יום רביעי, 31 בדצמבר 2008

מדרש לפרשת ויגש

ד"א "ויגש אליו יהודה" ר' יהודה ר' נחמיה ורבנן - ר' יהודה אומר: הגשה למלחמה היך מד"א: (שמואל ב י) "ויגש יואב והעם אשר עמו למלחמה". רבי נחמיה אומר: הגשה לפיוס המד"א: (יהושע יד) "ויגשו בני יהודה אל יהושע לפייסו". רבנן אמרי: הגשה לתפלה (מלכים א יח) "ויגש אליהו הנביא ויאמר ה' אלהי וגו'". ר"א אמר [יש גירסאות שאין את המילה "אמר"]: פשט להון אם למלחמה אני בא אם לפיוס אני בא אם לתפלה אני בא.
המדרש מביא שלוש אפשרויות להסביר את המונח "ויגש" - יציאה למלחמה, רצון לפיוס או תפילה. כל אחד משלושת ההסברים מגובה ע"י פסוק שבו משמש השורש נגש כפי אותו הסבר. ר' אלעזר מסיים את המדרש ואומר שבדעתו של יהודה שלוש האפשרויות היו קיימות - מלחמה, פיוס או תפילה.
מעניין לשים לב להבדלים העצומים שבין שלושת ההסברים:
- הגשה למלחמה, פירושו הוא שהאדם מסתמך אך ורק על כוחו העצמי, ועל יכולתו להתגבר על האויב שלו.
- הגשה לפיוס, פירושו הוא שהאדם יוצא מנקודת הנחה שיש לו שותף לשיח (פרטנ"ר בלעז), ושבעבודה משותפת עם בן-שיחו הוא יצליח להגיע לפתרון הבעיה לשביעות רצונו. בנוסף, האדם מניח שבכוחו לבד אין מספיק בכדי לפתור את הבעיה - הוא זקוק לשיתוף פעולה מהשני.
- הגשה לתפילה, פירושו שהאדם איננו סומך לא על עצמו ולא על שותפו. הוא מכיר בכך שאין בכוחו להשפיע על המצב והוא זקוק לעזרה מגורם עליון שרק הוא יכול להשפיע.
שלושת הסברים אלו מציגים ספקטרום די רחב של אפשרויות ניתוח המציאות שעמדו בפני יהודה והאחים בעמדם לפני יוסף: הסתמכות על כוחם, ניסיון להעזר במידת רחמנותו של יוסף יחד עם כוחות השכנוע של יהודה או פנייה ישירה להקב"ה כי רק הוא יכול להושיע במצב בו היו.
בסופו של המדרש ר' אלעזר מלמד כי האדם צריך להחזיק בכל אחת משלוש האפשרויות הללו. לא היה זה נכון שיהודה יסתמך רק על אחת מהאפשויות הללו.
נראה שהמדרש מלמד אותנו שהאדם בכלל צריך להיות נכון במהלך האתגרים הניצבים בחייו לכל אחת מהאפשרויות: לפעמים האדם צריך להשען על כוחותיו בלבד ולא לחשוב שמישהו אחר יטפל במצב במקומו, פעמים שהאדם צריך למצוא בחברה האנושית שותפים שאיתם הוא יוכל להשיג מטרות משותפות, ופעמים שהאדם צריך להכיר באפסות כוחו ולהשאיר את ניהול העולם להקב"ה. ור"א מלמד שגם אם במציאות מסויימת האדם נוטה לאחת מהאפשרויות, תמיד שתי האפשרויות האחרות צריכות להמצא במינון כזה או אחר.
[לפני שבועיים, בפרשת וישב, הזכרנו את ההסבר שקיבלתי מרבותי במחלוקת ר' יהודה ור' נחמיה (לינק). במדרש זה ההסבר הוא מצוין: ר' יהודה הדוגל באפשרות של האדם לפרוץ מסגרות סובר שיהודה ניגש למלחמה, ואילו ר' נחמיה הסובר שהאדם יכול להשפיע רק בתוך מסגרת נתונה מסביר כאן שיהודה ניגש למשא ומתן ולפיוס.]

יום שלישי, 30 בדצמבר 2008

המשבר הכלכלי העולמי בעין יהודית

לפני כחדשיים שאל אותי חבר אם אני מסוגל לתת הרצאה בנושא "המשבר הכלכלי העולמי בעין יהודית". עניתי לו שלצערי אינני יודע מה יש לומר על "המשבר הכלכלי העולמי בעין יהודית". מה רבה היתה שמחתי כשהתארחתי ברעננה בשבת פרשת וישלח והרב יעקב מאיר, רב קהילת "לכו נרננה" ייחד את דרשתו השבועית לנושא זה בדיוק. להלן ראשי פרקים של דבריו.

הדרשה נסבה סביב הפסוק מפרשת וישלח על בואו של יעקב לשכם "ויחן את פני העיר" שעפ"י דעת רב (שבת לג ע"ב) משמעו הוא:
מטבע תיקן להם

דברי רב אלו מוסברים ע"י מרן הרב קוק זצ"ל בספרו עין איה כך (לינק1 לינק2):
הגברת המוסר הטוב המתאים אל הצדק העליון והגברת כח החברה הקיבוצית הוא ע"י התמדת היחש שימצא בין אדם לחבירו, שיהיה כל אחד מרגיש איך שע"י מה שחבירו נמצא בעולם וגם יש לו צרכים שלפי ההשקפה החיצונה הוא דוחק את גבולו וממעט את צרכיו הוא, באמת אין זאת אלא השקפה של טעות, שמזה נולדת השנאה והתחרות וצרות עין בין אדם לחבירו ובין מדינה לחבירתה. אבל המבט הפנימי מורה אותנו שכל מה שיתרבו בני אדם, יותר יוכלו להועיל איש לאחיו ע"י התחלפות הכחות שיוכל כ"א להשתמש וליהנות במה שחבירו מוציא אל הפועל. וכל מה שתהיה הכרה זו יותר גלויה ובולטת, יותר יתרחב כח האהבה ואחוות החברה האנושית, שממנה תוצאות לכל הטוב היותר נשגב שראוי להיות שורר בעולם. והנה כדי להגביר את הרושם של הטוב המושפע לבנ"א איש מרעהו, יש ע"ז שלשה דרכים: הדרך האחד הוא, להרבות את התמדת המצבים שעל ידם יכיר האדם את יחוסו לחבירו, והנה כ"ז שלא נמצא מציאות המטבע, ידע האדם שהוא יכול להיות נהנה בתוצאות פעולותיו של חבירו רק כ"ז שיזדמן שהוא צריך למה שביד חבירו וחבירו יהיה צריך למה שבידיו, אבל כ"ז שלא יפגשו שתי אלה הנקודות, לא ירגיש את הטוב שהוא מקבל מחבירו. אבל בהיות התמצית של הנקודה כלולה במטבע העוברת לסוחר, הרי בכל עת שיש לו מותר מצרכיו הוא מוכרם במטבע, והוא בטוח שכבר בא לידו כח שסוף כל סוף יביאנו להשיג ע"י עמל חבירו את הנצרך לו, א"כ מתרבה רושם האהבה שהוא יסוד המוסר בריבוי האיכות ע"י המקרים המתמידים.

תורף דברי הרב זצ"ל הם שמציאות המטבע מעניקה פלטפורמה נוחה לקיום חברה שבה האחד מרגיש שיש לו צורך בשני, בעצם זה שהוא יכול לעשות איתו מסחר, גם אם אין לו עניין במה שהשני מייצר שכן השני יכול לתת לו כסף. כך יוצא שהכסף נועד לחבר בין אנשים שאחרת לא היה כל קשר ביניהם.

לדברים אלו הוסיף את דבריו של הג"ר אלחנן וסרמן הי"ד (קובץ מאמרים ואגרות עמ' טז-יז) שכתב בזמן המשבר הכלכלי העולמי בין שתי מלחמות העולם (את הקרדיט למקור זה נתן הרב מאיר לרב שלמה אישון ממכון כת"ר):


ר' אלחנן וסרמן מתחיל בניתוח המשבר העולמי:

החלק הארי מאוצרות הכסף נמצא בידיהם של מיליונרים פרטיים או בקופות המדינות אבל ללא תנועה. אבד האמון באנשים, לא מאמינים זה לזה באופן שיעניקו אשראי ויאפשרו קיום מסחר ועסקים.

את החטא שגרם לאבדן האמון תולה הרב וסרמן בסוף דבריו באבדן האמונה בבורא העולם, והמשבר העולמי ואבדן האמון בבני האדם הוא מידה כנגד מידה.

ע"כ דברים ששמעתי מהרב יעקב מאיר בפר' וישלח.

מעניין מה היה אומר הג"ר אלחנן וסרמן על המשבר הנוכחי. ברור שהמשבר נוצר מזה שגופים בעלי ממון מפחדים להשקיע את ממונם - חוסר אמון. אך המשבר הנוכחי נגרם כתוצאה מאמון יתר - הבנקים בארה"ב שנתנו אשראי לאנשים וגופים שלא היו ראויים לאמון.

יום שני, 29 בדצמבר 2008

סופו של הציבור הציוני-דתי?

לפני כשנתיים, בגליון כז של כתב העת צהר פירסם הרב יובל שרלו מאמר על הצדדים ההלכתיים שאמורים להשקל כאשר דנים בנושא תיכנון משפחה. בגליון כח הגיב למאמרו של הרב שרלו, הרב מנחם בורשטיין ממכון פועה. במאמר הנושא את השם "ילדים זה לא טיטולים" (לינק) הוא טוען בעיקר שיש להשאיר את נושא תיכנון המשפחה רחוק מאור הזרקורים ושההוראה לרבים צריכה להישאר שעל כל זוג להיוועץ בנושא זה עם רבותיו.
בתחילת המאמר כותב הרב בורשטיין בהערת שוליים את הדברים הבאים:
ברצוני לציין דבר מה חשוב. אני יודע שיש רבנים בציבור שלנו שכבר התייאשו לצערי מהקו שמוליכים מספר רבנים בצהר. הם ניסו להשפיע עלי שלא להגיב, "כי ממילא זה לא יעזור". אך אני שהתחנכתי בבית ובישיבה על איחוד הכוחות ואהבת ישראל, רואה חשיבות גדולה בליבון דברים מתוך אהבה ורצון להגיע לרבנות מאוחדת ומלוכדת ככל האפשר.

אני זוכר שכשקראתי דברים אלו הייתי בשוק מוחלט. משמעות הדברים היא שיש רבנים, שאיתם מתייעץ הרב בורשטיין, שלדעתם אין להגיב למאמר שכתב רב אחר מהסיבה האחת והיחידה ש"זה לא יעזור". במילים פשוטות יותר, כוונתם לומר שאין לתת לגיטימציה לדעתו של הרב הראשון על ידי תגובה לדבריו. זאת, על אף שהרב הראשון זוכה לכבוד ולהערכה בקרב הציבור. כששאלתי חבר, המצוי יותר ממני בטרנדים הקיימים בציבור הנקרא דתי-לאומי, הוא הסתכל עלי כאלו זה עתה נולדתי. "זה חדש לך?!", הוא אמר לי, "כבר שנים שרבנים מבית מדרש אחד לא מוכנים לשבת באותו חדר עם רבנים מבית מדרש שני".

גם לאחר שאותו חבר שכנע אותי שאין מה להתפלא, וגם אחרי שנתקלתי ביחס הנוראי של הרב שמואל אליהו כלפי הרב שרלו שהתפרסם ברבים (למי שבאמת לא יודע על מה מדובר ומעוניין לדעת שיעשה חיפוש פשוט בגוגל והוא יגיע. אינני חושב שיש מקום לתת לינק לזה), עדיין האמנתי שאפשר להתייחס לציבור הדתי-לאומי כציבור אחד שיש לו מספר קצוות אך עדיין ציבור אחד.

כמדומני שביום חמישי שעבר הגענו לקו פרשת המים, ומעתה יש שני ציבורים דתיים-לאומיים בארץ. "רבני תקומה" החליטו שאין מקום לתמוך במפלגת הבית היהודי, דבר שהוביל לפרישתו של אורי אריאל ולהקמת מפלגת האיחוד הלאומי מחדש. אם ההחלטה היתה משיקולים אלקטורייאלים, ניחא. אך האמת המרה היא כנראה שמשמעות ההחלטה היא ש"רבני תקומה" (שחלקם היו חברים בועדה הציבורית של הבית היהודי) החליטו שאין מקום לשבת באותה מפלגה עם אנשים שלא חושבים בדיוק כמו שהם חושבים.

אני חייב לומר שבעיני שתי הרשימות מכילות דמויות שהייתי מעוניין שייצגו אותי בכנסת (ובשתי הרשימות אין ייצוג הולם לנשים ולספרדים ומסורתיים). עם זאת, העובדה שלחלוטין אינני מבין מה ההבדל ההשקפתי בין שתי המפלגות, הוא לפלא בעיני. מדוע אבי רט, איש גבעת שמואל, ואלון דוידי, איש שדרות, שייכים ל"איחוד הלאומי" ואילו שר-שלום ג'רבי, איש מצפה יריחו, שייך ל"בית היהודי"?

יש לי עוד הרבה להאריך בנושא הזה, אך אסיים בנקודה אחת קצרה. אני חושב שלחלוטין נמנע מהשיח הציבורי כל דיון ענייני בנוגע לטעויות בשיקול הדעת שנעשו במהלך העבודה על הבית היהודי. כשהצדדים השונים הגיעו למסקנה שצריך איחוד - אני מניח שהם שקלו בדעתם שפירוש הדבר הוא שהם יצטרכו לשבת עם אנשים אחרים שלא בהכרח שהם מסכימים לכל נושא, אז מה השתנה? השאלה הזו היא כלפי חברי הכנסת היוצאת וכלפי חברי הועדה הציבורית שמונו לתפקידם ע"י אותם חברי כנסת. בסופו של יום, שום דבר לא קרה אחרי קביעת רשימת הבית היהודי שלא היה אפשר לחזות מראש, החל במי הוא יו"ר המועצה וכלה בדרך בחירת הרשימה. אז מה קרה? מי טעה? מי לוקח אחריות?

חבל.

[אני מקווה שלכל הפחות שתי המפלגות לא ינהלו מלחמה אחת מול השניה ושבסופו של דבר הן יעברו את אחוז החסימה.]

מנורת בית המקדש וחנוכית בית הכנסת

לרגל "זאת חנוכה" עוד רשימה קצרה בנושא חנוכה.
התורה מצווה את בני ישראל להעלות כל יום נרות במנורה בבית המקדש (ויקרא פרק כד):
(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ב) צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד:
(ג) מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה' תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם:
(ד) עַל הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה יַעֲרֹךְ אֶת הַנֵּרוֹת לִפְנֵי ה' תָּמִיד:
רש"י שם מסביר:
יערך אתו אהרן מערב עד בקר - יערוך אותו עריכה הראויה למדת כל הלילה, ושיערו חכמים חצי לוג לכל נר ונר, והן כדאי אף ללילי תקופת טבת, ומדה זו הוקבעה להם:
כלומר, שכל ערב הכהן היה נותן לכל נר חצי לוג שמן שזה אמור להיות מספיק לדלוק עד הבוקר.
[לפי זה יש לחשב את גודלו של ה"כד קטן" שאותו מצאו המכבים. שמן המספיק ליום אחד הוא שבע פעמים חצי לוג. חצי לוג זה שלושה ביצים - סך הכל 21 ביצים. ביצה זה בערך 60 סמ"ק, כך שיוצא שגודל הכד הקטן היה כליטר.
עוד יש להוסיף, שאם בזמן הנס נתנו לכל נר חצי לוג שמן והשמן דלק לשמונה ימים, יוצא שבהחלט היה נס גם ביום הראשון. שכן חצי לוג שמן זה מספיק כדי לדלוק מהערב עד הבוקר אבל אם השמן המשיך לדלוק עד הערב יוצא שהיה נס ביום הראשון. עוד תירוץ לקושיית הבית יוסף.]
התורה מדגישה כי עריכת הנרות היא "לפני ה'", דבר המעיד בפשטות על הימצאות המנורה בבית המקדש. חז"ל דרשו את המינוח הזה על ה"נר המערבי". כך מביא רש"י שם:
לפרכת העדת - שלפני הארון, שהוא קרוי עדות. ורבותינו דרשו על נר מערבי, שהוא עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל, שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מתחיל ובה היה מסיים:
יש מחלוקת בין הראשונים איזה מהנרות נקראת נר המערבי.
הגמרא במנחות (צח ע"ב) מביאה מחלוקת תנאים בשאלה כיצד היתה מונחת המנורה. המנורה עמדה משוכה לדרום בתוך ההיכל. התנאים חולקים האם המנורה עמדה מדרום לצפון (כך שמי שנכנס ממזרח רואה לפניו את כל שבעת הנרות) או ממזרח למערב (מי שנכנס רואה את המנורה מהפרופיל). אם המנורה עומדת מדרום לצפון, איזה נר ייקרא נר המערבי? ובכן, לפי שיטה זו כיוון שנרות המנורה משני הצדדים היו פונים לכיוון הנר האמצעי והנר האמצעי היה פונה קדימה - אזי נר זה, האמצעי, שהיה פונה מערבה לכיוון קודש הקדשים הוא הנקרא נר המערבי. זה שיטת הרמב"ם בפירוש המשנה (תמיד פרק ג) ובמשנה תורה.
אם המנורה עומדת ממזרח למערב, על פניו הנר המערבי הוא הנר המערבי ביותר, זה הקרוב ביותר לקודש הקדשים. כך כותב הרמב"ם בפירוש המשניות (תמיד פרק ו משנה א) אליבא דשיטות הסוברות שהמנורה עמדה ממזרח למערב. אך בדבר זה יש מחלוקת (הקשורה גם לגירסא במס' תמיד פרק ו משנה א). יש ראשונים הסוברים כי הנר המערבי איננו הנר הקיצוני מצד מערב, אלא הנר השני ממזרח. הסבר זה מסתמך על כך שהנר המזרחי ביותר (הקרוב ביותר לכניסה), הוא בודאי נקרא "נר מזרחי" וכל נר אחריו יכול להיקרא "נר מערבי" שכן הוא יותר מערבי מהנר המזרחי. וכיוון שה"נר המערבי" הראשון שאותו פוגש הנכנס להיכל זה הנר השני - זהו הנקרא בפי חז"ל "נר המערבי", דהיינו השני ממזרח (עי' רבינו עובדיה מברטנורא, מסכת תמיד פרק ג').
נרות החנוכה המודלקים בבית הכנסת הינם זכר לנרות המנורה בבית המקדש. הדלקה זו, בניגוד להדלקה בבית שהוא דין דרבנן, הוא מנהג בלבד (עם זאת, מנהג די קדום). לאור המחלוקות שהבאנו בנושא נרות המנורה, יש מחלוקות כיצד הראוי ביותר להדליק את נרות החנוכיה בבית הכנסת. לכו"ע יש להניח את החנוכיה מצד דרום, שכך היה בבית המקדש, אך נחלקו האם להעמיד את החנוכיה מדרום לצפון או ממזרח למערב.
אם מעמידים את החנוכיה ממזרח למערב, יש מחלוקת נוספת היכן עומד המדליק. האם המדליק עומד עם פניו לצפון או לדרום. אם המדליק עומד עם פניו לצפון, יוצא שלעולם ידליקו את הנר הקרוב ביותר לארון הקודש (במקומות שירושלים במזרח) - זהו המקבילה של ה"נר המערבי" לפי השיטה השנייה שהבאנו לעיל. כך מובא במשנה ברורה שראוי לעשות (עי' או"ח תרעא סע' ו. מימי לא ראיתי בית כנסת אשכנזי הנוהג כך למעשה, וצ"ע).
יש כמובן דעה האומרת שהמדליק עומד עם פניו לדרום, ומדליק כך (זו דעת הג"ר מרדכי אליהו עפ"י הכף החיים). זו לכאורה שיטה הקרובה יותר לשיטה השלישית שהבאנו לעיל.

יום חמישי, 25 בדצמבר 2008

מדרש לפרשת מקץ

"ופרעה חולם" א"ר יוחנן: הרשעים מתקיימין על אלהיהם: "ופרעה חולם והוא [כך בגירסא שלפני במדרש, בפסוק כמובן "והנה".] עומד על היאור", אבל הצדיקים אלהיהם מתקיים עליהם (בראשית כח) "והנה ה' נצב עליו".

המדרש מנגיד את הרשע והצדיק: הרשע מתקיים על אלהיו, אבל אצל הצדיק האלוהים מתקיים על הצדיק. המילה "מתקיים" כאן כוונתו הוא עומד, כפי שמתרגם אונקלוס "עומד" - "קאים", וכפי שרואים מהפסוקים שהמדרש מביא שהכוונה הוא "עומד" ו"ניצב".

מה המשמעות של "לעמוד על אלהים" או ש"אלהים יעמוד על הצדיק"? בפסוק שהמדרש מביא לגבי פרעה אפשר להסביר שמדובר בעמידה פיסית - פרעה עמד פיסית על היאור (אפשר כמובן להסביר שהכוונה שפרעה עמד על יד היאור). בפסוק השני המדרש מביא הפשט הוא כנראה שה' היה מעל יעקב - שזה כמובן לא עמידה פיסית. כך או כך, נראה שכוונת המדרש מתכוין לומר מי נמצא מעל מי.

באופן זה יש להסביר את החלוקה במדרש בין הצדיק לרשע באופן של מי נמצא מעל מי: בעולמו של הצדיק האלוהים נמצא מעל האדם ובעולמו של הרשע האדם נמצא מעל האלוהים. עפ"י הבנה זו, בעולמו של הרשע האדם הוא יותר חשוב מהאלוהים ומה שנמצא בפסגת השאיפות והשיקולים זה רצונותיו של האדם, ובעולמו של הצדיק השיקולים המובילים הם רצונותיו של הקב"ה.

ניתן גם להסביר אחרת. מי שנמצא למעלה יותר ניזון ומקבל את כוחו ממי שנמצא מתחת. עד כמה שהסבר זה נראה לחלוטין לא הגיוני ולא מתקבל, מפתיע לגלות שהנצי"ב מפרש באופן זה מדרש אחר (אך דומה) מבראשית רבה (העמק דבר, בראשית מא א):
ומזה העלו חז"ל בב"ר כונה נפלאה (ההדגשה שלי): "אמר פרעה מי מתקיים על מי אני על אלהי או אלהי עלי אמר לו אתה על אלהיך" הורו שיש בזה המקרא כונה שניה שלא מענין כ"כ דפרעה חולם תמיד כמחשב ומסתפק מי העיקר בהצלחה הנפלאה שהיתה אז למצרים. אם הצלחת המלך הוא ובשבילו המדינה והיאור מוצלחים או להיפך. ונתגלה באותו מעשה שהוא עומד על היאור, שהרי כל ענין הרעב לא היה אלא כדי שיתגלגל הדבר שירדו ישראל למצרים. ונגרר בזה פרעה בשביל המדינה והיאור שנגזרה ישיבת ישראל בה, ולא היתה הגזירה שישבו בגלות אצל פרעה זה כמובן.

אם תרצו ניתן לראות בנצי"ב הזה מעין דיון על קומוניזם מול קפיטליזם - האדם בשביל המדינה או המדינה בשביל האדם. בהסבר המדרש שלנו נראה שהכוונה יהיה כך: אצל הרשע (ואולי בגלל זה המדרש נקט בלשון צדיק/רשע ולא יהודי/גוי) האלוהים זה משהו גדול שהרשע איננו מרגיש שום קשר תלותי בו, הוא אמנם יודע שהוא מקבל מדי פעם עונשים ממנו אך הוא בוחר לחיות את חייו ומדי פעם לבוא ולהציץ מלמעלה על מה שקורה בעולם ששם, על פי תפיסתו, נמצא האלוהים. הצדיק לעומת זה, ממליך את הקב"ה בכל מעשיו. כשהוא חוטא אז הוא גורם לשכינה להסתר ממנו וכשהוא מקיים את התורה הוא כביכול מוסיף כח בהתגלות ה' בעולם. כך נ"ל יש להסביר על פי דברי הנצי"ב.

יום ראשון, 21 בדצמבר 2008

ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי?

במהלך ימי החנוכה הבלוג יתעדכן במתכונת מצומצמת מהרגיל.

חג אורים שמח!

מנחה והדלקת נרות חנוכה - מה קודם?

במהלך השבוע כמעט ולא מתעוררת התלבטות האם עדיף להקדים הדלקת נר חנוכה לתפילת מנחה, או לא, משום שמדליקים נרות חנוכה לאחר השקיעה ומנחה מתפללים לפני השקיעה. אך בערב שבת או במקרה ואדם נדרש לצאת מביתו לפני השקיעה, מדלקים נרות החל מפלג המנחה ואילך ואז מתעוררת השאלה איזה להקדים: תפילת מנחה או הדלקת נרות.

השערי תשובה מביא את הדברים הבאים (סימן תרעט ס"ק א):
וע' בבר"י שכ' בשם מהר"ש אבוהב תשו' כת"י יש ליזהר להתפלל מנחה בע"ש של חנוכה ואח"כ להדליק נ"ח כי תפילת מנחה נגד תמיד של בין הערבים ונ"ח זכר לנס הנעשה בנרות המנורה הנדלקת אחר תמיד של בין הערבים עכ"ל:

גם הפרי מגדים (אשל אברהם סי' תרעא) בדעה שיש להקדים תפילת מנחה להדלקת נרות חנוכה אך מטעם שונה:
משמע בביתו בערב שבת יתפלל מנחה תחלה ואח"כ ידליק נרות מטעם דמפלג הוה לילה... משא"כ אם מתפלל מנחה אח"כ הוה כתרתי דסתרי אהדדי.

השערי תשובה בשם מהר"ש אבוהב סובר שיש להתפלל מנחה קודם להדלקת נרות משום שכך היה הסדר במקדש: קודם תמיד של בין הערביים ואח"כ הדלקת המנורה. הפרי מגדים סבור שעליו להתפלל לפני פלג המנחה כדי שזמן פלג המנחה לא יהיה זמן סותר, מצד אחד יום (שהרי מתפללים בו מנחה) ומאידך לילה (שהרי מדליקים בו נרות חנוכה).

טעמו של הפמ"ג קצת צ"ע שהרי לאחר הדלקת נרות חנוכה מדליקים נרות שבת ואיך ניתן לומר שזה כבר לילה - שבת? ולכאורה היה נראה שיותר נכון לומר שהסיבה שמדליקים מפלג המנחה איננו בגלל שזה כבר כמו-לילה, אלא מפני שאי-אפשר להדליק בלילה ולכן נתנו לאדם אפשרות להדליק ביום.

המשנ"ב כתב בעקבות דברי השערי תשובה והפמ"ג שלכתחילה נכון להתפלל מנחה לפני הדלקת נרות. בספר פסקי תשובות כתב ש"רוב העולם אין מקפידים על כך ומדליקים נרות ואח"כ מתפללים מנחה" והביא מסידור השל"ה הקדוש שכתב בפשטות: "בערב שבת ידליק ואח"כ ילך לביהכ"נ להתפלל מנחה בציבור".

כמדומני שרוב אחרוני זמנינו הולכים בעקבות המשנ"ב וסוברים שרק לכתחילה יש להעדיף תפילת מנחה לפני הדלקת נרות, אך בודאי שיש להעדיף תפילה בציבור לאחר הדלקת נרות מאשר תפילה ביחיד לפני ההדלקה. לעומת זאת יש מאחרוני זמנינו שסוברים שיש להתפלל מנחה ביחידות לפני הדלקת נרות.

שמעתי פעם מהג"ר מרדכי אליהו (שהקב"ה ישלח לו רפואה שלמה) שיש חילוק בדבר: בערב שבת עדיף להתפלל מנחה ביחיד לפני הדלקת נרות מאשר מנחה בציבור לאחר ההדלקה. לעומת זאת, אם בימות השבוע האדם צריך להדליק נרות מוקדם והוא מדליק מפלג המנחה (לפני השקיעה) אזי עליו להעדיף תפילה בציבור לאחר הדלקת הנרות מאשר תפילה ביחיד לפני.
אינני מבין את החילוק הזה, ובזמנו כששמעתי זאת ממנו הייתי לצערי צעיר מדי מכדי לשאול. אם מישהו מכיר הסבר לחילוק כזה, אשמח לשמוע.

יום שבת, 20 בדצמבר 2008

זמן הדלקת נרות חנוכה

הדברים הנכתבים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה.

בעניין זמן הדלקת נרות חנוכה בדיעבד יש מחלוקת בין הרמב"ם לשלחן ערוך.
לדעת הרמב"ם (הלכות מגילה וחנוכה פרק ד ה"ה):
אין מדליקין נרות חנוכה קודם שתשקע החמה אלא עם שקיעתה לא מאחרין ולא מקדימין, שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, וכמה הוא זמן זה כמו חצי שעה או יתר, עבר זמן זה אינו מדליק

גם השלחן ערוך פסק שלכתחילה עליו לעשות כך (אורח חיים סימן תרעב סע' ב):
שכח או הזיד ולא הדליק עם שקיעת החמה, מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, שהוא כמו חצי שעה שאז העם עוברים ושבים ואיכא פרסומי ניסא

אך על זה הוסיף המחבר בשו"ע עוד משפט:
ומיהו ה"מ [=הני מילי] לכתחלה, אבל אם עבר זה הזמן ולא הדליק, מדליק והולך כל הלילה; ואם עבר כל הלילה ולא הדליק, אין לו תשלומין.

כלומר, ההבדל בין מרן הבית יוסף לרמב"ם הוא מה קורה אם אדם לא הדליק לפני שעבר זמן שכלתה רגל מן השוק, שלדעת המחבר הוא יכול להדליק כל הלילה (ואם בני ביתו ערים הוא יכול גם לברך), ולדעת הרמב"ם הוא לא יכול להדליק. אבל אם עוד לא כלתה הרגל מן השוק לדעת שניהם יכול להדליק, ולדעת שניהם כלתה רגל מן השוק זה כחצי שעה מזמן הנקרא שקיעה (לא נכנס כאן למחלוקת העצומה בדבר פירוש המילה "שקיעה" בהלכות חנוכה).

הג"ר יוסף קאפח זצ"ל הפוסק עפ"י הרמב"ם פסק את דברי הרמב"ם הללו להלכה בסידור "שיח ירושלים" (נוסח בלדי, ח"א, תשנ"ט) עמ' רעא סע' ו-ז (אגב, מעניין שבסידור זה עמודים רע ורעה מופיעים כסדרם ולא: ער וערה):
זמן הדלקת נר חנוכה עם שקיעת החמה עד אחר צאת הכוכבים, אין מקדימין ואין מאחרין. אם עבר זמן זה ולא הדליק, אינו מדליק.

לפני מספר ימים שאל אותי יהודי תימני ההולך עפ"י פסיקותיו של הרב קאפח כיצד עליו לנהוג אם הוא יודע שבאחד מימי החנוכה הוא (יחד עם משפחתו) יחזור בערך בשעה שמונה בערב הביתה, האם עליו לבטל הדלקת נרות חנוכה באותו ערב?
קצת התפלאתי על השאלה אך עניתי לו כפי שהכרתי את הפסיקה המקובלת בשו"ע שאין שום בעיה שהוא ידליק כשהוא יחזור הביתה. כשהוא שמע את תשובתי הוא הבין שאני בכלל לא מבין את השאלה, והוא הראה לי את המשפט הזה בסידורו של הרב קאפח זצ"ל תוך שהוא אומר לי: "זה לא מה שמארי אומר".

אני בכלל לא מבין את דבריו של הרב קאפח. כאמור, המחלוקת בין הרמב"ם לשו"ע הוא בדין אדם שלא הדליק לפני זמן שכלתה הרגל מן השוק. אך מניין לנו לומר שקביעת הרמב"ם שזמן כלתה הרגל מן השוק הוא כמחצית השעה זה הוראה לדורות? בתקופת הרמב"ם הרגל היתה כלה מן השוק כמחצית השעה לאחר השקיעה, אך כיום עצם העובדה שהאדם הממוצע חוזר הביתה עם אשתו וילדיו לאחר יום שגרתי בזמן מאוחר יותר מוכיח שלא ניתן לומר שזמן זה נשאר כפי שהיה בימי הרמב"ם והשו"ע. בתקופות הראשונים אדם שהיה מתכנן מראש לחזור לביתו (ועוד יחד עם ילדיו) לאחר שכלתה הרגל מן השוק היה אדם שלא מן הישוב.

באחד מספרי הקיצורים (אינני זוכר איזה) ראיתי שאחד הפוסקים האחרונים הגדיר את תקופתנו במילים - "בדור זה שלילה כיום יאיר". ערב חג החנוכה נתפלל ש"תאיר כאור יום חשכך לילה".

יום חמישי, 18 בדצמבר 2008

מדרש לפרשת וישב

"וישראל אהב את יוסף [מכל בניו כי בן זקונים הוא לו] - רבי יהודה ורבי נחמיה. ר' יהודה אומר: שהיה זיו איקונין שלו דומה לו. ר' נחמיה אמר: שכל הלכות שמסרו שם ועבר ליעקב מסרן לו.

המדרש מציג מחלוקת בין רבי יהודה ורבי נחמיה לסיבה שיעקב אבינו אהב את יוסף יותר מכל האחים. התורה עצמה אומרת לנו את הסיבה לכך - "כי בן זקונים הוא לו". שני התנאים באים לפרש את דברי הפסוק "בן זקונים", מדוע זו סיבה לאהבת יוסף. ר' יהודה מסביר שיוסף היה נראה כדמותו של יעקב - הוא מסביר את הפסוק כנוטריקון "זקונים" - "זיו איקונין" (כך מסבירים מפרשי המדרש). ר' נחמיה לעומתו מסביר שהאהבה של יעקב ליוסף נבעה מכך שיוסף היה חוליה בהעברת המסורה מבית מדרשם של שם ועבר. ר' נחמיה דורש "זקונים" מלשון זה שקנה חכמה.

ההבדל בין החכמים הוא לכאורה הבדל עקרוני וברור. ר' יהודה אומר שהאהבה מתחילה מזה שיש דמיון גשמי בין האוהבים. כך אנו רואים גם כיום שאנשים נוטים יותר להתחבר לאחרים שיש להם אליהם דמיון גשמי מסויים, לדוג' אדם לבן יראה יופי באשה לבנה באופן הרבה יותר פשוט מאשר באשה שחורה. ר' נחמיה אומר שהאהבה צריכה להתבסס על חיבור נפשי - שמסר לו הלכות.

ועתה אתגר לקוראים:

אנו למדנו מפי רבותינו שכשיש מחלוקת בין ר' יהודה לר' נחמיה, הן בהלכה והן באגדה, יש להסבירה באופן הבא (זה מתורתו של מו"ר הרב שבתי רפפורט, מנוסח בידי ידיד נעורי ר' דורון יעקב):

המחלוקת היא, אם אדם יכול לפעול רק בתוך מסגרת נתונה, מבלי לשנות סדרי בראשית (ר' נחמיה) או שמא מסוגל הוא לפרוץ את הגבולות, לצאת מן הריבוע, להשפיע ולשנות (ר' יהודה).
הדוגמאות מהאגדה ומההלכה: ר"נ דרש את נֹח לשבח, כיוון שלא היה יכול לשנות דור שכולו רשע, כי כל הדור מגדיר את המסגרת, ואילו ר"י דורשו לגנאי, כי היה יכול לשנות את הדור ולהחזירו בתשובה (וסימנך: נחמיה בעד נח).
בהלכה: כלי שמלאכתו לאיסור, ר"נ אוסר לטלטלו כי ייעודו לאיסור, ור"י אומר שאפשר להסתכל על הכלי בזווית שונה, ולראות אפילו בפטיש מפצח אגוזים, ולכן מותר לטלטלו.

לכאורה, המחלוקת במדרש זה בין ר"י לר"נ הוא הפוך מהדברים הללו - ר' יהודה אומר שהאהבה היא פשוטה משום שהם היו נראים דומים, ואילו ר' נחמיה הוא זה ש"יוצא מהריבוע" ואומר שהאהבה נובעת מדבר עמוק יותר - מסירת המסורה.

ואולי צריך לומר דווקא הפוך - ר"נ אומר שאמנם יעקב מסר ליוסף את כל תורתו ולכן הוא אהב אותו. ואולי ר' יהודה אומר שאחרי שיעקב מסר לו את כל תורתו יוסף הפנים אותם כל כך עד ש"זיו איקונין" שלו כבר נהיה דומה ליעקב.

מוקדש באהבה לרב יניב גביזון ומשפחתו לרגל הכנסת הבן לבריתו של אאע"ה

יום שלישי, 16 בדצמבר 2008

רשמים מכנס באונ' בר-אילן: בתי דין לממונות - מחזון למציאות

השבוע התקיים כנס "בתי הדין לדיני ממונות - מחזון למציאות". הרב יואב שטרנברג, תלמיד במכון ארץ חמדה ועורך אתר וגליון הלכה פסוקה ואחד הדוברים בכנס נאות לכתוב עבור קוראי הבלוג שלנו סיכום. אנו מודים לו על כך.

השבוע ביום ראשון התקיים באוניברסיטת בר אילן, הכנס האמור. הכנס אורגן בשיתוף פעולה בין הקליניקה למשפט עברי שבפקולטה למשפטים באונ' בר אילן, ובית הדין "משפט והלכה בישראל, שע"י מכון "ארץ חמדה".
למי שאינו בקי, 'קליניקה' במשפטים היינו סטודנטים בשנה ג' בלימודי משפטים, שנותנים ייעוץ וייצוג (תחת פיקוח של עורך דין) בתחום מסויים. למשל, ישנה קליניקה לזכויות אדם וכן הלאה. השנה הוקמה גם קליניקה למשפט עברי, שאמורה לתת ייעוץ, חוות דעת וכן הלאה, במשפט עברי, וייצוג בבתי הדין לממונות.
הקליניקה פועלת תוך שיתוף פעולה עם הפורום בתי הדין לממונות. גוף המאגד את בית הדין 'משפט והלכה בישראל' שעל יד מכון ארץ חמדה, רשת בתי הדין לממונות גזית, ובתי הדין של הרב רצון ערוסי. בתי דין אלו מנסים להציג דרך חדשה לדין תורה בארץ, דרך שתביא, כך הם מקווים, לעידוד הפניה לדין תורה.
הכנס היה הזדמנות לעולם האקדמי, בפקולטה למשפטים, ובדגש על אנשי המשפט העברי, להכיר את התופעה של בתי הדין האלו.
כנסים אקדמיים הם לעיתים חסרי ברק ועניין. הכנס הזה היה שונה. היתה התלהבות ניכרת מבתי הדין החדשים, והאווירה החדשה דמתה יותר לזו של תנועת נוער - בואו נעשה, נקים, נשנה - מאשר לאווירה כבודה של דיון אקדמי. האופטימיות, התחושה שהיוזמה החדשה יכולה להצליח, ריחפה באוויר אצל כמעט כל היושבים.

המושב הראשון בכנס עסק בהיכרות כללית עם בתי הדין לממונות פתח דיקן הפקולטה למשפטים, פרופ' רייך, שאמר שמימוש המשפט העברי בעולם המעשה, הוא טבעי לפקולטה למשפטים בבר אילן השואפת ליישום ערכי התורה במדינה. פרופ' יעקב נאמן, דיבר באופן חריף על עינוי הדין בבתי המשפט של מדינת ישראל, ועל כך שבתי הדין יכולים לסייע בפתרון הבעיה. פרופ' ידידיה שטרן הרהר על החזון של בתי הדין לממונות כביטוי של פלורליזם משפטי. היתה זו הרצאה מעניינת, שהרהרה על הסיכוי ביצירת מערכת משפטית מקבילה לזו של בתי המשפט, שתהיה מערכת מגזרית פחות או יותר, מול הסיכון במערכת כזו: האם מערכת זו אינה בעצם סוג של התנתקות נוספת של הציבור הדתי לאומי מהציבור הכללי במדינה? האם אנו רוצים שתי מדינות לשני עמים?
כנגדו דיבר הרב סיני לוי. הרב סיני לוי הוא מנהל בית הדין 'משפט והלכה בישראל'. לטענתו, אל לנו להיבהל מסיכוני העתיד. בתי הדין לממונות הם תופעה בהתהוות, וכדאי לתת לה כמה שנות פעילות והצלחה, לפני שיהיה מקום לדיון שיפוטי. כרגע צריך רק לדאוג שהמערכת תהיה יעילה וברת תחרות לבתי המשפט. המאפיינים המרכזיים של בתי הדין החדשים קשורים למספר עקרונות: ראשית, מדובר במערכת שבמסגרתה פועלים בתי דין בפריסה ארצית, במסגרת פורום בתי הדין לממונות. ישנם סדרי דין ברורים, כללי אתיקה לדיינים וכן הלאה. ושנית, מדובר במערכת שרוצה להיות יעילה. הדבר משפיע על קצב כתיבת פסקי הדין.

במושב השני, שגם הוא עסק בתופעה בכללותה, דיברו מספר מרצים: ד"ר מיכל אלברשטיין תיארה את בתי הדין במשקפיים של תורת המשפט העוסקת בדרכים אלטרנטיביות לפתרון סכסוכים (ADR). הרב יצחק ברנד, עסק בהיבטים חינוכיים של המשפט העברי. אין ספק שהבולטת בין ההרצאות במושב זה, שמשכה הכי הרבה אש, היתה זו של ד"ר חיים שפירא. ד"ר שפירא טען, שהמשפט העברי הוא משפט מיושן, שבוודאי זוקק התאמות רבות לחיים המודרניים. במקום להתאים טלאי על טלאי, הציע ד"ר שפירא לאמץ את כל המשפט הישראלי ככללו. ד"ר שפירא טען, שהבעיה של 'ערכאות של גויים' איננה קיימת ביחס לבתי דין שהשופטים הם יהודים, ולכן אין צורך הלכתי בבתי דין מקבילים.

המושב השלישי עסק כבר בחלק מהאתגרים העומדים בפני בתי הדין לממונות באופן יותר ספציפי.
הרב כרמל, ראש מכון ארץ חמדה, המשמש כאחד מאבות בית הדין 'משפט והלכה בישראל' סקר את שטר הבוררות של הפורום של בתי הדין לממונות, והסביר את המניעים להחלטה לחייב על גרמא במסגרת בתי דין אלו, ואת המניעים להכרה במעמדן של חברות במסגרת שטר הבוררות. כללו של דבר, הרב כרמל ציין שהדיינים בבית הדין 'משפט והלכה בישראל' הם כאלו שמקבלים על עצמם את גישה מסוימת, המשתקפת בשטר הבוררות.
הרב שבתי רפפורט עסק בשאלת השימוש בעורכי דין בדין תורה. הרב חילק את תפקידו של עורך הדין לשלושה שלבים - ראשית, עורך הדין מסביר ללקוח את המצב המשפטי. לאחר מכן עורך הדין עוזר ללקוח להכין את כתב הטענות, ולבסוף, עורך הדין טוען את הטענות האלו. לדעתו של הרב רפפורט, את השלב הראשון והשני יש לאמץ בחום, ואילו מהשלב השלישי יש להימנע. טענות צריכות להיטען על ידי בעל הדין בעצמו, כי רק כך ניתן להגיע לחקר האמת (בלי ראיות נוספות כמובן).
אחריהם דיבר ד"ר איתי ליפשיץ, שעסק בשאלת השימוש הנכון בפשרה במסגרת בתי הדין. הוא טען, ששטר הבוררות צריך להימנע מעמימות.

את המושב האחרון פתח הרב יואב שטרנברג, תלמיד במכון ארץ חמדה שסקר שינויים דה פקטו שנעשו בהלכה בעבר, כדוגמת היתר עיסקא ותקנת הגאונים לגבות ממטלטלין. שינויים אלו נעשו באמצעים פורמאליים כדוגמת הסכמים, או כתקנות. על רקע זה, סקר הרב שטרנברג את הדרכים לשינויים הנעשים היום בבתי הדין של פורום בתי הדין לממונות, והוא ביקש לאפיין גם באילו תחומים ראוי לתקן ולשנות. הרב ד"ר איתמר ורהפטיג, שדיבר לאחריו, עסק בשאלת חיובי ריבית והצמדה במסגרת של דינא דמלכותא דינא, ובין היתר הביא מקור מן הרמב"ן, ממנו עולה שתשלום שמחייב בית הדין בכפיה, אינו לוקה בבעיית ריבית.
את הכנס חתמה הרצאה של הרב שלמה דיכובסקי. הרב סיים, באותו היום ממש, מעל שלושים שנות כהונה כדיין, ויצא לפנסיה. הרב מנה את הסיבות המניעות אותו לראות באופן חיובי ביותר את תופעת בתי הדין לממונות החדשים, תוך אזכור כמה סוגיות בהן עסק בשנות פעילותו. הוא הדגיש את חשיבות ההתאגדות של בתי הדין לגוף גדול.

כאמור, הכנס התנהל תוך אווירה אופטימית של כל הצדדים, ותוך תחושה שיש סיכוי שהיוזמה הנוכחית תמשיך להצליח.

יום שני, 15 בדצמבר 2008

מצלמות אבטחה בשבת

הדברים המתפרסמים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה!

לפני זמן מה התפלאתי לראות בכניסה למרכז קניות בעיר החרדית מודיעין עלית (הנקראת גם קרית ספר) את השלט הבא:


הייתכן שיהיה אסור בשבת לעבור במקום שמותקן בו מצלמות אבטחה? למי שלא יודע כמעט כל צומת מרכזית בירושלים ובערים נוספות נמצאות תחת פיקוח תמידי של מצלמות, בהרבה חנויות יש מצלמת אבטחה מחוץ לחלון הראווה כך שכל מי שחולף על פני החנות מצולם.

נסקור בקצרה, ממש בראשי פרקים, את העניינים הנוגעים במעבר במקום בו יש מצלמות אבטחה (או כל מצלמה אחרת) בשבת:

- קשה מאד לומר שיש איסור בשבת לעבור לפני מצלמה מהצד החשמלי שבדבר. המעבר לפני מצלמה בשבת איננו פותח או סוגר שום מעגל חשמלי, המצלמה עובדת בין אם פלוני יעבור לפניו ובין אם לא. אם מדובר על מצלמה שקולטת רק שינויים של המצב, אז המעבר לפני המצלמה אולי מגבירה מעט את המתח הנצרך על מנת לשמור את המידע, אך קשה לומר שיש משהו אסור מבחינת ההשתמשות בחשמל בפעולה כזאת.

- מבחינת הצילום עצמו יש יותר מקום לומר שיש כאן בעיה בשבת. אמנם לא ניתן לומר שיש כאן כותב, שהרי בשום מקרה לא נוצרות אותיות, אך משום רושם אולי יש כאן בעיה (רמב"ם הלכות שבת פרק יא הי"ז):
רושם תולדת כותב הוא, כיצד הרושם רשמים וצורות בכותל ובששר וכיוצא בהן כדרך שהציירין רושמים הרי זה חייב משום כותב
אבל גם מדין רושם קשה לומר שיש כאן משהו, הרי לא באמת נהיה בצילום תמונה. התמונה (או השינוי בתמונה) נשמרים מן הסתם באופן דיגיטלי, כך שמה שקורה זה רק שינוי מאפס לאחד במספר מקומות בזכרון. אינני יודע אם ניתן לומר שיש בזה רושם.

- גם אם נאמר שיש כאן רושם תולדה של כותב, הרי כתיבה זו אינה כתיבה שעשויה להתקיים. כל עוד אותו אדם איננו גנב, תמונתו אינה חשובה לאף אחד יותר מאשר תמונה של עץ ובודאי שאין כוונה לאף אחד לשמור תמונה כזו לאורך זמן.

- אם לא ודאי שיתבצע צילום, אזי הדבר נכלל בגדר דבר שאינו מתכוין שאנו פוסקים כדעה האומרת שדבר שאינו מתכוין מותר בשבת.

- אם ודאי שיתבצע צילום בזמן שאני עובר במקום הרי שיש לזה דין של "פסיק רישיה" שאדם איננו יכול לומר: אני התכוונתי לעשות דבר אחד ולא לדבר השני - הדברים מחוברים באופן שלא ניתן לנתקם. אך במקרה זה שאינני מעוניין כלל שיצלמו אותי זה נקרא פסיק רישיה דלא ניחא ליה. "פסיק רישיה דלא ניחא ליה" נתון במחלוקת ראשונים בין התוס' לבעל הערוך ואנו פוסקים בו לחומרא.

- כאשר מדובר רק באיסור שהוא דרבנן (כגון כתיבה שאינה עשויה להתקיים) הרי שמדובר ב"פסיק רישיה דלא ניחא ליה באיסור דרבנן". בדין זה נחלקו האחרונים. חלק מהאחרונים מתירים וחלק אוסרים (עי' משנה ברורה סי' שטז ס"ק טז).

- דעת הרשב"א שכאשר אדם עושה פעולה בדבר אחד וזה גורם שיעשה מלאכה בדבר אחר אין זה בגדר פסיק רישיה וזה מותר. ראשונים אחרים חלקו על הרשב"א בעניין זה. עי' בית יוסף אורח חיים סימן שטז:
וכתב הר"ן (לח. ד"ה מתני' השני) בשם הרשב"א (קז. סוד"ה אף) דבירושלמי (שם ה"ו) נראה שהתירו לנעול בתחלה [ביתו] לשמור ביתו וצבי שבתוכו דכיון שהוא צריך לשמור ביתו אף על פי שעל ידי כך ניצוד הצבי ממילא מותר ובלבד שלא יתכוין לשמור הצבי בלבד. ותמה עליו הר"ן דאטו מפני שהוא צריך לנעול את ביתו נתיר לו לעשות מלאכה בשבת ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו אינו מתכוין לנעול בעד הצבי כל שהוא ידוע שהצבי בתוכו ושאי אפשר לו שלא יהא הצבי בתוכו ניצוד אסור דמודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. וזו שאמרו בירושלמי ענין אחר הוא לומר שאם נתכוין לנעול את ביתו ולא נתכוין לצבי כלל אף על פי שאחר כך מצא הצבי שמור בתוכו מותר כלומר שאינו מחוייב שיפתח את ביתו. וגם הרב המגיד כתב בפרק י' (הכ"ג) דברי הרשב"א וכתב שאין להקל כל כך:

- מתעסק. אדם שאיננו יודע שיש במקום מסויים מצלמה, והוא חושב שהוא עושה פעולה המותרת לחלוטין כגון הליכה בשבת, נראה שאין זה יותר ממתעסק.

לסיכום, לי קשה מאד בכלל לומר שיש איזה שהוא איסור לעבור לפני מצלמה בשבת, וגם אם נאמר שיש בזה איסור בודאי שקשה לומר שאדם שעושה זאת מבלי שיש לו כל כוונה או רצון להצטלם יהיה בזה איסור בשבת.

(נקודה למחשבה: נניח ואדם היה גר בשכנות לאדם רשע. לא מצא חן בעיני הרשע ששכנו יוצא להתפלל בשבת, אז הוא התקין מחוץ לדלת ביתו גלאי שכל פעם ששכנו יעלה או ירד במדרגות הבניין ויחלוף על פני ביתו של הרשע יידלק אור חשמלי שהדלקתו כרוכה באיסור דאורייתא. האם ייתכן ויהיה אסור לאותו אדם לצאת מביתו בשבת?)

עוד בעניין זה ניתן לראות בתשובות קצרות באתר ישיבה כאן וכאן, ובשיעור של הרב צבי (הרשל) שכטר (באנגלית) שניתן להוריד כאן.

יום ראשון, 14 בדצמבר 2008

"סגירת" בתי כנסת

הנושא הזה מטריד אותי די הרבה שנים. לצורך המחשת הנושא אנסה לתאר בקצרה איך שהדברים התגלגלו בקהילה שלי, אך דברים דומים קרו בעוד קהילות בהם הייתי במהלך חיי.
לפני כשנה התחילו בקהילה להערך לקראת בניית מבנה קבע לבית הכנסת. בנוסף לתקציב שקיבלנו ממשרד הדתות (או לפחות ממה שהיה פעם משרד הדתות), שהספיק לבנות בערך את עזרת הנשים, הוחלט לאסוף מכל מי שמעוניין להתפלל בבית הכנסת סכום כסף (שהוא שווה ערך למטר בנייה פחות או יותר) ובתמורה מובטח למי שתרם שיהיה לו מקום קבוע בבית הכנסת שייבנה. לפני מספר חדשים ראשי העמותה היו צריכים לחתום על חוזה מול הקבלן המבצע ובו להתחייב על גודל המבנה שייבנה. ראשי העמותה חישבו לפי כמות הכסף שהצליחו לגייס ועוד הלוואה שהם מתכננים לקחת וסיכמו עם כל הגורמים המקצועיים על גודל מבנה מסויים. גם אחרי חתימת החוזה, מספר משפחות נוספות פנו מתוך רצון לתרום את הסכום האמור ולהיות שותפים בקהילה, והם התקבלו ושמם צורף לרשימה של אלו שיהיה להם בעז"ה מקום בבית הכנסת שייבנה.
לפני זמן לא רב, התחילו ראשי העמותה לחשב את מספר הכסאות שייכנסו במבנה החדש והגיעו למסקנה שהם כבר לא יכולים להתחייב כי יוכלו להעניק מקום למי שיצטרף מעתה ואילך. בישיבה שכונסה הוחלט, כמעט בפה אחד, שכרגע לא ניתן יותר לקבל חברים חדשים, אך ייפתח רשימת המתנה וכאשר יסתיים הבנייה יראו כמה כסאות באמת ניתן להכניס ואם כן הרשומים ברשימת ההמתנה יקבלו אפשרות להצטרף כחברים מן המניין לקהילה. אותם רשומים ברשימת ההמתנה לא יידרשו לשלם את דמי הבנייה עד שיתברר שניתן באמת להתחייב לתת להם מקום קבוע בביהכ"נ. עם זאת, ייעשה כל מאמץ לא לגרום לאי נעימות לאף אדם, וכל אחד שיבוא להתפלל יופנה ע"י הגבאי למקום פנוי. כך הוחלט בישיבה, ועד כמה שידוע לי כך גם מתבצע בפועל.

עד כאן תיאור המציאות. המציאות הזו גורמת לכך שבפועל בתי כנסיות הופכות להיות סגורות בפני מצטרפים חדשים. חלקם של המצטרפים החדשים, עברו להתגורר במקום בזמן מאוחר מהאחרים וזה חטאם הגורם לכך שהם לא יכולים להצטרף כחברים לבתי הכנסת. חלק אחר היו אדישים בזמן גיוס הכספים, ועליהם אני פחות מרחם, על אף שהייתי רוצה למצוא פתרון גם עבורם. יודגש שבפועל אותם אנשים יכולים להיות מתפללים קבועים באותם בתי כנסת שהם אינם חברים בהם מחוסר מקום, אלא שמשבת לשבת הם עוברים מקום.
כשהייתי צעיר יותר חשבתי שזו טעות להתחייב מראש שמי שישלם לקרן הבנייה יזכה במקום קבוע, היה עדיף לגייס כמה שיותר כסף עתה ולדחות את בעיית המקומות למועד מאוחר יותר. כיום אני רואה את הדברים קצת אחרת. איך שאני רואה את הדברים, הרבה אנשים לא היו תורמים מבלי שיובטח להם מקום או תמורה ממשית אחרת. אינני מנסה לומר שזה מצב אידיאלי, ובודאי שהייתי מעדיף שכל הציבור היה רואה בבניית בית כנסת מטרה נעלה שצריך להוציא כסף עבורו, אך אלו פני הדברים כפי שאני רואה אותם.

אך עם כל הרצון לנתח את המציאות כפי שהיא, אני נשאר עם שאלות ובעיות שאין לי עבורם פתרון. חוץ מהבעיה שהזכרתי לעיל, בנוגע לאנשים שהינם מתפללים קבועים בבית הכנסת אך אינם חברים בו. יש בעיה של אנשים שאין להם את התעוזה הנדרשת להיות מתפלל קבוע בבית כנסת שאתה נאלץ כל שבוע לשאול מי לא נמצא בשבת. אנשים אלו, חלקם ימצא מקום אחר להתפלל בו וחלקם פשוט יגיע פחות לבית הכנסת. יש גם פן נוסף, וזה הדור הצעיר. בית הכנסת מלא ואינו יכול לקלוט חברים חדשים, אך החברים בו אינם נהיים יותר צעירים והאפשרות לצרף חברים צעירים לשורות בית הכנסת ולעודד אותם לקחת תפקידים בניהול בית הכנסת כמעט ולא קיים בגלל הבעיה שהעלנו כאן. כך, במקום שיהיה מעבר דורות מסודר, אנו מוצאים לעתים קרובות בתי כנסת שרק על סף גסיסה, מתעוררים לצרף כוחות צעירים לבית הכנסת וזה חבל מאד.

יום שבת, 13 בדצמבר 2008

הרב מן-ההר על האוניברסליות אצל הרב קוק

כהמשך לדברים שכתבתי ברשימה "הרב קוק על לאומיות ואוניברסליות" מעניין לראות את הדברים הבאים.

בספר "ההר הטוב הזה" מובא הקטע הבא (עמ' 452-457):
באחד הכינוסים לענייני המקדש [כנראה שנת תשמ"ה - הוספה שלי]... הרצה אבא (=הרב שלמה מן ההר) על יחסנו לגויים. הוא ניתח את הדברים, על פי הנבואה בפרק ב' של ישעיהו.
מר צבי גרונדמן, צייר ומעצב מירושלים, שנכח בכינוס, נדהם לשמוע בהרצאתו של אבא ושל הרב שקדם לו שנאה כלפי הגויים. במכתב נרגש פנה אל אבא, והביע את הזדעזותו מן היחס לגויים, שהשתמע מדבריו באותה הרצאה. בדברי השגתו מסתמך מר גרונדמן על דבריו של הרב קוק זצ"ל (ערפלי טוהר לא):
אני אוהב את הכל, איני יכול שלא לאהוב את כל הבריות, את כל העמים... אהבתי לישראל היא יותר נלהבת, יותר עמוקה, אבל החפץ הפנימי מתפשט הוא בעזוז אהבתו על הכל ממש.

בספר מובא באריכות תשובתו של הרב מן-ההר. לאחר ציטוט הפסוקים הרבים המופיעים בתורה בקשר לאיבוד הגויים מארץ ישראל, כותב הרב שלמה מן-ההר כך:
לאור הכתוב כאן אני נאלץ לשאול את עצמי, האם הדברים נאמרו כמצווה לשעתם, או האם כל זה נאמר גם לנו? אולי זה גם עצה טובה כדוגמת "עצת הזקן החכם", כפי שכתב הרמב"ן בפרשת וישלח? האם מותר לנו בדורנו, בארצנו, בתקופתנו, לכרות אתם ברית שישבו בארצנו, להשאיר את כנסיותיהם ומנזריהם ומסגדיהם על שלימותם ועל תילם, או האם זו מצווה לדורות, ואנו חייבים לחנך את עצמנו להיות נכונים לרגע, שנוכל לקיים אותה בשלימות. האם חייבים אנחנו, כפי שציטטת מדברי הרב קוק המאירים, לאהוב אותם "כי מי שמתחיל בשנאת הגויים, סופו שישנא גם יהודים", או האם מותר לנו לפחות שלא לאהוב אותם. אולי אנחנו אפילו חייבים לקיים את מה שהתורה הטילה כמצווה על הדור, שהיה מיועד להיכנס לארץ כנען: "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי" (שמות כג, לג), והרי גם הם ישבו כמה מאות שנים בארץ זו.

לקראת סוף דבריו כותב הרב מן-ההר כך:
אני אומר בכל שבת אחרי קריאת התורה הקדושה תפילה לשלום המדינה, ובה אני מתפלל: "... הופע בהדר גאול עוזך על כל יושבי תבל ארצך, ויאמר כל אשר נשמה באפו, ה' אלקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה". כאשר תפילתי תקובל, וכאשר כל שאני מתפלל בה יבוא יהיה, אז, בימים ההם ובעת ההיא, אוכל גם אני לאהוב את כל הגויים.

יצא לאור: מעיינותיך חדש לחודש כסלו

יצאו לאור חוברות "מעיינותיך" ו"מעיינותיך לצעירים" לחודש כסלו. חוברות "מעיינותיך" יוצאים לאור ע"י גוף הנקרא "תורת חב"ד לבני הישיבות" המנוהל ע"י ר' משה שילת (בנו של הר"י שילת) והמשתייך לזרם הלא-משיחי בחב"ד. החוברות מושקעות ומעוצבות להפליא ומתוכננות בכישרון רב באופן שיתאימו לציבור הלא חב"די. חוברת "מעיינותיך לצעירים" מיועד בעיקר לנערים בגיל תיכון (אך גם מבוגרים יותר יכולים ליהנות ממנו מאד) ו"מעיינותיך" מיועד יותר למי שיש מעט רקע במושגים חסידותיים אך נדמה שגם מי שחסר רקע יכול למצוא בו עניין. עד כמה שידוע לי, פעילות "תורת חב"ד לבני הישיבות" ממומנת באופן נרחב ע"י לייב לבייב, שכידוע נפגע לא מעט במשבר הכלכלי העולמי. אני שמח לראות שהמשבר לא פגע בהוצאה לאור של "מעיינותיך".
 
הפעם מוקדש חוברת "מעיינותיך" לנושא התפילה וחוברת "מעיינותיך לצעירים" מוקדש לנושא השליחות לע"נ השלוחים למומבאי הרב גבריאל ורבקה הולצברג הי"ד.
 
מעיינותיך #19 ניתן להוריד כאן:
למה נברא העולם? - הרב יואל כהן
תניא לנפש - התוועדות/ראיון עם הרב מנדל ווכטר בנושא לימוד תניא
שליבות התפילה - הרב יחזקאל סופר (עד כה זה המאמר היחיד שהספקתי לקרוא מהחוברת הנוכחית. ההרגשה האישית שלי הוא שהמחבר ניסה להכניס יותר מדי חומר לתוך מאמר של ארבע עמודים, ומבחינתי זה חבל. מאידך, אני בטוח שמי שמתמצא כבר בשלבי התפילה עפ"י עולמות אבי"ע ימצא במאמר זה סיכום די ממצא.)
הכנה לתפילה - הרב יוסף יצחק אופן
ביאורים בתפילה, ברכת יוצר אור - אדמו"רי חב"ד
בנוסף שני קטעים קצרים משיחות של הרבי זצ"ל בעניין לימוד חסידות ותפילה
 
מעיינותיך לצעירים #5 ניתן להוריד כאן:
אחריות - מנחם איתן
צימאון יהודי אמיתי - ראיון עם הרב חיים דרוקמן (לא כתוב מי הוא המראיין. לאורך כל החוברת, מודגש העניין המאד עקרוני בחב"ד שאין יהודים "חילוניים", אלא יש יותר שומרי תו"מ ופחות, אך בראיון זה מופיעים שאלות בנוסח: "האם יש לחשוש לחשיפת נוער עם חילונים?")
זה בכלל משפיע על מישהו? - ר' אייל לוגסי
הנר החמישי - סיפור על הרבי זצ"ל
כיצד לדעתך מומלץ להפיץ יהדות? - דעותיהם של חבר'ה בישיבות תיכוניות.
הפצת יהדות לאור הנרות - וורטים קצרים מתוך שיחות הרבי מליובאוויטש (טור מעולה, שאני מקווה יחזור גם בגליונות הבאים)
 
גליון "מעיינותיך לצעירים" הנוכחי הוא לדעתי מעולה. הוא מסקר ומסכם את פעילות השליחות, מפעלו הכביר של הרבי האחרון, באופן שגם מי שמרוחק מחב"ד יוכל לקרוא, להבין ולקחת ללב.
 
מעניין לעניין באותו עניין של הפיגוע בבית חב"ד במומבאי (שהתייחסנו אליו קצת כאן), בימים האחרונים מסתובב באינטרנט קטע משיחה של הרבי מצאנז-קלויזנבורג מפרשת לך-לך תשמ"ב, ובו והוא אמר כך (מכאן, הדברים מתורגמים מיידיש):
העניין של פרסום אלוקות בעולם הוא לא רק עבור יהודים אלא גם בשביל גויים שרואים יהודי מתפלל ועובד את ה', ויהיה יהודי יחיד שיסע להודו ובמקום זה יש מליונים עובדי ע"ז והוא יגלה אלוקות והוא יהרג שם וכל האומה הזו ידברו עליו והוא מקדש שם שמיים שעל ידו יתגלה למליוני אנשים שיש ה' בעולם.

יום רביעי, 10 בדצמבר 2008

מדרש לפרשת וישלח

"ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו" (דברים לג) "אין כאל ישורון רוכב שמים בעזרך"
ר' ברכיה בשם ר' יהודה בר' סימון אמר: אין כאל. ומי כאל? - ישורון! הנאים והמשובחין שבכם! אתה מוצא כל מה שהקדוש ברוך הוא עתיד לעשות לעתיד לבא הקדים ועשה על ידי הצדיקים בעולם הזה הקב"ה מחיה המתים ואליהו מחיה את המתים הקדוש ב"ה עוצר גשמים ואליהו עוצר גשמים הקדוש ברוך הוא מברך את המועט ואליהו מברך את המועט הקב"ה מחיה את המתים ואלישע מחיה את המתים הקדוש ב"ה פוקד עקרות ואלישע פוקד עקרות הקדוש ברוך הוא מברך את המועט ואלישע מברך את המועט הקב"ה ממתיק את המר ואלישע ממתיק את המר הקדוש ברוך הוא ממתיק את המר במר ואלישע המתיק את המר במר
ר' ברכיה בשם ר' סימון אמר: אין כאל. ומי כאל? ישורון! ישראל סבא! מה הקב"ה כתוב בו (ישעיה ב) "ונשגב ה' לבדו" אף יעקב "ויותר יעקב לבדו":
המדרש מתחיל בזה שהוא דורש את הפסוק "אין כאל ישורון" - שאמנם אין יישות שניתן להשוות לאל ברוך הוא, אך אם בכל זאת רוצים לדעת למה יש דמיון להקב"ה הרי שזה ישורון - עם ישראל. המדרש ממשיך ומביא דוגמאות רבות לכך שהצדיקים עשו פעולות שניתן לתארם כפעולות אלוקיות. דבר זה ממחיש את אשר פתח בו המדרש שלעם ישראל יש את הפוטנציאל להיות דומים לה'. זה בא לידי ביטוי בצדיקים כי הם מצליחים להוציא מהכח אל הפועל את ה"צלם אלוקים" אשר בקרבם, ובזה הם מראים לכל את דמיונם להקב"ה. הדוגמאות בשלב זה של המדרש מובאות מהנסים שביצעו אליהו ואלישע.
בשלב השני של המדרש (שהוא ה"ותיק" יותר, שהרי הוא נאמר ע"י ר' סימון האבא לעומת החלק הראשון שנאמר ע"י ר' יהודה בנו של ר' סימון) מובא יעקב בכדי להדגים כמעט את אותו הנקודה, אלא שהפעם אין המדרש מנסה להראות שהצדיקים דומים להקב"ה אלא שיעקב עצמו, ישראל סבא, דומה להקב"ה. הדוגמא המובאת במדרש לדמיון להקב"ה הוא שיעקב נותר לבדו, כפי שהקב"ה יוותר לבדו באחרית הימים.
אלא שהשוואה זו קשה ביותר. הבדידות של יעקב היא הפוכה לחלוטין מבדידותו של ה'. בדידותו של ה' נובעת מזה שה' נשגב על הכל, ה' מעל הכל ומרומם מהכל ולכן הוא לבדו, אך יעקב נותר לבדו רק כי הוא העביר את כולם את הנחל והוא חזר עבור "פכים קטנים". יתרה מזו, בדידותו של יעקב מופרת במילה הבאה בפסוק "ויאבק איש עמו" - האם זה ה"לבד" שיש לדמותו ל"ונשגב ה' לבדו"?
אלא שחז"ל כנראה קראו את הפסוקים בצורה קצת שונה ממה שאנו רגילים לקרוא בדרך כלל. "ויאבק איש עמו... וירא כי לא יכל לו", חז"ל כנראה הבינו כי הסיבה שאותו מלאך לא היה יכול ליעקב הוא בדיוק בגלל שיעקב היה לבדו. לא לבדו במובן שהוא נשאר אחרון בודד, אלא לבדו במובן של "ונשגב ה' לבדו". לאורך חלקים גדולים מחייו יעקב היה נתון ברשותם של אחרים: רבקה, לבן, שמעון ולוי, יהודה, יוסף. בפרק הזה, פרק לב, יעקב הוא לבדו - הוא נותן את ההוראות, הוא מנהל, הוא מעביר את הנחל, הוא נאבק. לכן הוא גם מצליח להתגבר על המלאך, בגלל שהוא היה אדון לעצמו. בזה היה דומה יעקב להקב"ה - מי שמנהל לבדו את העולם ואין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתו.

יום שלישי, 9 בדצמבר 2008

הרב פרופ' דניאל הרשקוביץ והבית היהודי

מלכתחילה התכוונתי לכתוב היום על נושא אחר, אך מכיוון שהנושא הזה היה שיחת היום סביבי והדוברים האחרים לא הסכימו איתי, אני רואה עניין להעלות את הדברים גם לכאן. אחלק את דבריי לשניים: מילות עידוד ותמיכה ולאחר מכן במה חייבים להשתפר.

עד כמה שאני הצלחתי לקלוט מהסביבה בה אני חי, התחושה של הציבור הטבעי של מפלגות הציונות הדתית היתה שנמאס מהעסקנות ולמעשה הדבר היחיד שאפשר לעשות זה להרוס את המפלגות הקיימות ולבנות בניין חדש לחלוטין. "הכל מהתחלה" היו צמד מילים שחזרו על עצמם כל פעם שהיה ממש משעמם ומישהו החליט לדבר על מפלגות הימין-דתיים. והנה המועצה הציבורית של המפלגה החדשה "הבית היהודי" החליטה בצעד אמיץ שאף אחד לא האמין שהיא תיקח למנות בראש המפלגה מישהו שלא מגיע משורות אחת מהמפלגות המקוריות. הבחירה נפלה על הרב פרופ' דניאל הרשקוביץ, פרופסור מן המניין למתמטיקה בטכניון (דף הבית של פרופ' הרשקוביץ) ורב שכונת אחוזה (דף הבית של הרב הרשקוביץ). אך עכשיו באים כל אלו שתמיד אמרו שחייבים לפרק הכל ולהתחיל מההתחלה ואומרים: אבל אנחנו לא מכירים אותו!
כפי שכבר כתבתי אתמול, אני שמח על הבחירה, ועל אף שאינני יכול לומר שאני מכיר את הרב הרשקוביץ שנים רבות אני כן יכול לומר שקורות החיים שלו מרשימים מאד ומהפעם (אולי פעמיים) שיצא לי לשמוע אותו הוא לא פחות מרשים במציאות. נכון, יכול להיות שהוא לא איש עשייה בעל תעודות, אבל הוא בהחלט איש רוח ומחשבה שיכול לתת למפלגה החדשה את החזון והרוח שלה היא זקוקה. עם זאת, כאמור, זה לא יהיה רעיון טוב להכניס לרשימה רק אנשי מחשבה והאתגר העומד בפני המועצה כרגע זה למלא את שורות הרשימה באנשים (ונשים) בעלי רקורד בניהול ועשייה ציבורית.

"אבל מה דעותיו?", שאל אותי מישהו היום, "איך אני יכול להצביע עבור מישהו שאינני יודע מה דעותיו?". ובכן, רבותי (וגבירותי), הוא ככל הנראה נמצא על הספקטרום בין זבולון אורלב לבני אלון. אבל, אני מצטער לאכזב אתכם, ולומר את הדברים באופן כל כך בוטה וישיר: בניגוד לכל מה שאמרו לנו בשנים האחרונות ההבדל ההשקפתי בין זבולון אורלב לבני אלון הוא קטן מאד מאד. סביר מאד להניח שההבדל ההשקפתי בין חלק מהח"כים המכהנים של ש"ס הוא הרבה יותר גדול. קחו משימה: תבדקו בפרוטוקולי הכנסת בכמה הצבעות בשנתיים האחרונות הצביעו אורלב ואלון הצבעות שונות. אני לא בדקתי, אך אני מוכן להמר שזה בין אפס לשתיים (הח"כים של ש"ס כנראה הצביעו גם כולם אותו דבר, אבל הם היו בקואליציה, כך שלא ניתן ללמוד מכך שום דבר).
אני לא תמים, בודאי שיש הבדלי דעות גדולים בתוך הציבור הדתי-לאומי ובתוך הציבור המסורתי. הבדלים אלו בדרך כלל נמצאים באחד משני התחומים הבאים: כמות הצריכה של תרבות המערב והרגשת הקשר לעולם התורה (עד כמה תורה, תפילה, יראת שמיים מהווים חלק אינטגרלי מהחיים). שני התחומים הללו אינם בהכרח קשורים אחד לשני: פרופ' למתמטיקה הוא בהגדרה צרכן של תרבות מערב (מסויימת, כמובן), ועם זאת הוא יכול להיות קשור או לא קשור לעולם התורה, וכן הפוך. העניין הוא שבתחום הציבורי לשני התחומים הללו יש מעט מאד משמעות מעשית כשמציבים את המטרות שעליהם הציבור צריך להלחם.

איפה בכל זאת חייבים לשפר:
- אינני מבין מדוע מנעו את קיום הפריימריז למפלגה (אני יכול לנסות להבין, אבל אף אחד לא טרח להסביר, כך שזה יהיה ניחוש בעלמא). דבר זה הזיק מאד לדעתי מבחינה ציבורית.
- המועצה הציבורית מקיימת קשר עם הציבור דרך אתר אינטרנט. הבעיה היא שהאתר הוא ברמה מאד (!) ירודה. הוא אינו מתעדכן בקביעות (אתמול, יא בכסלו, היתה הודעה באתר שבג' בכסלו תיסגר ההרשמה למשהו). הוא עשוי באופן פרימיטיבי ולא מקצועי. אני יכול להמשיך לקלל את האתר ובוניו, אך נראה לי שנסתפק בזה. באופן דחוף יש לשדרג אותו (וכדאי גם שהוא יראה יותר אטרקטיבי). יש להעלות מיידית קורות חיים, תמונות, סרטונים של הרב הרשקוביץ וידידיו המהללים אותו. נימוקים של המועצה הציבורית להחלטות שהיא קיבלה, דברים שעבר זמנם (כגון בחירת לוגו) יש להעיף מהאתר ועוד ועוד.
- לא עומדים בלוחות זמנים. זה כנראה נשאר מימי בני עקיבא, אך אם קובעים מועד יש לעמוד בו, אחרת זה לא נראה טוב מבחינה ציבורית. בתאריך שאמרו שיודיעו על יו"ר למפלגה היו צריכים להודיע על יו"ר. בתאריך שקבעו מראש שיתחילו להצביע על מועמדים למפלגה באתר היו צריכים לאפשר זאת.
- למנות מהיום (אם אפשר מאתמול) יועץ תקשורת עם קבלות (רועי לחמנוביץ' של הבית היהודי).

כל הדברים הללו אינם nice to have, אלא הכרח.

הבית היהודי והליכוד

אני מברך על בחירתו של הרב פרופ' דניאל הרשקוביץ לעמוד בראש מפלגת הבית היהודי. בעיני הוא מבטא את התגלמות החזון שמפלגת הבית היהודי צריכה לקדם. על אף שיש כאלו שטוענים שאין זה נכון לשים אדם שהרבה מהציבור לא מכירים בראש המפלגה, אני סבור שאדם בעל קורות חיים מרשים כפי שיש לרב הרשקוביץ בתוספת נבחרת רצינית במקומות הגבוהים של המפלגה יכול לגשר גם על החסרון הזה.
הבוקר אמור לעלות באתר המפלגה אפשרות להצביע עבור שאר המועמדים למפלגה, כל שצריך לעשות זה להרשם באתר וזה מקנה את הזכות להביע דעה מי צריך להיות במקום ריאלי במפלגה. הועדה הציבורית המרכיבה את הרשימה אינה חייבת לפעול כפי שהציבור יצביע, ואף על פי כן מתן האפשרות לציבור להביע את דעתו זה צעד חשוב ולדעתי כדאי לנצל זאת. אני מתכוין להצביע עבור מועמדים שיש להם ניסיון בניהול ופחות ל"אנשי רוח", כי זה לדעתי התכונה החשובה ביותר הנצרכת לחברי הכנסת. את פן "אנשי הרוח" אני חושב שהרב הרשקוביץ ימלא בצורה מספקת ושאר חברי הכנסת צריכים להיות אנשי עשייה ולא אנשי מחשבה. לאתר מפלגת הבית היהודי. [אגב, לא יזיק שהאתר של המפלגה יהיה קצת יותר אטרקטיבי: צריך להיות ברור למשתמש כבר במבט ראשון מה הוא צריך לעשות, מה הדברים החשובים שהוא יראה וכד'. כמו כן: צריך לעשות עבודה קצת יותר מכובדת בהצגת המועמדים לרשימה, מינימום (שנכון לאתמול בערב לא היה קיים) זה הצגת תמונה ומספר מילים של קורות חיים וחזון.]

גם רשימת הליכוד לכנסת נראית מבטיחה. משה פייגלין נכנס למקום ריאלי אך לא מאיים מבחינת נתניהו. דווקא המקום שאליו הגיע פייגלין, מקום עשרים, יאפשר לו לדעתי לבסס את עצמו כחלק אינטגראלי של הליכוד, דבר שישחק לטובתו בעתיד. גם חוץ מפייגלין רשימת הליכוד לכנסת נראית כרשימה אידיאולוגית די ימנית ואפילו נציגות מכובדת לחובשי הכיפות (אני מכליל בין נציגות חובשי הכיפות גם נשים דתיות). גם דחיקתו של עוזי דיין אל מחוץ למקומות הריאליים היא טבעית וטוב שכך קרה.
ברכותיי לציפי חטובלי על הצלחתה המרשימה להכנס למקום ה18 ברשימה. מלכתחילה חשבתי שהיה עדיף שציפי תחכה עוד כמה שנים עד שתכנס לפוליטיקה, אך בסופו של דבר אין ספק שהיא עדיפה על פני פנינה רוזנבלום שהתמודדה על אותה משבצת. אני מאחל לה הצלחה מרובה בגוב האריות הפוליטי.

יום ראשון, 7 בדצמבר 2008

מחיצה בבית הכנסת - חלק ב'

חלק א' בנושא "מהו המקור לכך שיש לעשות מחיצה בבית הכנסת?" - כאן

מחיצה - הפן ההיסטורי

האמת היא שתכננתי להתחמק מלעסוק בנושא הזה. לא מפני שאני חושב שהוא לא חשוב, אלא מפני שאינני בקיא בו מספיק על מנת לתת בו סקירה מקיפה וגם אין בידי הכלים לערוך מחקר מקיף בנושא. אבל מכיוון ששני המגיבים לרשימה הקודמת בנושא המחיצה העלו את הנושא ההיסטורי אתייחס בקצירת האומר לעניין.

בחלקים הבאים אנו נראה את שיטות הפוסקים השונות הדנות בגדרי המחיצה. לא צריך להיות גאון גדול לראות שכמעט כל מי שכתב והעמיק בנושא חי בדור האחרון. אם נרחיב ונצרף לזה התייחסויות הלכתיות בכלל לעזרת הנשים אני מניח שנוכל אולי להגיע למאה וחמישים - מאתיים שנה. על אף שבפעם הקודמת הארכנו להראות שכבר בבית המקדש היתה הפרדה מפלסית בין המינים ושהסברא נותנת שכמו שאנו "מעתיקים" מבית המקדש לבתי המקדש-מעט שלנו הרבה אלמנטים, אז נעתיק גם את אלמנט ההפרדה בין המינים. אך אם זה כל כך הגיוני ופשוט, מדוע אין עניין זה מוזכר באף אחד מהראשונים. היינו מצפים למצוא בשולחן-ערוך בהלכות בית כנסת או ברמב"ם בהלכות תפילה איזה התייחסות לכך שיש לסדר מקום מיוחד לנשים. התייחסות כזו אינה בנמצא.

עפ"י ההבנה שלי את ההיסטוריה בנושא זה (ועיין במאמר זה שהפנה אליו אלחנן בתגובתו שם), ניתן לומר כך: בבתי הכנסת העתיקים ביותר המצויים בגליל ובגולן ושחלקם היו פעילים עוד בזמן בית שני, אין זכר לעזרת נשים. עם זאת, יש עדויות על בתי כנסיות קדומים הן בתקופות הגאונים בבבל והן בתקופות הראשונים בפרובנס שהיו להם מקום המוקצה לנשים.

מעניין שהציץ אליעזר (חלק ז סימן ח) כבר הרגיש צורך להתמודד עם שאלת חסרון ההתייחסות לעזרת הנשים בספרות ההלכתית:
וזה שלא נזכר בשו"ע מדין עשיית מחיצה בין בית הכנסת לעזרת נשים הוא מפני שאז לא היתה קיימת בעיה כזאת בכלל, כי כל בתי הכנסיות היו עשוים באופן שכותל עב היה מפסיק בין ביהכ"נ לעז"נ והיתה מגעת מהרצפה ועד הגג וקול התפלה היה מגיע להם דרך חלונות קטנים או דרך חלולים חלולים, שהיו עשוים בכותל, ולא עלה על הדעת כי תתקיים בכלל בעיא כזאת אם צריכים מחיצה.

בהרחבה מסויימת לדבריו ניתן לומר כך:
הסיבה שאין התייחסות לעזרת נשים בבתי הכנסת בהלכה נובעת מזה שנשים כנראה לא הגיעו לבתי הכנסת. קצת מפליא אותי כיצד יכול מישהו (או מישהי) לטעון אחרת, המציאות פשוט מוכיחה כך. כיום, במאה העשרים ואחת, כל בית כנסת שנבנה מקצה יותר מקומות לגברים מאשר לנשים, גם בקהילות שהנשים הן אקדמיות ושותפות מלאות בחיי הקהילה. זו עובדה, וברור שבזמנים קדומים הנשים היו מגיעות הרבה פחות. לא ניתן לטעון שהנשים בתקופת הרמב"ם היו מגיעות לבית הכנסת ואף על פי כן הוא כתב את הדברים הבאים ביד החזקה (הלכות אישות פרק יג הל' יא):
לפי שכל אשה יש לה לצאת ולילך לבית אביה לבקרו ולבית האבל ולבית המשתה לגמול חסד לרעותיה ולקרובותיה כדי שיבואו הם לה, שאינה בבית הסוהר עד שלא תצא ולא תבוא. אבל גנאי הוא לאשה שתהיה יוצאה תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות, ויש לבעל למנוע אשתו מזה ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמים בחודש כפי הצורך, שאין יופי לאשה אלא לישב בזוית ביתה שכך כתוב (תהלים מ"ה) כל כבודה בת מלך פנימה.

כאשר מיעוט הנשים (שהיה בודאי הרבה פחות ממה שקיים היום) כן היו מגיעות לבית הכנסת (אגב, צ"ע עד כמה התפילה בימי הראשונים היה נראה כמו התפילה בציבור בימינו, וד"ל.) הן היו יושבות בפתח או בחוץ (על הקיר החיצוני בבית מדרשו של רבי אלעזר אבוחצירא בבאר-שבע יש שלט קטן - "עזרת נשים"). גם על זה לא צריך ראיות מוכחות, הרי בדורנו כתב הג"ר משה פיינשטיין את הדברים הבאים (שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ה סימן יב):
והנה בכל הדורות נהגו שלפעמים היתה נכנסת אשה ענייה לבית המדרש לקבל צדקה, או אבלה לומר קדיש
וברור שכוונתו היא שהאשה היתה נכנסת ויושבת בפתח או בסוף האולם, ולא שהיא היתה נכנסת ומתיישבת במזרח.

לסיכום, אינני רואה שום צד להסיק שעזרת הנשים זה המצאה מודרנית. בייחוד, מכיוון שקיומו של עזרת נשים היתה עובדה ידועה בכל תפוצות ישראל במזרח ובמערב, ובתי הכנסת המעטים שנבנו במאתיים השנים האחרונות ללא עזרת נשים נבנו כך בכוונה כדי שנשים לא תגענה אליהם ולא כדי שנשים יטלו בהם חלק בצורה שויונית לגברים.

בחלקים הבאים נעסוק בעז"ה בטעמה וגדריה של המחיצה לפי השיטות השונות.

יום שבת, 6 בדצמבר 2008

בקרוב: כנס "בתי הדין לדיני ממונות - מחזון למציאות"

מכון "משפט והלכה בישראל" שע"י מכון "ארץ חמדה" בשיתוף הקליניקה למשפט עברי של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת "בר-אילן" מקיימים ביום י"ז בכסלו (14.12) כנס בנושא "בתי הדין לדיני ממונות - מחזון למציאות".
הדוברים בכנס:
פרופ' יעקב נאמן, פרופ' ידידיה שטרן, הרב סיני לוי, ד"ר מיכל אלברשטין, ד"ר יצחק ברנד (שהוא לא הרב יצחק ברנד מעמנואל), ד"ר חיים שפירא, הרב יוסף כרמל, הרב שבתי רפפורט, ד"ר איתי ליפשיץ, הרב יואב שטרנברג, ד"ר איתמר ורהפטיג והרב שלמה דיכובסקי.

עוד פרטים ניתן לראות כאן.

שניים מהדוברים בכנס הינם מבקרים קבועים כאן בבלוג - הם מוזמנים לכתוב לנו רשימה קצרה על הכנס (לפני הכנס או סיכום למה שהיה). אני גם מקווה שארץ חמדה (או אתר הלכה פסוקה) יעלו חלק מההרצאות לרשת (או שיסדרו עם אתר ישיבה או משהו דומה שהם יעשו זאת).

מנהיגות רבנית בימינו - מתוך הכנס להלכה יישומית

באתר ישיבה עלו לרשת (לינק) שני מושבים מהכנס להלכה יישומית:
- היבטים הלכתיים הנוגעים לשחרורו של החייל גלעד שליט - הרב יונה מצגר.
- תורה ומדע – הילכו שניהם יחדיו? – הרב פרופ' אברהם שטינברג.
- מנהיגות רבנית-תורנית בימינו. בהשתתפות: הרב יחיאל וסרמן - יו"ר, הרב יצחק יוסף - הרצאת פתיחה בנושא כללי פסיקה (רמז: יש לפסוק עפ"י הבית-יוסף), הרב יצחק פרץ, הרב דוד סתו, הרב ירון בן דוד, הרב שלמה הוכברג, הרב חיים אייזנברג.
- רפואה והלכה. בהשתתפות: הרב יהושע בן מאיר (זכויות על עוברים מוקפאים וביציות מופרות), הרב יגאל שפרן (מחקר בתאי גזע לאור ההלכה), הרב מנחם בורשטין (דילמות רפואיות-הלכתיות בעולם הפוריות - בעיות ופתרונן), הרב ד"ר מרדכי הלפרין (חולה הנוטה למות - היבטים הלכתיים).

בניגוד למושב בנושא רפואה והלכה המכיל מספר הרצאות קצרות, המושב בנושא מנהיגות רבנית-תורנית בימינו נשא אופי יותר פולמוסי. בדיון בנושא מעמד האשה, סיפר הרב יצחק פרץ, הרב של רעננה, חצי סיפור שמצאתי בו עניין, הנה הוא מצוטט כמעט מילה במילה (הנה הלינק הישיר, הציטוט הוא לקראת הסוף):
אחד הרבנים הצעירים ברעננה שינה משהו בבית הכנסת שלו ביחס לנשים. הזמנתי אותו לשיחה כמה פעמים אמרתי לו אל תעשה זאת, זה לא מקובל. הוא אמר לי כך אני מבין [כאשר הכוונה היא: אני מכיר את הקהילה ואין מישהו שיכול להגיד לי מה מתאים בקהילה שלי]. אמרתי לו: יש גדולים בישראל. הוא אמר: כך אני מבין. הצעתי לו: אל תתיעץ עם רבנים חרדים, תתיעץ עם רבנים ממרכז הרב - עם הרב שפירא זצ"ל (שהיה אז בחיים), עם הרב מרדכי אליהו אני מוכן ליסוע איתך. [כאן הרב פרץ לא המשיך את הסיפור, והשומע מבין שהרב הצעיר לא נענה להצעה של הרב פרץ. הרב פרץ המשיך והדגיש את העניין שהגדולים יודעים לרדת לעומקם של דברים גם כשאינם מכירים מקרוב את הקהילה המדוברת ואת המציאות בשטח. את דבריו הוא סיים במשפט הבא שהוא ציטט מדרשות הר"ן:]
כל הנועץ עם הזקנים לא נכשל

במקרה אני מכיר את הרב הצעיר המופיע בסיפור. מדובר ברב של קהילה קרליבכית ועד כמה שאני מכיר, הדבר שהוא שינה שהעלה את חמתו של הרב פרץ זה שהוא התיר לנשים בקהילתו לרקוד עם ספרי תורה בשמחת תורה. [אגב, כדי למנוע מיתוג סטריאוטיפי מהקוראים, מדובר ברב שבכלל לא עונה למה שמקובל למתג כיום כרב ליברלי. אדם המשמש כראש ישיבה תיכונית וירא שמיים בכל הליכותיו (והוא אפילו מזוקן!). הוא איננו בוגר ישיבת "הר עציון" (עד כמה שידוע לי) או ישיבת הקיבוץ הדתי, אלא בוגר של אחת הישיבות הנחשבות ליותר שמרניות, ואיננו אקדמאי מובהק. דבריי כאן באים רק כדי למנוע את הסטריאוטיפ ולא על מנת למתג ישיבה כזו או אחרת כחיובית או שלילית.]

אני חייב לומר שיש הרבה נושאים בדבריו של הרב פרץ שנחשבים אצלי לנושאים המציקים ביותר שאני מתמודד איתם. החל ממעמדו של רב הקהילה ביחס למעמד רב העיר - האם רב הקהילה כפוף לרב העיר? עד כמה הרב הצעיר צריך להיוועץ באחרים בכלל וברב העיר בפרט? האם באמת יש חיוב בכלל להיוועץ בזקנים בשאלות שאינן שאלות הלכתיות פרופר אלא שאלות של מדיניות ציבורית?

עוד דבר שמצאתי מעניין בסיפור הוא שמדובר בבית כנסת שיש לו רב. אני מניח שאם היה קורה דבר מעין זה במודיעין לדוגמא, אז היה מדובר בקהילה שאין בו רב (כי לרוב הקהילות אין רב), מה היה עושה אז הרב פרץ (אם הוא היה רב העיר)? השנה מישהו סיפר לי שבמושב אחד באיזור גדרה באחד מבתי הכנסת הנשים התחילו לרקוד בזמן ההקפות של שמחת תורה בעזרת הנשים ואחד הגברים נתן להם ספר תורה (בלי שום החלטה קודמת של החברים, אלא כך פשוט קרה), הרוחות סערו וחלק מהחברים בבית הכנסת (שאין בו רב) עזב את המקום מבלי לסיים את התפילה. לי ברור שרב המושב אמור להשפיע על הקהילה לכיוון מסויים, האם הרב פרץ היה פונה לקהילה הזו ואומר פשוט: קבלו דעתי שזה לא מקובל? האם פנייה לקהילה לפנות לזקנים היתה מתקבלת?

סופו של הסיפור של הרב הצעיר מרעננה, כפי שהוא ידוע לי, ושאותו הרב פרץ לא סיפר הוא שהרב פרץ חדל מלראות ברב המדובר רב קהילה, הוא איננו מוסמך לסדר חופה וקידושין ברבנות רעננה ומן הסתם יש עוד דברים מהסוג הזה שהרב אינו יכול לקחת בהם חלק. אני גם מניח שהרב פרץ נמנע מלבקר בבית הכנסת של אותו רב. זה בעצם הנקודה האחרונה שעלתה אצלי מסיפורו של הרב פרץ: אם הרב מחליט שהוא צריך להתנגד למשהו שהקהילה מעוניינת בו, מתי הוא צריך לומר לעצמו - אם הם לא מקבלים את דעתי בנושא זה אז עדיף שאלך? ברוך ה' שאינני מתחבט בשאלה הזו עם הקהילה שלי, אבל אני מניח שלכל רב יש נושאים שהם בנשמתו ושלא בטוח בכלל שהקהילה שלו מוכנה ללכת אחריו.

יום רביעי, 3 בדצמבר 2008

מדרש לפרשת ויצא

הפעם מדרש המופיע דווקא בויקרא רבה בפרשת אמור (מקבילה שלו מופיעה במדרש תנחומא על הפרשה), אך הנוגע לפרשה שלנו. מדרש מופלא על חלום יעקב:
אמר רבי ברכיה ור' חלבו ור' שמעון בן יוחאי בשם ר' מאיר מלמד שהראה הקב"ה ליעקב שרה של בבל עולה ויורד של מדי עולה ויורד ושל יון עולה ויורד ושל אדום עולה ויורד אמר הקדוש ברוך הוא ליעקב אף אתה עולה באותה שעה נתיירא יעקב אבינו ואמר שמא ח"ו כשם שלאלו ירידה אף לי כן אמר לו הקב"ה ואתה אל תירא אם אתה עולה אין לך ירידה עולמית לא האמין ולא עלה
המדרש מבאר את חלומו של יעקב הרואה מלאכים עולים ויורדים בכך שיעקב ראה את המלכויות עולות ויורדות. הוא ראה כל מלכות עולה ולאחר זמן יורדת. הקב"ה מציע ליעקב לעלות גם הוא, אך יעקב מפחד שמא אחרי העליה מצפה גם לו ירידה כמו מלכויות הגויים שהוא ראה לפניו. הקב"ה מבטיח לו שאם הוא יעלה לא תהיה לו ירידה, אך יעקב ממשיך לפחד והמדרש מסיים בביטוי הקשה, עד כדי לא יאומן: "לא האמין ולא עלה".
המדרש הוא ללא ספק מדרש מופלא ביותר. העובדה שהמוסרים את המדרש הם שני התנאים המופלאים רבי שמעון בר יוחאי ורבי מאיר, רק מגדיל את הרושם שהמדרש הזה עושה.
אני מניח שקוראים רבים יכולים להציע כיוונים רבים לאן לקחת את הסבר המדרש הזה, החל מפספוסים הסטוריים של היהודים במהלך הדורות, ועד לדברים של הרב קוק על צדיקים שאינם מאמינים. ברצוני להציע הסבר עפ"י דברים ששמעתי ממו"ר הרב יהושע בן-מאיר.
ישנם בעולם תורות שונות כיצד על האדם לעבוד את הבורא. כאשר מתחלפים ממלכות, איתן מתחלפות הדתות הרווחות בעולם. כל דת מציעה דרכים להגיע לאיזה שהוא ייעוד רוחני. המכנה המשותף לדתות השונות הוא שעליה רוחנית קשורה בהכרח להתרחקות ולהתנתקות מחיים נורמליים בעולם הזה. כל דת עם הניואנסים שלה, אך ככלל השיטה המקובלת היא שהמאמין הרוצה להתקרב לרוחניות צריך להתנתק מהעולם הזה ולעלות לשמיים. אך כל דת בתורה מגלה שהשאיפה הזו והרצון להתנתק מהעולם כדי להגיע לייעוד הרוחני, בסופו של דבר גם גורמת לה לרדת למטה (ע"ע מסעי הצלב העקובים מדם, ואת מעללי האיסלם בשנים האחרונות). הקב"ה מציע גם ליעקב לעלות, להגיע לפסגות רוחניות שהוא לא יכל להגיע אליהם קודם לכן. לא רק זה, הוא אף מבטיח לו שהעליה שלו תהיה שונה מהעליות האחרות שקדמו לו, עליה שלא תהיה קשורה בהכרח בירידה.
אבל יעקב אבינו "לא האמין ולא עלה", יעקב מעדיף להשאר בארץ, להיות למרמס תחת רגליו של לבן ולעסוק בדברים הגשמיים ביותר, ולעבוד את הקב"ה ולהגיע לדרגות רוחניות בלי "קונצים" ובלי קפיצות הדרך.

יום שלישי, 2 בדצמבר 2008

"אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה'"

כששמעתי על זה לראשונה, הראש הרציונליסטי שלי מיד אמר לי: עזוב, זה בטח המצאה של מישהו.

אפילו כשהראו לי את התמונה הזו (מכאן):



עדיין המשכתי לשאול את עצמי אם לא יכול להיות שהתמונה הזו היא רק תמונת אילוסטרציה שמישהו הכין על המחשב שלו בבית.

היום, במקרה, שמעתי את הספדו של הרב יצחק דוד גרוסמן, ובקטע ששמעתי (שהיה בערך 2 דקות) הוא דיבר על זה. אם הקליע נמצא בספר התורה דווקא בפרשת "אחרי מות", הוא אמר, זה סימן שמהשמים מראים לנו שהקדושים הללו שבחייהם ובמותם קידשו שם שמיים הינם לכפרה על עם ישראל.

ה' ייקום דמם.

יום שני, 1 בדצמבר 2008

יהדות וכלכלה

שתי כתבות שהתפרסמו בימים האחרונים בענייני "כלכלה ויהדות" שכדאי לשים לב אליהם:



- תקנות קהל מאת הרב דוד סתו לאנשי שוהם הקוראות לצניעות לרגל המצב הכלכלי - לינק. מאמר מרתק שבהחלט מעמיד את מקומו של הרב במרכז החיים הקהילתיים, וכפי שכותב הרב סתו:

לא מדובר כאן בקביעה הלכתית, אף לא ברצון לומר לאדם מה לעשות בביתו, אבל אכן יש כאן מגמה לנסות ליצור לחץ ציבורי בכיוון מסוים מול לחצים הפוכים הפועלים בעולמנו.



- כתבה שהתפרסמה בעיתון גלובס על שיעוריו של הרב חיים קובלסקי לבכירי עולם העסקים בארץ - לינק (תודה לצביקי על ההפניה). ציטוט מתוך הכתבה:

קמה חסידות חילונית חדשה. כשהבלגן הכלכלי גדול מכדי להסביר אותו במונחי חומר, צריך להבין עולם רוחני, וכשאני מול הרב אני מרגיש שיש התרחשות רוחנית חזקה, ואני מוכן לזה