יום שלישי, 28 ביוני 2011

דברים המתחדשים בכל יום

דברים שמצאתי בהם עניין מהימים האחרונים:
- מתוך צוואת הג"ר מיכל יהודה לפקוביץ' (קישור):
לא שייך לקבווע את מעלת האדם כפי ראות העין, כי ד' רואה ללבב, ואלו התוארים יכולים לחייב עוד בחוב ולא בזכות, לא תואר של גאון, ולא צדיק וכהנה אלא רק בתואר הרב.
כנהוג שאחרי ימי השבעה מתאספים להתעוררות אבקש מכל בני המשפחה שלא יבקשו ולא יכבידו על שום אחד ואין צריך לכ זה וגם על ידי אחרים לא יצא שיבקשו ויכבידו על שום אחד רק אם מעצמם ורצונם הטוב מתעוררים לסדר לדבר, דברי התעוררות הרשות בידם.
להשתדל שלא יהיה עניני הגזמות אלא עובדות כהוייתן מה שיודעים וראו ושמעו ובזה יהיה תועלת לרבים וגם זכות לנפשי.
לבקש מחילה בשני אם חס ושלום נשארתי חייב למ"ש איזה חוב לא נודע לי וכן אם פגעתי וציערתי בין בזדון ובין בשוגג את מ"ש שירחמו עלי למחול.
- הרב חיים דרוקמן על מעצר/חטיפת הרב דוב ליאור - קישור.
- "האם מותר להשתתף ב'מניין שוויוני'?" - תשובה יוצאת דופן מהרב אליעזר מלמד.
- שימו לב גם לדברים הבאים של עמנואל שילה ב'בשבע' האחרון (קישור):

במערכת 'בשבע' התנהל ויכוח קטן על המאבק הזה. אחת העיתונאיות התקשתה למצוא ערך דתי בעמידה על רף צניעות שהוא למטה מהתקן ההלכתי. איזה ערך יש למאבק על שרוול קצר, בעוד את משחקת לעיני גברים במכנסיים שאפילו לא מכסות את הברכיים? מהצד השני של המחנה הדתי-לאומי היו מי ששיבחו ללא סייג את מאבקה של הכדורסלנית המוכשרת, תוך שהם תומכים בזכותה לבחור בעצמה את גבולות הצניעות שלה "בלי שאחרים יבחרו בשבילה".

אמרתי לכתבת שלנו שאני לא מסכים לא איתה ולא איתם. המציאות מורכבת, וגם העמדה התורנית היא מורכבת. אי אפשר לעשות אידיאליזציה למאבק על צניעות חלקית. יהודי יכול לקבוע את גבולותיו ולהוסיף מעבר למינימום ההלכתי על פי מנהג או כמידת חסידות. אין לו מנדט לקבוע בעצמו גבולות צניעות שהם למטה מהמינימום, כשם שאי אפשר להחליט בעצמך מהי סוכה כשרה או כיצד ניתן לברור בשבת. מצד שני, אי אפשר לבטל את ערך הנכונות להיאבק על הצניעות החלקית ואף להקריב למענה. "אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה", אמרו חז"ל. בשנים האחרונות קריירת הכדורסל היא העניין העיקרי בחייה של הצעירה מהושעיה. למענה עזבה את ביתה ומשפחתה והרחיקה לבדה עד אמריקה. ההשתתפות בטורניר הזה כשחקנית נבחרת ישראל היתה חשובה לה מאוד, ולכן הנכונות שביטאה לאורך כל הדרך לוותר על המשחק אם לא יימצא פתרון לבעיית הצניעות היא עבורה לא פחות ממסירות נפש. ומי יודע, אולי המסירות הזאת למען צניעות, ולו חלקית, חשובה לפני ריבונו של עולם לא פחות מצניעות תקנית למהדרין במציאות בה שמירתה אינה דורשת ויתורים כואבים שכאלה.

- הרב שמואל זעפרני על שנותיו המוקדמות של הג"ר מרדכי אליהו זצ"ל - קישור.

- דברים שהזדהיתי אתם בנוגע ל"חברה מעורבת לכתחילה" (לא קראתי את החוברת של "נאמני תורה ועבודה") - קישור.

- כל הבלוגים והאתרים היהודיים האמריקאיים בשבוע האחרון עוסקים בכתבה הזאת.

יום ראשון, 26 ביוני 2011

לשון הרע לתועלת

בעקבות פרשות בהעלותך, שלח וקרח אני עוסק מעט לאחרונה בנושא לשון הרע וביקורת על מנהיגי ציבור.

בגדול ניתן לסכם זאת כך (מומלץ לראות במאמרו הארוך והמפורט של הרב עזריאל אריאל - קישור):
כל ההיתר (וברגע זה ההיתר, זה גם הופך לחובה) לעסוק בפרסום מגרעותיו של מנהיג ציבור זה במסגרת מה שנקרא "לשון הרע לתועלת". אך הזכות והחובה הזאת מוגבלים בכך שהלשון הרע יצליח להשפיע לטובה. את זה לומדים מהסיפור של זיגוד וטוביה (פסחים קיג ע"ב):

כי הא דטוביה חטא, ואתא זיגוד לחודיה ואסהיד ביה קמיה דרב פפא. נגדיה לזיגוד. אמר ליה: טוביה חטא וזיגוד מינגד?! אמר ליה: אין; דכתיב: "לא יקום עד אחד באיש" ואת לחודך אסהדת ביה. שם רע בעלמא קא מפקת ביה.

עד חייב להעיד בחברו הגם שיש בזה לשון-הרע, אך אם עדותו לא תשפיע כלל (מכיוון שהוא רק עד אחד) אזי אסור לו לומר את הדברים, הגם שהם נכונים.

התועלת בהפצת ידיעה על שחיתות שלטונית וכד' היא בכדי שהציבור ידע לבחור באופן מושכל את מנהיגיו וכן לדאוג לכך שנבחרי הציבור יפחדו להיגרר לשחיתות מפחד שהדברים יתפרסמו בציבור. כלומר, ישנה תועלת הן מצד נבחר הציבור שיפסיק לבצע מעשים בעייתיים אחרי שקלונו פורסם ברבים, והן מצד הציבור שידאג להחלפת איש הציבור המושחת.

במסגרת חיפושי אחרי מקורות הדנים בנושא זה, הגעתי לדברים שפרסם הרב יובל שרלו. הדברים נכתבו בעקבות פרסום תכתובת אישית בין מספר רבנים וביניהם הרב שרלו באתר "סרוגים". למען האמת, אינני זוכר את הפרטים המדויקים של המקרה, אך בגדול נושא התכתובות היה כנגד הצד החרד"לי ומנהיגותו הרבנית, והדברים נכתבו בעקבות מכתב הרבנים המכבדים את הנשיא קצב "כאז כן עתה". עד כמה שזכור לי לא היה בדברים שפורסמו משהו שהיה בו פוטנציאל להוביל לרעידת אדמה ציבורית. הנה הדברים שכתב הרב שרלו כתגובה לפרסום (קישור):

א. אתרים המתיימרים להיות דתיים צריכים להתנהג לפי ההלכה. מה שפורסם בסרוגים הוא מחוץ להלכה, ואני לא מבין כיצד האתר הזה יכול להיקרא אתר שמכוון לציבור הדתי. יש איסור דאורייתא של פרסום מכתבים אישיים בציבור - והולך רכיל מגלה סוד. לא מדובר באנשים שהעמידו את עצמם לבחירה ציבורית, שלגביהם מותר לפרסם דברים. מדובר בתכתובת אישית של אנשים, ואתר סרוגים עובר על ההלכה בפרסומם. מעבר לכך, יש לכך גם היבטים ממוניים של זכויות יוצרים וכדו'. על כן, אני לא מתכוון להגיב על שום דבר שפורסם שם.
ב. לפני כמה שנים פרסם עיתונאי שהוא ידיד והוא יקר לי מאוד מאמר של לשון הרע ממש על קהילה מסוימת. בתגובה כתבתי כי לפי ההלכה פרסום תמונה לא צנועה של אישה מעורטלת חמור פחות מדברים אלה.
ג. אני מבקש להדגיש כי איסור הפרסום אינו איסור מוחלט. כאשר מדובר במניעת עוול, ב''ובערת הרע מקרבך'', ב''לא תעמוד על דם רעך'' וכדו' - יש מקום לדיון הלכתי ממוקד בכל מקרה לגופו, ומדברי החפץ חיים למדנו את דיניו של לשון הרע לצורך (שכמובן יש לצמצם בו מאוד מאוד). אולם כאשר מדובר בלקיחת דברים ממייל פרטי והוצאתם לרשות הרבים - איני מוצא לכך כל היתר, וכאמור - זה איסור דאורייתא.
ד. אני מבקש גם להדגיש כי אינני חוזר בי משום דבר שאמרתי. אני נוהג להקפיד מאוד לומר בחדרי חדרים וברשות הרבים בדיוק את אותו הדבר, מסיבות שונות, ועל כן אני לא יוצא נגד הדברים הכתובים בשמי, אלא על הפרסום שלהם. איני נזקק גם לטיעונים של ''דבריי הוצאו מהקשרם'', וכשאתר מסוים פרסם בשמי כי כך אמרתי כתבתי לו מכתב האומר שהדברים שקר, כיוון שאיני נזקק לטיעון זה כלל. הנושא העומד על הפרק כאמור אינו הדעות שלי, אלא עצם העובדה שעוברים עבירה ושמים דברים אישיים בראש חוצות.

הדגשתי את הטיעונים המרכזיים בדבריו של הרב שרלו לכך שהיה אסור לאתר "סרוגים" לפרסם את התכתובת.

לסיכום, הרב שרלו טוען כי היה אסור לפרסם את התכתובת הפרטית מהסיבות הבאות:

א. מדובר במכתבים אישיים.

ב. הוא (וכן יתר המתדיינים) לא נבחר ציבור.

ג. זכויות יוצרים.

אינני מבין את דבריו.

אני אתחיל דווקא מהסוף. נניח שבאופן חד וברור יש תועלת לציבור בפרסום הדברים, האם אפשר לטעון אז שיש בעיה ממונית של זכויות יוצרים?! זה טיעון מוזר מאד. התכתובת של הרבנים נסב סביב המכתב של הרבנים תומכי קצב, האם ניתן לטעון שיש זכויות יוצרים על המכתב לקצב?

לגבי הטיעון האמצעי. אני לא מבין מה ההבדל בין מנהיג נבחר ציבור לבין מישהו שהציבור רואה בו מנהיג, על אף שהוא לא נבחר בקלפי. הרב שרלו הוא מנהיג של הציבור. יש תועלת לציבור לדעת אם המנהיג שלהם ראוי לאמון, גם אם הוא לא נבחר בקלפי.

לגבי הטיעון שמדובר בתכתובת פרטית אני קצת מתלבט. מצד אחד הטיעון הזה מחזיק מים, לדעתי, יותר מהטיעונים האחרים. מצד שני, אני לא בטוח שיש צדק בטיעון כזה אם היה מדובר בתועלת חדה וברורה לציבור - ואז חזרנו לשאלת התועלת שבפרסום.

אולי יש מקום להוסיף כאן שאם השתתפו בדיון עוד שלושה אנשים, לשיטת התוספות יש כאן דין של באפי תלת שעל הדובר להניח שדבריו לא יישמרו בסודיות (בבא בתרא לט ע"ב):

לית בה משום לישנא בישא - פירוש לאותו שאומר לפני ג' דבפרק יש בערכין (ערכין דף טו:) מייתי עלה הא דא"ר יוסי מעולם לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי פי' שלא היה חושש אם ישמעו בעלים.


נישואין חד-מיניים

כבר הספקתי להתרגל לכך שבדיווחים על חתונות של חצרות חסידיים או ליטאיים-חסידיים באתרי האינטרנט החרדיים רואים רק גברים, והאדם שאינו מצוי בפרטים יכול בקלות לטעות ולחשוב שכלל אין כלה בחתונה.




והנה בעוד העולם כולו מתרעש ומתרגש מההחלטה האחרונה במדינת ניו-יורק, צדה את עיני הידיעה המופלאה הבאה באתר חדרי חרדים (הידיעה המתוקנת נמצאת כאן):


יום חמישי, 23 ביוני 2011

האם יש מגזר תורני? בית המשפט יקבע!

סיפור שמתרחש בימים אלו בעיר מודיעין.

במודיעין ישנם חמשה בתי ספר ממלכתיים-דתיים, ואחד שהוא ממלכתי-דתי-תורני. בעבר פעל בעיר בית ספר תורני פרטי בעל אוריינטציה חרדית, שהעירייה פעלה לסגור תוך שהיא מבטיחה להקים בית ספר תורני שיתן מענה לציבור התורני. העירייה אכן הצליחה לסגור את בית הספר ההוא, או ליתר דיוק לגרום להם לצאת מהעיר, והקימה במקומה בית ספר ממלכתי-תורני. בית הספר התורני מפריד בין בנים לבנות כבר מכיתה א' ומקיים יום לימודים ארוך עם תגבור תורני מורגש (בשיטת ברקאי).

העירייה הקציבה עבור בית הספר התורני שתי כיתות למחזור, דהיינו כיתה אחת של בנים וכיתה אחת של בנות. אלא מאי? שרשימת התלמידים המעוניינים (או ליתר דיוק, שהוריהם מעוניינים) להרשם לבית הספר התורני גדול בהרבה ממה שיכול כיתה אחת להכיל. לפי מספרים לא רשמיים שמסתובבים ישנם כ90-100 בנים נרשמים לכיתה א' לשנה הבאה, מתוכם יש כ25 אחים ממשיכים (שיש להם אחים בוגרים בבית הספר) שהכלל על פיו פועלת העירייה קובעת שיש להם זכות קדימה להתקבל. מה שמשאיר בסופו של דבר כ70 תלמידים רשומים שמתוכם יתקבלו כ7-10.

העירייה אינה מוכנה לפתוח כיתה נוספת משום שהיא טוענת שזה יחליש את בתי הספר הממ"ד האחרים בעיר (טענת ה"יחליש" לדעתי חלשה מאד. אינני מבין מדוע זה אמור לקרות. בני שיחי בויכוח הזה לעולם יטענו "תראה מה קרה ב...", ועל טענה זו אני מודה שאין לי תשובה. עם זאת, מעולם לא הבנתי מדוע תיאורטית זה אמור לגרום להחלשות). בנוסף, סגן ראש העיר האחראי על תיק החינוך מעולם לא גילה אהדה יתרה לציבור שמגדיר את עצמו "תורני" (הוא כמובן דתי), נתון שלא עוזר במקרה הזה.

הורים של תלמידים שנרשמו לכיתה א' שנה הבאה, שסיכוייהם להתקבל הם כאמור קטנים ביותר, הגישו עתירה לבית המשפט. הם דורשים מהעירייה לפתוח שתי כיתות בנים בשנת הלימודים הבאה. טענתם היא שהם תורניים ושהעירייה לא יכולה לא לתת מענה לצרכיהם ולומר להם להסתפק בממ"ד. כפי שהעירייה לא יכולה לומר להורה ממ"ד לשלוח את ילדו לחינוך ממלכתי, גם אין העירייה יכולה לקבוע להורה תורני שעליו לשלוח את ילדו לבית ספר שאינו תורני. או במילים אחרות: הם בעצם מבקשים מבית המשפט לקבוע האם ישנו מגזר "תורני", או שה"תורני" וה"ממלכתי-דתי" זה היינו הך.

עד כמה שידוע לי, הדיון יתקיים ביום ראשון. יהיה מעניין.

יום רביעי, 22 ביוני 2011

יעקב קרא קריאת שמע - הרב סולובייצ'יק

הגדה של פסח - שיח הגרי"ד, לקט משיעורי מרן הגרי"ד הלוי סולובייצ'יק, נכתב ונערך ע"י הרב יצחק אבא ליכטנשטיין, נכד הרב, עמ' נ:
ידועים המה דברי רש"י (בראשית מו כט) דכשיעקב נפגש עם יוסף לא נפל על צוארי יוסף משום שהיה קורא את שמע. וכבר תמהו המפרשים (המהר"ל בגור אריה) מה ראה יעקב לקרוא שמע בשעה זו כשנפגש עם בנו האהוב שנאבד לאחר עשרים ושתים שנה, ותו למה יוסף לא קרא קריאת שמע. ואמר הגר"ח זצ"ל דהביאור בזה הוא, דהקב"ה צוה את יעקב לרדת למצרים, וא"כ יעקב היה עוסק במצוה בשעת ירידתו למצרים, והיה פטור ממצות קריאת שמע, דהעוסק במצוה פטור מן המצוה. וכשהגיע למצרים וראה את יוסף אז קיים את המצוה שצוהו הקב"ה דכתיב (בראשית מו ד) אנכי ארד עמך מצרימה וגו' ויוסף ישית ידו על עיניך, וכיון דלא היה עסוק במצוה ממילא דמיד נתחייב במצות קריאת שמע, ולכן קרא יעקב אז קריאת שמע, אך יוסף כבר קרא קריאת שמע מקודם.

דברי הרב - מרן הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל, נכתב ונערך בידי הרב צבי (הרשל) שכטר, עמ' פט:
ושמעתי בשם רבנו שלא נתכוונו רז"ל לומר שקרא יעקב את השמע בתורת חיובא דבשכבך ובקומך, אלא ר"ל שכאשר ראה יעקב את בנו יוסף, אחר כל כך הרבה שנים, עבר עליו גל של רגשי אהבה כל כך חזקים עד שחשש בעצמו שאולי יש לו אהבה לבנו בנפרד מאהבתו לה', ופגום הוא בזה במצות ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך, שמה שעלינו לאהוב את כל בני משפחתנו צריך להיות בתורת חלק מאהבתנו להקב"ה, ולא בבחינת אהבה בפני עצמה. ועל כן הרגיש יעקב בעצמו שעליו לחזק את עצמו במצות אהבת ה' ויחוד ה', ולחזור עכשיו על פרשת שמע - ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך, כנ"ל, שאהבה אבסולוטית אין לנו חוץ מאהבת ה'.


יום שלישי, 21 ביוני 2011

השתלמות רבנית

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

עוד לא פגשתי אדם ששמח לקבל זימון לקורס נהיגה מונעת. ואף על פי כן, לאחר ההשתתפות בקורס, אין זה נדיר לשמוע שהקורס השפיע לטובה על תרבות הנהיגה של המשתתף, גם אם ההשפעה היא לטווח קצר. כך דרכו של עולם, הזמן גורם אצלנו לשחיקה ולשיכחה, ועלינו מדי פעם לרענן את מוחנו בכללים ובנתונים גם בתחומים שאנו עוסקים בהם יום יום.

לפני אי אלו שנים נסעתי בטרמפ עם רב שבדיוק קיבל מינוי זמן קצר לפני כן לכהן באחת מהקהילות הגדולות בירושלים. ברכתי אותו על המינוי, והוא התחיל לספר לי קצת על תחושת האחריות שעתה רובצת על כתפיו. אחד הדברים שהוא סיפר לי היה, שהוא קבע שיעורים בבית הכנסת בכל תחום שהוא מרגיש שהוא צריך ללמוד אותו כעת. "תבין", הוא הסביר לי, "עם כל העיסוקים שלי והאחריות שנופלת על כתפי, אני לא מצליח למצוא שום זמן ללמוד בעצמי. אני יודע שאם יהיה לי שיעור קבוע במשהו אאלץ למצוא את הזמן להכין לשיעור. לדוגמא, מכיוון שאני רוצה ללמוד ולחזור על המשנה ברורה, קבעתי שיעור של עשר דקות כל יום אחרי שחרית, כך אני יודע שאין לי ברירה אלא למצוא זמן ללמוד משנה ברורה כל יום לקראת השיעור. זו הדרך היחידה שאני מרגיש שכל הצדדים יצאו מורווחים – גם אני אוכל למצוא את הזמן ללמוד את הדברים הנחוצים לי, וגם הקהילה תרויח עוד שיעור."

לא פעם האזנתי להרצאות ברשת, של רבנים בחו"ל המדריכים רבנים צעירים כיצד עליהם לנהוג ברבנות. העצה שתמיד חוזרת על עצמה היא שהרב צריך להגדיר לעצמו זמן בכל יום שבו הוא מתנתק מכל עיסוק אחר ומקדיש את עצמו ללימוד. אינני יודע אם רבנים בחו"ל מצליחים לעמוד במשימה הזאת (חוץ מאותם רבנים שנותנים את העצה, שחזקה עליהם שהם ממלאים אחרי עצתם). הרבנות בארץ ברובה אינה מוגדרת עדיין כמקצוע, וחלק גדול מהרבנים המכהנים ברבנות הקהילתית אינם עושים זאת כמקצוע העיקרי שלהם. כיוון שכך, מציאת זמן קבוע שבו אפשר להתנתק מכל עיסוק אחר ולהקדיש זמן ללימוד עצמי היא קשה ביותר.

מנגד, רב שלא מצליח להקדיש זמן ללימוד עצמי מסתכן מאד. רב מקבל את הסמכתו לרבנות בשנות העשרים לחייו. במסגרת זו הוא לומד לעומק את הנושאים ההלכתיים שילוו אותו לכל אורך תפקידו ברבנות. גם אם הרב הוא גאון גדול, סביר להניח שהוא לא יוכל לזכור פרטים מלימודו כעבור עשר ועשרים שנה. הדברים נכונים פי כמה כשמדובר בתחומים שהרב לא עוסק בהם מידי יום ביומו. הזנחת הלימוד העצמי מקרבת את הרב לטעות.

כמעט בכל מקצוע יש צורך לעבור השתלמויות בתחומים חדשים, וקורסי רענון בתחומים שאמורים להיות מוכרים. הדבר נכון כמובן גם בתחום התורני. חוץ מלימוד עצמי אפשר לאמץ את דבריו של אותו רב ירושלמי שקבע שיעורים בכל אחד מהתחומים אותם הוא מרגיש צורך לחזק אצלו. בנוסף, אפשר להשתתף בימי עיון המתקיימים במהלך השנה ובימות הקיץ בפרט.

עוד כיוון להשתלמות האישית כדאי ללמוד מהג"ר משה פיינשטיין. כך מופיע בקונטרס אודותיו (הקדמה לאגרות משה ח"ח עמ' 32):

"הוא גם לא הסתכל בתשובות שכתב בעצמו כאשר הגיעה שאלה שהתשובה לה יכלה להתבסס על תשובות אלה. כך עשה מאות רבות של שעות בבירורי הלכות שכבר נתבררו אצלו בעבר... רק לפני שהיה מסיים לכתוב תשובה חדשה היה בודק בתשובות שכתב אם לא החסיר איזו נקודה."

כולנו יודעים שכולם טועים, וההבדל בין החכם למי שאינו חכם הוא שהחכם לומד מטעויותיו. בעיני, הלימוד העיקרי מטעויות הוא, שצריך לבדוק האם הרב מצליח למצוא את הזמן והמסגרת ללמוד בהם או לא, והחכם היותר גדול, הוא זה הלומד מטעויות של אחרים ומקדיש זמן ללימוד עצמי ולהשתלמות לפני שהוא טועה.

ועכשיו תסלחו לי, אני צריך ללכת ללמוד.

יום ראשון, 19 ביוני 2011

שאלות תזמון ועריכה

באחד מגליונותיה לפרשת שלח, מביאה נחמה ליבוביץ' ע"ה את דברי הרמב"ן ומפרשים נוספים וכנגדם את דבריו של חוקר המקרא מ.צ. סגל. נושא הגליון הוא סמיכות הפרשיות בין חטא המרגלים לפרשיות שלאחר מכן (נסכים, חלה).
הרמב"ן כותב:
אחר שהבטיח את הבנים שיבואו אל הארץ השלים להם תורת הקרבנות שיקריבו נסכים בבואם לארץ, ואולי היה זה עתה לנחמם ולהבטיחם כי היו נואשים, לאמור: מי יודע מה יהיה לאורך ימים לסוף ארבעים שנה, אם יחטאו גם הבנים? ולכן ראה הקב"ה לנחמם, כי בצוותו אותם במצוות הארץ הבטיחם, שגלוי לפניו שיבואו ויירשו אותה.

ומנגד דברי מ.צ. סגל:
...שורה אחרת של חוקים נמצאת בפרק ט"ו אחרי סיפור המרגלים. שני החוקים הראשונים בפרשה זו, חוק מנחה ונסכים (ט"ו א'-י"ד) ומצוות חלה (י"ז-כ"א) אינם נוהגים אלא בבוא ישראל לארץ, לפיכך באו אחרי מעשה המרגלים העוסק בכניסה לארץ, ומפני הביטוי המשותף "אשר אני נותן" (ט"ו ב' - י"ג ב')

על שניהם שואלת נחמה את השאלה הבאה (שימו לב ללשונה של נחמה "פרשנינו" מול "החוקר"):
כל הפירושים הנ"ל עוסקים בשאלת סמיכות הפרשיות. בכל זאת יש הבדל בין השאלה העומדת לפני פרשנינו לבין השאלה העומדת בפני החוקר מ"צ סגל. מה ההבדל?

להבנתי, התשובה לשאלה הזאת היא שהפרשנים הקלאסיים שאלו מדוע הקב"ה ציווה עכשיו על המצוות שיקוימו רק לאחר הכניסה לארץ, ואלו סגל שואל שאלת עריכה: מפני מה העורך הכניס לכאן פרשיות אלו.

מעניין לציין שפעמים אנו מוצאים שגם הפרשנים הקלאסיים יצטרכו להודות לקיומה של שאלת העריכה. ראו לדוגמא את רש"י על הפרשה שלנו.

רש"י כותב על פרשת המקושש את הדברים הבאים:
"ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו" - (כריתות ז) בגנותן של ישראל דבר הכתוב שלא שמרו אלא שבת ראשונה ובשניה בא זה וחללה

כלומר, סיפור המקושש ארע בשבת השניה בהיותם במדבר, שזה הרבה זמן לפני סוף חטא המרגלים. אם כן, בודאי ששאלת העריכה, מדוע משה רבינו כתב כאן את סיפור המקושש היא שאלה במקומה.

בפרשת חקת רש"י כותב על מיתת מרים:
למה נסמכה פרשת מיתת מרים לפרשת פרה אדומה, לומר לך: מה קרבנות מכפרין, אף מיתת צדיקים מכפרת.

גם זו שאלת עריכה, ולא שאלת תיזמון של מדוע נאמרה כעת פרשת פרה.

יום חמישי, 16 ביוני 2011

"הננו ועלינו" - חטא המעפילים כהבעה של אמונה

אדמו"ר הזקן, תניא פרק כט:
וכמו שמצינו דבר זה מפורש בתורה גבי מרגלים, שמתחלה אמרו "כי חזק הוא ממנו", "אל תקרי ממנו כו'", שלא האמינו ביכולת ה', ואחר-כך חזרו ואמרו "הננו ועלינו וגו'", ומאין חזרה ובאה להם האמונה ביכולת ה'? הרי לא הראה להם משה רבנו ע"ה שום אות ומופת על זה, בנתיים רק שאמר להם איך שקצף ה' עליהם ונשבע שלא להביאם אל הארץ, ומה הועיל זה להם אם לא היו מאמינים ביכולת ה' ח"ו לכבוש שלושים ואחד מלכים? ומפני זה לא רצו כלל ליכנס לארץ! אלא, ודאי מפני שישראל עצמן הם מאמינים בני מאמינים, רק שהסטרא-אחרא המלובשת בגופם הגביה עצמה על אור קדושת נפשם האלהית בגסות רוחה וגבהותה בחוצפה בלי טעם ודעת; ולכן, מיד שקצף ה' עליהם והרעים בקול רעש ורוגז "עד מתי לעדה הרעה הזאת וגו' במדבר הזה יפלו פגריכם וגו' אני ה' דברתי אם לא זאת אעשה לכל העדה הרעה הזאת וגו'", וכששמעו דברים קשים אלו נכנע ונשבר לבם בקרבם, כדכתיב "ויתאבלו העם מאד", וממילא נפלה הסטרא-אחרא מממשלתה וגבהותה וגסות רוחה, וישראל עצמן הם מאמינים.

חתם-סופר (מובא בספר הפרשיות של הרב אליהו כי-טוב, פרשת שלח):
לפי שעיקר חטאם במה שלא בטחו בה' לעלות אף כי באמת עז העם, לכן חפצו עתה לשוב ולעלות במקום אשר אמר ה' אף כי עז העם ועמלק יושב שם, מלי פחד ומורא. ומה שצוה ה' "לא תעלו" הוא על דרך "שובו בנים שובבים חוף מאחר" להקשות עליו התשובה, ואילו היה שב היה מתקבל, כמו שכתב בשל"ה. וקיימא לן "כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה, חוץ מצא".

ר' צדוק הכהן מלובלין, צדקת הצדיק מו:
על זה אמרו הקדמונים מאמר חז"ל (פסחים פו ע"ב) "כל מה שיאמר לך בעל הבית - עשה, חוץ מ'צא' ". ולא לחינם כתבה תורה עניין המעפילים בפרשת שלח, אשר כבר האמינו בדברי משה, ולמה לא שמעו לו בזה שאמר להם 'אל תעלו' וגו'? אלא שהם חשבו שזה בכלל "חוץ מ'צא' "!... ועל זה העפילו לעלות אף נגד רצון השם יתברך, כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין קה ע"א) "חוצפתא - מלכותא בלא תגא"... והם לא הצליחו בזה, מפני שאכלוה פגה, וכמו שאמרו ז"ל (סוטה מט ע"ב) "בעקבתא דמשיחא - חוצפא יסגא" - שאז הוא העת לזה... ולכך אמר להם משה "והיא לא תצלח", נראה שעצה היא, אלא שלא תצלח, ודייק "והיא", שבכל מקום דרשו רז"ל 'היא - ולא אחרת', שיש זמן אחר שמצליח, והוא זמננו זה שהוא עקבי משיחא.
ראו גם חלקו השני של שיעורו של הרב אלחנן סמט בנושא - קישור.

יום שלישי, 14 ביוני 2011

מעיינותיך לחודש סיוון תשע"א, ועוד קצת חב"ד

אמנם קצת באיחור, אך הנה שני דברים שהוציאו לאור "תורת חב"ד לבני הישיבות" לקראת חג השבועות.

מעיינותיך 29 לחודש סיוון - ניתן להורדה כאן.
טרם עברתי על הגליון, הנראה מושקע ומעניין כהרגלו, אך בכל זאת אני רוצה להעיר על דבר אחד. בעמוד 15 מובא אגרת של הרבי, שהודפס גם בליקוטי אגרות הקודש שהוציאו לאור "תורת חב"ד". באגרת משיב הרבי לאדם צעיר המתחבט ב12 שאלות. תשובתו של הרבי היא שאל לו להתעסק כעת בשאלות ושעליו לקיים "נעשה ונשמע". אחרי שילמד עוד הרבה יוכל לעצור ולשאול, ושלעת עתה יסמוך על כך שיש לשאלותיו תשובות.
בזמן האחרון נחשפתי לדיונים שונים ביחס לתשובות מעין אלו לשאלות על השקפת היהדות. המתנגדים טוענים בתוקף ש"תשובה" כמו זו שהשיב הרבי רק ידחוף את השואל החוצה. מנגד, צריך לעיין, אולי כל תשובה לא תספק אותו, אז בשביל בכלל להשקיע לענות. מה דעתכם?

"תורת חב"ד" עומדים להוציא לאור לקראת ג' תמוז ליקוט מתוך שיחות הרבי בשלושה כרכים. לעת עתה ניתן להוריד מהאתר שלהם (קישור) תדפיס מתוך הסט החדש על פסח, ספירת העומר ושבועות.

לפני מספר שבועות השתתפתי בשמחה של אחד מבני קהילתי ונתבקשתי לדבר. התחלתי את דברי בקושיא של אדמו"ר הזקן והצעתי תירוץ משלי לקושיא (שלא ממש עולה בקנה אחד עם תורת חב"ד). בסוף דברי שני החב"דניקים שישבו בקהל (מתוך כמאה איש) נגשו אלי להגיד יישר כח (עם דגש על זה שהזכרתי את אדמו"ר הזקן). חשבתי לעצמי, מה היה קורה אם הייתי מזכיר משהו מהרב קוק, האם המרכזניקים וכד' בקהל היו נגשים להגיד לי יישר כח? אולי זה מוכיח שאנחנו עדיין לא חסידים (וטוב שכך).

יום שני, 13 ביוני 2011

"גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי"

על אף שרוחות המלחמה כבר נשפו בעורפם, רוב יהודי הולנד לא שיערו את גודל הסכנה העומד לפתחם, בסוף שנות ה30 של המאה הקודמת. אלכסנדר הנריקס דה לה פואנטה נולד בהאג שבהולנד ב1912. אבא שלו, מרדכי, היה אחראי על השחיטה והמשפחה היו חברים בבית הכנסת הספרדי ק"ק "חונן דל" שנוסד ב1726.

חברתו של אלכס, רוזה יעקבסון, עבדה יחד איתו באותו חברה. על אף שהוריה טרם פגשו אותו, הם לא היו מרוצים מהחבר החדש של בתם. אלכס היה הצעיר, הקטן והשברירי ביותר מבין חמשה אחים, והוריה חששו ממצב שבתם תצטרך לשאת בעול הדאגה לבעל חולה. בשנת 1938, אחרי שרוזה נפלה למשכב במשך חצי שנה עם בעיות קיבה, הסכימו הוריה לפגוש את אלכס. לאחר הפגישה, ההורים נתנו את הסכמתם לזיווג.

הזוג עמד להינשא כשמלחמת העולם השניה הגיעה להולנד במאי 1940 והפריעה את שגרת החיים. הם נישאו לבסוף באביב 1941, לאחר ארוסין ממושכים, ועברו להתגורר עם אמו של אלכס. החיים בהולנד הכבושה הפכה ליותר ויותר מגבילים ומדוכאים. הם ענדו טלאים צהובים ושמרו על פרופיל נמוך. גרמני מונה למנהל החברה בה הם עבדו, אך הם הצליחו להחזיק במשרותיהם.

באוגוסט 1941, רוזה ואלכס היו הראשונים מבני המשפחה לקבל זימון למחנות הריכוז. למרבה המזל, אלכס נפל למשכב עם בעיות קיבה, ולכן הם קיבלו דחייה. בחדשים שלאחר מכן, כשחברים ומשפחה הוגלו מידי יום ביומו, רוזה חיפשה נואשות אחר מחבוא לשלשתם, אך ללא הועיל. באוקטובר הוריה ואחותה נכנסו למחבוא בעלית גג קטנה. למרות הסכנה, היא יצאה מידי פעם בלילות חשוכים כדי לבקר אותם.

הקשרים של רוזה עם המחתרת הניבו פרי בפברואר 1943. היא הצליחה ליצור קשר עם אדם שיוכל להבריח אותם את הגבול לבלגיה. אמו של אלכס סרבה ללכת, ובנה המסור לא רצה לעזוב אותה. לבסוף, רוזה, עם חוש ההשרדות החזק שלה, נתנה לו אולטימטום.

"אני לא יכולה להשאר כאן יותר, אלכס. האדמה בוערת מתחת לרגלינו", היא אמרה, "תחליט אם אתה נשאר עם אמך או בא איתי".

אלכס קיבל החלטה ונפרד בבכי מאמו. הם הורידו את הטלאים הצהובים מבגדיהם. רוזה תפרה 2000 גילדן (בערך 800$) לתוך המכפלת של שמלתה, ואלכס הכניס סידור קטן לתוך הפנימית של מעילו. בשבע בבוקר ה26 בפברואר, הם עלו על הרכבת לעיירה קטנה בגבול בלגיה. בהגיעם לייעדם, דרש המבריח 2000 גילדן. הם לא היו היחידים שנסו באותו יום. הם פגשו שם עוד שתי נערות יהודיות במקום סופרות את כספן. לצעירות היה חסר 80 גילדן, ורוזה ואלכס השלימו להם את ההפרש, ובכך הצילו את חייהם. הקבוצה עברה את הגבול.

עזיבתם של רוזה ואלכס היתה ממש בזמן. באותו בוקר בשעה 9:30 הגיעו הגסטפו לבית, תפסו את האלמנה בת ה65 ושגרו אותה לסוביבור.

על אף שבעלת הבית של דירתם החדשה לא ידעה כי הם יהודים, הם לא הרגישו בטוחים. הם סיפרו לה כי אלכס מחפש עבודה בבלגיה, כי לא הצליח למצוא עבודה בהולנד. כמשיחה לפי תומה, סיפרה להם בעלת הבית, שבנה נמצא בגרמניה ועובד עבור המפלגה הנאצית. על פי התעודות המזויפות שקיבלו כשעברו את הגבול, הם כונו עתה ליאו ואנה גאוטיאו. רוזה דברה צרפתית שותפת, אלכס לא ידע מילה. הוא התיידד עם כומר מקומי שלימד אותו צרפתית בתוך המנזר ונהנה לשמוע מאלכס מנגינות תפילה ספרדיות.

הכומר ארגן להם עבודה בבריסל, דבר שאיפשר להם לעזוב את המקום בו גרו ולעבור לשם. הם עבדו אצל יצרן מי-פה, שגם נתן להם מקום לדור. הסכנה תמיד חיכתה מעבר לפינה. פעם, כשאלכס קבע להיפגש עם חבר יהודי מהולנד, הוא הבחין ברכב מאויש ממתין מחוץ למקום המפגש. הוא קלט מיד שמשהו לא כשורה וסב על עקבותיו. חברו נעצר בידי הגסטפו ולאחר מכן נהרג על ידיהם.

בהזדמנות אחרת, בשעה שנעצרו במחסום פתע ברחוב ונשאלו לזהותם, אלכס לרגע לא זכר את תאריך יום הולדתו, כפי שהופיע במסמכיו. לאחר רגע ארוך של שקט, אלכס תיקן את עצמו. החייל נראה כמתלבט כיצד לנהוג עם הזוג, אך לבסוף שחרר אותם לדרכם.

לאחר כשנה, הם נאלצו למצוא מקום אחר לעבוד בו. הכומר שוב נחלץ לעזרתם והציע מקום ביישוב קטן, אך הוא התנה זאת בהשתתפות קבועה בתפילות הכנסיה המקומית, כדי לשמור על זהותם הבדויה. לאחר שאלכס סירב להצעה הזאת, הם נשלחו ללייז' במזרח בלגיה. שם עבדו כמשרת ומשרתת עבור משפחת האנקווט. מר האנקווט שימש כמזכיר הסנט הבלגי והיה אלמן. בתו הבכורה, עדי, ניהלה את משק הבית בנוסף לניהול משרד את הצלב האדום. הם היו מקושרים למחתרת וכמו יצרני מי הפה ידעו כי רוזה ואלכס הם יהודים. הם אפשרו לאלכס לנקות את הבית בימי שישי, במקום בשבת, ונתנו להם ביצים לאכול במקום בשר.

בלגיה שוחררה בספטמבר 1944, בערך תשעה חדשים לפני שחרור הולנד. לאחר השחרור, אלכס השיג טלית מבית הכנסת בלייז' שנפתח מחדש והם מצאו תעסוקה חדשה בשירות הצבא האמריקאי. בפסח 1945 הם השתתפו בליל סדר יחד עם 1,500 חיילים יהודיים מכוחות הברית. רוזה סייעה בהכנת החרוסת לכלל המשתתפים. [בהקשר זה ראוי להזכיר, כי באביב 1943 הם הצליחו להשיג ארבע חתיכות קטנות של מצה שמורה מידי פרטיזנים יהודיים, ושמרו שתיים מהחתיכות היקרות הללו עבור פסח 1944.]

רוזה ואלכס היו היחידים מבני משפחותיהם ששרדו את שנות השואה. משפחת האנקווט הוכרו ע"י יד ושם כחסידי אומות העולם.

תרגום חלקי של הנמצא כאן.

לע"נ סבתי רוזה בת אלעזר שנלב"ע בעש"ק בהעלותך בת צ"ז שנים. תנצב"ה.

יום חמישי, 9 ביוני 2011

הסגולה שנאבדה


לפני מספר חדשים פרסם ידידי הרב חיים נבון טור באתר כיפה ובעיתון מקור ראשון בנושא סגולות. בטור, הציע הרב נבון לקוראים להשתמש בסגולות בדוקות אותם מנו חז"ל. בין היתר הוא הביא את הסגולות הבאות (קישור):

סגולה לפרנסה: ללמוד מקצוע
(בראשית ג', יט; קידושין כט ע"א).

סגולה לרפואה: ללכת לרופא
(בבא קמא מו ע"ב; ברכות ס ע"א).

סגולה לאריכות ימים: לנהל אורח חיים בריא
(רמב"ם, הלכות דעות ד', כ).

סגולה לחתונה: לחפש בת זוג
(קידושין ב ע"ב).

סגולות לשלום בית: אהבה, סבלנות וויתור
(סנהדרין ז ע"א; בבא מציעא נט ע"א; ויקרא רבה ט', ט).

סגולה לפרי בטן: להתפלל לה'
(שמואל א א').

סגולה ליראת שמים: ללמוד תורה
(אבות פ"ב מ"ה).

סגולה להתעלות רוחנית: לעמול בתורה ובמצוות
(מגילה ו ע"ב).

סגולה לתפילה בכוונה: לעמוד לתפילה בכובד ראש
(ברכות פ"ה מ"א).

סגולה לאמונה טהורה: לא להאמין בסגולות, אלא בה'
(דברים י"ח, יג).

והנה לפני שבוע התפרסם בעיתון יתד-נאמן הטור הבא, המצטט את דבריו של הרב נבון:




ועכשיו קוראים יקרים האם תוכלו להבחין בסגולה שהלכה לאיבוד במעבר בין אתר כיפה לבין יתד נאמן??

עוד מנפלאות יתד-נאמן ראו כאן.

יום רביעי, 8 ביוני 2011

והיא תקוה ואחרית לשלח האסירים

מנהג הספרדים לקרוא בחג השבועות את האזהרות של רבי שלמה אבן גבירול. האזהרות הינן שירים ארוכים המכילים את כל תרי"ג המצוות בחרוזים.

מדי שנה בשעה שאני קורא את האזהרות אני שם לב למשפט פה ושם שאיני מבין לאשורו. השנה שמתי לב למשפט המופיע לקראת סוף האזהרות:
ועובר על דם ברית
תהי נפשו להכרית
והיא תקוה ואחרית
לשלח האסירים.

כמובן שהמחצית הראשונה מדברת אודות המבטל את מצוות מילה, ומקור לחרוז הוא מהפסוק (בראשית יז יד):
וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר


מה שלא מובן זה מה משמעות החצי השני:
והיא תקוה ואחרית לשלח האסירים

הרעיון היחיד שהצלחתי לחשוב עליו זה שהאסירים הם עם ישראל בגלות, והערל במקרה הזה אינו אדם שלא נימול אלא הגויים הנחשבים כערלים, כפי שמופיע במשנה:
נדר מן הערלים אסור במולי עכו"ם ומותר בערלי ישראל

לפי זה יהיה הפירוש כך:
אדם שלא נימול, ערל, חייב כרת. וזו התקווה לעם ישראל בגלות, האסירים, שהקב"ה יכרית את הערלים, הגויים.

על אף שזה מסתדר, אני לא לגמרי בטוח שלכך התכוין המשורר.

יש לכם רעיונות אחרים? אשמח להחכים.

יום שני, 6 ביוני 2011

תיקון ליל שבועות בקהילה

בשבת האחרונה הייתי מחוץ לעיר. בבית הכנסת בו התפללתי בבוקר, הודיע הגבאי בסוף התפילה: "כפי שנהגנו בשנים האחרונות כך נעשה גם השנה ואת השיעורים של תיקון ליל שבועות יעבירו חברי הקהילה". מצאתי עניין רב בהודעה הזאת מכיוון שכך החלטתי לעשות השנה גם בקהילה שלי.
מזה זמן מה שאינני מזדהה עם הצורך לגרום למרצים מבוקשים לכתת את רגליהם מבית כנסת לבית כנסת. השנה, במקום מגוריי, על פי לוחות הזמנים שפורסמו מרצה אחד מדבר באחד מבתי הכנסת ולאחר מכן נותן שיעור (מהכרותי עם המרצה המדובר, בדרך כלל מדובר בשיעור אחר, אגב) בבית כנסת אחר הנמצא במרחק של פחות ממאה מטרים. זה נראה לי קצת מגוחך. אם הציבור מעוניין לשמוע את המרצה המדובר שיתכבדו ויכנסו לבית הכנסת הסמוך. כיוון שכך, בשנים קודמות העדפתי לא לבקש ממרצה שאני יודע שמדבר במקום סמוך לבוא ולדבר גם אצלי בקהילה.
מאידך, אני גם מבין את עמיתי שנוהגים אחרת. מבחינתם כל שם ידוע מביא עוד אנשים, ותוספת אנשים זה הרי אחת ממטרותינו בלילה זה.

בבית כנסת ספרדי ישנו דבר נוסף שיש לקחת בחשבון כשמתכננים את לו"ז ליל שבועות. חלק מהקהל מעוניין להמשיך במסורת של אמירת ה"תיקון" המסורתי וחלק אחר לוטש עיניים לבית הכנסת האשכנזי ולשיעורים המעניינים אותו הרבה יותר מאשר קריאת התיקון.

בעבר ניסיתי לחלק את הזמן ולהקדיש את חלקו לאמירת התיקון ואת חלקו לשיעורים בפורמט הרגיל והמקובל בבתי כנסת אשכנזיים. אחרי הניסוי והטעייה של השנים האחרונות החלטתי השנה לנסות פורמט מעט שונה. לערוך את התיקון המסורתי, אך להפסיק כל 20-30 דקות בקריאת התיקון ולעשות שיעור קצר של 10-20 דקות. את השיעורים חלקתי בין חברים בקהילה, שעבור חלקם ייתכן ושיעור באורך מלא זה אולי כבד מדי, אך שיעור קצר הוא בהחלט סביר.

האם זה יצליח לעניין את הציבור? נחייה ונראה.

יום חמישי, 2 ביוני 2011

"באהבה" - מניין?

השבוע בזמן נסיעה האזנתי לאחת מתחנות הרדיו הדתיות, כמדומני "קול ברמה", והיה תוכנית של חידות למאזינים.
המגיש שאל את השאלה הבאה:
כידוע הכהנים מברכים "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציונו לברך את עמו ישראל באהבה" - היכן נצטוו הכהנים לברך באהבה? או במילים אחרות, מה המקור למילה "באהבה" בברכתם של הכהנים?

לא ידעתי את התשובה (ולא הייתי מספיק זמן במכונית כדי לשמוע את התשובה), אז קצת חיפשתי והנה מה שהשיגה ידי:
הגמרא בסוטה מזכירה לראשונה את הברכה שמברכים הכהנים (מסכת סוטה דף לט עמוד א):
מאי מברך? אמר רבי זירא אמר רב חסדא: אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה.

בעקבות גמרא זו כותב השלחן ערוך(אורח חיים סימן קכח סעיף יא):
כשמחזירין פניהם כלפי העם, מברכין: אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה.

המגן אברהם כותב על דבריו (מגן אברהם סימן קכח ס"ק יח):
באהב' - נ"ל דפי' כמ"ש בזוהר כל כהן דלא רחים לעמא או עמא לא רחמין ליה לא ישא כפיו:

על זה כותב במחצית השקל:
ר"ל היכן נצטוה לברך באהבה ולזה פי' דבאהבה ר"ל שהכהנים והמתברכים צריכים להיות אוהבים זה את זה.

אינני יודע כיצד המחצית השקל ענה על שאלתו "היכן נצטוה". וצ"ע.

הבאר היטב מביא את דברי המגן אברהם ומפנה לספר באר שבע שם כתוב כך (קישור), והפמ"ג כאן גם כן כותב באותו סיגנון:
וא"ת באהבה היכא כתיבה או רמיזא בתורה. וי"ל דכתיב אמור להם מלא [=המילה "אמור" בכתיב מלא וא"ו] ואמרו במדרש תנחומא ובמדרש רבה דלהכי כתיב אמור מלא, אמר להם הקב"ה לכהנים: לא מפני שאמרתי לכם שתהיו מברכים את ישראל תהיו מברכים אותם באנגריא ובבהלות אלא תהיו מברכין בכוונת הלב כדי שתשלוט הברכה בהם וכו' והיינו 'באהבה' כלומר בכל לב. כן נ"ל.

יום רביעי, 1 ביוני 2011

ברוכים הבאים?

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

לפני זמן לא רב התקשר אלי אדם שלא הכרתי. הוא היה נשמע בהול מאד. "תשמע", הוא אומר לי, "כבר הרבה זמן שאני מנסה להביא את הרב ארוש לדבר אצלנו בעיר, וכל פעם נותנים לי תאריך של עוד חצי שנה. עכשיו התקשרו אלי ואמרו לי שהתפנה להם ערב בעוד יומיים אבל יש לי בעיה. אין לי מקום לארח אותו. אפשר לקבוע בבית הכנסת שלכם?". אחרי ששאלתי עם מי אני מדבר ועוד מספר שאלות, נעניתי לו, והשיעור של הרב ארוש התקיים בהצלחה כעבור יומיים של פרסום אגרסיבי ברחבי העיר.

הרב שלום ארוש הוא ראש מוסדות "חוט של חסד" המשוייכים לחסידות ברסלב, והוא מתלמידיו של הרב אלעזר ברלנד ראש קהילת "שובו בנים" בירושלים. הרב ארוש ידוע בציבור כרבו של שולי רנד.

למי מהקוראים שלא חווה את בואו של הרב ארוש למקום מגוריו, אנסה לתאר מעט. בערב האירוע עברו מדלת לדלת ברחבי השכונה אברכים ברסלבים וניסו למכור ספרים של הרב או לגייס כספים עבור מוסדותיו. מחוץ לבית הכנסת בו התקיים השיעור, בית הכנסת של קהילתי, הקימו האברכים דוכנים לממכר ספרים, דיסקים, תמונות ועוד.

בערב למחרת השיעור פגשתי באקראי את אחד ממתפללי בית הכנסת המבוגרים יותר. "אתה יודע, אתמול בלילה עברתי מחוץ לבית הכנסת", כאן הוא שהה מעט ואז המשיך, "תגיד רבי, אנחנו חייבים לתת לאנשים האלה להשתמש בבית הכנסת שלנו?". אומר את האמת, שכיוון שהמפגש היה מאד אקראי, לא היה לי זמן לתחקר אותו מה בדיוק הפריע לו. מתוך היכרותי עם האיש אני מניח שמה שהטריד אותו היה הקמת הדוכנים מחוץ לבית הכנסת, או לחילופין העובדה שחלק מאותם אברכים עמדו ועישנו מחוץ לבית הכנסת, או שמא שניהם יחד.

טענתו אגב נכונה בעיני ברמה מסוימת. ההסכמה לערוך את השיעור בבית הכנסת, לא צריכה לגרור בהכרח הסכמה לכל מה שהגיע מסביב לזה. היה מקום להבהיר שמתפללי בית הכנסת לא יראו בעין טובה הקמת דוכנים וכד' מחוץ לבית הכנסת. על אף שמחוץ לבית הכנסת זה מקום ציבורי, ועקרונית כל אדם יכול לעשות שם ככל העולה על רוחו במסגרת החוק.

אני מבקש להתייחס לשאלה המהותית - חינוכית. מי שעוקב אחרי הדברים שאני כותב כנראה יודע שאני לא מחסידיו של הרב ארוש. אני מעדיף ודורש אודות דרכים אחרות של עבודת ה', ולא בהכרח את אלו שהרב ארוש מקדם בשיעוריו וספריו. אם כן, האם זה נכון מצידי לאפשר השמעת דעות שאינני מסכים איתן בבית הכנסת שאני אחראי עליו מבחינה רוחנית?

הדברים כמובן לא נעצרים אצל הרב ארוש. שמעתי מידידים התלבטויות דומות אודות פרופסורים למקרא ולתלמוד, שדעותיהם התורניות אינן עולות בקנה אחד עם דעות שהרב דוגל בהם. שמעתי פעם מרב שהתלבט אודות מצב בו אחד מחברי הקהילה המשמש כפרופסור למקרא באחת האוניברסיטאות, ושלפי הבנתו של הרב יחסו לתורה לא היה יחס של אמונה בתורה מהשמים, גם עובר לפני התיבה בימים הנוראים. מה מידת הפתיחות שעלינו, כרבנים, להפגין כלפי חלקים אחרים במגזר הדתי?

בעבר התלבטתי הרבה בשאלה הזאת (ראו כאן וכאן). בזמנו, הגעתי למסקנה שאי אפשר לבדוק לכל אחד בציציות, ולכן אין מנוס מלאפשר לכל אדם, המגדיר את עצמו כשומר תורה ומצוות כמובן, להיות חלק אינטגראלי מהקהילה. זאת ועוד, אם זה לטובת הקהילה ללמוד מאדם כזה או אחר, יש לאפשר לו לדבר בפני הקהל, גם אם הוא אולי לא עומד בקריטריונים של הרב. המניעים של הרב לשיתוף הפעולה הזה יכולים להיות שונים, לעיתים זה יכול להיות דובר בעל שם מוכר שימשוך עוד אנשים לקחת חלק בשיעורים בקהילה, או מאידך ייתכן והנושא המדובר בוער בקרב אנשים רבים. בין כך ובין כך אין מניעה מלשתף פעולה עם דעות וגוונים שונים.

על אף שזו המסקנה שהגעתי אליה כבר לפני מספר שנים, השאלה, האם אני חושף אנשים לתכנים שיזיקו להם מבחינה רוחנית, שבה ומנקרת בראשי מעת לעת.

לאחרונה סיפר לי חבר שהוא ביקר בישיבה תיכונית ידועה והוא "תיחקר" מעט את ראש הישיבה בדבר התכנים התורניים אותם הוא מרשה להכניס לישיבתו. ראש הישיבה סיפר לו שבעבר הוא היה מקפיד להכניס לישיבה רק תכנים שהתאימו לקו שעליו הוא חונך בישיבתו. "אך כיום", סיים ראש הישיבה, "כיוון שאני יודע שהתלמידים נחשפים לכל כך הרבה שטויות, כל דבר שיש בו סיכוי לטהר מעט את מחשבת התלמידים נכנס בשמחה לכותלי המוסד".

אז תנו חיוך כי אין יאוש בעולם כלל.