יום שבת, 23 בספטמבר 2023

במלואת יובל למלחמת יום הכיפורים

בגליון המעיין, תשרי תשפ"ד, יש מספר מאמרים לציון יובל שנים למלחמת יום הכיפורים. אני מבקש להביא לידיעתכם שלושה מהמאמרים שנגעו בי.

  1. הודאה על מלחמת יום כיפור – סיפור אישי ובירור הלכתי / הרב זאב ויטמן
  2. זיכרונות ובירורי הלכה סביב מלחמת יום הכיפורים / הרב (סא"ל מיל.) יהושע בן-מאיר
  3. דיונים הלכתיים מתקופת מלחמת יום הכיפורים / הרב ד"ר (סא"ל מיל.) מרדכי הלפרין
במאמרו של הרב ויטמן הוא מתאר כיצד מצא את עצמו אל מול פני המלחמה בחזית רמת הגולן ביום הכיפורים תשל"ד, הגם שכלל לא היה מגויס, והיחידה שלו באותו זמן הוקפץ לחזית הדרום בסיני. הוא מתאר את ניסי הניסים שעבר וכיצד הצליח להיחלץ משם בחיים. לאחר שהגיע הביתה ביום השלישי למלחמה, ביום שני בצהריים, הוא מתאר כך את המפגש עם אביו (הציטוט הוא מההספד שנשא על אביו):

"אני זוכר היטב את החיבוק העז ואת הדמעות ששטפו את עיניך כשנפגשנו. "ראות פניך לא פיללתי" - הרגשתי שאתה משחזר את הרגשתו של יעקב אבינו כשנודע לו שיוסף בנו חי. מיד לאחר ההתרגשות הגדולה שבפגישתנו כל מה שביקשתי היה לישון כמה שעות. אמרתי לך ולאמא שמחר בבוקר אצא ליחידת השריון שלי - אליה לא יכולתי להגיע ביום כיפור מכיוון שהיינו נצורים ברמת הגולן.

לא אשכח את תדהמתך הגדולה על כך שאני מתכוון להישאר בבית מספר שעות בטרם אסע ליחידת השריון שלי. "הייתכן?!" אמרת. "יש מלחמה! קיבלת צו 8 לגיוס מיידי! איך ייתכן שאינך יוצא מיד ליחידה?!" ממש כמו אברהם אבינו האומר 'הנני' כשהקב"ה מצווה עליו להעלות את בנו האהוב והיחיד לעולה, גם אתה לא חשבת על עצמך ולא על כל הימים הקשים שעברו עליך ועל אמא, ולא על הסכנה הגדולה בה אני הייתי נתון עד לפני מספר שעות, ולא על הסכנות אליהם אני נשלח כעת."

במאמר של מו"ר הרב יהושע בן-מאיר הוא מתאר כיצד כרב יחסית צעיר היה צריך לקבל החלטות הרות גורל. הדברים כתובים בנימה מאד אישית והם מרגשים מאד. כך הוא מתאר את המפגש שלו עם מורו הגרש"ז אוירבך לאחר שהשתחרר ובא לשאול אותו אם פעל נכון כשהורה לפנות חללים תוך חילול יו"ט (חג ראשון של סוכות):

"בשבוע השני של חודש מרחשון, כשבועיים לאחר פינוי החללים ביו"ט ראשון של סוכות, לאחר הפסקת האש שנקבעה לכ"ח תשרי תשל"ד [אם כי היא לא נשמרה לגמרי], יצאתי בפעם הראשונה מתחילת המלחמה הביתה. בהתאם להבטחתי, עברתי דרך ביתו של מו"ר הגרש"ז אוירבך זצ"ל. היה כבר מאוחר בלילה, והגרשז"א כבר הלך לישון, אך הוא יצא אליי וישבנו בחדרו. סיפרתי לו את כל סיפור המעשה, ושאלתי אותו אם בנסיבות אלו מותר היה לי לנסוע בחג.

הרב אמר לי: 'אתה שואל שאלה של עם הארץ. השאלה היא אם מותר היה לך להכניס את עצמך ואת החיילים למקום סכנה שיש בו הפגזות, שהרי אתה בעצמך מספר ששני חיילים שלך נפצעו. אם מותר היה לך להיכנס למקום סכנה כדי לחלץ חללים, ק"ו שמותר לך לפנות אותם בשבת וחג, שהרי הסכנה דוחה שבת'. אמרתי 'טוב, אז האם מותר היה להיכנס למקום סכנה לצורך פינוי חללים?' הרב האריך בתשובה שמותר. הוא אמר שהוא שמע שהרב גורן התיר במלחמת ההתשה לשלוח חיילי רב"צ להכשיר את המעוזים לפסח, למרות שהייתה סכנה והיו חיילים שנהרגו, ולמרות שלחלק מהחיילים במעוזים ההכשרה לא הייתה נחוצה, ולחלקם אף לא הייתה רצויה. אך לדבריו הרב גורן צדק, כי העובדה שהרבנות הצבאית מפעילה את סמכותה ואוסרת גם להם את השימוש בחמץ בפסח, מעניקה להם את התחושה שהם חלק מהמערכת, ממדינת ישראל, והם שותפים אפילו להגבלות של הרבנות, ובסופו של דבר זה משפיע ומחזק אותם מורלית. לדבריו אין ספק שפינוי התאג"ד והטנקים מהחללים היה פיקוח נפש. אך גם הפגיעה המורלית בחיילים שרואים שאם הם יפלו חללים הם ישכבו בצד הכביש ואף אחד לא יטפל בהם הוא גורם חשוב ברוח הלחימה, ולכן מהווה פיקוח נפש.

סיפרתי לו שלא התרתי לאנשי היק"פ לעשות רישומים על החללים שפינו. הרב מאוד התלבט, והסביר שלדעתו בסוף המלחמה, למרות שיש הרבה חללים, חזקה על המת שישתכח מהלב. אבל הנעדרים יהיו בעיה שתמשיך להציק לאורך הרבה זמן [לאחר שנים הבנתי שבדבריו אלו רואים בעליל את אמיתת דברי חז"ל שחכם עדיף מנביא]. כמו כן, כשחייל חושש שאם ייפול במלחמה אשתו תישאר עגונה, ולא יורידו את יורשיו לנכסיו וכדומה – תפגע באופן חמור הנכונות שלו להסתכן. חז"ל התירו דברים רבים מכוח 'שלא להכשילם לעתיד לבוא', ולדעתו אין מכשילם לעתיד לבוא גדול מזה [דברים אלו אמר לי הגרש"ז אוירבך אף שלעניין חזרת רופא בשבת לא התיר איסורי תורה מכוח שלא להכשילם לעתיד לבוא!].

אמרתי לו 'אם כן הרב אומר שמותר גם לעשות בשבת רישומים בשינוי (ביד שמאל וכדומה) כדי שנוכל לזהות את מי שמפנים בשבת?' הרב אמר לי 'אני אומר? מי אני שאומר! צריך אחרי המלחמה לכנס את כל הרבנים והדיינים בבנייני האומה, ושם כולם ידונו ויפסקו בעניין. שם אני אומָר את דעתי להתיר. אבל דבר כזה אני לא יכול לבד להתיר!' אמרתי לו: 'ועד שיעשו את הכנס הזה בבניני האומה, מה לעשות עד אז?' והוא ענה לי 'עד אז לעשות כמו הכלל בהלכה "והשואל הרי זה שופך דמים"!'"
גם המאמר של הרב מרדכי הלפרין, ידיד נפשו של הרב בן-מאיר, מתאר את קורותיו ואת ההתמודדויות שלו בזמן המלחמה. הנה קטע שנהניתי ממנו באופן מיוחד, העוסק ב"ישיבת גושן", הלא היא הישיבה שהקים הרב הלפרין מערבית לתעלת סואץ (!):

"בין חיילי היק"פ היה איש מילואים מתנדב בשם אביגדר נבנצל, רב העיר העתיקה ירושלים, ותלמידו המובהק של מרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל. הגאון ר' אביגדר נבנצל עדיין לא הגיע אז לעשור החמישי של חייו, אבל היה כבר ת"ח מופלג וידוע. לשמחתנו הוא הסכים להתנדב גם להרביץ תורה בישיבת גושן, כדי שנוכל אנו ותלמידינו ללמוד ממנו ככל שנוכל. בנוסף, הרב נבנצל נסע ליחידות סמוכות שהיו בכוננות ולכן לא יכלו להגיע לישיבה, ומסר שיעורים לפני עשרות חיילי מילואים בני תורה.

הגר"א נבנצל ענה על שאלותינו ולימד אותנו את דבר ה' זו הלכה. אך מדבר אחד הוא נמנע בעקביות: הרב נבנצל לא היה מוכן לפסוק הלכה בשום פנים ואופן. לדעתו, לראש ישיבת גושן היה מעמד של 'מרא דאתרא', ואסור לו, לרב נבנצל, להורות במקומו של מרא דאתרא. הדבר הגיע לידי כך, שכאשר נשאלתי שאלה הלכתית עליה לא הייתה בידי תשובה, שלחתי את השואל לר' אביגדר, אך הוא סירב לפסוק לשואל. גם כשניגשתי עם השואל לר' אביגדר הוא לא היה מוכן לפסוק, וטען שאיני רשאי למחול על כבודי. כדי לצאת מה'פְּלוֹנְטֵר' ביקשתי מר' אביגדר: "אינני יודע את ההלכה בעניין זה. אנא למדני, שהרי אין שום איסור ללמד תורה גם אם התלמיד מוגדר כמרא דאתרא"... הרב נבנצל נענה, ופרס לפנינו את הדין על מקורותיו. כשהרב סיים, אמרתי לשואל שהיה איתנו: "שמעת את מה שלימד כאן הרב נבנצל? זו ההלכה וכך תעשה".

שנה אחר כך ירדתי לסיני לבקר את תלמידיי מישיבת הגולן שהתאמנו שם. שמעתי מהם את המשך הסיפור:

'לפני שבוע, הגיע אלינו הרב אביגדר נבנצל. הוא לימד אותנו את פסק ההלכה שפסקת בישיבת גושן במצרים.'    

זה היה אותו פסק הלכה עליו 'הוריתי' בישיבת גושן אחרי שלמדנו את הדין מהרב נבנצל. הרב נבנצל סבר להלכה שאמנם הוא לימד, אך את ההוראה ההלכתית פסק אז ראש הישיבה... קיבלנו גם שיעור כפול בהלכה, וגם שיעור בענוות אמת."

מלבד שלושת המאמרים הללו, אני ממליץ מאד לשמוע את תיאורו של זבולון אורלב על קורותיו בזמן המלחמה, עליהם זכה בעיטור המופת:



יום שישי, 15 בספטמבר 2023

דרשה לראש השנה שחל בשבת

בשנה זו (תשפ"ד) בראש השנה חל אירוע יוצא דופן שקשור למפעל לימוד התורה הגדול ביותר שקיים כיום - בראש השנה תשפ"ד ימלאו 100 שנה למפעל לימוד הדף היומי, שהתחיל בראש השנה תרפ"ד. 

לרגל המאורע המיוחד נפתח את דברינו במימרא מתוך הדף היומי של היום (קידושין לג ע"ב):

"איבעיא להו: מהו לעמוד מפני ספר תורה? ר' חלקיה ור' סימון ור' אלעזר אמרי: קל וחומר, מפני לומדיה עומדים, מפניה לא כל שכן."

פרשנים רבים הקשו על מימרא זו, מהגמרא במסכת מכות (דף כב עמוד ב): 

"אמר רבא: כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה"  

מהגמרא בקידושין נראה שפשוט שצריך לעמוד מפני לומדי התורה, תלמידי החכמים, ומזה לומדים קל וחומר לעמידה מפני ספר התורה עצמה. לעומת זאת, מהגמרא במכות נראה שפשוט יותר לאנשים לעמוד מפני ספר תורה, וממנה לומדים קל וחומר לכך שיש לעמוד מפני אדם גדול. כיצד ניתן להסביר את הסתירה?

בספרו "לקט פרושי אגדה" הרב משה צוריאל זצ"ל מביא מספר תירוצים שניתנו לקושיא זו. נעיין בתירוץ המובא שם בשם השל"ה הקדוש.

הגמרא מביאה מחלוקת אם תלמוד גדול או מעשה גדול (תלמוד בבלי מסכת קידושין דף מ עמוד ב):

"וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול, נענה ר"ע ואמר: תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה."

השל"ה מסביר שהסוגיות לעיל, בקידושין ובמכות, חולקות בדיוק בשאלה הזאת: אם תלמוד גדול או מעשה גדול. אם תלמוד גדול - הרי שפשוט שיש לעמוד מפני ספר תורה וניתן ללמוד קל וחומר שאם עומדים מפני תלמידי חכמים בעלי המעשים הטובים, הרי שראוי לעמוד מפני עצם התורה. אם מעשה גדול - הרי שאם עומדים מפני ספר תורה, פשוט שיש לעמוד מפני גברה רבה העושה מעשים טובים. 

כשחל ראש השנה בשבת ההלכה עיצבה את החג באופן כזה שיש לנו יום אחד של החג המוקדש לתלמוד - "זכרון תרועה", ויום אחד המוקדש למעשה - "יום תרועה". בכוחו של קול השופר להעיר ישנים מתרדמתם ("עורו ישינים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם"). אבל מי שיגיע מוכן לשמיעת השופר, בודאי שיש בקול השופר לחדור עמוק יותר ללבו. גם מי שבמהלך אלול היה עסוק, ולא הספיק להתכונן לשמיעת קול השופר, עתה יש לו יום שלם של שבת מנוחה שבו יוכל להתרכז, למקד את מחשבותיו, ולהגיע מוכן יותר לשמיעת קול השופר. 

יום ראשון, 13 באוגוסט 2023

אחר מטתו של הרב משה צוריאל זצ"ל

 אחד הספרים הפחות מוכרים של הרב משה צוריאל זצ"ל הוא "לקט פרושי אגדה" (אגב, ספריו הרבים של הרב צוריאל נמצאים ברשת באתר hebrewbooks). בארבעת "לקט פרושי אגדה" המחבר מפנה על כל אגדה שבש"ס למראי מקום בו דנו או העירו על האגדה. לעיתים קרובות הוא יכתוב בגוף הספר מה הנושא עליו דנים במראה המקום, לעיתים הוא אף יסכם במשפט את שנאמר באותו מראה מקום, ולעיתים הוא יוסיף פירוש או הסבר מדיליה על האגדה. ספר מומלץ לכל מי שלומד או מלמד מאגדות הש"ס.


לפני כעשור הפניתי באחד הפוסטים שכתבתי לדבריו על האגדה במסכת מגילה ש"ירמיה הלך להחזיר עשרת השבטים" (העמוד המדובר מצ"ב כתמונה לפוסט). הוא כתב כך:

"וצ"ל כי המפורסם באומה שעשרת השבטים שוכנים אי שם במקום מוסתר בעולם, זה רק נאמר במדרשים וע"פ רב האי גאון לימד כי סמכותם פחותה ממה שנאמר בתלמוד. אבל ע"פ חז"ל בגמרא כבר חזרו עשרת השבטים להיות בינינו וירמיה השיב אותם. וכך גם משמע ע"פ המהר"ל (נצח ישראל פרק לד) ושם ביאר שהמדרשים אינם כפשוטם אבל הם מדברים על רעיון פנימי."

התפלאתי ואף תמהתי על עמדתו שיש להבין בפשטות שירמיה החזיר את עשרת השבטים. (באותו פוסט הסברתי כיצד ניתן להבין את דברי הגמרא באופן רעיוני ולא כפשטם.)

זמן קצר אחרי שפרסמתי את הדברים קבלתי תגובה מהרב צוריאל ובו הוא דוחה את ההסבר הרעיוני לדברי הגמרא, ושלדבריו צריך להבין את דברי חז"ל כפשטם, שעשרת השבטים הוחזרו ע"י ירמיה.

לשאלתי, איך יתכן שמעשה כה גדול של ירמיה לא קיבל איזה שהוא ביטוי בכתובים בדברי הנביאים, הוא השיב לי כך:
"לשאלתך מדוע לא נרשם במקרא שירמיה החזיר עשרת השבטים, תשובתי:
[א] אין המקרא נועד לספר היסטוריה.
הוא רושם הודעות מוסריות, כדברי הגמרא (מגילה יד ע"א)
נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, ושלא הוצרכה לדורות לא נכתבה.
פרט היסטורי זה, אינו מוסרי ושיהיה צורך לספר לדורות.
[ב] לפי חז"ל המקרא כן רמז לדבר,
כשאמר "המוכר אל הממכר לא ישוב" (יחזקאל ז, יג),
הרי אין ידיעה זו שייכת כשאין היובל נוהג.
הרי כאן גילוי שהיה כן היובל נוהג,
ובזה מסמן לך שהשבטים חזרו למקומם.
ואם לא כולם, רובו ככולו."

ההתכתבות הקצרה הזאת, מורה על שתיים מתכונותיו הבולטות:
1. ידע רחב בכל שדות התורה, ודעה מוצקה ומגובשת בנושאים חשובים ואזוטריים כאחד.
2. הוא בשמחה הנגיש את עצמו, את ידיעותיו הרבות ואת ספריו ותורתו לכל מי שרק גילה ענין בדבר, קטן כגדול.
תנצב"ה

חזרה ל"אני מאמין", מאת: הרב ד"ר יהושע ברמן

לפני כשנה כתבתי אודות הספר "אני מאמין" של הרב פרופ' יהושע ברמן. מכיוון שהספר הזה הוא מהטובים שקראתי בשנים האחרונות, ויותר מכך מהמחדשים ביותר, תכננתי להקדיש לו קצת יותר מסתם עוד טור של ביקורת/סקירת ספר. הזמן עבר, ולא מצאתי את הפנאי לכך. לפני כמה שבועות התארח בשכונתי הרב יובל שרלו, ובשיעור שנתן אצלי בבית הכנסת הוא הדליק אצלי את הצורך לשוב ולעסוק בספר "אני מאמין". 

אז נתחיל בשיעורו של הרב שרלו. נסכם את השיעור בקצרה:

בפרשות יתרו ובהעלותך מופיעים שני סיפורים אודות הרחבת הנהגת משה במדבר, עם הבדלים מובהקים ביניהם. בתחילת פרשת דברים משה עומד בשנת הארבעים ווחוזר מספר לעם אודות מה שהיה בתחילת הדרך אודות הרחבת ההנהגה. אלא, שבסיפורו של משה יש מוטיבים שלקוחים הן מהפרשיה ביתרו, והן מזו שבבהעלותך, ואף מופיעים מוטיבים שלא תואמים לא את זה ולא את זה. אז לאיזה מהסיפורים ההיסטוריים מתייחס משה בתחילת ספר דברים?

הרב שרלו טען שהשאלה שגויה. הנחת המוצא של השאלה היא שמשה מתאר סיפור הסטורי שארע בעבר. אך התורה לא עוסקת בהיסטוריה או בתיאור הסטורי, אלא ב"זכרון". המשמעות של "זכרון" הוא שלוקחים את המוטיבים החשובים מהעבר ומציגים אותם כנרטיב המעביר מסר לדור ההווה. ולכן, משה לא מנסה לספר על מאורע הסטורי, אלא מזכיר מוטיבים שהוא פגש בהם בעבר ולאורם הוא מנסה לחנך את הדור החדש. 

עד כאן הדברים שאמר הרב שרלו באותו שיעור. 

בספר "אני מאמין" המחבר מסכים עם התזה הזאת של הרב שרלו, אלא שהוא מוסיף עוד נדבך אחד: לא רק שכך דרכה של תורה, לא לעסוק בהסטוריה, אלא ב"זכרון", או נרטיב, אלא שכך אנחנו מוצאים בכל הספרים והכתובים שיש בידינו מהעמים סביב מתקופת המקרא בכלל. באותה תקופה כלל לא עסקו בהסטוריה, כפי שמקובל היום, אלא בבניית נרטיב. 

זה הנושא שהמחבר עוסק בו בפרקים 2-4 בספר, כשהמרכז הוא סיפורי התורה. 

כבר באמירה הזאת נדמה לי שיש חידוש גדול, אך אני מבקש להתייחס יותר דווקא לדברים שכותב המחבר אודות החלקים ההלכתיים (המצוות והחוקים) שבתורה, ובפרט למה שהוא מכונה "אי-עקביות משפטית: ספר דברים ושאר התורה" (פרק 6). 

לדברי המחבר, כשם שלהבנת מקומם ותפקידם של סיפורי המקרא יש להשוות בין אופן הסיפור שבתורה לטקסטים אחרים שבידינו מאותה תקופה, כך גם כדי להבין את משמעות החלק המצוותי של התורה יש להשוות למקורות דומים מאותה תקופה. 

מה אנחנו למדים מההשוואה הזאת? 

ובכן, המחבר טוען שאין להתייחס למצוות התורה (כמו גם לחוקי חמורבי ודומיו) כאל קובץ חוקים סטטוטורי, אלא כאל "המשפט המקובל". כלומר, בלשון ימינו, קבצי המצוות והחוקים הן סוגי של "תקדימים משפטיים". 

ראיה אחת לדבריו מביא המחבר מ"משל כבשת הרש": נתן הנביא מביא מקרה של גנבה וטביחה של כבשה. המלך אינו פוסק כפי שכתוב בתורה שעל הגנב לשלם "ארבע צאן". המלך מוסיף על כך שהאיש הוא גם בן מוות. מדוע המלך אינו מקיים את מצוות התורה? מדוע הנביא לא מעיר על כך למלך? התשובה היא שאין מקום לאמץ את התקדים המשפטי שהתורה מורה במקרה של כבשת הרש. שם נצרך עונש חמור יותר בהתאם לנסיבות. 

באופן דומה המחבר מבקש להסביר את הסתירות בין קבצי המצוות בחומשים שמות, ויקרא ובמדבר לבין קבצי המצוות שבספר דברים. בשנת הארבעים "משה מפרש בספר דברים את התורות והמצוות של ספר הברית ומיישם אותן שוב". 

כך מסביר המחבר את הסתירה לענין מצוות בכור. בפרשת קורח מופיע שהכהן אוכל את בכור הבהמה הטהורה. בפרשת ראה שבספר דברים מופיע "לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹאכֲלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אַתָּה וּבֵיתֶךָ". כלומר, בפשטות שהבעלים אוכל את הבכור לפני ה'. על פי המחבר "מרד קרח ועדתו הצריך חקיקה שתחזק את מעמד הכהונה של אהרן ובניו. אחד האמצעים שנוקט ה' הוא הקדשת הבכורות לכוהנים בלבד. החוק בדברים מחזיר את בכורות הבהמה למעמדם שלפני מחלוקת קרח - הם נשארים רכוש בעליהם". 

רק נזכיר שלהלכה נפסק שהבכור נאכל לכהנים, וכך רש"י פירש את הפסוק בפרשת ראה: 

"לפני ה' אלהיך תאכלנו - לכהן הוא אומר, שכבר מצינו שהוא ממתנות כהונה אחד תם ואחד בעל מום, שנאמר (במדבר יח, יח) ובשרם יהיה לך וגו':"

להבנתי, המחבר לא יראה בהלכה ובדברי חז"ל/רש"י סתירה לדבריו, כי כמו שמשה פירש את המשפט המקובל של מצוות בכור לכיוון אחד בספר דברים, כך חז"ל באו בתקופה מאוחרת יותר ופירשו אותו לכיוון אחר. במילים אחרות, כמו שחז"ל בתורה שבעל פה שינו והוציאו כתובים מפשטם, כך משה רבינו בספר דברים כבר עושה מעין צעדים ראשונים של מה שיקרא אחר כך "תורה שבעל פה", בכך שהוא מתאים את "המשפט המקובל" מהחומשים הקודמים למציאות דור באי הארץ. 

גם אם הדברים עד כה היו משכנעים, אני חייב להודות שהגם שאני מסכים ומזדהה עם "הכלל" שהמחבר מציג, קרי שחוקי התורה הם "משפט מקובל" ולא חוק סטטוטורי, כשנכנסים לפרטים אני חושב שיש כאן הרבה בעיות לא פתורות. 

המחבר מביא כדוגמא את מצוות הענקה שהתווספה בפרשת ראה למצוות העבד: "זו דוגמא נאה לאופן שבו משה מעבד את מצוות 'ספר הברית' (שמות כא-כג) בלי לסתור אותן. חוקי ספר דברים מכוונים אל קהילת עם ישראל בעומדה לפני מצב חדש, של עם היושב בארצו ולו מקדש מרכזי ושלטון מפותח יותר. זו הסיבה שדיני עבד עברי בדברים פונים אל האדון ואל רגשותיו וחוויותיו לאחר שהפיק תועלת מבעל חובו, העבד. התמקדות זו פחות בולטת ב'ספר הברית', שזמנו הוא בתחילת המסע במדבר. כך התיקון שערך משה ב'ספר הברית' משקף גישה של ה'משפט המקובל' לפסיקה שבה נסיבות הסטוריות משתנות מובילות להתפתחות החוק, בלי הצורך להתנער מחוקים קודמים". 

אך דא עקא, שהמשפט האחרון המדבר אודות חוסר "הצורך להתנער מחוקים קודמים" אינו ברור. הפסוקים בפרשת ראה אומרים:

"(טז) וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ: (יז) וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן:"

בפשטות, כתוב כאן שגם לאמה רוצעים את האוזן אם היא מבקשת לא לצאת בשש. זה כמובן תוספת על הנאמר בחומשים הקודמים, גם אם זו לא סתירה חזיתית. האם גם כאן יעדיף המחבר לתת הסבר לכך שמשה בחומש דברים ראה צורך להשוות בין העבד לאמה? או שכאן הוא יקבל את דברי חז"ל/רש"י שמילים אלו נסובות על מה שכתוב לעיל - מצוות ההענקה?

שאלה דומה נשאל גם על קרבן פסח. הפסוק בפרשת ראה אומר:

"וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם:" 

זו כמובן סתירה לפסוק בחומש שמות המורה שאת הפסח מביאים "מן הכבשים ומן העזים". האם יש לנו הסבר המניח את הדעת מדוע משה סטה מן "המשפט המקובל" בספר שמות? 
חז"ל/רש"י מסבירים שהמילה "ובקר" נסובה על קרבן חגיגה, ולא על קרבן פסח - הסבר שהוא בודאי קשה בפשט הפסוקים. אך אינני רואה כיצד הסברו של המחבר מניח יותר את הדעת. 

[יתכן ולחלק מן הקוראים הביקורת הכתובה כאן מזכירה מעט את הביקורת שכתבתי אודות הספר "גישת התמורות". אכן, יש דמיון בין השניים. בשני המקרים אני מזדהה מאד עם הכלל, אך אני מתקשה לראות כיצד מיישמים את הכלל בפרטים.]

לפני סיום, הערה אחת הקשורה גם לחציו השני של הספר העוסק בנושא המשמעות של האמונה ב"תורה מן השמים".

מבקר הספרים המוכשר גדי איידלהייט כתב בביקורתו על הספר כך:

"חלקו השני של הספר נצרך, כי בעוד שיטתו של ברמן מפנה את שדה המוקשים של ביקורת המקרא, היא מניחה במקומו פצצת אטום, כמעט בלתי ניתנת לניטרול וכל שנותר הוא להתהלך סביבה על קצות האצבעות. החלק הראשון בספר דוחה את ביקורת המקרא, אך מעלה בצורה בולטת שאת התורה כתבו אנשים. הרי הקב”ה אינו צריך לבסס את דבריו על שירת קדש כלשהי ועל ענייני מזל, אם ארכיוני החיתים ישתמרו במשך 3200 שנה יתגלו יפוענחו ויגיעו לידיו של ברמן שיחשוף בפנינו את הקשר. אם מדמים חלק מכתבי התורה לצרות כתיבה הנפוצה בזמן ובמרחב, כתיבה שהתבצעה על ידי אנשים, הרי שגם התורה נכתבה על ידי אנשים."
אינני מסכים לדבריו של גדי, וגם לא הבנתי כך מדברי המחבר. 
אם למקבלי התורה אין בכלל מושג של "הסטוריה" כמו שאנחנו מכירים אותו, כפי שמעידים כתבים אחרים על בני אותה התקופה, הרי שהתורה צריכה להיכתב בשפה שהם מבינים. כך גם לענין החלק המצוותי. אם צודק המחבר שקבצי החוקים שהיו ידועים באותה תקופה היו כולם "משפט מקובל" ולא "חוק סטטוטורי", רעיון שכלל לא היה מוכר בזמנם, הרי שאין סתירה בכך שגם התורה תיכתב באותו אופן. ובין זה לבין השאלה אם התורה נכתבה בידי אדם או בידי שמים אין לענ"ד קשר מובהק. 

יום ראשון, 16 ביולי 2023

היכן היו המדיניים?

 בספרו החדש "התנ"ך שלא סופר" מתייחס המחבר, אפי מאיר, למלחמת מדין. במפות המתארות את תקופת סיפורי המקרא בדרך כלל מציינים את מדין כיושבים באזור ערב הסעודית של היום, כמו בתמונה המצורפת (מתוך חומש קורן, במדבר).




וכך כותב המחבר:

"מדיין ממוקמת הרחק למטה בדרום, באזור ערב הסעודית. אין להם גבול משותף עם ישראל, ואין להם כל מקום לחשש של השפעה תרבותית או איום צבאי מצד ישראל." (עמ' 263)


אך לאמיתו של דבר זה אינו תיאור נכון. 

כך מסביר הרב יואל בן-נון בספרו "מקראות - בינה בתורה" על במדבר פרק כב:

"באזור נחל יבוק ישבו שבטי מדין (הצפונית) עוד מימי אברהם ומשם הם פשטו על עמק יזרעאל והגליל בימי גדעון. לפני הופעת בני ישראל הם היו הבסיס התומך לשלטון הכיבוש של סיחון מלך האמורי [...] עם קריסתו הם ניסו ליצור קואליציה עם מואב לגירוש הישראלים הפולשים.

מחנה ישראל כבר חנה בערבות מואב מעבר לירדן ירחו, הלך מלך מואב וזקני מדין חשבו שהמדינים מצפון ומואב מדרום יוכלו להכות את ישראל בכוחות משותפים, אם רק יקבלו את ברכתו של בלעם בן בעור, החוזה הידוע במיוחד בקרב המדיניים, וקללתו לפולשים תביא לחיסולם."


גם מהפסוקים עולה שהמדיינים בהם אנו עוסקים הגיעו דווקא מצפון. בלעם מתואר בפרשת בלק כמי שמגיע מ"פתורה אשר על הנהר". ואם יש למישהו ספק שהנהר המדובר הוא נהר פרת שבצפון, הרי שהפסוק מפרשת כי תצא תבהיר זאת בציינה את מקומו של בלעם: "ואשר שכר עליך את־בלעם בן־בעור מפתור ארם נהרים לקללך". 


כך מסכם זאת אטלס דעת-מקרא (עמ' 98):

"מדין וחמשת בני מדין נמנים עם בני קטורה, שאברהם שלחם 'בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם' כלומר, אל מרחבי הארץ המשתרעים למזרח עבר הירדן, ובכללם המדבר הגדול אבל גם כמה ארצות נושבות: בצפון - פדן ארם (ובייחוד חבל חרן), ובדרום - הארצות היושבות לחופו המזרחי של מפרץ אילת."

יום חמישי, 6 ביולי 2023

ביקורת ספרים: "לך תפילתי ואני" מאת: שרה פרידלנד בן-ארזה

 


הספר "לך תפילתי ואני - בין סידור ללב" של הרבנית שרה פרידלנד בן-ארזה עוסק בתפילה. זה כמובן לא הספר הראשון שעוסק בנושא התפילה, אך אסתכן ואומר שזה הספר היחיד (לפחות מבין אלו שאני מכיר) שעוסק בתפילה באופן הזה. אסביר. 

מצד אחד העיסוק של המחברת היא מאד לשונית-מילולית. המחברת היא אישה של מילים ושל שפה ולכן גם העיסוק שלה בתפילה היא דרך ההסתכלות על מילות התפילה, עיסוק שהוא לעיתים מאד דקדוקי ודווקני. מצד שני יש בספר ירידה לתוך נפשו או מחשבתו של המתפלל ושוב ושוב הצבת השאלה: על מה אנחנו, המחברת או הקוראים, חושבים בזמן שאנחנו אומרים מילה או משפט כזה או אחר במהלך התפילה. עיסוק כזה הוא מאד פרטי ונכנס למקומות מאד אישיים.


אתן כמה דוגמאות:

- בשעה שהמתפלל אומר "ויברך דויד את ה' לעיני כל הקהל", או "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת", מה אמור לעבור בראשו? האם הוא צריך לדמיין שהוא כעת עומד במקומו של דוד האוסף את התרומות לבית המקדש או במקומם של עם ישראל העומדים על שפת ים סוף? האם הוא אמור להתעלם במחשבתו מהמשפטים הללו ולהגיע לעיקר: הפניה של הקב"ה בהמשך? או אולי אפשרות אחרת?

- כשהמתפלל קורא קריאת שמע, מי הנמען של תפילתו? האם הוא פונה אל עצמו במילים "שמע ישראל" ובמילים "והיה אם שמע תשמעו את מצותי", ובכך מעמיד את עצמו במקומו של משה או הקב"ה? 

- באופן דומה כשאדם כורך על ידו את רצועות התפילין ואומר "וארשתיך לי לעולם", מיהו המארש ומי המאורשה? 

- כשמברכים "ברוך... רוקע הארץ על המים", "נתבעת ממני בחירה פרשנית: אני יכולה לברך את אלוקינו מלך העולם שעל המים, שאריות התוהו שהותיר בבריאה, הוא רקע קרקע מוצקה המאפשרת יציבות ובטחון. אולם פתוחה לפניי גם אפשרות פרשנית כמעט הפוכה: לברכו שהעולם התרבותי והמסודר שברא, על גבולותיו, הגינותו ולשוניותו המתקשרת, אינו חזות הכל, תחתיו רובצת תהום של חיוניות שהיא מתחת למעבר לכל הסדרים, ההבנות והמילים" (עמ' 163).


במסגרת העיסוק במילות התפילה, מאריכה המחברת לנתח חילופי גופים בתפילה. לדוגמא במזמור כג בתהלים הנאמר בתפילות ליל שבת. המזמור מתחיל בגוף שלישי נסתר "ה' רועי... ינחני... למען שמו", ואז עובר לגוף שני נוכח "אתה עמדי... תערוך...". וגם כאן מתעכבת המחברת על השאלה: כיצד המתפללים אמורים בכוונתם להגיב לשינויים לשוניים אלה?

משם עוברת המחברת לדיון בלשון הקבע של התפילה ובשאלה האם יש חלופה טובה יותר לתפילה קבועה וחוזרת מדי יום ביומו.


חלקו האחרון של הספר עוסק בשאלה של התמודדות בתפילה עם הניסים של הדור האחרון. הניסים העיקריים, לדברי המחברת, הם שניים: נס שיבת ציון ונס גאולת האישה. הגם שלחלק הזה בספר ניתן הכותרת "על שינויי נוסח נצרכים", המחברת מאריכה דווקא באפשרויות אחרות, שאינן שינויי נוסח.

אך אתן כאן טעימה קטנה מההתמודדות של המחברת עם הנושא, שיש בו שינויי נוסח, ונדמה לי שאפשר לחוש מדבריה את הכנות המוחלטת בה ניגשת המחברת אל הנושא:

"גם כאשר אני שרה את ה'בקשה על הייחוד וחשק האהבה' שכתב ר' אלעזר אזכרי, 'ידיד נפש', כדי לעורר את חשק האהבה בליבי, המין הדקדוקי המיוחס לגוף הראשון מרחיק אותו ממני. במקום האנרגיה שעלי להשקיע בהתחפשות לעבדו של ה', אני מעדיפה לשיר בפשטות את שירה של אמתו:

ידיד נפש אב הרחמן, משוך אמתך אל רצונך

תרוץ אמתך כמו איל, תשתחוה את מול הדרך

כי יערב לה ידידותך, מנפת צוף וכל טעם...

ותיק יהמו רחמיך, וחוס נא על בת אוהבך

כי זה כמה נכסף נכספה..." (עמ' 296)

יום שלישי, 23 במאי 2023

עוד על "באהבה" - מניין?

 בעבר עסקנו (ראה כאן וכאן) במקור לכך שברכת כהנים צריכה להיות "באהבה".

והנה שמעתי לאחרונה ממו"ר הרב שבתי רפפורט שהסביר שהמקור לברכת כהנים "באהבה" בפשט הפסוקים:
בד"כ יש לברכות תנאים:
אם שמוע תשמעו - ונתתי...
אם בחוקותי תלכו - ונתתי...
והיה עקב תשמעון... ושמר...

אך בברכת כהנים: ושמו את שמי על בנ"י ואני אברכם.
בזכות מה?
סתם כך! כי אהבתי אתכם, אמר ה'!

יום שלישי, 28 במרץ 2023

תרומת הדשן ומנחת החביתין - מצוות יומיות בפרשת צו

 לפני כמה שבועות, סביב פרשת תצווה, כתבתי אודות קרבן התמיד.

בפרשת השבוע הקרובה, פרשת צו, יש שתי פרשיות שבעיני יש להם מאפיינים דומים לפרשת התמיד: תרומת הדשן ומנחת חינוך/חביתין. 
כוונתי היא ששתי הפרשיות הללו, בדומה לפרשת קרבן התמיד, מערבות פעולות יומיות/תמידיות עם פעולות שמבוצעות כנראה בתדירות נמוכה יותר.
אנסה לסקור כאן את ההתייחסות של הרב פרופ' יונתן גרוסמן לשתי פרשיות אלו כפי שמופיע בספרו "תורת הקרבנות".

תרומת הדשן
הפרשה מתארת שתי פעולות: האחת מבוצעת ב"מדו בד ומכנסי בד" בו הדשן מורם מהמזבח ומושם אצל המזבח. השניה מבוצעת ב"בגדים אחרים" ובו הדשן מוצא מחוץ למחנה.
(ג) וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ: (ד) וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר:
חז"ל הבינו שיש כאן שתי פעולות שונות לחלוטין: 
1. תרומת הדשן, המתבצעת כל בוקר, בו הכהן לוקח חלק קטן מהדשן שעל המזבח ומניחו לצד המזבח.
2. הוצאת הדשן, שמתבצעת כשיש צורך לפנות מקום מעל המזבח, ובו הכהן מפנה מחוץ למקדש את כל הדשן שהצטבר על המזבח לאורך תקופה.
על פי פשוטו של מקרא נראה שהשלב הראשון, אותו כינו חז"ל "תרומת הדשן" הינו חלק מתהליך הוצאת הדשן. כלומר, פעולת הוצאת הדשן מתבצעת בשני חלקים. ראשית מורידים את הדשן מהמזרח לצד המזבח ולאחר מכן מפנים את הדשן מצד המזבח אל מחוץ למחנה.
כמו כן, עפ"י המחבר, אין להתעלם מכך שהתורה השתמשה במילה "והרים" המזכיר את הרמת האזהרה מהמנחה, וכן במילה "דשן" המוזכרת במקרא לעיתים קרובות כביטוי לחלק חשוב (כמו במשל יותם: "החדלתי את דשני").
לאור זאת מסכם המחבר כך:
"נדמה שעלינו לאחוז את החבל בשתי קצותיו: 'הרמת' הדשן היא גם סמל שמייצג את המפגש שמתרחש במזבח בין אדם ואלוהים. הדשן הוא התוצאה של המפגש בין הקרבן שהובא בידי האדם ובין ה' שמתגלה על המזבח כאש אוכלת. מהמפגש בין הבשר לאש נוצר דשן שאותו 'מרים' בכל בוקר הכהן, ומצביע בכך על הברית ועל חסד המפגש שמלווים מקום זה. לפי זה, הרמת הדשן אכן קשורה לפינוי המזבח, אולם רגע לפני סילוק השאריות יש הצהרה על המפגש הייחודי שמתרחש במקום הזה ובהצבעה על תוצאותיו: מפגש בין בשר לאש שמוליד דשן."

מנחת חינוך/חביתין
בפרשת מנחת חינוך/חביתין יש תיאור של מנחה המובאת "תמיד" על ידי אהרן ובניו, מחציתו בבוקר ומחציתו בערב. אך מצד שני מתואר ש"הכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אותה" וכן שהיא מובאת "ביום המשח" את אהרן ובניו. 
(יג) זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב: (יד) עַל מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶנָּה תֻּפִינֵי מִנְחַת פִּתִּים תַּקְרִיב רֵיחַ נִיחֹחַ לַה': (טו) וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ חָק עוֹלָם לַה' כָּלִיל תָּקְטָר:

חז"ל הבינו שיש כאן תיאור לשתי סוגי מנחות:
1. מנחת חינוך: מנחה חד פעמית שהכהן, כל כהן, מביא ביומו הראשון בעבודה.
2. מנחת חביתין: מנחה שהכהן הגדול מביא בכל יום, מחציתו בבוקר ומחציתו בערב.

יש שהציעו על פי פשוטו של מקרא שמדובר רק במנחה אחת, מנחת החביתין. אך זה קשה מדברי הפסוק "ביום המשח אותו".
אחרים הציעו ש"ביום המשח אותו" הוא בעצם "מיום המשח אותו". (יש שגם הציעו ש"אותו" אינו מוסב על הכהן, אלא על המשכן. כלומר, שזו מנחה המובאת תמיד מאז שהמשכן נחנך. אך אין בכך צורך.) לפי זה, החובה להביא את המנחה הוא חובה של הכהנים העובדים בפועל במשכן.
כלומר, המנחה מובאת בכל בוקר וערב, בדומה לעולת התמיד, ואף יתכן ולזה מכוונת הביטוי "מנחת התמיד" המוזכר בפקדת אלעזר בן אהרן הכהן.
מטרת מנחת תמיד זו היא לפתוח ולסגור את פיות הכהנים האוכלים מן הקודש, בדומה לתפקיד עולת התמיד לפתוח ולסגור את אכילת המזבח את הקרבנות:
"מסתבר, שבמקביל לפתיחת פה המזבח שאוכל את הקורבנות, יש לפתוח ולסגור גם את פיותיהם של הכהנים שאוכלים מטעמו של המזבח. כשם שאכילת המזבח נפתחת בבוקר וננעלת בין הערביים בשני כבשי התמיד כך אכילת הכהנים נפתחת בבוקר וננעלת בין הערביים על ידי מנחת חביתין. בפועל, יכולים הכהנים להמשיך ולאכול גם בלילה - ממש כשם שגם המזבח ממשיך ואוכל גם בלילה, אולם לא מובאים אל אש המזבח או אל פיות הכהנים קורבנות חדשים שלא הוקרבו במשך היום".

לי קצת קשה הזיהוי של מנחת החביתין עם מנחת התמיד. נראה יותר פשוט לומר שמנחת התמיד הוא המנחה הבאה עם עולת התמיד: "ועשירית האיפה סולת למנחה". ואולי במדבר אמנם לא הקריבו קרבן התמיד עם מנחתו, אך כן הביאו את מנחת החביתין, אכן מיום המשח המשכן.