יום שלישי, 15 בנובמבר 2022

ביקורת ספרים: "יש סדר לש"ס" מאת: הרב אחיקם קשת

הרב אחיקם קשת, תלמיד חכם המסתופף בבית המדרש של ישיבת מרכז הרב, שלח לי חוברת שכתב לאחרונה: "יש סדר לש"ס". החוברת עוסקת בלימוד המוכוון לזכירה. המחבר מנסה לשכנע שיש לומר: לא עוד למידה שבסופה בתקווה אזכור כמה פרטים שלמדתי, אלא כל שיטת ואופן הלימוד הוא מוכוון לכך שאזכור את הכללים של הסוגיא.
אז איך עושים את זה?
המחבר מונה כמה כללים, ביניהם:
1. תקרב את הלימוד לעולם שלך - אם למדת סוגיא העוסקת במידה (אמה, מיל, וכד') מסוימת, תתרגם את המידה ליחידות שאתה מכיר מחייך ותתן דוגמא: ארבעה מיל זה כמו המרחק בין X לY. אם למדת כלל התנהגותי - הבה דוגמא חיה לאותו כלל.
2. בסיום כל קטע שלמדת, תשאל את עצמך: מה אני רוצה לזכור מהקטע הזה? תסכם לעצמך בקצרה את עיקרי הסוגיא, בהתמקדות על הכללים ובהזנחת הפרטים.
3. תשקיע בהבנת סדר הדברים בלימוד (על זה ניתן שם הספר "יש סדר לש"ס). אם תבין שיש נושא למסכת, ויש נושא מרכזי לפרק, ויש קשר בין הסוגיות בפרק, הרי שהקישור בין הסוגיא שלמדת אמש לסוגיא שתלמד היום יהיה קל יותר, וכתצטרך לזכור היכן למדת נושא מסוים, תוכל יותר בקלות להזכר בכך. לזה המחבר קורא "יותר גלידה, פחות מברג", מכיוון שבכל בית תמיד תדע היכן למצוא את הגלידה, אך קשה יותר למצוא היכן המברג.
שוב ושוב חוזר המחבר על כך שהחשיבות בזכרון אינה רק לכך שצריך לדעת את מה שלומדים, אלא גם כדי לשפר את חוויית הלימוד בכלל. מי שזוכר גם ירגיש סיפוק גדול יותר בלימוד, וזה ייתן לו תיאבון ללמוד ולזכור עוד.
מי שמכיר את ספריו הקודמים של הרב אחיקם, כבר יידע שסגנון הכתיבה שלו הוא מאד נח לקריאה, וחוברת זו אינה שונה מכך.
החוברת נמצאת גם ברשת - כאן


יום שבת, 22 באוקטובר 2022

ביקורת ספרים: "ושמו אחד" מאת: הרב יעקב נגן, הרב שראל רוזנבלט והרב אסף מלאך

 הספר "ושמו אחד - ריפוי הקשר בין ישראל ודתות העולם" מזמין את הקורא לשקול מחדש את התפיסה שלו בנוגע לקשר בין ישראל ודת ישראל לבין דתות אומות העולם, ובייחוד הנצרות והאיסלם. לאורך רובו של הספר, כל אחד מהפרקים מוקדש להוגה אחר בתולדות המחשבה היהודית, ולניתוח עמדותיו ודעותיו בנוגע לדתות השכנות לו. כל אחד מפרקים אלו מחולק לשני חלקים: בחלקו הראשון של הפרק מנתח מחבר הפרק (אחד משלושת מחברי הספר) את תפיסתו של ההוגה, חלקו השני של הפרק הוא אוסף ציטוטים ומקורות מפרי עטו של אותו הוגה המונגשים לקורא כדי שזה יוכל ללמוד את המקורות בעצמו, לנתחם, ולהגיע למסקנות בעצמו. בחלק השני של הספר מתמקדים המחברים בחכמו ישראל הראשונים, כרבי יהודה הלוי והרמב"ם, ובחלק השלישי בחכמי ישראל האחרונים, כרב קוק וכרב זקס. 

החלק הראשון של הספר מתמקד בעיקרו במקרא, והוא נועד להניח את היסוד המחשבתי עליו הספר מונח. המחבר מציג נבואות שונות באשר ליחסי ישראל והגויים לעתיד לבוא: חלק מהנבואות עוסקות בהיררכיה כזו שישראל למעשה שולטים באומות העולם, לעומת נבואות אחרות בהן יש תיאור של שיתוף פעולה בין ישראל לאומות בבקשת ה'. התזה אותה מניחים המחברים בפנינו מבקשת לטעון שעלינו לפעול לקיום אותן נבואות, ולא לחכות שהן יתקיימו מעצמן ללא מעשי ידי אדם. ולא רק זה, אלא שביכולתנו להחליט איזה מסוגי הנבואות השונים יהיה זה שבני אדם יביאו להגשמתו. הנבואה אותה פועלים מחברי הספר להגשים הם דברי צפניה הנביא: "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד".

בפרקים בהם מנתחים המחברים את חכמי הדורות יש כמה דיונים מעניינים, כמו למשל דעתו של הרב קוק על הדת הנוצרית. כתביו המוקדמים של הרב קוק מעידים על ראייה לא-שלילית, ואולי אף חיובית, של הדת הנוצרית. כמו למשל בדבריו הבאים בעין איה, שנדמה לי שלא הובאו בספר הזה (ראו כאן):

"א"כ צריכים כל המדות הרעות וכל דרכי ע"ז ושיטות של כל מיני כפירה לצאת אל הפועל. והוא הארך אפים שהקב"ה נותן לעוברי רצונו, שהם עוברים הרצון התכליתי. אמנם מפני אריכות הגדולה של הפנים השונים שהרצון האלהי הכללי יושג על ידם, הם נסבלים, והם ג"כ נאחזים בכללות הסבות שלהבאת טובה לעולם. וכשם שקילוסו של הקב"ה עולה מן הצדיקים כך הוא עולה מן הרשעים . ע"כ ראוי לברך בכל ראותו ע"ז הנסבלת מרב טוב ד', להיות נותן טהור מטמא, כרוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו, ותתברר מזה ג"כ מדת הסבלנות ע"פ איכותה האמיתית, עם ההבנה השלמה בדרכי ד' הגדולים, חסדך ד' מלאה הארץ."

בשלב מסויים, בתחילת המאה העשרים, הרב קוק שינה מגמה והחל לעסוק בביקורת חריפה כלפי הנצרות. המחבר מסביר כי שינוי המגמה ביחס לנצרות בא משינוי הזרמים האידיאולוגיים שהיו נפוצים באותה תקופה ומהצורך להיבדל מהם. מגמתו הראשונית של הרב קוק היתה כנגד הכופרים, ולכן הוא ראה צורך להתייחס לדת, כל דת, באופן חיובי משהו. לעומת זאת, בשנים המאוחרות יותר הרב קוק ראה צורך דווקא לעסוק בייחודיות של עם ישראל ובדגש על התבדלותם מאומות העולם, ולכן ראה צורך להדגיש את הביקורת על דתות אחרות. בסיום הפרק דן המחבר במשמעות הדברים לימינו אנו (עמ' 207):

"אם כנים דברינו הרי שמשנתו של הרב קוק מורה לנו להביט באופן ישיר וכן על מציאות ימינו, לבחון את רוחות התרבותיות המנסרות בחלל העולם ולהבין את מצבו על עם ישראל בעת הזאת. לאור זאת עלינו להחליט אם נכון לקדם את המגמה המשתפת או לחלופין את זו הבדלנית או שמא לשלב את שתיהן בדרך כלשהי." 

בשלב זה, בפרק על הרב קוק וכן בפרקים נוספים בספר, מכניס המחבר כשיקול חשוב את השינויים שחלו בנצרות הקתולית במהלך מחציתה השניה המאה העשרים, ובייחוד ועידת הותיקן השניה, שבה היתה "עיסוק אינטנסיבי בתיקון עמוק של יסודות הדת הנוצרית שהביאו לאנטישמיות" (שם). 

את עצמי אני שואל: האם זה אכן שיקול חשוב ומכריע בדיון שלנו על היחס שלנו לנצרות? התשובה לא ברורה לי.
אינני ממעט בחשיבות הנצרות הקתולית, ואף לא בחשיבות השינויים בתיאולוגיה של הכנסיה הקתולית במהלך המאה ה20, אך יש לזכור שרק מחצית מהנוצרים הם קתולים. נניח שנאמץ את דעת המחבר כי ועידת הותיקן השניה היא נקודת תפנית ביחס שלנו לדת הנוצרית-קתולית, האם עלינו עתה להעמיק חקר בתיאולוגיה של כל קבוצה נוצרית סביב העולם כדי לקבוע את עמדתנו כלפיה? ומה לגבי כל מיני דתות במזרח, איזה תיאולוגיה אמורה לגרום לי להתייחס אליהם יותר בכבוד, ואיזה להפך? [ואם תרצו, האם אנחנו בכלל בטוחים שהרב קוק בכלל התייחס לכנסיה הקתולית, ולא לכנסיה האורתודוקסית (אני מניח שבין חוקרי משנתו של הרב קוק יש תשובה ברורה לשאלה הלא-כל-כך חשובה הזאת)?] 

חוץ מהשאלה הזאת, לאורך 250 העמודים הראשונים של הספר ניסרה בראשי שוב ושוב השאלה: מה למעשה רוצים המחברים? נניח ואני מקבל את עמדתם שיש להתייחס בכבוד לדתות אחרות, מה זה אומר? כיצד אני אמור לשנות את התנהגותי היום-יומית? מעבר לשאלה הפילוסופית, כיצד אמור להשפיע עלי משנתו של רבי אליהו בן-אמוזג, מעבר לידיעה שכך הוא סבר? ומעבר לזה, האם זה באמת משנה כיצד התייחס רב פלוני או אלמוני לדתות סביבו? האם אפשר להשוות את מציאות חייהם של אותם חכמים למציאות של מדינת ישראל ריבונית? 

לאחר קריאת מרבית פרקי הספר, כשכבר הייתי על סף הרמת ידיים, הגעתי לפרק המתחיל בעמוד 253 (אין מספרי פרקים בספר): "'בקשו פניו תמיד': דתות העולם כעבודת ה' הצומחת מלמטה", ושם סוף סוף מצאתי תשובה לשאלותי. 

בארץ זה אולי פחות ידוע, אך דומני שברבנות המודרן-אורתודוקס בארה"ב כל שאלה ביחס לשיתוף פעולה ולקיום שיח בין-דתי יוביל ישירות לעיסוק במאמר מכונן שפרסם הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק בשם Confrontation. כבר מהשם, שפירושו בעברית הוא התנצחות או עימות, אפשר להבחין שפניו של הרב סולובייצ'יק לא היו לעבר "ריפוי הקשר בין ישראל ודתות העולם". מגמתם של מחברי הספר "ושמו אחד" היא לחלוק על עמדתו של הרב סולובייצ'יק בנוגע לשיח בין-דתי, שלעמדתו של הרב לא היה מקום לשיח בין-דתי למעט מרחבים הומניטריים ותרבותיים. לדעת המחברים על עם ישראל, לפחות זה שיושב במדינת ישראל, להוביל את התהליך הגאולי של "כי אז אהפוך על עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד". 

אינני רואה פסול בהצבת סימן שאלה על האימוץ המוחלט של עמדתו של הרב סולובייצ'יק, ולכן אני חושב שהקריאה של המחברים בספר היא בהחלט לגיטימית. אך גם אחרי זה, אינני יכול לומר שאני מבין מה המציאות האידיאלית אליו שואפים המחברים. האם קריאתם/ספרם היא רק לרבנים ולמנהיגי העדה הדתית? האם יש נפקא-מינה לשיטתם גם לאנשים פשוטים שאולי לא פוגשים בנוצרים כלל, או שאולי הם עובדים עם מאמינים נוצרים בחו"ל? 

בעמוד 261 הם מגדירים את יעדם כך (הדגש במקור):
"בעוד ג'ון לנון קרא לעולם לדמיין מציאות של אחדות מתוך ביטול הזהויות והגבולות הדתיים המפרידים בין בני האדם, הרי שבקשתנו איננה ביטול זהות וגם לא יצירת זהות אחידה, אלא מציאות של חיבור מתוך שוני."
ושם בהמשך:
"האחווה לזולת מתעצמת כאשר היא מגיעה מתוך נקודות העומק ומתוך הזהות העמוקה. מעתה היא איננה מתבססת רק על מוסר ודרך-ארץ משותפת אלא על שותפות בעבודת ה'"
האם מובן מזה למה הכוונה המעשית של דבריהם? לי עדיין לא ברור. 
יתרה מכך, המחברים אינם מתייחסים לסכנות (התבוללות?) שעלולות להתרחש בעקבות קבלת (או הקצנת) משנתם. בעיני זה חסרון לא קטן. בייחוד כשרוב הספר מתייחס ליחסם של חכמי ישראל מסויימים לאומות העולם ולדתותיהם, כיצד המחברים מתייחסים למחברים שהתייחסו באופן אחר?  
לדוגמא, איך המחברים סבורים שיש להתייחס לדעות כמו האבני-נזר (שו"ת אבני נזר חלק אורח חיים סימן לב) הקובע שלא ניתן להתפלל בבית שמעליו גר נוצרי:
"בדבר המנין שרוצים לעשות להתפלל בחדר שעל גבו דר ישראל ועל גבי הישראל דר נכרי. וכ"ת אוסר מחמת דברי הט"ז או"ח סימן קנ"א [סק"ד] שאם דבר טינוף או עכו"ם מפסיק בין מקום שמתפללין בין השמים אין התפילה יכולה לעלות. וכל עכו"ם יש לו ע"ז בביתו, והט"ז מדמה להא דסימן נ"ה ביש הפסק בינו ובין המקום שאומרים בו קדושה אם יש במקום ההפסק דבר טינוף או עכו"ם אינו עונה עמהם. דאף דמחיצה של ברזל אינה מפסקת. אבל מקום שאסור להתפלל שם מפסיק, והוא הדין שמפסיק בין המנין לשמים. כנים דבריו"

לסיכום החוויה שלי מקריאת הספר "ושמו אחד" הייתי אומר כך:
הייתי מעדיף אילו המחברים היו מתמקדים בהצגת השקפת עולמם המורחבת בפני הקוראים, ובמהלך מהכלל אל הפרטים לפרט אלו תחנות הובילו אותם לבניית השקפת עולמם זו ומהם הסכנות וההזדמנויות בהם הם נתקלו אחר אימוץ השקפה זו. אני חושב שהייתי מוצא בזה הרבה עניין וזה היה מאתגר את תפיסותי, יותר מאשר לקרוא ניתוח על מחברים שונים במהלך הדורות, שכל אחד מהם חי במציאות ובנסיבות שונות מאתנו וגם אחד מהשני. אני מברך על הצגה ופתיחה לדיון של נושא שאני לא רגיל להיפגש בו, ונדמה לי שזה הספר הראשון בדור האחרון שעוסק בו (ואולי אפילו הספר הראשון שעוסק בכך בהתייחס למציאות של מדינת ישראל ריבונית). אך לטעמי הצגת הדברים היתה צריכה להיות שונה. 



יום ראשון, 9 באוקטובר 2022

ביקורת ספרים: שיעורי הרב רא"ם מראה כהן ח"א


 בשבועות האחרונים אני קורא/לומד את "שיעורי הרב רא"ם על מסכת יומא" (או אולי הכותרת היא "שיעורי הרב רא"ם - מראה כהן" תחליטו אתם לפי התמונה). עד כה סיימתי שבעה שיעורים מתוך חמישה עשר שיש בכרך הזה, שהוא אמור להיות כרך ראשון לעוד כרך אחד לפחות שעתיד לצאת לאור בעתיד.


מצד אחד הספר המדובר הוא כרך נוסף בסדרת "שיעורי הרב רא"ם" שמוציאים לאור בישיבת ההסדר בעתניאל בשנים האחרונות. מצד שני מדובר בכרך שהוא עומד בפני עצמו, שונה במעט מכרכי השיעורים האחרים, ואף עשוי לענין גם את מי שלא בהכרח מתעניין בכרכי השיעורים האחרים. הספר מורכב מהשיעורים שהרב רא"ם נתן במהלך עשרות שנים בבית המדרש של הישיבה לאחר סיום תפילת ליל יום כיפור, ומטבע הדברים השיעורים שונים במהותם משיעורים כללים הניתנים בישיבה, מהם מורכבים כרכי השיעורים האחרים.


ספרים העוסקים בעבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים צריכים לבחור נתיב בין עיסוק במה שנקרא למדנות לבין מחשבה. העיסוק הלמדני הוא יבש יותר ופחות מלהיב לעומת העיסוק המחשבתי שבו קל יותר להציע רעיונות שובי לב אך הן פחות מבוססות על מה שאפשר לכנות שרשרת הדורות. כל ספר בתחום בחר לו נתיב, יש המתמקדים רק במחשבה ויש רק בלמדנות, ויש המנסים לשלב בין השניים. הספר של הרב רא"ם מנסה לשלב בין שני התחומים. אישית, השילוב הוא בדיוק במינון שחיפשתי. 

הספר נפתח בפרקים מחשבתיים, המהווים הקדמה לסדר העבודה. הפרקים הבאים הינם למדניים יותר, אך עם נגיעות מחשבתיים שגם מחברים בין הלמדנות לבין העקרונות המחשבתיים שנבנו בפרקי ההקדמה. בפרקים מאוחרים יותר בספר (שטרם הגעתי אליהם) יש חזרה לנושאים מחשבתיים. 

הספר בנוי על פי סדר מסכת יומא (שהוא גם סדר העבודה) ולכן הנושאים הלמדניים בהם דן הכרך הנוכחי הם הפרישה לפני יום הכיפורים ובגדי הבד של הכה"ג. זאת, מלבד השערים המחשבתיים, כאמור. הכרך הבא אמור לעסוק בעבודה עצמה.


באחד הפרקים המחשבתיים המהווים הקדמה המחבר מסביר כיצד סדר העבודה אמור לתקן את חטא אדם הראשון, כשקדש הקדשים משמש מעין גן עדן (עם הכרובים...) והכהן הגדול בא ויוצא ממנו בשלום. 

בפרקים הלמדניים העוסקים בפרישת הכה"ג, המחבר עוסק במחלוקת ריש לקיש ורבי יוחנן באשר למקור ממנו לומדים את הפרישה, ימי המילואים או הפרישה של משה לקראת העליה להר סיני. הוא מבחין בכך שההבדל ביניהם הוא האם הפרישה מלכתחילה נועדה להיות ששה או שבעה ימים. כאשר ששה ימים משמעותו שהוא מכין ליום השביעי, לעומת שבעה ימי פרישה והכנה הם בעלי משמעות עצמית ולא רק הכנה ליום השמיני.


אני מאחל לצוות שעובדים על הוצאת הכרך הבא שיצליחו במלאכתם במהרה.


השיעור הראשון בספר מתחיל בניתוח סיפור גן עדן. עפ"י המחבר, המחשבה הלכתחלאית של הבורא היתה שיהיו שני עולמות: עולם גן-עדן והעולם מחוץ לגן-עדן. האדם נוצר והונח בגן-עדן כששם הכל הוא מן המוכן, ואין מקום לביטוי עצמי ויצירתי של האדם. השכונה שורה שם בגלוי, והימצאות האדם בגן עדן נועד להתענגות על זיו השכינה. ברצות האדם ליצור ולהתבטא בצורה עצמאית, יש בידיו האפשרות לצאת מגן עדן, ולכשירצה יוכל לחזור. 

לאחר החטא, גורש האדם מגן עדן והוא נדון לחיות רק בעולם מחוץ לגן-עדן ללא האפשרות לשוב, שכן בדרך שוכנים הכרובים ולהט החרב המתהפכת. 

בהקמת המשכן, ובירידת כבוד ה' אל המשכן, נתחדשה המציאות שיש מקום פיזי אליו יכול האדם להיכנס וליהנות שוב מזיו השכינה בקדש הקדשים. בניגוד חצר המשכן בו יש מקום להביא קורבנות של האדם/העם, בקדש הקדשים אין שום מקום לעבודה אנושית ולביטוי עצמי. בפתח קדש הקדשים ניצבים על הפרוכת הכרובים, אותם אלה שהושמו בדרך הגן. 

בעבודת הכהן הגדול הוא מחדש את המציאות בו אדם מסוגל להיכנס מהעולם החיצון אל "גן עדן", ולא פחות מזה שהוא גם מסוגל לצאת מ"גן עדן" אל העולם החיצון. 

על פי הסבר זה מציע הרב רא"ם הסבר לכמה פרטים בסדר העבודה. אני מבקש להוסיף עוד נקודה שלא ראיתי בדבריו. 


יש דבר משונה בעניין תפילתו הידועה של הכהן: היא לא נאמרת בקדש הקדשים, אלא בהיכל לאחר יציאתו מקדש הקדשים. ולכאורה הדבר יפלא! מדוע שלא יתפלל את תפילתו כשהוא עומד בפני השכינה בקדש הקדשים. 

על פי ההסבר הנ"ל, נראה שהדברים מסתדרים היטב. תפילתו של הכהן הגדול אינה עוסקת בהתענגות על זיו השכינה, אלא במה שמעסיק את העולם שמחוץ לגן עדן, ולכן הוא מתפלל אותה בדרכו החוצה מקדש הקדשים אל העולם שבחוץ. 


"יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו. שתהא שנה זו הבאה עלינו ועל כל עמך בית ישראל בכל מקום שהם, אם שחונה גשומה, ואל יכנס לפניך תפלת עוברי דרכים לעניין הגשם בשעה שהעולם צריך לו. ושלא יצטרכו עמך בית ישראל בפרנסה זה לזה ולא לעם אחר. שנה שלא תפיל אשה פרי בטנה. ושיתנו עצי השדה את תנובתם ולא יעדי עביד שלטן מדבית יהודה."

יום חמישי, 25 באוגוסט 2022

"מה זו אשה?", על הספר של מאט וולש


 לפני כחודש הגיע לארץ בן שפירו, פובלציסט מאד פופולרי בארה"ב, ובארוע רב משתתפים שהתקיים בתל אביב הוא שוחח עם עמית סגל. בהודעות שפורסמו לקראת הארוע, נכלל בין הנושאים עליהם ישוחחו בן ועמית גם הנושא: "מה זו אשה?". כוונתו של מנסח המודעה היתה לסרט ולספר "What is a woman?" שפרסם מאט וולש, חברו של בן שפירו. אך כשעמית סגל ראה את המודעה, הוא הגיב וכתב בטוויטר שהם לא ידברו על "מה זו אשה?", והוא ביקש שיורידו את המשפט הזה מהמודעה. 

באותם ימים בדיוק סיימתי לקרוא את הספר של וולש. התגובה של סגל לימדה אותי שכנראה הנושא הרבה פחות בוער ומעניין בארץ מאשר למי שעוקב אחרי דוברי הDaily Wire, החברה של בן שפירו. כך שמלכתחילה לא תכננתי לכתוב על הספר הזה בכלל. אך מהתגובות שראיתי בשבועות האחרונים, החלטתי בכל זאת לעסוק מעט בספר הזה.

לדעתי, שם הספר וכותרת המשנה שלו קצת מטעים. כותרת המשנה מספרת לנו שהספר עוסק ב"משאו של גבר אחד להשיב על שאלה של הדור", הרי היא השאלה שהיא כותרת הספר: "מה זו אשה?". לאמיתו של דבר רק אחוז קטן מהספר עוסק באותה שאלה "מה זו אשה?". 

נושא הספר הוא הנזק שגורם הניסיון הפרוגרסיבי לנתק בין המושג המומצא מגדר לבין המושג מין. 

נזק לנשים - שאיבדו את הבלעדיות על עצם השם "אשה". אך זה הסיפור הקטן. הסיפור הגדול הוא שנלקחו מהם תארי "אשת השנה", תארי אליפות בספורט נשים, הזכות שגברים לא יהיו נוכחים בחדר ההלבשה שלהן, הזכות של אסירות להיות בכלא עם בנות מינן בלבד ועוד. 

נזק לנערות - כפי שהטיבה לתאר בספרה Abigail Shrier (למי שלא מכיר - תחפשו בגוגל ותקשיבו לאחד מהפודקסטים הרבים בהם היא התארחה).

נזק לנערים - שכל מיני "מומחים" מעודדים אותם ליטול תרופות שתופעות הלווי שלהן, ואף התופעות הישירות, אינן ברורות ולא נחקרו כמעט. 

נזק לאותם אנשים הסובלים מנתק בין אישיותם למינם - שמעודדים אותם להיכנס לטיפולים אסתטיים אין סופיים, כואבים ויקרים, במקום לטפל בגורם הנפשי. 

ואפילו נזק למאבק הלה"בי - כפי שיכול לראות כל מי שעקב לאחרונה אחרי טוויטר וראה את הביטויים הבאים כטרנדינג: LGB ו LGBWithoutT. 


אפילו מראשי הפרקים המאד קצר הנ"ל יוכל להיווכח כל מי שחפץ בכך שכדי לענות לטענות בספר נדרש קצת יותר מניסוח מתחכם של הגדרה למושג "אשה". 


קריאת הספר אינה מהנה. בחלקים ממנו אפילו יש תחושת כאב פיזי בקריאתם (הזכיר לי את שפת הגוף של גברים רבים בשעת טקס ברית מילה וד"ל). ייתכן וכאן בארץ כשאנחנו מוטרדים באופן תמידי מהחיים עצמם, הטרנדים המטורפים המתוארים בספר פשוט יפסחו עלינו. אך אם יצליחו שגרירי הפרגורס המערבי בארץ לייבא את הטירוף הזה לכאן, אני ממליץ מאד לקרוא את הספר הזה כדי להבין את עוצמת הנזק שהוא טומן בחובו.

ביקורת ספרים: "אני מאמין", מאת: הרב ד"ר יהושע ברמן

 

לפני כמה שבועות ניגש אלי חבר ונתן לי את הספר שבתמונה. "אתה חייב לקרוא את זה", הוא אמר לי, "זה ממש וואו". אז ישבתי לקרוא את "אני מאמין - ביקורת המקרא, האמת ההיסטורית וי"ג עיקרי האמונה" של הרב ד"ר יהושע ברמן. אכן מדובר בספר מעולה ומומלץ. כשחשבתי לעצמי מה אכתוב בפוסט הזה, היה ברור לי שאסיים אותו בתקווה שהספר יתורגם בזמן הקרוב לעברית, אך כעת ראיתי בחיפוש ברשת שהוא כבר תורגם לעברית. אני לא בטוח מתי הוא ראה אור. המהדורה האנגלית יצאה לאור ב2020. אז בקיצור, הוא קיים גם בעברית - תקראו אותו.


הספר מציג גישה שאני חושב שנכון להגדיר אותה כמהפכנית, ובעיני היא גם משכנעת. יהיה מעניין לראות אם המהדורה העברית יצליח ליצר גלים. 

הספר מחולק לשני חלקים. בחלק הראשון המחבר מתמודד עם כמה שאלות לא פשוטות על התורה: האם התרחשה יציאת מצרים, ואלו ראיות יש לכך? כיצד ניתן לגשר על הפערים הסיפוריים בין המתואר בחומש דברים לחומשים האחרים? כיצד ניתן לגשר בין ההבדלים ההלכתיים/מצוותיים בין חומש דברים לחומשים האחרים?

בחלק השני המחבר עוסק בעיקרי האמונה ובייחוד בעיקר השמיני שמגדיר הרמב"ם בי"ג עיקריו, האמונה בתורה מן השמים: האם יש ביהדות "עיקרי אמונה"? מה המשמעות של אותם עיקרים? ועד כמה הם מחייבים? 


גם בחלק השני של הספר יש חידושים יפים (לדוגמא, ממתי החלו חיבורים הלכתיים להתייחס לי"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם?), אך החלק הראשון הוא ממש מרעיש עולמות.

נקודת המוצא של המחבר הוא שיש להבין את ספרי המקרא בהתאם לרוח הזמן בו הם נכתבו. 

לטענת המחבר לא מצאנו בחיבורים אחרים שנכתבו בזמן התורה סיפורים היסטוריים במובן שבו אנו תופסים היום תיאור היסטורי. וכך גם איננו מכירים חיבורים משפטיים/הלכתיים בקרב עמים אחרים בהם מצטטים קודקס משפטי קיים (משפטי חמורבי, לדוגמא). 

אם נתייחס באותו אופן לסיפורי ולמשפטי התורה, הסתירות לכאורה ייעלמו כמעט כלא היו. זאת, בניגוד לדוגמא לפתרונות לכאורה שמציעים בעלי תורת התעודות של ביקורת המקרא. המחבר מאריך להסביר מדוע פתרונות אלו כלל לא מתחילים.

עם זאת, יש להדגיש, שההתייחסות של המחבר אל המקרא בהתאם לחיבורים מקבילים מאותה תקופה פותח תיבת פנדורה לא קטנה, שגם איתה יש להתמודד.


מומלץ מאד!

יום שני, 25 ביולי 2022

תגובה לביקורת על הספר "נפשי בשאלתי", מאת: הרב יוני רוזנצוויג

 


את התגובה הבאה לביקורת הספרים שפרסמתי אודות הספר "נפשי בשאלתי" פרסם הרב יוני רוזנצווייג בעמוד הפייסבוק שלו:


כשכתבנו (אני וד"ר הריס) את ספרנו, ידענו – ואפילו קיווינו – שהספר יעבור ביקורת רצינית, הן על ידי אנשי מקצוע והן על ידי רבנים. לפני כמה שבועות פרסם במקור ראשון אבי גוזלן ביקורת מנקודת ראותו כאיש מקצוע. אף שלא הייתי יכול לצפות את תוכנה הספציפי של הביקורת, בהחלט הייתי מודע לסוג הביקורת: האמנם דייקנו מספיק בספר, הן בהצגת המקרים, והן בפסיקת ההלכה? האם השארנו מספיק מקום, הן לשיקול הדעת של הפוסק והן לשיקול הדעת של איש המקצוע? אני חוזר ואומר את מה שכתבתי בהקדמתי: היה קשה מאוד לכתוב את הספר הזה, כיוון שהשפה ההלכתית הרגילה שמשתמשת בהגדרות ידועות מראש ומיישמת אותן למקרים ספציפיים, לא ממש עוברת חלק בתחום הזה של בריאות הנפש. על כן, חשבתי שהביקורת של אבי גוזלן אכן במקומה, ויהיו בהחלט תיקונים מהסוג הזה במהדורה השנייה.


מהצד הרבני, צפיתי מראש שהספר יבוקר מאחת משלוש הסיבות הבאות: (א) הוא מקל מדי. (ב) הוא לא מבוסס מספיק. (ג) הכותב דתי-לאומי (ליברלי?) מדי, ואין לסמוך על דבריו. כדי להקדים תרופה למכה, ביססתי בצורה נרחבת את כל הפסיקות, ואף הבאתי פסיקות של תלמידי חכמים מכל הקשת הרבנית. אבל אתמול פרסם "רב צעיר" ביקורת שלא צפיתי אותה מראש (קישור בתגובה הראשונה), ואני עדיין לא כל כך בטוח שאני מבין את טיבה של זו.


לפני שאני נכנס לפרטי פרטים, אנסה לסכם את מה שאני מבין כעיקר הביקורת: ספר שבא לתת כלים בידי רבנים כדי לפסוק, צריך להיכתב כשו"ת, ולא כספר הלכות. הספר כפי שהוא כתוב, או שלא מחדש דבר (בחלק מסעיפיו) או שאינו מבסס מספיק את החידוש שבו (בחלק אחר), ועל כן אין הוא מצליח לסייע ביד הרב לגבש דרך פעולה הלכתית. אני מדגיש כבר בשלב זה שאולי לא הבנתי נכון את הביקורת, אבל נראה לי שזו הכוונה. מכאן והלאה אגיב בנקודות-נקודות, כדי שיהיה מסודר.


(א) במידה מסוימת הספר הוא אכן שו"ת, כשמתחשבים בפריסת השיקולים שנעשית בהערות השוליים. גם הרב-המבקר מזכיר זאת בביקורתו. נכון, זה לא בנוי כשאלה-תשובה, אבל אני חושב שזה לא כל כך שונה, ונותן כיווני חשיבה. מכל מקום, בהתייחס לפסקה הפותחת של הרב-המבקר, אני באמת סבור שאם יש מישהו שסבור שצריך להיכתב ספר אחר בנושא – שיכתוב. אחת התקוות הגדולות שלי הינה שהספר שלי יהיה הראשון, אבל בהחלט לא האחרון. וייתכן שבעתיד גם אני אפרסם ספר במודל כזה.


(ב) האם קהל היעד הוא רבני? גם, בהחלט. ומבחינתי הספר הוא הצלחה גם בעולם הרבני אפילו אם אסתפק רק בדברים שבפסקה הסוגרת של הרב-המבקר: "לא פעם במהלך הקריאה מצאתי את עצמי מהרהר בכך שלא הייתי מודע שיש אנשים שפעולה מסויימת נצרכת להם, או שמצווה מסויימת קשה להם באופן מיוחד. בזה אני חושב שהספר הוא הצלחה". אני חושב שהעלאת המודעות היא חלק מהמטרות של הספר. אבל בעיקר בעיקר קיוויתי שהספר יעזור למתמודדי הנפש, ומהם אני מקבל משובים מאוד משמעותיים. לא בגלל שהם בהכרח היו צריכים לפסיקה כזו או אחרת, אלא בגלל שהספר חושף את עולמם בפני הציבור, וזה מאוד משמעותי להם. הכאב שלהם מקבל הנכחה, וגם אם רק השגנו את זה – דיינו.


(ג) הרב-המבקר לא כתב זאת במפורש, אבל רמז על כך שהסגנון שלי הוא ארוך, עד כדי טרחני. אני רוצה לכתוב כאן שאני מודע לכך. זו ביקורת שאני מקבל שנים רבות. אני מאריך יותר מדי, מביא יותר מדי מקורות, מצטט יותר מדי. את מה שהיה אפשר לכתוב בכמה שורות אני כותב בכמה פסקאות. ולכאורה אין בכל האריכות הזו שום תוספת. מצד אחד, אני מקבל את הביקורת הזו. אבל מצד שני, אני חושב שדווקא בספר הזה יש לכך הצדקה. דווקא כשמדובר בספר ראשון מסוגו, שבו יש לחשוש לפקפוקים מכל מיני כיוונים (ואני נפגש עם כאלו כל הזמן כשאני מדבר בפני רבנים), חשוב לבסס את הדברים בצורה משמעותית. כמו כן, הארכתי בהבאת מקורות כדי לתת כלים למי שנכנס לתחום בפעם הראשונה ורוצה לראות את כל מה שיש בעניין. אז כן, אני יודע שאני מאריך מאוד, לפעמים יותר מדי. אולי גם בפוסט הזה...


(ד) חלק מהביקורת היא שלא חידשתי דבר בכמה נושאים שבהם הארכתי הרבה. לפני שאני נכנס לדוגמאות הספציפיות, אני רוצה לומר שאני לא בטוח שזו ביקורת. אם כל מה שאני כותב זה פשוט – הרווחנו הרבה. אבל אני תוהה אם הביקורת של הרב-המבקר איננה מעידה אלא על עצמו (ושכמותו), כלומר: היא אנקדוטלית. אצלו לא מדובר בחידוש, אצל אחרים כן (פגשתי את אותם אחרים, אז אני בטוח בקיומם). אבל ייתכן מאוד שהאשם תלוי בי: מרוב שהארכתי, או שהדברים נעשו פשוטים עד כדי כך שלא היה צריך להאריך בהם (מלכוד 22), או שמרוב האריכות אלמנט החידוש כבר לא ניכר לעין, והיה צריך להדגישו. זו בהחלט הערה שאפשר לקחת למהדורה השנייה.


(ה) עכשיו להיכנס להערות הספציפיות. הרב-המבקר כותב שהארכתי בנושא השטות ללא סיבה: "בעיני, הדיון בנושא הזה קצת מיותר - מי שהולך כמו שוטה ומדבר כמו שוטה, הרי הוא שוטה". אני חושב שהניסוח הזה מטעה בפשטותו. מה זה "הולך כמו שוטה ומדבר כמו שוטה"? הכוונה היא לרמב"ם: "שהוא מהלך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים"? כי אם זו ההגדרה היחידה, אז אני מסכים, האריכות היא אך למותר. אבל מה עם אדם שאומר שיש מכונית שחונה מחוץ לביתו, ולדעתו עוקבים אחריו יום-יום – האם לשוטה ייחשב? האדם הזה, לכאורה, יכול לקיים מצוות כאחד האדם, אבל מצד שני הוא "מדבר שטויות", מה דינו? ומה לגבי אדם בהתקף מאני, ש"מרגיש מעולה", מרגיש כמו סופרמן, שהוא יכול לעשות הכל? האם לשוטה ייחשב? ומה נאמר לר' משה פיינשטיין שטען שאדם שאומר שהוא משיח, עולה על עצים ועושה עוד על מיני מעשים מוזרים, שדווקא לא החשיב אותו לשוטה? אני חושב שהנושא דווקא דק הרבה הרבה יותר. ונכון, המעיין בסעיפי הספר ובנספח לא ימצא התייחסות לכל מקרה ומקרה מאלו – מהסיבה הפשוטה שזה באמת מסובך לקבוע כלל ונזהרנו בזה – אבל בהחלט נמצא שם כיווני חשיבה והדרכות כיצד לגשת אל הנושא.


(ו) גם בנוגע לפיקוח נפש יש מה לדון, ובעיקר בנושא של סכנת אבר לשיטת רבינו תם, ספק פיקוח נפש, וכן בהגדרה השלישית של פיקוח נפש שעוסקת בעצם ההידרדרות למצב של שטות. אבל לא אתעכב על כך כיוון שהרב-המבקר לא התעכב אף הוא.


(ז) אולי ההערה המשמעותית ביותר מבחינתי של הרב-המבקר, הייתה בנוגע לחולה שאין בו סכנה. ראשית, כתב שהייתי צריך פשוט להכריז על כל אלו כאנוסים (בדוגמאות שהביא לכל הפחות), ושנית כתב שהקטגוריה עצמה לא מבוססת דיה. בשני הסעיפים הבאים, ענה על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.


(ח) אונס רחמנא פטריה: ראשית, אינני מסכים שכל חולה שאין בו סכנה הוא מיניה וביה גם אנוס. אולי גם הרב-המבקר לא התכוון כך אלא דווקא במקרים שהזכיר, אינני יודע. מכל מקום, ודאי שאין זה מספיק להזדקק לקטגוריה זו, כמו שלא מצאנו בשולחן ערוך (או"ח, שכ"ח) שהזדקק לכך לעניין חולי הגוף, אלא קבע הלכה בנוגע לחולה שאין בו סכנה לעניין דאורייתא ודרבנן ומלאכת גוי וכו'. אבל מעבר לכך, אני חייב להדגיש שמתמודדי הנפש עצמם לא בהכרח מרגישים כך בכלל, לפחות לא באופן קבוע. מצבם משתנה במשך היום, וקשה לכמת אותו. ממש אתמול ישבתי עם מישהי שאמרה לי: אני לא מרגישה שאני יודעת מה ההגדרה ההלכתית שלי, כי כל שעה ביום זה קצת שונה, וברגע זה יכול להשתנות. זה מסובך. להגיד לאותה אישה שהיא אנוסה לא לקיים את המצוות – אני לא יודע אם היא בכלל הייתה מסכימה איתי שהערכת המציאות הזו נכונה. לכן אני חושב שצריך להיזהר בקטגוריה הזו, אף שאני גם כן מציע אותה במקומות שונים.


(ט) חולה שאין בו סכנה – כמו שהרב-המבקר יודע, כתבתי על כך נספח שלם. ביססתי את הדברים על פי שברי מקורות (כי אין הרבה על הנושא הזה), אבל אם רוצים מישהו שאומר את הדברים במפורש – הרי בשו"ת חלקת יעקב קובע מפורשות שיש דבר כזה: חולה שאין בו סכנה בחולי הנפש. ומאז מוצאים ביטויים כאלו פה ושם. אני חושב שזו גם סברה פשוטה, אבל כאמור השקעתי מאמצים רבים גם להראות שמקורותינו תומכים בכך. ועדיין: על טעם וריח אין להתווכח. אם הרב-המבקר לא השתכנע, אשמח לקרוא את עיונו בנידון לכשיצא (איני כותב זאת בציניות. אשמח באמת).


בסופו של דבר, אני שמח גם בביקורת הזו, הרי היא כמוסה עמדי עד למהדורה בתרא, שם בעזרת ה' ניישם את כל מה שלמדנו, הן מהמבקרים, והן מהמשבחים.

יום שבת, 23 ביולי 2022

ביקורת ספרים: "נפשי בשאלתי" מאת: הרב יונתן רוזנצווייג וד"ר שמואל הריס


 אומרים שביקורת הספרים הכי נבזית היא כזו שבו המבקר כותב: ממש חבל שהמחבר כתב את הספר שהוא רצה לכתוב ולא את הספר שאני רציתי שהוא יכתוב. שוב ושוב ניסיתי לבדוק את עצמי אם הביקורת שאני מתכנן לכתוב לא נכנסת לקטגוריה הזאת של הביקורת הנבזית, ולכן גם השהיתי את פרסומה. אך כעבור זמן וכשהגעתי למסקנה שבכל זאת אני חושב שלדברים שיש לי לומר יש תרומה לשיח סביב הספר הזה, החלטתי בכל זאת לפרסם את הדברים.

כשהספר "נפשי בשאלתי - הלכות בריאות הנפש" הגיע לידי, הייתי בטוח שמדובר בספר שו"ת. כך שכבר כשפתחתי את הספר הייתי מופתע. בספר קרוב ל500 עמוד: חציו פסקי הלכות וחציו נספחים. פסקי הלכות כתובים כסעיפים המחולקים לפי נושאים, כשלכל סעיף נלווית הערת שוליים ארוכה המרחיבה על השיקולים שהובילו לפסיקה שבראש העמוד ומביאה דעות שונות בנושא. הנספחים ברובם הינם מאמרים תורניים ארוכים, של עשרות עמודים, על נושאים כלליים הקשורים לנושאי הספר.

אחרי ההפתעה הראשונית ניסיתי להתרכז בספר שלפני, אך גם לאחר שקראתי בו התחזקה אצלי התובנה שאם אני קהל היעד לספר הזה (ואינני בטוח אם זו הנחה נכונה או לא) הרי שלענ"ד היה נכון יותר להוציא את הספר כספר שו"ת. אם אכן המחברים מבקשים להגיש בפני ציבור הלומדים כיצד נכון לגשת לפתרון שאלות הלכתיות מורכבות בנושאי בריאות הנפש, הרי שהדרך לעשות זאת הוא על ידי הדגמה כיצד הם ניגשים למגוון בעיות בנושא ופותרים אותן. מתודת השו"ת עוד יותר נצרכת בתחום ששום מקרה אינו ממש דומה למשנהו.

ולאחר פתיחה זו, נתייחס למה שכן יש בספר.

במבוא לספר מתריע הרב יונתן רוזנצוויג (עמ' יט, הדגשים במקור):

"כל סעיף מתאר מקרה מסוים, אך המקרה המסוים מספק מעין קרש קפיצה למקרים אחרים, שכן דרכו נחשפים העקרונות שמביאים לפסיקה. מתוך המקרה המסוים, ניתן ללמוד כיצד לפסוק גם במקרים דומים-אך-שונים שמתחדשים מדי יום ביומו. נקודה זו חשובה מאד להבנה, בעיקר לרבנים המעיינים בספר זה. חשוב להדגיש: אין לדמות מקרה למשנהו. עצתנו לרב המחפש תשובה בספרנו היא לדלות מכאן אך ורק את עקרונות הפסיקה. את הפסיקה הלכה למעשה יש לעשות אך ורק לאחר התייעצות הן עם שואל השאלה והן עם הרופא המטפל." 

אעפ"כ אני חושב שניתן להוציא את הכללים הבאים מתוך פרטי ההלכות המפורטים בספר:

א. שוטה פטור מכל מצוות התורה. אעפ"כ אם אפשר לסייע בידו לקיים מצוות יש בזה תועלת. 

ב. אדם הסובל ממחלת נפש הקרובה להביאו לידי סכנת חיים (סכנת אובדנות וכד') הרי שדינו ככל פיקוח נפש שניתן לעבור על מצוות התורה להצילו.

ג. אדם הסובל ממחלת נפש שאין בה סכנה מיידית לחייו, אך הוא אינו יכול לנהל אורח חיים "נורמליים" נידון כחולה שאין בו סכנה או כחולה עם סכנת אבר. 

נסקור את תרומת הספר בכל אחד מהסעיפים הנ"ל. 

בספר יש אריכות גדולה מאד בכל הנוגע להגדרת השוטה. הפרק הראשון בספר עוסק בכך. גם נספח א' עוסק כולו בנושא זה לאורך 50 עמודים. אך גם לאחר שצלחתי את הנספח כולו אינני יכול להצביע על מה המחבר מחדש בנושא הזה. בעיני, הדיון בנושא הזה קצת מיותר - מי שהולך כמו שוטה ומדבר כמו שוטה, הרי הוא שוטה. 

כמעט בכל פרק בספר מובאת ההערה הבאה:

"עוד שמענו בשם הרב נחום אליעזר רבינוביץ', על פי עדות נאמנה מתלמידיו, שבאופן כללי סבר שעצם עשיית המצוה יכולה לשמר אצל אדם חולה את תחושת הבריאות ועל כן יש חשיבות בכך שיקיים מצוות ושיסייעו בידו לקיימם."

מה משמעות ההערה הזאת?

הרי דבריו של הרב רבינוביץ' אינם "הלכתיים"! לכאורה המטפל, ולא הרב, הוא זה שהיה צריך לומר מה יסייע לשמור על בריאותו של המטופל. אלא, שלהבנתי, משמעות דבריו של הרב רבינוביץ' היא שבתחום הזה, של אדם המוגדר שוטה, השפה ההלכתית של חיוב ופטור אינה השפה הנכונה.

[עוד יש להעיר שלענ"ד אין מקום להביא בספר תורני עדות אנונימית. אם יש עדות כזאת, יתכבדו העדים וימסרו את עדותם באופן שניתן "להזימו".] 

בכל הנוגע לחולה נפש הקרוב לבוא לידי סכנת חיים ופיקוח נפש, לכאורה אין הרבה מה לחדש, שהרי הלכות פיקוח נפש ברורים וידועים לכל אחד. אך לא יהיה זה מוצדק לומר שאין בספר חידוש בסעיף הזה. החידוש בכל הנוגע לסעיף זה הוא באמירה שחולים מסוימים צריכים להיכלל בהגדרה זו, הגם שבמבט ראשון לא היינו מכלילים אותם שם. כדוגמא לכך, נביא סעיף העוסק באנורקסיה וצום יום הכיפורים:

"אצל [...] הסובלים מצימנות (אנורקסיה) יש לחלק בין שלושה מצבים: [...] במצב השני, הסכנה הגופנית המיידית חלפה, אלא שעתה יש צורך לטפל במחלת הנפש, ולהביא אותם לידי אכילה קבועה, על מנת שלא ישובו לפגוע בעצמם בצורה כזו. [...] אף כאן, אסור להם לצום כלל, אף לא לשיעורים, כי עדיין לא הגיעו למצב מאוזן, ומחלה קטלנית זו עדיין מקננת בקרבם באופן פעיל, ועל כן יאכלו על פי עצת הרופאים."

מתוך שלושת הסעיפים הנ"ל נדמה שהחידוש הגדול יותר נמצא בסעיף ג, בו המחברים מתייחסים לחולי נפש כחולה שאין בו סכנה. 

נביא שתי דוגמאות להמחשת סעיף ג :

"מי שמתמודדים עם דיכאון קליני [...] וסובלים בעקבות כך ממחשבות או רגשות המדרדרות את מצבם עד כדי מחשבות אובדניות (אך לא ברמה המגיעה לכדי ספק פיקוח נפש) או עד כדי השבתה משמעותית של תפקודם בתחומים מרכזיים וחשובים בחייהם, והכתיבה מסייעת בידם לגרש מחשבות אלו או לטפל בהן בצורה בריאה - יכתבו באופן שאין בו איסורי תורה, כגון ימני הכותב ביד שמאל, בשינוי או על ידי עט-שבת." (עמ' 112)

(בהערה לסעיף הנ"ל מובא שבשיחה עם הרב צבי (הרשל) שכטר הוא הגדיר אדם כזה כחולה שיש בו סכנה - מה שמתקשר למה שכתבנו לעיל על הסעיף השני.)

"הסובל מהפרעת חרדה מוכללת והצורך בכוונה שלמה בתפילה גורם לו לחרדה זו, אך תפקודו הרגיל אינו נפגע משמעותית בעקבותיה - ינסה להתפלל לפחות תפילה אחת בשבוע בכוונה, ובשאר התפילות יתפלל באופן פשוט על ידי אמירת המילים ותו לא. אולם, אם תפקודו הרגיל נפגע בעקבות חרדה זו, הרי מעיקר הדין הוא פטור מן התפילה כשזו מהווה מכשול לרפואתו השלמה. וכן מי שיכול להתפלל אלא שהקפדה על זמן התפילה גורמת לו חרדה זו עד כדי פגיעה בתפקודו הרגיל, אינו חייב להקפיד על זמנה". (עמ' 74)

התגובה הראשונית שלי לדברי המחבר בהגדרה ההלכתית הזאת היתה קושי להבין את הדיון. בעיני, הדיון העיקרי בחיוב לקיום מצוות במצבים כאלה היה צריך להיות נסוב סביב דין אנוס, ולא דין חולה. אם אדם לא מסוגל לצאת מהמיטה, אין זה משנה אם מישהו קשר אותו שם, או שהוא חולה מדי לקום מהמיתה, הרי הוא אנוס ופטור מהנחת תפילין. 

אך המחבר לא יכל להסתפק רק בשימוש בכלל ש"אונס רחמנא פטריה", ונצרך גם לכללי חולה שאין בו סכנה או סכנת אבר בכדי להתיר דברים (איסורים דרבנן, או מנהגי איסור) בקום עשה, כמו בדוגמא הראשונה לעיל. וכאן נדמה לי שעדיין חסרה ביסוס לעמדה ההלכתית הזו. הדוגמאות ההלכתיות הידועות עוסקות בדר"כ בטיפולים רפואיים הנצרכים על מנת לתקן את המצב של החולה, בכדי שלא ייגרם נזק ארוך טווח. במצבו של החולה במחלה נפש, לא ברור לי עדיין שזו מציאות זהה. 

לסיכום, הספר "נפשי בשאלתי" פותח צהר בפני הקורא אל תוככי ההתמודדויות של החולים במחלות נפש. לא פעם במהלך הקריאה מצאתי את עצמי מהרהר בכך שלא הייתי מודע שיש אנשים שפעולה מסויימת נצרכת להם, או שמצווה מסויימת קשה להם באופן מיוחד. בזה אני חושב שהספר הוא הצלחה. ועם זאת, להבנתי המחברים שאפו גם להעניק כלים בפני העולם הלמדני והרבני כיצד ניתן למצוא פתרונות לקשיים ולאתגרים המתעוררים בסוגית בריאות הנפש, וכאן אני בדעה שהספר קצת פספס ופורמט אחר היה מסייע יותר.  


יום שישי, 22 ביולי 2022

הרבנית אסתי רוזנברג על התמודדות בקהילה עם שאלת מקומן של נשים בקהילה


 הרבנית אסתי רוזנברג, ראש בית המדרש לנשים במגדל עוז, דיברה הערב במודיעין על שיתוף נשים בקהילה הדתית ועל פמיניזם דתי. הנה כמה נקודות שרשמתי לעצמי מתוך דבריה: 

- אני לא פמיניסטית ועובדת ה', כשני מעגלים שצריך לגשר ביניהם, אלא הפמיניסטיות שלי, כלומר הרצון שלי לקחת חלק בעבודת ה' הקהילתית, היא חלק אינטגרלי מעבודת ה' שלי.

- כמי שעומדת בראש מוסד שהוא ראש חץ, לא יכולה להנהיג בפועל את כל מה שהיא חושבת למותר. היא צריכה לקחת בחשבון שכל צעד שהיא תעשה יהיו לה תלמידות שיקחו עוד שני צעדים קדימה מצד אחד ומצד שני יהיו תלמידות שירגישו לא בנוח עם השינוי.

- במובן מסוים גם קהילה, כמו מוסד, צריכים לעשות את אותם השיקולים. הרי גם בקהילה, כל צעד שיעשו לכיוון אחד לא יהיה מספיק לצד אחד ומצד שני יגרום לאחרים להרגיש לא בנוח. לכן, השאלות אינן רק שאלות הלכתיות, מותר/אסור/מנהג, אלא שאלות של התנהלות קהילתית-חברתית נכונה.

- בניגוד לקהילה ולהתנהלות קהילתית, היחיד רשאי בהתנהלותו העצמית "ללכת עד הקצה", ולהגיע עד להיכן שההלכה מתירה.

- כל קהילה צריכה להיות כיום מוטרדת משאלת מקומן של הנשים בקהילה. זה צריך להעסיק אותנו, כדי שנשים יחוו עבודת ה' קהילתית וכדי למנוע תחושות של כעס בקרב נשים. כעס על התנהלות קהילה דתית כנראה לא ייעצר שם, אלא ילך ויתגבר לכדי כעס על עבודת ה' בכלל.

- צריך לזכור שהמשמעות של הלכה ועבודת ה' היא שבסופו של דבר יש גדרות התוחמים את ההתנהלות שלנו. זה נכון גם בדיני שבת וכשרות, לא רק בשאלת הצטרפות אשה למנין. 

- הבקשה הפמיניסטית-דתית להרחיב את מקומן של נשים בעבודת ה' הקהילתית נעשית בפועל בעשורים האחרונים בדרך כלל בתהליכים בריאים של בירור עמוק, ענוה וחוסר רצון להרוס מוסדות ותיקים אלא לבנות קומה חדשה על גביהם. זה לגמרי תהליך חיובי של עבודת ה'.