יום שני, 25 ביולי 2022

תגובה לביקורת על הספר "נפשי בשאלתי", מאת: הרב יוני רוזנצוויג

 


את התגובה הבאה לביקורת הספרים שפרסמתי אודות הספר "נפשי בשאלתי" פרסם הרב יוני רוזנצווייג בעמוד הפייסבוק שלו:


כשכתבנו (אני וד"ר הריס) את ספרנו, ידענו – ואפילו קיווינו – שהספר יעבור ביקורת רצינית, הן על ידי אנשי מקצוע והן על ידי רבנים. לפני כמה שבועות פרסם במקור ראשון אבי גוזלן ביקורת מנקודת ראותו כאיש מקצוע. אף שלא הייתי יכול לצפות את תוכנה הספציפי של הביקורת, בהחלט הייתי מודע לסוג הביקורת: האמנם דייקנו מספיק בספר, הן בהצגת המקרים, והן בפסיקת ההלכה? האם השארנו מספיק מקום, הן לשיקול הדעת של הפוסק והן לשיקול הדעת של איש המקצוע? אני חוזר ואומר את מה שכתבתי בהקדמתי: היה קשה מאוד לכתוב את הספר הזה, כיוון שהשפה ההלכתית הרגילה שמשתמשת בהגדרות ידועות מראש ומיישמת אותן למקרים ספציפיים, לא ממש עוברת חלק בתחום הזה של בריאות הנפש. על כן, חשבתי שהביקורת של אבי גוזלן אכן במקומה, ויהיו בהחלט תיקונים מהסוג הזה במהדורה השנייה.


מהצד הרבני, צפיתי מראש שהספר יבוקר מאחת משלוש הסיבות הבאות: (א) הוא מקל מדי. (ב) הוא לא מבוסס מספיק. (ג) הכותב דתי-לאומי (ליברלי?) מדי, ואין לסמוך על דבריו. כדי להקדים תרופה למכה, ביססתי בצורה נרחבת את כל הפסיקות, ואף הבאתי פסיקות של תלמידי חכמים מכל הקשת הרבנית. אבל אתמול פרסם "רב צעיר" ביקורת שלא צפיתי אותה מראש (קישור בתגובה הראשונה), ואני עדיין לא כל כך בטוח שאני מבין את טיבה של זו.


לפני שאני נכנס לפרטי פרטים, אנסה לסכם את מה שאני מבין כעיקר הביקורת: ספר שבא לתת כלים בידי רבנים כדי לפסוק, צריך להיכתב כשו"ת, ולא כספר הלכות. הספר כפי שהוא כתוב, או שלא מחדש דבר (בחלק מסעיפיו) או שאינו מבסס מספיק את החידוש שבו (בחלק אחר), ועל כן אין הוא מצליח לסייע ביד הרב לגבש דרך פעולה הלכתית. אני מדגיש כבר בשלב זה שאולי לא הבנתי נכון את הביקורת, אבל נראה לי שזו הכוונה. מכאן והלאה אגיב בנקודות-נקודות, כדי שיהיה מסודר.


(א) במידה מסוימת הספר הוא אכן שו"ת, כשמתחשבים בפריסת השיקולים שנעשית בהערות השוליים. גם הרב-המבקר מזכיר זאת בביקורתו. נכון, זה לא בנוי כשאלה-תשובה, אבל אני חושב שזה לא כל כך שונה, ונותן כיווני חשיבה. מכל מקום, בהתייחס לפסקה הפותחת של הרב-המבקר, אני באמת סבור שאם יש מישהו שסבור שצריך להיכתב ספר אחר בנושא – שיכתוב. אחת התקוות הגדולות שלי הינה שהספר שלי יהיה הראשון, אבל בהחלט לא האחרון. וייתכן שבעתיד גם אני אפרסם ספר במודל כזה.


(ב) האם קהל היעד הוא רבני? גם, בהחלט. ומבחינתי הספר הוא הצלחה גם בעולם הרבני אפילו אם אסתפק רק בדברים שבפסקה הסוגרת של הרב-המבקר: "לא פעם במהלך הקריאה מצאתי את עצמי מהרהר בכך שלא הייתי מודע שיש אנשים שפעולה מסויימת נצרכת להם, או שמצווה מסויימת קשה להם באופן מיוחד. בזה אני חושב שהספר הוא הצלחה". אני חושב שהעלאת המודעות היא חלק מהמטרות של הספר. אבל בעיקר בעיקר קיוויתי שהספר יעזור למתמודדי הנפש, ומהם אני מקבל משובים מאוד משמעותיים. לא בגלל שהם בהכרח היו צריכים לפסיקה כזו או אחרת, אלא בגלל שהספר חושף את עולמם בפני הציבור, וזה מאוד משמעותי להם. הכאב שלהם מקבל הנכחה, וגם אם רק השגנו את זה – דיינו.


(ג) הרב-המבקר לא כתב זאת במפורש, אבל רמז על כך שהסגנון שלי הוא ארוך, עד כדי טרחני. אני רוצה לכתוב כאן שאני מודע לכך. זו ביקורת שאני מקבל שנים רבות. אני מאריך יותר מדי, מביא יותר מדי מקורות, מצטט יותר מדי. את מה שהיה אפשר לכתוב בכמה שורות אני כותב בכמה פסקאות. ולכאורה אין בכל האריכות הזו שום תוספת. מצד אחד, אני מקבל את הביקורת הזו. אבל מצד שני, אני חושב שדווקא בספר הזה יש לכך הצדקה. דווקא כשמדובר בספר ראשון מסוגו, שבו יש לחשוש לפקפוקים מכל מיני כיוונים (ואני נפגש עם כאלו כל הזמן כשאני מדבר בפני רבנים), חשוב לבסס את הדברים בצורה משמעותית. כמו כן, הארכתי בהבאת מקורות כדי לתת כלים למי שנכנס לתחום בפעם הראשונה ורוצה לראות את כל מה שיש בעניין. אז כן, אני יודע שאני מאריך מאוד, לפעמים יותר מדי. אולי גם בפוסט הזה...


(ד) חלק מהביקורת היא שלא חידשתי דבר בכמה נושאים שבהם הארכתי הרבה. לפני שאני נכנס לדוגמאות הספציפיות, אני רוצה לומר שאני לא בטוח שזו ביקורת. אם כל מה שאני כותב זה פשוט – הרווחנו הרבה. אבל אני תוהה אם הביקורת של הרב-המבקר איננה מעידה אלא על עצמו (ושכמותו), כלומר: היא אנקדוטלית. אצלו לא מדובר בחידוש, אצל אחרים כן (פגשתי את אותם אחרים, אז אני בטוח בקיומם). אבל ייתכן מאוד שהאשם תלוי בי: מרוב שהארכתי, או שהדברים נעשו פשוטים עד כדי כך שלא היה צריך להאריך בהם (מלכוד 22), או שמרוב האריכות אלמנט החידוש כבר לא ניכר לעין, והיה צריך להדגישו. זו בהחלט הערה שאפשר לקחת למהדורה השנייה.


(ה) עכשיו להיכנס להערות הספציפיות. הרב-המבקר כותב שהארכתי בנושא השטות ללא סיבה: "בעיני, הדיון בנושא הזה קצת מיותר - מי שהולך כמו שוטה ומדבר כמו שוטה, הרי הוא שוטה". אני חושב שהניסוח הזה מטעה בפשטותו. מה זה "הולך כמו שוטה ומדבר כמו שוטה"? הכוונה היא לרמב"ם: "שהוא מהלך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים"? כי אם זו ההגדרה היחידה, אז אני מסכים, האריכות היא אך למותר. אבל מה עם אדם שאומר שיש מכונית שחונה מחוץ לביתו, ולדעתו עוקבים אחריו יום-יום – האם לשוטה ייחשב? האדם הזה, לכאורה, יכול לקיים מצוות כאחד האדם, אבל מצד שני הוא "מדבר שטויות", מה דינו? ומה לגבי אדם בהתקף מאני, ש"מרגיש מעולה", מרגיש כמו סופרמן, שהוא יכול לעשות הכל? האם לשוטה ייחשב? ומה נאמר לר' משה פיינשטיין שטען שאדם שאומר שהוא משיח, עולה על עצים ועושה עוד על מיני מעשים מוזרים, שדווקא לא החשיב אותו לשוטה? אני חושב שהנושא דווקא דק הרבה הרבה יותר. ונכון, המעיין בסעיפי הספר ובנספח לא ימצא התייחסות לכל מקרה ומקרה מאלו – מהסיבה הפשוטה שזה באמת מסובך לקבוע כלל ונזהרנו בזה – אבל בהחלט נמצא שם כיווני חשיבה והדרכות כיצד לגשת אל הנושא.


(ו) גם בנוגע לפיקוח נפש יש מה לדון, ובעיקר בנושא של סכנת אבר לשיטת רבינו תם, ספק פיקוח נפש, וכן בהגדרה השלישית של פיקוח נפש שעוסקת בעצם ההידרדרות למצב של שטות. אבל לא אתעכב על כך כיוון שהרב-המבקר לא התעכב אף הוא.


(ז) אולי ההערה המשמעותית ביותר מבחינתי של הרב-המבקר, הייתה בנוגע לחולה שאין בו סכנה. ראשית, כתב שהייתי צריך פשוט להכריז על כל אלו כאנוסים (בדוגמאות שהביא לכל הפחות), ושנית כתב שהקטגוריה עצמה לא מבוססת דיה. בשני הסעיפים הבאים, ענה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.


(ח) אונס רחמנא פטריה: ראשית, אינני מסכים שכל חולה שאין בו סכנה הוא מיניה וביה גם אנוס. אולי גם הרב-המבקר לא התכוון כך אלא דווקא במקרים שהזכיר, אינני יודע. מכל מקום, ודאי שאין זה מספיק להזדקק לקטגוריה זו, כמו שלא מצאנו בשולחן ערוך (או"ח, שכ"ח) שהזדקק לכך לעניין חולי הגוף, אלא קבע הלכה בנוגע לחולה שאין בו סכנה לעניין דאורייתא ודרבנן ומלאכת גוי וכו'. אבל מעבר לכך, אני חייב להדגיש שמתמודדי הנפש עצמם לא בהכרח מרגישים כך בכלל, לפחות לא באופן קבוע. מצבם משתנה במשך היום, וקשה לכמת אותו. ממש אתמול ישבתי עם מישהי שאמרה לי: אני לא מרגישה שאני יודעת מה ההגדרה ההלכתית שלי, כי כל שעה ביום זה קצת שונה, וברגע זה יכול להשתנות. זה מסובך. להגיד לאותה אישה שהיא אנוסה לא לקיים את המצוות – אני לא יודע אם היא בכלל הייתה מסכימה איתי שהערכת המציאות הזו נכונה. לכן אני חושב שצריך להיזהר בקטגוריה הזו, אף שאני גם כן מציע אותה במקומות שונים.


(ט) חולה שאין בו סכנה – כמו שהרב-המבקר יודע, כתבתי על כך נספח שלם. ביססתי את הדברים על פי שברי מקורות (כי אין הרבה על הנושא הזה), אבל אם רוצים מישהו שאומר את הדברים במפורש – הרי בשו"ת חלקת יעקב קובע מפורשות שיש דבר כזה: חולה שאין בו סכנה בחולי הנפש. ומאז מוצאים ביטויים כאלו פה ושם. אני חושב שזו גם סברה פשוטה, אבל כאמור השקעתי מאמצים רבים גם להראות שמקורותינו תומכים בכך. ועדיין: על טעם וריח אין להתווכח. אם הרב-המבקר לא השתכנע, אשמח לקרוא את עיונו בנידון לכשיצא (איני כותב זאת בציניות. אשמח באמת).


בסופו של דבר, אני שמח גם בביקורת הזו, הרי היא כמוסה עמדי עד למהדורה בתרא, שם בעזרת ה' ניישם את כל מה שלמדנו, הן מהמבקרים, והן מהמשבחים.

יום שבת, 23 ביולי 2022

ביקורת ספרים: "נפשי בשאלתי" מאת: הרב יונתן רוזנצווייג וד"ר שמואל הריס


 אומרים שביקורת הספרים הכי נבזית היא כזו שבו המבקר כותב: ממש חבל שהמחבר כתב את הספר שהוא רצה לכתוב ולא את הספר שאני רציתי שהוא יכתוב. שוב ושוב ניסיתי לבדוק את עצמי אם הביקורת שאני מתכנן לכתוב לא נכנסת לקטגוריה הזאת של הביקורת הנבזית, ולכן גם השהיתי את פרסומה. אך כעבור זמן וכשהגעתי למסקנה שבכל זאת אני חושב שלדברים שיש לי לומר יש תרומה לשיח סביב הספר הזה, החלטתי בכל זאת לפרסם את הדברים.

כשהספר "נפשי בשאלתי - הלכות בריאות הנפש" הגיע לידי, הייתי בטוח שמדובר בספר שו"ת. כך שכבר כשפתחתי את הספר הייתי מופתע. בספר קרוב ל500 עמוד: חציו פסקי הלכות וחציו נספחים. פסקי הלכות כתובים כסעיפים המחולקים לפי נושאים, כשלכל סעיף נלווית הערת שוליים ארוכה המרחיבה על השיקולים שהובילו לפסיקה שבראש העמוד ומביאה דעות שונות בנושא. הנספחים ברובם הינם מאמרים תורניים ארוכים, של עשרות עמודים, על נושאים כלליים הקשורים לנושאי הספר.

אחרי ההפתעה הראשונית ניסיתי להתרכז בספר שלפני, אך גם לאחר שקראתי בו התחזקה אצלי התובנה שאם אני קהל היעד לספר הזה (ואינני בטוח אם זו הנחה נכונה או לא) הרי שלענ"ד היה נכון יותר להוציא את הספר כספר שו"ת. אם אכן המחברים מבקשים להגיש בפני ציבור הלומדים כיצד נכון לגשת לפתרון שאלות הלכתיות מורכבות בנושאי בריאות הנפש, הרי שהדרך לעשות זאת הוא על ידי הדגמה כיצד הם ניגשים למגוון בעיות בנושא ופותרים אותן. מתודת השו"ת עוד יותר נצרכת בתחום ששום מקרה אינו ממש דומה למשנהו.

ולאחר פתיחה זו, נתייחס למה שכן יש בספר.

במבוא לספר מתריע הרב יונתן רוזנצוויג (עמ' יט, הדגשים במקור):

"כל סעיף מתאר מקרה מסוים, אך המקרה המסוים מספק מעין קרש קפיצה למקרים אחרים, שכן דרכו נחשפים העקרונות שמביאים לפסיקה. מתוך המקרה המסוים, ניתן ללמוד כיצד לפסוק גם במקרים דומים-אך-שונים שמתחדשים מדי יום ביומו. נקודה זו חשובה מאד להבנה, בעיקר לרבנים המעיינים בספר זה. חשוב להדגיש: אין לדמות מקרה למשנהו. עצתנו לרב המחפש תשובה בספרנו היא לדלות מכאן אך ורק את עקרונות הפסיקה. את הפסיקה הלכה למעשה יש לעשות אך ורק לאחר התייעצות הן עם שואל השאלה והן עם הרופא המטפל." 

אעפ"כ אני חושב שניתן להוציא את הכללים הבאים מתוך פרטי ההלכות המפורטים בספר:

א. שוטה פטור מכל מצוות התורה. אעפ"כ אם אפשר לסייע בידו לקיים מצוות יש בזה תועלת. 

ב. אדם הסובל ממחלת נפש הקרובה להביאו לידי סכנת חיים (סכנת אובדנות וכד') הרי שדינו ככל פיקוח נפש שניתן לעבור על מצוות התורה להצילו.

ג. אדם הסובל ממחלת נפש שאין בה סכנה מיידית לחייו, אך הוא אינו יכול לנהל אורח חיים "נורמליים" נידון כחולה שאין בו סכנה או כחולה עם סכנת אבר. 

נסקור את תרומת הספר בכל אחד מהסעיפים הנ"ל. 

בספר יש אריכות גדולה מאד בכל הנוגע להגדרת השוטה. הפרק הראשון בספר עוסק בכך. גם נספח א' עוסק כולו בנושא זה לאורך 50 עמודים. אך גם לאחר שצלחתי את הנספח כולו אינני יכול להצביע על מה המחבר מחדש בנושא הזה. בעיני, הדיון בנושא הזה קצת מיותר - מי שהולך כמו שוטה ומדבר כמו שוטה, הרי הוא שוטה. 

כמעט בכל פרק בספר מובאת ההערה הבאה:

"עוד שמענו בשם הרב נחום אליעזר רבינוביץ', על פי עדות נאמנה מתלמידיו, שבאופן כללי סבר שעצם עשיית המצוה יכולה לשמר אצל אדם חולה את תחושת הבריאות ועל כן יש חשיבות בכך שיקיים מצוות ושיסייעו בידו לקיימם."

מה משמעות ההערה הזאת?

הרי דבריו של הרב רבינוביץ' אינם "הלכתיים"! לכאורה המטפל, ולא הרב, הוא זה שהיה צריך לומר מה יסייע לשמור על בריאותו של המטופל. אלא, שלהבנתי, משמעות דבריו של הרב רבינוביץ' היא שבתחום הזה, של אדם המוגדר שוטה, השפה ההלכתית של חיוב ופטור אינה השפה הנכונה.

[עוד יש להעיר שלענ"ד אין מקום להביא בספר תורני עדות אנונימית. אם יש עדות כזאת, יתכבדו העדים וימסרו את עדותם באופן שניתן "להזימו".] 

בכל הנוגע לחולה נפש הקרוב לבוא לידי סכנת חיים ופיקוח נפש, לכאורה אין הרבה מה לחדש, שהרי הלכות פיקוח נפש ברורים וידועים לכל אחד. אך לא יהיה זה מוצדק לומר שאין בספר חידוש בסעיף הזה. החידוש בכל הנוגע לסעיף זה הוא באמירה שחולים מסוימים צריכים להיכלל בהגדרה זו, הגם שבמבט ראשון לא היינו מכלילים אותם שם. כדוגמא לכך, נביא סעיף העוסק באנורקסיה וצום יום הכיפורים:

"אצל [...] הסובלים מצימנות (אנורקסיה) יש לחלק בין שלושה מצבים: [...] במצב השני, הסכנה הגופנית המיידית חלפה, אלא שעתה יש צורך לטפל במחלת הנפש, ולהביא אותם לידי אכילה קבועה, על מנת שלא ישובו לפגוע בעצמם בצורה כזו. [...] אף כאן, אסור להם לצום כלל, אף לא לשיעורים, כי עדיין לא הגיעו למצב מאוזן, ומחלה קטלנית זו עדיין מקננת בקרבם באופן פעיל, ועל כן יאכלו על פי עצת הרופאים."

מתוך שלושת הסעיפים הנ"ל נדמה שהחידוש הגדול יותר נמצא בסעיף ג, בו המחברים מתייחסים לחולי נפש כחולה שאין בו סכנה. 

נביא שתי דוגמאות להמחשת סעיף ג :

"מי שמתמודדים עם דיכאון קליני [...] וסובלים בעקבות כך ממחשבות או רגשות המדרדרות את מצבם עד כדי מחשבות אובדניות (אך לא ברמה המגיעה לכדי ספק פיקוח נפש) או עד כדי השבתה משמעותית של תפקודם בתחומים מרכזיים וחשובים בחייהם, והכתיבה מסייעת בידם לגרש מחשבות אלו או לטפל בהן בצורה בריאה - יכתבו באופן שאין בו איסורי תורה, כגון ימני הכותב ביד שמאל, בשינוי או על ידי עט-שבת." (עמ' 112)

(בהערה לסעיף הנ"ל מובא שבשיחה עם הרב צבי (הרשל) שכטר הוא הגדיר אדם כזה כחולה שיש בו סכנה - מה שמתקשר למה שכתבנו לעיל על הסעיף השני.)

"הסובל מהפרעת חרדה מוכללת והצורך בכוונה שלמה בתפילה גורם לו לחרדה זו, אך תפקודו הרגיל אינו נפגע משמעותית בעקבותיה - ינסה להתפלל לפחות תפילה אחת בשבוע בכוונה, ובשאר התפילות יתפלל באופן פשוט על ידי אמירת המילים ותו לא. אולם, אם תפקודו הרגיל נפגע בעקבות חרדה זו, הרי מעיקר הדין הוא פטור מן התפילה כשזו מהווה מכשול לרפואתו השלמה. וכן מי שיכול להתפלל אלא שהקפדה על זמן התפילה גורמת לו חרדה זו עד כדי פגיעה בתפקודו הרגיל, אינו חייב להקפיד על זמנה". (עמ' 74)

התגובה הראשונית שלי לדברי המחבר בהגדרה ההלכתית הזאת היתה קושי להבין את הדיון. בעיני, הדיון העיקרי בחיוב לקיום מצוות במצבים כאלה היה צריך להיות נסוב סביב דין אנוס, ולא דין חולה. אם אדם לא מסוגל לצאת מהמיטה, אין זה משנה אם מישהו קשר אותו שם, או שהוא חולה מדי לקום מהמיתה, הרי הוא אנוס ופטור מהנחת תפילין. 

אך המחבר לא יכל להסתפק רק בשימוש בכלל ש"אונס רחמנא פטריה", ונצרך גם לכללי חולה שאין בו סכנה או סכנת אבר בכדי להתיר דברים (איסורים דרבנן, או מנהגי איסור) בקום עשה, כמו בדוגמא הראשונה לעיל. וכאן נדמה לי שעדיין חסרה ביסוס לעמדה ההלכתית הזו. הדוגמאות ההלכתיות הידועות עוסקות בדר"כ בטיפולים רפואיים הנצרכים על מנת לתקן את המצב של החולה, בכדי שלא ייגרם נזק ארוך טווח. במצבו של החולה במחלה נפש, לא ברור לי עדיין שזו מציאות זהה. 

לסיכום, הספר "נפשי בשאלתי" פותח צהר בפני הקורא אל תוככי ההתמודדויות של החולים במחלות נפש. לא פעם במהלך הקריאה מצאתי את עצמי מהרהר בכך שלא הייתי מודע שיש אנשים שפעולה מסויימת נצרכת להם, או שמצווה מסויימת קשה להם באופן מיוחד. בזה אני חושב שהספר הוא הצלחה. ועם זאת, להבנתי המחברים שאפו גם להעניק כלים בפני העולם הלמדני והרבני כיצד ניתן למצוא פתרונות לקשיים ולאתגרים המתעוררים בסוגית בריאות הנפש, וכאן אני בדעה שהספר קצת פספס ופורמט אחר היה מסייע יותר.  


יום שישי, 22 ביולי 2022

הרבנית אסתי רוזנברג על התמודדות בקהילה עם שאלת מקומן של נשים בקהילה


 הרבנית אסתי רוזנברג, ראש בית המדרש לנשים במגדל עוז, דיברה הערב במודיעין על שיתוף נשים בקהילה הדתית ועל פמיניזם דתי. הנה כמה נקודות שרשמתי לעצמי מתוך דבריה: 

- אני לא פמיניסטית ועובדת ה', כשני מעגלים שצריך לגשר ביניהם, אלא הפמיניסטיות שלי, כלומר הרצון שלי לקחת חלק בעבודת ה' הקהילתית, היא חלק אינטגרלי מעבודת ה' שלי.

- כמי שעומדת בראש מוסד שהוא ראש חץ, לא יכולה להנהיג בפועל את כל מה שהיא חושבת למותר. היא צריכה לקחת בחשבון שכל צעד שהיא תעשה יהיו לה תלמידות שיקחו עוד שני צעדים קדימה מצד אחד ומצד שני יהיו תלמידות שירגישו לא בנוח עם השינוי.

- במובן מסוים גם קהילה, כמו מוסד, צריכים לעשות את אותם השיקולים. הרי גם בקהילה, כל צעד שיעשו לכיוון אחד לא יהיה מספיק לצד אחד ומצד שני יגרום לאחרים להרגיש לא בנוח. לכן, השאלות אינן רק שאלות הלכתיות, מותר/אסור/מנהג, אלא שאלות של התנהלות קהילתית-חברתית נכונה.

- בניגוד לקהילה ולהתנהלות קהילתית, היחיד רשאי בהתנהלותו העצמית "ללכת עד הקצה", ולהגיע עד להיכן שההלכה מתירה.

- כל קהילה צריכה להיות כיום מוטרדת משאלת מקומן של הנשים בקהילה. זה צריך להעסיק אותנו, כדי שנשים יחוו עבודת ה' קהילתית וכדי למנוע תחושות של כעס בקרב נשים. כעס על התנהלות קהילה דתית כנראה לא ייעצר שם, אלא ילך ויתגבר לכדי כעס על עבודת ה' בכלל.

- צריך לזכור שהמשמעות של הלכה ועבודת ה' היא שבסופו של דבר יש גדרות התוחמים את ההתנהלות שלנו. זה נכון גם בדיני שבת וכשרות, לא רק בשאלת הצטרפות אשה למנין. 

- הבקשה הפמיניסטית-דתית להרחיב את מקומן של נשים בעבודת ה' הקהילתית נעשית בפועל בעשורים האחרונים בדרך כלל בתהליכים בריאים של בירור עמוק, ענוה וחוסר רצון להרוס מוסדות ותיקים אלא לבנות קומה חדשה על גביהם. זה לגמרי תהליך חיובי של עבודת ה'.

יום ראשון, 26 ביוני 2022

ספר וסדרת הרצאות באנגלית על קראים וקראות

 

לפני מספר חדשים הוציא לאור מו"ח פרופ' דניאל לסקר ספר מבוא על הקראים: "Karaism". פרופ' לסקר חוקר את הקראים כבר עשרות שנים, ובמסגרת עבודתו כבר הוציא לאור מספר ספרים בנושאים הקשורים לקראים. אך ספר זה הוא שונה בכך שקהל היעד שלו איננו חוקרים אקדמאיים אחרים המתעניינים והחוקרים את הנושא, אלא הציבור הרחב המעוניין להרחיב את ידיעותיו על חלק זה של העם היהודי. הספר יצא לאור באנגלית, בתקווה שבעתיד הוא גם יתורגם לעברית. 

בעקבות יציאת הספר לאור נתן פרופ' לסקר שלוש הרצאות באנגלית במסגרת Torah in Motion, גם הן מכוונות לציבור הרחב, בהם הוא סוקר חלק מהנושאים הנידונים בספר. 

  • ההרצאה הראשונה עוסקת בהיסטוריה של הקראים - מיהם ומהיכן הם הגיעו? 
  • ההרצאה השניה עוסקת במנהגי הקראים - אילו מצוות הם מקיימים וכיצד?
  • ההרצאה השלישית עוסקת בתרומה ההגותית של הקראים - פרשנות והשקפה.

הספר עצמו כתוב באנגלית מעט גבוהה, אך ההרצאות מאד מובנות, ובאופן שקצת הפתיע אותי הנושא גם די מעניין. 

לדוגמא, היום סיפרתי לחברים אודות תגובת הקראים באירופה לשנאת היהודים. במאות ה18 וה19 כששנאת היהודים ממוצא נוצרי הרימה ראש, בחרו הקראים להבדיל את עצמם מהיהודים הרבניים בזה שהם לא מאמינים בתלמוד, וההוראות האנטי-נוצריות מופיעות דווקא בתלמוד ולא בתנ"ך. לעומת זאת, כשהגיעה המאה ה20 ושנאת היהודים שינתה צורה, והזניחה את האמונה היהודית ואימצה את שנאת הגזע היהודי, היו הקראים צריכים דרך אחרת לבדל את עצמם מהיהודים הרבניים בעיני האנטישמיים. 


יום ראשון, 22 במאי 2022

2 ספרים על מגילת רות: "מניכור למלוכה" ו"אילת הלבנה"


לפני 3-4 שנים יצא לאור הספר "רות - מניכור למלוכה" של הרבנית יעל ציגלר. כתבתי עליו מעט בזמנו. הרבנית ציגלר כתבה למעלה ממאה עמודים על כל אחד מארבעת פרקי מגילת רות. ניתוחיה הם בסגנון פשט-ספרותי, כאשר בעיני לוז הספר הוא המבנה הספרותי של המגילה.

בקיצור נמרץ, ניתן לסכם את ניתוחיה של הרבנית ציגלר באופן הבא:

מבנה המגילה – המסגרת - פרק א' מול פרק ד':

  • לפרק א' יש מבנה פנימי כזה:

א) הקדמה האורכת יותר מעשר שנים (פסוקים א-ה). העבר

ב) נעמי וכלותיה: נעמי דוחה את כלותיה (רות וערפה). בחלק זה שוררת אווירה של מרירות ויאוש ותחושה שלמרות ההתעקשות של רות, אין באמת עתיד (פסוקים ו-יח).

ג) הפגישה בשער העיר: נעמי ואנשי העיר בית לחם; נעמי דחויה ומרות מתעלמים (פסוקים יט-כב).

  • למבנה של פרק ד' יש קשר בעל אופי כיאסטי למבנה של פרק א':

ג) הפגישה בשער העיר: בעז, הגואל ועשרה זקנים. העיר דואגת לנחלה של נעמי ולהמשכיות של המשפחה שלה. רות מתקבלת, מוערכת ומהוללת (פסוקים א-יב).

ב) נעמי ונשות העיר: נעמי מקבלת את כלתה (רות), אשר זוכה להכרה כמושיעה. בחלק זה שוררת אווירה של אושר והקלה, וישנה תקווה מפורשת לעתיד טוב (פסוקים יג-יז).

א) סוף דבר: מכיל עשרה דורות (פסוקים יח-כב). העתיד

מבנה המגילה – הפתרון – פרקים ב' וג':

  • בפרק ב' ישנן שלוש סצנות המתמודדות עם הבעיה הדחופה של חוסר מזון:

א) שיחה בין רות לנעמי: רות נחושה בדעתה לפתור את בעיית המזון (פסוק ב').

ב) רות ובעז בשדה: בעז נותן לרות אוכל ומציע לה פתרון שבאמצעותו תוכל לקבל מזון בעתיד (פסוקים ג-יז).

ג) שיחה בין רות לנעמי: רות מעבירה לנעמי את האוכל שבעז נתן לה, ומספרת לה על ההבטחה של בועז לעתיד (יח-כב).

  • בפרק ג' ישנן שלוש סצנות המתמודדות עם הבעיה של המשכיות בעתיד:

א') שיחה בין רות לנעמי: נעמי נחושה בדעתה לפתור את הבעיה של ההמשכיות (פסוקים א-ה).

ב') רות ובעז בשדה (בגורן): בעז מבטיח שהוא יביא גואל שיגאל את רות (ונותן לה אוכל כסמל של הבטחה זו) (פסוקים ו-טו).

ג') שיחה בין רות לנעמי: רות מעבירה לנעמי את האוכל שבועז נתן לה ומספרת לה על ההבטחה של בועז לעתיד (טו-יח).

הספר של הרבנית ציגלר היה כה מוצלח בעיני שכשהגיע לידי הספר "אילת הלבנה - בין סתרי מגילת רות" של הרב משה מילר, שיצא לאור ממש לאחרונה, שאלתי את עצמי: האם יש אפשרות שהמחבר הצליח להוסיף משהו (ולא רק משהו, כ350 עמוד!) על גבי ספרה של הרבנית ציגלר?

אז הופתעתי לגלות שהתשובה היא חיובית. הספר של הרב מילר לוקח כיוון פרשנות שונה לחלוטין מזה של הרבנית ציגלר. זה לא שאין בכלל דברים שחוזרים על עצמם בשני הספרים, ברור שיש, אבל ככלל יש כאן פנים חדשות.

הקו בו הולך המחבר הוא מה שנדמה לי מכונה בישיבות "עומק הפשט". המחבר משתמש הרבה בהרמזים המזכירים לו מקומות שונים בתנ"ך (לדוגמא: חיבור הפסוק מהמדינה "וישת עליה ויבא העיר" עם בנם של אדם וחווה: שת, וכך עם הפסוק "שת לי... זרע אחר" המתחבר עם המדרש על אותו פסוק, וכן מדרש נוסף העוסק במעשי בנות לוט המדבר אודות 'זרע ממקום אחר', שהוא זרעו של משיח), וכן במדרשי חז"ל. 
אם הייתי צריך לומר מה הקו המרכזי במגילת רות אותו מבקש המחבר להציג, הייתי אומר כך:
תפקידה של רות, בהצטרפה לעם ישראל, ובגידול שושלת המלוכה שלה, הוא בהבאת או תיקון השורש החיובי שהיה קיים בסדום. בדחיית מידת החסד בסדום היתה נקודה אחת חיובית והיא שמקבל החסד נהיה תלוי בנותן החסד. זו הסיבה שבסדום דחו את מידת החסד, וזו הסיבה שלוט דחה את החסד של אברהם. החסד המושלם הוא חסד של אמת, הקיים רק אצל המת, שכן המת לא ירגיש תלוי ומחוייב ליושב החסד. חסד "מתוקן" הוא כזה שהנותן מרגיש מתוגמל באופן אחר, והמקבל יכול להיות בטוח שגם הוא מתגמל באופן מסוים את הנותן. את התיקון הזה מביאה איתה רות מהסבא שלה, לוט, ומסדום, ומלמדת את אנשי בית לחם. היא מתחברת לבועז, שגם הוא יוצא דופן על רקע התנהגות אנשי בית לחם, ומהזיווג הזה יצא מלכות ישראל.




יום שני, 21 במרץ 2022

יצא לאור: "קרוב אליך" מאת: הרב זאב קרוב

 

הספר "קרוב אליך", יומנו האחרון של הרב זאב קרוב, הוא ספר קטן וקצר, אך חזק מאד. הספר-היומן מחזיר את הקורא אחורה בזמן לתקופה בה המחבר גילה לראשונה על הגידול בגופו. משם, אנחנו מלווים את מחשבותיו של הרב המחבר עד סמוך להיפרדותו מן העולם הזה.
המחבר שומר על אופטימיות לאורך התהליך, ומחפש תמיד למצוא את הטוב ואת נקודות האור.
הנה פיסקא אחת לדוגמא (עמוד 112):
"זה שבוע שבמדינה משתוללות שרפות ענק שכילו בתים רבים. אישה מחיפה, שביתה נשרף כליל, נשאלה לתחושותיה לאחר שנשארה ללא כלום, וענתה בטבעיות: 'ללא כלום?! יש לי את בעלי, את ילדיי ואת חיי!'.
בהמשך מראיינים אדם אחר, שגם ביתו שלו נשרף כליל. 'נותרת ללא בית', אומר לו המראיין, ואותו אדם משיב: 'נותרתי ללא חיים. הבית היה כל חיי'.
הכל ענין של נקודת מבט! הלב פועל ומרגיש מה עיקר ומה טפל בחיינו."

שו"ת בדי הארון - גיור

 

לפני כמה שבועות קבלתי חוברת שהוציאו לאור בישיבת עתניאל. מדובר בהדפסה של שבעה סימנים בנושא גיור מתוך החלק הרביעי מספר השו"ת של הרב רא"ם הכהן.
הסימנים אינם רק בעלי מכנה משותף של עיסוק בהלכות גירות, אלא יוצרים יחד טיעון בעד גיור קטנים.
הסימן הראשון מבסס את הטענה ששאלת הגיור העומדת בפנינו היא שונה מציאותית והלכתית משאלות גיור שנידונו בדורות הקודמים, ולכן צריך לבחון אם השיקולים שעלו במהלך השקלא וטריא במהלך הדורות עדיין נכונים באתגר ההלכתי העומד לפתחנו בדורנו זה.
הסימן השני עוסק שכך שיש שתי עילות לגיור קטנים: "זכין לאדם שלא בפניו", ו"ניחא ליה במאי דעביד אבוהון [=נח לו במה שעושה אביו]".
הסימן השלישי דוחה את הדעה בראשונים שגיור קטן הוא מדרבנן.
הסימן הרביעי דן בשיטות הראשונים בענין קבלת מצוות הגיור אצל גדולים, ומסיק כי אין גירות של אדם בוגר ללא קבלת מצוות.
הסימן החמישי דן במרכיב קבלת מצוות בגיור של קטנים.
הסימן הששי דן בדעה שהושמעה בשם "כמה תלמידי חכמים" שאי אפשר לגייר קטנים שאמם גויה, כי אז בית הדין מכשילם באיסור בישולי גויים, ודוחה את הדעה הזאת מצדדים שונים.
הסימן השביעי והאחרון דן בחובת כיבוד אב ואם אצל גרים.

יום ראשון, 20 במרץ 2022

אחר מיטתו של הרב חיים קנייבסקי

אי אפשר להתחיל לדבר על הרב חיים קנייבסקי מבלי להזכיר את הייחוס שלו.

ר' חיים היה אחיין של החזון-איש, האיש שהפך את בני-ברק לבני-ברק שאנחנו מכירים, והאיש שאחראי ליצירת מושג ה"אברך", אדם שמשקיע את זמנו בלימוד תורה, הגם שאינו מחזיק בשום משרה תורנית. 

היותו אחיין לא הסתכם בכך שאמו היתה אחות החזון-איש, אלא הוא גדל ממש באותו בית בו גר ולמד החזו"א. משפחת קרליץ (החזו"א) חסוכי הילדים ומשפחת קנייבסקי (שר' חיים היה בנם היחיד) חלקו את אותה דירה, כך שלכל דבר ועניין ר' חיים זה הדבר הקרוב ביותר לבן של החזון-איש. 

גם לולי היותו גיס לחזון-איש, כנראה שאביו של ר' חיים היה מתפרסם בעולם היהודי. הוא נודע בכינוי הגאון הסטייפלר ומחבר ספרי הקהילות-יעקב.

ר' חיים עצמו נשא לאשה את בת הרב יוסף שלום אלישיב, מי שכונה בזמנו פוסק הדור.


ההכרות הראשונה שלי עם שמו של ר' חיים, היה לפני כשלושים שנה, עת שבתתי אצל קרובי משפחה בבני-ברק. חלפנו על פני הדירה הקטנה ברחוב רשב"ם, והמארח שלי הצביע ואמר: כאן גר יהודי בשם ר' חיים קנייבסקי, שמסיים פעם בשנה את כל התורה כולה. כדי לעמוד ביעד הזה, הסבירו לי בזמנו, הוא קובע לעצמו סדר יום לימודי מאד מדוקדק ועמוס. המארח שלי המשיך: בכל חודש היה לומד 1/12 מההספק השנתי כך שבסוף השנה יוכל לסיים הכל. בשנה מעוברת יש לו חודש יתר, והוא מקדיש את החודש הזה לכתיבה (עד היום אינני יודע אם התיאור הזה הוא מדוייק, אך כך הוסבר לי בזמנו).

ההיקף והידע שלו היו עצומים ורחבים, אך בכתיבתו הוא העדיף להתמקד דווקא בנושאי נישה, שמעטים לפניו עסקו בהם. כך שכל אדם שירצה לעסוק בעתיד באחד הנושאים עליהם כתב יצטרך להכיר וללמוד את מה שר' חיים כתב בנושא. לא רק מפני שכמעט ואין ספרים אחרים בנושאים אלו, אלא גם בגלל שכתיבתו היתה מקיפה מאד. על ספריו נהג לחתום בראשי תיבות של שמו ושם אביו: שי"ח בהגרי"י (שמריה יוסף חיים בן הגאון רבי יעקב ישראל).


על העמל וההתמדה לעמוד בסדר היום העמוס שהציב לעצמו הוא גם שילם מחיר. שוב ושוב תראו בתיאורים שיתפרסמו עליו שהיה חסר לו ידע בסיסי בהוויות העולם, ידע שלכאורה כל ילד קטן מחזיק. לדוגמא, הרב אדלשטיין בדברים שפורסמו בשמו הזכיר שר' חיים כנראה לא ידע את שמות הרחובות מסביב לבית בו גר. גם אם תיאורים אלו קצת מוגזמים, הם כנראה לא רחוקים מאד מהמציאות. 

בניגוד לחמיו שישב שנים על כס דיינות, והיה צריך אגב זה להכיר "איך עובד העולם" וכך הפך ברבות הימים ל"פוסק הדור" הליטאי, ר' חיים ישב כל חייו ספון בביתו על תלמודו. הידע הרב שהיה לר' חיים היה ידע אקדמי, ולא ידע מעשי. לכן, כמעט ולא תראו בפרסומים החרדיים תואר של "פוסק" נלווה לתארים שלו. דווקא התואר החליפי שייצרו העיתונים החרדים, "שר התורה", הלם אותו כאדם ששלט בכל שטחי התורה. השאלות הרבות שהגיעו אליו מדי יום, עליהם נהג להשיב במילים בודדות בלבד וללא נימוק, היו ברובם התלבטויות בהבנה, כשהשואל היה מציג שתי אופציות להבנת ענין מסוים, ור' חיים היה משיב א או ב. גדולתו היתה בידע התיאורטי ולא בזה הפרקטי.


דומני שהתיאור לעיל הוא מה שישאר מזכרונו של ר' חיים בדורות הבאים, אך בדור הזה לא ניתן לסיים את התיאור עליו מבלי להזכיר עוד פרט אחד: הנגישות. יחסית לאדם בגילו ומעמדו הוא היה מאד נגיש. הוא כנראה ראה בזה חשיבות מיוחדת, כי את הדבר היקר ביותר עבורו הוא היה מוכן להקדיש לצורך כך: זמנו. 


חבל על דאבדין ולא משתכחין.


תיקון ממגיב בפייסבוק:
ר' חיים זצ"ל לא היה בן יחיד
הוא היה הבכור אבל היו לו שתי אחיות (הרבנית ברזם שטיפלה בהוצאת ספרי קהילות יעקב של אביהם הסטייפלר זצ"ל והרבנית ברמן שהיא חמותו של רבי אליעזר כהנמן נשיא ישיבת פוניבז')

(התמונה: מוויקיפדיה)