יום רביעי, 28 במאי 2014

האם אנו נמצאים במצב של מלחמת מצוה?

הבוקר פרסמו רבני בית הלל (שאני נמנה על שורותיהם) נייר עמדה בנושא גיוס בנות לשירות לאומי וצבאי. את נייר העמדה במלואו אפשר לקרוא כאן. העבודה על נייר העמדה התחיל בכנס שערך בית הלל בנושא לפני כמה חדשים (ראו כאן וכאן) והסתיים בשבועות האחרונים.
כפי שכתבתי הבוקר (בדף הפייסבוק שלי) אני צופה שיהיה עליהום לא פשוט על בית הלל בגלל נייר העמדה הזה. עם זאת, תחושתי היא שאין הרבה חידוש בדברים, מעבר לפרסומם, ושעל פיהם חיים חלקים נרחבים מהציבור הדתי לאומי כבר כמה דורות. אין בדברי אלה ביקורת על נייר העמדה, אלא קביעה שהסוגיא ההלכתית היא די ידועה וקשה להציג בה חידושים. כך נדמה לי לפחות.

אני בכל זאת רוצה להפנות את תשומת לבכם לנקודה אחת בנייר העמדה. כך נכתב בפרק הנקרא "מלחמת מצווה במדינת ישראל כיום":
ביחס למצב שבו אין לחימה פעילה, גלויה ומובהקת, ועיקר פעילות הצבא היא לשמור על הביטחון השוטף, התגלעה מחלוקת בין חברי בית המדרש ורבניו. היו שאמרו כי מניעת מלחמה איננה מלחמה וכל עוד אין פעילות יזומה מצד האויב המסכנת את המדינה, המצב לא יוגדר כמלחמת מצוה. היו שסברו כי מכיוון שהמלחמה בין ישראל לשכנותיה ולאויביה היושבים בתוכה לא הסתיימה, ואיומים ביטחוניים על אזרחי המדינה ומוסדותיה הם עניין שבשגרה, אנו נמצאים במצב של מלחמת מצווה.
מעבר לענין שאולי מישהו ימצא בכך שחברי בית המדרש של בית הלל לא הצליחו להגיע לעמק השווה בנושא זה, ועל כן החליטו לכתוב בפירוש שהדעות חלוקות בסוגיא, אני חושב שיש כאן שאלה שהיא באמת מעניינת ובעלת השלכות רבות.

כאמור, השאלה היא: איך מגדירים מבחינה הלכתית את מצב הבטחון השוטף כיום? כלומר, במצב היום-יומי של מדינת ישראל, שכולנו רגילים אליו, שבו חיילי המילואים אינם מגויסים, ומאידך אויבינו רק ממתינים לנצל רגע של גילוי חולשה כדי להשיג הישגים ביטחוניים - איך המצב הזה מוגדר הלכתית? האם זהו מלחמת מצוה שעליה אמרו חז"ל ש"אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" יוצאים למלחמה? והרי איננו חיים כך, ורובנו הולכים לעבודת יומם באופן סדיר. ומאידך, בודאי שאיננו נמצאים במלחמת רשות, שהרי אם הבחירה היתה בידינו בודאי היינו מעדיפים לכתת חרבותינו לאתים.

לשאלה זו השלכות מגוונות. מעבר להשלכות על שאלת גיוס נשים לצבא, הרי שאלה זו נושקת לשאלת ההתיחסות בכלל למצב בו מדינת ישראל נמצאת בו מבחינה מדינית. כך נדמה לי שמישהו בעל השקפת עולם פוליטית יותר שמאלית יעדיף לומר שאיננו נמצאים במצב של מלחמת מצוה, ומנגד בעלי השקפת העולם ימנית יותר יעדיפו להגדיר את המצב כמלחמת מצוה.

יתרה מזאת, נראה לי שהשאלה הזו היא חדשה. כוונתי לומר שבתקופה הקדומה, עת שהיה לעם ישראל צבא, לא היה מצב ביניים כמו היום שהמדינה למעשה נלחמת על קיומה מזה 66 שנה ומצד שני מצליחה לנהל חיים נורמלים ללא גיוס מילואים וכד'.
ביום זה, יום שחרור ירושלים, עלינו להודות לבורא עולם על החסד הגדול שעשה עמנו "כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל".



יום חמישי, 15 במאי 2014

סיפור חינוכי?

לפני מספר ימים נזכרתי בסיפור שהיה מספר לנו אחד מרבותי בישיבה. את הסיפור הזה שמעתי ממנו מספר פעמים, אבל רק לפני כמה ימים, בשעה שנזכרתי בו וסיפרתי אותו למישהו אחר, הבנתי שדרוש לא מעט אומץ (ואולי מעט שיגעון) כדי לספר אותו לתלמידיך.
וכך הוא סיפר (אני כותב בגוף ראשון, הגם שהדברים אינם ציטוט, אלא על פי מה שאני זוכר):
בשעה שלמדתי בישיבת 'מרכז הרב' נתלתה הודעה על לוח המודעות בה היה כתוב שהרב צבי יהודה [קוק] אומר שכל הבחורים צריכים ללכת עם ציציות בחוץ. כשראיתי את ההודעה אמרתי לעצמי: עד עכשיו סברתי שאולי יש ללכת עם ציציות בחוץ בגלל שכתוב בשלחן ערוך, אבל אם זה לא בשלחן ערוך, אלא רק שהרב צבי יהודה אומר, אינני רואה סיבה ללכת עם ציציות בחוץ.
ומאז ועד היום הולך הרב עם הציציות בפנים.

יום שבת, 10 במאי 2014

המקבל עליו עול תורה

המשנה באבות (פרק ג משנה ה) אומרת:
רבי נחוניא בן הקנה אומר: כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ וכל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ
מובנו של המשנה הוא פשוט יחסית, כפי שכותב הרב טייכטל הי"ד בספר משנה שכיר - מועדים (פרקי אבות פרק ו):
ביאור משנה זה נ"ל עפי"ד הספר חסידים [אות ע"ז] שכתב בזה"ל, שעבד עצמך לקונך ותחשוב בלבך שכל אדם שומר עבדיו, על אחת כמה וכמה שישמרך רבון העולמים עכ"ל

כלומר, מי שממלא אחר רצונות האדון, ריבונו של עולם, האדון יסיר ממנו את הדאגה לענייני העולם הזה - עול מלכות ועול דרך ארץ. 

מקור פיקנטי הקשור לנושא הוא המקור הבא (דף על הדף קידושין דף כט עמוד ב):
איתא בשם החי' הרי"ם זצ"ל על מה שנוהגים לזרוק על החתן העולה לתורה אגוזים ושקדים ומיני מתיקה. כי הנושא אשה מקבל עליו עול פרנסה, כמו שאמרו כאן רחיים על צוארו כו', ושנינו (אבות פ"ג) שמי שמקבל על עצמו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, וזהו שמרמזין לו שאם יעלה לתורה ויקבל עליו עול תורה, אז יהי' לו פרנסה בנקל כמו אגוזים ושקדים שגדלים מעצמם בלי טורח.
ה'משך חכמה'
מתוך: ויקיפדיה

אך האם זה הפירוש היחיד שניתן לתת למשנה זו? 
הבה נעיין בדבריו הבאים של הג"ר מאיר שמחה הכהן מדווינסק (משך חכמה שמות פרק לד):
(כז - כח) ויאמר ה' אל משה כתב לך את הדברים האלה וכו'. ויכתוב על הלוחות את דברי הברית עשרת הדברים. ובעקב (דברים י, א - ד): "בעת ההיא אמר ה' אלי פסל וכו' ואכתוב על הלוחות וכו' ויכתוב על הלוחות". וכן לעיל (לד, א) כתוב "וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת". הענין, כי אלמלא חטאו בעגל ולא נשתברו לוחות ראשונות לא נשתכחה תורה מישראל, ולא היתה אומה ולשון שולטת בהם (עירובין נד, א). והביאור, כי לולא זה היה הופעת אור האלקי פועל בם והיו מזוככי החומר והיו "ממלכת כהנים וגוי קדוש". אבל כעת צריך כל אדם ליגע לזכך חומריותו בתכונות נפשו, במדות ישרות וטהורות, גם לעמול על לימוד התורה ולהשחיר את פניו כעורב (עירובין כב, א), ואח"כ לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא בסיעתא דשמיא, וכל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ (אבות ג, ה). לכן הלוחות ראשונות "מעשה אלקים המה" (שמות לב, טז) - הקדוש ברוך הוא בעצמו עשאן [רש"י שם], גם הכתיבה. לא כן לוחות שניות, משה פסל אותם, גם הכתיבה משה כתבן כדרך כל אדם הכותב. אבל החקיקה מזה ומזה כדרך שהיה בלוחות הראשונות - שזה ענין נסיי ונפלא כמאמרם ז"ל ש - מ"ם ו - סמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים (שבת קד, א) - זה היה מפועל אלקי כדי להראות שהחומר צריך אדם לזכך אותו. וירמוז שגם הכתיבה הוא להכנה ממפעל האדם, ואח"כ לחקיקה הוא מצד עזר הקדוש ברוך הוא. ולכן כתוב (דברים י, ד) "ויכתוב על הלוחות כמכתב הראשון", היינו שהיו חקוקין מזה ומזה חרות על הלוחות מזה ומזה. ודו"ק.

כיצד המשך חכמה מסביר כאן את המשנה "כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ"?
המשך חכמה פותח בשאלה: מי כתב את עשרת הדברות בלוחות השניים? מצד אחד ה' אומר "וכתבתי על הלוחות", וכך משה מדווח שקרה בפרשת עקב "ויכתוב על הלוחות", אך בסוף פרשת כי-תשא ה' מצווה את משה לכתוב "כתב לך את הדברים האלה". כיצד ניתן ליישב בין הדברים?
המשך-חכמה מסביר שיש הבדל בין המצב לפני החטא לבין המצב לאחר החטא: לפני החטא משה לא היה צריך לעשות כלום. ה' פסל, כתב וחקק את הלוחות. לאחר החטא משה היה צריך לפסול ולכתוב וה' אך ורק חקק על הלוחות כדי שיהיו מזה ומזה. 
אך איך כל זה קשור למשנה שלנו? 

להבנתי, המשך-חכמה הפך את משמעות המשנה. לדבריו, לפני החטא, בני ישראל היו במצב של "ממלכת כהנים וגוי קדוש", כלומר היה עליהם עול מלכות, ולכן הם לא נדרשו לבצע את העבודה של פסילה וכתיבה. לאחר החטא הוסר מהם עול המלכות ולכן הם נצרכו לא רק ללמוד את התורה אלא גם להתעסק בפן הגשמי של פסילה וכתיבה וה' רק סייע מעט בחקיקה. 
לפי הבנה זו, המשנה אינה באה לעודד את האדם לקבל על עצמו עול תורה, ולשכנע אותו בכדאיות הדבר שיביא להסרת העולים הכבדים של עול מלכות ועול דרך ארץ. לפי המשך-חכמה המשנה באה להתריע בפני האדם שיבין שקבלת עול תורה אינה פשוטה והיא באה עם איבוד כל מיני פריבילגיות שאולי קיימות אצל מי שדווקא פורק ממנו עול תורה. 

אולי ר' מאיר שמחה בעל המשך-חכמה פירש כך את המשנה משום שהוא לא הרגיש שעם קבלת עול התורה העבירו ממנו עולים אחרים. 
הנה כמה תיאורים של הגאון הרוגוצ'ובי בהשוואה לעמיתו לרבנות דווינסק ר' מאיר שמחה (הדברים מובאים במאמרו של הרב מיכאל אברהם בספר רבנות האתגר):
'שמור נפשך' - היתה הסיסמא של הגאון הרוגוצ'ובי. הוא עצמו ארז את רכושו ומטלטליו [בתחילת מלחמת העולם הראשונה] ויצא לו לדרכו [...]. למרות שחלק מביתו נהרס על יד פגז אקראי, רבי מאיר שמחה סרב לזוז ממקומו. חבריו והקהילה ברובה דחקו בו לעזוב את דווינסק. 'כל עוד יש תשעה יהודים בדווינסק, אני אהיה העשירי', ענה להם הרבי. 'האם חייך לא חשובים לך?' התחננו בפניו. 'גורלו של היהודי האחרון בדווינסק יהיה גם גורלי', הוא ענה. 

יחסו כלפי אנשים שבאו להתייעץ בענייני הלכה היה נוקשה למדי, והוא היה שולח אותם להיוועץ בר' מאיר שמחה, מכיוון שאין לו זמן לעניינים כאלה. 'אין לי זמן' הפך להיות שמו השני של הרב חסר הסבלנות הזה, שהיה נדמה שהיה חי בעולמות אחרים. כיצד מתנהלת הקהילה שלו, או כל דבר בעל ענין ארצי היה מחוץ לתחום הענין שלו. כל חייו ומחשבתו היו מרוכזים בספרי התלמוד. הוא היה יותר רב למלאכים מאשר לבני תמותה רגילים. 

הרוגוצ'ובר כנראה העדיף את פשט המשנה, המשך-חכמה נאלץ למצוא פירוש אחר למשנה...

יום שבת, 3 במאי 2014

הרב עובדיה הדאיה על הקמת מדינת ישראל והיחס לחילונים

הרב עובדיה הדאיה
מקור: http://bit.ly/Q1a0Yq
צדיק אחד שלח אלי את דבריו של חכם עובדיה הדאיה, בעל שו"ת ישכיל עבדי, שכתב במלאת עשור למדינת ישראל. בדבריו הוא מתייחס לטענות כנגד הקמת מדינת ישראל כאילו שזה נגד "שלוש השבועות" וכן לכך שהמדינה הוקמה ע"י אנשים רחוקים מתורה ומצות.
את דבריו המלאים ניתן לקרוא כאן.
כאן אני מבקש להסב את תשומת הלב לדברים שהוא כותב שיש להם גם קשר אקטואלי:
ולכן עם שאנו רואים בחוש לכמה מהמתפרצים והפושעים בא׳׳י, הרי מצוה, זו של חיבת הארץ, וריבוי הישוב שמתרבה על ידם, בהחייאת השוממה, וריבוי הבנינים, שבהם מתישבים כמה וכמה עולים חדשים, החרדים על דבר ה' ומקימים בתי כנסיות ובתי מדרשות בכל אתר ואתר, הרי בזה לוקחים חלק גם אלה שאין להם יד ושם בתורה ובמצות, כי הרי עם ישראל, כולו בבחי׳ גוף א׳, ואין לך אדם מישראל, שאין לו חלק בתורה ובמצות שעושה חבירו, והרי מצוה זו כדאה להגן עליהם להיות להם שארית בארץ.

וזה לפע״ד כוו׳ [=כוונת] אוז״ל, רקנים שבך מלאים מצות כרמון. שעם שלעין נראה שהוא חסר מכל, אך הרי יש לו חלק בתורה ובמצות שעושים חבריו, שע׳׳ז תיקן האר״י ז״ל, לומר האדם טרם עשייתו שום מצוה 'בשם כל ישראל' ובפרט לפי מה שהסברנו דכל אלה הישובים שנעשו ע״י אלה החפשים, ומתיישבים בהם, אנשים דתיים שעוסקים בתורה ובמצות, הרי מזה עצמו כבר מגיע להם חלק ג״כ, ובפרט כאשר הולכים למלחמה נגד האוייב, להגן על הארץ ועל יושביה, הרי אין לך מצוה, יותר גדולה מזו, ויש בה כדאי להכריע את הכף לטובה, וזה תלוי בשיקול אל דיעות, שלפעמים מצוה, אחת מכריעה נגד כמה אלפי עבירות, ולכן כל שאנו רואים, שהארץ לא הקיאה את אלה המוחזקים לעינינו כרשעים, עלינו לומר, כי בודאי שיש להם איזה מצות גדולות ששקולים כנגד כמה אלפי עבירות ושיש בהם כדאי להכריע את הכף לזכותם, וזה, תלוי בשיקול אל דיעות, ואנחנו לא נדע.

יום חמישי, 1 במאי 2014

מצב החירום של מוסדות החינוך הדתיים לאומיים

לפני כשבוע התקיימה כינוס חירום של ראשי מוסדות חינוך בציונות הדתית. ניתן להאזין לחלק מהדברים שנאמרו בכנס כאן.
עד כמה שהצלחתי להבין בפיהם של ראשי המוסדות עלו מספר טענות:

- על פי התוכנית החדשה של הבגרויות שהגה שר החינוך הרב שי פירון התלמידים יוכלו להיבחן בבגרות חמש יחידות רק בשני מקצועות, מלבד חשבון ואנגלית. פירושו של דבר הוא שלאחר שהתלמיד בוחר מגמה, יש לו אפשרות להיבחן רק בעוד מקצוע אחד. זה יוצר שתי בעיות: עבור מרבית התלמידים בישיבות תיכוניות ואולפנות שעד היום נבחנו בחמש יחידות גם בגמרא/תושב"ע וגם בתנ"ך, יהיה עליהם כעת לבחור בין תנ"ך לבין גמרא/תושב"ע על מה להיבחן בבגרות. וכן, עבור תלמידים מצטיינים שעד היום יכלו לבחור ביותר ממגמה אחת, לא ברור מה בדיוק הם יעשו במידה והם לומדים בישיבות תיכוניות או אולפנות.
המחנכים תובעים משר החינוך לאפשר לתלמידי/ות הישיבות התיכוניות/אולפנות להמשיך ולהיבחן כפי שהם נבחנו עד עתה.
טענה זו של ראשי המוסדות היא הטענה היחידה שאינה קשורה בכסף ותקציבים (לפחות לא ישירות, נראה בהמשך שבעקיפין יש קשר), אלא היא ערכית. שר החינוך טוען שעתה יש למוסדות אפשרות ללמד "לשמה", ושעד היום הבחינות לא ממש הוכיחו את עצמן כמגבירות של הידע בקרב התלמידים. מנגד, טוענים ראשי המוסדות שרק במוסדות אליטיסטיים יצליחו להחזיק בתלמידים ללמוד מקצועות שאין מאחוריהם תמריץ בצורת בחינה חיצונית.
להבנתי, אכן תוכניתו של שר החינוך אכן יש בה הימור די רציני, הן מצד החשש שבעוד שנים לא רבות יבוא שר אחר שישנה שוב את המצב, והן מצד החשש שהמוסדות לא יצליחו ללמד ללא תמריץ הבחינות. עם זאת, אני חש שראשי המוסדות עושים לעצמם חיים קלים מדי כשהם תובעים להשאיר את המצב הנוכחי על כנו. זה נראה מופרך שכל מערכת החינוך בארץ תעבור טלטלה ורק החינוך הדתי ימשיך במסלול שמשרד החינוך רואה בו מסלול שלילי. אני חושב שנדרשת כאן חשיבה מחודשת של ראשי המוסדות והליכה לדרך חדשה. לדוגמא, אינני מבין מדוע צריך בגרות חמש יחידות בתנ"ך וחמש יחידות בגמרא. מי קבע שיחידה אחת בגמרא צריך להיות שמונה דפים? מדוע שלא תהיה בגרות אחת שתיקרא "הבגרות בתורה" ובה יהיו מספר יחידות בתנ"ך, עיון ובקיאות, ומספר יחידות בגמרא/תושב"ע?

- כפי שהזכרנו לעיל, יש גם היבט כלכלי לשינוי המוצע בבגרויות. ראשי המוסדות טוענים שאם יהיו פחות בגרויות אז יהיה פחות תקציבים לשעות לימוד. לדוגמא: אם ישיבה תיכונית תיבחן בבגרות רק על גמרא ולא על תנ"ך, הם חוששים שהם לא יקבלו תקציב למימון שיעורי תנ"ך.
משר החינוך וכן מגורמים נוספים שמעתי שאין שום כוונה לקצץ בשעות הלימוד, אלא רק במבחני הבגרות. עם זאת, אני יכול להבין את החשש של ראשי המוסדות שגם אם לעת עתה לא יקצצו בשעות הלימוד, בעוד שנים לא רבות יבוא שר חינוך אחר שישאל מדוע מתקצבים מקצועות שלא נבחנים עליהם לבגרות.

- עוד טוענים ראשי המוסדות שהדרישה להוריד את שכר הלימוד היתה לא סבירה. ליתר דיוק, הם היו מוכנים להורדה מסוימת, אך הדרישה להוריד מתחת להורדה שאליה הם הסכימו היתה מוגזמת ופגעה בהתנהלות התקינה של מוסדות החינוך.
אין לי את הכלים לבחון את הטענות הללו. עם זאת, אני רואה היטב מסביבי שהישיבות התיכוניות והאולפנות מלמדים הרבה פחות שעות ממה שלימדו מוסדות דומים לפני כעשרים שנה. אם לא ימצא שביל הזהב שיאפשר להורים לקבל, תמורת תשלום יחד עם מימון ממשלתי, חינוך כפי שהם קיבלו וכפי שהם מעוניינים, אני לא אתפלא אם הישיבות התיכוניות לא פשוט יתפצלו לשני חצאים - לימודי החול יהיו תחת בית ספר מוכר וממומן ע"י משרד החינוך ובמחצית השניה של היום התלמידים יהיו רשומים למוסד פרטי שיתנהל מאותו מבנה ושעליו ישלמו ההורים.
המצב כיום שהמוסדות אינם יכולים לגבות כסף מההורים, עבור חינוך שהם מעוניינים בו, ומאידך הם אינם מקבלים תקציבים ללמד את מה שהם וההורים מעוניינים בו, הוא מצב לא טוב.

- ראשי המוסדות טוענים טענות קשות כנגד משרד החינוך על קיצוץ בתקציבי הישיבות התיכוניות. אני לא הצלחתי להבין מה המציאות כיום: האם מוסד (חילוני או דתי) המעוניין להוסיף מקצוע למערכת יכול להוסיף כאוות נפשו ולקבל על כך תקציב ממשלתי? אם לא, אני לגמרי מבין את משרד החינוך שממאן לממן את הישיבות התיכוניות מעבר למה שמקבל תיכון חילוני. אם כי, כאמור, אני סבור שיש לאפשר להורים לממן את תוספת החינוך אותו הם מעוניינים להעניק לילדיהם.
גם בנושא זה נדרשת חשיבה מחוץ לקופסא וצעדים אמיצים של ראשי המוסדות. כידוע, אחת הבעיות הקשות במגזר הדתי לאומי אלו המוסדות הקטנים. יש הרבה הגיון בהתנגדות לכיתות גדולות מדי, אך אין הגיון בהקמת ישיבה תיכונית תחת כל עץ רענן. לא צריך להיות נביא (או שוטה) כדי לנחש שיבוא יום ומשרד החינוך יודיע שהוא לא מתקצב כלל מוסד עם פחות ממספר מסוים של תלמידים. כדאי שראשי המוסדות יעשו חושבים כבר היום, כדי למנוע משבר שיבוא מאילוצים חיצוניים.