דבר תורה לפרשת נח

 רש"י על הפסוק הפותח את פרשת נח הוא מהידועים בתורה:

(ט) אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ: 

בדורותיו - יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאלו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואלו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום: 

רש"י כותב כי יש שתי גישות בחז"ל במדידת דמותו של נח, וזאת ביחס לשאלה: כיצד היה נח נמדד בדור אחר?

ברור שביחס לבני דורו היה נח צדיק תמים, ואמנם גישה אחת בחז"ל אומרת שגם אם נח היה בדור של צדיקים הוא היה נחשב לצדיק. אך יש גישה אחרת, הדורשים אותו לגנאי, האומרת כי רק לפי דורו היה נח נחשב לצדיק, אך אם היה נח חי בדורו של אברהם הרי ש"לא היה נחשב לכלום".

שתי הגישות הגיעו לעולם כתוצאה מהמילה "בדורותיו" המופיע בפסוק. מילה, שעל פניו, לא היה נצרך בפסוק. הדורשים לגנאי יסבירו כי מילה זו באה להדגיש כי רק "בדורותיו" היה נחשב נח לצדיק, אך אם היה בדורו של אברהם "לא היה נחשב לכלום".

אך צריך להבין את התפיסה הזאת שדורשת את נח לגנאי: מה אנו אמורים ללמוד מאיך שנח היה נמדד בדורו של אברהם? בסופו של דבר נח היה צדיק מכל בני דורו, אז למה זה חשוב כיצד היה נמדד בדורו אחר? 

נראה שמי שדורש את נח לגנאי מבקש בדווקא להשוות את נח לאברהם.

בפרשת נח הקב"ה עושה איתחול מחדש לבריאה של פרשת בראשית. בפרשת בראשית האדם נברא ומונח בגן-עדן. הכל מסביב הוא "טוב מאד", עולם אוטופי. מכאן, אנחנו מגלים מהר מאד, יש רק לאן לרדת. כיוון שכך עושים איתחול מחדש, ונח יוצא מהתיבה ומתחיל מחדש את האנושות מעולם חרב, עולם שממנו יש רק לאן לעלות. 

את העליה הזאת רואים גם באנושות - האיש הצדיק ביותר בדור המבול וזה שממנו הכל מתחיל לאחר המבול, "לא היה נחשב לכלום" בדורו של אברהם. כעבור 10 דורות, נראה בעין כיצד לא רק שלא ירדנו, אלא עלינו לדרגות גבוהות - זרח כוכבו של אברהם, האנושות עלתה והתקדמה. 

דבר תורה לפרשת נח (משך חכמה)

המדרש רבה בפרשת נח משווה בין נח למשה:

אמר רבי ברכיה חביב משה מנח, נח משנקרא איש צדיק נקרא איש אדמה, אבל משה משנקרא איש מצרי נקרא איש האלהים 

נח התחיל כ"איש צדיק" וסיים כ"איש אדמה", לעומת משה שהתחיל כ"איש מצרי" וסיים כ"איש האלהים".

המשך חכמה מסביר שההבדל בין נח למשה הוא כהבדל בין שני אבות-טיפוס: מי שדואג בעיקר לעצמו ומי שדואג לאחרים.

מי שמתבודד ודואג בעיקר לעבודת ה' העצמית שלו, אולי יתחיל כ"איש צדיק" אבל סיכוי סביר שימצא את עצמו בסופו של דבר כ"איש אדמה". לעומת זאת, מי שעוסק בצרכי ציבור ודעתו מעורבת עם הציבור, יש לו יכולת להתרומם מ"איש מצרי" להיות "איש אלהים".

לשונו של המשך-חכמה:

(כ) (ויחל נח) איש האדמה במדרש פרשה ל"ו (סעיף ג') אמר רב ברכיה: חביב משה מנח, נח משנקרא "איש צדיק" נקרא "איש האדמה", משה, משנקרא "איש מצרי" (שמות ב, יט) נקרא "איש אלקים" (דברים לג, א). הענין, דיש שתי דרכים בעבודת השם יתברך, דרך אחד מי שמייחד עצמו לעבודתו יתברך ומתבודד, ויש מי שעוסק בצרכי צבור ומבטל עצמו בשביל הכלל ומפקיר נפשו עבורם. אם כן, צריך לומר לפי המושג, שזה שמתבודד יעלה מעלה מעלה, וזה ירד ממדרגתו. וכן אמרו קהלת רבה, "כי העושק יהולל חכם" - רבי יהושע בן לקיש שכח פ' הלכות בשביל שעסק בצרכי צבור. ובכל זאת מצאנו שנח התבודד, ולא הוכיח את בני דורו, לכן אמרו עליו, שאף הוא היה ראוי לכלייה, ורק מתבודד לעצמו היה, בכל זאת אחר שנקרא "איש צדיק" ירד ממדרגתו ונקרא "איש האדמה". ומשה נקרא "איש מצרי" - שהוכרח לגלות, שזה מורה פחיתות בנפש - הואיל ומסר עצמו על ישראל בהריגת המצרי נקרא "איש אלקים", שהגיע לתכלית השלמות מה שיוכל האדם להשיג ועיין מדרש רבה ברכה, ודו"ק.

הדברים של המשך חכמה מזכירים את דבריו של הרבי מקאצק:

פעם אמר רבי מנדל מקוצק על צדיק אחד שהוא "צדיק אִין פֶּעלְץ" – "צדיק בפרווה".
וכך פירשו תלמידיו את הדברים:
יש מי שמחמם את גופו בלבד, ויש מי שמחמם את הבית כולו. ומה ההבדל ביניהם? מי שמחמם את גופו – לו חם אבל לאחרים אינו מועיל. מי שמחמם את הבית – מועיל גם לאחרים.

ורבים הסבירו לאור דבריו את ההשוואה בחז"ל בין נח לאברהם, כאשר נח הוא הצדיק במעיל פרווה ואברהם הוא הצדיק המדליק מדורה (ראו כאן).

מעניין גם לחשוב אם יש בדברי המשך-חכמה ביקורת מרומזת לעבר שותפו לרבנות העיר דווינסק...

"לפני האלהים" (רעיון לפרשת נח)

התורה מתארת את הנסיבות שהובילו למבול (בראשית פרק ו יא):

וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס:

מה הכוונה השחתה לפני האלהים?

הפרשנים התחבטו בדבר.
האבן-עזרא הביא שתי אפשרויות - עבירות שנעשו בפרהסיא, או דווקא עבירות שנעשו בסתר:

וי"א כי טעם לפני האלהים בפרהסיא. ואחרים אמרו, כי הטעם שנשחתו בסתר ובדברים מכוסים שלא ידעם כי אם השם. 

אחרים, כדוגמת החזקוני, הסבירו שהמילה "אלהים" כאן היא של חול, ומתחבר למה שנאמר כמה פסוקים לפני כן "ויראו בני האלהים את בנות האדם":

ותשחת הארץ לפני האלהים לפני הגדולים שהיו בארץ, שהיו לוקחים את הנשים בחזקה. 

כבר ממה שהבאנו עד כה אפשר לחוש שיש ערפל מסוים סביב הביטוי "לפני האלהים".

ברצוני דווקא להביא חיזוק לפירושו של הנצי"ב שלפני האלהים משמעו בדברים שבין אדם למקום (העמק דבר בראשית פרשת נח פרק ו פסוק יא):

לפני האלהים. בדברים שבינם לשמים, היינו בע"ז וג"ע שנקרא השחתה כדאי' בע"ז [כ"ג ב'] ובכ"מ, כל מקום שנאמר השחתה הרי זה ע"ז וג"ע, והיינו לפני האלהים משמעו ביחוד כפירה בה', וזנות שהוא בין אדם לשמים: 

הביטוי "לפני האלהים" מופיע עוד פעם אחת בתורה. גם במופע הנוסף פירושו אינו פשוט.

כך מופיע בתחילת פרשת יתרו (שמות פרק יח יב):

וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים:

מה פירוש הביטוי "לפני האלהים" שם?
האבן-עזרא הסביר ש"לפני האלהים" זה לפני אהל מועד:

וטעם לפני האלהים כי אהל משה היה לצד מזרח אהל מועד: 

האבן-עזרא כאן לשיטתו הסבור שפרשת בואו של יתרו היה לאחר מתן תורה, ולכן כבר היה אהל מועד, למרות שבתורה הסיפור מופיע לפני מתן תורה ולפני הקמת המשכן.

ראשונים אחרים שלא קבלו את חידושו של האבן-עזרא שמאחר את מועד בואו של יתרו, התחבטו בשאלה מהו "לפני האלהים" כאן:

- רבינו בחיי שמות פרשת יתרו פרק יח פסוק יב:

עם חותן משה לפני האלהים. לפני משכן האלהים, והוא עמוד הענן ועמוד האש ששם משכן האלהים. 

- חזקוני שמות פרשת יתרו פרק יח פסוק יב:

לפני האלהים לפי הפשט לפני כמו מלפני כלומר ממה שהקריבו לפני הקדוש ברוך הוא והם השלמים.

מעניין שרש"י לא מתמודד עם הקושי של מהו "לפני האלהים", ובמקום זאת מביא דברי אגדה:

לפני האלהים - מכאן שהנהנה מסעודה שתלמידי חכמים מסובין בה כאלו נהנה מזיו השכינה:

אך יתכן שדווקא דברי רש"י מורים לנו את הפשט הנכון בפסוק.
המילים "לפני האלהים" בפסוק בפרשת יתרו באים להורות לנו שהאכילה של משה, אהרן וזקני ישראל עם יתרו, לא היה רק מסיבת מרעים, אלא חלק מטקס דתי-רוחני אותו ביצע יתרו. כזה, שכלל העלאת עולה וזבחים לאלהים, וגם סעודה (ואמנם חלק מהאחרונים מסבירים את "לפני האלהים" כמורה על כך שאכלו "משלחן גבוה"). לאור דברים אלו, הביטוי "לפני האלהים" מורה על הפולחן הדתי.

אם נחזור למבול ולפרשת נח, הרי שגם אצלנו נפרש ש"לפני האלהים" משמעותו הפולחן הדתי. כלומר, כפי שפירש הנצי"ב "ותשחת הארץ לפני האלהים" - בדברים שבינם לשמים.

לאור פירוש זה, ניתן להסביר את שני חלקי הפסוק כך:
"ותשחת הארץ לפני האלהים" - בדברים שבינם לשמים.
"ותמלא הארץ חמס" - בהתנהלות שבין אדם לחברו.

דבר תורה לפרשת נח

בדף היומי של יום שישי (סנהדרין צו ע"א) למדנו סיפור על סנחריב מלך אשור:

אזל אשכח דפא מתיבותא דנח אמר היינו אלהא רבא דשיזביה לנח מטופנא אמר אי אזיל ההוא גברא ומצלח מקרב להו לתרין בנוהי קמך שמעו בנוהי וקטלוהו היינו דכתיב (מלכים ב יט, לז): "ויהי הוא משתחוה בית נסרוך אלהיו ואדרמלך ושראצר בניו הכהו בחרב וגו'"

או בתרגום לעברית:

הלך ומצא נסר מתיבתו של נח. אמר: זה [=הנסר] האלוהים הגדול שהציל את נח מהמבול. אמר: אם אלך ואצליח, אקריב את שני בני לפניו. שמעו בניו והרגוהו. וזה שכתוב: "ויהי הוא משתחוה בית נסרוך אלהיו ואדרמלך ושראצר בניו הכהו בחרב וגו'"

הסיפור צריך ביאור, היאך קישרו חז"ל את סנחריב לנח?

סנחריב ידוע בדברי חז"ל כמי שבלבל את אומות.

לא צריך להיות חד-אוזן במיוחד כדי להבחין שהמילה "בלבל" קשור מאד לפרשת נח, הן למבול, והן לסיפור בבל.

סנחריב מבלבל את האומות ומשנה סדרי בראשית, כמבול בזמנו.

רק מקום אחד נשאר מוגן מפני סנחריב – ירושלים. ירושלים משמשת כתיבה המצלת מפני המבול של סנחריב.

סנחריב פוגש בנסר מתיבותו של נח – כשבחיים האמיתיים הוא פוגש בחומות ירושלים וברוחו החזקה של חזקיהו מלך יהודה, אותם הוא לא מצליח לשבור. אך סנחריב איננו מבין שאין זה חוזק החומות, עוצמת התיבה, המצילה את ירושלים ואת נח, אלא הקב"ה אלהי עולם המציל את חסידיו מפני הרעות המתרגשות עליהם.

רעיון לפרשת נח

פרשת דור הפלגה היא רבת פירושים ורבת קשיים (בראשית פרק יא):

(א) וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים:
(ב) וַיְהִי בְּנָסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם:
(ג) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר:
(ד) וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ:
(ה) וַיֵּרֶד יְקֹוָק לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם:
(ו) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת:
(ז) הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ:
(ח) וַיָּפֶץ יְקֹוָק אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר:
(ט) עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל יְקֹוָק שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ וּמִשָּׁם הֱפִיצָם יְקֹוָק עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ: 

הרב אלחנן סמט, בסדרה הראשונה של "עיונים לפרשת השבוע" מביא שישנן כיום הוכחות ארכאולוגיות המוכיחות את הבנתם של חז"ל בפרשה, שרצונם של דור הפלגה היתה באמת להגיע לשמים - לגעת באלים הנמצאים בשמים. זה שהם היו "עם אחד ושפה אחת לכלם" סייע בידם להאמין כי הם יוכלו להגיע לשמים.
הדגש בפרשה על הירידה של ה', שתי פעמים, "וירד ה'", "הבה נרדה", באה כהתרסה לדברי בני האדם. הם חשבו שהם בונים מגדל עד השמים, אך בפועל ה' צריך לרדת ירידה אחר ירידה על מנת לראות את המגדל.
ההפרדה של האנושות לקבוצות שונות ולעמים שונים נועד ליצור קנאה ותחרות בין העמים כדי שאף אחד מהעמים לא יגיע למסקנה שבני האדם יכולים להגיע לשמים. תמיד יהיה מי שיצעק בקול שאתה סך הכל בן האדם.

מסופר על אחד מחברי להקת "החיפושיות" שהסביר פעם מדוע הם, "החיפושיות", לא מצאו את סוף דרכם בעזרת מנת יתר וכד', כפי שקרה לזמרים מפורסמים אחרים. הוא תיאר כיצד לאחר כל הופעה הם היו חוזרים לחדרם ושם יורדים וצוחקים האחד על השני. זה החזיר אותם למציאות ולתובנה שהם סך הכל בני אדם בעלי תכונות טובות ורעות, צדדים חיוביים ושליליים. לעומת זאת, אצל זמרים שהופיעו לבד, לא היה אף אחד שידבר אליהם בגובה העיניים כדי שיעזור להם לחזור לקרקע המציאות.

פיזור העמים נועד לאפשר לכל עם להתפתח בדרכו הוא, אך גם ע"י כך להזכיר לעמים האחרים שהם סך הכל בני אנוש, ומקומם על הארץ ולא בשמים.

מוקדש לאחייני צוריאל ספיר לרגל הגיעו לגיל מצוות, במזל טוב. 

לשנות מהמצוות עפ"י הבנתנו

התחלתי לאחרונה לתת שיעור קצר בספר "אגרא דכלה" לבעל ה"בני היששכר" על פרשת שבוע (למי שעוקב, זה במקום השיעור הקצר בתורת נחמה לייבוביץ' ע"ה). 

שימו לב לשני הקטעים הבאים מתוך ה"אגרא דכלה" על פרשת נח:

א. על הפסוק "ויזכור אלקים את נח כו' ויעבר אלקים רוח על הארץ וישכו המים":

והנה ראיתי בדברי קדשו של הרב הק' בעל אור החיים זצוק"ל שהרגיש בזאת הקושיא למה לן לידע מה עשה ד' תחבולה להשקיט המים, וכתב הוא ז"ל להיות המים נצטוו בציווי מאת הש"י לנהוג בהתגברות, הנה עשו מצות הש"י, הגם שכבר נמחה כל היקום נהגו בהתגברות לקיים ציווי הש"י כי אין להם לבקש דרשות לדרוש מדעתם דבר נגד ציווי הש"י, היינו שידרשו מדעתם כיון שכבר נמחה כל היצור שוב אין מן הצורך למצות התגברות, רק עשו שליחותם הגם שלא ידעו עוד מה טעם לזה, עד שהש"י שלח רוחו אליהם שכבר כלתה מצותן אזי נחו שקטו, ע"כ דבריו הטהורים.
והנה שמח לבי בקרבי על דבריו וטובא איכא למשמע מהדבר הזה לכל בעל נפש, דהעבד הנאמן אין לו לבקש טענה לעצמו לפטור את עצמו ממצותיו ית', הגם שידמה בדעתו וימצא איזה טעם למצוה ולפי הטעם שמצא ימצא עת שאינו נוהג הטעם הזה ועל ידי זה יבוא להפר חוקי התורה אשר מזה נתפקרו הפלסופים שבדו טעמים מלבם למצות הש"י וכאשר מצא עת שאינו נוהג הטעם אשר בדו מלבם בשכלם המזוהם התירו להפר חוקי התורה עד שיצאו מכלל כל חוקי התורה...
ובפרט בדורותינו בעוה"ר אשר רבים מהערב רב שבבני עמנו חבקו חיק נכריה חכמות חיצוניות והוציאו כל חוקי התורה בדברי הבאי עד שנתפקרו מכל חוקי התורה, ותוך עמנו הם יושבים ומכנים עצמם בשם ישראלים, לא כאלה חלק יעקב רק לעשות המצות כאשר צונו י' אלקינו, והגם שהש"י חלק ונתן מחכמתו ליראיו וגילה להם רזי דרזין וטעמי מצותיו, עכ"ז חלילה לעשות ולתלות המצוה על הטעם שנתגלה לנו לומר הנה בעת הזאת הטעם הזה איננו נוהג אזי אפטור מהמצוה, חלילה חלילה לומר כן כי הם חכמתו של יוצר בראשית ואין סוף לחכמתו ודעתו ואם כן אין סוף לטעמים שלהם, ואם הטעם הזה שאנו משיגים אינו נוהג באיזה זמן ועת, הנה עוד לאלקי מילין וטעמים עד אין סוף וחקר, הנה בשביל כך גזרו אומר חז"ל אין טעם למצות, הגם שבודאי מצוה להמציא טעמים בפרד"ס התורה כל אחד כפי אשר חלק לו הש"י בבינה, אבל חלילה לתלות יסוד דתי המצות על הטעמים, רק לעשותן מאהבה כעבד הנאמן השש ומתעלס בקיום מצות אדוניו בלי חקירת הטעם.

כלומר, יש לעשות את המצוות כפי שמופיעות בתורה (ובחז"ל) ללא קביעה ש"הזמנים השתנו" והמצוות כבר אינן רלוונטיות.

ב. בסוף הפרשה, על נס הצלתו של אברהם מכבשן האש:

ויש לפרש עוד למה לא נזכר הנס בתורה מפורש, דהנה הפרשת דרכים הביא בשם מהרמי"ט חקירה אחת וזה תוארה, מי התיר לאברהם למסור עצמו לכבשן האש הלא בן נח אינו מצווה על קידוש השם [סנהדרין עד ב] ואסור לו למסור עצמו למיתה ודמו מידו יבוקש, כי הנה הגם שקיים אברהם כל התורה כולה מעצמו [יומא כח ב], זה דוקא לחומרא, אבל מי התיר לו לקולא למסור נפשו וחיותו עבור קדושת שמו. ותירץ מהרמי"ט דמשום הכי אמרו רז"ל במדרש דבזכות יעקב ניצל אברהם, כי בזכותו לא היה כדאי להינצל דשלא כדין עשה, עכ"ד. ועיין שם בפרשת דרכים דרוש רחב.
והנה דברי מהרמי"ט אלו הם בדרך דרוש הפשט אבל המשכיל ישתומם על המראה לומר בזכות יעקב ניצל אברהם, ואברהם יהיה לו ח"ו חטא בזה, והש"י ויתעלה קראו אברהם אוהבי [ישעיה מא ח], וחשב הנסיון הזה מכלל הי' נסיונות. על כן אהוביי ידידיי קחו אמרי כי נעמו ויאירו עיניכם, התורה השלימה הזאת המצויה בידינו הוא דבר השוה לכל נפש ונפש מישראל, שהמצות שמבוארין בקום ועשה מחויב האדם לעשות, ומה שמבואר בה שלא לעשות יזהר האדם מעשות, אך אמרו רז"ל גדולה עבירה לשמה ממצוה וכו', ויעל אשת חבר הקני תוכיח [נזיר כג ב], והדבר הזה אי אפשר שיתבאר בתורה, כי הוא לפי המקום והזמן וכפי אהבת הנפש לרצון הש"י, אשר בעבור אהבתו את הש"י תסכים הנפש כמעט שתרד בגיהנם ויהיה איך שיהיה תמסור עצמה כמעט לדראון עולם אך יתקדש שמו הגדול, פוק נא חזי ויהי דוד בא עד הראש וכו' [ש"ב טו לב], שאמרו רז"ל שביקש לעבוד עבודה זרה כדי שלא יתרעם העולם על הש"י [סנהדרין קז א].
והנה הש"י ויתעלה הבוחן לבות וכליות, והוא מחדש בכל יום מעשה בראשית, הגם שהדבר הזה שלא כתורה ואין לו מקום מנוח בגבהי מרומים, הש"י ויתעלה מחדש מעניינים כאלו מעשה בראשית ומתקדש שמו הגדול בזה ביתר שאת, בין והתבונן ידיד הנעים אמרי אלה, וכבר שמענו מאוהבי הש"י בדורנו אשר אמרו אלו היינו יודעים בטוב ששכר המצות הם גיהנם, ושכר העבירות הוא גן עדן, אף על פי כן יותר יונעם לנפשנו לקיים המצות שציונו הבורא ית'.
והנה כאשר זכינו לזה יראה לנו כי כמקרה הזה קרה לאבינו אברהם, הגם שידע בטוב שהוא עושה עבירה בזה שמוסר עצמו ועונש העבירה הוא גיהנם, אף על פי כן כדי שיתקדש שמו הגדול מסר חיותו בעולם הזה ובעולם הבא עבור קדושת שמו ועשה עבירה לשמה, והנה היות הדבר הזה שלא כתורה כי הוא עבירה, אי אפשר שיתפרש בתורה כי היא רק עבירה לשמה דרך אמת לעבודתו יתברך, ואי אפשר להתפרש ולדמות מלתא למלתא, רק הוא דרך אמת נקודה הפנימית שבלב, וכבר ידעת כי מדת האמת הוא יעקב תתן אמת ליעקב [מיכה ז כ], זהו שרמזו רז"ל בזכות יעקב ניצול אברהם. ומעתה התבוננו נא ידידיי וריעיי ויונעם לחככם, והש"י יאיר עיניכם לעבודתו.

כלומר, יש פעמים שבהם מותר לאדם (ואף רצוי) שהוא יעשה עפ"י מה שהוא מבין את רצון ה', ולא עפ"י המצוה הכתובה והיבשה. 

האם אין סתירה בין שני המסרים הללו?

הנצי"ב על מאובנים

בפרשת השבוע הקרובה, פרשת נח, מתייחס הנצי"ב (העמק דבר) לנושא מציאת מאובנים. על הפסוק "וימח את כל היקום" (בראשית ז כג) הוא כותב כך:

וימח את כל היקום - נמחו הגופות ודייק הכתוב 'אשר על פני האדמה' אבל נשתיירו כמה גופות שנפל עליהם עפר הרבה ע"י שטף המים ונשארו הגופות קיימין. והן הנה עצמות שמוצאין חופרי ארץ ומוצאין עצמות מבריות שלא נמצא עתה בעולם. ומזה שפטו הרבה שהיה לפני בריאה זו עולם אחר ואז היו בריות אחרות. ובאמת יש בבראשית רבה כמה פעמים על המקרא והנה טוב מאד מלמד שברא הקב"ה עולמות ומחריבן ואמר דין הניין לו ודין לא הניין לו... מכל מקום קשה לדעתי לומר כן שהרי מבואר בשמות רבה "'אלה תולדות השמים והארץ' מה פסל? שהיה בורא עולמות והיה מסתכל בהן ולא היו ערבים עליו ומחזירן לתהו ובהו" וא"כ לא נשתיירו מהם שריד ופליט.

אלא נראה שהעצמות האלה המה מלפני ימי המבול. ואע"ג שנמצאים באקלים שאינם חיים שם זה נעשה ע"פ ששינו את דרכם על הארץ לפני המבול והלכו למקום אחר. ומה שמוצאין בריות משונות הוא ממה שהרכיבו שני מינים שונים ונולד ע"י זה בריות משונות כמו הפרד היוצא מהרכבת סוס וגמל. והיה ההשגחה שישתיירו עצמות אלו כדי שיבא דור אחרון ויכיר סתרי הטבע וזהו כבודו ית'.

עד כמה שידוע לי בנושא זה, הבעייתיות בדברים שכותב כאן הנצי"ב זה שהמאובנים מתקופות פרה-הסטוריות שונות נמצאו במדוייק בשכבות שונות באדמה. זה כבר מקשה לומר שכל היצורים שנמצאו חיו לפני המבול. בייחוד הדבר קשה שלא נמצאו מאובני אדם כמו שנמצאו מאובני דינוזרים.

מחשבה לפרשת נח

"אֵלֶּה, תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו: אֶת הָאֱלֹהִים, הִתְהַלֶּךְ נֹחַ."

חז"ל התקשו במילה "בדורותיו" - מה צורך יש בו?

כידוע, רש"י הביא מחז"ל שתי אפשרויות:
יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן אילו היה בדור של צדיקים - היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי: לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם - לא היה נחשב לכלום.

אך מה טעם יש לדרוש כיצד היה נח בדור אחר, בסופו של דבר הוא היה בדורו שלו - מדוע לא לבחון אותו "באשר הוא שם"? ועוד, איזו מין מידה זו לדרוש אותו לגנאי, וכי עין רעה יש כאן?

נראה שאפשר להסתכל על זה מכיוון אחר. כשחז"ל דורשים אותו כיצד הוא היה בדור אחר, הם בעצם מנתחים איך הוא היה בדורו שלו.

ישנן שתי דרכים להגיע למעלה גבוהה כשאדם נמצא בחברה רעה.
הדרך האחת היא להסתכל על שכניך ולבחון את מעשיהם וללמוד על דרך השלילה כיצד לא להתנהג. כלומר, אם פלוני שכני נוהג כך, אז עלי לעשות אחרת.
הדרך השניה היא להתנתק מהחברה לחלוטין ולנהל חיים מנותקים לחלוטין מהחברה בה אתה חי.

רבותינו הדורשים את נח לשבח הבינו שנח היה צדיק תמים מתוך שהוא למד לא לנהוג כשכניו. הוא התבונן בחברה בה הוא חי, הסיק שזו לא הדרך הנכונה ללכת בה והחליט ללכת בדרך הטובה. ואלו היה נח חי בדורו של אברהם, גם אז היה בוחן את דרכי אנשי דורו והיה לומד גם מדרכיו של אברהם.
לעומת זאת, רבותינו הדורשים אותו לגנאי הבינו שנח היה צדיק משום שהוא התנתק לחלוטין מאנשי דורו. הוא היה מסיק בכוחו העצמאי מה היא הדרך ללכת בה וכך עשה, ללא שום תלות ואכפתיות למעשי אנשי דורו. אלו היה נח חי בדורו של אברהם, גם אז היה מנותק מהחברה בה הוא חי ולא היה מתחבר לאברהם.

עפ"י הבנה זו, כשרבותינו דורשים את נח לשבח או לגנאי הם בעצם נותנים אבחנה כיצד הגיע נח לצדקתו ומה היו יחסיו עם אנשי דורו.

אור החיים לפרשת נח

"ויזכור אלקים את נח ואת כל החיה ואת כל הבהמה וכו'"
טעם שלא הספיק זכרונו של נח והוסיף לומר "ואת כל החיה וכו'",
אולי כי להודיע בא גם כי לצד החיה והבהמה אשר אתו לבד יספיק לזכור, ופירוש הדברים בדרך לא זו אף זו.
עוד ירצה על זה הדרך, "ויזכור אלקים את נח" גם זכר כל הטורח והעול אשר עליו מ"הבהמה והחיה... אשר אתו בתיבה" וחמל עליו.

האור החיים הקדוש מתקשה בשאלת פשט הכתובים: האם לא היה מספיק לכתוב שהקב"ה זכר את נח? מדוע יש צורך להוסיף שהקב"ה זכר גם את כל החיה והבהמה?

על שאלה זו עונה האור החיים שני תירוצים:
א. אכן היה מספיק לכתוב רק שהקב"ה זכר את נח, אך באותו אופן היה מספיק לכתוב רק שהקב"ה זכר את החיה והבהמה, והכתוב הלך בדרך של "לא זו אף זו" - כלומר, לא רק שה' זכר את נח הוא גם זכר את החיה והבהמה.
ב. הקב"ה זכר את נח בגלל שנח היה עם החיה והבהמה בתיבה. בזכות הטורח שהיה לנח מהחיה והבהמה ה' זכר אותו.

פסוק זה נאמר על ידינו בתפילת מוסף של ראש השנה. על פי דברי האור החיים יש כאן מסר חזק מאד לאדם. יש לאדם שני דרכים שהקב"ה יזכור אותך - הוא יכול לזכור אותך כמו שהוא זוכר את החיה והבהמה וכמו שהוא דואג לכל יצור אחר בעולם, אבל הוא יכול לזכור אותך כמי שעושה את רצונו יתברך וממלא אחר פקודותיו. הקב"ה היה זוכר את נח כמו שהוא זכר את כל החיה והבהמה, או שהוא היה זוכר את נח שמתאמץ לקיים את מצוות בוראו.

מדרש לפרשת נח

"וידבר אלהים אל נח לאמר צא מן התיבה" (תהלים קמב):

"הוציאה ממסגר נפשי להודות את שמך בי יכתירו צדיקים כי תגמול עלי". "הוציאה ממסגר נפשי", זה נח, שהיה סגור בתיבה שנים עשר חדש. "להודות את שמך", לתת הודיה לשמך. "בי יכתירו צדיקים", יתכללון בי צדיקיא. "כי תגמול עלי", שגמלת עלי ואמרת לי: "צא מן התיבה"!

המדרש נראה פשוט מאד: המדרש דורש את הפסוק מתהלים "הוציאה ממסגר נפשי" כתפילתו של נוח לצאת מן התיבה, הוא מבקש זאת על מנת שיוכל לתת הודיה להקב"ה וכדי שהוא ישמש כדוגמא לצדיקים שבאים להתפלל (כך הסבירו חלק ממפרשי המדרש את המשפט "יתכללון בי צדיקיא" - ישתמשו בי בתפילתם כפי שאנו אומרים במוסף של ראש השנה "וגם את נח באהבה זכרת") על זה שהוא נענע והוצא מן התיבה.

יש מספר נקודות שהמדרש הזה מאיר על כל פרשת נח והמבול. התורה לא אומרת "ויזכר אלדים את נח ויכנס את נוח אל התיבה", אלא "וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים, אֶת-נֹחַ, וְאֵת כָּל-הַחַיָּה וְאֶת-כָּל-הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה; וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל-הָאָרֶץ, וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם.". זה לכאורה דבר פלא. גם המדרש איננו מספר לנו שנח התפלל שהקב"ה יציל אותו ממי המבול או שהתיבה תחזיק מעמד, אלא הוא התפלל "הוציאה ממסגר נפשי" כדי לצאת מן התיבה.

גם מה שאנו מתפללים בראש השנה "וגם את נח באהבה זכרת, ותפקדהו בדבר ישועה ורחמים." איננו על זה שהקב"ה הציל אותו והוא חי לאחר המבול, אלא על זה שהוא יצא מן התיבה. הפקידה של נוח איננו הכניסה לתיבה, אלא היציאה ממנו. זה נראה הפוך מההגיון הפשוט שלנו.

ניתן להסתכל על זה מכמה צדדים שונים. מצד אחד ניתן לומר שכיוון שנח היה צדיק תמים, ברור שהוא לא צריך להספות בעוון הדור במבול וברור שהוא צריך להנצל. אך על פי הדין הקב"ה יכל להסתפק בזה שהוא הכניס אותו לתיבה. ההוצאה מן התיבה ונתינת הזכות בידיו של נוח להתחיל את האנושות מההתחלה זו מידת הרחמים, ועל זה התפלל ונענע נוח. ואל אותה מידה של לפנים משורת הדין אנו פונים בתפילותנו. זהו אולי על צד "דורשים אותו לשבח".

מצד אחר, ניתן לראות כאן ביקורת של חז"ל, מעין "דורשים אותו לגנאי". במקום להודות להקב"ה על זה שהוא ניצל, נוח היה טרוד כל הזמן בבכייה על מר גורלו שהוא תקוע בתיבה עם הרבה חיות. [כמובן, שצד זה איננו מסתדר עם הפסוק "ויזכר אלדים את נח ואת כל החיה וכו'" שמשמע שזו הצלה אמתית ולא קטנונית.]

ומצד אחר, ניתן לראות כאן את התובנה שגם מי שכלוא בכלוב של ברזל הוא עדיין כלוא. אדם שאיננו חופשי לבחור את מעשיו והוא טרוד כל הזמן בטיפול בכל ענייני העולם ללא רגע של מנוחה, איננו נמצא במצב של הצלה. גם אם כלפי חוץ נראה שנח נמצא במצב הרבה יותר טוב משאר העולם, לא בהכרח שמי שנמצא באותו מצב באמת חש כך. גדולתו של הקב"ה הוא ידע לזכור את נח לפי התחושות והרגשות שהיו לנח על המצב. על זה אנו מתפללים בר"ה "וגם את נח" - כפי ש"זכר כל היצור לפניך בא, ואתה דורש מעשה כולם" - כל אחד לפי המצב שהוא נמצא בו והתחושות שיש לו באותו מצב, "וגם את נוח באהבה זכרת".