קדושה ראשונה וקדושה שניה - רבני דוינסק מתנבאים בסגנון אחד

ישנו כלל הלכתי ידוע שיש לו השלכות ישירות למצוות התלויות בארץ, שקדושה ראשנה בטלה קדושתה וקדושה שניה קדשה לשעתה ולעתיד לבוא. כך כותב הרמב"ם (הלכות תרומות פרק א):

כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה כיון שגלו בטלו קדושתן, שקדושה ראשונה לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא, כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה קדושה שנייה העומדת לעולם לשעתה ולעתיד לבוא

לרוב מסבירים את ההבדל בין שתי הקדושות בכך שהקדושה השניה, שיסודה בחזקה על הארץ, היא יותר מהותית ו"חזקה" מאשר הקדושה הראשונה שיסודה בכיבוש הארץ. אך יש גם הסברים הפוכים.
כך לדוגמא כותב הצפנת פענח, הגאון מרוגאצ'וב שהיה רב קהל החסידים בדוינסק, שהקדושה השניה לא בטלה דווקא בגלל שיסודותיה רעועים. הנה דבריו (הלכות תרומות פרק א):

הנה רבינו פסק דלקדושת הארץ כבוש שני לא בטל וע' מש"כ רבינו בהל' ביה"ב ספ"ו דלא הוי גדר כבוש רק חזקה שכל אחד ואחד החזיק לעצמו וכ"כ דמבואר בירוש' שביעית פ"ו דבבית ראשון כל זמן שלא נכבשה כל הארץ לא נתקדשה משא"כ בבית ב' ראשון ראשון קדיש והנה בגלות ראשונה כיון דקיי"ל ובאו בה פריצים וחללוה כמבואר בע"ז דף נ"ב ע"ב ובנדרים דף ס"ב ע"א בטלה הקדושה ואין עליה שם א"י וגם משום דמבואר בירוש' ר"ה פ"ג דכשהוציאם ממצרים היה על תנאי לקיים מצות שלוח עבדים וכיון שעברו ישראל על זה בטלה היציאה ולכך נענשו כמבואר בירוש' שם וע' ערכין דף ל"ג ע"א וזהו כוונת הגמ' סנהדרין דף צ"ו ע"ב עמא קטילא קטלית ר"ל דכיון דהם עברו על התנאי שוב נעשו עבדים למפרע ובטלה הקדושה דכיון דבטלו היובל דכולם מעכבים בו כמבואר בר"ה דף ט' ע"ב וע' ערכין דף ל"ב ע"ב בתוס' ד"ה מנו ובירוש' שביעית פ"ד ה"ט מה היא קודש. משא"כ בשני דאז לא היה בה קדושה גמורה ושוב לא שייך בה הך דין דובאו בה פריצים וחללוה

הרב מאיר שמחה הכהן, שהיה רב קהל המתנגדים בדוינסק, כותב כמעט אותו דבר בפירושו לפרשת בשלח (משך חכמה שמות פרק טו):

(טז) עד יעבור עמך ה' וכו'. יבואר על פי מה שנראה לי טעם דהא דקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא (חגיגה ג, ב מגילה י, א) וקדושה שניה קידשה לעתיד לבא, משום דאמרו בפרק יש בכור (בכורות) דף מז, א: לויה שנבעלת בעילת זנות נותנין לה מן המעשר ואוכלת, וכהנת כיון דאיבעלה הוה לה כזרה (עכ"ל הגמרא), ואפילו קדושת לויה פקע ממנה. ועיין שם בתוספות. והוא כמו דאמרו בפרק אלמנה לכהן גדול (יבמות) סח, ב: והיא הנותנת כהנת דקדיש גופה פסיל לה, הא דלא קדיש גופה לא פסיל לה. וכן אמרו כיוצא בזה בפרק כל כתבי (שבת קטז, א): מקום הכתב לא קא מיבעי לי דכי קדוש אגב כתב הוא דקדוש, אזלא כתב אזלא קדושתה, שלמעלה ושלמטה וכו' - דמתחילה לשם חלק קדוש, והשתא כשנמחק כתב נמי חלק, רש"י. ולכן אמרו: (דברים כג, טו) "כי ה' (אלקיך) מתהלך בקרב מחניך" - זו מחנה הארון (סוטה מב, א), ונמצא דכיבוש ארץ ישראל היה על ידי הארון. כן בית המקדש היה על ידי גילוי שכינה. לכן כי חטאו ישראל פקע קדושתם לגמרי והוי כאילו לא נכבשו. אבל בית שני שלא היה כיבוש על ידי ארון, שלא היה ארון, ובבית המקדש לא היה שכינה, כמו שאמרו, חמשה דברים חסר בבית שני, סוף פרק קמא דיומא, אם כן לא הוי הקדושה ברום המעלה עד כי תפקע מהשממון והחורבן. לכן עדיין הן בקדושתן קיימין, והוה כלויה שנבעלה בעילת זנות דלא נפקע קדושת לויה. 

המודל הנכון

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

לאיזה מודל של רב על הקהילה לשאוף – רב המשרת את הקהילה או גאון אנטיפט? בשאלה זו עוסק מאמרו של הרב ד"ר מיכאל אברהם (להלן: רמ"א) בספר "רבנות: האתגר" בהוצאת עם עובד והמכון הישראלי לדמוקרטיה. הכוונה במילה אנטיפט, שרמ"א משתמש בו במאמרו, אינו במובן הביקורתי, אלא במובן של מי שאינו מסביר פנים לאנשי קהילתו, אלא מסתגר ומתמקד בלימודו.

כיום, מתאר רמ"א, מקובל שקהילה מחפשת אחר רב שייתן לה שרות. דהיינו, יעביר שיעורים, ישיב לשואלים, יבקר חולים, ואף יארגן או לכל הפחות ייטול חלק בפעילות תרבותית-תורנית. אך בהיסטוריה היהודית מצאנו גם דמויות אחרות לחלוטין שכיהנו ברבנות הקהילתית. כך לדוגמא הוא מתמקד הרב יוסף ראזין, הידוע יותר בכינויו הגאון הרוגוצ'ובי, שכיהן כרב קהל החסידים בדוינסק. הרוגוצ'ובר, כפי שהוא מצטייר ממספר מקורות, היה אדם אנטי-חברתי. אף בתחום עולם התורה הוא מתלבט כאדם שאחרים לרוב לא עמדו על דעתו. עם זאת, הוא היה אחד (אם לא ה...) המשיבים הגדולים בהיסטוריה היהודית, כאשר הוא הוציא מתחת ידיו כמות כמעט דמיונית של תשובות לשאלות הלכתיות מכל מרחבי העולם היהודי.

רמ"א טוען במאמרו שאל לקהילה לשאול "מה הרב יכול לעשות עבורי?", אלא "מה אנחנו יכולים לעשות עבור הרב?". כלומר, יש להפסיק לראות ברב מספק שירות לקהילה, וכמו במודל הרוגוצ'ובר, הקהילה צריכה לראות את עצמה כמי שנותן לרב כר נוח לגדול בתורה. גדולתו של הרב בתורה, עפ"י מודל זה, גם ישפיע חזרה על הקהילה.

כמובן, ואף רמ"א עומד על כך במאמרו, רוב הרבנים והקהילות לא יהיו בקצוות, ושתי התכונות תהיינה קיימות, הן הגדלות בתורה והלימוד האישי של הרב, והן סיפוק השירות לקהילה, אלא שלטענתו יש לנטות יותר לקצה הגדלות בתורה על חשבון השירות לקהילה. כאשר, השינוי התודעתי צריך להיות בעיקר אצל הקהילה המחפשת רב ולאחר מכן מציבה לו דרישות.

הבעייתיות שאני רואה בטיעונו של רמ"א זה בראש ובראשונה שהוא מביא את הרוגוצ'ובר כדוגמא. הרוגוצ'ובר היה לא רק יחיד בדורו, אלא גם יחיד בהרבה דורות לפניו (ובודאי שאחריו). יש סיכוי סביר שקהילה שתחפש אחר דמוי-רוגוצ'ובר כיום, תמצא את עצמה במפח נפש. זאת ועוד, שרמ"א אינו מסביר לאורך המאמר מדוע עדיף לשאוף למודל של רוגוצ'ובר ולא למודל של הרב מאיר שמחה הכהן, עמיתו ברבנות דוינסק שדווקא כן ראה את נתינת השירות כחלק מתפקידו.

עם זאת, הרב ברל ווין, באחד מספריו אודות הרבנות, מזכיר שכשהוא התחיל להפיץ שיעורים שלו בקלטות לציבור הרחב (מחוץ לקהילתו), בני קהילתו באו אליו בטענות שפעילות זו תפגע בהם בסופו של דבר. הוא ענה להם שהם יכולים לבחור בין רב שאין לו שאיפות להתקדם, רב שיש לו שאיפות להתקדם ושהוא יוכל למלא אותם רק ע"י עזיבת הקהילה, או רב שממלא את השאיפות שלו להתקדם בתוך הקהילה. בדברים אלו יש בעיני חיזוק לדבריו של רמ"א, אך גם הם אינם סותרים את הצורך לשלב בין השאיפות להתקדם לבין הצורך של הקהילה בנותן שירות.

רמ"א אינו מסתפק באמירה שאל לקהילה למדוד את הרב עפ"י התפוקה שלו. הוא מרחיב זאת ובא בטענה כנגד הגישה המקובלת בחברה המערבית שכל תרומה של הקהילה צריכה להמדד בנתונים של רווח חוזר לקהילה. הוא טוען ששאלות מהסוג "מה ערכה של הספרות הלמדנית שנוצרת בישיבות? מה ערכו של הלמדן הישיבתי בכלל?", מבליעות בתוכן הנחה שאם הציבור הרחב אינו מבין במה הלמדן עוסק, כנראה שעיסוקו מיותר.

לצערי, לא השתכנעתי לחלוטין בנכונות טיעונו של רמ"א. דווקא לשיטתו, אם הישיבות אמורות להוציא "רוגוצ'וברים", עלינו לשאול: כמה "צפנת-פענח"ים נכתבים בישיבות כיום? מדוע לא נוצר אף רוגוצ'ובר בעולם הישיבות כיום? בכל מקרה, כל עוד הציבור הוא המממן את הישיבות או את הרב, אינני רואה סיבה שלא ישאלו מה ערכן של אלו שמממנים אותם. אני מסכים עם רמ"א שלא בהכרח שכל השואלים יוכלו להבין לאשורו את הערך, אך תשובה לשאלתם בודאי נצרכת.