יום שבת, 28 בפברואר 2015

הבעיה המוסרית במצוות מחיית זרע עמלק - הרב רבינוביץ'

עסקנו בעבר בבלוג זה בנושא המצוה למחות את זרעו של עמלק (ראו הפניות בסוף פוסט זה). בשבועות האחרונים הגיע לידי ספרו המחשבתי החדש של הג"ר נחום אליעזר רבינוביץ', ראש ישיבת ברכת-משה במעלה אדומים, "מסילות בלבבם". במאמר בספר תחת הכותרת "המוסר הטבעי ומוסר התורה", הרב דן ביחס בין המוסר האנושי לבין מוסר התורה. במהלך דבריו הוא עוסק בשאלה כיצד ניתן לגשר בין ציווי התורה למחות את זרעו של עמלק לבין המוסר הטבעי האנושי.

הנה מסקנת דבריו (עמ' 90, ההדגשה במקור):
יש להדגיש עיקרון יסודי - כאשר יש פער בין כללי המוסר לבין ציווי שאיננו נוהג למעשה, אל לו לאדם לשנות את העקרונות המוסריים שלו אך בגלל הציווי שנהג בעבר, ובפועל כבר אין לו שום יישום, אלא עליו לשמור על השיפוט המוסרי, ואת המצווה ניתן להשאיר ב"צריך עיון", ולהכיר בכך שיש דברים שאיננו מבינים. 

בפסקה שלאחר מכן הוא דן בדברים המפורסמים שנאמרו בזמנו ע"י הגרי"ד סולובייצ'יק ב"קול דודי דופק":
שמעתי מפי אבא מרי זצ"ל, כי כל אומה המתנכלת לכלות את כנסת ישראל הופכת על פי ההלכה, עמלק.
וכך מתייחס לדברים אלו הרב רבינוביץ':
אמנם יש שציינו בשם אחד מן הגדולים בדור הקודם, שכל הקם על ישראל - דינו כעמלק, ואף נאמרו דברים בסגנון דומה בדורות עברו, אולם אין זה אלא על דרך הדרוש, כי יש שהיה צורך לעודד את המעונים והנרדפים מבני עמנו, לסמוך על הבטחתו של הקב"ה שיבוא היום ויניח לנו מכל אויבינו וישלם גמול לשונאינו. ואמנם כשהדברים נאמרו בדורות קודמים - השומעים הבינו שאין אלו דברי הלכה כפשוטם, אלא דברי דרוש והגות על דרך משל ומליצה, ואין לערבב בין התחומים. 
רשימות קודמות בנושא מחיית עמלק:
מצוות מחיית זרעו של עמלק - חלק א'
מצוות מחיית זרעו של עמלק - חלק ב'
מצוות מחיית זרעו של עמלק - חלק ג'
מצוות מחיית זרעו של עמלק - עוד על שיטת הרב סולובייצ'יק

יום רביעי, 25 בפברואר 2015

דו שיח בין אני לעצמי

נכתב ע"י רב החפץ בעילום שמו

אני: מחר יש ברית בשעה 12.30. אי אפשר שלא להגיע. הרי להורים כל כך חשוב שהרב יהיה.
עצמי: אבל ב-14.00 נקבעה לי פגישה. את הברית עצמה יסיימו עד אז, אבל מה עם סעודת המצוה?
אני: רק רגע, הם בכלל מצפים שאבוא? אולי הם עושים את זה רק בחוג המשפחה והזמינו כמות מצומצמת של מנות, ואני סתם גוזל את כבשת הרש.
עצמי: אבל אני זוכר מקרה אחר, שבו הכינו להרבה אורחים, והם לא באו, איך הם ירגישו אם גם אני "אברח"?
אני: מה אעשה? אשאל אותם? הם לא יעיזו להגיד לי שהם מעדיפים שלא אבוא. הרי הם מנומסים ומכבדים אותי. הם לא ידברו כך אל הרב שלהם גם אם הם חושבים אחרת.
עצמי: אז אי אפשר לשאול אותם. פשוט נחכה קצת, נראה מי מגיע לסעודה, ניכנס לומר 'מזל טוב', ואם נרגיש שמצפים או שיזמינו במפורש, אז נישאר...
אני: ואולי אם יראו שאתה נכנס, ירגישו לא נעים ממך ויזמינו אותך לשבת. מהיכן הם ידעו שאתה 'מת' ללכת משם?
עצמי: נו... את הסיכון הזה חייבים לקחת...
אני: אבל מה יהיה עם הפגישה? – אין ברירה. אי אפשר לפגוע במשפחה שיש לה שמחה. נדחה את הפגישה בשעה. אני מקווה שזה יסתדר.
עצמי: אבל רגע... אם אשאר לסעודה, הם בטח יבקשו ממני לומר דבר תורה.
אני: מה הבעיה? נותנים לך קצת כבוד, קח אותו!
עצמי: אבל מתי אכין אותו?
אני: עזוב, תשלוף משהו... אולי תגיד מה שאמרת בברית שלהם לפני שנה, בטח אף אחד לא זוכר...
עצמי: מה פתאום? כמו שאני מכיר אותם הם מצפים למשהו מיוחד בשבילם, מושקע, כמו שהיה בברית של...
אני: בעצם, מי אומר שהם בכלל רוצים דבר תורה של הרב? בטח הסבא הזה ידבר, והסבא הזה ידבר, והוא מדבר קצת ארוך, וגם האבא צריך להסביר את השם שבחר, ובטח יש איזה דוד שיש לו מה להגיד. רק אני חסר להם?!
עצמי: ואולי לא. אולי אין אף אחד שיגיד, ואולי מאוד חשוב להם שדווקא הרב ידבר. איך הם ירגישו אם הם בנו על זה שהרב יאמר דבר תורה, ואילו הרב עצמו ייעלם פתאום באמצע הסעודה כי הוא הולך לפגישה?...
אני: אבל זו פגישה מאוד חשובה. הם צריכים להבין שיש לרב שלהם עוד כמה משימות בחיים חוץ מאשר להיות בברית שלהם!
עצמי: הם הרי לא יודעים עד כמה הפגישה הזאת חשובה, ומבחינתם, לגשת אליהם בלי הכנה מוקדמת, להגיד 'מזל טוב' וללכת, זה ממש פגיעה!
אני: טוב, אז אשאל אותם למה הם מצפים.
עצמי: מה אתה חושב לעצמך? שתשאל אותם אם הם רוצים דרשה של הרב והם יגידו: "תודה, לא צריך"?! – אפילו אם יש להם רשימת נואמים ארוכה כאורך הגלות, לא תהיה להם ברירה אלא להגיד שהם ממש מחכים למוצא פיך... מילא אם לא תשאל, הם יוכלו "להקטין ראש" ולא לשים לב לזה שהרב הכין דבר תורה במאמץ גדול ויתאכזב אם לא יוכל לומר אותו; אבל ברגע שאתה שואל, הם בוודאות יפרשו שאתה מצפה לכך שיכבדו אותך בדרשה!
אני: אז מה אתה יכול לעשות? לבוא לסעודת המצווה, לשבת עד שפתאום "יתקילו אותך" או לחכות שעה וחצי עד סוף רשימת הנואמים, לא להגיע לפגישה שכבר דחית בשעה, ואז לגלות שמכריזים על ברכת המזון ובעצם בזבזת את הזמן שלך לחינם?!
עצמי: מה? יש ברירה אחרת?!
אני: אולי פשוט תשתף את כולם בדילמה הבלתי פתורה שלך!
עצמי: לא הבנתי. מה אתה מציע לעשות?
אני: תיגש לבעל השמחה, תגיד לו שאתה לא יודע אם הוא רוצה שתדבר או לא, תבהיר לו שמצדך זה בסדר לבוא לסעודה וזה בסדר שלא, שמצדך זה בסדר לתת דרשה וזה בסדר להיות בשמחה ולא לדבר [כמובן, אל תספר לו על הפגישה שתיאלץ לבטל או על זה שדווקא הפעם לא עולה לך לראש שום רעיון טוב לדרשה...], והוא יבין.
עצמי: באמת?! אתה רציני?! אתה יכול לצפות שכל אחד – במיוחד בזמן לחץ – יבין את המסר המורכב והמתפתל שלך, ויגיד לך את מה שהוא באמת חושב, בלי לנסות "לפרשן" אותך לכאן ולכאן?!
אני: מה הבעיה?
עצמי: אני יכול להגיד מראש מה תהיה התוצאה: אחד יבין שאתה "מת" לדרוש וזו הדרך שלך לומר את זה בעדינות, ואז הוא יזמין אותך גם כשזה לא מתאים לו, ועוד יכעס עליך שאתה כזה רודף כבוד, והשני יבין שאתה "מת" להיפטר ממנו ולברוח, ירגיש לא נעים לעכב אותך, וירגיש רע עם זה שהרב "ברח" מן השמחה שלו, בעוד שהוא נשאר בשמחה באירוע של השכן?
אני: טוב, אז אין ברירה אלא לבוא לסעודה ולחכות עד שיתברר מה עובר בראש של אבי הבן. ואת הפגישה לדחות לעוד שבועיים (בתקווה שאז לא תהיה ברית נוספת באותה שעה בדיוק...).
עצמי: ואולי הדרך הטובה ביותר היא לשתף את כולם בדילמה הזאת, בלי קשר לאירוע מסויים...?
אני: ואז הם יבינו?!

עצמי: אולי...

יום רביעי, 18 בפברואר 2015

עוד בנושא גלאים בשבת

היום במהלך שיטוט ברשת מצאתי את התשובה הקצרה הבאה, בשמו של הרב יצחק זילברשטיין (קישור):
הליכה ברחוב הגורמת הדלקת אור בפתח בנין 
לאחרונה נפוצה התופעה, שבכניסות לבתים מסויימים הותקנו מנורות גדולות, הנדלקות (ע"י 'עין אלקטרונית') כאשר עובר האדם בסמוך לכניסה. שאלתנו היא, האם מותר לעבור במקומות אלו, כאשר האדם הולך לדרכו ואינו חפץ כלל בהדלקת האור, באופן שיודע על מציאות האור הנדלק? (השאלה מתייחסת להולך רגל שאין לו אפשרות לזוז הצידה, או שלא קיימת אפשרות נוחה של הליכה בדרך חלופית). 
תשובה: נראה שבמקום צורך, יש להקל בכך, משום שהאדם אינו מעוניין כלל באור הזה, ואין כאן תועלת המיוחסת אל האדם כלל, ואין לו קשר ישיר למלאכה, אלא היא נפעלת בריחוק ממנו, ולכן אין זו 'מלאכת מחשבת', ואפשר להקל לעבור שם במקום צורך, כאשר אי אפשר ללכת בנקל בדרך אחרת[11]. 
ואם הדבר אפשרי, יעבור שם ב'שינוי' באופן שילך אחורנית. וכמו שמצינו במסכת שבועות (י"ז:): "הנכנס לבית המנוגע דרך אחוריו טהור, דכתיב: 'והבא אל הבית', דרך ביאה אסרה תורה", (וע"ש בתוס' ד"ה דרך). כך גם בענייננו, הליכה לאחוריו אינה דרך הליכה רגילה[12], ולכן יש להקל בה במקום הצורך, באופן שאינו מעוניין כלל באור שנדלק, ואין לו תועלת ממנו.
בדברים אלו אין חידוש גדול, ודומני שהם די מוסכמים. הגם שיש הרבה מה לדון מה הכוונה שהאדם "אינו חפץ כלל בהדלקת האור" - האם הכוונה שהוא אינו זקוק לאור, או שהכוונה היא שהדלקת האור אינה מועילה לו בשום צורה?

בכל מקרה שם בהערת שוליים #11 מובא הדבר המעניין הבא:
יעויין בספר ארחות שבת (פרק כ"ו סעיף ל"א) שכתב בשם כמה מגדולי הדור שההליכה ברחוב הגורמת להדלקת האור מותרת מהטעמים הנ"ל. וסברא נוספת הביא בשם הגר"ש אויערבאך שליט"א, שבכגון דא האדם הוא כחומר ביד היוצר, ואין כאן אדם שעושה מלאכה. וכעין מה שכתב הר"ן בשם הרשב"א בסוף פרק האורג, שמותר לאדם לנעול את הדלת על מנת לשמור על ביתו, על אף שיש בתוכו צבי שניצוד מחמת מעשיו, ורואים אנו שלא כל דבר שנעשה על ידי האדם בהכרח, מתייחס אליו, ובנידון דנן עדיף טפי. (וע"ע בספר שולחן שלמה ח"ג עמ' פ"ב הערה ל"א).
בדברים אלו הוא מציין לספר אורחות שבת. שם מובא כך:
ההולך ברחוב ויודע שבעברו ליד כניסה לבנין מסוים ידלק אור ואין בדעתו להכנס לשם אלא הולך הוא לדרכו, הורו גדולי הוראה שמן הדין אין בזה איסור, ולכן מותר במקום הצורך לילך שם. אמנם מסתבר שאם אפשר בקל לילך הדרך אחרת יש לנהוג כן. 
ובהערה מד מובאים הדברים המעניינים והזהירים הבאים (מתוך תוכנת "אוצר החכמה"):


הדברים המובאים כאן בשמו של הרב שמואל אוירבך הם חידוש גדול:
האדם בכגון דא כחומר ביד היוצר ואין כאן האדם העושה מלאכה. 
דברים אלו בהבנתם הפשוטה קרובים מאד לשיטתו של הרב נחום אליעזר רבינוביץ' שהארכנו עליה בעבר.
אינני יודע היכן דברים אלו של הר"ש אוירבך כתובים, ובאלו גבולות הוא הגביל את דבריו. אולי מי מהקוראים יוכל להחכימני.

הדברים המתפרסמים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה

עוד רשימות בנושא:
- גלאים בשבת - דעת הרב ואזנר
- גלאים בשבת - דעת הג"ר אשר וייס
- גלאים בשבת - דעת הג"ר נחום אליעזר רבינוביץ'
- הפעלת חיישנים בשבת
- הפעלת חיישנים בשבת - תגובת הרב ישראל רוזן
- הדיון ההלכתי סביב מכשירי חשמל בשבת - כמה עדכונים