אל משה ואל אהרן

כמעט ואיננו עוסקים מבחינה פרשנית בפסוקים הכי נפוצים בתורה: "וידבר ה' אל משה לאמר" או "ויאמר ה' אל משה לאמר". אני מבקש להסב את תשומת הלב דווקא לפסוקים אלו בפרשות האחרונות.
דיני טומאה וטהרה מתחילים בסוף פרשת שמיני באותה פרשיה המכילה את דיני הכשרות. פרשה זו מתחילה בפסוק: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר".
הפרשיה לאחר מכן עוסקת בדיני יולדת. פרשיה זו מתחילה בפסוק: "וידבר ה' אל משה לאמר".
הפרשיה לאחר מכן עוסקת בדיני צרעת בגוף והבגד ומתחילה בפסוק: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר".
הפרשיה לאחר מכן עוסקת בדיני טהרת המצורע ומתחילה: "וידבר ה' אל משה לאמר".
הפרשיה לאחר מכן עוסקת בדיני צרעת הבית ומתחילה: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר".
הפרשיה לאחר מכן עוסקת בדיני טומאת זב, זבה ונדה ומתחילה: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר".

הפרשיות המוזכרות לעיל הינן היחידות בספר ויקרא המתחילות במילים "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר". הלא דבר הוא!

האבן-עזרא מתייחס בכל אחד מהמופעים הנ"ל לתופעה זו ומסביר עניינית מדוע הדיבור היה גם למשה וגם לאהרן:

אבן עזרא ויקרא פרשת שמיני פרק יא פסוק א ד"ה (א) וידבר
(א) וידבר ד' אל משה ואל אהרן בעבור שהוא הכהן המורה המבדיל בן הטמא ובין הטהור: 

אבן עזרא ויקרא פרשת תזריע פרק יג פסוק א ד"ה (א) וידבר
(א) וידבר ה' אל משה ואל אהרן וטעם אהרן כי על פיו יהיו כל נגעי אדם, מי שיטהר ומי שיטמא:  

אבן עזרא ויקרא פרשת מצורע פרק יד פסוק לג ד"ה (לג) וידבר
(לג) וידבר ה' אל משה ואל אהרן החל לבאר צרעת הבית:  

אבן עזרא ויקרא פרשת מצורע פרק טו פסוק א ד"ה (א) וידבר
(א) וידבר ה' אל משה ואל אהרן כי הכהנים יפרישו בין זבה לנדה, כאשר אמרו חז"ל, בין דם לדם (דבר' יז, ח), ועתה יחל לבאר הטמאים מדבר נסתר, כי הצרעת - נגע גלוי: 

אך דבריו קשים מאד לנוכח תחילת פרשת צו: "וידבר ה' אל משה לאמר. צו את אהרן וכו'", ותחילת פרשת אחרי-מות: "וידבר ה' אל משה... דבר אל אהרן אחיך". מדוע בהם לא נאמר: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר"?

אם הזכרנו את כל הפרשות העוסקות בדיני טומאה וטהרה, הרי שראוי להזכיר גם את הפרשה האחרונה העוסקת בדיני טומאה וטהרה, הלא היא פרשת פרה אדומה שבפרשת חוקת, המתחילה במילים: "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר".

הבה נעיין במקומות נוספים בתורה שהדיבור נאמר בהם במשותף למשה ולאהרן:

שמות פרשת וארא פרק ו פסוק יג
 (יג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: 

שמות פרשת וארא פרק ז פסוק ח
(ח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (ט) כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה  

שמות פרשת וארא פרק ט פסוק ח
 (ח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן קְחוּ לָכֶם מְלֹא חָפְנֵיכֶם פִּיחַ כִּבְשָׁן וּזְרָקוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמַיְמָה לְעֵינֵי פַרְעֹה: (ט) וְהָיָה לְאָבָק עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְהָיָה עַל   

שמות פרשת בא פרק יב פסוק א
(א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: (ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה: (ג) דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת:  

במדבר פרשת במדבר פרק ב פסוק א
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (ב) אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ: 

במדבר פרשת במדבר פרק ד פסוק א
(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (ב) נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם: 

במדבר פרשת במדבר פרק ד פסוק יז
(יז) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (יח) אַל תַּכְרִיתוּ אֶת שֵׁבֶט מִשְׁפְּחֹת הַקְּהָתִי מִתּוֹךְ הַלְוִיִּם: 

במדבר פרשת שלח פרק יד פסוק כו
(כו) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (כז) עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי  

במדבר פרשת קורח פרק טז פסוק כ
(כ) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (כא) הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע: (כב) וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל  

האם ניתן למצוא מכנה משותף לכל המופעים הללו? 

נדמה לי שהמכנה המשותף הוא "ההנהגה". דיבור אל משה לבד הינו לרוב דיבור אל "משה שליח ה'" עושה דברו של הקב"ה, או אל "משה רבינו" המוסר את התורה והמצוות מה' אל העם. אך דיבור אל משה ואל אהרן הוא דיבור אל הנהגת העם. 

אם נכונים דברינו, נוכל להסביר גם מדוע דיני טומאה וטהרה נתייחדו בכך שהדיבור בהם היה ל"הנהגת העם", ולא כבכל שאר המצוות מה' למשה וממשה לשאר העם. דיני טומאה וטהרה הינם דינים שקשה עד בלתי אפשרי לקיים אותם תוך שאדם חי בחברה בה לא מקיימים אותם. שאר מצוות התורה החלים על היחיד הינם מצוות שניתן לקיים אותם גם אם כל שאר החברה הינם כופרים ובועטים במצוות ה', אך דיני טומאה וטהרה הינם דינים שאדם יוכל לקיימם לבדו רק אם הוא חי מחוץ לחברה לחלוטין, או לחילופין אם החברה נותנת מערך המגבה את שמירת הטהרה. ייתכן וזו הסיבה שמצוות אלו ניתנו להנהגת העם, "אל משה ואל אהרן".

גם מצוות קידוש החודש ומצוות קרבן פסח ניתנו "אל משה ואל אהרן", ולאור דברינו יש לומר גם בהם שאלו מצוות המקבלות את משמעותן דווקא כשהחברה כולה מגויסת לקחת בהם חלק. 

מצורע מוסגר - תירוצים

בשבוע שעבר שאלנו כיצד רש"י פירש על התורה שמצורע מוסגר יהיה סגור בבית אחד, כשהגמרא במגילה אומרת שמצורע מוסגר שווה למצורע מוחלט לעניין שילוח.

קיבלתי מספר תשובות לשאלתי, ולהלן החשובים שבהם.

תירוץ ללא מקור מרב אחד: בארץ ישראל המצורע משולח מחוץ לערים מוקפות חומה, אך לא מחוץ לכפרים ועיירות. כך שבהחלט יכולה להיות מציאות שהמצורע המוסגר יושב בבית אחד. 


תוספות במועד קטן (דף ז עמוד א) כותבים, באופן די מפתיע יש לומר, שרש"י חזר בו:

מה שפירש בקונט' דמוסגר אינו משתלח חוץ לג' מחנות מזה חזר בו דהא בפרק קמא דמגילה (ד' ח:) קאמר הא לענין שילוח זה וזה שוין 

המאירי במגילה שואל שאלה קרובה לשאלתנו. הוא שואל כיצד זה שהמצורע המוסגר נקרא "מוסגר" אם הוא בעצם משולח:

ושמא תאמר אם המוסגר טעון שלוח היאך אתה קורהו מוסגר, והרי מחוץ למחנה הוא?

על זה הוא עונה שני תירוצים:

א. אפשר שבבית שחוץ למחנה הוא עומד.

שזה קרוב למה שכתבנו לעיל בשם רב אחד.

ב. ומ"מ לקצת גאונים ראיתי בפירוש הסגר שהוא הקפת הצרעת בסיקרא כדי לראות מתוכה אם יפשה ויצא לחוץ.

כלומר קצת גאונים הסבירו שלא המצורע מוסגר אלא הנגע. מקיפים את הנגע בעיגול אדום כדי לדעת אם אחרי שבוע הנגע התפשט.

הריטב"א במועד קטן שואל את השאלה שלנו על רש"י:

והקשו עליו בתוספות שנראה מדבריו כי מצורע מוסגר לא היה משולח חוץ למחנה וצוותא דעלמא הוה ליה, ואילו אנן אמרינן בפ"ק דמגילה (ח' ב') גבי הא דתנן אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה הא לענין שלוח זה וזה שוין, ודרשינן כל ימי אשר הנגע ימי כל ימי לרבות מצורע מוסגר,

והוא מתרץ כך:

ונראה כי רש"י ז"ל סובר כי מצורע מוסגר כיון שעדיין דינו תלוי אין לו שלוח ממש אבל יש לו ענין שלוח שאין לו לצאת חוץ בין בני אדם ואלו ישב מושבו טמא.

דבריו קשים ברש"י, שהרי רש"י מפרש את הגמרא במגילה "לענין שילוח - מחוץ למחנה", כך שקשה לומר שעל המצורע המוסגר יש רק "עניין שילוח" ולא "שילוח ממש".

מצורע מוסגר

נושא קצת שונה, לשם שינוי.

בפרשת תזריע, התורה מתארת מצב בו לאדם יש נגע שאינו מובהק לטהרה או לטומאה. התורה אומרת כי הכהן מסגיר את האדם לשבוע ימים (ויקרא פרק יג):

(ד) וְאִם בַּהֶרֶת לְבָנָה הִוא בְּעוֹר בְּשָׂרוֹ וְעָמֹק אֵין מַרְאֶהָ מִן הָעוֹר וּשְׂעָרָה לֹא הָפַךְ לָבָן וְהִסְגִּיר הַכֹּהֵן אֶת הַנֶּגַע שִׁבְעַת יָמִים:

רש"י מסביר שם:

והסגיר - יסגירנו בבית אחד ולא יראה עד סוף השבוע, ויוכיחו סימנים עליו:

המשנה במגילה מכנה אדם כזה בכינוי "מצורע מוסגר" ומוסיפה ומחדשת שאיש זה הוא טמא כמו מצורע מוחלט, ולמעשה ההבדל בין המוסגר למוחלט קטן מאד (תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ח עמוד ב):

אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה. אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וצפרים.

הגמרא שם מדייקת מלשון המשנה מה השווה בין המצורע המוסגר למצורע המוחלט:

הא לענין שילוח [וטומאה] - זה וזה שוין.

ורש"י כותב שם:

שילוח - חוץ לחומת העיר.

האם רש"י על התורה שהסביר "והסגיר... בבית אחד" מפרש שונה מהגמרא? האם אפשר לומר שהיו בתים מחוץ לחומת העיר? האם יש דרך ליישב בין פירושי רש"י?

אשמח למקורות ולרעיונות בנושא.

"וביום השמיני" - ואפילו בשבת.

"וביום השמיני" - ואפילו בשבת. (גמ' שבת קלב ע"א)

נחמה ליבוביץ' באחד מגליונותיה שואלת את השאלה הבאה (קישור):

איך אפשר ללמוד מפסוקנו – על דרך הפשט – שמילה דוחה שבת?

למישהו יש רעיון?

דבר-תורה לפרשת תזריע-מצורע

- אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת... והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים.
- זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן.

התורה משתמשת בפועל "והובא" במקום "ובא" הן בזמן שהאדם מקבל את הצרעת והן בזמן שהאדם מתרפא מהצרעת. הלא דבר הוא.

האור החיים מתייחס לעניין זה בתחילת פרשת מצורע:
ורבותינו ז"ל אמרו של ישהה. וטעם אמרו "והובא" ולא אמר "ובא", ואולי שיחייבוהו בית דין... וכמו כן מה שאמר הכתוב "נגע צרעת וגו' והובא את הכהן" יכוין לומר שיחייבוהו לבא אם נתעצל.

כלומר, לדברי האור החיים יש לדאוג שהוא יבוא אל הכהן, הן כדי להטמא והן כדי להטהר.

גם הנצי"ב הולך בכיוון זה:
'והובא אל הכהן' בעל כרחו כמו בטומאה כתיב 'והובא' של ישתמט מלבא אל הכהן דבלא דבר הכהן ה"ה טהור. על כן כתיב 'והובא' בעל כרחו. אבל בטהרה ס"ד [=סלקא דעתך] שאם ירצה להטהר יעשה כך משום הכי כתיב 'והובא' וכעין שאמרו טבילה בזמנה מצוה.

כלומר, האדם צריך להטהר כשהוא יכול. זה מה שהתורה מלמדת אותנו בביטוי "והובא" - אינך יכול שלא להגיע לכהן כשמתגלה אצלך צרעת ואינך רשאי להמנע מלבוא אל הכהן כשאתה נטהר מהצרעת.

דבר זה מלמדנו כלל לחיים - האדם איננו רשאי לוותר על התנאים והכשרונות שהקב"ה נתן לו. האם צריך להיות קשוב לכיוונים שמראים לו מהשמים ולהתפתח יחד איתם.

לכבוד בר המצוה של אחיין שלי - נתנאל ספיר.

מדרש לפרשת תזריע - מצורע

אמר רבי לוי בשם רב חמא ברבי חנינא: צער גדול היה לו למשה בדבר הזה. כך הוא כבודו של אהרן אחי להיות רואה את הנגעים? אמר לו הקדוש ברוך הוא: ולא נהנה ממנו כ"ד מתנות כהונה?! במתלא אמרי דאכיל בהדי קולא ילקי בהדי קילא:

המדרש מתאר שהיה למשה צער על כך שלאהרן ניתן התפקיד המבזה כביכול לראות נגעים. תשובתו של הקב"ה היא שאהרון שנהנה מכ"ד מתנות הכהונה יכול גם לראות נגעים, כפי שהמשל אומר שהאוכל מחלקי העץ האכילים יוכל ללקות מחלקי העץ הקשים.

אם היינו חושבים כיצד היינו מצפים לראות את המדרש הזה, לכאורה היינו מצפים שהוא ייכתב הפוך קצת. מדרשים דומים לזה בדרך כלל אומרים משהו בסגנון כזה: בשכר ראיית הנגעים זכה בכ"ד מתנות כהונה. אבל הנימה במדרש הזה הוא שונה (ואף הפוך): כיוון שהוא זכה בכ"ד מתנות כהונה הוא צריך לראות נגעים. ראיית הנגעים, עפ"י האופן המתואר במדרש, איננו תוספת לתפקיד של הכהן, אלא חלק מהותי ממנו.

זה גם מהות המשל העממי: האדם הלוקה מחלקו הקשה של העץ איננו יכול להתלונן, שכן הוא גם אוכל מחלקו הרך של העץ. הקשר הוא מודע - אין חלוקה בין הדברים. מי שהוא כהן ונהנה ממנעמי המעמד הגבוה, עליו מוטלת החובה והאחריות לראות נגעים.

הנלמד ממדרש זה הוא שאין מעמד ללא אחריות.

מעניין להוסיף כאן עוד קטע מהמדרש לקראת סוף הפרשה:
והיה בעור בשרו לנגע צרעת לפי שבעוה"ז הכהן רואה את הנגעים אבל לעוה"ב אמר הקב"ה אני מטהר אתכם הה"ד וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם.

על פי הדרך בה הלכנו, אפשר לומר גם במדרש זה חידוש דומה. לעולם הבא יתגלה שגם מעמדו של הקב"ה עצמו הוא מעמד המלווה באחריות של ראיית הנגעים, בדיוק כמו זה של הכהן.

מדרש לפרשת תזריע

ר' אבין בשם ר' יוחנן אמר: כתיב "ואם לא תמצא ידה די שה" ומה כתיב בתריה "אדם כי יהיה בעור בשרו" - וכי מה ענין זה אצל זה? אמר הקב"ה: אני אמרתי לך הבא קרבן לידה ואתה לא עשית כך, חייך שאני מצריכך לבא אצל כהן, שנאמר: "והובא אל אהרן הכהן" (ויקרא רבה טו)

המדרש דורש את סמיכות הפרשיות בתחילת הפרשה. הפרשה מתחילה בפרשת קרבן וטהרת היולדת. פרשה זו מהווה מעין הקדמה ופתיחה לשאר הפרשה העוסקת בדיני המצורע והצרעת. המדרש מסביר כי הסיבה שהתורה הקדימה את פרשת היולדת לפרשיות המצורע הוא כדי לתת מעין בחירה לאדם: לבוא אל המקדש עם קרבן יולדת או לחילופין לבוא אל הכהן לראות את צרעתו.

הקורא את המדרש מיד שואל: איך קשורים שני הדברים? המדרש הרי מעמיד שני קטבים אחד מול השני: מצורע ויולדת. על מנת לומר שקטבים אלו הם מנוגדים ושהאחד בא מידה כנגד מידה מול השני חייב להיות קשר תוכני המקשר בין השניים. מהו הקשר הזה?

אדם שהיה שומע שהיולדת מחיובת להביא קרבן ומתבקש לתייג קרבן זה בין שאר הקרבנות שאנו מכירים, מן הסתם היה תחילה מנסה לומר שקרבן זה שייך לקבוצת קרבן התודה. אך המעיין בכתובים מיד רואה שאין כל קשר בין קרבן התודה לקרבן היולדת. קרבן היולדת בא לפי השגת ידי היולדת, בשונה מהתודה אין בו לחמים, ובעיקר התורה מדגישה מספר פעמים בפרשה זו שקרבן זה בא לכפרה. איננו מבינים כיום איזה כפרה צריכה אשה יולדת, ובכל זאת ברצוני להציע כיוון מסויים.

הגמ' בנידה (לא ע"א) אומרת:

תנו רבנן: שלשה שותפין יש באדם, הקב"ה ואביו ואמו.

כאשר איש ואשה מגדלים ילד הם מן הסתם מחנכים אותו שיש הקב"ה בעולם ושהוא הנותן כח לכל חי, אך ההכרה של הילד את הוריו, במיוחד בשנים הראשונות לחייו, הוא הרבה יותר חזק ומשמעותי מההכרה שיש בו ברבון העולם. ייתכן שעל זה התורה דורשת מהאם הטריה לכפר, מעין הקדמת כפרה לחטא המעטתו של הקב"ה בגידול הילד. קרבן היולדת, לפי כיוון זה, בא לכפר על אי הנחלת שותפותו של הקב"ה בגופו של הילד - האדם. [באופן זה ניתן להסביר גם את דברי חז"ל על היולדת שצריכה כפרה על שנשבעת בעת לידתה].

לעומת זאת, הצרעת באה לאדם כדי לומר לו בדיוק את ההיפך המוחלט. הצרעת נועדה לומר שהקב"ה שולט על כל פיסה מגופו, בגדיו וביתו של האדם. אין משהו הקשור לאדם שאין להקב"ה חלק ושליטה בו. וכאשר האדם איננו יודע כיצד להשתמש בקניינים שהקב"ה הקנה לו, אותם קניינים הולכים ו"נרקבים".

גם קרבן היולדת וגם הצרעת באים להזכיר את שותפותו של הקב"ה באדם.