", ולא כמבצע בלבד את רצון בעליו. 

בסופו של דבר המחברים ממליצים המלצות שונות כדי שיותר להשתמש במכשיר כזה בשבת, ביניהם להחליף את מילת ההפעלה של המכשיר לשבת, מ"אלקסה" ל"שבת שלום אלקסה", לדוגמא. כמו כן יש למנוע מראש אפשרות להפעיל את המכשיר לפעולות אסורות בשבת. 

הפעלת 'עוזר אישי' בשבת

 בגליון אמונת עתיך תשרי תשפ"א הופיע מאמר בדבר הפעלת עוזר אישי (כדוגמת Alexa או Echo) בשבת. המאמר הוא של הרב אריאל קטן והרב פרופ' דרור פיקסלר.

דומני שהראשון שדן בשאלה זו היה הרב יאיר הופמן (קישור). הרב הופמן דן בנושא השמעת קול ואוושא מילתא בשבת. הוא אוסר את השימוש במכשיר זה בשבת, כדין שימוש במיקרופון בשבת. הוא אף הולך רחוק וקובע שיש לנתק את המכשיר מהחשמל לפני שבת (אני הק' סבור שיש טעות בניתוח המציאות בענין זה - ראו כאן). 

המחברים במאמר זה מתייחסים לנושא הרבה יותר קריטי: האם מותר לעשות מלאכה ע"י הקול? האם זה בכלל נחשב למלאכה. 

בדבריהם הם מתייחסים לתשובה בשו"ת מראה הבזק (ארץ חמדה) הקובע שעשיית מלאכה ע"י קולו של אדם, הרי היא ככל מלאכה הנעשית ע"י כוחו של אדם. 

המחברים חולקים על מסקנה זו, ומחלקים בין אם המלאכה נעשית ע"י הבנת מילות הדיבור (שאז זה לא יחשב למלאכה), או ע"י כוח הרוח שיוצא מהפה (שאז זה יחשב לכוחו של האדם). 

במסקנת המאמר אין מסקנה להתיר את השימוש במכשיר, כי לדברי המחברים "יש לדון בשאלות נוספות שיש במערכת הזו בשבת". 

מלבד דין אוושא דמילתא, שהעלה הרב הופמן במאמרו, אחת השאלות הנוספות שיש לדון בהן, לענ"ד, היא: האם יש להשוות את דין העוזר האישי לדין אמירה לנכרי בשבת? 

"הריעו לפני המלך ה'"

פורסם בגליון האוצר, תשרי תשפ"א

 

מלאכות 'ייעודיות' ומלאכות 'אמצעיות' (משיעורי הרב רא"ם על מסכת שבת)

כבר כמה ימים שאני חוכך בדעתי סביב משהו שלמדתי.

התחלתי ללמוד את "שיעורי הרב רא"ם - מסכת שבת". התמקדתי בעיקר בחצי השני של הספר העוסק במלאכות שבת (פרק שביעי של מסכת שבת), בניגוד לחלק הראשון של הספר העוסק במלאכת הוצאה (פרק ראשון של המסכת). שם מצאתי שלושה שיעורים בהמשכים על "מלאכות 'ייעודיות' ומלאכות 'אמצעיות'".
הרעיון המרכזי בשיעורים אלו הוא שיש מלאכות מל"ט מלאכות שבת שהם מלאכות ייעודיות - פירוש הדבר שאלו מלאכות המוגדרות עפ"י התוצאה שלהם. לעומתם, יש מלאכות אמצעיות, המוגדרות עפ"י זה שהם רק שלב אחד מתוך שורה של מלאכות ולמעשה רק מכינות את הבסיס למלאכה הבאה בשרשרת (עמ' 296 - הדגש במקור):

במלאכות אמצעיות התהליך הוא החלק המשמעותי, שכן עיקר חשיבותן אינו התוצר הישיר שלהן, אלא היותן שלב בתהליך ארוך יותר. לעומת זאת, במלאכות הייעודיות ישנה תלות מלאה בתוצר, והמעשה אינו אלא תנאי הכרחי לחיוב, והוא איננו החלק המרכזי בהגדרת המלאכה. 

הדוגמא הראשונה שמציע הרב רא"ם לחלוקה הזאת זה מלאכות זורע ואופה:
זורע היא מלאכה אמצעית, ואופה היא מלאכה ייעודית.
ההגדרה הזאת מסבירה את העובדה שהאופה היא מלאכה המסתיימת רק לאחר זמן, כשהאוכל אפוי/מבושל, ואלו זורע היא מלאכה שמתחייבים עליה מיד, כל עוד מתקיימים האפשרות התאורטית שהזרעים ישרישו במקומם, ולא נצרכת ההמתנה עד לפעולת ההשרשרה עצמה כדי להתחייב.
חלוקה זו מסבירה את האפשרות "להזיז את השעון אחורה" במלאכת אופה - ניתן להוציא פת מהתנור בטרם נאפה וכך להינצל מחיוב במלאכת אופה. לעומת זאת, לא ניתן לעשות פעולה דומה של לקיטת הזרעים מהקרקע כדי למנוע חיוב במלאכת זורע.

כעת צריך לשאול איזה עוד מלאכות נמצאות בכל אחת מהקטגוריות הללו, המלאכות האמצעיות והמלאכות הייעודיות?

לכאורה, היה ניתן להבחין בקלות בין המלאכות: מלאכה שניתן להחזיר את הגלגל לאחור תוגדר כמלאכה ייעודית, ומלאכה שלא ניתן להחזיר לאחור תוגדר כמלאכה אמצעית.
אלא, שרק לגבי שתי מלאכות הדיון הזה יכול להתעורר מלכתחילה: זורע ואופה. זאת, משום שרק בשתי מלאכות אלו התוצאה של המלאכה אינה מיידית.
כך כותב הרב אביגדר נבנצל בספרו "ירושלים במועדיה - שבת קודש, מלאכות שבת" (עמ' מח - הדגש במקור):

מלאכת זורע ומלאכת מבשל הן שתי מלאכות מיוחדות, השונות משאר המלאכות. והשוני בינן לבין שאר המלאכות הוא שבכל המלאכות תוצאת המלאכה מתקבלת מיד, ואילו במלאכת זורע ומלאכת מבשל אין התוצאה מתקבלת מיד. דמבשל הרי הוא מניח הקדרה על האש, ואינה מתבשלת מיד. וכן הזורע, הרי הוא מניח הזרע בקרקע, ואין הזרע נקלט ונשרש שם מיד.

כיצד אם כן, נחלק בין מלאכות אמצעיות ומלאכות ייעודיות, וכיצד חלוקה זו בכלל תבוא לידי ביטוי?

וכאן הרב רא"ם מציע את מה שהוא בעיני החידוש הגדול של סדרת השיעורים הזאת. לדבריו, יש לעיין ברשימת המלאכות המופיעה בפרק שביעי של מסכת שבת. המלאכות מופיעות לפי סדר: ראשית מלאכות הפת, לאחר מכן מלאכות הבגד ולאחר מכן מלאכות העור. על פי הסדר של המלאכות ניתן לקבוע: האם המלאכה ייעודית, כלומר היא נמצאת בקצה הסופי של סדרת מלאכות, או שהיא מלאכה אמצעית, כלומר שיש אחריה מלאכות אחרות על מנת להגיע לייעוד של הסדרה?
על פי הסתכלות זאת ניתן לקבוע שהמלאכות הבאות הן מלאכות ייעודיות: אופה, תופר, כותב, בונה, מבעיר, מכה בפטיש והוצאה.

אך עדיין נשארנו עם השאלה: מה המשמעות להיותן מלאכות ייעודיות ולא אמצעיות?
הרב רא"ם דן בעניין היותן של המבעיר והבונה מלאכות ייעודיות, אנו נתייחס כאן רק לדבריו על מלאכת בונה.
לדברי הרב רא"ם מכיוון שמלאכת בונה היא מלאכה ייעודית הרי שאם על ידי מעשה "הגיעו לתוצאה של 'מבנה'" הרי שאז יתחייב באב מלאכת בונה. אך אם התוצאה אינה מבנה, הרי שלא יתחייבו על אב מלאכה בונה, הגם שיתכן ויתחייב על תולדת בונה אם יש במעשה דמיון למעשה בניה (ולכן מגבן לדוגמא יתחייב משום תולדת בונה).

חידושו של הרב רא"ם הוא יפה ונכון (אוסיף ברמז עוד חידוש אחד שהוא כותב בענין. יש סתירה ברש"י לגבי "פסיק רישיה דלא אכפת ליה" אם הוא פטור או לא. הרב רא"ם מציע חלוקה על פי המלאכה. אם זו מלאכה אמצעית, הרי שפסיק רישא דלא אכפת ליה יהיה פטור, כי מה שמשנה זה ההכנה למלאכה הבאה. אם זו מלאכה ייעודית, הרי שהגדרת המלאכה מושפעת מתוצאתה, ולכן בפסיק רישא דלא אכפת ליה יהיה חייב).

ולמה בכל זאת אני חוכך בדעתי בענין?

על פי דברי הרב רא"ם בורר הוא מלאכה אמצעית.
הבה נעיין בפיסקה אחת מתוך האגלי-טל בתחילת מלאכת זורה. האגלי טל מביא ירושלמי הסובר שאם אדם התחיל בברירת פסולת מתוך האוכל ולא סיים הרי שהוא פטור, כל עוד עדיין יש פסולת באוכל. מסביר האגלי-טל:

מכל מקום ודאי אין דרך לישב כל היום ולילה ביחד עד שיתברר הכל ולמה אינו חייב בבורר כל היום? אלא ודאי משום דעדיין לא חשוב מלאכה כלל, דלא יקרא בורר כלל רק כשיהיה מבורר.

כלומר, יש כאן עוד מלאכה אחת שלכאורה ניתן להשיב את הגלגל אחורה בה - מלאכת בורר. אדם יכול לשבת כל היום ולברור, ורגע אחד לפני סיום הברירה לעצור או להשיב את הפסולת לתוך הערימה ואז לא יתחייב.
על פי החלוקה של הרב רא"ם מלאכת בורר היא ודאי מלאכה אמצעית, אך לדברי הירושלמי נראה שיש מקום לומר שהיא דווקא מלאכה ייעודית.
ויתכן וזה תלוי בהגדרות השונות של זורה, בורר ומרקד בין הבבלי לירושלמי: לפי הבבלי מדובר במלאכות זהות הנבדלות רק בשלב שבה הן נעשות בהכנת הפת, ואילו לפי הירושלמי מדובר במלאכות שונות: זורה - נעשה ברוח, בורר - ביד, ומרקד - בכלי. 

הכנת מיונז בשבת

האם מותר להכין מיונז בשבת?

לטובת מי, שכמוני, לא היה לו מושג איך מכינים מיונז, הנה סרטון קצר (כמוהו תמצאו רבים ביוטיוב):


יש סרטונים בהם מכינים את המיונז מביצה שלמה. בסרטון זה מכינים מיונז רק מהחלמונים, ויש צורך להפריד את החלמון משאר הביצה.
בשבת מותר להפריד את החלמון מהחלבון, אך יש להקפיד על דיני ברירה: לעשות זאת ביד ולא בכלי, ולקחת את החלמון ולא את החלבון, ולעשות זאת סמוך לסעודה.
כך כותב המשנה ברורה (סימן שיט ס"ק נח):

וע"כ יש ליזהר מלברור החלמון מן החלבון ע"י איזה כלי כדי לטרוף אותו ולשפוך לתוך הקאווע כמו שנוהגין במקום חלב [ובענין שאין בו משום מבשל עיין לעיל בסוף סימן שי"ח] דאסור משום חשש בורר אבל מותר ליקח החלמון בידו דהוי בורר אוכל לאלתר וביד דמותר וה"ה דמותר ע"י עירוי מקליפה לקליפה דזה ג"כ מקרי כבורר בידו וכנ"ל בסקמ"ד: 

אם כי, יש מי שכתב שאין בזה איסור ברירה (שו"ת ציץ אליעזר חלק יב סימן לב):

ואם רוצים לערבב רק את החלמון, כפי שעושים עפ"י רוב, אם אפשר להפריד החלמון מהחלבון ביד או ע"י עירוי מקליפה לקליפה יש בודאי לעשות כן, ואם אי אפשר יש מקום לסמוך על דיעות גדולי המפרשים שסוברים שאין בכה"ג משום איסור בורר, משום דמיקרי בכה"ג מין אחד (יעוין מכ"ז באו"ח סי' שי"ט סעי' ט"ו ונו"כ, ומ"ב שם ס"ק נ"ח ושעה"צ ס"ק מ"ט, וכף החיים ס"ק קט"ו עיין שם). 

 נחזור לעניין הכנת המיונז.
כך כותב השמירת שבת כהלכתה (פרק יא סעיף לב):

בשבת אסור להכין מיונית קשה, וגם באשר למיונית נזילה, יטיב לעשות אם יכין מבעוד יום.

דבריו מבוססים על דברי המשנה ברורה (סימן שכא ס"ק סח):

אסור לטרוף ביצים בקערה מפני מראית העין שנראה כמי שרוצה לבשלם בקדרה 

חידוש זה שיש איסור "שנראה כמי שרוצה לבשלם בקדרה" מבוססים על דברי רש"י (מסכת שבת דף קט עמוד א):

פיעפועי ביעי - לטרוף ביצים מגולגלין בקערה.
אסור - דמתחזי כמאן דבעי למשדינהו בקדרה. 

[יש להדגיש שראשונים אחרים הבינו את הגמרא באופן אחר לגמרי. הנה לדוגמא דברי התוס' רא"ש:
פעפועי. פי' ר"ח מין ירק כמו הפעפועות והלגלוגין דעירובין.]

על דברי המשנה ברורה דלעיל יש להוסיף מחלוקת אחרונים שמביא הפרי מגדים שלפי דעת המגן-אברהם יש איסור לטרוף ביצים באופן שיעשו עב כי זה נראה כלש (אשל אברהם על שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שכא סעיף טז):

ואסור לטרוף כל דבר דנראה כלש כשעושה עב, עיין [מ"א] אות כ"ח, ולט"ז [ס"ק] י"ד מותר 

דבריהם של המג"א והט"ז נאמרו על ההלכה הבאה שמותר לגמור את שחיקת הריפות  [המשנה ברורה מסביר: הריפות - מעשה דייסא], ונחלקו האם מותר לערבב בכח (שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שכא סעיף יט):

לפיכך מותר לגמור שחיקת הריפות בעץ פרור בקדירה בשבת, אחר שמורידין אותה מעל האש. 

נמצאנו למדים לפי הנ"ל שבמיונז עבה יש שני חששות:
1. נראה כלש (כדעת המגן-אברהם).
2. נראה שרוצה לבשלם בקדרה (כדברי רש"י שאסור לטרוף ביצים).

אם מכינים מיונז רך, הגרש"ז אוירבך המובא בשש"כ מתלבט מה יהיה דינו. לדבריו, יתכן ואין כאן "נראה שרוצה לבשלם" מפני "שמכיון שמערבה עם השמן, ניכר שהוא מאכל בפני עצמו ואינו עומד לבישול", ואף מפני שנראה כלש הוא מתלבט אם זה מותר בנוזלי, אך בסופו של דבר נוטה להחמיר. לכן נקט המחבר בלשון "יטיב לעשות אם יכין מבעוד יום".

בענין סברת הגרש"ז אוירבך מתי איננו אומרים "שנראה שרוצה לבשלם", גם הציץ אליעזר כתב, בשם התפארת ישראל, דבר דומה שאין לך בו אלא המקרה בו דבר רש"י, וכל מקרה שונה יש מקום להקל. לכן יש לדוגמא להקל אם מדובר בטריפת ביצה בודדת (שו"ת ציץ אליעזר חלק יב סימן לב):

אלא כנראה שסבר לה הבעל תפא"י כנ"ל דבהיות שכל האיסור בזה הוא רק משום דמיחזי כרוצה לבשלם ולכן אין לנו בזה אלא מה שאסרו, דהיינו רק טריפת ביצים אחדות, ועכ"פ לא פחות משתים, דאז הטורח והטריפה יותר מרובה, וגם רק בקערה שהדרך משם לתתו לקדרה לבשל, אבל לא ביצה אחת במעט מים בכוס וכדומה, כי עי"כ אין הטריפה מרובה כ"כ וגם ניכר דלא בעי למשדינהו בקדרה. וא"כ דון מינה בכל כיוצא בזה שלא דמי באיזה צד שהוא לההיא דפעפועי ביעי וכנ"ל. 

תפקוד משטרת ישראל בשבת - שני מאמרים חדשים

לאחרונה פרסם הרב רמי ברכיהו, רב משטרת ישראל, שתי התכתבויות הלכתיות שלו על תפקוד המשטרה בשבת.

הפעלת מצלמות גוף בשבת
בגליון תמוז, מס' 124, של כתב העת אמונת עתיך התפרסם מאמר של הרב ברכיהו עם תגובה מאת הראשון לציון הרב יצחק יוסף. המאמר דן בנשיאת מצלמות גוף ע"י שוטרים בשבת.


מבין השורות נראה שאחד השוטרים פנה למשרד הראשון לציון בדבר ההיתר שהעניקה רבנות המשטרה לשאת מצלמות גוף, וממשרד הראשל"צ הפנו את השאלה חזרה לרבנות המשטרה.

הרב רמי ברכיהו מסביר את חשיבותם של המצלמות בכך שסטטיסטית מפחיתות אלימות הן ע"י השוטרים והן ע"י אזרחים בזירת הארוע. אלימות זו עשויה להגיע לכדי ספק פיקוח נפש. בנוסף, יש בהפעלת המצלמות משום השלטת חוק וסדר על ידי מניעת העללת עלילות על השוטרים, וכן בכך שמסייעות לבסס תיק משפטי כנגד עבריינים.
בהסתמך על כך שיש בהפעלת המצלמות רק איסור דרבנן,  הרי שניתן להתיר את השימוש במצלמות כשמדליקים אותם בשינוי.

הרב ברכיהו מסיים את דבריו לרב יצחק יוסף שהוא מבקש ממנו ש"ייתן גיבוי מלא לרבנות המשטרה ולרב הראשי למשטרת ישראל העושים רבות כדי לבסס את ההלכה במשטרת ישראל, ומשתדלים לעשות את עבודתם ומלאכתם על פי הוראות ה'שלחן ערוך' ובהתייעצות מלאה עם מומחי הלכה בתחומם."

למאמר זה צורף מכתב התשובה מהרב יצחק יוסף.
אודה על האמת, שאני כנראה לא הבנתי את דבריו.

הרב יצחק יוסף מתחיל בכך שנראה שהוא לא מסכים עם הרב רמי ברכיהו: "לדעתי אין להתיר בזה, אלא אם כן עושה כן על ידי גוי, או בשינוי ברור", ומיד הוא ממשיך "ואם יש באמת ענין פיקוח נפש, רק בזה יש להתיר להדליק המצלמה להדיא".
אינני יודע כיצד להבין את דבריו. לכאורה זה נושא הדיון: האם המצלמות מונעות מצד של פיקוח נפש? עדיין לא ברור מה עמדתו של הרב יוסף בשאלה הזאת.
לאחר מכן הוא למעשה מסכם את דברי הרב ברכיהו, ואז כותב "לאחר העיון בכל האמור לעיל אף אני מסכים עמכם בהיתר זה בהפעלת המצלמה על גוף השוטר במקום שיש חשש ספק פיקוח נפש והצלת חיים". ושוב, האם זו הסכמה לניתוח של הרב ברכיהו ולטעמים שהוא רואה כאן ספק פיקוח נפש, או לא?
לקראת סוף דבריו מבקש הרב יוסף מהרב ברכיהו "להוציא מכתב הבהרה לכל השוטרים בהוראות הפעלת המצלמה בשבת שלא תהיה האצבע קלה על ההדק ח"ו להפעילה במקום שודאי אין חשש פיקוח הנפש" - על מה מדובר כאן? באיזה מקרה אין חשש פיקוח נפש?
סוף דבר, יצאתי מבולבל לחלוטין ממכתבו של הרב יוסף. האם הוא מסכים עם דבריו של הרב רמי ברכיהו, ורק חושב שצריך להבהיר אותם (אולי ליחצ"ן) אותם יותר טוב לשוטרים, או שהוא חולק עליו בחלק מההיתר?

בענין פיקוח נפש בעבודת המשטרה בשבת, כדאי לראות את הסיכום שלנו כאן.


אבטחת טקס "שבת האור"
בגליון תחומין האחרון (כרך לט) התפרסם מאמר נוסף של הרב רמי ברכיהו תחת הכותרת "הריבונות כשיקול הלכתי: אבטחת טקס 'שבת האור' בכנסיית הקבר". מאמר זה עוסק באבטחת טקסי "שבת האור", טקס שבו המאמינים הנוצרים מוצאים אש מכנסיית הקבר. הטקס חל באופן קבוע בשבת, והוא ארוע רב משתתפים, וכמו כל ארוע רב משתתפים, משטרת ישראל נדרשת לאבטח אותו ולשמור על הסדר הציבורי.
תחילה דן הרב ברכיהו בענין איבה, וגדר פיקוח נפש בנוצרי, ובצורך להיכנס לכנסיה במקום שיש חשש איבה או פיקוח נפש. את דבריו הוא מסכם:

נראה כי שוטרים חייבים להיכנס לכנסיית הקבר בשבת האור, אם משום חשש איבה ואם משום חשש פיקוח נפש, ובמקום הצורך אם גם חייבים לחלל שבת כדי לאבטח את האירוע.

לאחר מכן מוסיף הרב ברכיהו יסוד, שיש שיאמרו שהוא מחודש, והוא "שיש מקום לבסס את ההיתר לשוטרים להיכנס לכנסיית הקבר בשבת האור גם על יסוד רחב יותר, והוא מימוש ריבונות העם בארצו, המהווה קיום של מצות יישוב ארץ ישראל הציבורית."
הרעיון הוא שחלק ממימוש הריבונות של מדינת ישראל הוא בכך שיהיה חוק וסדר בכל מקום שבו אזרחים ותיירים מסתובבים כך שתהיה הרגשת בטחון בארץ:

כאשר משטרת ישראל מאבטחת מקומות וארועים רגישים מבחינה מדינית, ביטחונית או דתית, שארגוני הטרור המבקשים לערער את מעמדה של מדינת ישראל עלולים לפגוע בהם כדי להרוג חפים מפשע ולהוציא את דיבתה רעה כביכול של מדינת ישראל בפני אומות העולם, יש מקום להתיר לאבטח מקומות ואירועים אלה גם בשבת משום מצות יישוב הארץ ומימוש הריבונות של מדינת ישראל. 

על זה הוא מוסיף, שמכיוון שמדינת ישראל קמה על סמך ההצהרה שהיא תעניק חופש דת ופולחן לכל בני הדתות הגרים בשטחה, הרי ששמירה על האפשרות לקיים טקסי פולחן לכל הדתות בבטחה יש גם בה ביסוס למעמדה של מדינת ישראל.
את דבריו הוא מסכם כך:

נמצא אפוא, שבמציאות שבה מדינת ישראל מחויבת לאמנות בינלאומיות של חופש פולחן דתי, המבחן של מימוש הריבונות אינו ביכולת למנוע את הפולחן או לאבדו, אלא דווקא באבטחת הפולחן על ידי באי כוחה של מדינת ישראל - קרי, משטרת ישראל, ובהתניית קיום הפולחן באישור המשטרה. ריבונות זו מתבטאת ביתר שאת גם בכך ששוטרי ישראל נכנסים לתוך כנסיית הקבר לצורך האבטחה, וממחישים בכך שהכנסייה איננה אקס-טריטוריה במובן הריבוני. 

לצד מאמרו של הרב ברכיהו מתפרסמים שני מאמרי תגובה של הרב אשר וייס והרב דב ליאור.

הרב וייס מסכים עם הנימוק של משום איבה, אך אינו מסכים שיש לחלל שבת עבור פיקוח נפש של גויים (גם אם מדובר בגר תושב).
בנוסף, הרב וייס אינו מקבל את החידוש שבמימוש הריבונות הישראלית, ובכלל זה הדאגה לחופש הפולחן בה, יש משום יישוב ארץ ישראל:

לענ"ד יש להיזהר מאד מלהרחיב גדר מחודש זה מעבר למלחמה ממש, דמלבד מה שיש לפקפק בעצם ההנחה שמלחמה דוחה שבת ללא חשש פיקוח נפש - האם כך פסקינן למעשה, נראה עוד שאין זה אלא במלחמה ממש, ולא בניהול יום יומי ושגרת ההנהגה בימי שלום, ורואה אני סכנה גדולה וחשש גדול בהרחבה גורפת של הלכה מחודשת כל כך בהלכות חמורות שבתורה שהן הלכות שבת שעונשם כרת. 

ובהמשך:

ובאופן כללי נראה דיש לנו לנהוג זהירות יתרה ומופלגת בבואנו לחדש קולא מחודשת בעניינים שנוגעים לציפור הנפש וליסודות הדת, ועדיף להסתמך על היסודות המקובלים והאיתנים של מסורת ההלכה כפי שנתקבלו ע"י גדולי ישראל לדורותיהם.

הרב דב ליאור בתגובתו חולק על הרב ברכיהו בהגדרת נוצרים כגרי תושב, ויש להתיר חילול שבת בעיקר משום חשש איבה.
עוד כותב הרב ליאור שהוא אינו תומך בחופש דת ופולחן במדינת ישראל:

שאנו שואפים שמדינת ישראל תתחזק והנהגתה תדרוש שלא ייערכו בארץ טקסים של ע"ז, ולא נהיה כפופים לאמנות בין לאומיות הסותרות את תורתנו הקדושה, אלא שעכשיו אנו אנוסים לנהוג אחרת. 

העמדה הזאת משונה לי מאד. לא רק שיהודים דתיים בכל העולם כולו נלחמים עבור חופש דת, ורק כאן במדינת ישראל יש רבנים המדברים נגד חופש דת. יתרה מזאת, אני לא בטוח שגם אלה שתומכים בביטול חופש הדת והפולחן כאן במדינת ישראל כל כך מרוצים במקומות בהם המדינה מתערבת בחופשיות הדת והפולחן, אם זה באיסור העליה להר הבית, או בתכנים המתפרסמים בספרי קודש וכד'.

גרמא - חלק ח

לחלקים הקודמים:
חלק א, חלק ב, חלק ג, חלק ד, חלק ה, חלק ו, חלק ז

כהקדמה לדיון בעניין מכשירי גרמא, נזכיר שראינו בחלקים הקודמים מעין מחלוקת איך להגדיר גרמא. הרשב"א קבע שגרמא זה רק כשתוצאת המלאכה אינה ודאית. כלומר, האדם עושה פעולה, אך אין ודאות שיתרחש המלאכה. 

לעומת זאת, ראינו כבר בשלטי הגיבורים בהסבר דעת הטור שגרמא זה גם במציאות של פסיק-רישיה (כלומר, שהתוצאה היא ודאית). הזרע-אמת הציע את החלוקה הבאה בין מעשה לגרמא: האדם עושה פעולה, והתוצאה מתרחשת ע"י דבר-אחר. אם התוצאה מתרחשת מיד הרי שזה מעשה מלאכה, ואם התוצאה מתרחשת לאחר זמן הרי שזה גרמא בלבד. 

כפי שראינו מהסוגיות ומדברי הפוסקים לאורך הדורות הדיון בגרמא בשבת סבב סביב נושא של גרם כיבוי. אמנם ראינו שהביאור הלכה הביא שאין דין מיוחד במכבה (משום שזה לכאורה מלאכה שאינה צריכה לגופה) אלא הדברים נכונים גם למלאכות אחרות. אלא, שבמציאות לא היה אפשר לעשות מלאכות אחרות בגרמא. 

כשהתחדש החשמל בעולם יחד עם המהפכה התעשייתית, האפשרויות לבצע מלאכות רבות בעזרת גרמא הופיעו בעולם, ולכן לא ניפלא שדווקא בתקופה זו יש פריחה של דיונים סביב גרמא. אך חשוב להדגיש שכשדנים בגרמא הנוצר ממכשירי חשמל, בדרך כלל הגדרתו של הרשב"א (דבר שלא בהכרח יתרחש) אינה קיימת כלל. 

הדיון שלנו סביב מכשירי גרמא מתחיל בסעיף הבא של השמירת שבת כהלכתה (פרק יג סעיף כה):

היה השעון [שבת] מכוון מבעוד יום להפסיק את זרם החשמל בשעה מסוימת מותר לעשות בשבת את הדרוש כדי שיפסיק בשעה מאוחרת יותר, אבל אסור להביא לידי כך שיפסיק את זרם החשמל בשעה מוקדמת יותר.

ושם בהערה צא: 

לצורך חולה שאיב"ס או לצורך מצוה מותר לעשות כדי ששעון השבת יכבה גם מוקדם יותר, ובלבד שיזהר שלא שלא לכבות בידים, מהא דסי' שלד סע' כב ברמ"א

כלומר, מותר להאריך מצב קיים של שעון שבת, משום שהאדם לא עושה בזה כלום. להקדים הפעלה או כיבוי של שעון שבת זה גרם מלאכה, ומכיוון שגרמא מותרת רק במקום פסידא (והשש"כ מרחיב זאת גם לצורך מצוה או חולה) הרי שזה יהיה מותר רק בתנאי שזה לצורך חולה שאין בו סכנה או לצורך מצוה. 

עפ"י הדין הזה הציע הרב ישראל רוזן ז"ל ראש מכון צומ"ת לעשות שימוש גרמא בשעוני שבת לצרכי בטחון ורפואה (קישור):

אפשר להשתמש בשעון שבת תקע-שקע כמכשיר 'גרמא' לצרכים חיוניים, למשל: להפעלת משאבת חלב ליולדת, לטעינת סוללה למכשיר קשר ביטחוני וכל כיו"ב. מערב שבת מסדרים שהשעון יפסיק את המתח למשל ל-15 דקות מדי שעה, ומכניסים את המכשיר להפעלה (משאבת החלב, מטען וכדו') בפסקי זמן אלו בלבד. גם ניתוק המכשיר מהמתח יהיה רק בפסקי זמן אלו.

בשלב הבא הציע הרב ישראל רוזן ז"ל לבנות מכשירי גרמא שהמנגנון הזה יהיה מובנה בתוכו וישמש לצרכי בטחון ורפואה:

חיקוי אלקטרוני לשעון השבת הוא לב מנגנון ה'גרמא' שפותח במכון 'צומת'. במנגנון זה קיים מעגל אלקטרוני השולח פולס בדיקה קצרצר (אלפית שנייה) מדי 10 שניות, למשל. אדם המסיט מתג או לוחץ על לחצן איננו עושה דבר, ואיננו מתחיל שום תהליך. המתג או הלחצן הם 'מתים', ושני החוטים שלהם נמצאים 'באוויר', דהיינו לשניהם אותו מתח (פוטנציאל זהה: אפס, למשל, או 12 וולט וכדו'). הלחצן, כמו המתג, איננו לחצן קפיצי (כמקובל בלחיצי מקלדת או טלפון) אלא לחצן יציב, כמו לחצן הפעלת מנורת לילה, או לחצן הפעלת מכשיר טלוויזיה וכדו'. כאמור, האדם שינה רק את המצב המכני של המתג או הלחצן, אך שום התרחשות לא אירעה, גם לא במעגל האלקטרוני עצמו. בהגיע הפולס האלקטרוני המחזורי, בעתו ובזמנו, הוא 'יגלה' שהמתג הוסט, או שהלחצן שינה את מצבו, ואו-אז תתרחש התוצאה והמכשיר יופעל. יש לציין כי קיימת הבטחה אלקטרונית פנימית שאם האדם יפגע בדיוק באלפית השנייה של שליחת הפולס (והלכתית לא חיישינן לאלפית שנייה מתוך כמה שניות) - אזי התוצאה תידחה לפולס הבא.

מנגנון גרמא כזה מופעל בעשרות רבות של לחצנים ומתגים חשמליים הקשורים במרחבי הרפואה והביטחון. בכל המכשירים הללו פעולת האדם איננה מפעילה דבר, ואפילו לא מתחילה תהליך אשר בסופו תתרחש תוצאה. האדם עושה פעולה 'מתה' וזו תתגלה אחר כך, בעת הבדיקה המחזורית. להלן נבאר מהו הגדר של 'אחר כך'.

אך נשאלת השאלה: כיצד מכשיר כזה שונה מכל מכשיר אחר שלוקח לו לפעמים כמה רגעים מרגע לחיצת המפסק ועד שהוא דלוק לגמרי?
לכן הציע הרב רוזן הגדרה מתי פעולה תיחשב לגרמא:

טעות רווחת היא שאם ההפעלה מתרחשת בתהליך שרשרת מתוחכם ובו הרבה שלבים - היא נחשבת 'גרמא'. ולא היא! אם אדם מתחיל תהליך, גם אם מדובר בפעולת שרשרת רבת שלבים -הכול נחשב מעשה האדם בידיים, כוחו או כוח כוחו, כיריית חץ, ולא 'גרמא'. מקור ה'גרמא' כאמור הוא בכיבוי אש ע"י הצבת כדי מים 'תמימים' סביבה. הצבה זו היא השלב הראשון, והתקדמות האש (ועי"כ ניפוץ הכדים) היא השלב השני המתרחש 'אחר-כך' ולא כתוצאה ממעשה האדם. כך גם הסטת מתג בקיר בשעה ששעון השבת במצב 'ניתוק', כדי שאחר כך, בשעה ששעון השבת יהיה במצב 'הפעלה', יידלק האור.

לפיכך, כדי שתיחשב דרך 'גרמא', יש צורך בקיומם של שני תנאים: (1) האדם עושה פעולה 'מתה' בלבד, ואינו מתחיל שום תהליך. (2) התוצאה תתרחש אחר זמן ע"י גורם אחר בלתי תלוי בפעולת האדם (כמו האש שלא האדם הדליק, או שעון השבת שכבר זז מעצמו מערב שבת).

בכלל שני התנאים חבוי תנאי שלישי, והוא שהגורם הבלתי תלוי יגיע רק 'אחר כך'. הווי אומר, חייב להיות פער זמן בין עשיית הפעולה על ידי האדם לתוצאה שתיגרם על ידי גורם 'אחר'. מכיוון שמדובר בסורק מחזורי, ולא בהפעלת קוצב-זמן ע"י האדם (שזו 'יריית חץ') מכאן שלמעשה הזמן המדויק הוא אקראי.

לאור ההגדרה שנותן כאן הרב רוזן כדי שמשהו יחשב לגרמא (פעולה מתה ולא התחלת תהליך, והתוצאה תתרחש לאחר זמן) לא ברור כיצד ידון הרב רוזן בהלכה הבאה המובאת בשמירת שבת כהלכתה (פרק יב סעיף יח):

כיור אשר המים הנשפכים לתוכו זורמים דרך צינור עד שמגיעים לקרקע זרועה, מותר ליטול ידים לתוכו בשבת, וכן מותר לשפוך בו מים לכל צורך אחר, ואין חוששים להשקיית הזרעים שתיעשה על ידי כך, אם אמנם אין כוונתו אליה. אמנם ודאי שאסור לשפוך את המים הללו על זרעים או כל מקום זרוע או נטוע אחר, גם אם אין כוונתו כלל להשקיית הצמח.

ושם הערה נא:

וכאן יש להקל טפי מכיון שאינו מכוין להוציא המים כדי להשקות בהם, ואע"ג דהוה פסיק רישיה, אבל מכל מקום מכיוון שנעשה רק ע"י כוח שני דחשיב רק גרמא, אין לאסור אף בכה"ג דהוה פסיק רישיה.

או בשאלה שראינו בחלק ז':

בשתילים שנטעו אותם בתוך בית קטן שלא יזיק להם הקור ולבית זה פתח פתוח לתוך דירתו - אם מותר לפתוח בשבת את החלונות שבתוך דירתו. וע"י פתיחת החלונות הוא מרבה אויר לשתילים, שבגלוי אויר הם מצמיחים יותר טוב והוי גורם טוב לצמיחתם כהשקאה שהיא תולדה של זורע.

האם פתיחת ברז המים נחשבת פעולה מתה? האם פתיחת החלונות והכנסת אור ואויר לצמחים נחשבת פעולה מתה?

לענ"ד דבריו של הרב רוזן מוטעים מיסודם. בראש ובראשונה זו טעות להגדיר מהו גרמא. הגדרת גרמא ברורה: מה שאיננו מעשה בידיים הוא גרמא. מה שצריך הגדרה הוא, איננו מהו גרמא, אלא מה נחשב מעשה בידיים.

גם החילוק של הזרע-אמת בין תוצאה המתרחשת בשעת הפעולה, לבין תוצאה המתרחשת לאחר זמן, שעליה מבסס כנראה הרב רוזן את דבריו, איננו נוגע לשאלה מהו גרמא. אלא לשאלה, איזה גרמא מותר בשבת ואיזה גרמא אסור בשבת. זורה ורוח מסייעתו איננו פעולה ישירה של האדם, ולכן פטור בנזיקין מדין גרמא, אך בשבת חייב משום שהתוצאה מתרחשת בשעת מעשה האדם. כך צריך להבין את דברי הזרע-אמת.

ואם כן, כשדנים במכשירי גרמא צריך לחזור לראשונות.
התחלנו את הדיון בענייני גרמא בגמרא בבא קמא ששאלה מה ההבדל בין "ליבה וליבתו הרוח" שפטור בנזיקין לבין "זורה ורוח מסעייתו" שחייב בשבת. הגמרא תירצה שבשבת "מלאכת מחשבת אסרה התורה". רש"י הסביר "שנתקיימה מחשבתו" ועל פי זה הסברנו את שיטת רש"י שגרמא שהאדם מתכוין לתוצאת המלאכה אסורה בשבת, וגרמא מותר רק כשאדם איננו מתכוין לתוצאת המלאכה. לעומת זאת, שיטת הרא"ש שבשבת אסור מלאכה כזו הנעשית בגרמא (כמו זורה) אם זו הדרך לעשות את המלאכה, ואם אין זה הדרך לעשות את המלאכה, הרי שגרמא מותרת.

לפי זה, לאחר שחזרנו לראשונות, נשאל:
א. האם במכשירי גרמא מתכונים לתוצאה? בודאי שכן. לכן לשיטת רש"י ברור שמכשירים אלו אינם שונים ממעשה בידיים.
ב. האם במכשירי גרמא זו הדרך לעשות את המלאכה? כאן יהיה מי שינסה לומר שהתשובה היא שלילית. זאת, מכיוון שלוקח זמן עד שהמכשיר מתחיל לעבוד, האדם אינו סוגר מעגל, אלא מזיז מפסק מכני שנדגם ע"י פולס וכו'. מאידך, יש לפחות מקום לומר שמכיוון שהדרך להפעיל את המכשיר בימות החול זה ע"י לחיצה על מפסק והמתנה קצרה עד שהמכשיר עובד, אם בשבת ישהו רק בכמה רגעים את ההפעלה, זה לא מספיק לומר שזו לא הדרך לעשות את המלאכה.

דברים דומים ברוחם כתב הג"ר אשר וייס (מנחת אשר, פרשת ויקהל, עמ' תלז):

ועוד חוכך אני בכל ענין זה, דכמו שכתבו גדולי האחרונים לגבי כמה וכמה סוגיות בהלכה דכל שאין העין הבלתי מזויינת יכולה לראות כאילו אינו קיים כלל לגבי דיני תורה, וכתבו כן לגבי תולעים, מראות דם, דין הדר באתרוג וכד', והדברים ידועים, לבי אומר לי, דגם לגבי דין גרמא, כל שאין העין מבחינה בסיבה ומסובב על ידו, דכל אלה הם אותות אלקטרו מגנטיים ופולסים חשמליים בלתי נראים לעין, ועינינו רואות שהאדם לוחץ על מתג והמנוע מתחיל לפעול, הרי זה כמעשיו ולא כגרמא.

ואם כך, גם אם מכשירי גרמא לא ייחשבו כמעשה בידיים (ואינני בטוח שזה המצב), והם אכן ייחשבו כגרמא, נראה שמכיוון שזה הדרך לעשות את המלאכה הרי שגרמא כזאת אסורה בשבת.

גרמא - חלק ז

לחלקים הקודמים:
חלק א, חלק ב, חלק ג, חלק ד, חלק ה, חלק ו

לאחר שראינו את הסוגיות המרכזיות בסוגיית גרמא, ואת דברי הפוסקים, התחלנו לראות גם מדברי הפוסקים שנגעו בסוגיות גרמא בשו"תים. ראינו בחלק ו' מחלוקת בין הזרע-אמת לבין הבית-יצחק בעניין הפעלת משאבה ידנית לכיבוי אש, בשאלה האם הפעלת המשאבה יכולה להיחשב כגרמא, וכן את התייחסתו של הבית-יצחק לשאלה אם שליחת טלגרף יכולה להיחשב לגרמא. 

לפני שנעבור לדיון במה שנקרא מכשירי גרמא, כדאי להזכיר תשובה של הרב צבי פסח פרנק (שו"ת הר צבי אורח חיים א סימן קלג) בנוגע לשאלה:

בשתילים שנטעו אותם בתוך בית קטן שלא יזיק להם הקור ולבית זה פתח פתוח לתוך דירתו - אם מותר לפתוח בשבת את החלונות שבתוך דירתו. וע"י פתיחת החלונות הוא מרבה אויר לשתילים, שבגלוי אויר הם מצמיחים יותר טוב והוי גורם טוב לצמיחתם כהשקאה שהיא תולדה של זורע.

במהלך הדברים הרב פרנק דן בשאלה האם המציאות המתוארת כאן היא גרמא. הגם שהדברים מעט ארוכים, נביא את הדברים כפי שהם:

ובר מן דין יש לדון שבנדון שלפנינו אין זה אלא גרמא, ואינו דומה להשקאה דשם מביא מים ושופך מים המצמיחים, אבל בנידון דידן אינו מביא בידו דבר המצמיח אלא שבפתיחת החלון הוא נוטל דבר המונע את האויר מלהכנס ואוירא ממילא קאתי וגרמא שריא מן התורה. ודומה לזה כתב החת"ס בתשובותיו יור"ד סימן ריד לענין מקוה דמה שהאדם מסיר את הברזא אינו נקרא הויה ע"י אדם שאינו רק מסיר המונע והמים נמשכים מאליהם.

איברא שלענין רוצח אנו מוצאים בסנהדרין דף עז באשקיל עליה בידקא דמיא דבכח ראשון חייב, אעפ"י שאינו אלא מסיר את המונע בהלוך המים, וראיתי לאחד ממחברי זמננו שכתב לומר דלענין שבת שאני כיון דבמשכן לא הוי. אולם לא משמע כן בשבת דף קכ ע"ב בהא דאמר ר"י: פותח אדם דלת כנגד מדורה בשבת. לייט עלה אביי דגזרינן רוח מצויה אטו רוח שאינה מצויה, ומשמע שברוח שאינה מצויה הוי איסור דאורייתא דאל"כ הוי גזירה לגזירה (וכדאיתא ביצה דף ל"ו: ש"מ תחומין דאורייתא, וכתב רש"י: דאי מדרבנן לא הוו אסרי מילתא אחריתי משום דידיה, וברא"ש ריש פרק אין צדין מוכיח דתלישה ביום טוב דאורייתא מדגזור אטו תלישה), וא"כ מוכח משם שגם לענין שבת הנוטל דבר המונע הוי מלאכה, שהרי גם שם בפתיחת הדלת אינו אלא מסיר את הדבר המונע והרוח ממילא בא. ולעומת זאת מצינו גם לענין רוצח שמסיר דבר המונע לא הוי כעושה מעשה דאיתא שם /סנהדרין/ דף עז ע"ב: אמר רבא הזורק חץ ותריס בידו ובא זה ונטלו ואפילו הוא קדם ונטלו פטור דבעידנא דשדיא מפסיק פסיק גירי' - הרי מבואר שהמסיר דבר המונע אינו מעשה. ולכאורה שתי הסוגיות סותרות אהדדי, וראיתי ביד הרמ"ה על סנהדרין שם שעמד על סתירה זו ותוכן תירוצו שהזורק חץ ותריס בידו בשעה שסילק את התריס עדיין לא הגיע החץ עד לתריס ועדין לא נגע בו, ולפיכך אין זה אלא גרמא, משא"כ באשקיל עליה בידקא דמיא הדף או העפר המפסיק הוא נוגע להמים, וכל המים המחוברים אליו הרי הם כגוף אחד ובנטילתו את המונע כאילו נוטל בידיו את הנוגע ודבוק אליו וחשיב כאילו נטלו בידים ממש (ובמקום אחר הסברתי עפ"י דברי הרמ"ה אלו שמה"ט אינו חייב אלא על המים הבאים בקילוח ראשון בלבד משום דרק המים של הקילוח הראשון הם מחוברים ודבוקים אל הדבר המונע, אבל שאר המים הרי אינם דבוקים אל הדבר המונע). ולפי"ז צ"ל שהפותח דלת נגד המדורה והרוח נושבת הוי כאשקיל עליה בידקא דמיא, שהרי הרוח מגיע ונוגע לדלת, ובפתיחתו את הדלת הרי הוא כמביא את הרוח בידים.

ולכאורה גם בנ"ד הרי האויר מחובר אל החלון מבחוץ, ובפתיחתו את החלון הרי הוא כמביא את האויר בידים לפנים. אולם כד נעיין אין זה אלא גרמא שהרי הזרעים אינם עומדים סמוך לחלון והם רחוקים מהחלון וכל כה"ג במסיר את הדבר המונע, כגון המסיר את הדף או העפר המונע את הילוך המים, לא חשיב כחו אא"כ שגם הדבר שנעשה בו המלאכה הוא סמוך להדף או להעפר המונע את הילוך המים, אבל אם הוא רחוק קצת מהדף אנו אומרים שכבר פסק כח האדם כשהמים מגיעים אליו. וכמו שמצינו לענין שחיטה יור"ד סימן ז בקבע סכין לגלגל ופטר את המים וסבבו את הגלגל ושחט בסבוב הראשון שחיטתו כשרה, וכתב שם התבואות שור שאפילו בסיבוב הראשון דוקא שהגלגל הוא סמוך ממש לדף המעכב המים דכשהסיר הדף מיד באו המים וגלגלו ושחטו, אבל אם הגלגל רחוק קצת מהדף כבר פסק כח האדם בבוא המים לגלגל ואפילו בסביבה הראשונה - השחיטה פסולה מדאורייתא. ובאמת מבואר כן להדיא ברש"י סנהדרין דף עז ע"ב בהא דאשקיל עליה בידקא דמיא דאמרו שם: וה"מ בכח ראשון אבל בכ"ש גרמא בעלמא, ופרש"י: בכח ראשון שקשרו סמוך לשפת המים... כח שני שהניחו רחוק קצת ולא נפלו המים מיד בצאתו מגדרותיהן עליו אלא לאחר מכאן הלכו על המקום שהוא שם - גרמא בעלמא הוא ולא מכחו, עכ"ל. וכ"ה ברש"י חולין טז ע"א, (אולם בחדושי הרמ"ה סנהדרין שם מפרש את הגמרא: וה"מ בכח ראשון אבל כח שני גרמא בעלמא - כח ראשון היינו המים הראשונים שבאים בקילוח הראשון. כח שני מים הבאים אח"כ, וחולק שם על פרש"י וז"ל: ואית דמפרשי וה"מ בכח ראשון כגון שהניחו סמוך לשפת המים... אבל בכח שני שהניחו רחוק קצת... ולאו מילתא היא דכיון דקאמרינן דגיריה נינהו מה לי כי מטו לאלתר מ"ל כי מטו לאחר זמן). הנה מפורש כן ברש"י שבמסיר את הדבר המונע את הילוך המים גם הקילוח הראשון לא חשיב כחו, אא"כ שהדבר שנעשה בו הנזק היה סמוך לדף המונע ולהמים המחוברים אל הדף. אבל אם הדבר שנעשה בו הפעולה הי' רחוק קצת גם הקילוח הראשון אינו אלא גרמא (ובמקום אחר הארכתי שתנאי זה שלדעת רש"י שהדבר שנעשה בו הפעולה צריך להיות סמוך - הוא דוקא בפוטר את הדבר המונע, אבל בשופך את המים בידים אז חשיב כחו גם אחרי קילוח המים למרחוק). ולפי"ז גם בהא דפותח את הדלת נגד המדורה אינו אלא גרמא.

וה"ה בנידון דידן אף אם נאמר דבפתיחת החלון להביא את האויר הוי כאשקיל עליה בידקא דמיא מ"מ אם השתילים אינם עומדים סמוך לחלון והם רחוקים קצת מהחלון ומהאויר הדבוק אל החלון אין זה אלא גרמא דכשמגיע האויר אל השתילים כבר פסק כח האדם.

 תורף דבריו הוא שהסרת מונע אינו נחשב למעשה. זאת, כשהמים/החץ/הצמח אינם בצמידות למונע. אם הם נמצאים בצמידות למונע הרי שבהסרת המונע, זה כפעולה בידיים.

לאחר שהוא מסיק שזה גרמא הוא מתיר זאת משום שהפותח את התריסים אינו מתכוין לתוצאת המלאכה:

ואם כי בגרמא לענין שבת י"ל דעכ"פ יש איסור דרבנן (עיין שבו"י ח"ב (סימן מה) שאסור להעמיד סם המות לזבובים משום דאסור לגרום איסור נטילת נשמה, ובספר אמרי בינה (דיני שבת, סימן כז) הקשה על השבו"י, שהרי מבואר בשבת (דף קכ) דגרם כבוי מותר מדכתיב וכל מלאכה לא יעשו עשיה אסור גרמא שרי, עכ"ל. אולם עיין סימן שלד שכתב הרמ"א בשם המרדכי שלא התירו גרם כבוי אלא להציל מן הדליקה הא לא"ה אסור מדרבנן, עיין שם).

מ"מ הרי בנ"ד בכה"ג שאינו מתכוין אעפ"י שהוא פסיק רישא יש לצרף בזה מה שכתב באבני נזר (או"ח סימן קצד) דלא מהני פסיק רישא לחשוב גרמא כמעשה.

גרמא - חלק ו

לחלקים הקודמים:
- חלק א
- חלק ב
- חלק ג
- חלק ד
- חלק ה
ברשימה הקודמת בסדרה שאנו עוסקים בנושא גרמא בשבת ראינו את דברי הפוסקים בעקבות פסקי השולחן ערוך בנושא. כך ראינו את דברי הרמ"א שקבע כי ההיתר של גרם כיבוי הוא רק "במקום פסידא". והג"ר שלמה זלמן אוירבך חילק בין גרמא שהאדם אינו מתכוין למלאכה, שהוא מותר גם שלא בשעת הפסד, לבין גרמא שהאדם מתכוין למלאכה שמותר רק במקום פסידא ושלא בקביעות.

כעת נראה מספר דוגמאות לפסיקות רבניות בספרות השו"ת סביב נושא גרמא בשבת.

הדוגמא הראשונה הוא מספר "זרע אמת" (ח"א סימן מד - קישור) מאת חכם ישמעאל הכהן. כך מספרים על המחבר באתר החכם היומי (קישור):

חכם ישמעאל הכהן נולד לאמו ולאביו אברהם יצחק בעיר מודינה שבאיטליה בשנת תפ"ד (1724). הוא היה ידוע כדרשן ששילב דברי אגדה רבים בדבריו. בדרשותיו נכחו המוני עם נשים, גברים וילדים. לחכם ישמעאל הכהן לא היו לו ילדים. הוא ראה בחיבוריו כילדיו ולכן כינה חלק מחיבוריו בשם 'זרע אמת'.
חכם ישמעאל הכהן נפטר ביום י' סיוון תקע"א (1811), ונקבר בעיר מודינה.

המחבר נשאל האם מכבי אש יהודים יכולים לתפעל משאבה ידנית לצורך כיבוי שריפות בשבת. כנראה מדובר במשאבה דומה לזו שבתמונה הזו (קישור):

הנה נוסח השאלה:

ה'זרע-אמת' מתייחס לסוגיא משני היבטים:
1. מלאכה שנעשית ע"י כמה אנשים.
2. גרמא במלאכת שבת.

מכיוון שאנו עוסקים בגרמא, נראה רק את דבריו הנוגעים לענייננו.

הזרע-אמת מחלק בין גרמא שהמלאכה אינה נעשית בשעת המעשה ואינה נעשית באופן ישיר אלא ע"י סיוע אחר, שהיא מותרת בשבת, לבין גרמא שהמלאכה נעשית בהכרח ע"י סיוע של דבר אחר בשעת המעשה, שהיא אסורה.

עוד מחדש הזרע אמת שבמקרה שלנו אמנם זה לא מקום פסידא (כי זה בתים של גויים), אך ככלל דברי הרמ"א שגרמא מותר רק במקום פסידא הינם תמוהים, ויש לפסוק בזה לקולא. 

בסופה של התשובה כותב המחבר שמבחינת גרמא הוא רואה לנכון להתיר "מכל מקום בתנועת הברזל הנ"ל נלע"ד דאין שום איסור", ואעפ"כ לכתחילה הוא אינו רוצה להתיר זאת.

תשובת הזרע-אמת הנה מפתיעה ומחודשת מכמה הבטים:

א. עצם ההתייחסות להנעת המשאבה כגרם כיבוי ולא מעשה ישיר.

ב. הדחייה המוחלטת של דברי הרמ"א שגרמא מותרת רק במקום הפסד. 

ג. הדחייה של דברי הרמ"א על כך "שבזמן הזה שאנו שרויים בין הגויים מותר לכבות הדליקה בשבת". 

ד. למרות ההיתר לדעת המחבר להפעיל את המשאבה הידנית בשבת, מסקנתו למעשה שלכתחילה לא נכון לעשות כן בשבת. 

לא יפלא שמצאנו מי שחולק על דברי הזרע-אמת. הרב יצחק שמעלקיס, שחי קרוב למאה שנים לאחר הזרע-אמת, בשו"ת בית יצחק (אורח חיים סימן נז) נשאל אודות שליחת טלגרמה בשבת:

נשאלתי אם מותר לשלוח טעלעגראף בשבת. והנה אם לא כתבו הדעפעשי מע"ש ודאי אין לכתוב בשבת דקודם שישלחו הדעפעשי נחוץ לכתוב באר היטב וכתיבה מלאכה דאורייתא היא אין לעשות אף ע"י עכו"ם. אך אם נכתב הדעפעשי מע"ש והדבר נחוץ לצורך גדול לשלוח בשבת אם יש צד היתר בזה

בתחילה הוא מביא את החילוק של הזרע-אמת בין מלאכה הנעשית בשעת המעשה בסיוע דבר אחר, האסורה בשבת, לבין מלאכה הנעשית לאחר זמן, המותרת בשבת, ואת המסקנה המתבקשת מכך לעניין טלגרף שיהיה מותר מכיוון שעובר זמן בין המעשה לתוצאת המלאכה:

ומצאתי בתשו' זרע אמת ח"א סי' ס"ד שהאריך בענין כלי לכבות הדליקה וד' בני אדם מניעים ברזל אחד והמים עולים ע"י כן בצינור של עור ארוך והרחיב הדיבור וכתב דל"ה המניעים רק גרם כיבוי. ושם הקשה מהך דזורה ורוח מסייעתה אהא דשבת ק"כ דגרמא מותר ותי' דהיכא דלא עביד מעשה בשעת מלאכה רק לאח"ז ע"י אותו מעשה גרם שתעשה המלאכה מיקרי גרמא אבל כשעושה מלאכה לפעולתו אעפ"י שנעשית בסיוע דבר אחר הוא דומיא דזורה. ולפ"ז הטעלעגראף דלאח"ז נעשה מלאכה בכח אחר אולי מקרי גרמא אבל גוף הדבר צ"ע

אך לאחר מכן הוא דוחה באופן גורף את כל דבריו של הזרע-אמת, הן מצד גרמא והן מצד מסייע.
מצד גרמא הבית-יצחק אינו מבין מדוע זה יחשב בכלל כגרמא ולא כמעשה:

והנה בגוף דברי זרע אמת שכתב שם דהמניע הברזל ל"ה אלא גרם כיון שאין המים הולכים על האש לכבותו בכח ראשון הוי כהך דסנהדרין ע"ז בהאי מאן דכפתי' לחברי' דבכח ב' גרמא בעלמא והכיבוי בא ע"י האדם האוחז בצינור העליון לא נהירא. דכשהאוחז בצינור העליון היא מעמיד הצינור כנגד אש אח"כ המים הולכין ע"י המניעים הברזל התחתון על האש בלי שום סיוע ובכח ראשון והאוחז בצינור העליון אינו המכבה רק אוחז הצינור והמניע הברזל התחתון הוא המכבה. 

וגם מצד מסייע יש לכל הפחות איסור דרבנן:

גם במ"ש שם דכיון דד' בני אדם מניעים וע"י ג' יכול להעשות הו"ל לגבי כ"א כזה א"י וזה יכול כמ"ש תוס' צ"ג ד"ה מפני שיכולה לעמוד על ג' והו"ל כל רגל אינו יכול והאחרים יכולים דלא כפירש"י ומדהתם כולם טהורים ה"ה הכא כולם ל"ה אלא מסייע ומסייע אין בו אף איסור דרבנן כמ"ש תוס' שם ד"ה אר"ז. ע"כ הקיל מאוד. והדבר תמוה דג' יעשו מלאכה וכ"א א"י לעשות. ומותרין לכתחלה וע' תשו' זקיני הח"ץ סי' פ"ב דמסייע אסור בשבת וע' מש"ל סי' ל"ה אות ב' ואף ראיתו מהי' רוכב דכולם טהורות עיין במאירי שכתב דמיירי ברה"ר וכולם טהורות מספק דלמא לאו עלי' נשען. וכן משמע מרמב"ם שכתב פ"ז ממו"מ הואיל ואין אנו יודעין איזו יד ואיזה רגל שלא היתה נשענת עלי' הרי לא הוחזקה טומאה באחד כולן טהורות ומשמע מטעם ספק. ולפ"ז איך נקל לענין שבת וסתמא קתני שנים שעשאוהו פטורין ומשמע דגם ג' פטורין ואסורין אף שיכולים שנים לעשות וז"ב:

לכן, מסיק הבית-יצחק שבמקרה של טלגרף (וכנראה גם במקרה של משאבה לכיבוי דליקות) אין מקום להתיר מצד גרמא. 

גרמא - חלק ה

לחלקים הקודמים:
- חלק א
- חלק ב
- חלק ג
- חלק ד

אחרי שראינו את הסוגיות העיקריות בעניין גרמא בשבת, נתקדם עתה לראות כיצד פסקו הפוסקים בשאלות בהלכות שבת שהיה מעורב בהם גרמא. 

השולחן ערוך פוסק את הסוגיות שראינו בגמרא (שבת קכ) בעניין גרם כיבוי. על פניו הוא אינו מגביל את ההיתר בגרמא בשום תנאי. הוא אמנם מזכיר את דעת הטור שצריך שלא יתכוין לכיבוי כ"יש מי שאומר", אך בסתם הוא אינו מגביל את ההיתר. כך לדוגמא (שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שלד סעיף כב-כג):

תיבה שאחז בה האור, יכול לפרוס עור של גדי מצדה האחר שלא תשרף; ועושים מחיצה בכל הכלים להפסיק בין הדליקה, אפילו כלי חרס חדשים מלאים מים שודאי יתבקעו כשתגיע להם הדליקה, דגרם כיבוי מותר. הגה: במקום פסידא (מרדכי פרק כ"כ). 

טלית שאחז בה האור, פושטה ומתכסה בה ואינו חושש אם תכבה; ויש מי שאומר שצריך שלא יתכוין לכך. הגה: מותר לכפות קערה על הנר שלא תאחוז בקורה (טור ועיין לעיל סי' רע"ז סעיף ה').

וכן בסימן רסה (סעיף ד):

מותר ליתן מים בעששית שמדליקים בה בערב שבת כיון שאינו מתכוין לכבוי אלא להגביה השמן. הגה: וי"א אפילו מתכוין לכבוי, שרי מאחר שאין המים בעין אלא תחת השמן לא הוי אלא גרם כיבוי, וכן נוהגין (סמ"ג).

מנגד, הרמ"א בסימן שלד, בסעיף כב שהבאנו לעיל, מגביל את ההיתר של גרמא "במקום פסידא". עם זאת, נשים לב שבסעיף שלאחר מכן וכן בסימן רסה הוא אינו מזכיר זאת. וכן בסימן תקיד (סעיף ג) מביא הרמ"א:

ומותר להעמיד נר במקום שהרוח שולט, כדי שיכבה; אבל אסור להעמידו שם, אם כבר הרוח מנשב (מהרי"ל).

ואמנם, יש מהאחרונים שדוחים את דברי הרמ"א הללו. כך כותב שער הציון בסימן תקיד (ס"ק לא):

ומה שהקשה מגן אברהם על זה מסעיף ב, כונתו במה שכתב שם בסעיף קטן ה דלא שרי גרם כיבוי אלא במקום פסידא, כמו שכתוב סימן של"ד סעיף כ"ב בהג"ה, באמת אותה הג"ה אין לה מקור, וכמו שכתב הט"ז בסוף סעיף קטן ו בסימן זה דלא מצינו חבר לשיטה זו, וגם המגן אברהם בעצמו סעיף קטן ז כתב דהרא"ש לא סבירא שיטה זו, ועיין במאמר מרדכי שכתב, דאפשר דביום טוב לכולי עלמא שרי גרם כיבוי לכתחלה, וכמשמעות התוספות ביצה דף כ"ב

וכן נראה מדברי העולת שבת (עולת שבת סימן שלד ס"ק יד) שהקשה על הרמ"א:

יש לתמוה קצת על דברי הרב, דלעיל סימן רס"ה סעיף ד' כתב הרב בהג"ה דיש אומרים אפילו מתכוין לא הוי אלא גרם כיבוי, והא התם ליכא פסידא ואפילו הכי מתיר גרם כיבוי. וכן מוכח ממ"ש הר"ן [מה ע"א ד"ה טלית] ליישב דברי הרי"ף דהשמיט הא דמותר ליתן משקה על טליתו וכו', דאין לחלק בין מקום פסידא ובין ליכא שם פסידא עי"ש ודוק, ויתבאר ג"כ בסמוך [ס"ק טז] וצ"ע:

מדברי הגרש"ז אוירבך (מאור השבת ח"א, עמ' תקי) נראה שאפשר להתיר לכתחילה (גם לא במקום הפסד) גרמא אם אינו מתכוין למלאכה. אך אם מתכוין למלאכה יהיה מותר רק במקום הפסד, ורק אם ארע המקרה, ולא בדרך קביעות:

לדברים אלה יש להוסיף את אשר כתב תלמידו הג"ר אביגדר נבנצאל בספרו "ירושלים במועדיה – מלאכות שבת" (עמ' רסב – הסוגריים במקור):

נחלקו השו"ע והרמ"א האם היתר זה של גרם כיבוי הוא רק במקום שישנו הפסד [כן דעת הרמ"א], או שגרם כיבוי מותר תמיד [כן פסק השו"ע]. ואדמו"ר זללה"ה אמר, שאף על פי שרוב הפוסקים סוברים כדעת השו"ע, מ"מ יש להורות לבני אשכנז כדעת הרמ"א, שאין לגרום כיבוי אלא במקום הפסד.

על דברים אלה האריך לחלוק הרב איתם הנקין הי"ד בספרו "אש תמיד". לדבריו, אין מקום להקל בגרמא שלא במקום הפסד כלל. הוא מוכיח את דבריו מספרים וסופרים שונים. נביא כאן את סברתו (עמ' 282):

והלא אף אמירה לגוי על ידי רמז בעלמא הוי שבות ואסירי (ואפילו כשעושה מעצמו יש למונעו כשניחא לן בזה), אם כן אטו לעשות היהודי בעצמו על ידי גרמא יהא רשאי לכתחילה, וכי הותרה שבת, אתמהה. ובפרט באופני גרמא שהם באמת מעשה בידיים ורק המלאכת מחשבת נעשית בעקיפין על ידי תחבולה, דבכה"ג מסתבר דגרע מאמירה לגוי שרק אומר בפיו או רומז בעלמא [...] ונהי דסומכים בזה כמקילים להחשיב האופנים הנ"ל כגרמא, מכל מקום לאחוז כך גם שלא במקום פסידא הרי זה לכל הפחות ספק ספיקא לחומרא והבו דלא לוסיף עלה.

באופן דומה כתב גם הרב עובדיה יוסף, כפי שמביא בנו בילקוט יוסף (ילקוט יוסף שבת ה גרמא בשבת)

טז. לא אסרה תורה אלא עשיית מלאכה ממש, אבל גרמא אינה אסורה מן התורה, אלא מדרבנן בעלמא. וכמו שלמדו חכמים (שבת קכ:): לא תעשה כל מלאכה, עשייה הוא דאסירה, הא גרמא שריא.

גרמא בשבת - חלק ד

לחלקים הקודמים:
- חלק א
- חלק ב
- חלק ג
המשנה בשבת (כט ע"ב) פוסקת:

לא יקוב אדם שפופרת של ביצה וימלאנה שמן ויתננה על פי הנר בשביל שתהא מנטפת

הרמב"ם מנמק הלכה זו בכך שחכמים חששו שאדם יסתפק מהשמן שהוא מוקצה (רמב"ם הלכות שבת פרק ה הלכה יב):

לא יתן אדם כלי מנוקב מלא שמן על פי הנר בשביל שיהא מנטף, ולא ימלא קערה שמן ויתננה בצד הנר ויתן ראש הפתילה לתוכה בשביל שתהא שואבת, גזירה שמא יקח מן השמן שבכלי שהרי לא נמאס בנר, ואסור ליהנות בשבת מן השמן שהודלק בו ואפילו כבתה הנר ואפילו נטף מן הנר מפני שהוא מוקצה מחמת איסור

אך רש"י כותב שהטעם הוא משום כיבוי:

וטעמא משום גזרה, שמא יסתפק הימנו, וכיון שהקצהו לנר - חייב משום מכבה

על פי מה שראינו עד כה, טעמו של רש"י אינו ברור, הרי גם אם יסתפק מהשמן הרי שזה רק גרם כיבוי, וראינו שגרם כיבוי מותר. [מעניין שהרמב"ם בפירוש המשנה כותב בדומה לרש"י: "שמא יקח מאותו השמן לסוך בו וזה מכבה".]

יש להעיר שהתפארת ישראל, בפירושו למשנה זו, מבאר את המציאות באופן ששאלתנו מיושבת:

יש שעושין כן כדי שידלק הנר בצמצום, לכן מניח פתילה בנר בלי שמן, ותולה קליפת ביצה מנוקבת מלאה שמן ממעל לפיו, והוא מטפטף כל שעה על פי הנר, ובשבת אסור לעשות כן מערב שבת, גזירה שמא יסתפק מהשמן מדאינו מחובר להפתילה הדולקת, ומחייב משום מכבה

לפי התיאור שלו את המציאות הרי שברור שאין כאן שום גרם מכבה, אלא מכבה ממש.


הגמרא בביצה מביאה מעשה אודות עולא שביקר בביתו של רב יהודה, ושמשו של עולא הזיז את הנר בשבת באופן שגרם לשמן להסתלק מן הפתילה (תלמוד בבלי מסכת ביצה דף כב עמוד א):

עולא איקלע לבי רב יהודה, קם שמעיה זקף לה לשרגא. איתיביה רב יהודה לעולא: הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר, והמסתפק ממנו חייב משום מכבה! - אמר ליה: לאו אדעתאי.

מסקנת הגמרא היא שאכן פעולתו של השמש אסורה, ואסור להוסיף שמן בנר בשבת משום מבעיר, ואסור להוציא שמן מהנר משום מכבה.

התוספות שואלים מדוע אסור להסתפק מהשמן של הנר, הרי זה רק גרם כבוי:

והמסתפק ממנו חייב משום מכבה - אינו ר"ל מפני שממהר כבוי דלא הוי אלא גרם כבוי וגרם כבוי ביום טוב שרי אף על פי שממהר כבויה ובשבת נמי אינו חייב אלא היינו טעמא הואיל דבאותה שעה שהוא מסתפק ממנה מכבה קצת ומכסה אורו דלא יכול לאנהורי כולי האי כי איכא שמן מועט בנר ולכך נראה ככבוי ומכאן יש להתיר קנדיל"א של שעוה גדולה לחתוך למטה ממנה כיון דבשעה שחותך אותה אינו מכחיש מאור שלה כלל אף על גב שהוא גורם לגרום כבויה שרי ודוקא לחתוך אותה באור אבל בסכין אסור אליבא דכולי עלמא דאמר לקמן במתני' (דף לב.) חותכה באור בפי שתי נרות.

[מלשון התוס' משמע שבשבת גרם כיבוי הוא פטור אבל אסור, וצ"ע שהרי לדעת ת"ק במשנה בשבת קכ נראה שזה מותר.
השפת אמת מתייחס לשאלה זו (מסכת ביצה דף כב עמוד א) ומציע שני תירוצים:

בד"ה והמסתפק כו' וגרם כיבוי ביום טוב שרי אף על פי שממהר כבוי' ובשבת נמי אינו חייב כו' משמע דס"ל להתוס' דמ"מ בשבת אסור ואף על גב דקיי"ל דלא כר' יוסי בשבת (ק"כ ב) וגרם כיבוי שרי י"ל דס"ל דדוקא התם משום פסידא מותר [וכמ"ש הרמ"א (סי' של"ד סעי' כ"ב) בשם המרדכי] אך יותר נ"ל דס"ל להתוס' ג"כ החילוק שכ' הרא"ש דהכא כיון דעבד מעשה בשמן הגורם כיבוי איכא איסורא טפי והיינו דכתבו שממהר כיבוי ומדמי להו לנתינת מים תחת הנר סו"פ כירה ע"ש דמסקינן בגמ' דבהא לרבנן נמי אסור אבל אינו חייב רק אם בשעת נתינת המים נופלין הניצוצות כמ"ש התוס' שם וס"ל לתוס' דכיון דבשבת אינו חייב ביום טוב מותר לכתחלה כנ"ל:]

התוספות מסבירים שבהסתפקות מהשמן שבנר גובה השמן שבנר יורד וזה ניכר בעוצמת האש שבפתילה. לכן זה נראה ככיבוי. אך תוספות מוסיפים לחדש שבמציאות שהמעשה לא ניכר בעוצמת האש, הדבר יהיה מותר. לכן יהיה מותר לחתוך נר מלמטה ולגרום לו לדלוק פחות זמן (רק ביו"ט, ובאופן שאין בו מתקן כלי).

אך הרא"ש מקשה על דברי התוספות שהסתפקות מהשמן, ללא פגיעה באיכות המאור, אין בה איסור מהמשנה בשבת ש"לא יקוב אדם שפופרת של ביצה" שהשמן שבשפופרת איננו כלל בתוך הנר ובודאי איננו משפיע על איכות המאור ובכל זאת ההסתפקות מהשמן אסור:

ומיהו ההיא דשפופרת על פי הנר דאסור (שבת דף כט ב) דלמא אתי לאיסתפוקי מניה היינו על כרחך מפני שממהר כיבוי שאינו מכחיש מאור הנר כלל שהרי הנר לעולם מלא שמן כי מן השפופרת מטפטף תמיד לאור הנר אף אם יסתפק מעט משמן שבתוך השפופרת אינו מכחיש מאור הנר.

ולכן הרא"ש מסביר את הסוגיא בביצה שיש בעיה בעצם החשת הכיבוי (ולדבריו יובן גם דברי רש"י בשבת):

הלכך נראה לי טעמא דמסתפק מן הנר משום שממהר כיבויו. ואף רבנן דרבי יוסי מודו בהאי גרם כיבוי דחייב. דעד כאן לא פליגי התם אלא משום דאינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה דבר חוצה לו הגורם את הכיבוי כשתגיע שמה הדליקה. אבל הכא השמן והפתילה שתיהן גורמים את הדליקה והממעט מאחד מהן וממהר את הכיבוי חייב והיינו טעמא דנותן שמן בנר משום דמאריך בהבערתו. דאילו לא נתן שמן בנר היה כבה כשיכלה השמן שבנר. ומה שהוא דולק מכאן ואילך הוי כאילו הוא הדליקו. וכן לענין כיבוי נמי ממהר הכיבוי על ידי שנסתפק מן הנר הוי כאילו כבה הוא.

לדבריו, מה שגרם כיבוי מותר זהו רק כשהאדם אינו נוגע בחומר הבעירה עצמו, אלא בגוף חיצוני שיכול להיות לו השפעה על הדליקה. אך כאן שאדם מוסיף או גורע בשמן עצמו, הרי שזה כיבוי והדלקה ממש.

יוצא שנחלקו כאן תוס' והרא"ש אם יחשב גרמא כאשר הפעולה של האדם הוא באובייקט של המלאכה (ולדברי השפת-אמת יודו התוס' שיהיה בזה איסור דרבנן).

[הג"ר אלחנן וסרמן מביא נפקא מינה בין הרא"ש לתוספות בו הרא"ש יקל (קובץ שעורים ביצה אות נה):

ולפירוש הרא"ש, אם יסתפק מהשמן בשבת קודם הלילה והכיבוי יהא בלילה פטור, ולפירוש תוס' חייב, דהכיבוי הוא לאלתר שמתמעט אורו.

לעניין חתיכת השעווה מהנר על מנת לקצר אותו יחלקו גם כן, והרא"ש יחמיר.]


נסכם את המחלוקות שראינו עד כה:
1. לשיטת רש"י גרמא בשבת מותר רק כשאינו מתכוין לתוצאת המלאכה. לשיטת הרא"ש גרמא בשבת מותר כשזה אינו הדרך לבצע את המלאכה.
2. לשיטת חלק מהראשונים גרמא מותר רק כשאין דבר החוצץ בין הפעולה למלאכה, אחרת זה יהיה "מקרב" למלאכה (בכיבוי: מקרב כיבוי).
3. לדברי הרשב"א אם הפעולה בודאות תגרום לתוצאת המלאכה הרי שזה לא יחשב לגרמא. מנגד, ראינו שיטות המגדירות גרמא על פי הפרש הזמן בין הפעולה לתוצאת המלאכה, גם אם התוצאה ודאית.
4. לדעת הרא"ש גרמא בשבת מותר רק כשפעולת האדם אינו בחומר בו מתבצעת המלאכה (בכיבוי: בכדים, ולא בדליקה), ויתכן שאף התוס' מסכימים חלקית לדברי הרא"ש ויאסרו גרמא כזה מדרבנן.

גרמא בשבת - חלק ג

לחלקים הקודמים:

- חלק א

- חלק ב

נחזור למשנה בה פתחנו את עיסוקנו בסוגיא זו (שבת קכ ע"א):

רבי שמעון בן ננס אומר: פורסין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהן את האור, מפני שהוא מחרך. ועושין מחיצה בכל הכלים, בין מלאין בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה. רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאין מים, לפי שאין יכולין לקבל את האור, והן מתבקעין ומכבין את הדליקה.

הגמרא דנה בהבנת המחלוקת בין רבי שמעון בן ננס לבין רבי יוסי:

ורמי דרבנן אדרבנן, ורמי דרבי יוסי אדרבי יוסי. דתניא: הרי שהיה שם כתוב לו על בשרו - הרי זה לא ירחוץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטינופת. נזדמנה לו טבילה של מצוה - כורך עליה גמי ויורד וטובל. רבי יוסי אומר: לעולם יורד וטובל כדרכו, ובלבד שלא ישפשף! - שאני התם דאמר קרא "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' א-להיכם", עשייה הוא דאסור, גרמא - שרי. - אי הכי, הכא נמי: כתיב "לא תעשה [כל] מלאכה" - עשייה הוא דאסור, גרמא שרי! - מתוך שאדם בהול על ממונו - אי שרית ליה אתי לכבויי. - אי הכי - קשיא דרבנן אדרבנן: ומה התם דאדם בהול על ממונו - שרי, הכא לא כל שכן? [...] אלא אמר רבא בר רב שילא: היינו טעמייהו דרבנן, דקסברי: אסור לעמוד בפני השם ערום.

חכמים במשנה שלנו (דעת ר' שמעון) סוברים שגרמא מותר, ולכן הגמרא מקשה מהברייתא שדעת ת"ק אוסר לטבול למי שיש שם כתוב על בשרו, הגם שמחיקת השם תהיה ע"י גרמא. הגמרא מתרצת שהסיבה אינה קשורה למחיקת השם, שלדעת חכמים אכן תהיה מותרת בגרמא, אלא לעמידה בפני השם ערום.

ר' יוסי אוסר גרם כיבוי, והגמרא מקשה מדעת ר' יוסי בברייתא המתיר למי שיש שם על בשרו לרדת ולטבול כל עוד הוא לא משפשף. הגמרא מתרצת שבדרך כלל גם ר' יוסי מתיר גרמא, גם במלאכות שבת, אלא שבכיבוי יש חשש שאם תתיר לו גרם כיבוי, הוא יבוא לכבות ממש.

הרשב"א מקשה על דברי הגמרא הללו מהסוגיא שראינו בחלק ב' בו ראינו שהגמרא אומרת שלתת כלי עם מים מתחת לנר אסור "מפני שמקרב את כיבויו".

ראינו שם שני הסברים לדברי הגמרא:
א. זו גזרה מיוחדת הקשורה לכך שהניצוצות עלולות ליפול מהנר בדיוק בזמן שהאדם שם את המים, ויש בכך מכבה ממש.
ב. בניגוד לכדים עם המים המונחים בפני הדליקה, במקרה הכלי עם המים מתחת לנר אין שום מחיצה בין האש למים וכל ניצוץ שייפול בהכרח ייכבה, וזה "מקרב כיבויו" וגם "גרם כיבוי".

הרשב"א שואל מדוע המכניס ידו במים נחשב גרם מוחק, ולא מקרב מחיקה, כדוגמת מקרב את כיבויו שראינו בסוגיא שם. הרשב"א מתרץ כך:

וי"ל דלא קרינן מקרב את כבויו אלא בכעין נותן מים בכלי שתחת הנר ואי נמי בנותן בצד הטלית שאחז בו האור, משום דאי יפלו שם ניצוצות או תגיע שם דליקה ודאי תכבה, אבל כאן אפשר דלא ימחק שאילו ודאי נמחק היינו כמשפשף שהרי הוא נותן ידו במים.

לדברי הרשב"א מה שהופך את המקרה שלפנינו, טובל עם שם על בשרו, למקרה של גרמא הוא ש"אפשר דלא ימחק", כלומר זו לא תוצאה שתקרה בודאות.

לאור דברים אלו, אפשר להגדיר שלדעת הרשב"א גרמא יחשב פעולה שלא בהכרח תגרום לתוצאה.

על הבנה זו של הרשב"א מקשה הג"ר אשר וייס (קישור) ונשאר בצ"ע:

אלא דצ"ע לפי"ז למה אמרו בב"ק ס' ע"א דהזורה והרוח מסייעתו חייב בשבת רק משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה, ובנזיקין באמת פטור ומה בין הרוח להאש והמים, ואפשר דגם בזורה אין ודאות גמורה שהמלאכה תיעשה, וזה דוחק גדול.

אם אני מבין נכון את שאלתו, זה כך: אילו מה שמגדיר פעולה להיות גרמא, ולא מעשה, זה שהמלאכה לא תקרה בודאות, לכאורה זה התירוץ המתבקש בין "ליבה ולבתו הרוח" לבין "זורה ורוח מסייעתו" (בב"ק ס ע"א), ומדוע הגמרא תירצה שזה חילוק בין שבת לנזיקין?

אלא שלע"ד זה לא קשה.

כפי שהסברנו בסוגיא בבא קמא יש שתי שיטות בראשונים להסביר את החלוקה בין שבת לנזיקין. לרש"י גרמא בנזיקין פטור, לעומת גרמא בשבת שחייב, מדין מלאכת מחשבת. לפי זה הסברנו שרש"י יסביר את המשנה (בשבת קכ) שגרם כיבוי מותר רק כשהוא לא מתכוין לכך. ובסוגייתנו כלל לא קשה לפי רש"י מדוע זה גרם מחיקה ולא מקרב מחיקה, שכן רש"י מסביר בסוגיית הכלי תחת הנר שאין חילוק בין "מקרב כיבוי" ל"גרם כיבוי", אלא שהאיסור שם הוא איסור ספציפי בגלל שעלול ליפול ניצוץ בדיוק כשהוא שם את המים (כפי הפירוש הראשון שהביא הרשב"א, וכפי שכותבים התוס' לדעת רש"י).

אלא, שאחרי שהסברנו שלרש"י גרם כיבוי מותר רק כשהוא לא מתכוין לכיבוי, גם עם זה פסיק רישא (כדברי השלטי גיבורים שהבאנו שם), צריך לשאול: כיצד זה שונה מכל "דבר שאינו מתכוין שפטור" אך פסיק רישא חייב? מה ההבדל בין המעשים? ההבדל הוא כנראה בזמן ביצוע הפעולה לעומת זמן התרחשות המלאכה. לרש"י כנראה מה שמגדיר דבר כגרמא שיהיה מותר אם הוא לא מתכוין לתוצאה הוא אם המלאכה תתרחש בזמן מאוחר יותר מזמן ביצוע הפעולה.

דברים בכיוון זה, שיש מימד של זמן בין גרמא למעשה, כתב הזרע-אמת. ודבריו מובאים בשו"ת בית יצחק (אורח חיים סימן נז), המובאים ע"י הג"ר אשר וייס בדבריו דלעיל:

ומצאתי בתשו' זרע אמת ח"א סי' ס"ד שהאריך בענין כלי לכבות הדליקה וד' בני אדם מניעים ברזל אחד והמים עולים ע"י כן בצינור של עור ארוך והרחיב הדיבור וכתב דל"ה המניעים רק גרם כיבוי. ושם הקשה מהך דזורה ורוח מסייעתה אהא דשבת ק"כ דגרמא מותר ותי' דהיכא דלא עביד מעשה בשעת מלאכה רק לאח"ז ע"י אותו מעשה גרם שתעשה המלאכה מיקרי גרמא אבל כשעושה מלאכה לפעולתו אעפ"י שנעשית בסיוע דבר אחר הוא דומיא דזורה. ולפ"ז הטעלעגראף דלאח"ז נעשה מלאכה בכח אחר אולי מקרי גרמא אבל גוף הדבר צ"ע:

מנגד, לשיטת הרא"ש בהסבר הגמרא בב"ק, אין באמת חילוק בין שבת לנזיקין, אלא שיש בשבת מלאכות שהדרך לעשותן זה ע"י גרמא, כדוגמת זורה ומבשל. ובמקומות בהם המלאכה תקרה בודאות, הרי שמעשים אלו יהיו כדוגמת זורה ומבשל גם כן.

נמצא לאור דברינו שיש מחלוקת בהגדרה מהו גרמא:
- לדעת הרשב"א גרמא הוא כאשר אין הכרח שיתבצע המלאכה כתוצאה מפעולתי.
- לדעת רש"י גרמא הוא כאשר יש הפרש בזמן בין הפעולה לבין המלאכה (ויתכן ויש עוד אפשרויות להגדיר פעולה כגרמא).

גרמא בשבת - חלק ב

בחלק א ראינו מחלוקת רש"י ורא"ש באשר לדין גרמא בשבת: לדעת רש"י ככלל גרמא בשבת אסור, והוא בכלל "מלאכת מחשבת" אם נתקיימה מחשבתו. לשיטת הרא"ש ככלל גרמא בשבת מותר, אא"כ זו הדרך לעשות את המלאכה.

כעת נראה שההגדרה מה מוגדר "גרמא" הוא מאד לא פשוט.

המשנה בשבת מז ע"ב אומרת:

נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות. ולא יתן לתוכו מים - מפני שהוא מכבה.

הגמרא שם מבארת שהמשנה מדברת בין בשבת עצמה ובין בערב שבת ושהמשנה מסתדרת לשתי השיטות שראינו במשנה בשבת קכ:

ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה. לימא תנן סתמא כרבי יוסי, דאמר: גורם לכיבוי - אסור! - ותסברא? אימור דאמר רבי יוסי - בשבת, בערב שבת מי אמר? וכי תימא הכא נמי בשבת - והתניא: נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות בשבת - ואין צריך לומר בערב שבת, ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה מערב שבת, ואין צריך לומר בשבת! - אלא אמר רב אשי: אפילו תימא רבנן, שאני הכא - מפני שמקרב את כיבויו.

הגמרא מסיימת באמירה שלתת מים לתוך הכלי אסור, "מפני שמקרב את כיבויו", וזה שונה מדין גרם כיבוי שבו נחלקו רבי יוסי ורבנן. רש"י מבאר ש" זה שנתן המים ממש תחת הנר - מכבה ממש הוא", בניגוד להנחת הכלים עם המים בדרכו של האש שזה "גרמא בעלמא".

הדברים צריכים ביאור!

הרשב"א מציע שתי אפשרויות להסביר את הסוגיא בכלי שתחת הנר: 

מפני שמקרב את כבויו. פירוש אם אתה מתירו לעשות כן בערב שבת אתי למיעבד אפילו בשבת ופעמים שעם נתינתו יפלו הניצוצות והוא מגביה הכלי ומכבה אותן, וא"ת מאי שנא ממצודת חיה דגים ועופות ושריית דיו וסממנים וכל הנך דפרק קמא (י"ז ב') דשרו בית הלל עם חשיכה ולא גזרינן דלמא אתי למעבד בשבת, י"ל התם דאב מלאכה היא לא חיישינן דמבדל בדילי אינשי מינייהו דכולי עלמא ידעי דאסיר וזהירי בהו, אבל בנתינת מים תחת הנר לא רמי אנפשיה ולא חשיבא ליה מלאכה וסבר דשרי ויהיב ומקרב כבויו, ולפי פירוש זה ליכא למיחש לנתינת מים מערב שבת בתוך עששית של זכוכית שקורין לנפדיש דהא ליכא למיגזר לשמא יתן לתוכו בשבת דבהא מיזהר זהירי אינשי.

ויש מפרשים מקרב את כבויו לפי שהמים תחת הניצוצות ונופלות לתוכו, ואינו דומה אפילו למחיצת שלג וברד דשרו רבנן וכדאיתא בירושלמי (ה"ח), וכדמשמע נמי בפרק כל כתבי הקדש (ק"כ ב') גבי טלית שאחז בו האור דשרו רבנן דרבי יוסי ליתן עליה מים מצד אחד ואם כבתה כבתה, וטעמא משום דהכא אין דבר מפסיק בין המים לניצוצות וכל זמן שהן נופלות הרי הן נופלות לתוך המים וכבות אבל התם אין המים תחתיו אלא מן הצד ואין האש נופלת לתוך המים להדיא לא חשבינן ליה מקרב כבוי, ולפירוש זה איכא למידק אם כן היאך נותנין מים בעששיות שהרי ניצוצות נופלות בהן להדיא, ולא עוד אלא להדליק בהן כל עיקר היאך מותר שהרי ניצוצות נופלות לתוך השמן וכבות, וי"ל דהתם אינו מתכוין לכבות אלא להעלות השמן ושיהא הנר דולק יפה והלכך לכולי עלמא שרי ואפילו לרבי יוסי אבל הכא דמתכוין לכבוי אסור.

א. "ופעמים שעם נתינתו יפלו הניצוצות והוא מגביה הכלי ומכבה אותן" – זהו בודאי לא גרמא, אלא חשש לעשיית מעשה בידיים.

ב. נתינת מים בכלי תחת הנר נחשב למעשה כיבוי משום שהמים נמצאים ישירות מתחת לאש. זאת, בניגוד למים הנמצאים בכדים שעתידים להתבקע, שיש ביניהם ובין האש מחיצה (הכדים).

עפ"י שני התירוצים הללו מסביר הרשב"א את היתר המנהג להוסיף מים בתוך הנר עם השמן על מנת להגביה את השמן.

על פי התירוץ הראשון אין כל חשש:

ולפי פירוש זה ליכא למיחש לנתינת מים מערב שבת בתוך עששית של זכוכית שקורין לנפדיש דהא ליכא למיגזר לשמא יתן לתוכו בשבת דבהא מיזהר זהירי אינשי.

אך לפי הפירוש השני יש לומר שהדבר מותר רק מפני שהוא אינו מתכוין לכיבוי:

ולפירוש זה איכא למידק אם כן היאך נותנין מים בעששיות שהרי ניצוצות נופלות בהן להדיא, ולא עוד אלא להדליק בהן כל עיקר היאך מותר שהרי ניצוצות נופלות לתוך השמן וכבות, וי"ל דהתם אינו מתכוין לכבות אלא להעלות השמן ושיהא הנר דולק יפה והלכך לכולי עלמא שרי ואפילו לרבי יוסי אבל הכא דמתכוין לכבוי אסור.

מה אנו לומדים מכאן לענין גרמא?

לפי התירוץ הראשון הסוגיא הזאת לא קשורה לסוגיית גרמא, שכן מדובר בגזרת חכמים ייחודית לענין כיבוי ניצוצות הנר. אך לפי התירוץ השני עולה מכאן הערה חשובה לענייננו. פעולה שמתרחשת בצורה ישירה, ללא משהו באמצע שיגביל אותה באיזה שהוא אופן, לא תחשב לגרמא, אלא למלאכה ממש (לפחות כל עוד מחשבתו לכך).

יש מי שהסביר ע"י התירוץ השני המובא ברשב"א את שיטת הרי"ף שבסוגיא בדף קכ כתב כך (רי"ף מסכת שבת דף מה עמוד א):

אמר רב יהודה טלית שאחז בה האור פושטה ומתכסה בה ואם כבתה כבתה וכן ס"ת שאחז בו האור פושטו וקורא בו ואם כבה כבה:

זאת, בניגוד למה שמובא בגמרא שם:

אמר רב יהודה אמר רב: טלית שאחז בה האור מצד אחד - נותנין עליה מים מצד אחר, ואם כבתה - כבתה.

לאור דברי התירוץ השני, הרי"ף ניסה לפשר בין הסוגיות והחליט שלתת מים מצד אחר הרי שיש בזה פעולה ישירה מדי של כיבוי.

גרמא בשבת - חלק א

רשימה ראשונה בסדרה (בעז"ה)

הגמרא בבא קמא מביאה שבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ולכן גם מה שנראה כגרמא יהיה אסור (תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף ס עמוד א):

ת"ר: ליבה ולבתה הרוח, אם יש בלבויו כדי ללבותה - חייב, ואם לאו - פטור. אמאי? ליהוי כזורה ורוח מסייעתו! אמר אביי: הכא במאי עסקינן - כגון שליבה מצד אחד, ולבתו הרוח מצד אחר. רבא אמר: כגון שליבה ברוח מצויה, ולבתו הרוח ברוח שאינה מצויה. ר' זירא אמר: כגון דצמרה צמורי. רב אשי אמר: כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו - ה"מ לענין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל הכא גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזקין פטור.

מצד שני הגמרא בשבת בפירוש אומרת שגרם כיבוי מותר (תלמוד בבלי מסכת שבת דף קכ עמוד א):

משנה. רבי שמעון בן ננס אומר: פורסין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהן את האור, מפני שהוא מחרך. ועושין מחיצה בכל הכלים, בין מלאין בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה. רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאין מים, לפי שאין יכולין לקבל את האור, והן מתבקעין ומכבין את הדליקה.

גמרא. אמר רב יהודה אמר רב: טלית שאחז בה האור מצד אחד - נותנין עליה מים מצד אחר, ואם כבתה - כבתה. מיתיבי: טלית שאחז בה האור מצד אחד - פושטה ומתכסה בה, ואם כבתה - כבתה. וכן ספר תורה שאחז בו האור - פושטו וקורא בו, ואם כבה - כבה! - הוא דאמר כרבי שמעון בן ננס. - אימר דאמר רבי שמעון בן ננס - מפני שהוא מחרך, גרם כיבוי מי אמר? - אין, מדקתני סיפא: רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים שאינן יכולים לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה - מכלל דתנא קמא שרי.

רש"י הסביר את דברי הגמרא בבא קמא שהסיבה שגרמא חייב בשבת, בניגוד לנזיקין, שכן:

מלאכת מחשבת - נתקיימה מחשבתו דניחא ליה ברוח מסייעתו.

מדברי רש"י משמע שאיסור גרמא במלאכות שבת בגמרא בבא-קמא הוא כללי, בכל מקרה שנתקיימה מחשבתו, ולכן נצטרך להסביר לשיטתו שהגמרא בשבת קכ הוא היתר פרטי. כלומר, לאור דברי רש"י אם נרצה לנסח כלל, נאמר כך: כל עוד נתקיימה מחשבתו, גרמא בשבת אסור, מלבד בכיבוי שבו יש היתר מיוחד. כמובן, שלאור דברים אלו, נצטרך להסביר מהו ההיתר המיוחד הקיים בכיבוי?

לשיטת רש"י שביסוד הדבר גרמא אסור, אלא שבכיבוי יש היתר מיוחד, נוכל לפרש שהכלים המלאים לא נועדו לגרום לכיבוי אלא פשוט לחצוץ בפני האש, ואין על כיבוי האש שם של "נתקיימה מחשבתו". כך כותב השלטי הגיבורים (דף מה בדפי הרי"ף):

ומה שכתב הטוא"ח סי' של"ד טלית שאחז בה האור שרי לפושטו אע"פ שהוא נכבה כיון שאינו מכוון בפשיטותו זאת לכבות דמשמע שאם מכוין לכך שאסור לפושטו ואין שום אחד מהפוסקים שיזכיר דבר זה כי מדברי כולם מוכח דגרם כיבוי שרי אפילו מכוין לכך מ"מ נראה דודאי כל גרם כיבוי דשרינן הוא בענין שאינו מכוין לכבות אלא הוא עושה שום דבר לחצוץ בפני הדליקה וע"י כך בא הכיבוי [...] והלכך אי בהאי מעשה שעושה בא ממילא הכבוי שפיר דמי דלא הוי אלא גרם כיבוי בלא מתכוין דאי מכוין לכך אפילו ע"י גרם אסור כמ"ש הטור

בהמשך מסביר השלטי הגיבורים שגם לרש"י יש הבדל בין "אינו מתכוין" רגיל לבין "לא נתקיימה מחשבתו" בגרמא. במקרה של פסיק רישיה אם לא מדובר בגרמא הרי שזה נחשב למלאכת מחשבת הגם שאינו מתכוין, מה שאין כן בגרמא שגם אם בהכרח יקרה המלאכה, כל עוד לא זו היתה כוונתו העיקרית הרי שזה מותר.

  לעומת זאת, הרא"ש סייג את האיסור על גרמא בשבת בגמרא בבבא קמא למלאכת זורה בלבד, ש"מלאכה זו עיקר עשייתה ע"י הרוח". לכן, ההיתר בשבת קכ יוסבר כהיתר רחב. כלומר, לפי הרא"ש, הכלל ינוסח כך: גרמא בשבת מותר (מעשה – אסור, גרמא – מותר), חוץ מאשר במלאכת זורה שעיקר עשייתה ע"י הרוח.

אלא שלדברי הרא"ש הללו קשים דברי הגמרא בבא קמא. שכן, לדבריו, הגמרא היתה צריכה לחלק רק בין מלאכת זורה לשאר מלאכות, ולא בין שבת לנזיקין ("ה"מ לענין שבת... אבל הכא גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזקין פטור").

לתרץ את הרא"ש אפשר לומר שיש חילוק בין מלאכות שדרך עשייתם היא תמיד בדרך של גרמא, לבין מלאכות שדרך עשייתם על דרך הכלל היא ישירה. מלאכות שדרך עשייתם היא בגרמא, כגון מלאכת זורה, התורה חייבה מדין מלאכת מחשבת, הגם שגרמא בשבת מותר.

פולמוס אניות צים – שותפות באיסורים

מלבד הסערה הרבנית בדבר הפלגת אוניות צים בשבת, וההפלגה באוניות צים המפליגים בשבת, כדאי להזכיר עוד שני נושאים הקשורים להפלגה מהעשורים הראשונים למדינה.

שותפות עם מחללי שבת

ש"ז שרגאי, שהיה ראש עיריית ירושלים הראשון לאחר קום המדינה פנה בחודש אדר תש"י לרב אליעזר ולדנברג (הציץ אליעזר) והרב משולם ראטה (הקול מבשר) עם השאלה הבאה (שו"ת קול מבשר חלק א סימן מח):

לששה עשר פועלים דתיים שגמרו קורס להכשרה ימית מציעים עכשיו להצטרף לקואופרטיב ימי של ההסתדרות. לקואפרטיב זה שתי ספינות, ספינת משא וספינת טיולים. בשתי ספינות אלו עובדים /כשמונים/ איש. ספינת הטיול תהיה על טהרת הכשרות; בספינת המשא יעבדו כמה פועלים לא יהודים. אעפי"כ ברור שבשתיהן יעבדו הפועלים היהודים גם בשבת בעבודות שונות /כארבע/ שעות ביום. ברור /שששה עשר/ חברים הללו הדתיים, לא יחייבו אותם לעבוד בשבת. /ששה עשר/ חברים הללו יקבלו שכר עבודה חדשי ואחוזי רווח ויחשבו כשותפים וחברים לקואופרטיב כיתר הפועלים. המותר לחברים הללו להצטרף לקואופרטיב הזה אם לא?.

כלומר, האם לדתי מותר להיות שותף בחברה הפועלת בשבת, כשמותנה ומוסכם מראש שהדתיים לא יעבדו במשמרות בשבת?

הרב ראטה מזכיר בדבריו שהרב הרצוג, הרב הראשי באותה תקופה, הביע את דעתו בנושא להקל מכמה טעמים.

הציץ אליעזר דן בנושא משלושה היבטים (שו"ת ציץ אליעזר חלק כ סימן כ):

א) אם יש בזה איסור לפני עור, ב) אם יש בזה איסור של מסייע ידי עוברי עבירה. ג) בגדר של נהנה ממעשה שבת שעשו גם בשבילו ובידיעתו

בעניין איסור לפני עיוור, מכריע הציץ אליעזר שאין כאן איסור, שכן מחללי השבת יעבדו בשבת בכל מקרה, בין אם יהיו להם שותפים דתיים ובין אם לאו.

[אגב, בתוך דבריו הוא מביא דבר שהיה עבורי חידוש: שאין איסור לפני עיוור להרבות באיסור. כלומר, אם פלוני כבר עובר איסור ואלמוני גורם לו להוסיף ולעבור עוד על האיסור, אין על אלמוני איסור לפני עיוור.]

בעניין מסייע ידי עוברי עבירה, מכריע גם כאן להקל, מכמה טעמים. ביניהם דברי הרמ"א (שולחן ערוך יורה דעה הלכות עבודת כוכבים סימן קנא סעיף א):

י"א הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם, היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות במקום אחר, מותר למכור להם כל דבר. (מרדכי דפ"ק דע"ז). ויש מחמירין. ונהגו להקל כסברא הראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו. (ר"ן שם ובתוספות ואשיר"י והגמ"ר פ"ק דשבת לדעת הרב).

לדברי הרמ"א מעיקר הדין כל עוד הם יחללו שבת גם מבלעדי השותפים הדתיים, אין כאן מסייע.

שיקול נוסף להקל הוא שיש מסייע רק במידה שבידו להפרישו מהאיסור, אך אם אין בידו להפרישו מהאיסור אין בזה מסייע "והרי בנידוננו בעלי הקואופרטיב ההסתדרותי המה לדאבונינו עבריינים לחלל שבת במזיד ואין בידינו למחות בידם ולהפרישם."

באופן דומה כתב הרב ראטה שאין דין מסייע במומר (שו"ת קול מבשר חלק א סימן מח):

ויש לומר צד היתר עפ"ד הש"ך ביו"ד סי' קנ"א דבמומר ל"ש מסייע ידי ע"ע דאינו חייב להפרישו. ועי' בדגמ"ר שכתב שם דאפילו אינו מומר רק רוצה לעבור במזיד על איסור אין בזה משום מסייע ידי ע"ע רק בשוגג, אבל דבריו תמוהים מגיטין דף ס"א דחשוד על השביעית אסור לבור ולטחון עמו וכן בע"ז דף נ"ה הנ"ל. וברור שכוונת הש"ך דוקא במומר שפרק עול לגמרי ל"ש מסייע. ובנ"ד ל"ש לפי"ז איסור דמסייע.

מכיוון שאין כאן לא לפני עיוור ולא משום מסייע ידי עוברי עבירה, הרי שאין איסור להיות שותפים בעסק זה.

הציץ אליעזר ממשיך לדון בדין נהנה מחילול שבת, שכן הדתיים בשותפות מקבלים משכורת מחברה המחללת שבת (והם שותפים ברווחיה). גם בזה הוא מכריע להקל מכמה טעמים:

העובדים מחללי השבת עושים את המלאכה בשבת לטובת עצמם ולא לצורך הדתיים (שו"ת ציץ אליעזר חלק כ סימן כ):

ואולי יש לחלק ולומר דבנידוננו היא הנותנת מכיון שהעבריינים עושים מלאכתם בשבת העיקר בשביל הנאת עצמם ולרווחתם ויודעים המה שהדתיים אין בהחלט רצונם בכך ואילו היה כח בידם לעכב היו מעכבים, לכן לא דמי זה לנידונו של הפרמ"ג בישראל מומר, דשם המדובר כשהמומר בישל לשם הישראל האחר שיאכל זה, אף שאולי כוונתו שהוא ירויח מזה, אבל משא"כ בנידוננו שעושים המלאכה לשם עצמם בלבד ואין פה במלאכתם שום כוונה של הגעת הנאה ממלאכתם זאת להאחרים בשום צד, ורק ממילא יוצא אח"כ מזה גם אחוז טובת הנאה לאחרים בהכנס הריוח בחלק השותפי הכללי, לכן י"ל שהו"ל דינם כעושים רק בשבילם שלא נאסר בהנאה לאחרים.

בנוסף, מה שנאסר הנהנה מחילול שבת זה דווקא הדבר עצמו בו נעשה המלאכה, אך כאן מדובר על רווחים כספיים הנובעים מהמלאכה הנעשית וזה לא נאסר.

לאחר כל השקלא וטריא הזאת מגיע הציץ אליעזר למסקנה עקרונית שהדבר מותר.

הרב ראטה מביא תחילה (ראו דבריו בח"א סימן מח) את דברי הרב הרצוג המתיר, משיקולים דומים לאלו של הציץ אליעזר. אלא, שלאחר מכן (דבריו שם בסימן מט) הוא מכריע לאיסור, וזאת מטעם אחר:

אחרי העיון היטב נלע"ד לאסור את ההשתפות /ההשתתפות/ בנ"ד, לפמ"ש מהר"י בן לב והרדב"ז והכנה"ג והמג"א בסי' רמ"ח ס"ק י"ד וס"ק כ' דכשיודע בודאי שיבוא לידי חילול שבת אסור בכל גווני אפילו קודם ג' ימים ואפילו לדבר מצוה

במילים אחרות, אולי אפשר לסכם את דבריו כך: אין מדובר כאן רק על שותפות בחברה או שכר מחברה שעובדת גם בשבת. מדובר כאן על השתתפות מעשית בחילול השבת. הפועלים נמצאים על הספינה במהלך השבת בשעה שחילול השבת נעשה. זה כבר דיון אחר!

הרב ראטה מסיים את תשובתו בדברים הבאים (שו"ת קול מבשר חלק א סימן מט):

בכלל לא נכון הדבר לעשות תקדים של השתמשות ביהודים חפשיים בתור שבת - גוי, ומחר ידרשו מן הרבנים היתר גם בעבודת הרכבת, מסילת הברזל, באופן זה, וכדומה.

והשי"ת יזמין פרנסת הדתיים בדרך כשר, כמ"ש החת"ס לפרש התפילה שיזמין פרנסתו בהיתר ולא באיסור, שלא יצטרכו לחפש היתרים בשעת דוחק פרנסה.

כשרות המטבח

בשנת תשכ"ג התקבלה בצים ההחלטה לפתוח בחלק מהאניות שלהם מטבח טרף במקביל למטבח הכשר שלהם. ראש מחלקת הכשרות, הרב שמעון אפרתי, פנה בנושא לרב משה פיינשטיין, והלה השיבו שאין לתת הכשר למטבח הכשר, במידה ונפתח לידו מטבח טרף:

הטענה המרכזית של הרב פיינשטיין היא שלא ניתן טכנית לודא שהמטבחים ישמרו על הפרדה ביניהם ושלא יגיע אוכל או כלים מאחד לשני. בנוסף, השיקול הציבורי מורה שזה פתח להוראת היתר של אנשים לאכול לא כשר.



במאמר שפרסם הרב אבי גיסר (קישור), רבה של עפרה, הוא טוען שדברי הרב סולובייצ'יק שהודפסו ב"חמש דרשות" נאמרו על רקע מחלוקת הדת סביב אוניות צים (הוא מציין שם שהדברים נאמרו ע"י הרב בשנות החמישים, ולאמיתו של דבר הם נאמרו בשנות הששים, כך שיתכן וקביעה זו צ"ע). לאור הדברים של הציץ אליעזר והרב ראטה לעיל, ולאור דברי הרב משה פיינשטיין החושש בפגיעה בחומות הדת עם יתנו הכשר למטבח כשר הפועל במקביל למטבח פסול, מעניין להיזכר בדבריו של הרב סולובייצ'יק (קישור) הקובע נחרצות שכשהדיון הציבורי מגיע לענייני הדת אין לציבור הדתי שותפות עם הציבור החילוני. הנה הדברים: