על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון

בפרקי אבות מופיעה המשנה הבאה על הלל הזקן (משנה מסכת אבות פרק ב משנה ו):

אף הוא ראה גולגלת אחת שצפה על פני המים אמר לה על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון: 

ובתרגום (לא מדוייק) לעברית: על שהטבעת - הטביעו אותך, וסוף מטביעיך שיוטבעו.

משנה זו מציבה בפני הלומד שאלות תאולוגיות לא פשוטות: וכי כל אדם שנרצח, נהיה לו כך משום שהוא רצח אחרים? האם כל אדם שרוצח מוצא את מותו הלא-טבעי?

ראשונים רבים פתרו את הבעיה הראשונה בזה שקבעו שהלל זיהה את ההרוג, וכך יכל לקבוע שאכן "על שרצח - נרצח".

אני מבקש להסב את תשומת לבכם לשני פירושים על משנה זו.

הראשון הוא הרמב"ם, בפירושו למשנה, שמוציא את המשנה לחלוטין מהמישור התיאולוגי, ומעמיד אותה באופן הטבעי בו העולם מתנהל. קרי, מי שמתעסק באש - סופו שיכווה:

והכוונה בזה המאמר שמעשי הרעות ישובו בראש עושיהם, כמו שאמר: +משלי ה כב+ "עוונתיו ילכדונו" וכו', ואמר: (תהלים ז טז) "בור כרה" וכו'. ומאמר החכמים: "במידה שאדם מודד בה מודדין לו". וזה נראה לעין בכל זמן ובכל מקום, שכל מי שיעשה הרעות ויחדש מיני העוול והפחיתויות - הוא עצמו ישיגהו נזק מאותן הרעות גופן אשר חידש, לפי שהוא ילמד פעולה שתיעשה לו ולזולתו. 

לדידו של הרמב"ם לא מדובר על השגחה פרטית, אלא על דרך התנהלות העולם, שמי שענייניו עם העולם התחתון סביר להניח שלא יצא מזה נקי (ראו כאן להרחבה).

בעל התוספות יום-טוב מביא תחילה את דברי המדרש שמואל שמפרש את המשנה על גלגולי נשמות. כלומר, מי שבאה לו מיתה לא טבעית, כנראה מכפר על מעשה שעשה בגלגול קודם, ואילו מי שרוצח בגלגול הנוכחי, גם אם יסיים את חייו בשלום, ישלם על כך בגלגול הבא. התוס' יו"ט אינו מקבל הסבר זה:

ולא יתכן בעיני כלל לומר שלא היתה כוונת הלל במאמרו זה כי אם מה שהוא בסוד הגלגול. שהוא אמנם מדברים הנעלמים וראוי להסתירם כי אם לשרידים אשר ה' קורא. ולא היה רבינו הקדוש מחבר המאמר הזה ושנאו במשנתו. כי כמו שאין המקרא יוצא מידי פשוטו. כך אין המשנה יוצאת מידי משמעה המובן לכל. והיה מניח מאמר זה עם שאר מאמרים מקובלים אצלם שהניחום בעל פה ולא כתבם במשנה. 

במקום פירוש זה, מציע התוספות יום-טוב שהלל מציב את האידיאל. כך, לדעתו של הלל, העולם אמור להתקיים, ואם אנו רואים שלא כך הדבר צריך שתהיה אמונה שבכל זאת יש דין ויש דיין:

וזה לפי שכשראה הגולגלת הזאת א"ל על דאטפת וכו' כלומר מסתמא הדעת נותן והשכל מחייב דעל דאטפת אטפוך ולסוף מטיפיך יטופון. כי במדה שאדם מודד בה מודדין לו. שכך היא המדה וכן השכל מחייב. אלא שעם כל זה המציאות מכחישו. שהרי הרבה נהרגים ולא הרגו והרבה הורגים ולא נהרגים. וכדי להסכים המציאות שלא יהא מכחיש למה שמחייבו השכל. והוא שעכ"פ הכל במדת אמת ושפיטת צדק נשפט. לפיכך הוא היה אומר והוה מרגלא בפומיה מן אז והלאה מרבה בשר מרבה רמה וכו' להרגיל בפי הבריות כי מתחייב הכל בחיוב אמתי ובמדת יושר שהרי אתה מוצא מרבה בשר מרבה רמה וכו' לענין הפחיתיות מרבה תורה מרבה חיים וכו' לענין המעלות. הרי כי מדות הנהוגות בעולם ישרות ותמימות הם. ומן הגלויות אתה דן לנסתרות לה' אלהינו שגם המה בצדק ויושר נמשכים. אלא שאין בנו כח להשכילם ולעמוד על תכונתם. כענין שנאמר (ישעיה נ"ה) כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי. ונמצא א"כ שזה המאמר על דאטפת וכו' לא אמרו בדרך חיוב לחייב שכך הוא ושכן יהיה. אלא בדרך הנחה היה אומר שכך היא ההנחה כפי השכל ומפני שהמפורסם מכחישו כדי שלא יבא האדם ח"ו לומר דלית דין ולית דיין לפיכך הוא היה אומר והרגיל בפיו להשמיע בקהל רב מרבה בשר וכו'. מרבה תורה כו' לומר שלמראה עינינו נשפוט בטוב טעם ודעת שכשם שאלו נמשכים כסדר בין לרע בין לטוב. כן כל המדות שבעולם נהוגות על הסדר ואף על פי שאין בנו כח להשיג. 

דברי הלל אלו מופיעים גם במסכת סוכה (תלמוד בבלי מסכת סוכה דף נג עמוד א) (למעשה, ראשונים רבים, וביניהם כנראה רש"י, לא גרסו משנה זו בפרקי אבות):

תניא, אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן: אם אני כאן - הכל כאן, ואם איני כאן - מי כאן. הוא היה אומר כן: למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי, אם תבא אל ביתי - אני אבא אל ביתך, אם אתה לא תבא אל ביתי - אני לא אבא אל ביתך, שנאמר (שמות כ) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך. אף הוא ראה גלגולת אחת שצפה על פני המים, אמר לה: על דאטפת אטפוך, ומטיפיך יטופון. 

כך כותב הרב בני לאו (חכמים ח"א עמ' 170) על תחילת דברי הגמ' בסוכה:

הלל אומר את דבריו כאילו מפי הגבורה... זהו חידוש עצום של הלל: לקחת פתגם שכולו מדיף ניחוח עממי מיחסי אדם לחברו: "אם תבוא לביתי אבוא לביתך" ו"למקום שלבי אוהב, לשם רגלי מוליכות אותי", ולרמוז בשמחת בית השואבה למערכת היחסים האינטימית שבין אלוהים לישראל. הלל מביא את הכתוב: "אבוא אליך" ועליו הוא אומר: "אם תבוא". אם אתה, ה', אכן תבוא לביתי כפי שהבטחת, אבוא גם אני לביתך. והדברים אמורים בשמחת בית השואבה והלל מזכיר לקב"ה את חובת נוכחותו ומזמין אותו. 

לאור פירושו של התוספות יו"ט ודברי הרב בני לאו, גם דברי הלל "על דאטפך אטפוך" מקבלים מימד של התרסה מסוימת כלפי שמיא: כך העולם אמור להתנהג "על דאטפת אטפוך, וסוף מטיפייך יטופון".

ביום זה, יום הזכרון וערב יום העצמאות הדברים מתחברים אצלי לדבריו של הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק ב"קול דודי דופק" על כך שדם יהודי כבר אינו הפקר:

על הלכה ושוויוניות

השבת נתמזל מזלי ובליל שבת ישבתי בקרבתו של אדם שקרא עלונים והבחנתי מעל לכתפו שהרב אהרן ליכטנשטיין כתב בנושא שינויים בהלכה בעלון של צהר. בפועל זה היה אפילו יותר מעניין מזה.
הזה לפניכם (למי שלא ראה):

טענתו של הרב בני לאו הוא שמכיוון שטעם האיסור של הגבלת בעלי מומין מעבודת המקדש הוא משום "הקריבהו נא לפחתך", והמציאות השתנתה שכיום כן קרבים כך לפחה, לכן יש גם לשנות את דרישת התורה.
יש שלוש דרכים לתקוף טענה זו:
א. המציאות לא השתנתה כל כך הרבה.
ב. איננו יודעים שהטעם הוא משום "הקריבהו נא לפחתך".
ג. גם בהנתן שהטעם הוא משום "הקריבהו" - לא ניתן לשנות מצווה מהתורה.

הרב ליכטנשטיין דבק בשתי הדרכים האחרונות.
שתי הנקודות לא לחלוטין ברורות לי. אני מניח שהרב ליכטנשטיין היה יכול גם הוא להאריך בהם הרבה יותר ממה שהאריך בפועל.
קשה להתעלם מכך שלאורך הדורות ההגבלות על בעלי מומין הובנו מתוך הטעם של "הקריבהו נא לפחתך". לבוא בדור שלנו שבו היחס לבעלי מומין השתנה (שימו לב, אפילו השם "בעלי מומים" השתנה ל"בעלי מוגבלויות") ולומר שאולי יש טעמים נוספים שאינן ידועים לנו זה דבר שקצת קשה לקבל.
בנוסף, מה היה קורה אלו התורה היתה אומרת בפירוש שהטעם הוא משום "הקריבהו"? האם אז כן היינו מסוגלים לבוא ולומר שהמציאות השתנתה ובעקבותיה גם הדין?

ישנו דבר נוסף שאינני מבין. אין חולק שהדברים שכתב כאן הרב ליכטנשטיין הם יוצאים דופן, הן בכך שהוא בכלל הטריח את עצמו להגיב למשהו שפורסם בעלון שבת, והן בחריפות הכתיבה שלו. ועל מה? על הלכתא למשיחא? על כך שלעתיד, כשיבנה בית המקדש, אולי יעבד כהן גדם או פסח? לא כל כך ברור לי החומרא שבדבר.

וביחס לדברי הרב בני לאו, האם אי אפשר לומר את כל דבריו גם ביחס לעבודת נשים בבית המקדש? 

עוד הערה על חכמים ד' - בין רב לשמואל

ברשימה קודמת הערתי שלדעתי סדרת חכמים של הרב ד"ר בנימין לאו היא אחת הסדרות הטובות ביותר שיצאו בשנים האחרונות. באותה רשימה אף הבאתי דוגמא למקרים בספר בהם לדעתי הרב בני לאו סוטה מדרך הישר בפרשנותו למקור בחז"ל.

הפעם אני מבקש להראות את הצד השני ולהביא דוגמא הממחישה מעט מדוע אני רואה בסדרה הזו סדרה כל כך מוצלחת.

בעמ' 166 הרב בני לאו עומד על ההבדל בדרכי הלימוד בין רב לשמואל, כש"בחוגו של רב חיפשו באופן שיטתי אסמכתא לכל דבר בפסוקי המקרא". זאת, לעומת חוגו של שמואל ש"העדיפו ליצור את פרשנות המשנה ולא לחתור לשורשה ולמקורה". כדוגמא לכך מביא הרב לאו את דברי הגמרא בזבחים מז ע"א:

כדבעא מיניה שמואל מרב הונא: מנין למתעסק בקדשים שהוא פסול? שנאמר: (ויקרא א) ושחט את בן הבקר לפני ה', עד שתהא שחיטה לשם בן בקר.
א"ל: זו בידינו היא, לעכב מנין?
א"ל: (ויקרא יט) לרצונכם תזבחהו - לדעתכם זביחו. שאין המחשבה הולכת אלא אחר העובד.

על גמרא זו כותב הרב לאו כך:

כבר בעלי התוספות העירו על הפלא שהרב (שמואל) מבקש תורה מן התלמיד (רב הונא) וכתוצאה מקושיה זו הציעו שמדובר על רב הונא אחר ("תרי רב הונא"). אולם התשובה הפשוטה היא שבמפגש בין שמואל לרב הונא (בודאי לאחר פטירת רב) מבקש שמואל לשמוע דרך שיטת הלימוד של סורא [=מקום מושבו של רב בבבל], שיטת אסמכתאות מן המקרא, את הבסיס להלכה הידועה.

כמה עמודים לאחר מכן הרב לאו מספר אודות שינויי שלטון בבבל. לדעתו של הרב לאו ניתן להבחין בהבדלי גישה לשלטון החדש, שהצר את צעדי היהודים ואת האוטונומיה לה זכו עד כה, בין רב לשמואל. הבדלי הגישה מתבטאים הן ביחס לשלטון עצמו והן ביחס לכהני הדת. רב מגלה יחס חושש במיוחד ומסתגר, ואלו שמואל קובע ש"דינא דמלכותא דינא" וכלל אין מתח ביחס לשלטון החדש ולכהני הדת. לדברי הרב לאו:

לעומת המתח בבית מדרשו של רב וסביבו, אין כל התייחסות לאותה תקופה בבית מדרשו של שמואל. אנשי נהרדעא [=מקום מושבו של שמואל] נמצאים בה מאות רבות בשנים ונראה שלמדו להסתגל לחברת הרוב המשתנה בהתאם לשלטון. 

הערה על חכמים ד'

בשבועות האחרונים התחלתי לקרוא את הכרך הרביעי של סדרת חכמים מאת הרב ד"ר בנימין לאו ובהוצאת ידיעות ספרים. לדעתי, סדרת חכמים הוא אולי סדרת הספרים החשובים ביותר שיצאו לאור בעשור האחרון. אני נהניתי מאד מהכרכים הקודמים ולמדתי מהם הרבה. אני מתכוין לחזור לכרוך בעתיד כשאסיים לקרוא את כולו. עד אז, רק הערה קטנה.

בספר יש תערובת של מחקר אקדמי עם הבנה בית-מדרשית. הרב בני לאו מצליח בדרך כלל בעין ביקורתית לדחות דברים מוזרים. כך לדוגמא בעמ' 72 הוא מביא אגדה מהירושלמי (בתרגום):

רבי יהודה נשיאה שלח לרבי הושעיה ירך אחת וכד יין. שלח ואמר לו: קיימת בנו ומתנות לאביונים. חזר ושלח לו עגל שלם וחבית יין, שלח לו ואמר קיימת בנו ומשלוח מנות איש לרעהו. 

בדבריו על אגדה זו הוא דוחה את דבריו של הרב אהרן הימן בתולדות תנאים ואמוראים הסבור שיש מכאן ראיה שרבי הושעיה היה עני. במקום זה הוא מסביר:

חוט של הומור משוך על הסיפור הזה... החכם מגיב בהומור ביקורתי מושחז כלפי הנשיא שמביא לו מתנה שאינה ראויה למעמדו. 

לעומת זאת, לפעמים אני מרגיש שאני בכלל לא מבין מניין מגיע הרב לאו.
הרב לאו מימרא אחרת מהירושלמי (בתרגום) בעמ' 76:

רבי יהושע בן לוי היה מנחה את תלמידיו: לא תקנו לי ירק אלא מגינתו של סיסרא. הופיע (אליהו הנביא) זכור לטוב אמר לתלמיד: לא אמור לרבך אין כאן "גינת סיסרא", זהו שטח של יהודים שנרצחו וסיסרא גזל מידיהם. אם אתה רוצה להחמיר - תחמיר על עצמך ותשתווה לחברך. 

על בסיס מימרא זו קובע הרב לאו (בעמ' 77) שרבי יהושע בן לוי מפגין "יחס ענייני" כלפי הנוכרים הפאגאניים שבעירו, וכן שניכרת "הרוגע שבהתנהלות ריב"ל עם הפאגאנים בשוקי לוד".
בעיני הבנה זו קצת תמוהה.

כלים הלכתיים פורמליסטיים: תינוקות שנשבו

המשך מכאן: כלים הלכתיים פורמיליסטיים

זמן רב התגלגל השימוש במושג זה בתוך מחוזות ההלכה ולא עורר שום התנגדויות. אך כשאנשי אתיקה ומוסר, פילוסופיה ומחקר שלחו את ידיהם אליו - מיד עוררו את הדוב מרבצו. הם לקחו את הכלי וניסו לטעון שהיחס לחילוני מכיל לא רק את הכלי אלא גם את תוכנו. היינו: הביטוי 'תינוק שנשבה' מכונן את יחס הדתיים לחילונים - יחס פטרנליסטי מתנשא ממילא. את ההעתקה - המוטעית - של הכלי ההלכתי למגרש האתיקה והמוסר עשו אנשים מהצד הדתי והחילוני כאחד...
והלוא כל עניינו של השימוש במושג 'תינוק שנשבה' כלפי החילונים נובע דווקא מרגישות חברתית המבקשת לאפשר שילוב ולמנוע נתק בין דתיים לחילונים בחברה היהודית. 

(מתוך: הרב ד"ר בנימין לאו, רבני קהילות - בין ההלכה לחיים, רבנות: האתגר, עמ' 163-164)

לבוא ולומר שהם תינוקות שנשבו, יש בזה אינפנטיליזציה של הציבור הזה. הביטוי "תינוק שנשבה" אומר: אין להם שום דבר, אבל נעבך הם לא אשמים בכך. אינני מפקפק בעובדה שיש אנשים כאלה, אבל גם איני מפקפק בכך שיש אנשים כאלה גם במחנה שלנו.
בהלכה יש קטגוריה של תינוקות שנשבו. השאלה היא האם זה כל מה שאני יכול לראות בציבור החילוני? רק תינוקות? ורק שנשבו?
...
אם יש נושאים הלכתיים מסוימים שלגביהם הקטגוריה הזו היא רלוונטית, כמו לגבי השאלה אם אחד מהם בישל בשבת בצבא, האם המלאכה נחשבת שנעשתה בשוגג או במזיד, ואולי גם לגבי דין מגעם ביין, ועוד שאלות - אז יש מקום להפעיל את הקטגוריה הזאת. אבל לומר טוטלית שזה כל מה שיש באדם או בציבור, זה נראה לי מגמד, ולא הולם את מידת הכבוד שיש לתת לצלם אלוקים שבאדם, גם כשהוא איננו בדיוק כפי שאנחנו היינו רוצים שיהיה. 

(מתוך: הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין, מבקשי פניך, עמ' 144-145)

כלים הלכתיים פורמיליסטיים

אחד המאמרים היותר מעניינים בספר "רבנות: האתגר", בהוצאת עם-עובד והמכון הישראלי לדמוקרטיה, הוא מאמרו של הרב ד"ר בנימין לאו בנושא "רבני קהילות - בין ההלכה לחיים". במאמר זה הוא דן "בכלים משפטיים פורמליסטיים" שההלכה עושה בהם שימוש. לטענתו כלים אלו הם סמנטיים בלבד, ואינם אמורים להיתפס כאמירה עקרונית.

לעקרון הזה הוא נותן שלוש דוגמאות:
א. הוא מתאר שכרב קיבוץ הוא הועמד בפני הבעיה הבאה: כדי לפטור את בכורות הרפת מקדושת בכור היה עליו למכור את בהמות הרפת לגוי, אך כדי להאכיל את בהמות הרפת בירקות תרומה היה עליו למכור אותם לכהן. כיצד אפשר למכור בהמה גם לגוי וגם לכהן? ובכן, הרב בני לאו התייעץ עם מספר רבנים ולא קיבל תשובה מספקת עד שהוא הגיע לחכם ירושלמי שאמר לו את הדבר הבא: "תחמוס אותו!".
כך הוא מסביר (עמ' 161):

על פי דין, יש איסור לגזול גוי אך אין איסור לחמוס אותו, ואפילו שלא בפניו. עצתו של אותו חכם ירושלמי הייתה להקצות סכום כסף מסוים, להניחו במקום מסוים עבור הגוי 'השותף' ברפת ולקנות ממנו את הרפת בחזרה, בקניין של חמס, כלומר, בלא רשותו. 

[אני לא מבין כיצד הפתרון הזה עוזר. אם אתה חומס את הגוי מדוע שהרפת ייחשב עדיין בבעלות הגוי לעניין בכור? מישהו יכול להסביר לי?]
טענתו של הרב לאו היא שהשימוש בחימוס הגוי הוא שימוש פורמליסטי בלבד, כדי לפתור בעיה הלכתית סבוכה, ובודאי שאין להסיק מהשימוש המשפטי-פורמליסטי בכלי הזה שאכן מותר לחמוס גוי למעשה.

ב. התייחסות לחילונים כ"תינוק שנשבה". גם כאן סובר הרב לאו שהשימוש בנימוק תינוק שנשבה הינו שימוש משפטי-פורמליסטי שבא להוריד מאחינו שאינם שומרים תורה ומצוות את התואר מומר. אין להסיק מהשימוש בו מסקנה מעשית כיצד עלינו להתייחס תודעתית לאדם הלא-דתי שאנו פוגשים בעבודה, בשכונה וכד'.

ג. הצלת גוי בשבת "מפני איבה". השימוש בנימוק "מפני איבה" להענקת טיפול רפואי לגוי בשבת הוא שימוש פורמליסטי שלא נועד להעמיד גדרים למקרים בהם אין להושיט עזרה, כגון מקרה שאף אחד לא רואה.

בסיום מאמרו, מציב הרב ד"ר בני לאו אתגר לרבני דורנו למצוא כלים משפטיים-פורמליסטים שיכולים להתקבל גם בשיח הציבורי. לדוגמא הוא מביא את הכלי הידוע, והבעייתי בגלל גבולותיו הלא ברורים, של "כבוד הבריות".