יום שבת, 31 בינואר 2009

ביקורת ספרים: חכמים א' - הרב דר' בנימין לאו

סדרת הספרים, שהשנה יצא השלישי (ועד כמה שידוע לי האחרון), של הרב דר' בני לאו העוסק בעולמם של חכמים הפך בשנים האחרונות להיות IN. על אף שלא קראתי את "ממרן עד מרן" של הרב בני לאו ואינני עוכב כל כך אחר המאמרים שהוא מפרסם, הרגשתי צורך להסחף בטרנד ולקרוא את הספר "חכמים". כאשר מוסיפים את חוסר הידע הכללי שלי בנושא היסטוריית בית שני, שגובל לפעמים ממש בבורות, קריאת הספר, העוסק במחציתו השניה של תקופת בית שני, הפך עבורי ממש לחובה.

הספר מתקדם לאורך הפרק הראשון של מסכת אבות, הפרק המסודר באופן כרונולוגי עפ"י שרשרת מסירת התורה, ומסביר ומעמיק בתיאור התקופה ההיסטורית בה פעלו החכמים. הספר נכנס למחלוקות העיקריות שהתעוררו באותן תקופות, פרושים מול צדוקים, כהנים מול חכמים, קנאים מול מתפשרים, בית הלל מול בית שמאי וכו'. לאור התיאור ההסטורי של התקופה, המחבר מנסה לתת הסבר ורקע לאמירות, תקנות ופעולות של החכמים.
לדוגמא: בדור שלפני דור החורבן, שבו רבן גמליאל היה הנשיא, היה הנשיא אביו של רבן גמליאל - רבי שמעון בנו של הלל. דור זה הוא דור אחד אחרי דורם של הלל ושמאי. המחבר מוצא קשר עז בין העובדה שאיננו יודעים שום דבר על אותו רבי שמעון, לבין התקרבות החורבן. זה בעצם הפך להיות הדור הקריטי, דור שאצל החכמים רבתה המחלוקת בין תלמידי הלל ושמאי ובעצם נעלמה לחלוטין הסמכות של החכמים מהעם. דבר שהולך יד ביד עם קירוב החורבן.

הספר מחולק לשערים המחולקים לפרקים, כאשר כל שער מתמקד בתקופה אחרת. בסיום כל שער יש פרק המנסה להשוות ולהסיק מסקנות אקטואליות ממה שתואר במהלך השער. פרקים אלו הינם מעניינים ומעוררים מחשבה.

הספר משלב ידע היסטורי ממקורות שונים ומגוונים יחד עם סקירה נרחבת של אגדות ומאמרי חז"ל משני התלמודים והמדרשים השונים תוך כדי השוואה ביקורתית בין המקורות. יחד עם הצגת המקורות השונים, המחבר יוצר פסיפס שלם המתאר את התקופה יחד עם החכם ופועלו בדורו. הרצון של הרב בני לאו להגיע לסינטזה בין המקורות האקדמאיים לבין המקורות היהודיים איננו תמיד עולה בקנה אחד עם השיטות המקובלות באקדמיה או עם הדעות המקובלות בבית המדרש. כך לדוגמא כאשר המחבר דן בנושא חנוכה ונס חנוכה, הוא מציג בפני הקורא את הבעייתיות שהעלה הלימוד האקדמי בכך שנס פך השמן מוזכר אך ורק בתלמוד הבבלי (הנתפס כפחות אמין מבחינה היסטורית בעיני האקדמיה). המחבר מתאר כיצד היהודים בגלות לא היו יכולים להדגיש את נס המרד של חנוכה, ולכן היה עליהם להסב את חג החנוכה סביב נס פך השמן, או "כך נולד סיפור חדש, סיפור על נס שלא מאיים על שום אימפריה". המחבר איננו "מגלה" לנו האם הוא אישית מאמין שהתרחש נס פך השמן, אך הוא כן ממשיך לבאר שתודעת הנס היא חשובה לבניין שלם של חג המשלב בתוכו הן את שמירת עיקשת על המסורת והן של רוח הנעורים של המרד במוסכמות.

אני מניח שמי שקרא עד כאן יכול כבר להבין בעצמו שלמי שמפריע סגנון אקדמי בלימוד תורה, כדאי שיתרחק מהספר הזה. למי שיכול לסבול או אפילו נהנה מכתיבה כזו, אני יכול לומר שהספר הזה מוסיף הרבה רוחב דעת ופותח את העיניים לדברים קטנים שלא תמיד שמים לב אליהם (לדוגמא: האם אי פעם שמתם לב ששמו של אנטיגונוס איש סוכו מעיד עד כמה התרבות ההלניסטית חדרה עמוק לתוך החברה היהודית בתקופה שלאחר אלכסנדר מוקדון?).

הדבר שהכי לא מצא חן בעיני בספר היה סידור הערות השוליים. הערות השוליים מרוכזות בסוף כל שער. דבר זה מקשה מאד על קריאת ההערות, ודי מודע אפשרות לעכוב אחריהם במהלך הקריאה.
מבחינת הכתיבה, הטקסט זורם ולא משעמם לא בתיאורים ההסטוריים ולא בניתוחי המדרשים. עם זאת, ההרגשה שאני יצאתי איתו לאחר קריאת הספר היתה שהניתוח של חלק ממקורות חז"ל לא מגיע עד למיצוי. זה רק הרגשה, כך שקשה לי לתת דוגמא לכך, אך אנסה בכל זאת. בעמ' 174, המחבר דן עומד על ההבדלים בין הלל לשמאי. תוך כדי הדברים מובא הסיפור על הגוי המבקש להתגייר "על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת". המחבר דן בתגובתו של הלל לעומת תגובתו של שמאי, אך איננו נכנס לדיון של מדוע הלל ענה דווקא את מה שענה וכיצד תשובה זו משקפת (או לא) את שיטתו.
עוד הערה על הספר הוא המחיר. הספר יצא לאור בהוצאת ידיעות ספרים, הוצאה שדי מבטיחה חשיפה מירבית לקהל הקוראים הפוטנציאלי. עם זאת, על אף (או אולי בגלל) החשיפה המרובה, מחיר הספר איננו זול. המחיר הרשמי של הספר הוא 98 ש"ח. עבור ספר של 300 עמ' לא צפופים, לדעתי זה הרבה כסף. אפשר לדוגמא להשוות לספר ההר הטוב הזה המכיל כ550 עמודים על נייר כרום ומחירו כ80 ש"ח. אחת הסיבות שייקח לי זמן עד שאתחיל לקרוא את הכרך השני בסדרה הוא שאעדיף להמתין עד שיהיה מבצע באחת מחנויות הספרים.

יום חמישי, 29 בינואר 2009

חזרה בזמן - מאת: חיים ולדומירסקי

קטע הומוריסטי שהתפרסם השבת בעלון "עולם קטן". אני מודה לחיים על הרשות לפרסם זאת גם כאן.


לא ברור מה היא המניעה החוסמת את אפשרות החזרה בזמן.
הסיבות הפיזיקליות למניעה זו לא משכנעות – הטכנולוגיה השתפרה, כלי הרכב מהירים יותר. תיאורטית אין שום מניעה לחזור בזמן ועדיין נראה שלא התקרבנו באמת לעבר החזרה בזמן.
לא מעט אנשים עומדים תמהים מול עובדה זו.
בעיקר נשים.

מחקרים מראים שככל הנראה סיבת אי האפשרות לחזור בזמן באמת אינה פיזיקלית, או במילים אחרות זו אינה בעיה אובייקטיבית אלא סובייקטיבית.
זה תלוי באדם עצמו.
יש אנשים שמסוגלים יותר להתקרב לגבול החזרה בזמן מאחרים וזו עובדה.
בין אם אלו גורמים גנטיים, תכונות אופי או אולי חינוך אחר.

ישנם המאפיינים את הבעייתיות שבחזרה בזמן בכלל כבעיה אתית.
הטיעון הוא בערך כך "אם יהיה אדם שיוכל לחזור בזמן יצפו מכולם שיוכלו לחזור בזמן"
בעיקר הנשים יצפו.

(האמת שפעם שמעתי שישנו טיעון פילוסופי כנגד החזרה בזמן, פרדוקס, אם תחזור בזמן אז תוכל להרוג את סבא שלך. אבל אף פעם לא הבנתי אותו. מה אתה דביל? סבא שלך??? חוץ מזה מה הקשר? ואם לא תחזור בזמן לא תוכל להרוג את סבא שלך?)

לא צריך לצפות לגדולות ונצורות מהחזרה בזמן, מה כבר ישתנה?
לא ממש ברור איך החזרה בזמן היתה משנה את חיינו.
אולי קצת היינו רגועים יותר.
בעיקר הנשים.

רק אתמול כשחזרתי הביתה מהעבודה אשתי שאלה אותי בכעס "תגיד לי - זה כ"כ קשה לחזור בזמן?".
יאללה, כולה רבע שעה איחור
מה הסיפור ?

יום רביעי, 28 בינואר 2009

מדרש לפרשת בא

מלכתחילה חשבתי לכתוב על המדרש הזה:
דבר אחר "החדש הזה לכם" הדא הוא דכתיב: (זכריה ד, יד) "אלה שני בני היצהר העומדים על אדון כל הארץ" אמר רבי לוי: מלמד שהיה הקדוש ברוך הוא חוזר ומבקש באיזה דבר לגאול את ישראל ולא היה מוצא, עד שמצא זכותו של משה ושל אהרן והיא עמדה להם הדא הוא דכתיב: "אלה שני בני היצהר" למה הדבר דומה? למלך שבקש לישא אשה ובאו ואמרו לו ענייה היא אין לה בעולם אלא שני נזמים בלבד. כך אמר הקדוש ברוך הוא: דיין לישראל שיגאלו בזכות משה ואהרן לכך נאמר "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן":
אך משזכרתי כי פרשת בא השבוע, החלטתי להביא בפניכם את דבריו היקרים של הרב אליהו כי-טוב מספרו "ספר הפרשיות" (עמ' קפו-קפח). אינני מכיר בכל עשרת הכרכים של הספר עוד מקום שבו הוא כותב באופן שהוא כותב כאן (אולי למעט על סיפור לוט והוצאתו מסדום - ויש איזה שהוא קשר בין נושאי שתי הפרשיות). כעיקרון ספר הפרשיות הוא ליקוט, אך לא תמיד ברור מניין הדברים מלוקטים ומה הוא תוספת של המחבר. הקטע שלפנינו מסומן ע"י הרב כי-טוב עם המילים: "מדרש הגדול, חתם-סופר", אינני יודע מה מהדברים הבאים באמת מופיע שם ומה הוא חידושו העצמי של המחבר. תהנו:

"ויאמר לו פרעה: לך מעלי. השמר לך, אל תוסף ראות פני, כי ביום ראותך פני - תמות".
שמע משה גערה זו מפי פרעה ושמח עליה שמחה גדולה. ולא אחר משה להשיב עליה תשובה כדת: "ויאמר משה: כן דברת" - יפה דברת ובזמנו דברת. אמת - "לא אוסף עוד ראות פניך"!
מה שמועה שמע משה ושמח? וכיצד אמר משה "לא אוסף עוד ראות פניך"? ושמא יצטווה עוד מפי הגבורה לראות פני פרעה עוד?
...
ואולם, גם רמז נעלה נרמז משה מדברי פרעה ומשה שמח עליו שמחה יתרה, ואפילו אם פרעה עצמו לא התכוון לכך.
אתה מוצא בכל מקום בתורה שכתוב "השמר לך" ואזהרה אחריה, כך היא נכתבת: "השמר לך... פן", אף כאן היה לו לאותו רשע לומר: "השמר לך פן תוסף", לא אמר אלא "אל תוסף"!
באותה שעה הסיח משה דעתו מן הפה הדובר אליו ואזנו קלטה רק אזהרה כאילו מפי עליון יצאה, שכך מנהיג הבורא את עולמו ומדובב את כל היקום עד שאבן מקיר תזעק ומשמיע לכל הארץ והדרים עליה את קול ה' ודברו.
הנה ראה זה עתה פלא, גדול שבפלאים: אף פיו של אותו רשע עולם נעשה כשופר לקול בוראו ויוצרו וזועק אל משה צדיק עולם: "אל תוסף"!
"אל תוסף" - ציווי.
"אל תוסף" - הבטחה.
מי חרש ולא ישמע את קול ה' המדבר עתה מתוך גרונו של יצור עלוב זה?!
מי פתי ולא ישמח לקול הגערה הזו כשהיא יוצאת מן הפה של הלז - "אל תוסף ראות פני, כי ביום ראותך פני תמות"!
הרי זה סוף חשבון-עולם, חשבון-עד שעלה לכל יצורי תבל בשבעים ושבעה ימים של דם וצער אין סוף ואין קץ, ועתה בא סוף וקץ לאותו חשבון איום - ולא ישמח? לפני שני אלפים חמש מאות ארבעים ושמונה שנים, אז החשבון התחיל:
היוצר אמר ליצור כפיו: "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, כי ביום אכלך ממנו מות תמות"!
אותה שעה עמד לו אביו ורוחו של זה העומד עתה מול אור פני משה, נחש ערום, מרשיע ומשטין ומפתה את האדם ומראהו כי טוב העץ למאכל - "ותקח (האשה) מפריו ותתן גם לאשה עמה ויאכל" - אותה שעה נזדעזע העולם. כל הבריאה חישבה להימוט, נפל כתר הבריאה ביד הנחש!
היה כל היקום עולם ומלואו זועק ומתחנן לאדם: אכלת - אל תוסף!
והאדם משיב: אכלתי - ואוכל עוד! הנחש הפילני, דבק בי, מלפפני ואינו מרפה, מכריחני, איני יכול לו!
מאז, הפך עולמו של הבורא מגן עדן לגהנם שהנחש עושה בו כבתוך שלו. זעיר פה זעיר שם קמים כנגדו תולדות אדם ונאבקים בו, וסוף שהנחש גובר על כל שאר תולדות אדם והוא מרעים בקולו תמיד: שלי אתם, ואני מצוה: אכלתם - הוסיפו עוד! עד -
עד שבא מבול לעולם ושטף הכל והותיר פליטה קטנה - והנה זה שוב אותו נחש הופיע ובא ושוב הו שולט בעולם כאילו שלו היה.
[כאן הרב כי-טוב ממשיך לתאר את תולדת האבות ועם ישראל עד הירידה למצרים]
והנה כמה קשה היא גאולה זו. עדיין אותו נחש תופס בהם ואינו מרפה. אם תחתוך בשרו לחתכים, ארסו אינו מפסיק לפעפע אפילו שעה אחת. והגיעו דברים עד כדי כך שמשה התחיל להתירא מפניו כי לא יוכל לו לזה, ואילולא אמר לו הקב"ה: "בא אל פרעה" - בוא עמי ואני אלחם בו, כבר היה משה בורח ממנו אחר מכת הברד. שכך ראהו כי חזק הוא ואינו מרפה מבלעו אשר בלע.
והנה ראה נא ראה, שמע נא שמע - הרי פיו של אותו רשע גוער וצועק: אל תוסף! הוא המתירא, הוא המזהיר, הוא המבקש את הפרידה - ובלשון קונו הוא צועק: "כי ביום ראותך פני תמות"! - ולא ישמח משה לשמע גערה זו?!
ישמחו השמים ותגל הארץ, אמרו בגויים, ה' מלך אף תכון תבל בל תמוט...
אף משה השיב כדת: אכלתי - ולא אוכל עוד!
"לא אוסף עוד ראות פניך"!

יום שני, 26 בינואר 2009

רשמים מהכנס השנתי למצוות התלויות בארץ

אחד מילדי היה קצת חולה היום, אז ניצלתי את ההזדמנות שהייתי צריך להשאר איתו ולקחתי אותו לאוניברסיטת "בר-אילן" למושב הראשון של הכנס השנתי של מכון התורה והארץ. המושב עסק בסיכום שנת השמיטה תשס"ח - לבטים, הישגים ויעדים.

מר אהרן צויבל, שהוא מרכז המטע במושב כרמל שבדרום הר חברון, הסביר כיצד הם שמרו שמיטה במטעים שלהם ע"י הצטרפות לאוצר בית דין (של אוצר הארץ, הרב לנדאו והרבנות הראשית). הוא הציג מצגת עם תמונות של כל העבודות שנעשו לקראת ובמהלך שנת השמיטה במטעים ואף הציג גרפים עם השוואות של כמויות ואיכויות הפירות של שנת השמיטה לעומת השנים האחרות. מלבד ההדגמה החיה של איך נראים העבודות החקלאיות השונות, הוא (וגם דוברים אחרים) הדגיש שחלק מהפעולות שנעשות בשנת השמיטה, נעשות אך ורק כדי שהצרכן יקנה את הסחורה. לדוגמא: אם הפרי יצא קטן או תאום (שני פירות דבוקים) הצרכן לא ירצה לקנות ואז הפירות סתם ילכו לאבדון. הפעולות הללו נכללות ב"אוקמי פירא" שהחזו"א (כחלק מהמגמה הכללית שלו להקל בדיני שמיטה) הקל בו והרב קוק זצ"ל החמיר בו (והתיר רק אוקמי אילנא).

מר ירחמיאל גולדין, האחראי מטעם משרד החקלאות על ענייני השמיטה, נתן בהרצאתו רשימה ארוכה של נתונים הקשורים בשמיטה. החל באחוז הצרכנים המעדיף יבול נכרי (14%) וכלה במספר החקלאים המשביתים לחלוטין את שדותיהם בשמיטה (200). ההרצאה היתה מעניינת מאד, אך לא הצלחתי לקלוט את כל הנתונים. מה שכן הצלחתי לקלוט זה שבעקבות הגירוש מגוש קטיף ועלית החמאס לשלטון, לא היתה יבוא מעזה במהלך השמיטה. רוב התוצרת של יבול נכרי הגיעה מערביי ישראל, ערביי יו"ש ויבוא מירדן. חלק מהתקציב המיוחד שהוקצה למשרד החקלאות לקראת השמיטה (שהוא סך הכל למעלה מ100 מיליון ש"ח, יותר מפי שלוש משמיטה תשס"א, אך כנראה שרק כ70 מיליון ינוצל) הולך לעידוד הגברת החקלאות של ערביי ישראל לקראת השמיטה כדי שלא יצטרכו לייבא מחו"ל.

הרב זאב ויטמן והרב אברהם יוסף דיברו (בנפרד כמובן, אך מתוך כבוד הדדי) על היתר המכירה ועל אוצר בית הדין של הרבנות. הרב זאב ויטמן הציג את שיטתו שאם רוצים שתהיה שמיטה ממלכתית ולהפחית את ההסתמכות על היתר המכירה, אין מנוס ויש להקל בכל מה שקשור במכירת/חלוקת תוצרת קדושת שביעית במערך השיווק הרגיל ובשיווק לנוכרים. הרב יוסף (שהתבטא במהלך הרצאתו "לא נביא אנוכי, אולי בן נביא") טען שאי אפשר לבצע קפיצות, ויש להתקדם לאט לאט לקראת שמירת שמיטה כהלכתה. הוא אמר שאם משווים בין כמות החקלאים שומרי השמיטה לפני שלושים וחמש שנה לבין היום, השינוי הוא לא יאומן. לדבריו, ככל שיהיו יותר צרכנים שיעדיפו לא לסמוך על היתר המכירה ירבו יוזמות כמו אוצר הארץ ודומיה המעודדים חקלאים להשקיע ולמצוא פתרונות נוספים. כל עוד אין את העידוד הזה לא ניתן לכפות על החקלאי לא לבצע היתר מכירה (ובכלל זה כפייה לבצע אוצר בית דין של הרבנות). אגב, בתוך דבריו הוא הזכיר ששלושה מבין חברי מועצת הרבנות הראשית דחפו למדיניות הפחתת היתר המכירה: הרב ראוכברגר, הרב שמחה קוק והרב שמואל אליהו. שניים מתוכם, הוא ציין, פעלו על סמך הוראות ברורות מהרב אלישיב שלא מכיר כלל בתוקף היתר המכירה.

מר איקה נס הציג את המערך הלוגיסטי של אוצר הארץ. בקיצור נמרץ הוא אמר שהם פועלים עכשיו להמשיך את שיווק החקלאות היהודית בכל שבע שנות השמיטה, ואם זה יצליח להחזיק מעמד אז כל המערך הלוגסיטי בשנת השמיטה הבאה תהיה הרבה יותר משומנת וטבעית מכפי שהיתה בשמיטה הנוכחית.

הדובר האחרון שאני שמעתי היה הרב חיים מלינוביץ, רב של קהילה חרדית דוברת אנגלית בבית-שמש. הרב מלינוביץ סיפר כי הוא הורה לקהילה שלו להסתמך על אוצר הארץ במהלך שנת השמיטה והוא הזכיר קהילה דומה שפעלה באותו אופן ברחובות. הוא תיאר כיצד ניסה לשכנע רבנים אחרים של קהילות בעלות אופי דומה לקהילה שלו לעשות צעד דומה אך הוא לא הצליח, אם משום שהקהילות האחרות יותר קרובות מנטלית לחרדים הישראלים ואם משום פחד (חרדים, כבר אמרנו) להקל כחזון-איש. הוא גם תיאר כיצד חלק מהרבנים שאיתם דיבר ניסו לגשת לרב אלישיב ולשאול אותו בעניין אך אנשי בית הרב אלישיב מנעו מהם את הגישה לרב. הרב מלינוביץ האריך לדבר על כך שיש הרבה משותף בין החרדים דוברי האנגלית בארץ לבין הציבור הציוני דתי, ושלדבריו יש מקום לשיתוף פעולה פורה בין שתי האוכלוסיות. זאת, בניגוד כמובן לציבור החרדים הישראלים, שהוא לא רואה מקום לשיח בינם לציבור הציוני דתי.

אוניברסיטת בר-אילן מסריטה את כל הכנס החשוב הזה. אני מקווה שיימצא מי שיעלה את זה לרשת, כדי שגם מי שלא היה באולם יוכל להחכים.
עוד דבר אחרון שקשור לעניין הזה. בכנס עודדו חתימה על מנוי לכתב העת "אמונת עתיך". עפ"י מה שפרסמו, כתב העת ניתן בחינם, והמנוי נדרש לשלם רק עבור המשלוח (36 ש"ח ל6 גליונות - ממש גרושים). אני הקטן לא מבין מדוע שלא יעלו את זה פשוט לאינטרנט ויגמרו עניין. אני בכל מקרה מבטיח שכאשר יעלו את זה לאינטרנט בזמן אמת (לא שנתיים אחרי ההוצאה לאור) אני אסקור את זה כאן בבלוג. ועוד בעניין כתב העת, אולי זה יותר מדי להוציא שש גליונות בשנה בעניין מצוות התלויות בארץ, ואולי כדאי לרדת ל4 גליונות לשנה.

יום ראשון, 25 בינואר 2009

בי"ס ממלכתי-תורני ולימוד גמרא

בסוף שבוע שעבר השתתפתי במפגש המבשר את פתיחתו של בית ספר ממלכתי-תורני במודיעין. עד היום בתי הספר היסודיים במודיעין היו כולם ממלכתי-דתי, למעט בית ספר אחד בניהול חרדי הפונה לציבור שלנו שהעירייה לא מכירה בו ולכן מערימה עליו קשיים. למעשה, לרב ההורים לא היתה בחירה לאן לשלוח את ילדיהם, שכן בתי הספר הממ"ד היו מחולקים עפ"י אזורי רישום, ולמי שלא היה מעוניין להכניס את ילדו לבי"ס בניהול חרדי (שאינני יודע אם זה כזה נורא, אך זה די מפחיד את רוב ההורים כאן ובמיוחד לאור העובדה שהעירייה מערימה עליו קשיים) לא היתה ברירה אחרת.
לאחר מאבק ממושך של קבוצת הורים מהעיר, העירייה בשיתוף משרד החינוך הסכימה ללכת לכיוון פתיחת בית ספר שיוגדר תורני ולא יהיה כפוף לאזורי רישום. מכיוון שבית הספר הוא ממלכתי גם לא ניתן לבצע בו מה שמכונה (מעט ברשעות, יש לומר) סלקציה, אלא כל הורה המעוניין בכך והממלא אחר תקנון בית ספר יוכל לרשום את ילדיו לשם.
המנהל המיועד של בית הספר, הרב אבי שוחטמן (בנו של פרופ' אליאב שוחטמן), הציג את החזון שלו לבית הספר. שיטת החינוך בבית הספר יהיה מושתת על שיטת ברקאי, עם שינויים קלים. למי שלא מכיר מדובר על שיטה המבוססת על ריבוי שעות לימודי קודש כאשר התוכנית היא שעד לכיתה ד' התלמידים יסיימו את כל התורה (בפשט) ורוב נביאים ראשונים, ובכיתה ד' יתחילו ללמוד משנה עם מטרה לסיים באותה שנה את רוב סדר מועד.
לעת עתה, כיוון שבית הספר רק עתה נולד, מדובר על פתיחת כיתות א' וב' עם אפשרות לכיתה ג' בהתאם להרשמה. באופן זה, הצגת תוכנית הלימודים באופן כללי עד לכיתה ד' היה אמור לספק את ההורים. המנהל המיועד הרחיב ודיבר אודות מעלותיה של שיטת ברקאי בכך שהוא מקרב את אפשרות ההשגה של הילד את לימודי התנ"ך והמשנה.
בשלב מאוחר יותר של הערב שני הורים ביקשו לדעת מה התוכנית לגבי לימוד גמרא. המנהל השיב, שכיוון שמתחילים ללמוד משנה רק בכיתה ד', לימודי הגמרא יתחילו רק בכיתות הגבוהות של בית הספר (אגב, זה שונה משיטת ברקאי המקורי, המדבר על התחלת לימוד הגמ' רק בכיתה י'). שני ההורים לא הרפו ושאלו אם זה לא מאוחר מדי ואם לא עדיף להקדים את התחלת לימוד הגמרא לכיתות נמוכות יותר.
כששמעתי את השאלות הללו אודות לימוד גמרא, חשבתי שאני עומד להתעלף (מה שהרגיע אותי היתה העובדה שאחד ההורים ששאלו היתה אשה שמימיה לא למדה גמרא...).
כאמור, המנהל האריך להסביר על שיטת הלימוד של התנ"ך והמשנה, אך כאשר עלו שאלות על לימוד גמרא לא נאמרה מילה על השיטה. על אף שלימוד גמרא לא היה בכלל הנושא, כך שיכול להיות שאני טועה, הרושם שלי היה שילדי ילמדו גמרא בדיוק כפי שאני למדתי בביה"ס הממ"ד.
בראשי עלתה דמותו של הרב ד"ר פנחס היימן, בעל שיטת הרבדים, שזכיתי והכרתי היטב בילדותי. הרב היימן פיתח את שיטת הרבדים מכיוון שהגיע למסקנה שלא ייתכן שלכל מקצוע יש היום שיטות לימוד פדגוגיות מצויינות, ורק לימוד הגמרא נשאר בשיטה מאובנת. הדחייה הרגילה של דבריו הוא, שאדרבה נמשיך ללמוד כפי שלמדו אבותינו. אך דומה שהטענה שלו היא נצחת - רוב אבותיי-אבותיכם לא למדו גמרא. אנו נמצאים בדור שכל ילד כבן 10 כבר מצופה ללמוד גמרא, ושוכחים שאך לפני דור רק המובחרים ביותר ידעו איך ללמוד גמרא. כיצד ניתן לשנות את קהל היעד של המקצוע ולא להתאים את השיטה הפדגוגית לקהל החדש?
גם מי שלא מסכים עם שיטת הרבדים חייב להתמודד עם השאלה הזאת.

למעוניינים להרחיב בנושא, אני ממליץ להאזין לשיעור של הרב היימן (באנגלית) שניתן למצוא יחד עם דפי מקורות ומצגת כאן.

נחמה פורתא

בימים אלו של פילוג בתוך הציבור שלנו הלוואי והייתי מוצא מעט נחמה בצרות של אחרים.

לדוגמא, כך מסביר פעיל מרכזי ב"דגל התורה" הפלג הליטאי של מפלגת "יהדות התורה", הרב מרדכי בלוי, מדוע על החרדים הליטאים לתת את קולם כרגיל ליהדות התורה ולא "חס ושלום" לש"ס (חוץ מההדגשה, לא נגעתי):
המרכיבים של 'יהדות התורה' הן מפלגות שמנוהלות על-ידי גדולי הדור, שבמשך שנים מסרו את נפשם למען עולם התורה. ש"ס לא יודעים איך לדאוג לזה. יתירה מכך, אני אתן לך דוגמה. אם 'יהדות התורה' נמחקת מהמפה, ונשארים רק נציגי ש"ס, אפילו שהם ידאגו לעולם התורה. הם יהיו הבעלי בתים. הם יוכלו לכוף אותנו להכניס את הילדים שלהם למוסדות שלנו, חייבים כח פוליטי.

התפרסם באתר "בחדרי חרדים" (לינק).

לפחות לא ניתן לומר על המרואיין שהוא "אחד בפה ואחד בלב".

יום שבת, 24 בינואר 2009

ביקורת ספרים: "ההר הטוב הזה" - חייו ופועלו של הרב שלמה ז. מן-ההר

כשיצא הספר "ההר הטוב הזה" על הרב שלמה מן-ההר של הרבנית פועה שטיינר לאור, הוא התלווה בהרבה תקשורת אוהדת במגזר שלנו - רעיון אוהד ב"בשבע", ביקורת אוהדת מאד של הרב נריה גוטל (תלמיד הרב מן-ההר) ב"הצפה" (ומן הסתם היו גם דברים נוספים שפספסתי). כאוהד מושבע של ביוגרפיות הייתי בטוח שזה רק עניין של זמן עד שאמצא את עצמי מתחיל לקרוא את הספר. מכיוון שהבאתי בעבר מספר דוגמיות מהספר, אני מניח שכולם יודעים שנהנתי ממנו מאד. כשאני הייתי בגיל הנערות, הספר "הכל לאדון הכל" של רוחמה וייס על אביה השפיע עלי הרבה, ואני בטוח שלספר "ההר הטוב הזה" תהיה השפעה דומה לכל נער או מבוגר שיקרא אותו.

הרבנית שטיינר, בתו של הרב מן-ההר, הצהירה ברעיונות שנתנה וכן בהקדמה לספר שאין לה שום עניין לתאר באופן היסטורי את אביה, אלא ניסיון לכתוב ספר חינוכי לאור דמותו של אביה. במבחן התוצאה, אין לי ספק שהיא הצליחה במשימה הזאת במאת האחוזים. הקורא שם לב במהלך הקריאה שהוא לא תמיד יודע באיזה שנה בדיוק נמצאים, ושיש פרטים מחייו וממשפחתו שלא נמצאים בספר, אך המסר החינוכי הוא שלם. אין מדובר בספר שכותבת בת על אביה כספר המיתולוגי של הגב' מייזלמן על אביה ואחיה הרבנים לבית סולובייצ'יק, ולא תמצאו בספר אפילו מילת ביקורת אחת כלפי האב-הרב, אלא ניסיון להציג אדם שלם במידותיו, בגאונותו, בחשיבתו ובהליכותיו. עם זאת, גם אין כאן ספר המציג את הרב מן-ההר כקדוש עליון שכבר ידע לברך "שהכל" כשינק, אלא יש מספר סיפורים (שהרב עצמו היה מספר בבגרותו) המראים כיצד קיבל תוכחה בילדותו וכיצד התוכחה השפיעה עליו במהלך חייו. כדוגמת סיפור על תחבולה שעשה בילדותו כשהיה מדלג על שעת התפילה בחיידר בעיר העתיקה בירושלים ועל התוכחה שהוא קיבל מסבתו או כאשר ביקש בארוחה מנה תוספת לפני שכל המסובים קיבלו.
המחברת עשתה מאמץ ניכר לכתוב את הסיפורים עם רקע מתאים כדי שהקורא יבין את המציאות ואת דברי אביה בקונטקסט הנכון. ניתן למצוא בספר פסקי הלכה, הנהגות והליכות מחכימות ומאירות שניתן ממש ללמוד מהם למעשה (על אף שהמחברת מפצירה בקורא שלא ללמוד שום דבר למעשה מהספר). לדוגמא, אני בטוח שהרבה אנשים ימצאו עניין בדבריו של הרב מן-ההר על פסיקה עפ"י הערוך-השלחן (עמ' 358):
ר' שלמה קסירר, כיום במצפה יריחו (ממחברי הספר "מסיני ללשכת הגזית" - תוספת שלי), פנה אליו בשאלה: מה עושים כשיש מחלוקת בין "ערוך השולחן" לבין ה"משנה ברורה"?
הרב ענה: צריך ללכת אחרי מי שגדול יותר בחכמה ובמניין.
בחכמה - אי אפשר לדעת מי גדול יותר.
במניין - אין ספק, שספר ההלכה של ה"חפץ-חיים" - ה"משנה ברורה" - התקבל ברוב קהילות ישראל.
כיוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל ניתן להביא את הפסקא הבאה (עמ' 353) שהובאה ללא שום תוספת הסבר (ואשמח אם מישהו יכול להסביר לי את טעמו):
שאלה: אני מתכוננת לנסוע לשבת, בביתי לא יהיה אף אחד - כיצד עלי להכין את הדירה לשבת?
תשובה: בחדר אחד עלייך לפרוש מפה על השולחן לכבוד שבת.
המחברת מאריכה מאד בדרכו החינוכית של הרב. הרב הדריך את בנותיו שפסגת חייהם הוא להיות נשואים לבני-תורה ולדאוג לצרכי הבית. את חינוך בנו הוא דאג שיהיה על טהרת הקודש - תורה בלבד. עם זאת, הרב לימד במוסדות שלא בהכרח החזיקו באותה השקפת עולם. אינני יודע בודאות אך הרושם המתקבל מהספר הוא שבנו ורוב בנותיו וחתניו עוסקים בחינוך כמו שהוא עסק. המחברת אינה מנסה לפתור את הסתירה כביכול בין חינוך אנשי ביתו לחיי תורה בלבד, לבין הוראה ושימוש ברבנות אצל ציבור שאינו מחזיק באותו אידיאל.
המחברת דואגת לתאר די באריכות כל דמות שהיתה לה השפעה על הרב מן-ההר. כך אנו זוכים לפנינה אמיתית בדמות תיאור דמותם של ראשי ישיבת טעלז שלפני השואה (למי שמרים גבה למקרא דברים אלו, שינסה למצוא חומר מפורט ואיכותי אודות ישיבה זו), ועוד דמויות מופת מהיישוב הישן בירושלים. עם זאת, את תחילת הספר המתאר את כל המשפחתולוגיה של אבותיו ואבות אבותיו של הרב אני מצאתי מעט מייגע. [אגב עניין זה, אני שמעתי פעם שבישיבת טעלז היה איזה שהוא שילוב של לימודי חול בלימודי הישיבה הרגילים. בדברי המחברת אין איזכור למשהו כזה, ועוד יותר שהרב מן-ההר היה מתבטא שהוא מעוניין שבנו יתחנך על בסיס "תורה בלבד" כפי שהיה בטעלז. אם למישהו יש יותר מידע בנושא - אשמח לדעת.]
לסיכום, אם אי פעם נהנתם מספר ביוגרפי-רבני, סביר בהחלט שתהנו מהספר הזה.

הכנס השנתי למצוות התלויות בארץ

הכנס השנתי של מכון התורה והארץ המתקיים בדרך כלל בט"ו בשבט, יתקיים השנה ביום שני הקרוב, א' בשבט באוניברסיטת בר-אילן.
הכנס יעסוק בחלקו הראשון בסיכום שנת השמיטה ה'תשס"ח והתחלת ההערכות לקראת שמיטה תשע"ה בין הדוברים: הרב זאב ויטמן, הרב אברהם יוסף, הרב יהודה הלוי עמיחי, חקלאים ונציג משרד החקלאות, רב מהציבור החרדי ועוד. בחלקו השני יעסוק הכנס בענייני אקולוגיה וסביבה עפ"י היהדות. בין הדוברים: הרב שלמה דיכובסקי, מו"ר הרב שבתי רפפורט, הרב יעקב אריאל ועוד. ההרצאה האחרונה בכנס יעסוק בנושא ההולך ומתקרב: ברכת החמה.

לתוכנית המלאה ראו כאן.

היו מספר שנים שהשתתפתי בכנסים של מכון התורה והארץ ותמיד נהנתי. לצערי, בשנים האחרונות לא מתאפשר לי להקדיש יום שלם להשתתפות בכנס, אך כרגיל אני מקווה שיעלו את ההרצאות לרשת כדי שנוכל כולנו לשמוע ולהחכים. אם מישהו מבין הקוראים מתכוון להשתתף, אשמח לפרסם סיכום.

יום רביעי, 21 בינואר 2009

מדרש לפרשת וארא

"את כל גבולך בצפרדעים" רבותינו זכרונם לברכה אמרו: המכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצריים גרם להם שיעשו שלום ביניהם. כיצד? היה מחלוקת בין בני כוש ובין בני המצריים. המצריים אומרים עד כאן תחומנו והכושים אומרים עד כאן תחומנו. כיון שבאו הצפרדעים עשו שלום ביניהם. הגבול שהיו נכנסות לתוכו הדבר ידוע שאין השדה שלו, שנאמר: "את כל גבולך" - גבולך ולא של אחרים.
המדרש מתאר איך שמכת הצפרדעים הביאה איתה גם שלום עבור המצרים. מכיוון שהצפרדעים היו אך ורק בתוך גבול מצרים, יכלו המצרים להעזר בהם על מנת לקבוע את גבול ארצם, ועל ידי כך להגיע לשלום עם שכניהם.
מלכתחילה חשבתי להסביר את המדרש הזה באופן הבא. על פניו הצפרדע הינו יצור שכולו טוב. הוא איננו מזיק לאף אדם ואינו טורף אף אחד (חוץ מחרקים קטנים). מכת הצפרדעים, בניגוד למכת כינים, ערוב וארבה איננה בהמצאות הצפרדע אלא בכמות שלו. כמו התובנה הרווחת האומרת שיותר מדי טוב זה לא טוב (או כדברי חז"ל שטוב מאד זה המוות). המדרש הזה בא להראות שגם עם ריבוי הטוב והלא-מזיק יוצר מציאות של רע בעולם, בכל זאת בסופו של דבר ישאר רושם של טוב כי ביסוד הדבר הוא טוב.
ולכן מכת הצפרדעים - המכה של היצורים הלא מזיקים ההופכים בכל זאת למכה, בהכרח שיביאו איתם גם קצת טוב אחרי הכל, כי הם הרי לא מזיקים.
זה פן אחד, ואפשר להציע גם פן אחר.
חוסר האפשרות של פרעה למנוע מהצפרדעים להכנס לבית, לתנור, למיטה וכד' באה ללמד את פרעה ואת המצרים "כי אני ה'" - יש בעל בית אמיתי לעולם והוא לא פרעה. כפי שכתבנו לעיל, הצפרדעים לא באו להזיק לאף אחד ולא לאכול את התבואה, המימד המכתי שלהם היה עצם הימצאותם וחוסר היכולת למנוע מהם להיות בכל מקום.
גם אדם שמאבד בעלות על כל חפציו נשאר בעלים על דבר אחד - הוא יכול להחליט עם מי הוא רוצה לריב. עפ"י המדרש הזה, מכת הצפרדעים אפילו מנעה מהמצרים את הזכות האלמנטרית הזאת - הם הביאו איתם שלום עם השכנים. אפילו לבחור עם מי לריב לא יכל פרעה, והצפרדעים (כשליחם של בעל הבית) התערבו גם שם.

יום שלישי, 20 בינואר 2009

תורה עם דרך ארץ - כאידיאל או כדרך חיים

בגליון האחרון של "המעיין", טבת תשס"ט התפרסם מכתבו של הרב שמעון שוואב זצ"ל, רב קהילת יוצאי גרמניה בניו-יורק ומי שהיה לפנים רב בגרמניה, על מורשתו של הרב שמשון רפאל הירש (לינק). אלה עיקרי דבריו:
למרבה הצער, עקרון 'תורה עם דרך ארץ' אינו מובן כדבעי על ידי יהודים אורתודוקסים בני ימינו. אזרח שווה זכויות באמריקה המתירנית המקיים את חוקי התורה – עדיין אינו בן נאמן של תנועת 'תורה עם דרך ארץ'. עצם ההימנעות מלעבור של איסורי תורה ראויה לשבח והוקרה, אך אינה מהווה התגלמות של שיטת הרב הירש. כמו כן, מוסד אקדמי המיועד ללימוד מדע ופילוסופיה, לא על מנת לשרת את הבנת התורה או לקדם את המטרות של התורה - אלא כמחקר אנושי עצמאי, כדי להבין את העולם שמסביב ולשלוט בו (אפילו כאשר נוספת בו מחלקה ללימודים תורניים בלמדנות עמוקה) - אינו ענף של השקפת העולם של 'תורה עם דרך ארץ' שייסד ר' שמשון רפאל הירש. גם אוניברסיטה חילונית בישראל תחת הנהגה חובשת כיפה ועם לימודי יהדות, רחוקה ביותר מקיום שיטת 'תורה עם דרך ארץ'. איש מקצוע אורתודוקסי שאינו קובע עיתים לתורה, שאינו מקפיד בקיום מצוות, או שאינו צנוע בלבושו או בהתנהגותו, אינו הולך בדרכו של הרב שמשון רפאל הירש.
...
עלינו אם כן להיזהר מכמה אי-הבנות נפוצות. הדגש אינו בחלק השני של הביטוי 'תורה עם דרך ארץ' אלא בחלק הראשון: תורה - עם דרך ארץ. העיקרון המנחה איננו תורה ודרך ארץ או תורה ומדע כשותפים שווים, ובוודאי שלא דרך ארץ פלוס תורה. אין מדובר בסינתיזה של תורה עם התבוללות, ולא אורתופרקסיה הנבללת עם אמריקנות חומרנית. 'תורה עם דרך ארץ' זו תורה - עם דרך ארץ, כשתורת ה' בכללה משתמשת ב'דרך ארץ' בתור אמצעי כדי לממש את התורה בשלמותה. התורה משמשת כמזון אלוקי, וה'דרך ארץ' האנושית משמשת כתבלין מוסיף טעם וריח, כדי שטעמה של התורה יתקיים בפריחה מושלמת.
קיימים רק שני כיווני מחשבה לגיטימיים: האחד הוא "אין לי אלא תורה" (`Torah only`), והשני הוא 'תורה עם דרך ארץ'. כל יהודי נאמן לתורה פועל למען אותה מטרה; קיימות שיטות ודרכים מגוונות לגבי הגישה והדרך אליה, אך כולן מובילות ליעד הנכסף של "יתגדל ויתקדש שמיה רבה".


נושא תורה עם דרך-ארץ הוא רחב מדי מכדי שנוכל להקיף אותו כאן, וזה איננו המטרה של הפוסט הזה, אלא רצון להעיר על נקודה אחת בדבריו של הרב שוואב.
ניתן לסכם את דבריו של הרב שוואב באופן הבא: אדם המקיים את מרבית מצוות התורה אך עם זאת איננו גודר עצמו כלל מהתרבות המערבית איננו יכול להכריז שהוא פועל בדרך "תורה עם דרך ארץ", וכיוון שכן הוא בבעיה, כי אם הוא איננו בדרך תורה עם דרך ארץ וכמובן שהוא איננו בדרך "אין לי אלא תורה" אזי הוא בעצם חסר דרך ומהלך בדרך שאינה כשורה.

הבה נעיין בדברים. "איש מקצוע אורתודוקסי שאינו קובע עיתים לתורה, שאינו מקפיד בקיום מצוות, או שאינו צנוע בלבושו או בהתנהגותו, אינו הולך בדרכו של הרב שמשון רפאל הירש.", כתב הרב שוואב. עפ"י המשפט הזה של ניתן להסיק שאיש מקצוע אורתודוקסי שקובע עיתים לתורה ומקפיד בקיום מצוות וצנוע בלבושו או בהתנהגותו, כן הולך בדרך הנכונה. אך על פי תיאור משנתו של הרב הירש, מה הקשר של אדם זה ל"דרך-ארץ"? האם זה שהוא בעל מקצוע? הוא הרי איננו משתמש ב"דרך ארץ" כדי להעצים את התורה? אלא אם כן נאמר שזה שהוא בעל מקצוע המאפשר לו להתפרנס וכך לקבוע עיתים לתורה, זה השימוש בדרך-ארץ לצורך התורה. אך האם לא ניתן לומר דברים דומים על אדם הצורך את תרבות הפנאי המערבית על מנת שיהיה לו כוחות להשקיע מעט ממרצו גם לצורך קיום התורה ומצוותיה?

כפי שכתבתי, אין כוונתי כאן לכתוב על מה הרב הירש כן חלם והגה, אלא רק להעמיד את הדברים באור שנראה לי כנכון. הרצון לחייב אנשים להכניס את עצמם לתוך מסגרת מוגדרת היא קשה ביותר, וקשה להאמין שהיא תצלח. מה שיש לקחת מהניתוח של הרב שוואב לשיטת הרב הירש הוא את האידיאל והשאיפה, אך יש חסרוך מסויים כאשר רוצים מתוך האידיאל והשאיפה למתוח ביקורת על כל מי שלא עומד באותו אידיאל.

אני מקווה שהדברים שכתבתי לא יותר מדי "מעופפים" ושעל אף המעורפלות שלהם הם יובנו לקוראים.

נ.ב. להשלמת העניין ראוי לראות את ההתכתבות של הרב שוואב בנושא לימוד חכמות שחלקו התפרסם ב"המעיין" (לינק)

יום שני, 19 בינואר 2009

השאיפה לצדק חברתי - תחילת נבואה

"ויך את המצרי... ויאמר לרשע למה תכה רעך"
הדרגה הראשונה בדרגות הנבואה היא התכונה הנפשית שאדם מחנך את עצמו להתקומם נגד עוול, לעזור ולהושיע צבור או יחיד מיד עושקיהם, האדם שמגיע לדרגה זו מרגיש בנפשו מניע ודחף לפעול נגד עוולה.
תחושה זו היא הנקראת רוח ה'. וזו משמעות הביטויים המופיעים בתנ"ך "ותצלח עליו רוח ה'", או "נחה עליו רוח ה'", או "היה ה' עמו".
משה רבנו מאז עמדו על דעתו פיתח תכונה זו שהפכה חלק מאישיותו. ולכן הרג את המצרי שהכה איש עברי, ולכן התערב בריב לא לו והוכיח את המכה כי לא יכול לשאת עוול.
גם שמגיע למדין כאדם זר ונרדף, מתייצב להושיע את בנות יתרו כי לא יכול לשאת קיום עוול כל שהוא.

מתוך: "מורה נבוכים על התורה", פרשת שמות - עפ"י מורה נבוכים חלק ב' פרק מה. מעובד ע"י הרב דוד מקובר בהוצאת מוסד הרב קוק.

יום ראשון, 18 בינואר 2009

מחיצה בבית הכנסת - חלק ד'

הדברים המתפרסמים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה.
לחלק א' - המקור לעשיית מחיצה בבית כנסת - כאן
לחלק ב' - הפן ההיסטורי - כאן
לחלק ג' - טעמה וגדריה של המחיצה - כאן
סיכום להלכה
סיימנו את חלק ג' בסיכום שלוש השיטות בעניין גדרה של המחיצה:
א. המחיצה צריכה למנוע הסתכלות של הגברים לנשים.
ב. המחיצה צריכה למנוע אפשרות של שיחה משני עברי המחיצה (אך גם למנוע ראיית דברים המוגדרים כערוה).
ג. למחיצה יש גדר כמו כל מחיצה הלכתית הבאה לתחום שטח שמספיק לה (מעיקר הדין) אפילו עשרה טפחים.
כיצד יש לעשות למעשה? כאיזה מהשיטות?
בספר "פסקי תשובות" כרך ב' סי' קנא אות ד הוא מצדד כשיטה הראשונה ואת דעתו של הג"ר משה פיינשטיין הוא מביא רק בהערת שוליים (13#) ובו הוא כותב:
וכולם (= "דברי יואל", "ציץ אליעזר", "משנה הלכות" ועוד) הסכימו לדחות את דברי שו"ת אגרות משה שמקיל בעניין גובה המחיצה, וגם הוא לא אמר דבריו אלא לשעתו ובמקומות מסויימים.
לצערי גישה זו רווחת בקרב ציבורים שונים, שאין להם בעיה לטעון שנושא שר' משה כתב עליו למעלה מעשר פעמים בשו"ת שלו ולא הזכיר שזה רק "לשעתו ובמקומות מסויימים", איננו נחשב כהוראה לרבים. אמנם, ר' משה כתב שתבוא ברכה על אלו המחמירים לשים מחיצה שלא רואים דרכה, אך בודאי שהוא לא הסכים עם דברי הפוסקים המחמירים שאין להיכנס לבית כנסת שרואים את הנשים דרך המחיצה.
אך יש בעיה נוספת עם גישתו של ה"פסקי תשובות", לכאורה יש מנהג כבר כמה מאות בשנים בקהילות רבות ממזרח וממערב שבנו את המחיצה לעזרת הנשים באופן שניתן לראות דרכו את הנשים. בתמונה הבאה (מכאן) ניתן לראות בית כנסת בהולנד שנבנתה באמצע המאה ה17, ורואים בברור שניתן לראות את עזרת הנשים מעזרת הגברים:

אני חושב שכל אדם שביקר או ראה תמונות מבתי כנסת חדשים או ישנים ברחבי העולם חש מיד שהמנהג הרווח בכל תפוצות ישראל הוא כפי שכותב הג"ר משה פיינשטיין, המחיצה יוצרת הפרדה ממשית בין המינים אך בדרך כלל אינה מונעת לחלוטין הסתכלות.

[ישנה גישה האומרת כי אין להביא ראיה מכך שעובדה שכך בנויים בתי כנסת בהווה ובעבר כי לעולם ייתכן שבית הכנסת נבנה שלא כדין, וגם אם ידוע שאחר כך היה במקום מורה הוראה חשוב, ייתכן ולא עלה בידו לשנות את המציאות. דומני ששמעתי בעבר גישה זו מהרב צבי שכטר מארה"ב בשיעור באינטרנט, אך לא הצלחתי לע"ע למצוא אותו. אני מוכן לשקול גישה זו במידה ולא מדובר בדבר הרווח במקומות שונים בעולם, אחרת אין מנוס מלומר שכך המנהג ושעל כן יש להורות כך להלכה. יש הרבה יותר מה להרחיב בגישה זו, אך אין כאן המקום כעת.]

כאן במודיעין שבתי כנסת נבנים בתקציב דל יחסית, המחיצה המצויה היא חצי-קיר בגובה כמטר אחד ולמעלה מהקיר וילון שדרכו ניתן לראות במעורפל באופן שהנשים תוכלנה לראות מה מתרחש בעזרת הגברים אך הגברים לא יוכלו לראות במדוייק (אך גם הם יכולים לראות במעורפל) את הנעשה בעזרת הנשים. מחיצה כזו בודאי עונה לגדר השלישי שלעיל (זה המיוחס לרב סולובייצ'יק), אך האם היא עונה לגדר של ר' משה פיינשטיין?

על פניו נראה, שכיוון שהמחיצה היא גבוהה מגובה הכתפיים וכיוון שלא נוח לדבר דרכו כדבר איש אל רעהו, אזי היא מהווה הפרדה מספקת המבדילה בין גברים לנשים (על אף שבודאי רצוי יותר עזרת נשים המוגבהת בכמעין מרפסת). עם זאת, אני חושב שיש מקום לדרוש להחמיר מעט יותר ולדרוש שהוילון יהיה עשוי באופן שלא בקלות ניתן להסיט אותו הצידה. אם כל אדם העומד מצד אחד של הוילון יכול להסיט אותו הצידה וכך לדבר בחופשיות אל האדם העומד מנגד, אזי אין כאן הפרדה המונעת קלות ראש, כפי שהגדיר זאת ר' משה פיינשטיין, לכן נראה שיש מקום להקפיד יותר ולדאוג לכך שהוילון יהיה ברובו רציף ויהיו בו רק פתחים מועטים כדי שהוא באמת יהווה גורם חוצץ בין שתי העזרות.

יום שבת, 17 בינואר 2009

דברים המתחדשים בכל יום

- הייתי השבת אצל בני משפחתי בבאר-שבע. אפילו שמענו אזעקת "צבע אדום" ונכנסנו למקלט הביתי על טפנו ונשינו. בבתי הכנסת בהם התפללתי היו פחות אנשים מהרגיל, אינני יודע אם זה בגלל שאנשים נוסעים יותר לקרובים מחוץ לעיר או בגלל שהם מעדיפים להשאר במקום בו יש מרחב ממוגן. גם ילדים רבים לא נראו בבתי הכנסת. חוץ מזה, מבחינת תכנים - דברי תורה, שיעורים וכו' הכל התנהל כרגיל וראשי הקהילות המקומיות לא הרגישו צורך להמעיט בשהייה בבית הכנסת כדי לאפשר לציבור לחזור לבתיהם מהר מהרגיל.

- הבטחתי לתת עדכון משבת שעברה. בשבת שעברה הגיע לבית הכנסת שלי הרב פרופ' דניאל הרשקוביץ', מלווה בתושב העיר אורי אורבך, לדבר בליל שבת. אני הצגתי אותו והזכרתי ששמעתי אותו מדבר בעבר והתרשמתי לטובה מדבריו. הוא עלה לדבר ואמר שכיוון שהזכרתי את מה שהוא אמר באותו הזדמנות, אז הוא יחזור על הדברים. את עיקרם כתבתי כאן. לאחר מכן בררתי על מה הוא דיבר בבית הכנסת השני בשכונה ושם הוא דיבר על נושא מפרשת השבוע. השיחה היתה נטולה הקשר פוליטי, אך אני מניח שמי שהקשיב היטב יכל לשמוע רמזים כאלה ואחרים.

- באותו ליל שבת אכל אצלי חבר שעלה לארץ מבריטניה לפני כחמש שנים. הוא התפלל בבית הכנסת השני בו דיבר הרב הרשקוביץ'. שאלתי אותו כשאלת תם מי דיבר אצלם, ותשובתו היתה: איזה פרופסור אחד שקשור איך שהוא ל"אחדות" (הסבר: "אחדות" זו שמה של המפלגה הדתית המקומית בעיריית מודיעין). כמה ימים לאחר מכן שאל אותי אחד מחברי הקהילה שלי: תגיד, מה הקשר של אורי אורבך למודיעין? עניתי לו שהוא גר בעיר. "אבל מה פתאום הוא התפלל אצלנו בליל שבת?" הוא שאל חזרה. עניתי לו: "הוא גם מתמודד מטעם הבית היהודי". ואז הוא שאל: "הוא לא תמיד היה פוליטיקאי, נכון?!".
יודגש, שני האנשים הללו אינם (!) יוצאים מהכלל. לדעתי, הם משקפים נכונה את מרבית קהל היעד של המפלגות הדתיות-לאומיות.

- גליתי השבת שיש עלון בשם "שבת אחים" (בעלון כתוב שיש להם אתר אינטרנט כאן, אך אני לא הצלחתי להכנס אליו). אינני יודע מי מוציא אותו לאור ומה המניעים שלהם, אך אני יכול לומר שהשבת היתה בעלון כתבה/מאמר מעניין שכתבה מיכל מלמד (שבמערכת כנראה הניחו שאנחנו אמורים לדעת מי היא...), תחת הכותרת "המפץ הגדול בציונות הדתית" ובו מתואר מחקר המנתח את הציונות הדתית לפלגים. להלן חלק מהדברים:
7.3% מבין חובשי הכיפות הסרוגות מגדירים עצמם חרד"לים. מתוכם 93% מעידים על עצמם כי הם "ימין קשה" ו7% כימין.
15% מגדירים עצמם כ"תורני לאומי" ומתוכם 70% אומרים כי הם ימין קשה, 28% כימין ו2% מרכז.
16.3% הגדירו עצמם כ"דתי לאומי" ושם ההתפלגות הפנימית היא 43% ימין קשה, 46% ימין ו11% מרכז.
ההפתעות הגדולות יותר היו כשהתברר כי 25.9% הגדירו עצמם "דתי לאומי ליברלי" עם התפלגות של 6.7% ימין קשה, 49% ימין, 32.3% מרכז ו12% שמאל.
ההפתעה המרעישה והדרמטית מכל היתה כשהתברר כי 35.5% מהציבור הציוני דתי מגדיר עצמו כ"דתי מודרני". ציבור ענק זה המתגורר ברובו בערים ובקיבוצים הדתיים מתפלג בתוכו באופן הבא: 2.4% מגדירים עצמם כימין קשה, 21.5% כימין, 30.9% כמרכז ו45.2% כשמאל.
אני חושב שדי ברור שיש להביט על מחקר זה קצת בספקנות, שכן בחירת אזורי המדגם והמשקל שנותנים לכל אזור משפיע באופן ישיר על התוצאות.

- ומסקר לסקר. ב"בשבע" של השבת פורסם אחד הסקרים המצחיקים ביותר שאני זוכר בשנים האחרונות (רובו פורסם גם כאן). התוצאות כפי שהובאו בבשבע מצביעים על כך שרוב הציבור חושב שכצל'ה יותר מתאים להיות מנהיג הציבור הדתי-לאומי, עם זאת ל-50% (!!!) לא היתה עמדה בנושא. בנוסף, בסקר שכחו לשאול למי מתכוונים להצביע. או אולי כן שאלו ורק שכחו לפרסם...

- באתר המחודש של הבית היהודי יש כמה דברים מעניינים (וגם לינק לבלוג הזה, נראה מי יצליח למצוא), ביניהם הקטע הבא:
האם אתם נשמעים לרבנים?
אנחנו מתייעצים עם רבנים הקרובים לנו אבל איננו מפלגה המצייתת לרבנים אלא תנועה המכבדת ונעזרת בהם. אנחנו מעדיפים שהרבנים היקרים לנו יובילו את החינוך וחיי הדת של הציבור וישאירו את הפוליטיקה המפלגתית לנציגי הציבור הפוליטיים. זה נכון לפוליטיקה ונכון לתורה.
אולי אם כן הגיעה השעה למעט בפרסום רשימות תמיכה של רבנים במפלגה, במיוחד אם חלקם הינם לא יותר מר"מים בישיבות תיכוניות... (אם כבר היה אפשר להסתפק רק ברשימה חלקית של ראשי ישיבות ורבני ערים)
באתר של האיחוד הלאומי, שגם עבר מתיחת פנים (אך עוד לא הוציאו ממנו את כל מי שכבר לא שייך לאיחוד הלאומי) אין מילה על רבנים, או על מי הם רבני המפלגה (גם לא מצאתי אף מילה על הפיצול) על אף שלפי מספר פרסומים עניין הרבנים היתה אחת הנקודות העיקריות שבגללן התרחש הפילוג.

אני מחפש מישהו שיכתוב מעין טור כזה מדי פעם המסכם את חדשות המגזר. אם יש מבין הקוראים מישהו שמוכן להתנדב לטובת העניין, בבקשה שיפנה אלי.

יום רביעי, 14 בינואר 2009

מדרש לפרשת שמות

מכיוון שאין לי יותר זמן לכתוב הערב, החלטתי לערוך ניסוי. הפעם, אני מפרסם את הפוסט הזה כפי שהוא, כתוב רק למחצה - עם השאלות בלבד. אתם מוזמנים במהלך הערב ומחר לכתוב בתיבת התגובות את רעיונותיכם. מחר בערב בעז"ה אמשיך את הפוסט בעזרת הרעיונות שאתם תכתבו או מהרעיונות שלי.
"אשר לא ידע את יוסף" וכי לא היה מכיר את יוסף? אמר רבי אבין: משל לאחד שרגם אוהבו של המלך. אמר המלך: התיזו את ראשו כי למחר יעשה בי כך. לכך כתב עליו המקרא, כלומר היום "אשר לא ידע את יוסף" למחר הוא עתיד לומר (שמות ה, ב) "לא ידעתי את ה'":
המדרש ממשיל משל - משל למלך שאדם אחד רגם את אוהבו. המלך פסק כי יש להרוג את הרוגם, כי אם הוא אינו מפחד לרגום את אוהבו של המלך יש חשש שגם במלך הוא יעיז לפגוע. הנמשל, עפ"י המדרש, הוא שפרעה פגע ראשית באוהבו של המלך וכמו אותו רוגם מהמשל יש חשש שפרעה יפגע גם במלך עצמו.
הבה נעיין בנמשל.
מיהו אוהבו של המלך שבו פרעה פוגע? לדעתי, אפשר להציע שתי אפשרויות: יוסף או עם ישראל. בזה שפרעה "לא ידע את יוסף" ניתן לומר שהוא פוגע ביוסף, ואפשר גם לומר שבזה שהוא איננו יודע את נציגם של עם ישראל בבית המלוכה הוא פוגע בעם ישראל.
וכעת יש לגשת לשאלה הגדולה העולה ממדרש זה. לכאורה העיקר חסר מן הספר. במשל, המלך פוגע במי שפגע באוהבו בטרם יוכל לפגוע במלך עצמו, אך בנמשל הקטע הזה נעלם כלא היה. אכן יש חשש שמי ש"לא ידע את יוסף" ימשיך ויאמר "לא ידעתי את ה'", אך אין שום תגובה מצד המלך. התגובה תגיע רק אחרי שאכן פרעה מגיע לדרגת "לא ידעתי את ה'".
אז מה המדרש הזה רוצה ללמד אותנו?
המשך מיום י"ט טבת:
אני אלך בדרך בה הלך אלחנן בתגובתו. המדרש פותח בשאלה "וכי לא היה מכיר את יוסף?", כלומר מה החשיבות בסיפור העובדה שפרעה לא ידע את יוסף? האם היה חסר משהו במכלול הספרותי של הסיפור אם לא היינו יודעים שפרעה לא ידע את יוסף?
המדרש עונה במשל שהסברנו לעיל, כלומר הפגיעה במלך התחילה בדברים קטנים שלכאורה אינם קשורים כלל למלך. את רגימת אוהבו של המלך ניתן לפרשן כסכסוך שלא קשורה כלל למלך, וכך גם את פסילת מורשתו של יוסף. אך המדרש בא להדגיש - הדברים קשורים, רק אדם שלא מרגיש את נוכחותו של המלך יכול להרשות לעצמו (גם במקרה של סכסוך אחר) לפגוע באוהבו של המלך.
במשל המלך מתיז את ראשו של הפוגע באוהבו, ובנמשל (למרות דבריו של חגי שאהבתי) המלך איננו פוגע בפרעה עד שהלה אומר "לא ידעתי את ה'". מלך בשר ודם איננו יכול להרשות שאדם הפוגע בו יחיה, שכן אם הפוגע יחיה אז הוא עצמו כנראה שלא יחיה - הפגיעה היא ממשית. מלך מלכי המלכים יכול "להרשות לעצמו" שלא לפגוע גם במי שעתיד לומר "לא ידעתי את ה'" כי אדם כזה לא "פוגע בה'" ובודאי שאין הוא מאיים עליו.

יום שני, 12 בינואר 2009

דרך השיפוט הראויה בבתי הדין הרבניים

בשבוע שלפני חנוכה התקיים הכנס ה-18 לדיני ממונות של ארגון "הליכות עם ישראל" שבראשו הרב רצון ערוסי, רבה של קרית אונו. חלק גדול מהשיעורים (אולי אפילו כולם) שניתנו בכנס ניתן לשמוע באתר ישיבה וגם באתר הזה, סיכום קצר על הכנס ניתן לקרוא כאן.

התכוונתי לכתוב כאן על דבריו של הרב שלמה דיכובסקי, דיין בבית הדין הגדול בדימוס, שניתן לשומעם באתר ישיבה (לינק), אך אחר כך נודע לי שחלק מהדברים שעליהם רציתי לכתוב הרב דיכובסקי עצמו כבר פירסם בכתובים בתחומין האחרון - כרך כח תחת מאמר בשם "דרך השיפוט הראויה בבתי הדין הרבניים". מכיוון שאני לא הכרתי את הדברים, על אף שחשבתי שעברתי על התחומין האחרון כשהוא יצא לאור, אני מניח שהדברים לא קיבלו את ההד המגיע להם (תעיד על זה גם העובדה שהרב דיכובסקי רואה צורך לחזור עליהם בבמות שונות). על החידושים הנוספים שאמר הרב דיכובסקי בכנס, אני מקווה שנגיע לכתוב בהזדמנות אחרת.

להלן חלק קטן מדבריו בתחומין (המאמר כולו מבוסס על חלקים מאגרת פרידה שכתב הרב דיכובסקי לדיינים לרגל צאתו לגמלאות):

אני עומד לסיים את תפקידי לאחר 32 שנה במערכת בתי הדין, מתוכן 20 שנה בביה"ד הגדול. לעת נעילה ופרידה יש עמדי דברים לחברי הדיינים, שהם תמצית דרכי בבית הדין במשך כל אותן שנים של עבודה משותפת.

...

ה"ר י"ש אלישיב אומר באחד מפסקי הדין: אין סעיף בשו"ע שאין בו מחלוקת, ובכל אופן בכל סעיף נפסקה הלכה, ולא תמיד לחומרא, פעמים רבות לקולא. שו"ע אבן העזר, אינו שונה בזה משו"ע אורח חיים. גם כאן לא צריך לחשוש ממחלוקת, וצריך להכריע, ולא תמיד לחומרא!

דיין אינו יכול ללכת רק על "גלאט", פעמים רבות צריך לפסוק גם בדוחק וגם כהוראת שעה, על מנת שלא לגרום חורבן גדול יותר... "גט מעושה" מפחיד אותי פחות ממצב של "לא גט". עם גט מעושה אפשר להתמודד, ופעמים רבות הגט כשר לפחות בדיעבד. בעוד שעם מצב של לא-גט אין יכולת להתמודד... (הנקודות במקור)

אבקש אפוא מחברי הדיינים לקחת אחריות, והנה כמה נקודות רלבנטיות:

1. ללא התייעצות חיצונית: "לא תגורו מפני איש" - הדבר כולל גם מפני אנשים גדולים. האחריות היא שלכם, וגם הסמכות היא שלכם... יש הבדל גדול בין מי שיושב בדין לבין מי שבאים אליו בשאלה ללא האנשים העומדים [=בעלי הדין]...

2. פסיקה מיידית: חובתו של הדיין היא שלא לענות את הדין, ולהוציא פסק דין סמוך מאד לדיון... דיין צריך לראות את הדחיפות בהוצאת פס"ד, כאילו חלילה בן משפחתו שוכב בבית החולים... גם אם יבקש להתייעץ עם חכמי רפואה או עם גדול בתורה, יעשה את זה בטווח של דקות, לכל היותר שעות... בשום פנים לא ימתין שבועות ולא חדשים, ובוודאי לא שנים. המתדיינים שוכבים על שלחן הניתוחים, ואסור באופן מוחלט לגרור את פסק הדין מעבר למינימום ההכרחי ביותר.

3. לא להתגרות בבתי המשפט: כל השנים הובלתי מאבק ביחס לסמכויות בתי הדין, ולא עשיתי זאת בהתלהמות ובצעקנות... פסקי דין מתלהמים לא רק שמחטיאים את המטרה אלא גורמים לא פעם לעקירה רבתי של סמכויות. לפעמים גם כדאי שלא להכנס לעימות עם בית המשפט בתיק אחד, כדי שלא לגרום חורבן גדול יותר בדברים רבים ועקרוניים.

4. פסקי דין לקויי ניסוח: לא אחת פסקי הדין ניתנים בנוסח 'טלגרפי', ולעתים גם בעברית משובשת. שורות בודדות של חייב או פטור, חורצות גורל משפחות, מבלי שיש יכולת מינימלית להבין מדוע ולמה... אם התיק מגיע לבית משפט... בזים השופטים לפסקי דין אלו, והתוצאה ברורה.

5. אי ציות לביה"ד הגדול: קיימת בעיה נוספת של פסקי דין הניתנים ע"י ביה"ד הגדול שאינם מכובדים ע"י ביה"ד האזורי. נוצר מצב בלתי נסבל של שיבוש מערכות משפט, ושל הוצאות מיותרות לצדדים. נושא זה לא בא על פתרונו, והתרעתי עליו לא אחת.



הדברים נשמעים כל כך הגיוניים ונכונים שקשה להאמין שלחלק גדול מהדיינים הדברים הללו אינם מובנים מעליהם. נקווה שימצאו דיינים בעלי שיעור קומה שיוכלו למלא את החלל הריק שהשאיר אחריו הרב דיכובסקי.

עוד על הרבנות הצבאית בזמן המלחמה

יומיים אחרי שפרסמתי כאן את סיפורו של הרב יצחק רונס על התנהלות אחיו הרב זאב רונס בעת כניסת הכוחות הקרקעיים לעזה, הגיע אלי סיפור נוסף של רב צבאי מאותם רגעים קריטיים של ערב הכניסה.

אם הבנתי נכון סיפור זה צוטט בתכניתו של ידידיה מאיר ברדיו קול-חי. מי שלא מצליח לקרוא, כדאי לשמור למחשב ע"י "שמירת תמונה בשם" ולפתוח באופן עצמאי (אם מישהו יכול להמליץ לי כיצד לפרסם דברים כאלו באופן שיהיו יותר קריאים, אשמח לשמוע).




ועוד באותו עניין, בעיתון ישראל היום מאתמול (יום א') פרסמה הכתבת הדס שטייף כתבה (ניתן לראות את העיתון כאן, הכתבה בעמ' 7) תחת הכותרת "קדושה בהמולת מלחמה":
מי שקולו וברכתו מלווים את החיילים הן בשטח והן בביה"ח הוא תא"ל אבי רונצקי הרב הראשי של צה"ל. זה התחיל בערב שבו קיבלו הלוחמים את ההוראה להיכנס לעזה. הרב רונצקי עבר בשקט בלי מלווים אמר מילה טובה הניח את היד על ראשם ובירך אחד אחד.
המבצע החל ובחלוף הזמן התחילו להגיע הפצועים. תא"ל רונצקי עבר בין הפצועים נעמד בין המשפחות בשקט שאל לשלומן והשרה קדושה וברכה בכל מקום שאליו הגיע. זוהי שגרת יומו. בלי אורות מהבהבים בלי פמליה ועם הילה גדולה שמאירה את פני החיילים.

יום שבת, 10 בינואר 2009

מחיצה בבית הכנסת - חלק ג'

לחלק א' - המקור לעשיית מחיצה בבית כנסת - כאן

לחלק ב' - הפן ההיסטורי - כאן

טעמה וגדריה של המחיצה

בפעמים הקודמות ראינו כי יש הסכמה רחבה בין הפוסקים כי הצורך במחיצה בבית הכנסת נובע מההפרדה בין המינים שהיתה קיימת בבית המקדש. לצורך בהפרדה בין המינים בבית המקדש (ולאור זאת גם בבית הכנסת) ניתנו שני טעמים.

הרמב"ם בפירוש המשניות כותב כך (מסכת סוכה פרק ה משנה ב):
שהיו מכינים מקום לנשים ומקום גדור לאנשים, ומקום הנשים למעלה על מקום האנשים גבוה ממנו כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים.

לעומת זאת, במשנה תורה (הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח הלכה יב) הרמב"ם איננו מזכיר את עניין ההסתכלות אלא:
כדי שלא יתערבו אלו עם אלו

דברי הרמב"ם במשנה תורה הינם לכאורה עפ"י פשט הסוגיא (דף נא עמוד ב), שמשמע שהקלות ראש היתה התערובת בין המינים:
בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים מבחוץ, והיו באים לידי קלות ראש, התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים. ועדיין היו באין לידי קלות ראש. התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה.

בנוסף הטעם של הסתכלות הוא קשה ביותר: הרי מי שנמצא למטה יכל לראות את הנשים שלמעלה? התוספות יום-טוב מתרץ קושי זה כך:
כי האנשים שלמטה היו הרואין בשמחה לא השמחים בעצמן. כמ"ש הר"ב במדות שם. כי השמחים היו חסידים

יש נפקא מינה ברורה אם הטעם הוא משום הסתכלות או משום תערובת המינים. לדוג' קיר זכוכית שקופה (כפי שניתן לראות לדוג' בתמונה הבאה מכאן - הזכוכוית שבתמונה אינה חד כיוונית), מונע לחלוטין תערובת אך איננו מונע הסתכלות כלל. כך שנשאלת השאלה: אילו מן הטעמים הוא המכריע - ההסתכלות או התערבות?

אחרונים רבים נטו אחרי דברי הרמב"ם בפירוש המשניות שהמחיצה צריכה להיות כזאת שלא ניתן לגברים לראות את הנשים, כך לדוג' כותב הג"ר אליעזר וולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ז סימן ח):
והנה שאלת המחיצה כבר נתעוררה בדור הקודם ובספר לב העברי ח"ש נדפס פסק דין על כך אשר עליו חתומים למעלה משבעים גאונים ובראשם המהר"מ אש והגר"ש גאנצפריד ז"ל ובסע' ה' מהפס"ד פסקו בסכינא חריפא וז"ל: אסור לעשות המחיצה המבדלת בין עזרת נשים ואנשים רק באופן אשר לא יוכל להסתכל אנשים בנשים, רק יעשו כנהוג בימי קדם, וכן אם כבר נעשה לא יכנסו בה עכ"ל.


הג"ר משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה נקט בשיטה אחרת (התשובה הראשונה בעניין זה נכתבה בתש"ו ור' משה פיינשטיין נשאל שוב ושוב על עניין זה כמעט בכל אחד מחלקי השו"ת העוסקים באורח-חיים). לדעתו יש לנקוט לדינא כדברי הרמב"ם במשנה-תורה שהצורך במחיצה הוא כדי למנוע עירבוב המביא לידי קלות ראש. ר' משה קובע כי עיקר דין המחיצה הוא למנוע תערובת המביאה לידי קלות ראש ולא מצד איסור הסתכלות (אגרות משה אורח חיים חלק א סימן לט):
אבל מסתבר לע"ד שסגי במחיצה גבוהה עד אחר הכתפים, דהרי חזינן שהמחיצה אינה מצד איסור הסתכלות

גובה המחיצה לפי ר' משה צריך להיות כמטר וחצי. הגדר להפרדה לפי ר' משה הוא שלא יהיה ניתן "לדבר ולהרבות שיחה עם הנשים בלי שום קושי וליגע בידיהם ואין לך קלות ראש גדולה מזו ונחשבו כמעורבין ממש ואסור מדאורייתא".

אמנם, בתשובות נוספות באגרות משה, ר' משה מסייג את דבריו מעט יותר. אמנם לשיטתו שהעיקר הוא למנוע תערובת יספיק גם מחיצת זכוכית שקופה, אך זה רק במקום שהנשים באות לבית הכנסת בלבוש צנוע ובכיסוי ראש. במקום שבאות נשים באופן שיש בו חשש לבעייה של תפילה כנגד הערוה, יש לדאוג שהמחיצה תהיה באופן שהגברים לא יוכלו לראות את הנשים.

ישנה גישה נוספת ביחס לדין מחיצה ששמעתי אותה מספר פעמים כתורה שבעל פה בשם הג"ר יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, אך לא ראיתיה בכתב, חוץ מהמעשה הבא המובא בספר מפניני הרב של הג"ר צבי שכטר (עמ' מו - ההדגשות שלי):
מעשה בבחור אחד מתלמידי הישיבה שהיתה לו הזדמנות לשמש כרב בבית הכנסת אורטודוקסי שבפנסילוויניא רק לימים נוראים, ולהרויח בזה סכום הגון, אלא ששמע שהמחיצה שמה היתה קצת פחותה מארבעים אינטשעס [=1 מטר], ושאל עצה מרבנו [הגרי"ד סולובייצ'יק] ז"ל, אם לקחת את המשרה או לא. והשיבו שאינו מן הנכון לנסוע לשם. ושאלו אותו התלמיד, שהלא אומרים בשמך שמספיק למחיצה שתהיה בת יו"ד טפחים, והיינו ל"ו אינטשעס [=90 ס"מ]. וכאן הרי היה קצת יותר גבוה מזה. והשיבו, אמת כן הדבר, אך הני מילי ברב שבדעתו להיות שמה משך כל השנה, ולהטיף דברי מוסר להבעה"ב, וללמדם תורה ומצוות, ולהשפיע עליהם, אבל שאחד ילך לשם רק על כמה ימים, ולא יוכל להשפיע עליהם כל כך, וגם שאין לו שום דוחק פרנסה, שהרי בחור היה, וגר בבית הוריו, בודאי אינו מן הנכון.

נמצא בידינו שלוש שיטות:
א. המחיצה צריכה למנוע הסתכלות של הגברים לנשים.
ב. המחיצה צריכה למנוע אפשרות של שיחה משני עברי המחיצה (אך גם למנוע ראיית דברים המוגדרים כערוה).
ג. למחיצה יש גדר כמו כל מחיצה הלכתית הבאה לתחום שטח שמספיק לה (מעיקר הדין) אפילו עשרה טפחים.

רבנות צבאית - לא מה שחשבתם - רב צבאי ככהן משוח מלחמה

את הדברים הבאים קיבלתי ברשימת התפוצה של הרב "מענה לשון". הם נכתבו ע"י הרב יצחק רונס (לרשימה של חלק מהמאמריו שפרסם בשנים האחרונות עיין כאן), ומתפרסמים כאן ברשותו. אני מודה לו על כך.
יש פוסטים מעטים מאוד שעליהם אני אומר לעצמי: "רק בשביל הפוסט הזה שווה להחזיק את הבלוג" - זה ללא ספק אחד מהם!

הנה סיפור משבת האחרונה עם כניסת החיילים לעזה שסיפר לי הערב אחי שמשרת כרב צבאי בקבע:

לאחר שבמשך יום השבת שהו קבוצת רבנים (כשלושה במספר), בבסיס מרוחק מה מהגבול, יחד עם מספר מאות חיילים שעמדו לקראת הכניסה הקרקעית, והעבירו את היום בשיעורים ושיחות חיזוק ועידוד, התלבטו הרבנים אם עליהם להצטרף לנסיעת החיילים מהבסיס אל החניון בו עמדו הכלים בשביל לעודד את רוחם עם היציאה.
לאחר התדינות ביניהם הוחלט - בהססנות מה - להצטרף.
הרבנים הביאו עמם ספר תורה מתוך כוונה לארגן תפילת מנחה, וכאשר רצו לרדת מהאוטובוס, אחי ביקש ממאן דהו להעביר אליו את הספר (כדי להקליש את בעיית ההעברה לתוך כרמלית), ואולם לאחר שירד מהאוטובוס וחכה למטה זמן מה והספר בושש לבוא, הסתכל חזרה פנימה וראה כי החיילים מעבירים את הספר מיד ליד מתחבקים עמו ואינם מרפים.

לאחר מכן, עמדו יחד שניים מהרבנים, כאשר קבוצת חיילים ניגשת אליהם (הם בלטו בשטח כרבנים מזוקנים האחד אוחז ספר תורה בידו, והשני עטור בטלית) ובקשו לקבל מהם ברכה. היות וחלוקת ברכות אינה חלק רגיל משגרת יומו, סיפרו לחיילים כי יברך אותם בברכה אותה הוא מברך את בניו כל ליל שבת. לתדהמתו התחילו לגשת אליו כעוד ועוד חיילים, עד שהכמות היתה גדולה כל כך (לדבריו ברובם חבר'ה מסורתיים, הביינישים שבין החיילים פחות התענינו בברכתם), ולא יכלו יותר לתת ברכות אישיות. פרשו את הטלית, כבשמחת תורה, מעל ראש הנאספים ובירכו את הציבור בבת אחת. כמה מהלוחמים נגשו אליהם ואמרו להם בהתרגשות כי נוכחותם הרבנית במקום מחזקת אותם ונותנת להם כוח, ואחד אף הוסיף כי ברכתם חשובה ומשמעותית עבורו יותר מכל השיחות המקצועיות ששמעו לקראת ההכנה למבצע.
עם השקיעה, כאשר התחילו טורי החיילים לצעוד בשיירה רגלית אל תוך הרצועה, נעמדו הרבנים ליד נקודת היציאה עם ספר התורה בידם, וזעקו לעבר החיילים העוברים לידם מילות עידוד וברכה (ה' עמכם, יברככם ה', ודברים נוספים בהשראת דברי הרמב"ם על הפחד במלחמה), החיילים מצדם חלפו על פניהם ונשקו לספר התורה שבידם.

אשריכם ישראל!


אחי בקש לשמוע את דעתי על הסיפור מבחינת הלכות שבת, שכן היום הם קיבלו נזיפה מהרב החטיבתי על כך שהורו לעצמם היתר להביא עמם ספר תורה לנסיעה שכל כולה בעייתית בעיניו מהחל ועד כלה (הוא לא קיבל, למשל, את טענתם כי יש להשוות את נסיעתם להצטרפותו של הבעל ליולדת הנוסעת בשבת לבית החולים).

לאור דברי הרב הפיקודי אחי הרגיש נקיפות מצפון, שכן על אף שידע בבירור כי נהג בהתאם להשקפתו של הרב הצבאי הראשי הרב רונצקי, לא היה בטוח שנהג כשורה.

חיזקתי את ידיו ואמרתי לו בלי לגמגם שלדעתי הסיפור כולו מרגש והינו בעיני קידוש ה' גדול.

האם מישהו סבור אחרת?

יום רביעי, 7 בינואר 2009

מדרש לפרשת ויחי

נעזר במדרש על מנת להסביר את פשט הפסוקים הקשים הבאים (בראשית פרק מח):
(טו) וַיְבָרֶךְ אֶת יוֹסֵף וַיֹּאמַר הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱלֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה:
(טז) הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ:
מה פירוש הדברים שיעקב אבינו אומר ליוסף? הפסוק השני "המלאך וכו'" די מובן, אך מה משמעות הפסוק הראשון? לכאורה יש כאן רק קריאה אל ה'?
המדרש כותב כך:
"ויברך את יוסף ויאמר" ר' ברכיה ואמרי לה בשם ר' יוחנן וריש לקיש. ר' יוחנן אמר: לרועה שהוא עומד ומביט בצאנו. ר"ל אמר: לנשיא מהלך והזקנים לפניו. על דעתיה דר' יוחנן אנו צריכין לכבודו, על דעתיה דריש לקיש הוא צריך לכבודנו:
המדרש מסביר את המונח "התהלכו אבתי לפניו" - מה המשמעות של הליכה לפני אלוקים? המדרש מציע שתי אפשרויות: כצאן לפני הרועה או כזקנים לפני המלך. המדרש ממשיך ומסביר את ההבדל בין שתי האפשרויות. המלך מתכבד בזקנים, הוא זקוק להם על מנת שהוא ירגיש שהוא מלך. לעומת זאת, הרועה איננו זקוק לצאן על מנת להרגיש שהוא מנהיג, גם עם הצאן הוא איננו מנהיג גדול, אך הצאן זקוק לרועה אחרת הם פשוט יתעו בדרך "כצאן אשר אין להם רועה".
הנצי"ב מבאר בהעמק דבר (בראשית מח טו) שדברי המדרש נכונים בעיקר כלפי אברהם ויצחק. אצלם קיימות, אליבא דיעקב, שתי הבחינות המובאות במדרש: זקנים לפני המלך "שפרסמו את כבודו בעולם... שבמה שהזקנים הולכים לפניו מתגדל כבוד הנשיא" וצאן לפני הרועה "שפרנס הקב"ה אותם בהשגחה פרטית כרועה את צאנו" (הציטוטים מהנצי"ב). אך יעקב הוא רק בבחינה השניה - צאן לפני רועה. וזה הדיוק בדבריו של יעקב: "האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו" - פעמים כזקנים לפני מלך ופעמים כצאן לפני רועה, "האלקים הרועה אותי" - יעקב היה רק בבחינת צאן לפני רועה, כלומר הוא זכה להשגחה הפרטית אך לא .
הנצי"ב ממשיך ומסביר שהפסוק הבא מחובר לפסוק זה, והמילה "יברך" נסוב הן על "המלאך הגואל אותי" והן על שתי בחינות האלקים המתוארים בפסוק הראשון.
נמצא שיעקב מברך את יוסף שזרעו יבורך בשלוש בחינות של השגחה:
א. השגחה של זקנים לפני המלך, שהמלך מתגדל בהם.
ב. השגחה פרטית כצאן לפני רועה.
ג. שמירה מכל רע, כפי שכתב רש"י במקום: "מלאך הרגיל להשתלח אלי בצרתי".
עוד נקודה למחשבה: האם במחלוקת זו של רבי יוחנן וריש לקיש לא שומעים הד ממחלוקתם הראשונה של ר"י ור"ל (בבא מציעא פד א):
יומא חד הוה קא סחי רבי יוחנן בירדנא, חזייה ריש לקיש ושוור לירדנא אבתריה, אמר ליה: חילך לאורייתא! - אמר ליה: שופרך לנשי!
רבי יוחנן (צאן לפני רועה) מציע לריש לקיש להשתמש בכוחותיו על מנת להכנס תחת עולו של הקב"ה ולהיות כפוף לו, לעומת זאת ריש לקיש (זקנים לפני מלך) מציע לר' יוחנן להשתמש ביופיו כדי להשיג נשים - לכופף אחרים תחת חסותו.
לע"נ הקדושים הי"ד שמסרו נפשם להגנת העם והארץ ומתוך תפילה לשלום חיילינו ובני עמינו - "המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים"

יום שלישי, 6 בינואר 2009

תגובה: [לא] סופו של הציבור הציוני-דתי

הרב יואל קטן שלח לי תגובה לרשימה "סופו של הציבור הציוני-דתי?". אני מודה לו הן על כתיבת התגובה והן על הרשות לפרסמה כאן.

תמים תהיה – עם ה' אלוקיך כתיב, ולא בענייני ציבור. התמיהה שאתה תמה אינה אלא תמימות: בוודאי שכאשר רבנים מסויימים חושבים שרב מסויים, למרות שהוא 'זוכה לכבוד ולהערכה בקרב [חלק מן ה]הציבור', עובר את הקו הלגיטימי בהלכה ופוסק בצורה שבעיניהם לא רק שהיא מוטעה – אלא שהיא אינה לגיטימית כלל, שהיא מקצצת בנטיעות, זכותם למחות בכל מיני מחאה, בכתב ובעל פה, גם אם אותו רב ש'זוכה לכבוד ולהערכה בקרב הציבור' הוא תלמיד חכם ואיש טוב ונחמד וחרוץ וירא שמים (וידיד אישי שלי). הם לא היכו אותו, לא ירדו לחייו, אלא מחו ברבים על פסיקותיו הלא-לגיטימיות לפי דעתם, ועל התנהלותו הציבורית. מה הרעש? איזה איסור הם עברו? זו זכותם ואף חובתם.
ומ'תמימות' אחת ל'תמימות' אחרת: אנשי תקומה ומולדת ואח"י הסכימו לפזר את מוסדותיהם ולפרק את מפלגותיהם במקביל למפד"ל, כדי להקים בית יהודי משותף. אף הוקמה ועדה מכובדת לשם כך. אך הוועדה לדעתם טעתה והטעתה, לא השתמשה כראוי במנדט שניתן לה, מביטול הפריימריז שהיו חלק אינטגרלי מה'עיסקה' – ועד קביעת רשימה שאינה מבטאת נכון, באופן בולט וקיצוני, את משקל הדעות בתוך הציבור הציוני דתי. לכן בצדק הם קבעו: 'אי הכי – לא בעינא!' לא יתכן שלמולדת לא יהיה ייצוג כלל, ולאיחוד הלאומי יהיה ייצוג מזערי, זהו מקח טעות גמור. גם מבחינה אלקטורלית זו טעות חמורה, כי רבים לא יצביעו למפלגה שאינה מבטאת את דעותיהם.
אף אחד לא 'פוסל' את שר שלום ג'רבי, הוא יהודי יקר, אבל דעותיו לא מבטאות (בכמה וכמה נושאים) את דעותיי, גם אם הוא גר במצפה יריחו! מה הרעש? גם את זבולון אורלב אני מעריך מאוד, הוא איש חרוץ ונקי כפיים, וגם את יעקב ליצמן ואת מאיר פורוש ואת ח"כי ש"ס ועוד רבים וטובים – אבל הם לא הנציגים שלי! לכן זכותך בני לא להתעניין ולא להכיר מהן דעותיהן של נציגי הציבור שלך – אבל אין זכותך להתעלם מכך שקיימים הבדלים, והפעם הם התבטאו בזה שהנציגים 'שלי' החליטו שכל מהלך האיחוד היה מקח טעות, והרשימה שנוצרה אינה מייצגת אותם נכונה.
אני מסכים שצריך להפיק לקחים איך נוצרה טעות זו, ומי מתח את החבל עד שהוא נקרע; ובעיקר אני מסכים ומתפלל לקיומו של סוף דברך: 'אני מקווה שלכל הפחות שתי המפלגות לא ינהלו מלחמה אחת מול השניה, ושבסופו של דבר הן יעברו את אחוז החסימה'.
ולסיום: הכותרת של דבריך מטעה: ב"ה אין מדובר כלל על סופו של הציבור הציוני דתי, כמו שאם האיומים היו מתגשמים ודגל התורה היתה מתפלגת מאגודת ישראל זה לא היה סופו של הציבור החרדי. זהו סוף עצוב למהלך איחוד ציבורי מסויים שנכשל כשלון חרוץ, לא פחות – וגם לא יותר. ומי יודע אם לא תצא מזה בס"ה טובה ולא רעה.

יום שני, 5 בינואר 2009

זכרונות מהשואה Holocaust Memoirs

לרגל יום הקדיש הכללי, עשרה בטבת, בימים האחרונים טרחתי להעלות לרשת סיפורים שאמי שתח' כתבה על נושא השואה וההצלה מהחיה הנאצית. הסיפורים כתובים באנגלית, ומבוססים כולם על עדות ראשונה מבעלי המעשים עצמם. שני הסיפורים הראשונים הינם על משפחתי, הראשון מצד אבא והשני מצד אמא. חלק מהסיפורים אינם קלים לעיכול.

הפיצו את הלינק בקרב מכריכם: http://holocaustmemoirs.blogspot.com
[למנויי אינטרנט רימון: משום מה חברת רימון עוד לא טרחה לאשר את האתר הזה, אני מקווה שזה יסתדר בקרוב.]


In preperation for the Tenth of Tevet, in the past few days I have been busy uploading a number of stories to the web. These stories were written by my mother about the Holocaust and about fleeing from the Nazi beast. The stories are all first hand testimonies and accounts. The first two stories are about my family; the first about my father's side and the second about my mother's side. The stories are all written in English. Some of the stories are not easy to digest.
Feel free to spread the link: http://holocaustmemoirs.blogspot.com/

יום ראשון, 4 בינואר 2009

פוליטיקה בבית הכנסת

בשבת הקרובה אמור להתארח בעיר מודיעין הרב פרופ' דניאל הרשקוביץ' המתמודד בראש רשימת הבית היהודי בבחירות הקרובות לכנסת. הגיעה פנייה לבית הכנסת שלי אם נסכים שהוא ייתן דבר תורה בבית הכנסת בליל שבת בין קבלת שבת לערבית.

האם יש לאפשר למועמדים ממפלגה זו או אחרת לבוא ובעצם לתת נאום בחירות אצלנו בבית הכנסת?

האמת צריכה להאמר, שבנוגע לאדם הספציפי הזה הזדמן לי ולרעייתי לשמוע את הרב פרופ' הרשקוביץ' מדבר בתחילת הקיץ וגם הכרתי את אתר האינטרנט שלו ומאד התרשמנו ממנו ומאופן דיבורו. באותו הזדמנות הערתי לעצמי שבעתיד כדאי לנסות ולהביא את הרב הרשקוביץ' לדבר פעם במודיעין. כך שקשה לי להסביר לעצמי מדוע דווקא עכשיו אחרי שהוא הצטרף למרוץ הפוליטי, פתאום לא ארצה שהוא יבוא לדבר אצלי בקהילה.

בכלי התקשורת בארץ מקובל שברגע שאדם מצטרף למפלגה אז הוא כבר לא יכול לכתוב טור דעה בעיתון. לדוג' אורי אורבך ומשה פייגלין שכתבו טורים שבועיים בעיתון הפסיקו לכתוב ברגע שקיבלו מקום ברשימות השונות לכנסת. בעיני, יש בזה קצת צביעות, שכן בכל אותם השנים שהם כתבו הם הביעו את אותם הדעות ותמכו באותם מצעים פוליטיים שעליהם הם מתמודדים, אז מדוע דווקא עכשיו עליהם להפסיק לכתוב?

אלא מאי? שאם הם ימשיכו לכתוב יהיה בזה חוסר הגינות כלפי המתמודדים האחרים שגם ירצו טור קבוע בעיתון, או במקרה שלנו גם ירצו לבוא ולדבר בבית הכנסת.

ניסיתי לחשוב אם תגובתי היתה שונה אילו היה מדובר על מישהו ממפלגה שאני פחות מזדהה איתה. אני חושב שהדברים שכתבתי לעיל, נכונים גם במפלגות אחרות. אם הרב שלמה בניזרי או מתמודד אחר מש"ס או מיהדות התורה שיכול לתרום מחכמתו התורנית לטובת הקהילה שלי היה רוצה לבוא, אינני רואה סיבה למנוע זאת. והדברים נכונים כמובן גם כלפי ר' אבי רט או כצל'ה מהאיחוד הלאומי, שאשמח אם יבואו לדבר בפני הקהילה. סך הכל מכל האנשים הללו אני חושב שיש לי ולחבריי בקהילה הרבה ממה להתרשם וללמוד.

כמובן שיש גם סיכון בדבר. אם מתמודד אחר שבניגוד לדוגמאות שהבאתי לעיל, אף פעם לא התעסק בנושאי חינוך ותורה ורק היה עסקן כל חייו ירצה בשם השוויון גם כן לבוא ולדבר, לא נוכל למנוע זאת ממנו. זה אכן סיכון, אך כאמור לעיל אינני רואה בזה מספיק סיבה למנוע מאדם שכן מתאים לבוא ולדבר בפני הקהילה.

לאחר כל האמור יש להקפיד על שני דברים:
א. אופי הדיבורים - השיחה/שיעור צריכים להיות עיקרם בדברי תורה כיאה לבית הכנסת. במקרה של האנשים שהזכרתי כאן בשמם, אני חושב שניתן לסמוך עליהם שהם יודעים לשמור על הגבולות הנכונים.
ב. לבית הכנסת אסור להיות מזוהה עם מפלגה מסויימת - אנשים שונים מרקעים שונים מגיעים להתפלל בבית הכנסת, ויש לשמור על כך שברור שבית הכנסת איננו רק מיועד למי שמצביע למפלגה כזו או למי שלא מצביע למפלגה אחרת.

אינני יודע עדיין אם אהיה בעיר בשבת הקרובה (זה תלוי בהמשך המלחמה), אם כן ואם הרב דניאל הרשקוביץ' אכן יבוא לדבר אצלי בבית הכנסת, אשמח לעדכן אתכם אם נשמרו הגבולות דלעיל.

יום שבת, 3 בינואר 2009

יצא לאור: המעיין, טבת תשס"ט

כמה הערות קצרות שלי לכמה מהמאמרים באותיות הנטויות.
בתוכן:
המורשת של רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל \ הרב שמעון שווב זצ"ל [הורדה ב-PDF] - מאמר חשוב ביותר, אולי עוד נתייחס אליו ברשימה עתידית. המשפטים הבאים מכילים את תורף דבריו של הרב שווב זצ"ל:
עלינו אם כן להיזהר מכמה אי-הבנות נפוצות. הדגש אינו בחלק השני של הביטוי 'תורה עם דרך ארץ' אלא בחלק הראשון: תורה - עם דרך ארץ. העיקרון המנחה איננו תורה ודרך ארץ או תורה ומדע כשותפים שווים, ובוודאי שלא דרך ארץ פלוס תורה. אין מדובר בסינתיזה של תורה עם התבוללות, ולא אורתופרקסיה הנבללת עם אמריקנות חומרנית. 'תורה עם דרך ארץ' זו תורה - עם דרך ארץ, כשתורת ה' בכללה משתמשת ב'דרך ארץ' בתור אמצעי כדי לממש את התורה בשלמותה. התורה משמשת כמזון אלוקי, וה'דרך ארץ' האנושית משמשת כתבלין מוסיף טעם וריח, כדי שטעמה של התורה יתקיים בפריחה מושלמת.
קיימים רק שני כיווני מחשבה לגיטימיים: האחד הוא "אין לי אלא תורה" (`Torah only`), והשני הוא 'תורה עם דרך ארץ'.
'תורה עם דרך ארץ' – ריבונות התורה על 'דרך ארץ' \ הרב יוסף שלמה מאיר [הורדה ב-PDF] - אני לא זכיתי להבין מה המאמר הזה מוסיף על קודמו.
החרם על רי"מ פינס בירושלים וקשריו עם גיסו רבי דוד פרידמן \ איתם הנקין [הורדה ב-PDF] - הרב איתם הנקין מתגלה בשנים האחרונות ככוכב עולה בשמי כותבי המאמרים מהציבור שלנו, עם מאמר מכובד ביותר על היתר המכירה (לינק), שני מאמרים יפים בתחומין והמאמר הזה המבסס את העמדה (שאמורה להיות פשוטה) שקנאי ירושלים היו מיעוט שאינו מעיד על כלל תושבי ירושלים של לפני מאה וחמישים שנה. ר' איתם ללא ספק ממשיך בדרכו של אביו הדגול ה"בני בנים" וזקנו ה"גר יוסף אליהו הנקין.
על שובתי שמיטה ואוצרות בתי הדין בשמיטת תשס"ח \ משה אורן [הורדה ב-PDF] - סקירה די אופטימית על ניסיונות החקלאים לשמור שביעית ללא להתלות בהיתר המכירה. היה תמוה בעיני שהכותב כותב כדבר פשוט שסחורה של אוצר בית דין התקבל בחברה החרדית, דבר שאני אתפלא מאד אם הוא נכון (בקרית ספר מוכרים בסופרים יין ומיץ ענבים מ"יבול נכרי"(?!)).
עוד על מרן החזון איש זצ"ל וחלוצי ההתיישבות החרדית \ שמואל עמנואל [הורדה ב-PDF] - מעשה והערה מהחזון איש הקשורים לנוער האגודאי בכפר-סבא מלפני כשבעים שנה. הנה המעשה לפניכם (שהכותב טורח להדגיש שאין להסיק ממנה הלכה למעשה):
"בחורף שנת תרצ"ט, במוצאי שנת השבע, כאשר פרנסת הגרעין הקיבוצי בכפר סבא היתה תלויה כמעט לגמרי בקטיף בפרדסים (שנעבדו בשמיטה ע"פ היתר מכירה) ולא יכלו לקבל עבודה אחרת, קרא לי מרן זלל"ה ואמר לי לאור המצוקה: אם תחסר לילד כוס חלב, אם יחסר לאישה המזון שהיא זקוקה לו, תצאו לקטיף בפרדס, כדי להרוויח שכר יום עבודה ולספק לנצרך את מה שהוא זקוק לו. וכשהגבתי: רבי! מטיל הינו עלי אחריות כבדה מדי להכריע, ושמא אקל יתר על המידה! השיב בפה קדשו: היזהר שלא תחמיר יתר על המידה".
ההערה לקוחה מדברים שכתב החזו"א בפנקס המבקרים (אני מסופק אם החזו"א העלה בדעתו שהדברים יודפסו אי פעם בכתב עת תורני).

תגובות והערות
עוד בעניין היחס למנדלסון \ יהודה הערשקאוויטש [הורדה ב-PDF] - מה עדיף - לומר שמשה מנדלסון היה ירא שמיים כפי שמעידים ההסכמות שקיבל לכתביו ובניו השתמדו בלי קשר לדעותיו, או שהרבנים שכתבו אליו טעו בקשר מנדלסון ובניו שהכירו את דעותיו האמיתיים של אביהם הלכו בדרכו והשתמדו? לדעת המחבר האפשרות השניה עדיפה.
האמנם קיבל הגרש"ז אוירבך את דעת החזו"א בענין ספיחין? \ הרב יהושע בן מאיר [הורדה ב-PDF] - מו"ר הר"י בן-מאיר תוקף שוב את הרב יהודה עמיחי ממכון התורה והארץ שכתב במספר מקומות שלדעת הגרש"ז אויירבך אפשר לסמוך על דעת הר"ש בספיחין בשמיטה. הרב בן-מאיר מראה כי עפ"י סיכום דעתו של הגרש"ז אויירבך שפורסם בגליון הקודם של "המעיין", ר' שלמה זלמן סבר כי אין לסמוך על הר"ש. הפועל היוצא מהויכוח הזה הוא אם יש מקום לבצע אוצר בית דין על ירקות שגדלו בשביעית שלא כתוספת להיתר מכירה.
עוד על 'לשון סורסי' \ הרב אברהם מאיר גלאנצר [הורדה ב-PDF]
נתקבלו במערכת \ י"ק [הורדה ב-PDF] - מעולה כרגיל. תקראו לבד, כל מילה נוספת שלי מיותרת.