"אתי תלין משוגתי"

קצת כהמשך לרשימה הקודמת בנושא הספר "באור פניך יהלכון" של הרב אהרן ליכטנשטיין...

לפני זמן מה התייחסתי לדברים שאמר הרב ליכטנשטיין בערב השקה לכבוד צאת הספר מבקשי פניך. הנה תזכורת:

בסוף דבריו באותו ערב אמר הרב ליכטנשטיין לקהל (דברי הרא"ל הללו החל מדקה 1:34:00):

"לפעמים אני שומע מאנשים המכירים את הישיבה שלנו, שבישיבת הר עציון יש שני ראשי ישיבה. אחד עם נשמה חסידית גדולה וידע בשאלות ותשובות, פיקח, חכם. השני שכלתן קר, רציונליסט שבינו לבין דביקות אין ולא כלום. מי שלא העריך את גדלותו של הרב יהודה עמיטל ז"ל על כל היבטיו שגה בגדול. גדלותו בתורה היתה מרשימה בכל חדרי התורה בהם עסק.
אני יוצא מכאן, אני מקווה שמידת הענוה לא תיפגע יתר על המידה, אבל עם משהו... בבחינת 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם', בבחינת החשיפה למלכות שמים, ואולי בעיקר... להיות 'מבקש ה''... אנחנו כמאמינים רוצים להיות מבקשי ה'... לפנות לקב"ה ולומר... אנא תעזור לי בדרך, אנא תנחה אותי, אנא תן לי משהו מהאור האדיר שבוקע מעולם ועד עולם..."

בדברים גלויים ונדירים אלו הרב ליכטנשטיין לא רק נותן הערכה עצמית, אלא גם מבטא קושי מסוים שהוא חש כמחנך, כרב וכראש ישיבה. לדבריו, תלמידיו, או לפחות חלק מתלמידיו, לפעמים העריכו אותו על חכמתו, על ישרותו, על "בריסקיותו", אך פחות הבחינו במידות המבטאות יראת ואהבת ה' כגון: דבקות בה'.

ע"כ

והנה התחדש לי שישנם בכתובים דברים דומים להפליא שכתב מורו ורבו וחותנו של הרב ליכטנשטיין, הג"ר יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק. כך כותב הרב סולובייצ'יק במאמר על אהבת תורה וגאולת נפש הדור:

אולם מכיון שבאה לידי שאלת האחריות למצב זה, הנני נוטל רשות לגלות את הרהורי לבי . ההלכה לימדה אותנו לפשפש במעשינו , להתחרט על שגיאותינו ולהתוודות עליהן . אוי לו לאדם, אומרת ההלכה, שבמקום לגלות עוונותיו הוא מחפה עליהם וטופל את האשמה על אחרים. אויה לו ואוי לנפשו אם התמחה בחיטוט במגרעות הזולת, ותחת להתוודות בגוף ראשון , לשונו שנונה בסדר וידוי בגוף שלישי . גם הכהן הגדול ביום- הכיפורים היה מתוודה על עצמו וביתו עובר לווידויו על אחיו הכהנים ועל קהל ישראל. לפיכך, אם תובעים ממני שאצביע על האשמים בדלות נפשית- רוחנית זו , אי אפשר לי לתלות את הקולר בצווארי מישהו ולהודות על חטאיו . הדבר שאני חייב לעשות הוא לפשפש במעשי . פישפוש כזה סופו קיטרוג עצמי . זו היא חובתו של אדם מישראל. לפיכך אני מצהיר, כי יש בידי להצביע על אחד האחראים למצב הנוכחי , והוא אני בעצמי . אני לא יצאתי ידי חובתי כמורה דרך והוראה בישראל. חסרו לי הכוחות הנפשיים שמורה ורב זקוק להם, או נטול-רצון הייתי ולא הקדשתי את כל אשר לי למשימתי. בשעה שהצלחתי , במידה מרובה או מועטת, כמלמד ומורה במישור "גדלות המוחין" - תלמידי קיבלו ממני הרבה תורה, וקומתם האינטלקטואלית התחסנה והלכה וגדלה במשך השנים שבילו בסביבתי - לא ראיתי ברכה מרובה במעשי ידי במישור החווייתי. לא עלה בידי לחיות עמהם חיים משותפים, להתדבק בהם ולהעניק להם מחום נפשי . דברי לא הציתו כנראה את שלהבת י-ה בלבות רגישים. חטאתי כמרביץ תורה שבלב, הנמסרת בכוח המעטת הדמות עד כדי "קטנות המוחין " ; אתי תלין משוגתי

על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון

בפרקי אבות מופיעה המשנה הבאה על הלל הזקן (משנה מסכת אבות פרק ב משנה ו):

אף הוא ראה גולגלת אחת שצפה על פני המים אמר לה על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון: 

ובתרגום (לא מדוייק) לעברית: על שהטבעת - הטביעו אותך, וסוף מטביעיך שיוטבעו.

משנה זו מציבה בפני הלומד שאלות תאולוגיות לא פשוטות: וכי כל אדם שנרצח, נהיה לו כך משום שהוא רצח אחרים? האם כל אדם שרוצח מוצא את מותו הלא-טבעי?

ראשונים רבים פתרו את הבעיה הראשונה בזה שקבעו שהלל זיהה את ההרוג, וכך יכל לקבוע שאכן "על שרצח - נרצח".

אני מבקש להסב את תשומת לבכם לשני פירושים על משנה זו.

הראשון הוא הרמב"ם, בפירושו למשנה, שמוציא את המשנה לחלוטין מהמישור התיאולוגי, ומעמיד אותה באופן הטבעי בו העולם מתנהל. קרי, מי שמתעסק באש - סופו שיכווה:

והכוונה בזה המאמר שמעשי הרעות ישובו בראש עושיהם, כמו שאמר: +משלי ה כב+ "עוונתיו ילכדונו" וכו', ואמר: (תהלים ז טז) "בור כרה" וכו'. ומאמר החכמים: "במידה שאדם מודד בה מודדין לו". וזה נראה לעין בכל זמן ובכל מקום, שכל מי שיעשה הרעות ויחדש מיני העוול והפחיתויות - הוא עצמו ישיגהו נזק מאותן הרעות גופן אשר חידש, לפי שהוא ילמד פעולה שתיעשה לו ולזולתו. 

לדידו של הרמב"ם לא מדובר על השגחה פרטית, אלא על דרך התנהלות העולם, שמי שענייניו עם העולם התחתון סביר להניח שלא יצא מזה נקי (ראו כאן להרחבה).

בעל התוספות יום-טוב מביא תחילה את דברי המדרש שמואל שמפרש את המשנה על גלגולי נשמות. כלומר, מי שבאה לו מיתה לא טבעית, כנראה מכפר על מעשה שעשה בגלגול קודם, ואילו מי שרוצח בגלגול הנוכחי, גם אם יסיים את חייו בשלום, ישלם על כך בגלגול הבא. התוס' יו"ט אינו מקבל הסבר זה:

ולא יתכן בעיני כלל לומר שלא היתה כוונת הלל במאמרו זה כי אם מה שהוא בסוד הגלגול. שהוא אמנם מדברים הנעלמים וראוי להסתירם כי אם לשרידים אשר ה' קורא. ולא היה רבינו הקדוש מחבר המאמר הזה ושנאו במשנתו. כי כמו שאין המקרא יוצא מידי פשוטו. כך אין המשנה יוצאת מידי משמעה המובן לכל. והיה מניח מאמר זה עם שאר מאמרים מקובלים אצלם שהניחום בעל פה ולא כתבם במשנה. 

במקום פירוש זה, מציע התוספות יום-טוב שהלל מציב את האידיאל. כך, לדעתו של הלל, העולם אמור להתקיים, ואם אנו רואים שלא כך הדבר צריך שתהיה אמונה שבכל זאת יש דין ויש דיין:

וזה לפי שכשראה הגולגלת הזאת א"ל על דאטפת וכו' כלומר מסתמא הדעת נותן והשכל מחייב דעל דאטפת אטפוך ולסוף מטיפיך יטופון. כי במדה שאדם מודד בה מודדין לו. שכך היא המדה וכן השכל מחייב. אלא שעם כל זה המציאות מכחישו. שהרי הרבה נהרגים ולא הרגו והרבה הורגים ולא נהרגים. וכדי להסכים המציאות שלא יהא מכחיש למה שמחייבו השכל. והוא שעכ"פ הכל במדת אמת ושפיטת צדק נשפט. לפיכך הוא היה אומר והוה מרגלא בפומיה מן אז והלאה מרבה בשר מרבה רמה וכו' להרגיל בפי הבריות כי מתחייב הכל בחיוב אמתי ובמדת יושר שהרי אתה מוצא מרבה בשר מרבה רמה וכו' לענין הפחיתיות מרבה תורה מרבה חיים וכו' לענין המעלות. הרי כי מדות הנהוגות בעולם ישרות ותמימות הם. ומן הגלויות אתה דן לנסתרות לה' אלהינו שגם המה בצדק ויושר נמשכים. אלא שאין בנו כח להשכילם ולעמוד על תכונתם. כענין שנאמר (ישעיה נ"ה) כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי. ונמצא א"כ שזה המאמר על דאטפת וכו' לא אמרו בדרך חיוב לחייב שכך הוא ושכן יהיה. אלא בדרך הנחה היה אומר שכך היא ההנחה כפי השכל ומפני שהמפורסם מכחישו כדי שלא יבא האדם ח"ו לומר דלית דין ולית דיין לפיכך הוא היה אומר והרגיל בפיו להשמיע בקהל רב מרבה בשר וכו'. מרבה תורה כו' לומר שלמראה עינינו נשפוט בטוב טעם ודעת שכשם שאלו נמשכים כסדר בין לרע בין לטוב. כן כל המדות שבעולם נהוגות על הסדר ואף על פי שאין בנו כח להשיג. 

דברי הלל אלו מופיעים גם במסכת סוכה (תלמוד בבלי מסכת סוכה דף נג עמוד א) (למעשה, ראשונים רבים, וביניהם כנראה רש"י, לא גרסו משנה זו בפרקי אבות):

תניא, אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן: אם אני כאן - הכל כאן, ואם איני כאן - מי כאן. הוא היה אומר כן: למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי, אם תבא אל ביתי - אני אבא אל ביתך, אם אתה לא תבא אל ביתי - אני לא אבא אל ביתך, שנאמר (שמות כ) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך. אף הוא ראה גלגולת אחת שצפה על פני המים, אמר לה: על דאטפת אטפוך, ומטיפיך יטופון. 

כך כותב הרב בני לאו (חכמים ח"א עמ' 170) על תחילת דברי הגמ' בסוכה:

הלל אומר את דבריו כאילו מפי הגבורה... זהו חידוש עצום של הלל: לקחת פתגם שכולו מדיף ניחוח עממי מיחסי אדם לחברו: "אם תבוא לביתי אבוא לביתך" ו"למקום שלבי אוהב, לשם רגלי מוליכות אותי", ולרמוז בשמחת בית השואבה למערכת היחסים האינטימית שבין אלוהים לישראל. הלל מביא את הכתוב: "אבוא אליך" ועליו הוא אומר: "אם תבוא". אם אתה, ה', אכן תבוא לביתי כפי שהבטחת, אבוא גם אני לביתך. והדברים אמורים בשמחת בית השואבה והלל מזכיר לקב"ה את חובת נוכחותו ומזמין אותו. 

לאור פירושו של התוספות יו"ט ודברי הרב בני לאו, גם דברי הלל "על דאטפך אטפוך" מקבלים מימד של התרסה מסוימת כלפי שמיא: כך העולם אמור להתנהג "על דאטפת אטפוך, וסוף מטיפייך יטופון".

ביום זה, יום הזכרון וערב יום העצמאות הדברים מתחברים אצלי לדבריו של הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק ב"קול דודי דופק" על כך שדם יהודי כבר אינו הפקר:

20 שנה לפטירתו של הגרי"ד סולובייצ'יק

לפני חמש שנים כשמלאו 15 שנה לפטירת הרב סולובייצ'יק פרסמתי את הטור הבא. אני מעתיק אותו לכאן לרגל 20 שנה לפטירת הרב סולובייצ'יק.

הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מארה"ב נפטר בחול המועד פסח לפני 20 שנה. הרב סולובייצ'יק היה למנהיג הלא-מעורער של היהדות הדתית (לא חרדית) בארה"ב. מאז פטירתו, ובעצם מאז פרישתו מחיים ציבוריים, אין תחליף לאדם הגדול הזה. ברשימה זו ברצוני להתייחס דווקא למספר פנים שבדרך כלל לא מרבים להתייחס אליהם. בנקודות אלה, רואים לענ"ד את גדולתו של האיש ואת המיוחד (אך לא בהכרח הייחודי) שבדמותו של מנהיג זה שאין לה תחליף לא בארץ ובטח שלא בארה"ב. יחד עם זאת, רואים גם את ירידת הדורות שחלה בחמישים השנים האחרונות הן בציבור הדתי בכלל והן בעולם הרבני בפרט.

א. הרב הגיע לשיא פריחתו ופעילותו בשנות הששים לחייו. את מאמריו הגדולים נאם וכתב בטרם הגיע לגיל שבעים. תלמידיו הגדולים ביותר למדו אצלו כשהוא היה צעיר ומלא אנרגיה, ולא אדם שקשה לו לעלות במדרגות. הבה נסתכל סביבנו - מרבית רבותינו ורבנינו הפופולאריים, אלה שדבריהם מתפרסמים באתרי האינטרנט ובעיתונות הדתית, הינם בסביבות גיל הששים. האם נוכל להצביע על מי מהם כרב ומנהיג ציבור הנמצא בשיא פריחתו? האם נוכל למנות מאמרים וספרים שרבותינו אלה פרסמו ושניתן לומר עליהם שבעוד עשרים שנה כמעט ולא יהיה אדם מן השורה בציבור הדתי שלא קרא או לפחות שמע עליהם ומכיר בגדול את תוכנם?

ב. בויקיפדיה מופיע המשפט הקצר הבא, שכל תלמידיו של הרב מעידים על נכונותו:

אלפים היו באים לשיעורו השנתי ביום השנה למות אביו, שיעור שנמשך 4-5 שעות רצופות.

שיעורים אלו היו בנויים במעשה אומן משני חלקים: חלק הלכתי וחלק מחשבתי. החלקים ההלכתיים של חלק משיעורים אלו התפרסמו בספרי "שיעורים לזכר אבא מארי". החלקים המחשבתיים התפרסמו בחלקם בספרים ההגותיים שיצאו בשלושים השנים האחרונות, ושממשיכים לצאת לאור גם בימים אלו. על פי דברים ששמעתי מעדי ראייה, הרב היה מגיע לשיעורים אלו מצוייד בשיעור כתוב על פני עשרות עמודים, ואת רובו ככולו של השיעור הרב היה מקריא מתוך הכתב. גם כאן כדאי להסתכל סביב ולבחון, האם יש בינינו מישהו (ולו אדם אחד) שמסוגל למשוך קהל של אלפים לבוא ולשמוע שיעור למדני מורכב למשך שעות ארוכות? אינני בטוח שאני יכול למנות אדם אחד שיכול למשוך קהל של אלפים לשיעור של שעה בנושא הלכתי-למדני. כמובן, שהאשמה כאן איננה רק על כתפי הרבנים. הציבור היום הוא ציבור שרגיל למדיה אלקטרונית שמידת הסבלנות שלו פוקעת הרבה יותר מהר ממה שהיה פעם. עם זאת, תחשבו לרגע: מאמר "קול דודי דופק" הידוע, נאמר כנאום ביום העצמאות - מאמר זה פרוס על פני כ40 עמודים. מתי לאחרונה שמעתם נאום שיכול להתפרס בגאון על פני ארבעים עמודים?

ג. האם היה יכול להיות היום רב משפיע ומנהיג בציבור הדתי שאשתו לא מכסה את ראשה ושאינה הולכת עם שרוולים ארוכים? האם יכול להיות היום רב משפיע ומוערך בעל דוקטורט בפילוסופיה מאוניברסיטה לא יהודית שלא מרגיש שהוא צריך להתנצל על כך? השאלות הללו נכונות גם הפוך: האם יכול להיות היום רב, בנם של רבנים "חרדים", בעל השכלה אקדמית ושאשתו הולכת ללא כיסוי ראש, והוא בכל זאת יביע דעות שמרניות - יחד עם דעות מהפכניות של לימוד תורה לנשים וכד'?

ד. האם ניתן למצוא בינינו רבנים שישנו את דעתם על נושאים מהותיים מתוך מחשבה מחודשת אחרי שהם כבר הגיעו לגיל ולמעמד מסויים? הרב היה חבר באגודה ונשא נאומים חוצבי להבות על אמונת חכמים ועל אבני היסוד של האגודה, ולאחר כעשור נשא את הנאומים הנחשבים לאבני היסוד של המזרחי עד היום.

שינויי מסורה בקהילה

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.


בספרו המעולה על תולדותיו ברבנות, "ציוני דרך", מספר הרב שלמה ריסקין שבשנת תשל"ג בעת שהיה רבה של ביכנ"ס לינקולן סקוור בניו-יורק פנו אליו בליל שמיני עצרת קבוצה של נשים מהקהילה ובפיהן בקשה: לקיים הקפות לנשים ביום תשיעי של חג, הלא הוא שמחת-תורה. מכיוון שהפניה היתה בחג, הוא לא יכל להתקשר לרבו ולהתייעץ אתו, הוא דן בנושא בעצמו והחליט להתיר את ההקפות.

לאחר החג הוא הותקף מכיוונים שונים על עמדתו זו והוא הלך להתייעץ עם רבו, הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק. לאחר תיאור המקרה והשיקולים שהביאו אותו להחלטה שאותו קיבל, הוא ביקש לדעת האם הוא טעה. וכך הוא מתאר (עמ' 167):

תשובתו של הרב לא היתה יכולה להיות חמה ותומכת יותר. "אתה מכוסה הלכתית במאה אחוז", אמר, "הקושי שלי, כולו פוליטי: מה יאמרו מנהיגים אורתודוקסים אחרים, כאלה שאינם מתמודדים עם אתגרים כמו אלו שבקהילה שלי, ושחוששים יותר ממני לחרוג ממוסכמות שהיו מקובלות עד כה". הרב אף הציע שייתן בעצמו שיעור ב"לינקולן סקוור", מעין הכרזה של "נראה עכשיו מי יעז לומר שאתה ובית הכנסת שלך לא אורתודוקסים!" וכך עשה.

מצאתי עניין בדברים אלו, לא רק משום הסיפור עצמו, אלא גם משום שהכרתי מקור אחר בנושא. כך מופיע בספר "מפניני הרב" על הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק שכתב הרב צבי (הרשל) שכטר:

שמעתי מהר"ר שלום רפהון, שבפעם האחרונה שביקר אצל רבנו ז"ל בקיץ בבוסטון כבר היה חלש מאד, וכשהיה מהלך עמו הוצרך הר"ר שלום להחזיקו בזרועו לסייעו ללכת. ושאלו (בין השאר) לחוות דעתו בדבר ההנהגה החדשה שהנשים מחזיקות בספר תורה ועושות הקפות לעצמן בעזרת הנשים, היות שהיו כאלה שאמרו שנתייעצו עם רבנו בשעה שהנהיגו חידוש זה בבתי כנסיות שלהם. ופתאום נעשה כל גופו של רבנו קשה, ונתחזק לעמוד בעצמו – בלי שום סיוע, וסיפר היאך שלפני כמה שנים התחיל רב צעיר, אחד ממוסמכי הישיבה הנהגה זו בקהילתו בשמחת תורה, ואחר תום החג בא לשאול לחוות דעתו של רבנו ואמר, שענהו (באנגלית) שבדבר זה "הוא בניגוד גמור לכל המסורה שלנו".

אז הנה לנו שני תיעודים אודות עמדת הרב סולובייצ'יק ביחס לאותו נושא, עם עמדות הפוכות לגמרי.

לפני שנמשיך, שתי הערות שוליים:
א. חסד גדול עשה אתנו הרב שכטר שלא הדפיס את שמו של אותו רב צעיר, על אף שאני מניח שהוא יודע במי המדובר, ויש סיכוי שאכן מדובר באותו המקרה. אחרת היתה לנו ממש בעיה.
ב. כדאי לציין שעמדתו של הרב אהרן ליכטנשטיין, חתנו של הרב סולובייצ'יק קרובה יותר לעמדה שאותו מביא הרב שכטר. כך מופיע בספרו של הרב חיים נבון, גשר בנות יעקב (עמ' 140):

שאלתי את הרב [ליכטנשטיין]: האם אני צריך לעודד את הנשים לרקוד עם ספר תורה? הרב השיב: בהחלט לא, יש כאן בעיה של מדרון חלקלק. כשמתחילים בריקודי נשים האוחזות בספרי תורה, יכולים להידרדר למחוזות בעייתיים מאד מבחינה הלכתית ותורנית.

עד כאן ההערות.

האם אפשר לחיות בשלום עם שתי העדויות? האם עלינו לקבוע שהרב סולובייצ'יק חזר בו? או שמא עלינו לקבוע שאחד מהעדויות מזוייף ומומצא?

אני מבקש להציע תירוץ כדי לפשר בין שתי העדויות. ייתכן ואכן שתי התשובות יצאו מפיו של הרב סולובייצ'יק ואין בהם סתירה. כשהרב ריסקין שאל אותו, הוא שאל על קהילה ספציפית, וכך גם ענה לו הרב סולובייצ'יק שאחרים לא יודעים ולא מבינים מה המציאות ועם אלו אתגרים הוא מתמודד בקהילה שלו. מאידך, הרב שלום רפהון, המעיד בספרו של הרב שכטר, שאל את הרב סולובייצ'יק על "הנהגה חדשה" שכנראה התפשטה לאזורים רבים, ועל זה ענה לו הרב סולובייצ'יק שבקהילות מסוימות "הוא בניגוד גמור לכל המסורה שלנו".

אך אם יש אמת בתירוץ הזה, יש לשאול איך יכול להיות שמשהו שבקהילות רבות הוא "בניגוד גמור לכל המסורה שלנו" יהיה כשר בקהילה אחרת? הייתכן דבר כזה?

מרבותיי קבלתי שלפעמים כשיש קושיא חזקה אז התירוץ הוא: "כן. ככה זה".

לכולנו יש מסורת איך נוהגים בכל מיני תחומים ביהדות. שינוי מוחלט של מסורת זו היא פגיעה בשמירת התורה והמצוות שלנו, גם אם איננו יכולים להצביע על הסעיף בשלחן-ערוך שעליו עוברים. עם זאת, בתנאים ספציפיים ובמקומות נצרכים יש אפשרות לסטות מהמסורה שלנו, כל עוד אין פגיעה במשהו גדול יותר.

אך כאן כבר יש חבל דק ביותר בין שני הצדדים. כיצד נדע אם המצב שלנו מאפשר להיות בצד אחד ומתי עלינו להיות בצד השני? בשביל זה כנראה צריך רב שמכיר את קהילתו ואת צרכיה. ואיך הרב יודע? את זה צריך לשאול אותו.

פסח מצה ומרור בזמן הזה ובזמן הבית - חלק ב

ברשימה פסח מצה ומרור בזמן הזה ובזמן הבית - חלק א עסקנו בשינויים במעמד "הבשר" ו"הלחם", הלא הם הפסח והמצה, בליל הסדר, מזמן הבית לזמן הזה. עתה ברצוננו להפנות את תשומת הלב לשינויים שעברו על "הירק", הלא הוא המרור.

בחלק א' הבאנו את דברי הרבי מלובביץ' על הפסח והמצה. בהמשך דבריו על המרור הוא כותב כך (אוצר רשימות עמ' רכט):

ומצות מרור - ירקות, שאינם הכרח כ"כ - מן התורה אינה, כי אמרו חז"ל "מיום שחרב המקדש נגזרה גזירה על בתיהן של צדיקים שיחרבו... דיו לעבד להיות כרבו". ועל דרך זה בנדון דידן, שלאחרי חורבן בית המקדש די בלחם, דבר המוכרח בלבד, ואין צורך בירקות. אבל זהו על פי שורת הדין, הבנה והשגה, סדר ההשתלשלות, על פי דינה של תורה, אבל מדרבנן, דברי סופרים שלמעלה מהשתלשלות - הנה פסקו שגם ירקות ישנם עתה, שאחר שחרב בית המקדש יכול להיות גם דברים שאינם הכרח כל כך. 

כוונת הדברים היא שכיוון שנותרנו ללא מקדש אזי נשארנו רק עם מה שנצרך ביותר על מנת שנחיה, הלא הוא הלחם בלבד, ולכן אין מצוה מן התורה לאכול היום את הירקות - המרור. אעפ"כ חכמים חייבו את הדבר - וזה בבחינת איזה שהוא נשיאת פנים מיוחדת מה' דרך הוראותיהם של חכמים - הארה בתוך החושך. כך יוצא שעל אף שמהדין לא היינו אמורים להיות מחוייבים באכילת הירק-המרור, כן יש עלינו חיוב מדרבנן לאכול מרור.

דבר דומה מצינו גם בצד ה"מתנגדי" של המפה. כך כותב שהגדת שיח-הגרי"ד [סולובייצ'יק] (עמ' ס):

הרמב"ם כתב דהסדר שבו אומר שלושה דברים אלו הוא "פסח מרור מצה". וצריך עיון שבמשנה הסדר הוא פסח מצה ומרור.
ונראה שמה שכתב הרמב"ם בהלכותיו דהסדר הוא פסח מרור ומצה, היינו משום דהרמב"ם סובר שמרור אינו מצוה בפני עצמה אלא דהוא מצוה אחת עם קרבן הפסח... ולפי זה נראה דלהכי כתב הרמב"ם דהסדר במשנת רבן גמליאל הוא פסח מרור ומצה, דמרור בא תיכף אחרי פסח, כיון דהויין קיום אחד, אך מצה היא גם מצוה בפני עצמה... ולהכי מקומה הוא אחרי מרור.
ולפי זה נראה דסובר הרמב"ם דסדר זה הוא רק בזמן הבית שהיו אוכלים קרבן פסח, אבל בזמן הזה דליכא קרבן פסח, דמרור הוא מצוה בפני עצמה מדרבנן, אז נשתנה הסדר לפסח מצה ומרור. 

דברי הרב סולובייצ'יק כאן מיוסדים על דברי זקנו הג"ר חיים סולובייצ'יק מבריסק שסבר שבזמן המקדש כלל אין חיוב לאכול כזית מרור:

וכיוון שאין אכילתם [=מצה ומרור] מצווה בפני עצמה, ורק דין ותנאי במצווה דאכילת פסח, נראה דאם יאכל פסח וחצי זית מצה וחצי זית מרור דשפיר קיים מצוות אכילת פסח. ורק שלא קיים עוד מצווה אכילת מצה בפני עצמה היא מקרא ד'בערב תאכלו מצות'. 

יוצא מדברים אלו שהחיוב שיש כיום לאכול כזית מרור, כלל לא היה קיים בזמן המקדש (יצויין שה"שאגת אריה" חולק על הנחה זו של ר' חיים וסובר שמרור הוקש למצה לחייב אכילת כזית). יש הגיון רב בדבר. בזמן הגלות אכילת המרור איננו רק זכרון בעלמא לתקופה בה מיררו את חיי אבותינו, אלא הוא חלק מהחיים ממש. לכן לא נפלא שהחיוב שלנו להתחבר למרור, בזמן שאין קרבן פסח, הוא הרבה יותר מהותי, והוא מתקשר ישירות לעקרון שהצביע עליו הנצי"ב כעומד מאחורי המצה - "וגאלם מיד". כלומר, עתה יש מצב של מרור, יכול להיות בכל רגע גם מצב של מצה.

שילוח השעיר לעזאזל - שני קיומים בשילוח

הרב סולובייצ'יק בספר "שיעורי הגרי"ד - עבודת יום הכיפורים" (עמ' קנט) מחדש שיש שני דינים בשילוח השעיר לעזאזל:

והנה מדיוק לשון הפסוקים משמע בעליל שיש שני שלבים ושני קיומים בשילוח. שהרי כתוב אחד אומר: "וסמך אהרן... ונתן אתם על ראש השעיר, ושלח ביד איש עתי המדברה", וכתוב אחד אומר: "ונשא השעיר עליו את כל עונתם אל ארץ גזרה ושלח את השעיר במדבר". הווה אומר, יש שני קיומי שילוח. הראשון, שילוח "המדברה", וכיון שהגיע למדבר הושג קיום זה. והשני, שילוח במדבר עצמו עד שיגיע לצוק ואולי אף הדחייה עצמה.
והנה, הקיום הראשון מתייחס לכהן הגדול שהרי 'אהרן' כתיב ביה' אך הקיום השני הוא נחלת איש עתי המוליכו ואין לכהן הגדול זיקה אליו, שלא נאמר אלא "ושלח את השעיר במדבר", ואין הכוונה לכהן הגדול, אלא לאיש העתי המוליכו. ומכיון שכך, די לו לכהן הגדול להיות בעזרת ישראל עד שיגיע השעיר למדבר, שכן הגעה זו נעשית בשליחותו, וזה מה שקבעה הגמרא שכיון שהגיע לבית חידודו הסתיימה אחריות הכהן, והוא יכול לעבור לקריאת הפרשה. 

על אף ששיטת הלימוד הבריסקאית אינה חדשה לי, אני פשוט עומד נפעם כיצד אפשר לעצור בשלב הזה. הרב הוכיח בצורה יפה שיש כאן "שני דינים" - שילוח השעיר ע"י איש עתי כשהוא בבחינת שליח הכהן הגדול למדבר, ושילוח השעיר לצוק ומעבר לו שבו האיש העתי כבר איננו שלוחו של הכהן הגדול. אך מה משמעות שני השילוחים הללו? את מי מייצג האיש העתי כשהוא דוחף את השעיר מהצוק? את כלל ישראל? מדוע החלוקה בין שני השילוחים? מה הם מבטאים? על כל אלו לא ענה הרב, לצערי.

ככיוון מחשבה, יכול להיות שצריך לקשר את הדברים הללו לדברי הנצי"ב על "ושלח את השעיר במדבר":

משמעות הלשון שילך חופשי במדבר, כמו לשון גבי צפור מצורע וכ"כ בספר פענח רזי, אבל חז"ל דרשו אל ארץ גזרה שהוא מתגזר ויורד ומכל מקום אין המקרא יוצא מידי משמעו והשלוח פועל בא' משני אופנים: אם הדור זכאי יורד השעיר לגזירה וכת"י דאתי זיקא וכו' ואם אין הדור זכאי הוא להיפך שהשעיר מתחזק ובורח למדבר וכדאי' בירושלמי "כל ימים שהיה שמעון הצדיק קיים לא היה מגיע למחצית ההר עד שנעשה איברין משמת שמעון הצדיק היה בורח למדבר והסרקין אוכלין אותו.

עוד על: תפילת מנחה - על שום מה?

בעבר כתבנו אודות השם "מנחה" לתפילה שאנו מתפללים בצהרי היום - תפילת מנחה.

לפני מספר ימים מצאתי התייחסות לשאלה זו גם בספר "דברי הרב" בדברים שכותב הרב צבי (הרשל) שכטר בשם רבו הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק (עמ' שב ואילך):

וביארו בזה חכמי הקבלה, דשני התמידים הבאים בכל יום עולות הם, ועולה באה לשם דורון. ונראה דתמיד של שחר בא בכדי ליתן הודיה להקב"ה על כך שהספיק לנו את כל ההכרחיים שבחיינו כגון אויר, מים, אוכל, ובגדים. והתמיד של בין הערבים בא בכדי ליתן הודיה על כך שהקב"ה מספיק לנו אף את כל המותרות גם כן. ולפיכך, עיקרו של הקרבן בתמיד של שחר היה גוף הכבש, שחיות הכבש משמש כסמל על החיות שלנו, שאנו מודים על עיקר מתנת החיים שלנו. ובתמיד של בין הערבים, העיקר שבו הוא היין השמן והסלת, אשר כל זה משמש כסמל למותרות. ואשר לפיכך דרשו רז"ל על הפסוק "לא תאכלו על הדם" - לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם, שעיקרה של תפילת שחרית הוא ליתן הודיה וגם להתפלל עבור הצרכים המינימליים.

ולזה אמרו שלעולם יזהר אדם בתפילת המנחה, שאם אין לו לאדם אלא הצרכים ההכרחיים ואינו נותן על כך הודיה אין בזה כל כך עוולה, ומסתמא ימשיך ה' ליתן לו עוד. אבל מי שנותנים לו אף מותרות ואינו מודה עליהם, זוהי כבר עוולה גדולה ומדה מגונה. ומטעם זה קרבן התמיד (וגם התפילה) של בין הערבים יותר חשוב (מבחינה מסוימת) מאשר קרבן התמיד (והתפילה) של שחר.

קללת אדם וחווה בימינו

יש שמצטטים בהקשר זה את הפסוק שנאמר לאשה: "ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך" (בראשית ג טז). לדבריהם, מפסוק זה משתמע שלפי השקפת התורה האיש צריך למשול באשתו. שמעתי על אדם שלחץ על אשתו שלא תיקח אפידורל בשעת לידתה משום שהתורה אמרה: "בעצב תלדי בנים". אחד הרופאים ניגש ושאל אותו: "האם אתה מדליק מזגן בעבודה?", "ודאי," ענה הבעל. "אם כך", השיב הרופא, "גם אתה עובר על דברי התורה - 'בזעת אפיך תאכל לחם'".

האמת היא ששני הפסוקים הללו אינם ציוויים אלא קללות. בעקבות חטא עץ הדעת נתקללו אדם וחווה בקללות אלו, ומאז האנושות מנסה לתקן אותן. ככל שאנו מצליחים להימנע מעצב הלידה ומסבל הפרנסה - אנו הולכים ומשתחררים מקללות אלו ומתקנים בכך את העולם. הדבר נכון גם כלפי הפסוק "והוא ימשל בך". ביטול יחסי ההיררכיה שבין איש לאשתו הוא תיקון קללת חווה, והתורה סומכת ידיה על תהליך זה.

(גשר בנות יעקב, הרב חיים נבון, עמ' 58. וראו גם עמ' 23)

כל הצורך להשתדלות בעניינים הגשמיים על פי מעלך הטבע, בא מתולדת אדם הראשון, שנאמר בקללתו: "בזיעת אפיך תאכל לחם"... וזה לשון מסילת ישרים פ' כא: "... וכבר היה האדם יכול להיות יושב ובטל... אם לא שקדם הקנס... בזעת אפיך... ע"כ חייב האדם להשתדל איזו השתדלות כמס שפורע... וכיון שהשתדל, הרי יצא ידי חובתו... ואינו צריך לבלות ימיו בחריצות והשתדלות..."

(מכתב מאליהו, הרב אליהו דסלר, ח"א, עמ' 187)

לחזקה זו [= טב למיטב טן דו מלמיטב ארמלו - אשה מעדיפה לחיות בשניים מאשר לבד] אין כל קשר עם הסטטוס החברתי והפוליטי של האשה בזמן העתיק. אין החזקה בנויה על גורמים סוציולוגיים. זהו פסוק בבראשית: "אל אישך תשוקתך". זו היא קללה מטפיזית מוטבעת בשורש באישיות הנשית. האשה - כשהיא בודדה - סובלת ללא השוואה יותר מהאיש... אין זו עובדה פסיכולוגית אלא עובדה אקזיסטנציאלית. אין זו תוצאה של סטטוס נחות של האשה, אלא זה מתחייב מההבחנה היסודית בין אישיות האשה ובין אישיות האיש.

(דרשת הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק בעניין הפקעת קידושין, מתוך "דברי הרב", עמ' קטו)

עדכונים ועוד

1. לפני כשבועיים פרסמתי רשימה בשם "האם יש מגזר תורני? בית המשפט יקבע!" על המאבקים סביב פתיחת כיתת בנים נוספת בכיתה א' של בית הספר התורני בעיר. מספר קוראים ביקשו לדעת מה קרה בסוף הסיפור. ובכן, ההורים החליטו למשוך את העתירה יום לפני שהיה אמור להתקיים הדיון בבית המשפט בעניינים בתמורה להבטחה לפגישה והדברות עם ראש העיר. בסופו של דבר ההורים קיבלו הבטחה לפתיחת כיתה נוספת, כך שאפשר בהחלט לומר שההורים ניצחו במאבקם. עם זאת, גם אחרי פתיחת הכיתה הנוספת, לא כל הילדים שנרשמו יתקבלו. על פי השמועה, לאחר ההחלטה לפתוח כיתה נוספת, העירייה איימה על ההורים שאם ההורים שלא יתקבלו יעשו בעיות היא תקבל את מקסימום הילדים והכיתות תהיינה הכיתות הכי גדולות בעיר עם ארבעים ילד בכל אחת.

2. לפני חודשיים פרסמתי טור ביקורת על ספרו של ידידי הרב חיים נבון יחד עם תגובתו לדברי. אני כבר כמעט הספקתי לשכוח מהטור הזה, אך היום קרה משהו מיוחד. אחד מחברי הטובים המכהן כרב קהילה באזור מכין עבור בני קהילתו עלון שבועי הקשור לפרשת השבוע. השבוע, לכבוד פרשת בנות צלפחד, הוא בחר לפרסם את הטור והתגובה האמורים (תוכלו לראות את העלון כאן, למעוניינים). נשמה טובה, כנראה מבני השכונה, מאד לא אהב את הדברים שאני כתבתי ושיגר את העלון אחר כבוד לרב העיר עם הפניה לדבריי. רב העיר נזף בחברי רב הקהילה על פרסום הפולמוס לציבור הרחב, וכן נזף בי על כתיבת הדברים.

עם או בלי קשר נתקלתי היום בשני דברים מעניינים, האחד שאני מכיר כבר שנים רבות אך במסגרת הארועים האקטואליים עוררו אצלי הרבה מחשבות, והשני שהתחדש לי היום.

הראשון הם דברים שנשא הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק בעקבות פרסום של הרב רקמן בעד הפקעת קידושין. בתוך דבריו כותב הרב סולובייצ'יק (הציטוט מתוך "דברי הרב" עמ' קיד):

לא רק ההלכות, אלא גם החזקות שחז"ל הנהיגו לדון על פיהם בדיני תורה, לא ניתנות לערעור. אל תשלחו יד, לא רק בהלכות אלא גם בחזקות, כי החזקות עליהן דיברו חז"ל אינן נשענות על תבניות התנהגות פסיכולוגיות חולפות, משתנות, אלא על עקרונות אונטולוגיים קבועים, מושרשים בעצם מעמקי האישיות האנושית המטפיזית, שאינה ניתנת להשתנות כשמים מעל.

הדבר השני שנתקלתי בו היום הם דברים של הג"ר יחיאל יעקב ויינברג . הנושא של המאמר הוא הקריאה להוציא את חלקי הקרבנות מתוך סידור התפילה. בתוך הדברים הוא כותב כך (כתבי הגריי"ו, חלק ב' עמ' רנה - הספר נמצא בhebrew books, למי שמעוניין לחפש):

אין דנים כאן על עצם הרעיון היסודי של הקרבנות. לו היתה היום קיימת אצלנו שאלה כזאת והיא דורשת פתרון דחוף - אין מספר מצומצם של יהודים בארץ אחת בני סמכות להכריע בעניין זה, וכל שכן כאשר הם אינם מייצגים את כלל ישראל. שאלה זאת חייבים להביא לפני הבית דין של כלל ישראל. רק לבית דין כזה הרשות לקבוע אם להשאיר טקס מקודש בעם בתוקפו או לבטלו. היום שאין לנו ארץ ולא בית מקדש ולא כהנים הרי זה מגוחך ומצער כאחת להעלות תביעה לבטל עבודת הקרבנות!

3. אני יודע שרוב הקוראים כאן הם דוברי עברית, ובכל זאת המלצה על סרטון קצר באנגלית שנתקלתי בו לאחרונה. הוא לא קשור לעולם התורני, או אפילו היהודי, אלא למערכות חינוך כלליות בעולם כולו. עשר דקות שאני בטוח שיעוררו אתכם למחשבה.

מסורת של התנהגות

בספר "דברי הרב" שכתב הרב צבי (הרשל) שכטר על רבו הג"ר יוסף דב הלוי סולובייצ'יק הוא מביא בין היתר דברים של הרב על מספר משניות מהפרק הראשון באבות. להלן הדברים על משנת "על שלשה דברים העולם עומד: על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים", הרב ביאר את "על העבודה" (עמ' קו):

עיין ביאור רבינו יונה שבזמן הזה עבודה קאי על התפילה. ואף דרוב הראשונים סוברים שהתפילה אינה אלא מדרבנן, ולכאורה טפי היה לנו לומר שהעולם קיים על מצוות אחרות החשובות ביותר, מכל מקום נראה דנהי (=שאמנם) דחובת התפילה אינה אלא מדרבנן, וזה רק נוגע לקביעות חומרותו כלפי מצוות אחרות. אולם במסורת של התנהגות, פשיטא שתפילה יותר חשובה משופר וציצית ושאר מצוות, שהם רק מעשה מצוה בעלמא, משא"כ תפילה שהיא דיבור וקשר בין האדם להקב"ה, ומצוות הללו המוזכרות במשנה יש להן חשיבות אכזיסטנציאלית, דדברי שיח של האדם עם קונו היינו ההרגש הדתי הכי חשוב.

יש כאן הבחנה מעניינת ביותר המדרגת את המצוות לא כפי דרגתם או חומרתם ההלכתית, אלא לפי ה"מסורת של ההתנהגות". במבט ראשון היינו מצפים שיהיה התאמה בין שני הדברים, אך מכאן די ברור שלא תמיד ההתאמה קיימת.

יעקב קרא קריאת שמע - הרב סולובייצ'יק

הגדה של פסח - שיח הגרי"ד, לקט משיעורי מרן הגרי"ד הלוי סולובייצ'יק, נכתב ונערך ע"י הרב יצחק אבא ליכטנשטיין, נכד הרב, עמ' נ:

ידועים המה דברי רש"י (בראשית מו כט) דכשיעקב נפגש עם יוסף לא נפל על צוארי יוסף משום שהיה קורא את שמע. וכבר תמהו המפרשים (המהר"ל בגור אריה) מה ראה יעקב לקרוא שמע בשעה זו כשנפגש עם בנו האהוב שנאבד לאחר עשרים ושתים שנה, ותו למה יוסף לא קרא קריאת שמע. ואמר הגר"ח זצ"ל דהביאור בזה הוא, דהקב"ה צוה את יעקב לרדת למצרים, וא"כ יעקב היה עוסק במצוה בשעת ירידתו למצרים, והיה פטור ממצות קריאת שמע, דהעוסק במצוה פטור מן המצוה. וכשהגיע למצרים וראה את יוסף אז קיים את המצוה שצוהו הקב"ה דכתיב (בראשית מו ד) אנכי ארד עמך מצרימה וגו' ויוסף ישית ידו על עיניך, וכיון דלא היה עסוק במצוה ממילא דמיד נתחייב במצות קריאת שמע, ולכן קרא יעקב אז קריאת שמע, אך יוסף כבר קרא קריאת שמע מקודם.

דברי הרב - מרן הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל, נכתב ונערך בידי הרב צבי (הרשל) שכטר, עמ' פט:

ושמעתי בשם רבנו שלא נתכוונו רז"ל לומר שקרא יעקב את השמע בתורת חיובא דבשכבך ובקומך, אלא ר"ל שכאשר ראה יעקב את בנו יוסף, אחר כל כך הרבה שנים, עבר עליו גל של רגשי אהבה כל כך חזקים עד שחשש בעצמו שאולי יש לו אהבה לבנו בנפרד מאהבתו לה', ופגום הוא בזה במצות ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך, שמה שעלינו לאהוב את כל בני משפחתנו צריך להיות בתורת חלק מאהבתנו להקב"ה, ולא בבחינת אהבה בפני עצמה. ועל כן הרגיש יעקב בעצמו שעליו לחזק את עצמו במצות אהבת ה' ויחוד ה', ולחזור עכשיו על פרשת שמע - ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך, כנ"ל, שאהבה אבסולוטית אין לנו חוץ מאהבת ה'.

ביקורת ספרים: איש על העדה

הטור הבא נכתב ע"י ידידי הרב אלי רייף עבור עלון הבוגרים של ישיבת "ברכת משה".

איש על העדה- הרב יוסף דוב סולוביצ'יק

ערך: נתנאל הלפגוט, מאנגלית: אביגדור שנאן הוצאת ידיעות אחרונות

'איש על העדה' זה שמו של הספר החדש בסידרה "מאוצר הרב" - כתבי הרב יוסף דוב סולוביצ'יק (הגרי"ד). החידוש שבספר שאינו קובץ מסות או דרשות כשאר הספרים שיצאו עד כה, אלא כינוס של איגרות וראיונות אישיים של הגרי"ד.

המכנה המשותף לכתבים המקובצים בו, שהם עוסקים בשאלות ציבוריות אליהן התייחס הגרי"ד. בספר יש התייחסות לתחומים רבים ומגוונים: התייחסותו לתנועת המזרחי, הימנעותו מהגשת מועמדות לרב ראשי לישראל, סוגיות בין דתיות, תפילה בביה"כ שמתקיימת בו ישיבה מעורבת, תוכניות לימודים חינוכיות, הפניית ילדים אסופים לגופי סעד יהודיים ועוד.

הכתבים מציגים תמונה מרתקת של הבעיות, ההתלבטויות ודרכי הפעולה של ההנהגה הרבנית בגולה בכלל ושל הגרי"ד בפרט - הן בפעולה בתוך העולם הדתי, והן בשיח המתנהל עם זרמים יהודיים אחרים או מול גופי הממשל.

"האגרת כמו תאר הפנים וקצב תנועות הגוף ואבריו וכמו אופן הדבור וצורת הכתב וסגנונם מביאה היא לידי התבטאות גם בנידוניה וגם בסגנונה את עצם מהותו של בעליה" (הרצי"ה קוק).

בספר זה מורגש מאוד ייחודו של הגרי"ד. ניכר כי הגרי"ד ניגש לכתיבת כל איגרת כמלאכת מחשבת. כל איגרת היא עולם גדוש ומלא בשל כך גם קריאתה צריכה לימוד והתבוננות. חלק מהאיגרות אף נראות כמניחות תשתית לכתיבת מסה. יש בכתבים מדרכי החשיבה של בית בריסק ומהלך חשיבתו הייחודי של הגרי"ד. מרתק ומאלף לראות כיצד הגרי"ד ניגש להתמודד עם הבעיות השונות. חלק מהנושאים נפתחים בניתוח הבעיה מכוונים שונים וברבדים שונים – הלכתי, פילוסופי, היסטורי תיאורטי וישומי. לאלו מוסיף הגרי"ד נימות אישיות ורגשות הלב.

טוב עשה העורך שהקדים לכל איגרת סקירה תמציתית על הרקע לכתיבתה המאפשר לקורא (ולחוקר) הבנה טובה יותר של ההקשר. אמנם היתה לי תחושה מסוימת שחלק מהאיגרות קובצו לא במקרה, והן נועדו להבליט את הקו השמרני בדמותו של הגרי"ד כמי שעומד על משמרת הקודש של מסורת ישראל.

בחלק ניכר מהנושאים שבספר ניכרת המודעות של הגרי"ד למתח בין העמדה התקיפה והבלתי מתנצלת השומרת על רוח ישראל סבא, לבין ההכרה העמוקה בשינויים התרבותיים והלכי הרוח המודרניים בכלל והחברה האמריקאית בפרט. הניווט והאיזון של הגרי"ד בין השניים היא חוכמה הצריכה לימוד.

פרשיה היסטורית בפני עצמה היא מועמדותו של הגרי"ד לרב ראשי לישראל והימנעותו. הישארותו בגולה היתה קו פרשת מים בהנהגתו הרבנית שם, ולחילופין מי יודע מה היה גילגולה של הרבנות הראשית בארץ אילו היה מגיע לכהונה.

הגרי"ד העלה כמה נימוקים להימנעותו. העיקריים שבהם התלות שבין מוסד הרבנות לבין הכוח הפוליטי, וכן סוגי התפקודים של הרבנים הראשיים, שחלק ניכר ועיקרי בהם הוא המימד הטקסי והייצוגי ממנו סלד הגרי"ד. מתוך המכלול הרחב נציג היבט אחד המבליט דווקא את הקו אישי בדמותו של הגרי"ד.

"מטבעי הנני מורה ומלמד. אין לי בעולמי אלא ד' אמות של הלכה. אין אני בקי בהנהלת משרדים ובמילוי תפקידים אדמיניסטרטיביים. בורח אני מן הטקסים, היצוגים הרשמיים...ועיקר העיקרים מן הפוליטיקה" (עמ' 206)

"מוצאי הוא ממשפחה רבנית עתיקה שכינויה בליטה היה "בית הרב"...מצד אחד היו אבותיי רבנים גדולים ונחשבו כמנהיגי הדור, אך מאידך גיסא הם לא התיימרו לייצג את דמותו הטיפוסית של רב. הצד הנפשי-הרוחני שלהם לא התאים למסגרת הרבנות, כפי שרואה אותה היהודי הפשוט... התייחסותם אל חברי קהילותיהם לא היתה פורמלית כלל וכלל, אלא אישית ואינטימית כפי שרב מעניק לתלמידיו... בגדיהם לא היו כבגדי הרבנים. הם מעולם לא הניחו לקהל להמתין להם עד שיסיימו את תפילת שמונה עשרה... ולא הוסיפו לחתימותיהם תארים... כל צורת הנהגתם היתה עממית ונטולת רשמיות... אינני רואה את הרבנות כמוסד... הרבנות מזדהה אצלי עם היותי רב מלמד, עם לימוד תורה לעצמי ועם אחרים, עם הגות, כתיבת דברי תורה ומחשבה... אני מתעב טקסיות... בתור רב פורמלי... הריני "לא יוצלח". בתור מלמד ומרצה אני "גברא רבא".

נזדקרה לעיני באופן בולט העובדה שלרבנים בארץ אין כל שייכות אל החינוך הדתי. אין שואלים לדעתם והם אף אינם מתערבים בו... רבנות המתעסקת רק בפסיקת הלכה באירגון ובעניינים אדמיניסטרטיביים, איננה עולה בקנה אחד עם האידיאל שלי" (עמ' 213-209).

הספר מומלץ מאוד, וכבר אנו ממתינים לספר המשך שיקבץ גם את האיגרות האישיות שיציגו את דמותו כמלמד לתלמידים.

"כך כותבים אנשים בעלי כת"

קוראי הנאמנים יודעים בודאי שהבלוג האהוב עלי ביותר הוא ה"ספרים בלוג". מתוך כלל הרשימות המתפרסמות שם, רשימותיו של פרופ' מארק שפירא הן מבחינתי העילית שבעילית, שאני מתפעל איך שהוא מצליח בכל רשימה להתעלות על עצמו.
לכן שמחתי מאד השבוע לראות שהתפרסמה רשימה חדשה שלו – שכמובן אני ממליץ לכולם לקרוא (למי שמסוגל לקרוא כל כך הרבה באנגלית) או לפחות לעבור על הקטעים שהוא מביא בעברית.
בין היתר הוא מביא מכתב שה"שרידי אש" (שהרשימה האחרונה בו הזכרתי אותו היה להיט כאן) כתב:
קראתי את מאמרו של הגרי"ד סולובייציק על דודו הגרי"ז זצ"ל. השפה היא נהדרה ונאדרה והסגנון הוא מקסים. אבל התוכן הוא מוגזם ומופרז מאד. כך כותבים אנשים בעלי כת, כמו אנשי חב"ד ובעלי המוסר. מתוך מאמרו מתקבל הרושם כאלו התורה לא נתנה ע"י מרע"ה חלילה כי אם ע"י ר' חיים מבריסק זצ"ל. אמת הדברים כי ר' חיים הזרים זרם חדש של פלפול ע"ד ההגיון לישיבות. בהגיון יש לכל אדם חלק, ולפיכך יכולים כל בני הישיבה לחדש חידושים בסגנון זה, משא"כ בדרך הש"ך ורעק"א צריך להיות בקי גדול בשביל להיות קצת חריף ולכן משכל אנשי הישיבות מתאוים להיות "מחדשים" הם מעדיפים את ר' חיים על כל הגאונים שקדמו לו. שאלתי פעם אחת את הגרי"ד בהיותו בברלין: מי גדול ממי: הגר"א מווילנא או ר' חיים מבריסק? והוא ענני: כי בנוגע להבנה ר' חיים גדול אף מהגר"א. אבל לא כן הדבר. הגר"א מבקש את האמת הפשוטה לאמתתה, ולא כן ר' חיים. הגיונו וסברותי' אינם משתלבים לא בלשון הגמ' ולא בלשון הרמב"ם. ר' חיים הי' לכשלעצמו רמב"ם חדש אבל לא מפרש הרמב"ם. כך אמרתי להגאון ר' משה ז"ל אבי' של הגר"יד שליט"א.
המכתב התפרסם בספר כתבי ר' יחיאל יעקב ויינברג (ב"כ) בעריכת פרופ' שפירא

תורה בצהרי יום, מאת: סגן-צעיר

מדי שנה, בזמן שהצעירים רוקדים עם דגליהם לכבודה של ירושלים, מתקיים בפאתי בית וגן אירוע קטן ולא כל כך מתוקשר לזכרו של הגרי"ד סולובייצ'יק. ההתכנסות היא תחת הכותרת: "תורה בצהרי יום", ועוסקת כמובן במשנתו של הגרי"ד זצ"ל. ישנן בדרך כלל שלש הרצאות (שתיים באנגלית ואחת בעברית), האחרונה (חביבה) שבהן מפי חתנו של הרב ותלמידו המובהק, מו"ר הרב ליכטנשטיין. זו הזדמנות מיוחדת לקבל הצצה לתוך עולמו של הרב, מפי אלה שהכירוהו מקרוב ממש. בעוונותיי הרבים שכחתי לזכות את הרבים בהודעה מבעוד מועד, ועל כן לכל הפחות אני אנסה לתת לכם טעימה קטנה.
תמיד מלווים אותי רגשות קצת מעורבים בנוגע לאירוע. מצד אחד לכבודו של הרב, אחד מגדולי הקברניטים שהיו לאורתודוקסיה המודרנית, מן הראוי היה לעשות אירוע פומבי גדול והמוני. ומאידך דווקא אופיו השקט והצנוע (יחסית), משרה אוירה אינטימית ומאפשרת לדוברים לדבר יותר בחופשיות ולהעלות את אשר על ליבם.
אם תרצו לחוש את האווירה המיוחדת והאינטימית שבאירוע הזה, כדאי להאזין דווקא לשיעור (בעברית) משנה שעברה, של הרב מאיר ליכטנשטיין (לינק). הוא מנתח את יחסו של הרב סולובייצ'יק כלפי מדינת ישראל, דהיינו - שלילת גישת "סתומי העין" הממאנים לראות את יד ה' במשמעותה הדתית בהקמת המדינה, ומאידך גם לא קבלת עמדת "ההוזים המחייבים חיוב מוחלט עד כדי זיהוי עם התכלית העליונה". גישת הרב מוגדרת כחיבה והתמכרות ללא הפרזה וללא גלוריפיקציה. הוא מסכים שהקמת המדינה היא המאורע החשוב ביותר בתולדות ישראל בעת החדשה, ויחד עם זאת איננו מהסס מלהסתייג מכל דבר שאיננה עולה בקנה אחד עם מחשבת ההלכה. תוך כדי דבריו, הרב מאיר ליכטנשטיין גם מתייחס לבעיות השעה ולמשבר בציונות הדתית. הכוון שעולה מדבריו הוא, שאמנם גישת הרב קוק וישיבת מרכז הרב היו חיוניים בשלב הקמת המדינה, אך יתכן שעכשיו כדאי לעשות חשיבה מחודשת ולאמץ גישה יותר מתונה וביקורתית. דבריו הכנים היוצאים מן הלב, אינם פחות רלבנטיים ומעוררי מחשבה, גם כחלוף שנה תמימה.
מטבע הדברים, וכפי שהיה גם בהרצאה שהזכרתי, מאמץ מחשבתי לא מבוטל מוקדש (לנושא האופנתי משהו) להשוואה בין "הרב" ל"הרב", ואני כמובן כן מתכוון כאן לרב קוק ולרב סולובייצ'יק. הקבלה זו הייתה גם כותרתה של הרצאתו של הרב ראובן זיגלר: התחדשות עצמית מול שיבה לעצמיות – "תשובה" במשנתם של הרב קוק והרב סולובייצ'יק. כמובן שהרב קוק מזוהה יותר עם הגישה המיסטית, המימד הגבוה שבו מתיישבות הסתירות והכל חוזר למקורו השורשי (שיבה לעצמיות), ואילו הרב סולובייצ'יק בעל הגישה היותר אישית, ההתמודדות של הפרט וההתחדשות העצמית שהוא צריך לייצר מתוך הקונפליקט. הרב זיגלר הוא אחד מן העורכים בסדרת הספרים "מאוצר הרב". (סדרת שיעוריו (באנגלית) ב"בית המדרש הוירטואלי" (לינק), הם בבחינת תנאי קבלה למי שרוצה להיכנס לעולמו של הרב), ובקיאותו הרבה בכל כתבי הרב מוסיפה נופך להרצאה. מעניין במיוחד החומר האנקדוטי לגבי התיאורים האישיים מאד של התמודדות הרב עם מחלתו (עמודים 114-116 בספר "מן הסערה"), שאמנם הועלו על הכתב, אבל הושמטו מהגרסא הסופית של השיעור שהועבר בעל פה לקהל. כאתגר לקהל: נראה אם אתם יודעים מהם שני המקומות בהם הרב סולובייצ'יק מצטט רעיון של הרב קוק.
חוויה מיוחדת היא לראות את שליטתו של מו"ר הרב ליכטנשטיין בנבכי השפה האנגלית (למי שאיננו שולט בשפה יתכן שיהיה קצת קשה לעקוב בין מבחינת אוצר המילים ובין מבחינת המבטא). חוויה עוד יותר מיוחדת להתרשם מעומק תלמודו ויכולתו להקיף סוגיה מכל צדדיה. הרב ליכטנשטיין דיבר על "עיסוקו של הרב בסדר קדשים". הוא התחיל עם הרומן שהיה לכל בית בריסק עם סדר מיוחד זה, שנבע במידת מה מתחושת השדה הפתוח הבלתי מגבילה שבה יותר קל לבוא ולחדש. מרכז הכובד של דבריו עסק במשקל הרב שנתן הרב בהגותו המחשבתית למושג "קרבן". מרכזיותו של רעיון ההקרבה גרמה גם היא לחביבות מיוחדת של תחום זה אצל הרב. בהתבסס על מה שכתב הרב על ר' חיים ב"איש ההלכה", שעיסוקו של ר' חיים בהלכות אבלות ועניני טומאה וטהרה, היא זו שעזרה לו להתגבר על פחדו מן המוות, הציע הרב ליכטנשטיין סברא נוספת, שגם כאן באופן מקביל, דווקא אי נוחיותו של הרב מהחלק הטקסי שבעבודת המקדש, דחפה אותו להתעסק בהלכות ובהגדרות היבשות. (אולי לאור זה ניתן לשפוך אור נוסף על יחסו של הרב למדינה בהמשך לדברים שלמעלה ואכמ"ל).
לפני סיום התייחס הרב ליכטנשטיין גם הוא, ליחס שבין הרב קוק לרב סולובייצ'יק. הוא ציין שאילו היה צריך כל אחד מהם לסכם במשפט אחד את המסר העיקרי של תורת הקרבנות, בעוד הרב קוק היה מן הסתם בוחר בפסוק "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות", היה הרב סולובייצ'יק בוחר במשהו שמדגיש יותר את הצד האישי וההקרבה העצמית כדוגמת קרבן חטאת או אשם.
הרבה חומר למחשבה היה כאן, ואכן כדאי לחכות להקלטות שיעלו בוודאי בימים הקרובים לאתר yutorah.org . בכל מקרה תרשמו לכם ביומן כבר עכשיו לשנה הבאה. מאד מומלץ.

תודה לי.ל. על שירותי ההגהה

מבנה חלקו הראשון של "מגיד", מההגדה החדשה של הרב סולובייצ'יק

נזדמן לידי עותק של ה"הגדה של פסח" שהוציא לאור הרב מנחם גנק, מראשי הOU בארה"ב ומבכירי תלמידי הג"ר יוסף דב הלוי סולובייצ'יק. ההגדה נקראת "The Seder Night: An Exalted Evening" ובתרגום שלי: "ליל הסדר: ערב נעלה". ההגדה מורכבת מליקוט של קטעים שאמר הרב כתורה שבעל פה בהזמנויות שונות, חלקם כבר הופיע בדפוס וחלקם מתפרסמים לראשונה בהגדה זו. ככלל, ניתן לומר שרוב הקטעים הרעיוניים-מחשבתיים פורסמו בספרים שונים, ואילו הקטעים היותר למדניים מתפרסמים כאן לראשונה מתוך סיכומים שערך הרב גנק לשיעורים שהרב נתן בישיבה-יוניברסיטי.

כידוע, הרב סולובייצ'יק היה חדשן גדול, הן בענייני מחשבה והן בענייני לימוד וכמובן שבהגדה זו ניתן למצוא פנינים רבים. ביניהם יש את הקטע הבא (שהתפרסם לראשונה בספר "קול הרב" ומופיע בעמ' 32 בהגדה) העוסק במבנה של חלקו הראשון של המגיד. התרגום מאנגלית הוא שלי (וגם הדגשים שלי):
בספר דברים, הפסוק "עבדים היינו לפרעה במצרים" הוא התשובה לשאלתו של הבן החכם "מה העדות וכו'". שאלת הבן החכם איננו מתמקד בסיפור יציאת מצרים בלבד, הוא כולל את כל הלכות הפסח כפי שהם באים לידי ביטוי בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה. ליל הסדר הוא בראש ובראשונה לילה של לימוד תורה.
הציטוטים בהגדה מתוך התוספתא והמכילתא – התורה שבעל פה – מתרכזים בהלכות המרכזיות של סיפור יציאת מצרים כדי שנוכל לקיים את המצווה של עיסוק בהלכות הפסח. מבלי לדון בהלכות, ההגדה איננה יכולה להתחיל. אנו מתחילים עם "עבדים היינו" כדי להדגיש שהמקור לכל הוא היציאה ממצרים. ואז אנו נכנסים היישר לדיני סיפור יציאת מצרים:
1. "אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו וכו'" – זו ההלכה האומרת שבכל דור ודור חייב אדם חייב לראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים. זה מסביר למה אנו מתכוונים כשאנו אומרים "עבדים היינו" ולא רק "עבדים היו אבותינו".
2. "אפילו כולנו חכמים וכו'" מדגים את ההלכה שהחיוב לסיפור יציאת מצרים צריך להתקיים אפילו אם אנו יודעים את כל הפרטים. יתרה מזאת, ישנה מצווה להוסיף ולחדש משהו בסיפור.
3. "וכל המרבה לספר וכו'" מביע את העיקרון שלסיפור יציאת מצרים אין גבולות.
4. הסיפור אודות החכמים בבני ברק מלמד שהסיפור יכול להמשיך כל הלילה, למרות שלדעת רבי אלעזר בן עזריה קרבן הפסח יכול להאכל רק עד חצות.
5. "כנגד ארבעה בנים דיברה התורה" מלמד שישנה מצווה לספר בדווקא לאדם אחר ובפרט לילדיו. שאנו חייבים להתאים את רמת הסיפור לרמת ההבנה של הילד. שאין צורך לשתף ילד שאיננו מקבל עול מצוות בסיפור הגאולה. שאנו חייבים לסקרן את הילדים כדי שישאלו ושהבהרת דיני הפסח הוא חלק מסיפור הגאולה.
6. לבסוף, אנו קובעים כי זמן סיפור יציאת מצרים הוא "בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך".

15 שנה לפטירתו של הגרי"ד סולובייצ'יק

הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מארה"ב נפטר בחול המועד פסח לפני 15 שנה. הרב סולובייצ'יק היה למנהיג הלא-מעורער של היהדות הדתית (לא חרדית) בארה"ב. מאז פטירתו, ובעצם מאז פרישתו מחיים ציבוריים, אין תחליף לאדם הגדול הזה. ברשימה זו ברצוני להתייחס דווקא למספר פנים שבדרך כלל לא מרבים להתייחס אליהם. בנקודות אלה, רואים לענ"ד את גדולתו של האיש ואת המיוחד (אך לא בהכרח הייחודי) שבדמותו של מנהיג זה שאין לה תחליף לא בארץ ובטח שלא בארה"ב. יחד עם זאת, רואים גם את ירידת הדורות שחלה בחמישים השנים האחרונות הן בציבור הדתי בכלל והן בעולם הרבני בפרט.

א. הרב הגיע לשיא פריחתו ופעילותו בשנות הששים לחייו. את מאמריו הגדולים נאם וכתב בטרם הגיע לגיל שבעים. תלמידיו הגדולים ביותר למדו אצלו כשהוא היה צעיר ומלא אנרגיה, ולא אדם שקשה לו לעלות במדרגות. הבה נסתכל סביבנו - מרבית רבותינו ורבנינו הפופולאריים, אלה שדבריהם מתפרסמים באתרי האינטרנט ובעיתונות הדתית, הינם בסביבות גיל הששים. האם נוכל להצביע על מי מהם כרב ומנהיג ציבור הנמצא בשיא פריחתו? האם נוכל למנות מאמרים וספרים שרבותינו אלה פרסמו ושניתן לומר עליהם שבעוד עשרים שנה כמעט ולא יהיה אדם מן השורה בציבור הדתי שלא קרא או לפחות שמע עליהם ומכיר בגדול את תוכנם?

ב. בויקיפדיה מופיע המשפט הקצר הבא, שכל תלמידיו של הרב מעידים על נכונותו:
אלפים היו באים לשיעורו השנתי ביום השנה למות אביו, שיעור שנמשך 4-5 שעות רצופות.

שיעורים אלו היו בנויים במעשה אומן משני חלקים: חלק הלכתי וחלק מחשבתי. החלקים ההלכתיים של חלק משיעורים אלו התפרסמו בספרי "שיעורים לזכר אבא מארי". החלקים המחשבתיים התפרסמו בחלקם בספרים ההגותיים שיצאו בשלושים השנים האחרונות, ושממשיכים לצאת לאור גם בימים אלו. על פי דברים ששמעתי מעדי ראייה, הרב היה מגיע לשיעורים אלו מצוייד בשיעור כתוב על פני עשרות עמודים, ואת רובו ככולו של השיעור הרב היה מקריא מתוך הכתב. גם כאן כדאי להסתכל סביב ולבחון, האם יש בינינו מישהו (ולו אדם אחד) שמסוגל למשוך קהל של אלפים לבוא ולשמוע שיעור למדני מורכב למשך שעות ארוכות? אינני בטוח שאני יכול למנות אדם אחד שיכול למשוך קהל של אלפים לשיעור של שעה בנושא הלכתי-למדני. כמובן, שהאשמה כאן איננה רק על כתפי הרבנים. הציבור היום הוא ציבור שרגיל למדיה אלקטרונית שמידת הסבלנות שלו פוקעת הרבה יותר מהר ממה שהיה פעם. עם זאת, תחשבו לרגע: מאמר "קול דודי דופק" הידוע, נאמר כנאום ביום העצמאות - מאמר זה פרוס על פני כ40 עמודים. מתי לאחרונה שמעתם נאום שיכול להתפרס בגאון על פני ארבעים עמודים?

ג. האם היה יכול להיות היום רב משפיע ומנהיג בציבור הדתי שאשתו לא מכסה את ראשה ושאינה הולכת עם שרוולים ארוכים? האם יכול להיות היום רב משפיע ומוערך בעל דוקטורט בפילוסופיה מאוניברסיטה לא יהודית שלא מרגיש שהוא צריך להתנצל על כך? השאלות הללו נכונות גם הפוך: האם יכול להיות היום רב, בנם של רבנים "חרדים", בעל השכלה אקדמית ושאשתו הולכת ללא כיסוי ראש, והוא בכל זאת יביע דעות שמרניות - יחד עם דעות מהפכניות של לימוד תורה לנשים וכד'?

ד. האם ניתן למצוא בינינו רבנים שישנו את דעתם על נושאים מהותיים מתוך מחשבה מחודשת אחרי שהם כבר הגיעו לגיל ולמעמד מסויים? הרב היה חבר באגודה ונשא נאומים חוצבי להבות על אמונת חכמים ועל אבני היסוד של האגודה, ולאחר כעשור נשא את הנאומים הנחשבים לאבני היסוד של המזרחי עד היום.