2 ספרים על מגילת רות: "מניכור למלוכה" ו"אילת הלבנה"

לפני 3-4 שנים יצא לאור הספר "רות - מניכור למלוכה" של הרבנית יעל ציגלר. כתבתי עליו מעט בזמנו. הרבנית ציגלר כתבה למעלה ממאה עמודים על כל אחד מארבעת פרקי מגילת רות. ניתוחיה הם בסגנון פשט-ספרותי, כאשר בעיני לוז הספר הוא המבנה הספרותי של המגילה.

בקיצור נמרץ, ניתן לסכם את ניתוחיה של הרבנית ציגלר באופן הבא:

מבנה המגילה – המסגרת - פרק א' מול פרק ד':

• לפרק א' יש מבנה פנימי כזה:

א) הקדמה האורכת יותר מעשר שנים (פסוקים א-ה). העבר

ב) נעמי וכלותיה: נעמי דוחה את כלותיה (רות וערפה). בחלק זה שוררת אווירה של מרירות ויאוש ותחושה שלמרות ההתעקשות של רות, אין באמת עתיד (פסוקים ו-יח).

ג) הפגישה בשער העיר: נעמי ואנשי העיר בית לחם; נעמי דחויה ומרות מתעלמים (פסוקים יט-כב).

• למבנה של פרק ד' יש קשר בעל אופי כיאסטי למבנה של פרק א':

ג) הפגישה בשער העיר: בעז, הגואל ועשרה זקנים. העיר דואגת לנחלה של נעמי ולהמשכיות של המשפחה שלה. רות מתקבלת, מוערכת ומהוללת (פסוקים א-יב).

ב) נעמי ונשות העיר: נעמי מקבלת את כלתה (רות), אשר זוכה להכרה כמושיעה. בחלק זה שוררת אווירה של אושר והקלה, וישנה תקווה מפורשת לעתיד טוב (פסוקים יג-יז).

א) סוף דבר: מכיל עשרה דורות (פסוקים יח-כב). העתיד

מבנה המגילה – הפתרון – פרקים ב' וג':

• בפרק ב' ישנן שלוש סצנות המתמודדות עם הבעיה הדחופה של חוסר מזון:

א) שיחה בין רות לנעמי: רות נחושה בדעתה לפתור את בעיית המזון (פסוק ב').

ב) רות ובעז בשדה: בעז נותן לרות אוכל ומציע לה פתרון שבאמצעותו תוכל לקבל מזון בעתיד (פסוקים ג-יז).

ג) שיחה בין רות לנעמי: רות מעבירה לנעמי את האוכל שבעז נתן לה, ומספרת לה על ההבטחה של בועז לעתיד (יח-כב).

• בפרק ג' ישנן שלוש סצנות המתמודדות עם הבעיה של המשכיות בעתיד:

א') שיחה בין רות לנעמי: נעמי נחושה בדעתה לפתור את הבעיה של ההמשכיות (פסוקים א-ה).

ב') רות ובעז בשדה (בגורן): בעז מבטיח שהוא יביא גואל שיגאל את רות (ונותן לה אוכל כסמל של הבטחה זו) (פסוקים ו-טו).

ג') שיחה בין רות לנעמי: רות מעבירה לנעמי את האוכל שבועז נתן לה ומספרת לה על ההבטחה של בועז לעתיד (טו-יח).

הספר של הרבנית ציגלר היה כה מוצלח בעיני שכשהגיע לידי הספר "אילת הלבנה - בין סתרי מגילת רות" של הרב משה מילר, שיצא לאור ממש לאחרונה, שאלתי את עצמי: האם יש אפשרות שהמחבר הצליח להוסיף משהו (ולא רק משהו, כ350 עמוד!) על גבי ספרה של הרבנית ציגלר?

אז הופתעתי לגלות שהתשובה היא חיובית. הספר של הרב מילר לוקח כיוון פרשנות שונה לחלוטין מזה של הרבנית ציגלר. זה לא שאין בכלל דברים שחוזרים על עצמם בשני הספרים, ברור שיש, אבל ככלל יש כאן פנים חדשות.

הקו בו הולך המחבר הוא מה שנדמה לי מכונה בישיבות "עומק הפשט". המחבר משתמש הרבה בהרמזים המזכירים לו מקומות שונים בתנ"ך (לדוגמא: חיבור הפסוק מהמדינה "וישת עליה ויבא העיר" עם בנם של אדם וחווה: שת, וכך עם הפסוק "שת לי... זרע אחר" המתחבר עם המדרש על אותו פסוק, וכן מדרש נוסף העוסק במעשי בנות לוט המדבר אודות 'זרע ממקום אחר', שהוא זרעו של משיח), וכן במדרשי חז"ל. 

אם הייתי צריך לומר מה הקו המרכזי במגילת רות אותו מבקש המחבר להציג, הייתי אומר כך:

תפקידה של רות, בהצטרפה לעם ישראל, ובגידול שושלת המלוכה שלה, הוא בהבאת או תיקון השורש החיובי שהיה קיים בסדום. בדחיית מידת החסד בסדום היתה נקודה אחת חיובית והיא שמקבל החסד נהיה תלוי בנותן החסד. זו הסיבה שבסדום דחו את מידת החסד, וזו הסיבה שלוט דחה את החסד של אברהם. החסד המושלם הוא חסד של אמת, הקיים רק אצל המת, שכן המת לא ירגיש תלוי ומחוייב ליושב החסד. חסד "מתוקן" הוא כזה שהנותן מרגיש מתוגמל באופן אחר, והמקבל יכול להיות בטוח שגם הוא מתגמל באופן מסוים את הנותן. את התיקון הזה מביאה איתה רות מהסבא שלה, לוט, ומסדום, ומלמדת את אנשי בית לחם. היא מתחברת לבועז, שגם הוא יוצא דופן על רקע התנהגות אנשי בית לחם, ומהזיווג הזה יצא מלכות ישראל.

סקירות ספרים: "עד בלי די" ו"להרים את השמים", מאת: הרב עדין אבן-ישראל שטיינזלץ

 

בשבועות האחרונים קראתי את שני הספרים הללו שהוציאו מרכז שטיינזלץ ו הוצאת מגיד - הגות יהודית :

- עד בלי די - 21 התועדויות חסידיות עם הרב עדין אבן-ישראל שטיינזלץ

- להרים את השמים - מבחר קטעים מכתבי הרב עדין אבן-ישראל שטיינזלץ, בעריכת אביתר רובין

שני הספרים מחיים את הרב שטיינזלץ. 

מאמריו של הרב שטיינזלץ שהתפרסמו לאורך השנים יכולים לעיתים להיות קצת יבשים. לכן, לטעמי, הספר "להרים את השמים" עושה עם הקוראים (וגם עם הרב ז"ל) חסד כשהוא מלקט פסקאות קצרות, מעין "השורה התחתונה" של חלק מהמאמרים ומגיש אותם בפני הקורא. אמנם, בחלק מעמודי הספר הוצאת הפיסקה מהקשרה הותירה מעין "אימרה ניו-אייג'ית", אך ברוב עמודי הספר גם הפסקאות המנותקות מהקשרן הרחב נותרו משמעותיות ומועילות למחשבה.

הספר "עד בלי די" מגלה בפני הקורא (לפחות בפני הקורא הכותב כעת) פן של הרב שטיינזלץ שלא היה ידוע ברבים. הספר מגיש מסות ארוכות יחסית שהרב היה מדבר בפני תלמידיו, שניכר שהוא הרגיש בנח במחיצתם, במהלך התועדויות במהלך השנה. רוב ההתועדויות היו של תאריכים חב"דיים, אך לא כולם. דבריו של הרב כוללים תביעות מוסריות לא פשוטות מהתלמידים (או כעת, מהקוראים). אני לא חושב שקיים עוד ספר שמגיש את הרב עדין בצורה כה אנושית ופתוחה. אני אישית נשאבתי לתוך הספר.

מכותבי האגרות משה

מאמר נאה שכתב ידידי הרב יצחק רונס, רב קהילה בבית שמש, והתפרסם בירחון האוצר, גליון ל"א, עוסק בתארי הכבוד אותם כתב הרב משה פיינשטיין למכותביו בשו"ת אגרות משה. הרב רונס מראה כיצד תארים אלו נבחרו כנראה בקפידה רבה.



מעניין לעניין, אני מפנה את תשומת לבכם לאתר "המפה" של הרב אלי פישר ומשה שור.
באחד הפוסטים הם ממפים את הנמענים לתשובותיו של הרב משה פיינשטיין. זה נראה כך (לחצו להגדלה):

הרב יעקב אריאל על השאיפה לבנין בית המקדש

בספר "יערב שיחי - שיחות עם הרב יעקב אריאל על השקפה, עבודת ה' ופרקי חיים" של הרב ארלה הראל (הוצאת דברי שיר) יש פרק בנושא "חזון בית המקדש". פעמיים בפרק זה מדגיש הרב אריאל עד כמה השאיפה לא להסתפק במה שיש כיום במדינת ישראל ולשאוף למשהו גבוה יותר, המתבטא בהקמת בית מקדש, הוא מכרזית בעיניו בהשקפה הציונית-דתית.
בעמוד 430:

נאמר זאת יותר בחריפות: כמו שהשבת נחשבת לקו המפריד בין יהודי ששוחר מצוות ליהודי שאינו שומר מצוות, בתור קנה מידה הלכתי ומעשי, כך גם מבחינה לאומית המקדש הוא פרשת הדרכים. מי ששואף לבניין המקדש - מדבר על מדינת ישראל כפי שדיבר עליה הרב קוק, 'יסוד כסא ה' בעולם', ומי שאינו שואף לבניין המקדש - תופס את מדינת ישראל בתור עוד מדינה מן המדינות. זהו פער אידיאולוגי בין שתי תפיסות עולם: בין מדינה ששואפת להיות אור לגויים, ובין מדינה ששואפת להסתפק במועט ולהיות כמו שהיא.
פער זה שכרגע נראה שקשה לגשר עליו, הינו שורש הויכוח בכל תחום מתחומי החיים הציבוריים. בכל דיון סביב כל נושא שעומד על הפרק במדינה, בסופו של דבר תעלה השאלה: למה אנחנו פה, לשם מה באנו לכאן, לשם מה המלחמה הזאת, לשם מה כל הדם שאנחנו מקריבים, הסבל, ההוצאות העצומות, השירות הצבאי הממושך וכל הבעיות שלנו? 

ובעמוד 453:

בית המקדש הוא קו פרשת המים של הציונות. אני רואה את הקו החוצה בין הציונות החילונית לציונות הדתית בעיקר בין מי שצם בתשעה באב למי שאינו צם. הציבור הדתי, כל עוד יש לו תשעה באב, יש לו ציפיות למקדש. בין שהוא מזדהה במאה אחוז ובין שפחות, הוא עדיין נמצא באותה פלטפורמה. מי שאין לו יחס למקדש וממילא לחורבנו נמצא מצידו השני של קו פרשת המים. 

תוך כדי הפרק מתקיימת שיחה בין הרב אריאל לרב הראל סביב הצורך במקדש, ומצאתי עניין בדגש ששם הרב אריאל על המקדש כמקום בו יהיה ניתן למצוא אחדות בעבודת ה' (עמ' 435):

הגלות פיזרה אותנו בארבע כנפות הארץ וביטלה את האפשרות לעבוד את ה' יחד, באופן הניכר לחושים. הגלות עשתה אותנו קהילות קהילות, 'שטיבלך'. קשה לנו היום לעבוד את ה' במשותף. הפיזור אינו רק פיזי, אלא גם פיזור נפשי של קיטוב ופיצול. רק אתמול הייתי בכותל וחיפשנו מניין. רציתי לצרף אלינו את אחד האנשים שהיו שם, אבל אחד המתפללים מאלו שכבר התאספו - שכנראה לא הבין לאיזה ציבור אני שייך - אמר לי: [...] הוא לא משלנו!
עבודת ה' בכותל היום, יש בה עדיין מסממני הגלות: מצד אחד, ברוך ה' שזכינו סוף סוף להרחיב את עבודת ה' בכותל, המשמש כמקום התפילה המרכזי היחיד בעולם היהודי כולו המאחד את כלל ישראל. אך מצד שני, כל עשרה אנשים שם מתפללים לבד. אין כמעט תפילה משותפת של כל עם ישראל. 

כמה עמודים אחרי זה הרב אריאל ממחיש את הדברים בתיאור מרגש מאד:

כשמגיעים לברכת כהנים בכותל, אני מרגיש שזה אחד משש מאות ממה שחסר לנו. אני ממליץ מאד לחוות את ברכות הכהנים בכותל, לראות קהל גדול מתפלל יחד, וכולו שואג בקול 'ה' הוא האלוקים'. חוינו חויה זאת כמה פעמים, כשהתארחנו אצל הוריי בירושלים. פעם אחד היה זה תחת מטר סוחף. אבי ז"ל נפטר באייר, ובאחד מימי הפסח האחרון לפני פטירתו הייתי במשמרת אצלו. כששמענו את תפילת המוסף מהכותל אחי ואני העלנו אותו לגג וראינו משם את ברכת הכהנים, היינו שותפים לכל הציבור, קראנו יחד אתו 'ה' הוא האלוקים'. אי אפשר שלא להתרגש. תכפיל את זה בכמה מאות, ותבין במעט מן המעט מה זה בית מקדש. 

ספרי הרחמים והסליחות

פורסם באתר כיפה (קישור)

נפש מרדכי - סליחות מבוארות נוסח פולין

מבואר בידי אהרן גלצר, הוסיף מבואות אליהו מאיר ליפשיץ

לולי שאחד ממכריי ממש דחף את הספר הזה לתוך ידי ודחק בי לעיין בו, סביר להניח שאפילו לא הייתי פותח אותו. זאת, מכיוון שכבר הרבה שנים שאינני אומר סליחות בנוסח פולין. אך כשפתחתי את הספר אורו עיני. מדובר בספר יפה, במובן הפשוט ביותר של המילה. פשוט נעים להסתכל בו. הגם שיש יחסית הרבה מידע על העמוד בפני הקורא, העמוד כלל איננו עמוס ומכביד.
בקדמת הספר ישנו מבוא (ניתן ומומלץ לקוראו כאן) המסביר את מבנה הסליחות ואת כל אחד מחלקי הסליחות. לאחר המבוא מסודרים הסליחות בנוסח פולין. הפיוטים מסודרים כשירה, בשורות קצרות עפ"י החרוזים. כל פסוק מופיע בשורה נפרדת. כל תחילת פסוק מודגש, ולכל פסוק מובא מקורו. לפני כל פיוט של סליחות מובא שם מחברו, מצויין באם הפיוט הינו פזמון או עקידה, ומובא סיכום תמציתי של תוכן הפיוט בשתים-שלוש שורות. כנגד כל שורת פיוט מובא "תרגום" של השורה לעברית מודרנית, ובהערות השוליים מובאים הפסוקים ומאמרי חז"ל עליהם מבוסס שורת הפיוט. מיותר לציין שאין צורך לדלג מיום אחד לאחר בעת אמירת הסליחות, אלא כל קטע נמצא במקומו.
ניתן לראות דוגמאות כאן, כאן, כאן וכאן.
ניתן דוגמא מהספר לאחת הסליחות הנאמרת גם ע"י הספרדים, "אם אפס רובע הקן":
הפיוט הוא מסוג עקדה, ומחברו הוא רבנו אפרים בן יצחק מרגנשבורג.
הסיכום התמציתי המובא בספר הוא:

אנו מבקשים בזכות עקדת יצחק, ועמה מסירות נפשנו על קידוש השם בכל דור ודור, תעמוד לישראל לנצח, ובזכותה תישמע תפילתנו גם היום. 

בהערת שוליים מציין המחבר כי "פיוט זה נכתב על רקע מסעי הצלב ומוראותיהם, ויש בו רמזים רבים לחוויית העקדה שחוו יהודי אשכנז כאשר נדרשו למסור את נפשם ונפש בניהם כדי לא להשתמד. ההזדהות הרבה עם חווית העקדה הובילה את הפייטן להאריך בתיאור מעשיו של יצחק".
הבית הראשון של הפיוט מוסבר כך:

אם אפס רובע הקן	על אף שאיננו יודעים מתי ייבנה המקדש
אהל שכן אם רקן	האוהל החרב שבו שיכן ה' את שמו
אל נא נאבד על כן	לא נאבד שהרי
יש לנו אב זקן	יש לנו [אברהם] אבינו הזקן [וזכויותיו]

באם אתם מאומרי הסליחות האשכנזיות, ספר זה מומלץ מאד. ואם עד היום השתמשתם במהדורת סליחות ללא כל ביאור למילות התפילה, הרי שספר זה עשוי לחולל מהפיכה באופן אמירת הסליחות שלכם.

סליחות ארץ ישראל לימים נוראים

בעריכת: הרב אברהם גיסר (רב היישוב עפרה) והרב שמואל שפירא (רב היישוב כוכב יאיר)

ספר סליחות זה כנראה משמש הכי פחות יהודים מכל ספרי הסליחות שאני מכיר. זאת, מכיוון שהוא איננו אשכנזי, ואף איננו ספרדי, אלא, הוא מנסה לאחד את שני הנוסחים, וזה כמובן חידושו.

נוסח זה בא לתת מענה לבעיות בהם נתקלו המחברים. את הבעיות מפרטים העורכים בהקדמתם:

[חלק מהבקשות לגאולה המפורטים בפיוטי הסליחות] מתארות מצב קשה ושפל ביותר של עם ישראל, תיאורים שאינם תואמים את מצבנו כיום במדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו.
פרקי הסליחות חוברו בשפה פיוטית, ויש מהם שאינם מובנים לבני דורנו.
כיום, בבתי כנסת אשכנזים רבים, הסליחות נאמרות במרוצה, כאשר יש הבנה ומשמעות רק לחלק מהנאמר. 

לאור זאת, ובהתחשב שבמהלך הדורות סדר הסליחות עבר שינויים רבים (עד היום קשה למצוא שני בתי כנסיות אשכנזים האומרים את אותו סדר סליחות בערב ראש השנה), מבקשים העורכים להציע בראש ובראשונה בפני בני קהילתם, ובהמשך גם לכלל הציבור הדתי, סדר סליחות חדש המשמר את מבנה הסליחות המקובל.
למעשה, העורכים מנסים לעשות סינטאזה בין הסליחות הספרדיות לבין אלו האשכנזיות. הם מצמצים את מספר הפיוטים המתחלפים מדי יום, מוסיפים מספר פיוטים מהסליחות הספרדיות, וכך יוצרים בריאה חדשה: סליחות בנוסח ארץ-ישראל. עד כמה שידוע לי, הסליחות בנוסח זה משמשות כבר כנוסח מקובל בבתי הכנסת ביישובים בהם מכהנים הרבנים העורכים. מה סיכויו של נוסח זה להצליח להתפשט בקרב הציבור הדתי? ימים יגידו.
הניסיון לשלב בין הסליחות האשכנזיות והספרדיות מעלה שאלות לא פשוטות. אופי הסליחות בשתי הקהילות שונה מאד זה מזה, לא רק במילות התפילה ובפיוטים השונים, כי אם גם באופן בה הם נאמרות ובשעה בה נאמרות, ולא לחלוטין ברור שהם נועדו ללכת יחדיו.

את סדר סליחות ארץ-ישראל ניתן להוריד כאן.

י"ג מידות של רחמים

הרב עזרא ביק

בניגוד לשני הספרים הקודמים, ספר זה איננו ספר סליחות, אלא ספר הגות. אך המכנה המשותף בינו לבין הספרים הקודמים הוא שכשם ששני הספרים הקודמים שמו להם למטרה לחולל שינוי באופן אמירת הסליחות ובחיבור הנפשי לסליחות, כך ספר זה עשוי לחולל שינוי עמוק באופן בו אנו ניגשים לסליחות. הספר כולו מוקדש לשלוש עשרה מידות הרחמים ולמעשה מכיל כמעט שיעור/פרק שלם על כל מידה ומידה.
לשיעורים המקוריים, עליהם מבוסס הספר, ניתן להאזין כאן.

אחד הרעיונות החוזרות בספר הוא שהעולם אינו יכול להתקיים במידת הדין, לכן מידות אלו, מידות הרחמים, הן למעשה המידות המקיימות את העולם. משמעותן של מידות הרחמים היא שהן מאפשרות את קיום העולם מתוך הנחה שקיים חטא בעולם.
במהלך פרקי הספר מרחיב המחבר ומסביר כיצד כל מידה תורמת את תרומתה לקיום העולם וכיצד הימצאות מידה זו משפיעה על עבודת ה' של האדם.
לאורך הימים הנוראים אנו אומרים שלוש עשרה מידות למעלה ממאה פעמים. בהחלט מומלץ ללמוד ספר זה על מנת להטיב את איכות התפילות שלנו. 

'מבול של מליצות נפוחות!'

משהו שקבלתי במייל היום - המקור מכאן

'מדרש תהלים', הידוע גם בכינוי 'מדרש שוחר טוב' (על שם הפסוק שבו נפתח הספר), ראה אור בוורשה בשנת 1865 עם פירושו של הרב אהרן משה פאדווא מקארלין.

אתר סריקות הספרים המעולה Hebrew Books, שמתמחה בספרות תורנית ובמאגריו סרוקים כבר אלפי ספרים, העלה גם את הספר הזה לאינטרנט. והנה, בעותק שממנו נסרק הספר ב'היברו בוקס' מאן דהוא נתן דרור לעטו והעיר על הנדפס בסוף הספר: 'מבול של מליצות נפוחות!'.

ויהי ערב ויהי בוקר, ומכון תורני ירושלמי ושמו 'מכון זכרון אהרן', שמוציא ספרי מדרש והלכה, ראשונים ואחרונים, בשיטת הסרט הנע, הוציא בשנת תשע"ב את 'מדרש תהלים' במהדורה מפוארת ועמוסה כל טוב.

אבל אללי, הטקסט שבחרו להקליד ממנו היה, מסתבר, המהדורה שנסרקה בהיברו בוקס, וזה העגל שיצא...

סקירת ספרים: ספרים על פרשת שבוע

פורסם באתר כיפה (קישור)

כי קרוב אליך, בראשית – הרב יעקב מדן, הוצאת ידיעות ספרים

הרב יעקב מדן, ראש ישיבת הר-עציון, הוא כמעט שם נרדף ללימוד תנ"ך בימינו. שיטתו הידועה משלבת לימוד על דרך הפשט, יחד עם ניתוח מדרשי חז"ל ומציאת חיבורם לפשט ו"השלמת" הפרטים אותם המקרא אינו מספר לנו, וכן השוואה בין סיפורים וסוגיות שונות במקרא והסקת מסקנות מסוגיא אחת לשניה. מי שהתאהב בדרכו הלימודית של הרב מדן בשיעוריו הפרונטאליים, במאמריו הרבים או בשיעוריו המוקלטים ברשת, לא יתאכזב מספר זה. הספר מכיל כ430 עמודים בהם דן המחבר בכל פרשה במספר רב של נושאים.

בפרק הדן ב"חטא הנחש", מפרשת בראשית, מביא המחבר את מדרש חז"ל המספר על מגע מיני בין הנחש לחווה. הקשר בין דברי המדרש לפשט הסיפור מופיע בכך שאדם וחווה הינם ערומים, בסופו של החטא הם מתביישים בערוותם, עונשה של האשה קשור גם הוא לענין (המחבר משווה בינו לבין עונש האשה הסוטה). המחבר מפליג להסביר שייתכן ואף קין, האלים והגס, נולד מאותו גילוי עריות.

בהקדמה לספר זה מבטיח לנו המחבר כרכים נוספים – כך שיש למה לצפות. יזכהו ה' להוציא לאור כרכים רבים על כל ספרי התנ"ך. 

כפשוטו – הרב דוד ניסני, הוצאת רננה (nissanid@gmail.com)

הרב ניסני, ר"מ בישיבת ההסדר בחולון, מנתח בספר זה סוגיות שונות בתורה על דרך הפשט. הבדיחה אומרת שפרשן הפשט תמיד עונה לשאלה "מה ההבדל בין פשט לדרש?" בתשובה: "מה שאני אומר הוא פשט, מה שאחרים אומרים זהו דרש". מבלי להיכנס להגדרות מסובכות בהגדרת "מהו פשט" אפשר להניח שאוהבי הפשט ימצאו בספר הזה אוצר בלום. קוראי הספר לא יוכלו להישאר אדישים לנוכח הרעיונות המקוריים שמציג המחבר – חלקם יזדעזעו, חלקם יוקסמו וחלקם ימצאו בו חומר רב למחשבה. בשלושים הפרקים של הספר המחבר מתייחס לנושאים שונים על פני כמחצית מפרשיות התורה, תוך שהוא מצויד במבט חדשני ובידע רחב מאד הן תורני, והן כללי.

בפרק הראשון של הספר המחבר מתייחס לשאלת סיפור הבריאה הכפול – פרק א' בבראשית מול פרק ב'. הוא מציג את הסתירות בין הפרקים ואת התשובות השונות שניתנו ליישוב הסתירות, וכן את הקשיים בכל אחת מהתשובות. לאחר מכן הוא ניגש להציע יישוב משלו לסתירות. לדידו יש להתייחס לשני הפרקים כמספרים על אירועים שונים בתכלית. פרק א' מספר את סיפור בריאת המין האנושי, והוא נברא כמין, דהיינו בני אדם רבים, כמו שנבראו מין החיות ומין העופות. פרק ב', שייתכן וארע גם זמן רב לאחר אירועי פרק א', מספר על יצירת אדם מיוחד שנועד לעבוד בגן עדן. מאדם מיוחד זה, שנוצר בפרק ב', נולד בסופו של דבר נח. על ידי הסבר זה, לא רק שהמחבר מגשר בין סיפור התורה לבין המחקר המדעי, הוא גם מפרש פסוקים שונים המורים על כך שהיו עוד אנשים בעולם חוץ מאדם, חווה, קין והבל – מהם מסתבר שלקח קין אשה, ועבורם בנה קין עיר ועוד.

מקום בפרשה – ד"ר יואל אליצור, הוצאת ידיעות ספרים

לא על כל ספר אפשר לכתוב שהוא ייחודי כפי שמוצדק ונכון לכתוב על ספר זה. "מקום בפרשה" דן ב"גיאוגרפיה ומשמעות במקרא". המחבר מוצא בכל פרשה בתורה (וגם במועדי השנה) עניין הקשור לריאליה של תקופת התורה, אם זה בגיאוגרפיה או בהיסטוריה של התקופה. הקישורים הם דרך מקומות המוזכרים בפרשה, שמות אנשים הקשורים למקומות בארץ ישראל, וכד'. במהלך דבריו המחבר מביא גילויים היסטוריים וארכיאולוגים שונים, דן במשמעותם, מתפלמס עם דעות חוקרים אחרים ומפענח את קשרם למה שמסופר בתורה. לא אחת המחבר מביא בתוך דבריו רעיונות והסברים בשם אביו הגדול, חוקר המקרא והפרשן, פרופ' יהודה אליצור.

וכך בפרשת לך-לך נעמיק בחקר מיקום העי, בפרשת ויחי במיקומו של אבל מצרים, גורן האטד ובדרך שעשו השבטים ממצרים לקבור את יעקב, ובפרשת בשלח בכל המקומות המוזכרים בסיפור דבורה (הפטרת בשלח). בפרשות לא-סיפוריות גם כן נמצא את הקשר למקומות ולגיאוגרפיה. כך לדוגמא בפרשת צו המחבר דן בשאלה מה משמעות המילה "מול" במקרא המופיעה בפרשה בביטוי "מול עורפו", מקום שחיטת העוף. הפועל היוצא של הבנת המילה "מול" הוא הבנה נכונה של הפסוק ביהושע, במעמד הברכה והקללה: "חציו אל מול הר גרזים והחציו אל מול הר עיבל". וכן בהבנת מיקום מזבח שניים וחצי השבטים שבסוף ספר יהושע שנבנה "אל מול ארץ כנען".

ספר ייחודי ומיוחד המשלב את תורת ישראל עם ארץ ישראל – ירבו כמותו בישראל!

עיונים בפרשות השבוע, בראשית שמות, סדרה שלישית – הרב אלחנן סמט, הוצאת ידיעות ספרים

ספר זה הינו החמישי בסדרת "עיונים בפרשות השבוע" של הרב אלחנן סמט, והראשון מהסדרה השלישית. בספר זה ממשיך המחבר בדרך שפסע בה בספריו הקודמים, לנתח מבחינה ספרותית את פרקי וסיפורי המקרא, ומתוך הניתוח הספרותי להבהיר ולחדש פשט חדש בסיפור. בנוסף, מצליח הרב סמט למזג בין פירושי הראשונים וניתוחם לבין דרכו החדשנית בניתוח פרקי המקרא.

בפרשת ויחי המחבר שואל על שאלת יעקב כלפי בני יוסף "מי אלה?": היתכן ויעקב לא הכיר את בני יוסף? ועוד, שאלה זו נשאלת לאחר שיעקב לכאורה הגיב להימצאותם של בני יוסף באמרו "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי"? ועוד, משמע מסיפור שיכול הידיים שבני יוסף היו ילדים קטנים, אך אם נחשב את השנים מאז לידתם ועד שבע עשרה שנה לאחר ירידת יעקב  למצרים נגיע לכך ששניהם היו כבני עשרים!

כדי לענות על שאלות אלו ואחרות המחבר מציע שיש כאן "סיפור מפוצל". דהיינו, חלק מהסיפור המופיע בתחילת פרשת ויחי למעשה ארע בעת שיעקב פגש לראשונה את יוסף בעת ירידתו למצרים, והוא נכתב כאן כדי לא להפריע לרצף הסיפור בפרשת ויגש. המחבר ממשיך ומאריך בסיבות לפיצול הסיפור ואף מוכיח כי מבחינה ספרותית הוצאת הסיפור הקדום מתוך הסיפור המאוחר, זה שמתרחש שבע עשרה שנה לאחר ירידתו של יעקב למצרים, מותירה את הסיפור המאוחר עם מבנה ספרותי ברור וחד.

נאחל למחבר שיזכה במהרה להוציא לאור את הכרך השני של הסדרה על ויקרא, במדבר ודברים.

הפרשה– הרב אביחי קצין, הוצאת המחבר (הפצה: דני ספרים)

הרב קצין מרביץ תורה בעיר רעננה ובמקומות נוספים מזה שנים רבות (גילוי נאות: הוא היה רב בית הכנסת בו גדלתי). במשך מספר שנים הוא שידר תוכנית יומית בת שעה ברדיו בנושא פרשת שבוע. לפני מספר שנים הוא קיבץ חלק מרעיונותיו וחידושיו על פרשת השבוע לספר בשם "הפרשה" שיצא לאור על חומשי בראשית, שמות וויקרא. בשנה האחרונה הוא זכה להוציא כרך שני לספר על חומשי במדבר ודברים. את דרכו הוא מגדיר "בין פשט לדרש – עיונים בפרשות השבוע לאורם של מדרשי חז"ל".

לדוגמא: בפרשת כי-תבוא דן הרב בפרשת מקרא ביכורים הפותחת במילים "וענית ואמרת", ושואל: מדוע מופיע כאן הפועל "וענית" – הרי מביא הביכורים אינו "עונה" לשום שאלה. הוא מביא מהראשונים המשיבים לשאלה זו, אך לא מסתפק בכך.

כהקדמה לתשובתו הוא דן בחיוב בליל הסדר לדרוש את פרשת מקרא ביכורים ומסביר עפ"י המשך חכמה והרב הוטנר שיש שני דינים בליל הסדר: סיפור ("מצוה לספר") ועניה ("עונין עליו דברים הרבה"). משמעותו של חלק ה"עניה", המתקיים ע"י דרשת פרשת מקרא ביכורים, הוא שהאדם חש שהקב"ה פונה ומדבר עמו – דרך הוצאתו ממצרים, ודרך הבאתו לארץ ישראל, והוא עצמו נתבע להשיב-לענות לו ע"י התעסקות במצוות הסדר והבאת הביכורים מתוך הכרה בחסדי ה' שהוא זכה להם.

מלאך לשבת – הרב מרדכי (מארק) אנג'ל, הוצאת jewishideas.org

הספר מלאך השבת, שראה אור בתש"ע, הוא מעט ותיק יותר מיתר הספרים בטור הזה, אך נחשפתי אליו רק לאחרונה. בספר זה הרב אנג'ל מציג דרשות קצרות על פרשות השבוע ומועדי השנה. על כל פרשה יש בדרך כלל שתי דרשות, כאשר כל דרשה היא בממוצע באורך עמוד עד עמוד וחצי. הדרשות מחברות בין תכני פרשת השבוע לערכים ואידיאלים יהודיים וגלובאליים. להבנתי, הדרשות מייצגות את אופי הדרשות שניתן לשמוע בבתי הכנסת הדתיים-מודרנים בארה"ב.

לדוגמא: את הפסוק "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב" בפרשת בלק, מסביר הרב כך "עם ישראל שוכן בדד, כלומר הוא ייחודי, ואינו מוערך על ידי הגויים". בדרשה זו הוא מאריך להסביר את הייחודיות של עם ישראל ומדינת ישראל ואת תרומתם לאומות העולם בשלל מישורים. הוא ממשיך להסביר שחלק מהייחודיות של עם ישראל נובעת מכך שהגויים אינם מעריכים אותו מספיק ואינם מכירים טובה לעם שתרם כל כך הרבה לאנושות.

על סף הארץ, עיונים בספר במדבר – הרב נתנאל הלפגוט, הוצאת מגיד

ספר זה מכיל עשר דרשות על ספר במדבר, כל דרשה כ5-7 עמודים. דרכו של המחבר היא בדרך כלל לחפש מקבילות לסיפור המקראי בו הוא עוסק ומתוך כך להסיק מסקנות פרשניות על הפרק הנדון.

לדוגמא: בפרשת מטות המחבר דן  במקומה של מלחמת מדין. התורה מאריכה מאד בתיאור ההכנות למלחמה ובייחוד בתוצאות המלחמה – חלוקת השלל והרמת אחוזים מן השלל לטובת הכהנים. לא מצינו אריכות כזו באף מלחמה אחרת בתורה, והדבר אומר דרשני. המחבר מצביע על מספר הקבלות מעניינות בין חטא העגל לחטא בעל פעור. משמעות ההקבלות ללמדנו על דפוס חוזר ומקביל בין דור יוצאי מצרים לדור באי הארץ – אלו חטאו בחטא העגל ואלו בבעל פעור. כשם שהתיקון לחטא העגל היה הרמת התרומה למשכן ובנייתו, כך התיקון לחטא בעל פעור הוא היציאה למלחמה כנגד מדין אך גם הרמת ה"תרומה" (כך מכנה זאת התורה!) מהשלל.

בתחילת הספר ישנו מאמר ארוך יחסית (כ40 עמודים) הדן "על יראת שמים ולימוד תנ"ך". במאמר זה מאריך המחבר, בוגר ישיבת הר-עציון, לבסס את דרכו בלימוד התנ"ך ומתייחס לרוב הפולמוסים שהיינו עדים להם בשנים האחרונות סביב לימוד התנ"ך. 

עשות ספרים הרבה אין קץ

בשבועות האחרונים, לרגל שבוע הספר, פרסמו ב'ספרים בלוג' שתי רשומות על מצב ספרות הקודש בעת האחרונה. למי שיכול לקרוא אנגלית, אני ממליץ לקרוא:
- http://seforim.blogspot.co.il/2014/06/publish-and-perish-or-digital-death.html
- http://seforim.blogspot.co.il/2014/07/a-response-to-yaakov-rosenes.html


ברשומה הראשונה המחבר סוקר את מצב השוק היום ומתאר כיצד לרוב הספרים המודפסים אין אפילו קבוצה קטנה של אנשים שיקראו/ילמדו אותם. בעולם הכללי יותר ויותר ספרים עוברים לפורמט דיגיטלי, אך בעולם התורני לא רואים זאת עדיין. קשה להאמין, לדעתו, שעולם הספר התורני יצליח להחזיק מעמד כלכלית באופן שהשוק מוצף בכמות עצומה של ספרים מודפסים, אך מספר קוראים שמתמעטים. בסוף דבריו הוא מתנבא שבעתיד הלא רחוק ספרים יודפסו רק על פי בקשת קוראים - אם מישהו מעוניין בעותק של ספר מסוים - המו"ל/מחבר הספר ידפיס עבורו עותק בודד של הספר, ובכך נחזור למה שהיה בעבר שמי שרצה ספר היה צריך להעתיק בצורה עצמאית את כתב היד.

ברשומה השניה המחבר (השונה מהמחבר הראשון) משווה בין כתבי העת התורניים לבין כתבי העת המדעיים-אקדמאיים. בין היתר הוא עומד על כך שאחוז המאמרים שמתקבלים לפרסום בכתבי עת מדעיים נחשבים עומד על כשליש, אלו שמתקבלים צריכים לעבור peer-review של טובי המומחים בתחום (ולא רק של העורך וכד') וכך קהל הקוראים של כתבי העת יודע בודאות שמה שמגיע אליו זהו שמנה וסלתה של ההתפתחות המדעית של התחום. לא כן הדבר, לדבריו, בספרות התורנית המודפסת ובכתבי העת התורניים. בין היתר הוא מזכיר את ההסכמות הניתנות לספרים ללא שום קשר לאיכות הספר, הסכמות שאולי עושות מעט חסד עם מחבר הספר אך לא מועילים כלל לקהל היעד של הספר.

ביקורת ספרים: בעוז ותעצומות - אוטוביוגרפיה, הרב שלמה גורן

מזמן לא נהניתי מספר כמו שנהניתי בקריאת הספר הזה!

בשנותי בתיכון נזדמן לי כמה פעמים להתפלל בימות החול בבית הכנסת של הרב גורן במחיצתו. בנוסף, חלק מחבריי הטובים באותן השנים היו מקורבים מאד לרב. כמעט מכל סיפור על הרב גורן ומכל משפט שיצא לו מהפה הייתי מרגיש את התקיפות, את הנחישות, את האמונה בצדקת הדרך, ואת הייחודיות של הרב.

מהרגע שפתחתי את הספר "בעוז ותעצומות" וקראתי את המשפט הראשון של הספר ועד המשפט האחרון, הרגשתי איך שהרב גורן קם לתחייה מתוך דפי הספר ונעמד מול עיני. הרגשתי כאילו אני רץ יחד עם הרב גורן במעלה שער האריות במלחמת ששת הימים ומגיע להר הבית, וכיצד אני עומד לידו בשעה שהוא מתווכח עם משה דיין. אילו רק בשביל החוויה הזאת - דיינו.

אבל יש בספר הרבה יותר. הרב גורן חי, התהלך ופעל במוקד של הארועים ההיסטוריים הכבירים שעם ישראל עבר במאה השנים האחרונות. אין ספק בלב כל מי ששירת בצה"ל, שלא ניתן לשער בכלל כיצד היה נראה צה"ל ללא הרב גורן. גם בכל הקשור לעיצוב יחסי הדת והמדינה, היה לרב גורן יותר מיד ורגל. הרב גורן כילד עלה לארץ, היה קשור דרך אביו לייבוש הביצות, הכיר את כל גדולי דור דעה בא"י בתקופה שלפני קום המדינה, לחם במלחמת השחרור ובשאר מלחמות ישראל כרב הראשי לצה"ל, היה מקורב לבן-גוריון, היה מקושר לרב קוק ומחובר למשנת הרב דרך חמיו הגדול הרב הנזיר, כיהן כרב הראשי לישראל, ועוד ועוד. לצערנו הגדול הספר מסתיים בתקופה בה הרב גורן מתמנה לרב הראשי ובמלחמת יום הכיפורים. נדמה שהיה אפשר ללמוד הרבה מנקודת מבטו של הרב גורן גם בשנים שאחרי כן. לצערנו אנחנו נאלצים להסתפק במה שיש, אך גם זה הוא אוצר בלום.

הספר כולו כתוב בגוף ראשון, והוא למעשה שוכתב ביד אומן ע"י אבי רט, מתוך הקלטות של הרב גורן. הספר מציג את כל הארועים מנקודת מבטו של הרב גורן, נקודת מבט שהיא ללא ספק אינה יכולה להציג את כלל התמונה.
לדוגמא: בעמ' 179 בספר הרב גורן כותב ש"התרתי לחיילים לצאת מחוץ לתחום על מנת לשמוע תקיעת שופר". הוא מביא ש"על הפסק הזה התקיפו אותי רבנים מסוימים" ואח"כ הוא כותב שהחזון איש היה אחד מאלה שלא הסכימו אתו, ושתקפו אותו בעיתונות של אגודת-ישראל. אחד הדברים שלא מוזכרים בדבריו הוא שאחד מאלה שחלקו על ההיתר של הרב גורן היה הרב הראשי דאז, הרב הרצוג, שכותב (שו"ת היכל יצחק אורח חיים סימן מז):

ומלבד כל זאת אם כי עדיין לא נכרתה ברית שלום עם שכינינו, אבל מצב של מלחמה איננו קיים, ואין טעם לזה לכלול את אחינו השרויים במשלטים, בכלל בני מחנה היוצאים למלחמה ולפוטרם אפילו מעירוב בשביל אלפיים האמה, אבל ביטול איסור תחומין, לא תהא כזאת בישראל, יצחק אייזיק הלוי הרצוג ראש הרבנים לישראל 

אינני רואה בחד-צדדיות של הספר מגרעת. כאמור, נהניתי מכל רגע מהתחושה שהרב גורן משתף אותי-אותנו באופן שבו הדברים נחרטו בזיכרונו. אני מעלה את הדברים כדי לדרבן חוקרים חרוצים להמשיך במלאכה ולהכין ביוגרפיה מקיפה על חייו ופועלו של הרב גורן.

יש בספר, ובחייו של הרב גורן בכלל, נגיעה בהרבה נושאים שהינם רלוונטיים ואקטואליים מאד בימינו. הרב גורן לחם ועמד על כך שלא יהיה צבא של דתיים וצבא של חילונים, אלא צבא אחד לכולם. זאת, בניגוד לדעתם של הפוליטיקאים הדתיים (ואפשר לנחש שגם בניגוד לעמדתם של רבנים אחרים). בהסתכלות לאחור, אינני יודע אם יימצא היום מישהו שמוכן לומר שהרב גורן טעה בדרך בה הוא הוביל. אך כיום אנחנו בתקופה שיש שוב רצון להקים מסגרות נפרדות לחיילים חרדים. האם היום זה כל מוצדק? האם היום נשקלים גם הסכנות שיש בהקמת יחידות נפרדות?

שורות אלו נכתבות שבוע בלבד לפני סיום מערכת הבחירות המכוער ביותר לכס הרב הראשי. קשה לנחש מה היה נאמר היום על הרב גורן, מקרב מחנינו, לו היה מתמודד לכס הרב הראשי. האם היו כותבים עליו הבלים כמו שהוא לא מקבל מרות (לאורך כל הספר, לא ניתן להצביע אפילו על אדם אחד שהרב גורן חש כפוף אליו)? האם היו אומרים שהוא לא מועמד לגיטימי משום שהוא היה קשור בטבורו לשתי פסיקות מוזרות וסותרות בענייני גיור (פרשת הלן זיידמן, בו הרב גורן הכשיר גיור רפורמי, ופרשת האח והאחות, בו הרב גורן פסל גיור שלא ברור אם התבצע ואם התבצע לא ברור אם היה בו קבלת עול מצוות)? האם היו אומרים שהוא מכופף את התורה לעם, או מרומם את העם לתורה?

 יש עוד הרבה מה להאריך בכל מיני סיפורים ופרשיות המובאות בספר, ובעז"ה נמצא לזה זמן בעתיד. עד אז אני ממליץ לכל אחד/ת מכם להשיג עותק של הספר ולהתמוגג מקריאתו.

בעוז ותעצומת - אוטוביוגפיה, הרב שלמה גורן. בעריכת: אבי רט. הוצאת ידיעות ספרים 361 עמ' + שלושה קבצי תמונות. 

"מודעה רבה לכוחן של הוכחות"

אני קורא עתה את ספרו של הרב פרופ' שלמה זלמן הבלין "מסורת תורה שבעל פה". יש בספר כמה וכמה דברים מופלאים. אני מקווה לתת לכם פה ושם טעימות. כאן המקום להודות לרב ד"ר משה רחימי ממכללת אורות שהמציא לי את הספר.

הדברים הבאים מתוך הספר עמ' 306-307 מתוך פרק העוסק ב"היחס ל'שאלות נוסח' בספרי חז"ל":

נעיר הערה קלה על כוחה של הוכחה, כפי שיצא לנו מתוך משא ומתן בהבנת הערה שהעיר הפרופסור רבי שאול ליברמן עליו השלום על המאירי. אוכל להציג הדבר רק בתמציתו ובקיצור נמרץ, אך מפני שהגר"ש ליברמן התרגש והתפעל ממקרה זה עד שחזר וכתב עליו כמה וכמה פעמים ראוי להזכירו כדוגמה.

בספרו הקטן 'תשלום תוספתא', העיר על מקרה שהמאירי בבית הבחירה לעירובין הביא תוספתא, שאינה נמצאת לפנינו בתוספתא, ושלפי כל הסימנים בנידון, הדבר הוא מן התוספות, ונתחלף לרבנו תוספות בתוספתא (ובהכרח כך, לפי שהמאירי מציב שם את התוספתא בפירוש כמקור של חז"ל). וסיים את ההערה, 'ודברי רבינו המאירי לפי זה צריכים עיון'.

נסתפקתי האם הדבר היה ברור לחלוטין ונוסח זה הוא מפני הכבוד, או שמא הזהירות המדעית מחייבת לא לחתוך, ולהשאיר מקום לאפשרות אחרת. יצאתי לבדוק בדבר. והנה באותם הימים הופיע לראשונה ספרו האחר של המאירי, 'חידושי המאירי לעירובין'. והנה העניין הזה מבואר שם בהרחבה, ומספר המאירי שם על ביקורו בגירונה, ונוכח ששם נוהגים הלכה למעשה באותה הלכה על פי הכרעת הרמב"ן. הרמב"ן לא היה בעיר באותה שעה, ובדיון עם תלמידיו אמרו שדין זה נסמך על תוספתא שהביאה רבי משה הכהן. ומוסיף המאירי: 'וכבר חפשנו התוספתא ולא מצאנו'! הרי ניצל רבנו המאירי מאשמת החילוף. בהמשך החיפוש מצאתי בהשגות הרמ"ך על הרמב"ם (הוא רבי משה הכהן), שהביא תוספתא זו! בהמשך, מצאתי עוד שדין זה מצוי בדברי הגאונים לעירובין (ויתכן שנתחלף למישהו 'פְּסָקָא' ב'תוספתא').הגר"ש ליברמן, תיאר הדבר בהוצאה חדשה של תשלום תוספתא, ואחר כך בראש הקדמתו לתוספתא כפשוטה לסדר נשים, בלשון: אין אדם זוכה לעמוד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן...

בשיחה עמו, אמר לי הגר"ש כי באמת לשון 'וצריך עיון' אצלו הייתה רק מפני הכבוד.

לגופו של דבר לא היה לו כל ספק שזו טעות מוחלטת! מכאן מודעה רבה לכוחן של הוכחות. כל שכן וקל וחומר בהוכחות רעועות המופרכות מתוכן...

ביקורת ספרים: חוה לא אכלה תפוח, הרב חיים נבון

גילוי נאות: הרב חיים נבון הוא חבר שלי.

ספרו החדש של הרב חיים נבון "חוה לא אכלה תפוח - 101 טעויות נפוצות בענייני יהדות", אינו מסוג הספרים שאני בדרך כלל קורא. אני בדרך כלל מסתפק בספרי הגות או בביוגרפיות. הספר שלפנינו אינו ביוגרפיה, ואף אינני יכול להגדירו כספר הגות. אני הייתי מגדירו כספר טריוויה בנושאי יהדות. ככזה, שמחתי מאד לקבל אותו לידי ממש ערב צאתי לחופשה והוא התאים לי בול כספר לקריאה בערסל בחצר הצימר בו שהיתי. הקריאה בו היא בעיקרה כיפית, הקורא מוצא את עצמו מתווכח בראשו עם המחבר עד כמה ה"טעות" היא אכן טעות, מדי פעם מחייך על איזה סיפורון משעשע או מאיור מוצלח ומנסה לתייג כל אחת מהטעויות לאיזה חלק מהאוכלוסייה יש לייחס אותה.
למי מיועד הספר? אין לכחש שרוב ה"טעויות" מיוחסות לציבור החילוני והמסורתי, ואף על פי כן יש גם כאלה המיועדים לציבור הדתי. גם אותם ה"טעויות" השייכות לכאורה לחילונים כתובים באופן משעשע וקליל שכל אחד יכול להנות ממנו, כמעט כל טעות פותחת בסיפור משעשע קצר, מכילה משהו מארון הספרים היהודי בנושא המדובר, בסוף יש פינה קטנה עם וורט בנושא ולקינוח לרוב איור מוצלח של המאייר מנחם הלברשטט (שבלי איוריו הספר היה חסר מאד). ארבעה מבני משפחתי קראו בהנאה חלקים נרחבים מהספר. תחילה שמחתי לראות שגם ילדי בבית הספר היסודי נהנים מהספר, אך שמחתי עוד יותר כשהניחו את הספר לפני שהגיעו לטעות מספר שבעים ותשע: "לפי ההלכה, אסור להשתמש באמצעים למניעת היריון", ובכך חסכו מאתנו שאלות שעוד לא הגיעה השעה לענות עליהם.

ובכל זאת בכותרת למעלה כתוב ביקורת, אז פטור בלא כלום אי אפשר.
הבחירה במילה "טעויות" אולי נעשתה מטעמים מסחריים, וככזו היא מוצלחת. עם זאת לי היא קשה. המילה "טעות" היא מילה מתריסה קצת, וכשהטעות אינה מוחלטת אלא מדובר רק בחוסר דיוק זה קצת צורם. לאנשים כמוני הדיבור על טעויות רק מדרבן למצוא עוד טעויות.
וכשמחפשים, בדרך כלל גם מוצאים. הנה לדוגמא טעות אחת המכילה בתוכה שתי טעויות, שגם קשורה לתקופה הזו של השנה: טעות מספר ששים ואחת: "באנו לבית הכנסת בכיפור, כדי לשמוע את השופר". בתוך דבריו כותב הרב חיים נבון:

בשנת היובל, פעם בחמישים שנה, היו תוקעים בשופר במוצאי יום הכיפורים, כדי להודיע שהגיע זמנם של כל העבדים לצאת לחופשי.

על שופר של יובל כותב הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק י הלכות י-יא):

מצות עשה לתקוע בשופר בעשירי לתשרי בשנת היובל, ומצוה זו מסורה לבית דין תחלה (שנאמר והעברת שופר תרועה) וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע שנאמר תעבירו שופר, ותוקעין בשופר תשע כדרך שתוקעין בר"ה =בראש השנה=, ומעבירין שופר בכל גבול ישראל.
שופר של יובל ושל ראש השנה אחד הוא לכל דבר, ואחד ראש השנה ואחד היובל לתקיעות, אלא שביובל תוקעין בין בב"ד שקדשו בו את החדש בין בב"ד שלא קדשו בו את החדש, וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע כל זמן שבית דין יושבין ושלא בפני בית דין. 

דברים אלו כתב הרמב"ם על סמך דברי המשנה בראש השנה:

שוה היובל לר"ה לתקיעה ולברכות 

כלומר, גם ביום כיפור של יובל מתפללים תשע ברכות, כמו בראש השנה, ותוקעים על סדר הברכות, כמו בראש השנה. התקיעות כמובן נערכות ביום כיפור עצמו, ולא במוצאי יום כיפור.

ועוד באותו עמוד:

יהודי תימן נוהגים לתקוע בשופר ארוך במיוחד, שעשוי מקרן של אנטילופיה אפריקנית ("קודו").

זה נכון שיש מיהודי תימן שנוהגים לתקוע באותו קרן ארוך. אך בדרך כלל כשמזכירים את מנהגי יהודי תימן, מתכוונים לאותם התימנים הנוהגים עפ"י הרמב"ם. אלו, כמובן, אינם תוקעים בקרן של אנטילופיה אפריקנית, אלא כפי דברי הרמב"ם (הלכות שופר וסוכה ולולב פרק א הלכה א):

ושופר שתוקעין בו בין בראש השנה בין ביובל הוא קרן הכבשים הכפוף, וכל השופרות פסולין חוץ מקרן הכבש 

יהודי תימן הנוהגים עפ"י הרמב"ם לוקחים בדווקא שופר איל (כבש מבוגר) ולא מבהמה אחרת, אך הוא גם שונה משופרות האילים המצויים בבתי הכנסת האשכנזים והספרדים בכך שהשופר התימני איננו עובר עיבוד, אלא הוא כפוף כפי שהוא בטבע. בנושא זה ראו עוד כאן.


אסיים במה שפתחתי, סך הכל מדובר בספר קליל ומהנה, שבודאי יספק לכם כמה רגעים של הנאה, יעשיר את הידע הכללי שלכם, ויכול להיות שגם יגרום לכם לנסות למצוא טעויות בדברי המחבר. 

יצא לאור: המעיין תמוז תשע"ב

גליון מהנה במיוחד עבור אוהבי ספרים. לפניכם המאמרים מתוך הגליון עם כמה הערות שלי. את הגליון המלא ניתן למצוא כאן.

בתוכן:
'עמוד שהוא מוטל לאוויר' / הרב יעקב לויפר
'אֶל אֵל-חַי אֲרַנֵּן' / הרב משה יהודה רוזנווסר
'לא אוי ולא אבוי' / הרב עמיחי כנרתי
'עין תחת עין - ממון': על הקבלה מסיני - בין הרמב"ם למהרש"ל / אבי ליפשיץ
אמינות ומסורת / הרב אריאל בראלי - במאמר זה מנסה הכותב להראות שיש יסוד בתורה ל'צינזור' ספרים של גדולים מדורות עברו, אבל רק במקרים חריגים של חשש "שיש בהם דברים הנראים סותרים דברי תורה, גם אם ברור לחכמים שהמחבר ודאי לא התכווין לכך אלא שסביר להניח שיהיו כאלו שיטעו בדבריו" או שיש בהם "דברים הנוטים לצד מינות". את דבריו אלה הוא מוכיח מכך שחכמים רצו לגנוז את ספר יחזקאל משום שיש בו דברים הסותרים את התורה וכן את מגילת קהלת שיש בו פסוקים המורים כאילו אין שכר ועונש. תמוה שהמחבר (והעורך?) לא שם לב שראיותיו הן ראיות לסתור - חכמים בקשו לגנוז את ספר יחזקאל וקהלת ובסופו של דבר של לא גנזום משום הדברים האחרים שיש בהם. בשום שלב לא עלה על לב "לשפץ" את הספרים, ולהוריד כמה פסוקים. הדברים זועקים לשמים במיוחד לגבי קהלת, שהרי חכמים התירו אותו משום שכתוב בו "סוף דבר הכל נשמע וכו'" - אבל מה קרה לפסוקים הבעייתיים? האם הם נעלמו ברגע שמצאנו פסוק זה? מדוע לא מחקו את הפסוקים הבעייתיים? מכאן דווקא ראיה שיש כח ביד חכמים להוציא ספר מארון הספרים היהודי, אך לשפצו ולצנזרו לא עלה על לב.
בכל מקרה יש תועלת במאמר זה, והוא בפרסום הפסקה המחרידה הבאה:

הרב נבנצל שליט"א שיתף אותנו בשיקול דעתו להכניס שינויים בהערותיו 'ביצחק ייקרא' לספר משנה ברורה. השינוי הוא בין המהדורה הראשונה לשניה: בין שאר השינויים שנעשו במהדורה החדשה השמיטו בה שתי פיסקאות בענייני שביעית, סעיף אחד העוסק בשימוש בכלים שבישלו בהם ירקות מהיתר מכירה, שם הובא בשם הגרשז"א זצ"ל שניתן להשתמש בכלים אלו גם למחמירים משום שהאדם שאכל בכלים אלו סמך על דעת גדולים ולכן הכלים לא נאסרו, ופיסקה שניה שבה היה כתוב שבגד מכותנה אין צורך לבער אותו בזמן הביעור משום שהכותנה גדלה אצל מי שסומך על היתר המכירה. הרב נבנצל שנשאל מדוע שתי הפיסקאות האלו הוסרו, ענה שעתה פוסק הדור הוא הגאון הרב אלישיב שליט"א, והוא מתנגד לפרסום פסקים שיכולים להחליש את ההתנגדות להיתר המכירה, והרב נבנצל קיבל את דעתו

הרב הכותב הרגיש שמשהו כאן לא תקין והעיר על גבי הסיפור:

אולם הסבר זה קשה, הרי אין איש שמכחיש שזו אכן הייתה דעתו של הגרשז"א זצ"ל, והדברים נאמרים בשמו, ואין שום סברא לכאורה לצנזר את דעתו לאחר מותו מפני שדעת חברו גדול הדור שליט"א שונה! הרי אין לדבר סוף! וכי בכל דור העלימו והסתירו דעות של גדולים בנושאים שונים, מפני שגדול הדור עתה סבר אחרת? וצ"ע.

תגובות והערות
הֶהָיָה הַשְּׂלָו מין דג? / הרב מיכאל דושינסקי - תקראו! אני נהניתי - מאמר קצר, רץ ומשכנע.
בענין היחס לשבתאים / הרב משה פרץ
על כתיבת 'העמק דבר' ועל פירוש 'חסידיך' / שמריה גרשוני - על כתיבת פירושי העמק דבר, ועדכונם בידי הנצי"ב ועל שיטת העבודה של מוציאי המהדורות החדשות (גם אנחנו פרסמנו דברים בנושא הזה כאן וכאן, המאמר הנוכחי נכתב כתגובה למאמר הזה מהגליון הקודם של המעיין). די מעורר דאגה.

על ספרים וסופריהם
ספרי המהר"ל במהדורת יסוד חדשה / הרב אלי גורפינקל - על מעלותיה ומגרעותיה של הוצאת כתבי המהר"ל בהוצאת פלדהיים.
ספר "באר הגולה" למהר"ל - כיצד יש לקרוא את שם הספר? / אליאב פרינס - עם קמץ, כפי שכל העולם אומר, כך סובר הכותב. אני מחכה למאמר המשך בנוגע ל"באר-הגולה" שעל השו"ע.
אוצר בלום בתולדות היהודים / ד"ר אברהם דוד
ספר 'פניני הלכה' ברכות: תורת ארץ ישראל / יצחק שיזגל - במיוחד נהניתי ממאמר זה מכיוון שאני מסיים בשבועות הקרובים ללמד את פניני הלכה ברכות במסגרת לימוד ההלכה היומית בבית הכנסת לאחר תפילת שחרית. הכותב הצליח להעלות על הכתב הרבה מתחושותיי והערכתי כלפי הספר הספציפי הזה והסדרה בכלל.
על המהדורה החדשה של ספר 'שערי דורא' / הרב דוד דבליצקי - כל הגליון הנוכחי של המעיין היה כדאי רק בגלל הערת שוליים מספר שמונה שבמאמר זה. קראתי אותו ולא הפסקתי לצחוק יומיים. כידוע לקוראי הבלוג הזה, אני פניתי להנהלת מוסד הרב קוק ובקשתי שיורידו מהמדפים את ספרי "אור החיים" בהוצאתם, שכן הם אינם עומדים בסטנדרטים סבירים של ספרות תורנית איכותית (ואפילו לא של איכות חלקית). על אף שהם יודעים שספרים אלו מהווים פגיעה בכבוד מחבר האור-החיים (שהיום היארצייט שלו, אגב) ומוציאים שם רע להוצאה עצמה, הספרים עדיין נמכרים. בכל זה נזכרתי כשקראתי את מאמרו של הרב דוד דבליצקי (בנו של הג"ר שריה דבליצקי). הרב דבליצקי מתאר בעשרות דוגמאות כיצד הוצאת "המאור" הוציאה לאור את ספר "שערי דורא" תוך שהם מבטיחים כי הוא מבוסס על כתבי יד ודפוסים ראשונים ומה לא, ובפועל מדובר סך הכל בהעתק גרוע של הוצאה לא-טובה אחרת של הספר מלפני כמאה שנה. האם לאור הדברים הכתובים במאמר זה, יחליטו בהוצאת "המאור" להוריד את ספריהם ממדפי החנויות? הלואי. אני מתקשה להאמין, לצערי.
עוד דבר אחד על מאמר זה. לפני מספר חדשים הגיעה לאזני שמועה שהמאמר הזה קיים, ושהמשפחה מתלבטת אם לפרסמו בגלל פחד מאנשי "המאור", ובגלל שהכותב נוגע בדבר, שכן כפי שהוא מתאר בתחילת דבריו הוא עצמו עבד עד לא מזמן על ה"שערי דורא". אינני יודע אם יש אמת בשמועה (חציה הראשון הוכחה כנכונה, שכן המאמר לפניכם), ואני התלבטתי אם בכלל ראוי להזכיר שמועה כזאת. אך אם יש אמת בדבר, אני שמח שבסופו של דבר הם קיימו בעצמם "לא תגורו" והוציאו את הדברים לאור עולם בבמה המכובדת של "המעיין", ומאחל להם רק טוב על ההחלטה.
לסיכום, גם אם מעולם לא שמעתם על "שערי דורא", וגם אם אין לכם מושג למה צריך מהדורה חדשה של "שערי דורא" - קראו את המאמר הזה!
נתקבלו במערכת / יואל קטן
רשימת המאמרים בכרך נב (גיליונות 199-202)
Pre-Crusade Piyutim: History or Hyperbole / Rabbi Moshe Yehuda Rosenwasser - [פיוטים מלפני מסעי הצלב: היסטוריה או הפרזה] (באנגלית)

בית מלא ספרים

תסלחו לי שזה הפעם השניה השבוע שאני מתייחס למאמר של הרב חגי לונדין, אבל הדברים פשוט קוממו אותי. 

הרב חגי לונדין כתב את הדברים הבאים בעיתון 'בשבע' לרגל שבוע הספר (קישור):

ובכלל, הייתי ממליץ לכל אדם לשקול היטב בטרם ישקיע את מיטב כספו בקניית ספרים. מעבר לעובדה שקיים פער אדיר, לעיתים של חמישים אחוזים ויותר, בין עלות הספר במקור לבין המחיר שבו הוא נמכר (פער המפרנס מתווכים מפוקפקים למיניהם), יש מקום להעמדת סדר עדיפויות: ביחס לספרי סיפורת (פרוזה) אותם קורא אדם, על פי רוב, לא יותר מפעם אחת - מדוע לא להשאיל אותם בספרייה ולחסוך עלויות כספיות? גם בנוגע לספרי עיון כדאי להפעיל שיקול דעת: למעט מספר ספרי יסוד שאין בית יהודי ותרבותי שלם בלעדיהם, רוב ספרי העיון רק צוברים אבק על המדפים. אני, למשל, לא קונה יותר מאשר שניים-שלושה ספרים בשנה. רק ספרים שאני עומד ללמוד בתקופה הקרובה באופן שיטתי. זהו אינו רק חיסכון כספי אלא העמדה נכונה של סדר עדיפות נפשי וערכי. דברי החוכמה של שלמה המלך: "ויתר מהמה בני היזהר עשות ספרים הרבה אין קץ" (קהלת יב, יב) רלוונטיים בימינו יותר מתמיד. הקלות הבלתי נסבלת של הוצאת ספרים בעידן הפוסט מודרני הופכת לעיתים לרועץ, ואנו מוצפים בים אינסופי של מלל מיותר ומסיח דעת. מיקוד הקנייה בספרים ראויים מאפשר התעמקות במה שאכן ראוי להתעמק בו.

בעיני, לא לקנות ספר איכותי מהטעם שאפשר לשאול אותו מהספריה, כמוהו כאמירה לסופרים המוכשרים: אתם יכולים להמשיך להשקיע את מיטב מרצכם וכחכם בכתיבת ספרים טובים, אבל אל תצפו להתפרנס מזה. 

אם יש ספר שאתם חושבים שתהנו ממנו - לכו ותקנו אותו! סיימתם לקרוא אותו? תרמו אותו לסניף בני עקיבא הקרוב לביתכם או תנו אותו לשכן שלא היה נחשף לספר בלעדיכם. 

ואם אתם מפחדים מאד מספר שיתפוס מקום - קנו את הספר בפורמט דיגיטאלי. 

במקום דבריו של הרב לונדין, אני מעדיף את דבריו של הרבי מלובביץ' (קישור):

ה"מקדש מעט" שבכל בית יהודי צריך לגלם בתוכו את כל שלושת העמודים האמורים:
תורה: — "בית שמגדלין בו תורה", בית שבו לומדים תורה בקביעות, ובאופן של "מגדלין", גדלות בכמות ובאיכות, כולל גם שהבית יהיה "בית מלא ספרים", שהספרים לא ישארו על המדף או בארון, אלא שכל הבית יהיה "ממולא" ב(תוכנם של) הספרים.תפלה: — "בית שמגדלין בו תפלה", החל מפתיחת היום ב"מודה אני לפניך מלך" ועד ל"השכיבנו אבינו לשלום" בקריאת שמע שעל המטה.
התפלה היא בצבור בבית הכנסת, אבל מיד שיתעורר משנתו על מטתו — יקום ויאמר: מודה אני וכו', והיום מסתיים בקריאת-שמע שעל המטה, וביניהם כמה תפלות וברכות, ברכות לפני המזון ולאחרי המזון וכו'.
גמילות חסדים: — נוסף לקופת הצדקה שבבית, הרי זה בית שמקיימים בו הכנסת אורחים, גמילות חסדים בנפשו בגופו ובממונו ליחידים ולכלל, תמיכת והחזקת מוסדות תורה, בתי כנסיות לתפלה, ומוסדות צדקה וחסד וכו'.

וגם בדברים הבאים, הקשורים גם לפרשת השבוע שלנו (קישור):

כל הנ"ל שייך במיוחד להענין ש­דובר אודותו לאחרונה ע"ד "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" — שהכח על ה­עבודות כל ימי המשכן בא מחנוכת ה­מזבח שע"י קרבנות הנשיאים (כנ"ל סעיף ד) — ו"כל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם",
שכל ישראל, אנשים נשים וטף, יעשו ביתם וחדרם כו' — ע"ד "מקדש מעט", בית תורה תפלה וגמ"ח (צדקה), עד שהבית הגשמי וכליו הגשמיים (השולחן, כסא וכיו"ב) ייעשו כלים לקדושה (תו­רה, תפלה וצדקה), שיהי' "בית מלא ספרים" וכו',

אני בטוח שללא קניית ספרים - לא נהיה עם הספר.  

אין תגובה

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

המקרה שלפניכם לא היה ולא נברא אך משל היה.

ד"ר פרחיה, תזונאי ידוע מאזור ירושלים, הוציא לאור ספר בהוצאת הספרים של עיתון שהיה פעם הנפוץ במדינה. בספר הוא קורא לחזור לדיני התורה במטבח היהודי. "כשחז"ל הרחיבו את מצוות 'לא תבשל גדי' הם לא העלו בדעתם שכל משפחה דתית תחזיק ארבע סרוויסים שונים", התחיל אחד הפרקים בספר החדש, "המטבחים של היום כבר לא גדולים מספיק כדי להכיל כל כך הרבה כלים!". אך את עיקר זעמו הוא שפך כנגד הכללת העוף בקטגורית הבשר ההלכתית. "משפחות רבות ניזונות באורח קבע מבשר עוף דווקא. לא ייתכן שנגיסה קלה בחתיכת עוף תמנע אכילת חלב במשך חצי יום! כמות הסידן שמפסידות משפחות רבות מדי יום יש בה סיכון בריאותי של ממש!", הוא טוען באחד הפרקים המרכזיים בספר. העיתון, שהיה פעם נפוץ ושמחזיק בהוצאה לאור שפרסמה את הספר של ד"ר פרחיה, החליט להקדיש מספר עמודים במהדורת סוף השבוע לראיון קידום לספר החדש.

הטור שלנו השבוע בא לדון בשאלה הבאה: מה צריכה להיות התגובה הרבנית לספר החדש ולראיון המתפרסם אודותיו?

מחד, לא יעלה על הדעת שאדם, חשוב ככל שיהיה, יפנה לקהל שומרי המצוות והמסורת ויבקש לבטל מנהגים חשובים שכולנו גדלנו עליהם, מבלי שישמע איזה שהוא קול מחאה רבני בנושא. השארת העניין בלי שום תגובה רבנית עלולה להראות כאילו אין לרבנים מענה לטענות שהועלו כנגדם וכנגד ההלכה היהודית, או חלילה עלולה אפילו להתפרש כהסכמה שבשתיקה. שתיקה גם עלולה להתפרש כחוסר אמפטיה למצוקות של אנשים בחברה שמחבר הספר בא לתת להם מענה בדרכו.

מאידך, יש בכך מספר סכנות. אף רב הוא לא מגלומן מספיק לחשוב שהוא יכול להתחרות במידת הפרסום והחשיפה שיש לעיתון ולהוצאת ספרים ידועה. במקרה כזה, ההוצאה רק מחכה לתגובה רבנית כדי להציג מצג של פולמוס ער. זאת ועוד, תגובה רבנית עלולה להתפרש כאילו יש כאן מחלוקת, כמו מחלוקות רבות אחרות שיש בעולם ההלכה היהודית: זה סובר כך וזה סובר כך, זה נוהג כך וזה נוהג כך, כאשר במציאות מדובר במקרה זה לכל היותר במחלוקת שהוכרעה לפני למעלה מאלף שנה מבלי שלאף אחד יש את הזכות או את האינטרס לפתוח אותה כיום.

בנוסף, לחלוטין לא ברורה מידת הנזק שיש בשתיקה הרבנית. אמנם לעיתון יש קהל קוראים רחב, אך כפי שכבר ציינו הוא כבר לא הכי נפוץ ולחלוטין לא ברור שכל מי שקונה את העיתון אכן יקרא את הכתבה המדוברת וישתכנע. התייחסות רבנית אליו רק תגרום שהרבה יותר אנשים יחפשו ויקראו את הכתבה המדוברת. עם כמות הספרים היוצאת לאור מדי שנה, כמות האנשים שיבחרו מיוזמתם לקרוא ספר שלם בנושא אזוטרי כזה היא כנראה גם לא כל כך גדולה באופן שמצריך התייחסות פומבית ונרחבת.

בעידן התקשורת האלקטרונית שאנו חיים בו, יכול כל אדם בקלות יחסית לפרסם את דעותיו לציבור ואחר כך לצפות שכל העולם ואחותו יבואו ויגיבו על התזות שלו. זהו מצב שהוא לחלוטין לא פשוט, ולא פעם המגיב הפוטנציאלי אומר לעצמו: אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי.

אז מה דעתכם, קוראים יקרים, האם על הרבנים כקבוצה או כפרטים להגיב על כל פרסום הסוטה מדרך ההלכה המקובלת? ויותר מכך, האם מאמר קצר כמו זה, הדן אם צריך או לא צריך להגיב לפרסום כזה, הוא בעצמו מהווה בעצם תגובה?

ביקורת ספרים: הרחבות לפניני הלכה שבת I

בספריית בית הכנסת שלי יש את סדרת ספרי פניני הלכה של הרב אליעזר מלמד. לפני כחודש כשיצא לאור שבת ב', התקשרתי להוצאת הספרים של ישיבת הר-ברכה והזמנתי עבור בית הכנסת את הכרך החדש. הטלפנית מהצד השני של הקו סיפרה לי שהם הוציאו לאור גם ספר הרחבות לפניני הלכה על שבת, ושאלה אם אני מעוניין לרכוש גם אותו. המחיר היה נראה לי סביר ביותר (מכיוון שהיה לנו את כרך א' של שבת, שני הכרכים החדשים של שבת עלו יחד 45 ש"ח כולל משלוח, וספר ההרחבות היה עוד 45 ש"ח. כך שסה"כ שילמתי 90 ש"ח עבור שלושה ספרים חדשים) אז הזמנתי גם אותו.

ספר ההרחבות איננו מפורסם וקהל היעד שלו הוא שונה מאשר קהל היעד של ספרי פניני הלכה האחרים (אגב, יש ספר הרחבות דומה גם להלכות ברכות).בהקדמה לספר כותב הרב אליעזר מלמד שהוא לא תכנן להוציא כלל את הספר לאור, והוא הסכים להוציא אותו לאור רק משום שלחצו עליו רבות. הוא גם מוסיף שהוא לא עבד הרבה על הכנת הספר לדפוס כפי שעמל על שאר ספרי פניני-הלכה, ולכן לא תמיד כל הסוגיות מכוסות לחלוטין.

הספר הוא בעצם אוסף של נושאים בהלכות שבת (סה"כ כ650 עמודים), שכתובים בעצם כהערות שוליים לספרי פניני-הלכה שבת הרגילים. תכננתי לכתוב פוסט אחד ארוך על מספר נושאים בספר, אך מפני שאין לי זמן אחלק זאת לשניים-שלושה פוסטים וכל פעם אעלה נושא אחר.

אחד הנושאים הנידונים בספר זה קריאת עיתונים בשבת. כידוע, חז"ל גזרו שלא לקרוא ב"שטרי הדיוטות" משום שזה עלול להביא את האדם לכתוב, ויש לדון עד כמה עיתון דומה בזה לשטרי הדיוטות.
מסקנת הרב מלמד היא כזאת:
לכתחילה אין לקרוא בעיתונים, הן מצד ביטול תורה והן מצד שהוא עלול לקרוא בדברים האסורים. אבל כשנמצאים בשירותים וממילא אי אפשר לעסוק בתורה, מותר לכתחילה לקרוא בעיתון בדברים המותרים.
ומהם הדברים המותרים? ובכן:
יש [חלקים] שאסורים מן הדין, והם פרסומות מכירה, מדורי כלכלה מעשיים, הוראות בישול, הוראות להפעלת מחשב ושדרוגו, תיקון ושיפוץ הבית וכיוצא בזה.
ויש שאסורים משום גזרה שמא יקרא בשטרי הדיוטות ולרוב הפוסקים הותרו למתענג, והם סיפורי חולין, ידיעות חדשות ושאר ידיעות שאינן נצרכות.
ויש שמותרים מן הדין וירא שמים יחמיר, והם מאמרים העוסקים בחכמת הטבע והרפואה.
ויש שמותרים לכתחילה, והם המאמרים העוסקים בעניני בריאות, מאמרי חינוך וכמובן דברי תורה.

ובאשר למה שהוא כתב על כך שאסור לקרוא פרסומות בשבת, לאחר מכן הרב מלמד מחדש חידוש גדול שיש בו כדי להתיר לקרוא חלק גדול מהפרסומות:
וצריך לדעת שיש חילוק גדול בין חשיבות המודעות המסחריות בעבר לימינו. בעבר זו היתה הדרך העיקרית לדעת מה לקנות ובמה להשקיע., ובעלי העיתון לא היו צריכים לפזר את המודעות בין הכתבות, אלא די היה לפרסמם בסוף העיתון והכל היו מעיינים בהם. מה שאין כן כיום... בנוסף לכך, רוב הפרסומים נועדו להשפיע בעקיפין, על ידי חשיפת מוצר לתודעה, ולא כדי להציע בפועל הצעת מכירה, ופרסומים אלו אינם דומים לשטרות. ולכן, מי שאינו מתכוון לקנות בעתיד דבר ממה שיראה בפרסום, אם הוא נהנה מקריאתם רשאי לקרוא בהם.

כיום, חלק לא מבוטל מהכתבות החדשותיות בעיתונים, הינם למעשה כתבות יח"צנות הנעשות למען פרסום דיסק/מופע/מוצר חדש. אני אינני רואה טעם לחלק בין כתבות אלו לבין כל פרסומת אחרת בעיתון. על פי החידוש של הרב מלמד יהיה מותר לקרוא כתבות אלו. מי שלא יקבל את החידוש של הרב מלמד, לכאורה יצטרך לסבור שאין לקרוא כתבות בעיתון כלל.

נסיים עם עוד דבר מעניין שהרב מלמד כותב בנושא הפרסומות:
ונלע"ד לפי זה, שכאשר מוכרים בתים ביהודה ושומרון במחירים שמושכים את הקונים, אפשר לפרסמם בעיתון, שדווקא על ידי המחיר מעודדים את קיום המצוה. וכן כל כיוצא בזה. וכאשר המחיר אינו מועיל למצווה, אין לפרסמו, ואם פרסמו אותו אסור לקוראו.

תורת המלך

כמה מילים על פרשת ספר "תורת המלך".

נתחיל בכך שלא קראתי את הספר (מלבד הפרק הראשון, שלא נראה נורא במיוחד).
כפי שכתבתי בעבר, בשעתו כשהתפרסם חלופת המכתבים בין הרב אביחי רונצקי ויוס'קה אחיטוב (אפשר למצוא אותם כאן) בנושא טיפול במחבל גוי בשבת ע"י חובש יהודי (מי היה מאמין שהרב רונצקי יוכל להתמנות לרבצ"ר אחרי הדברים שהוא כתב שם...), למדתי ממו"ר הרב יהושע בן-מאיר שעצם העיסוק בנושאים אלו יש בהם משום איבה והם אסורים. גם מבלי לקרוא את הספר המדובר, ובמיוחד לאור העליהום האחרון, בהחלט ניתן להסיק שכך צריך לומר גם כאן (ראו גם כאן).

כך שאין לי בעיה עם זה שחוקרים את מחברי הספר וגם לא תהיה לי בעיה אם יעמידו אותם לדין. בעיני, מי שמתעסק עם אש שלא יבכה אחר כך שביתו נשרף. [מדוע לא חוקרים גם פרופסורים ואומנים? באמת אני מיצר על זה שאין טיפול שווה מימין ומשמאל, אבל את זה ידעתי וידעו המחברים בטרם פרסמו את כתביהם והיו צריכים לקחת את זה בחשבון. זה הרי חלק מהחשש לאיבה.]

עכשיו לעניין חקירת הרב דב ליאור והרב יעקב יוסף. אינני מקבל כלל את האמירה שרב שכותב הסכמה לא אמור לדעת על מה הספר מדבר. אם אין משמעות להסכמה שהרב כותב, אז שהרב לא יכתוב בכלל. אני מחזיק בדעה שמו"ל אחראי לטיב הספרים שהוא מוציא לאור ורב שנותן הסכמה לספר מקבל על עצמו אחריות לתוכנו החיובי. מבחינתי אם מתגלה שהספר הינו ברמה ירודה המו"ל אמור להחזיר את כספו של הקונה והרב אמור לפרסם כתב התנצלות על זה שהוא טעה והטעה את הציבור. בעידן שכמות הספרים היא אין-סופית, לא יזיק שכמה ספרים שהינן בגדר "רוצחי עצים" לא יראו אור עולם. אך גם מי שכן מחזיק בדעה שרב אינו אחראי להסכמה שהוא כותב אני מצפה שאם יש ספר שמתעורר לגביו סערה ציבורית, אז שהרב כן יואיל לקרוא את הספר ולהביע את דעתו בגלוי האם הוא עדיין מסכים לספר או לא.
עם זאת, במקרה הנוכחי שהמשטרה והפרקליטות עוד לא החליטו אם הם מעמידים לדין את מחברי הספרים, כל ניסיון לחקור את הרבנים נותני ההסכמות הוא מגוחך. לכן אין ברירה אלא להסיק שכל הרצון לחקור את הרבנים הללו הינו רק משום שהמשטרה והפרקליטות שכחו את תפקידם והם מנסים להיות בתפקיד המענישים והמרתיעים במקום להיות רק חוקרים ולהשאיר את הענישה לבית המשפט. כיוון שיש גלגל חוזר בעולם, אני די בטוח שהגופים הדתיים שמשתפים פעולה עם ליקוי המאורות של הפרקליטות יבואו על עונשם אולי אף בעולם הזה.

'לנבוכי הדור' מול 'פנקס מתקופת בויסק', מאת: ר' איתם הנקין

לטורים הקודמים של ר' איתם בנושא 'לנבוכי הדור':
"לנבוכי הדור" – סקירה ראשונית סובייקטיבית
עוד הערות על "לנבוכי הדור"

לפני כשבועיים, בסוף סיוון, עלה מן הדפוס ספר חדש של מכון הרצי"ה, 'פנקסי הראי"ה' חלק ב', המכיל שני חלקים: השני הוא פנקס רשימות ופיסקאות מתקופת ירושלים (תרפ"א-תרפ"ג), והראשון הינו החיבור אותו כבר הספקנו להכיר מאז דלף לאינטרנט לפני כחודשיים: חלק מתלמידיו של הראי"ה כינוהו בשם היומרני 'מורה נבוכים החדש', באותו קובץ שדלף הוא קרוי 'לנבוכי הדור', ואילו בספר החדש הוא מוגדר באופן סתמי, "פנקס מתקופת בויסק" (מעתה תיווצר כמובן בעיה בדרך ההתייחסות לחיבור; ובכל אופן, כיוון שהשאלה נפתחה, אני כשלעצמי סבור שהשם "לנבוכי התקופה" עדיף על "לנבוכי הדור", בשל האופי הטעון והקונקרטי מדי של המושג "הדור").
בהקדמה מציינים העורכים שמתוכן החיבור נראה שהוא נכתב במגמה "לקרב תועים לאורחא דמהימנותא", ובהתאם לדבריו החשובים במכתב לאדר"ת (שפורסם ב'גנזי ראי"ה' חוברת ג', ואשר כדוגמתם הוא גם כותב בחיבור עצמו, פרק ג'):
"שמתי אל לב לראות מה יעשה ישראל ע"ד סערת הדעות הרעות, ההולכות המתרחבות... שבכל דור ודור שרבו דברי שטנה על תורת השי"ת ויסודי האמונה, נמצאו גדולי ישראל שיצאו בפרץ בדברי שכל והשיבו חרפת מחרפים אל חיקם... ע"כ דעתי העני' כי ראוי להשתדל להרחבי ספרים כתובים ע"ד כללי שמירת התורה והמצוה ברוח דעת ותבונה, וראוי להשתמש בכל דבר הממשיך את הלב לפי הזמן... כן עשה הרמב"ם בדורו שהיו הדעות הפילוסופיות מושכות את הלב, עשה מהם משמרת לתורת השי"ת, אע"פ שבהמשך הזמן בטל כל יסוד הפילוסופיא היונית, ודבר אלקינו יקום לעולם, מ"מ בזמנו הרבה נפשות הציל"
העורכים מוסיפים כי "בהתאם לכך יש להבין את פרקי הקובץ לעומקם, כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם וגו'". אולם כנראה שהם לא היו כה משוכנעים בישרותה של הדרך, שכן לאחר תיאורו של הפנקס מתקופת ירושלים, ומאמר נוסף מתקופת בויסק שצורף לספר, הם מוסיפים כי "במספר מקומות הדברים שבכת"י טעונים הסבר רחב מכבשונו של עולם, והם יודפסו בע"ה כשיושלם ביאורם". לא נאמר במפורש שהכוונה דווקא לחלק הראשון של הספר, כלומר לחיבור שבו אנו עוסקים, אך הדעת נותנת שהכוונה בעיקר אליו, וכפי שנרחיב מייד.
באופן כללי, אין ספק שהקובץ שדלף והספר שלפנינו הריהם שתי עבודות שנעשו בנפרד ובאופן בלתי תלוי: יש לעיתים הבדלים בפענוח מילים או באופן תיקונן, לרוב אין חפיפה בין תכני ההערות, וישנם גם הבדלי פיסוק וחלוקת משפטים, ועוד. כמו כן, בגרסת הקובץ נפתחו כמעט כל ראשי התיבות (כפי שנעשה ב'שמונה קבצים' והבאים אחריו), ובגרסת הספר על פי רוב לא נעשה כך.
הבדל משמעותי אחד, לטובת הספר הנדפס, הוא חלוקת הפיסקאות העקבית והמפורטת שנעשתה בו – בניגוד לקובץ שדלף, שעריכתו לא הושלמה, ולפיכך יש בו לעיתים עמודים שלמים של גושי טקסט ללא כל קיטוע. הבדל בולט אחר, הוא שבשונה מכל ספר אחר של הראי"ה שנדפס אי פעם (במהדורה ראשונה מכת"י), בספר שלפנינו יש לא מעט הערות, הסברים וביאורים על הגליון ממש (ראו למשל ההערה הארוכה בעמ' צ"ב, כ-15 שורות!) – דבר המדגיש את היחס הבעייתי שהקנו עורכי הספר כלפי החיבור, עד כדי שסברו שלא תמיד אפשר לתת לדברים לעמוד לבדם.

עתה להשוואת התוכן: כאמור, כפי שהצהירו אנשי מכון הרצי"ה, הם בחרו להשמיט תכנים "במספר מקומות", ולטענתם הם מתכננים לפרסמם בעתיד בתוספת ביאור. אכן, כפי שיוצג להלן, הספר הנדפס עבר מסכת צנזור חסרת תקדים בהיקפה, שתי וערב, כשהיקף התוכן המושמט מגיע לעשרות (!) עמודים בקירוב. לא פעם הושמטו פרקים שלמים, דבר שהביא לשינוי המספור של סדר הפרקים; לעיתים הושמטו פיסקאות מסויימות מתוך פרק; ולעיתים נדירות יותר הושמטו משפטים קצרים באמצע פיסקה (דבר המציב באור בעייתי את הטענה האמורה בדבר הפרסום העתידי, שכן שני סוגי-ההשמטות האחרונים אינם מאפשרים זאת).
את מגמות ההשמטה לא קשה לנחש: הלא אין זו פעם ראשונה שמכון הרצי"ה מתנהל בצורה שכזו, ומפורסם הוא מקרהו של 'פנקס י"ג', שיצא על ידי המכון בתשס"ד בהשמטת כמה פיסקאות שנחשבו כנראה לרדיקליות (ואשר הושלמו בתשס"ו במהדורת 'קבצים מכתב יד קדשו'). במקרה הנוכחי, חלק ניכר מן ההשמטות כולל את רוב-ככל המקומות בהם עסק הראי"ה במקומן ותפקידן של הדתות האחרות, ואף האליליות, בעולם; חלק אחר של ההשמטות כולל דעות בעלות אופי רדיקלי לכאורה, ועלולות אפוא להיות מנוצלות לרעה, אם לימין ואם לשמאל; במקרים אחדים הושמטו דברים כנראה מפני שאינם נחשבים כיום למקובלים בחוג המצומצם של עורכי הספר; ובמקומות מעטים ההשמטה נראית תמוהה וחסרת פשר.
להלן אציג את ההשמטות לפי קטגוריות טכניות, כאשר לגבי חלקן אעיר הערות נצרכות כאלה ואחרות. לשם הנוחות, אכנה את הנוסח הנדפס כ"פנקס" ואת הנוסח הדיגיטלי כ"קובץ"; וכשאנקוט מספר פרק בסתם, כוונתי תהא למספר שבקובץ (שכן כאמור, השמטת פרקים הביאה להיעדר חפיפה בין מספור הפרקים בשני הנוסחים)

א. פרקים שהושמטו:
1. פרק י"ג, העוסק באופן שבו תיוסד מחדש הסנהדרין בלשכת הגזית ובהשלכת הדבר על התורה שבעל פה.
2. פרק י"ד1, העוסק במקומן של הדתות בעולם ויחסה של היהדות כלפיהן. את שני הפרקים הללו כבר הזכרתי (בטור הראשון שפרסמתי בנושא) כחדשניים ביותר בספר.
3. פרק י"ח, המדבר בגנות הצמצום בלימוד הלכות בלבד ומיעוט העיסוק בדעות ובחכמות: "סבה גדולה להתפקרות היא מניעת ההכנה להציץ בחוג יותר רחב מחוג למוד גמרא והלכות. כי לפי הנהוג היה מורגל לחשוב שאין שום חכמה בעולם יותר עליונה וחשובה מלימוד ההלכות...". ואני תמה, הלא זוהי הביקורת של עולם הישיבות הדתי-לאומי על הישיבות החרדיות, שאינן עוסקות בלימוד אמונות ודעות?
4. פרק ל', המדבר על השתלשלות הדתות ועל יסודות חיוביים בהן.
5. פרק ל"ט1, בו נאמר כי כל ההתקוממויות שבאו על יסודות האמונה, כולן לטובה וכדי לצרף הסיגים; וכן נמצא בו דיבור נרחב נוסף על מקום הדתות האחרות בעולם, כולל האליליות, וישנה רמיזה מפורשת המקנה מידה חיובית בדיעבד לפעולת יש"ו בעולם (עמ' קס"ג בקובץ: "ואם לאדם שכל כך חפץ להועיל לאנשים רבים, ועלתה בידו בכמה ענינים, מיחסים לו שם של אלהות, אי אפשר כלל שיהיה מתקבל בציור אחר [=כלומר, על ידי אופן אחר במציאות] אור כל כך מאיר בלב עמים, שהם מצד עצמם מוכשרים לאלילות, ודוקא באופן כזה מושפע עליהם הטוב המוסרי. ולכשיתרוממו ביותר ויכירו כמה נשגב ונעלה הוא כבוד אלהים מליחסו לאדם, אפילו יהיה חמדת אהבת הטוב בתכלית [=ואינו כך בהכרח], אז יהיו הציורים הקנויים שלהם מצדם הטוב עומדים על כנם, והדעות יתרוממו כלפי השכלת דעת ד', ויהיו מעלין בקודש ולא מורידין". על אף הסנצסיוניות שבה עשויים הדברים להיקרא, למעשה הם אינם אלא הרחבה של דברי הרמב"ם הידועים על כך שאפילו לנצרות היתה פעולה חיובית בעולם, בכך שהפיצה את האמונה בא-ל אחד, והורדתם למישור האישי).
6. פרק מ"ה, העוסק בדרכים בהן יש להחזיר למוטב את צעירי הדור שהתקלקלו – וכאן ייתכן שההשמטה, או לפחות חלק ממנה, נבעה מסיבה עניינית (בשל מגבלות המקום, אסתפק בהפניית הקורא להשוות זאת עם האמור באותו עניין בפרק מ"ג).
7. פרק נ"ב, העוסק בעניינים רוחניים שבהם השלילה מביאה לעולם תיקון יותר מאשר החיוב (כדברי הרמב"ם על השגת ה', האפשרית רק על דרך השלילה), ונושאים נוספים, ובסופם התייחסות למעשה בראשית מול "המחקרים הנסיוניים".

ב. פיסקאות שהושמטו:
1. בפרק ו1 הושמט רוב תוכן הפרק, למעט שתי הפיסקאות הראשונות. הדבר תמוה, מאחר שהרעיון העיקרי שבפרק – קבלת האומה כיסוד התורה – נשנה על ידי הראי"ה ב'אדר היקר' פרק ד' (ואכמ"ל).
2. בפרק ח' הושמטו כמה עמודים באמצע הפרק (השוו עמ' מ' בפנקס מול עמ' ל"א-ל"ג בקובץ), בעניין מקומן של הדתות האחרות והעבודה הזרה בעולם, ורק השאירו שורה אחת מתוך אחת הפיסקאות.
3. בפרק י' הושמט הדיון בביטול הקרבנות לעתיד לבוא (השוו עמ' נ"ג בפנקס מול עמ' מ"ו בקובץ). ושוב הדבר תמוה, מאחר שדיון זה נדפס גם ב'אפיקים בנגב' בשנת תרס"ב, ומשם נלקח ל'חזון הצמחונות והשלום' (ואולי, שמא, השמטה זו כמו חברתה שבפרק ו1, נעשתה דווקא מפני שהדברים בעיקרם כבר פורסמו?).
4. בפרק י"ד (עמ' ס"ה בפנקס, עמ' ס"ט בקובץ) הושמטה פיסקה המדברת באופן ניטרלי על כך שכדי להתאים לרוח הזמן כבר נמצאו פתחי היתר להעברת הזקן בסם ובמספרים וכיו"ב. אילולי ידענו מי העוסקים במלאכה, היינו עשויים לסבור שהמשמיטים זאת הריהם צאצאיהם של קנאי ירושלים, שהתנגדו לבחורי ישיבת חברון ומרכז הרב והופעתם המגולחת!
5. בפרק ט"ז (עמ' ע"א בפנקס, עמ' פ"א בספר) הושמטו שתי פיסקאות, הדנות בשלוש מטרות החורזות בכלל התורה והמצוות (שמירת הצביון הלאומי למטרת עומק היושר שבזה, עילוי ההטבה האנושית הכוללת, והיחס של הפרטים האנושיים אל הכלל העומד להתענג על חסד עליון). לא ברור מדוע דווקא התוכן הזה נתפס על ידי העורכים, לפי גישתם, כדרוש השמטה יותר מאחרים.
6. בפרק כ"ט (עמ' ק"י בפנקס, עמ' קכ"ד בקובץ) הושמט השליש האחרון של הפרק, בו דובר על המציאות המנוולת של הכפירה, ונאמר כי דווקא מי שהוא גדול בדעת באמת, יכיר את קדושת האמונה דווקא כשיחקור דרישה חופשית ללא הגבלות.

ג. השמטות מורכבות:
1. בפרק ל"ח (עמ' קל"ב בפנקס, עמ' קנ"ו בקובץ) נעשו השמטות מילים בתוך פיסקה, כשהראי"ה מדבר על אנשים ה"רואים את הציורים הנמצאים אצל רוב היראים, והנם שפלים ומטושטשים" – שלוש מילים אחרונות אלה נמחקו. וכך מייד בהמשך, "אורח החיים היוצא מתמציתם הוא חושך ואפל ומלא שגיאות וחלישות כוח" – הושמטו המילים "מלא חושך ואפל". המשותף להן הוא הביקורת על הווייתם השגרתית של יהודי הדור. על פניו לא זיהיתי מקרים נוספים של השמטת מילים באמצע משפט, אך השוואה מדוקדקת יותר עשויה להעלות עוד כאלה.
2. בפרק מ"ו (עמ' קנ"ב בפנקס, עמ' קפ"ח-ק"צ בקובץ) הושמטה קבוצה ארוכה של פיסקאות העוסקת באמונה מול כפירה ובמקומן בעולם. בהמשך הפרק (עמ' קנ"ד בפנקס, קצ"ב-קצ"ג בקובץ) נעשתה שוב השמטה נוספת, בהיקף דומה, בדברים הדנים בחופש הרוח. ושוב בהמשך, בסוף פיסקה (עמ' קנ"ה בפנקס, קצ"ה בקובץ) הושמטו כשלוש שורות – באופן הנראה על פניו כחסר פשר. ושוב בהמשך (עמ' קנ"ז בפנקס, קצ"ו-קצ"ז בקובץ) הושמטה פיסקה שלמה העוסקת בהשפעת ביקורת המקרא על נטעים זרים המתבססים על התורה, דוגמת הקראים, הנוצרים והמוסלמים. ולסיום, הרבע האחרון של הפרק (עמ' קצ"ז-ר' בקובץ), החוזר ועוסק שוב – בפעם החמישית בערך – בדתות האחרות וביחסי הגומלין שלהן עם היהדות, ועניינים נוספים, הושמט במלואו.
יצויין כי בחלק מהמקרים, על מנת לבצע השמטה "חלקה" שלא תהיה ניכרת, הגיעו העורכים עד כדי שינוי סדר של משפטים, העברת מילה ממקום למקום, הוספה או הורדה של ו' החיבור, וכדומה.

בסיכום הדברים, לא נותר אלא להצטער על כך שעורכי הספר 'פנקסי הראי"ה' חלק ב' בחרו לשלוח יד בתוך דברי הראי"ה, ולצפות להופעה-בדפוס של המהדורה השלמה, כפי שבוודאי יקרה (ומן הסתם ייעשה הדבר באופן מקצועי ואיכותי, דוגמת 'קבצים מכתב יד קדשו'). יש לתהות גם, מתי תחדל התנהלות שכזו תחדל מלאפיין את 'מכון הרצי"ה'? כפי המסתבר, מלאכת ההשמטות שתוארה לעיל נעשתה על ידי העורכים עוד בטרם הופץ קובץ של החיבור באינטרנט על ידי צד שלישי, ולכשהופץ קובץ זה כבר היה הזמן סמוך מדי להדפסה מכדי לשוב ולשנות את הדברים, ולכן פורסמו כפי שפורסמו, על אף שאלפי אנשים המחזיקים כיום בקובץ יכולים להשוות בין שני הנוסחים.
אולם אף אם לא היה הקובץ מופץ בטרם ההדפסה, כיום אין ספק שכל מסכת-צנזור דוגמת זו שנעשתה עתה הריהי כירייה עצמית ברגל, שכן לאחר שההשמטות נחשפות – וההיסטוריה כבר הוכיחה שדינן להיחשף בכל מקרה, אם לטוב ואם למוטב, בנסיבות שתהיינה כאשר תהיינה – הרי שתשומת הלב הציבורית עתידה מעתה להתמקד דווקא בהן, באופן בלתי פרופורציונלי ובלתי-מוצדק לעומת שאר תכניו החשובים של החיבור, ובין כך ובין כך התוצאה המתקבלת הפוכה ממה שרצו המשמיטים עצמם, וחבל.

עוד הערות על "לנבוכי הדור", מאת: ר' איתם הנקין

לתועלת כולם אני מעתיק לכאן את ההערות שכתב ר' איתם בתיבת התגובות לרשימה הקודמת שלו בנושא "לנבוכי הדור" – סקירה ראשונית סובייקטיבית.

אוסיף מעט הרחבה ביבליוגרפית-היסטורית, כיוון שכפי הנראה הטענה המרכזית כנגד פרסום הספר תוסיף להיות שהראי"ה או הרצי"ה "גנזו אותו":

1. כפי הנראה ישנו רק חיבור אחד של הראי"ה מתקופת חו"ל, שבנו הרצי"ה החליט לפרסם אותו במו ידיו (למעט פרסום קטעים קטנים מפה ומשם, כמו ה'קריאות גדולות' שבהן גם חלקים ממאמרי הראי"ה שנכתבו בחו"ל, השירים שבתחילת 'אורות הראי"ה') - וזהו 'מוסר אביך' (תש"ז), שנכתב "בשנות הנו"נים" כלשון הרצי"ה. אולם שוב מדובר בחיבור שהראי"ה עצמו לא הדפיסו. מדוע? גם כאן איננו יכולים לדעת בוודאות (אך ראו מייד), והעובדה היא שאת רוב חיבוריו השיטתיים שאינם הלכתיים, השאיר הראי"ה בכליו וגנזיו.

2. לאחר הדפסת עיטור סופרים וחבש פאר עברו חמש עשרה שנים תמימות מבלי שהראי"ה הדפיס חיבור כלשהו (וראו 'אורות הראי"ה' עמ' ט"ז), עד שבא"י הדפיס את אדר היקר ועקבי הצאן - בסיועו של אחיו, שמואל קוק (אשר הראי"ה לא היה מרוצה מאופי עבודתו ואיטיותה, ראו אגרות ח"א עמ' קנ"א). מדוע? בתרס"ח מזכיר הראי"ה ש"את העין יעקב [=עם עין אי"ה] לא הדפסתי עדיין, מחוסר אמצעים" (שם עמ' קמ"ד) - וזאת כאשר ידוע שכבר בתרס"ב לכל המאוחר הוא תכנן לפרסם את החלקים שנכתבו (ראו אגרות האדר"ת באדר היקר, איגרת ח'). בדומה, את 'מדבר שור' הוא הכין להדפסה בקיץ תרנ"ט (כבהקדמה), וגם כאן סיבת אי-ההדפסה היתה כלכלית, קרוב לוודאי. מתברר שקצב כתיבתו של הראי"ה היה גבוה בהרבה מיכולתו הכספית, דבר שאילץ אותו להתעכב בהדפסת רוב חיבוריו, לברור היטב את אלה שיודפסו בפועל (כשלעיתים היכולת המעשית לכך לא נבעה משיקוליו הבלעדיים, אלא משיקולי אחיו, בנו, תלמידיו וכדומה, ואכמ"ל).

3. על הרקע לכתיבת 'לנבוכי הדור', עשויים ללמד גם דברי הראי"ה במכתב לר"י אורנשטיין מתרס"ז (אגרות ח"א עמ' מ"ב): "ובזמן הזה, שבעוה"ר רבים מהצעירים הולכים ונפתים אחר חלקת לשון נכרי' של בני פריצי עמנו, צריך ג"כ להראות לכל באי עולם כי גם ת"ח העוסקים בקדושה בתורת אמת לא תחסר להם גם כח המליצה וצחות הלשון... ויען שלשלימות וה"ק צריך ג"כ ידיעות של חכמת העולם בכמה ענינים, וביחוד כדי להשיב לאפיקורס שהוא דבר נחוץ בזמננו מאד...".

4. ומעניינים הדברים שכתב כמה ימים אחר כך לשמואל אלכסנדרוב (שם עמ' נ'), בהם תיאר "ספר" היפוטתי שיתפלמס עם גדודי הכפירה, ובו יוכח כיצד אותן נטיות הנראות כסותרות אמונה ודת הריהן עצמן מקרבות אל העולם לאלוקיו, וכו', "אבל ארוך הרבה צריך שיהיה ספר כזה, עם כל קיצורו וקימוצו, ולא עוד אלא שכמעט אי אפשר לצאת ידי החובה בספר אחד ובדור אחד...". ועוד הוא כותב שהוא עצמו לא נטל על עצמו משימה זו: "אנכי רק מאמרים כתבתי, רק הערות קלות, דלות וקטנות...". והדברים מפליאים לכאורה, כלום לא התאים חיבורו שבכתובים 'לנבוכי הדור' ולו במקצת לכיוון זה, עד שהוא אינו מתייחס אפילו ברמז לעצם קיומו וכתיבתו שנים מעטות לפני כן?

5. ואולי באמת קינן בו היסוס, שמא החיבור שכתב אינו ממלא במידה מספקת את היעדים הנדרשים ממנו (וראו רמיזתו באגרות ח"א עמ' קנ"ד, תרס"ח), ועל כן נמנע מלפרסמו. אולם כאמור מניעת-הפרסום היתה נחלת רוב חיבוריו, ובכללם כאלה שאין לנמק את אי-פרסומם בנימוקים שכאלה. ייתכנו שיקולים נוספים, מהם פרגמטיים, טקטיים ולעיתים אף פרוזאיים, התלויים בתנאי זמן, מקום וכאמור גם תקציב. בהנחה שהחיבור אכן נכתב בתקופה הסמוכה ונראית לעלייתו לארץ (חיבורים שכאלה נהג הראי"ה לכתוב בפרק זמן אחד רצוף - ראו הקדמת הרצי"ה למוסר אביך), וייתכן שהטלטלה הקיומית של העלייה, והכרוך בה במישורי החיים השונים, לא איפשרה את הדפסת החיבור בשעתו, ומאוחר יותר כבר היסס הראי"ה שמא הוא אינו תואם היטב לצרכים שהתפתחו בינתיים באותה תקופה דינמית וסוערת של הקיום היהודי. וממילא העניין צריך להיות נידון לגופו, אם נודעת לספר תועלת אמונית אם לאו, ולא בספקולציות על "גניזה".

"לנבוכי הדור" – סקירה ראשונית סובייקטיבית, מאת: ר' איתם הנקין

ר' איתם הנקין הוא בנם של הרב יהודה הרצל והרבנית חנה והוא בוגר כולל ישיבת 'ניר' קרית ארבע.

לפני כשלושה שבועות החל להיות מופץ ברשת האינטרנט קובץ שהכיל ספר של הראי"ה קוק שלא פורסם מעולם, תחת השם "לנבוכי הדור". מדובר ככל הנראה בקובץ שפוענח מכתב-היד, הוקלד והחל להיות מסודר לפרסום (חלוקת פסקאות, מראי מקומות ועוד) על ידי הרב שחר רחמני, העוסק לאחרונה בכתיבת דוקטורט תחת הכותרת "מורה נבוכים החדש לרב קוק: החיבור והשלכותיו על הזיקה שבין דת ומדע בהגות הראי"ה" (בהנחיית פרופ' דב שוורץ, אוניברסיטת בר אילן). בעקבות הפצת הספר פורסמה התייחסות מפורטת לכך במכתב מאת הרב יוסף קלנר, ומעין תגובה עקיפה לכך על ידי הרב יובל שרלו, לצד התייחסות הופכית מאת הרב שלמה אבינר, כשהדברים מקבלים תיאור פומבי בעיקר באתר האינטרנט 'כיפה'.
לא ברור עדיין מי האחראי לשיגורו של הקובץ להפצה באינטרנט, אך כיוון שברור שהדבר נעשה לחלוטין שלא ברשות הרב רחמני, שהשקיע ועדיין משקיע שעות רבות של עבודה לקראת פרסום הספר, הפצת הקובץ צומצמה לעת עתה עד כדי הפסקתה (למעט אנשים פרטיים השולחים את הקובץ זה לזה). אך כיוון שהספר נגיש כעת כבר למאות – ואולי אף אלפי – אנשים, אבקש בבמה הנוכחית להגיש סקירה ראשונית על הספר החדש-ישן.

מהו "לנבוכי הדור"
'לנבוכי הדור' הינו חיבור בן קרוב לשישים פרקים, קצרים ברובם, שכתב הראי"ה קוק בשלהי כהונתו בעיירה בויסק, בתקופה שלפני עלייתו לכהן כרבה של יפו. כך עולה בין השאר מן ההתייחסות העקיפה לפולמוס סביב תוכנית אוגנדה (ראו להלן), שנכתבה כנראה בעצם ימי הפולמוס, וממילא יש לתארכה לסביבות תרס"ד (אציין גם לאיזכורי הציונות בפרק מ"ו ובפרק י"א).
כפי שהושמע עתה, יש סבורים שחלק מהספר נתווסף לאחר עליית הראי"ה לארץ; אם כנים הדברים, פרק לט1 הוא כנראה מהמאוחרים שבספר, ומסביבות תרס"ה-תרס"ו (לפי הרמיזות האקטואליות שבו), ואולי זוהי הסיבה להיותו מחוץ למניין הפרקים (אם כי בשאר הפרקים שמחוץ למניין לא עלה בידי לזהות רמיזות אקטואליות, אולי מלבד יד1). ואמנם לא ראיתי בדברים עצמם ראיה ברורה לכך, אך אולי מהמקור שבכת"י יש ראיות ברורות לכך, ולרב רחמני ודאי יש מידע מוצק יותר – הצפוי להתפרסם בעתיד הלא רחוק.
בין כך ובין כך, בניגוד לרושם שנוצר עם הפצת הספר, לא מדובר בחיבור שאיש לא שמע שמעו עד עתה. אכן, הוא מעולם לא ראה אור, אך עובדת קיומו פורסמה ברבים לכל המאוחר עם פטירת הראי"ה, כאשר "האגודה להוצאת כתבי הראי"ה קוק" הכינה תוכנית מפורטת להוצאת כתבי הראי"ה, ובתוכה הספר החדש, שכונה על ידה "מורה נבוכים החדש", והיקפו הוערך בכ-15 גליונות דפוס (8x דפים. ושגה ד"ר אבינועם רוזנק, כשבפרק הרלוונטי בספרו על הראי"ה [עמ' 25] כתב שהדברים "לא הגיעו לכדי כתיבת ספר"). תוכנית זו של האגודה לא עברה לפסים מעשיים (ראו מאמרו של הרב נריה גוטל, שפרסם את פרוטוקול האגודה, ב'סיני' כרך קכ"ו-קכ"ז, תשס"א, עמ' ש"מ-שנ"ג), אך הספר הוסיף להיות מוזכר מדי פעם על ידי רבים מהעוסקים בתולדות הראי"ה, למן הרב יהושע הוטנר ('חזון הגאולה' עמ' י"ד), דרך הרב נריה בכמה מספריו, וכלה בצבי ירון ('משנתו של הרב קוק' עמ' 22), יהושע בארי ('אוהב ישראל בקדושה') ח"א עמ' 31, ועוד.
כיום, כאמור לעיל, עוסק הרב שחר רחמני הן בהכנת הספר לדפוס והן בסיום מחקר מקיף אודות תכניו ומשמעותו במערכת הגותו של הראי"ה. אף הרב רחמני בחר תחילה את השם "מורה נבוכים החדש" (ולא את השם הנוכחי "לנבוכי הדור"); שם יומרני זה ניתן על ידי האגודה הנזכרת להוצאת כתבי הראי"ה, ותמהני אם נותניו ידעו שישנם כבר ספרים בשם זה, שלא בהכרח נכתבו על ידי אישים ששוחרי תורת הראי"ה היו רוצים להיות מזוהים עמם (תורתו של שפינוזה, למשל) – זוהי כנראה הסיבה ל'החלפת' השם לזה הנוכחי.

מקומו של הספר בכתבי הראי"ה
מהם תכניו של הספר? באופן כללי, הדבר מתומצת יפה בשם "נבוכי הדור": מתן מענה לצעירי העם היהודי ומבוּגָריו החיים בעידן המודרני, ונבוכים מן ההתנגשות והסתירה-לכאורה בין התורה והאמונה היהודית לבין הפילוסופיה של העת החדשה והמדע המודרני. זמן כתיבתו של הספר, ויותר מכך – תכניו, מציבים אותו באופן מובהק בסוגת הגותו המוקדמת של הראי"ה, זו המשוייכת ל"תקופת חו"ל", לצד שלושת מאמריו שנתפרסמו ב'הפלס', סדרת 'עין אי"ה' וכתבים נוספים. יתר על כן, להערכתי הספר עשוי להסתמן מעתה כפסגת הגותו המוקדמת של הראי"ה, וזאת בשל כמה סיבות: א. השיטתיות היחסית שבו הוא נכתב, לעומת כתבים אחרים בעלי אופי ספוראדי. ב. ההתייחסות הישירה של הראי"ה לכמה נושאים בעלי חשיבות רבה, אשר דיונים בהם נמצאים אמנם גם באגפים נוספים של כתביו, אך בצורה פחות מפורשת. ג. הבהירות יוצאת הדופן שבה מנוסחים רוב פרקי הספר, המאפשרת לעמוד בקלות יחסית על כוונתו של הראי"ה בדבריו הנוכחיים, שוב לעומת כתבים אחרים שלו. מכל הבחינות הללו – ומעבר להן, כמובן, עצם תכני הספר – מדובר בספר חשוב ואף יוצא דופן.
ועם זאת, ההשלכה של הספר החדש-ישן על תפיסת דמותו של הראי"ה והבנתה, הריהי מועטת מאד להערכתי. זאת בעיקר מפני שמדובר, כאמור, בפרי הגותו המוקדמת, כשלאחריה באו עוד שלושים שנות יצירה וכתיבה, רובן על אדמת ארץ ישראל, ובמהלכן הוסיף הראי"ה עצמו לפתח את הגותו, ולעצבה בכיוונים המוכרים יותר כיום. כמובן אין בכך כדי לסתור ולבטל את משמעותם וחשיבותם של תכנים רבים שבספר שלפנינו, בפרט אלה שלא ניתן להצביע לגביהם על שינוי מובהק בגישתו של הראי"ה כלפיהם, אך מבחינה היסטורית קיומו של הספר ומיקומו בחיי הראי"ה ופועלו, תואמים היטב את הידוע זה מכבר.
יש להעיר, בהקשר זה, כי הגורם האחראי לכך שהספר טרם ראה אור, הריהו בראש ובראשונה הראי"ה עצמו: בשנים הקרובות לכתיבת הספר, הוא העדיף לפרסם את 'אדר היקר' (תרס"ו) על חותנו, דבר מובן כשלעצמו, וכן את 'עץ הדר' (תרס"ז) ו'שבת הארץ' (תר"ע) ההלכתיים, אך בתחום המחשבתי הוא לא בחר לפרסם אלא את אוסף המאמרים 'עקבי הצאן' (וכמובן גם מאמרים רבים נוספים, הן לפני והן אחרי – אלא שאנו דנים כאן בחיבורים מסודרים יותר). בשלבים מאוחרים יותר הוא העדיף, מטבע הדברים, לפרסם את הגותו המאוחרת והמעודכנת יותר, אף כי פחות שיטתית בכתיבתה: הכוונה בעיקר ל'אורות' (תר"פ), וכן המכתבים שבמהדורה הראשונה של 'אגרות הראי"ה' (תרפ"ג) – ובענייני הנסתר 'ריש מילין' (תרע"ז), וכנושא ממוקד גם 'אורות התשובה' (תרפ"ה), ובהלכה את 'זבחי ראיה' ו'מצות ראיה' (תרפ"ד) – אך גם מסירת העבודה על שמונה קבצי 'אורות הקודש' לרב "הנזיר", ולפני כל אלה התוכנית, שהופסקה אף היא על ידי הראי"ה, להדפיס את קובץ ב' הלא הוא 'ערפילי טוהר' (תרע"ד). הראי"ה עצמו, אפוא, לא בחר להדפיס, או שמא: בחר לא להדפיס, את כתביו מתקופת חו"ל, למעט פרקים בודדים מ'עין אי"ה', וכדומה – ועל הסיבות לכך יש לעמוד במקום אחר.
עם זאת, אין לראות זאת כהחלטה רשמית "לגנוז" את הספר הנוכחי; שהרי כמותו, גם חיבורים דוגמת 'מדבר שור', 'עין אי"ה' ועוד, לא פורסמו על ידי הראי"ה עצמו לאחר כתיבתם, ולא נערכו על ידי הרצי"ה על אף שהיו ברשותו, אלא יצאו רק בדור האחרון. "האגודה להוצאת כתבי הראי"ה קוק", ובה אישים נכבדים ממקורבי הראי"ה, ללא ספק סברה שהספר ראוי לצאת לאור עולם, ואף מצד הרצי"ה לא מצאנו התנגדות מפורשת לכך, מלבד מה שניתן אולי להוכיח מצד "שב ואל תעשה", אשר מעיד על מיקומו של הספר בסדר העדיפויות והשיקולים של הרצי"ה יותר מאשר על עמדה החלטית כלפי אי-פרסומו.

צרור הערות על תכני הספר
תיאור שיטתי הולם של תכני הספר הינו משימה החורגת מגבולות הבמה הנוכחית, וגם מיותרת היות שכאמור הרב רחמני עוסק בכך מזה זמן ובהיקף משמעותי מאד. לפיכך אציין רק על קצה המזלג, כמה הערות כלליות לגבי תכני הספר, וכמה הערות ספציפיות יותר, מהן אנקדוטות, הממחישות היבטים מקומיים העשויים לסייע להבנת ייחודו של הספר.

תכנים:
1. בכמה מקומות בחיבור ישנה התייחסות פולמוסית מפורשת לכמה מטענותיה הידועות של ביקורת המקרא, האפיגרפית והארכיאולוגית: סוף פרק נ"ב, ראש פרק כ"ו, פרקים ל"ב-ל"ד, ועוד. זאת מלבד התייחסויות מפורשות פחות במקומות רבים בחיבור; עוד בפרק ה' יש התייחסות מפורשת במידה דומה ואף יותר כלפי תאוריית האבולוציה, ובפרק ו1 כלפי ביקורת התושב"ע(!). להתרשמותי, התמודדות זו עם הטענות המבוססות על המדע המודרני כלפי אושיות תורתנו, הריהי אחת משתי התימות המרכזיות שבחיבור (על התימה השניה, ראו בהערה הבאה). וכאמור הדברים מפורשים ונהירים בצורה מיוחדת.
2. הדוקטורט הנכתב של הרב רחמני, כפי שמלמדת כותרתו, עוסק במשמעותו של החיבור הנוכחי להבנת הזיקה בין מדע ותורה בהגותו של הראי"ה. יש להגביל, כאמור לעיל, שהכוונה להגות המוקדמת של הראי"ה, אבל אין ספק שאכן היחס החיובי לחכמות בולט בחיבור הנוכחי יותר מבכתבים אחרים של הראי"ה (וזוהי התימה השניה שלו).
אצטט לדוגמא מאמצע פרק כ"ו: "למען יראה בעיניו ואזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו (ע"פ ישעיהו ו' י'): מתי אמנם יהיה זה, כשישתמשו דוקא כל חמשת האורות לאבוקה אחת – [א] בריאות הגוף והנפש, [ב] כח מלא ליושר וצדק אנושי, [ג] רגש דתי חי וער ומפותח, [ד] רגש לאומי חזק ובריא, [ה] ועל כולם התפתחות השכל הבאה מחיבור דרישת התורה בחלקה המעשי והעיוני בצירוף דעת העולם והחיים וכל זרמי הנטיות והמדעים כראוי לאיש משכיל אוהב חכמה ודעת". על חמשת הכוחות הללו הוא מרחיב גם, בסדר אחר, בפרק כ"ד; ראו גם פרק י"ח, ועל החקלאות ומקצועות הטבע ראו בפרק ז'. יש לציין כי ההדגשה המתבקשת של לימוד התורה מעל השאר, והיותה "מקצועו" של עם ישראל ותכליתו המיוחדת, באה בפרקים אחרים, בפרט לקראת סיום החיבור.
3. בהמשך פרק כ"ו כותב הראי"ה על מחלוקת החסידים והמתנגדים, כאשר הדברים חופפים (בלשון שונה, ובהירה יותר לטעמי) לדבריו הידועים במאמר "דרך התחיה", שפורסם בתרס"ו; ואפשר ששימשו להם כבסיס מסויים. גם פרקים אחרים בחיבור, אפשר ששימשו כבסיס לרעיונות שפותחו בהרחבה במאמרים שנכתבו מאוחר יותר בתקופת יפו (חלק מאלה שב'עקבי הצאן', 'הניר' ו'התרבות הישראלית').
4. שלושה פרקים בחיבור – פרק ח', פרק י' ופרק י"ג – הריהם יוצאי דופן, הן מבחינת אורכם (5% ממספר הפרקים, אך 15% מהיקף הספר) והן מבחינת תכניהם, העומדים בפני עצמם יותר משאר פרקי הספר: הראשון מהשלושה עוסק ביחס שבין היהדות לשאר הדתות המכונות מונותאיסטיות. השני הוא למעשה עיסוק נרחב בטעמי המצוות, כשעניין הצמחונות נלקח כדוגמא מרכזית (והדברים דומים לא מעט לקטעים ב'אפיקים בנגב' שמהם הפיק בשעתו הרב "הנזיר" את 'חזון הצמחונות והשלום'). השלישי הוא ביאור רחב וחדשני מאד – הפרק החדשני ביותר בספר לטעמי (לצד פרק יד1, העוסק בתפקיד הדתות האחרות, ואפילו העבודה הזרה, בתיקון העולם במהלך ההיסטוריה – "ישנם אחרים שסוברים שאי אפשר לאדם שיהיה לבבו תמים באמונה בתורת משה אמת כראוי, כי אם כשיחשוב שאמונות אחרות כולן הן שוא ותפל, ואין שום יתרון למחזיקים בהן. והדבר הוא ללא אמת.") – של האופן בו תוכל הסנהדרין, לכשתתחדש בלשכת הגזית, לחדש את ימי התושב"ע כקדם – "הכלל המוסכם שבתלמוד שאין בית דין יכול לבטל את דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין לא יוכל להיות למעצור בעד בית דין הגדול השלם מלדון על הדברים המוסכמים בתלמוד להכריע בהם".
ככלל, שני הפרקים האחרונים משלושת הנזכרים, יוצרים רושם של מסות העומדות בפני עצמן, שאולי רק לאחר כתיבתן צורפו כפרקים לספר. ואוסיף כי פרק י"א יכול לשמש למעשה כהקדמה לחיבור כולו (נוסף על האמור בשני הפרקים הראשונים). עריכת הספר כפי שהוא, אם כן, אינה מושלמת, וייתכן שסדר שונה של הפרקים היה מועיל יותר עבור הקורא.

אנקדוטות:
5. בראש פרק מ"ח מופיע הביטוי "ישראל עם הספר". הרצי"ה, כידוע, הביע התנגדות לביטוי זה, אמר שהוא הודבק לעם ישראל על ידי המוסלמים, והביטוי הנכון צריך להיות "עם התורה שבעל פה".
6. בסוף פרק ל"ז מדובר על התעוררות "חכמת יופי, לשירה ולזימרה, לציור ולחיטוב". והרי זה כלשון ההקדמה המפורסמת לשיר השירים, ושם הרצי"ה קוק כידוע החליף ל"ספרות, ציורה וחיטובה" במקום "הציור והחיטוב", והדברים עתיקים (כשלעצמי אני סבור ששם אין לראות זאת כ"צנזור", מאחר שבהמשך הפיסקה שם הראי"ה עצמו אכן עוסק רק בספרות). במקרה הנוכחי הוא מתכוון להצביע על כך שפריחתה של הפילוסופיה באתונה הקלאסית התרחשה במקביל לפריחה באמנות וכו'; ואמנם מבחינה היסטורית יש להעיר שתור הזהב האמנותי והמדיני של אתונה קדם בדור או שניים לתור הזהב הפילוסופי של אפלטון ואריסטו.
7. בפרק מ"א מדובר על חשיבותה של ההתעמלות הרוחנית לנפש, כפי שחשובה "ההתעמלות הגופית" לחילוף החומרים בגוף. הדבר מהווה מסמר נוסף בארונו של הפלפול הארוך של יהושע בארי (בספרו 'אוהב ישראל בקדושה'), שביקש להוכיח שאותה "התעמלות" ידועה שבאורות התחייה ל"ג ("ההתעמלות, שצעירי ישראל עוסקים בה בארץ ישראל לחזק את גופם בשביל להיות בנים אמיצי כח לאומה, היא משכללת את הכח הרוחני של הצדיקים העליונים, העוסקים ביחודים של שמות הקדושים, להרבות הבלטת האור האלהי בעולם, ואין גילוי אור אחד עומד בלא חבירו כלל."), פירושה אימוני הגנה עצמית.
8. כשהזכיר הרב קלנר שיש בחיבור הנוכחי התייחסות לתוכנית אוגנדה, הוא התכוון לאמור בפרק מ"ד: "אף על פי שאי אפשר לנו לעכב כלל את הפעולה להתאזר בעֹז עַם בַּעַל ארץ נושבת ועֹז שלטון פנימי, בכל מקום שימצא לנו, כיון שאין ארץ ישראל עדיין מוכנת לנו - מכל מקום אנחנו צריכים להתקשר הרבה לאה"ק על ידי יסוד מרכז רוחני עליון....". על פניו הזיהוי מסתבר בהחלט (לפני ואחרי כן מוזכר פולמוס פנימי כללי בעם ישראל, בשאלת היעד המדיני-לאומי הרצוי). ואם כך, הרי לנו תמיכה מפורשת של הראי"ה ברעיון הבסיסי (ההרצליאני) של תוכנית אוגנדה!...

בסיכום, על אף שהספר עצמו כבר הופץ כקובץ בלתי-רשמי, הרי שיש עניין רב בהוצאתו לאור בדפוס, כראוי לו, וכמובן אנו מחכים גם לסיום עבודתו המקיפה של הרב שחר רחמני, העתידה לבאר היטב את כל מכמני הספר החדש-ישן ורב-העניין.