ביקורת ספרים: "שיחה על השאלה", מאת הרב אורי ליפשיץ

בלעתי את הספר "שיחה על השאלה - סיפורה של פסיקת הלכה, מיומנו של רב קהילה" של הרב אורי ליפשיץ. מדובר בספר נפלא. 

המחבר, ששימש ברבנות בקיבוץ טירת-צבי, יכל לכתוב עוד ספר שו"ת, כזה המרכז שאלות הלכתיות שבהם הוא נתקל ואת התשובות שהוא נתן לאותן שאלות. כך עשו רבנים רבים לפניו. אך הוא בחר ללכת למקום אחר. אכן כל פרק בספר נסוב סביב שאלה הלכתית ותשובה הלכתית, אך לא זהו העיקר. העיקר בספר הזה הוא התיאור של מה שעובר בראשו של הרב. זה מתחיל מתיאור הרקע לשאלה, שזה בעצם האופן שבה השאלה הגיעה לפתחו של הרב. משם אנחנו עוברים לניתוח של הצדדים השונים בשאלה, כלומר, אילו ערכים מתנגשים במצב ההלכתי שנוצר. המסע נמשך בתיאור מה עובר במחשבתו של הרב כיצד נכון להכריע במציאות הזאת, ועוד כיצד להציג את התשובה לשואל. כדרכם של רבנים, המחבר גם מרשה לעצמו לעבור מענין לענין, כל עוד יש קישור מסוים בין הנושאים. כשמתבוננים בספר כמכלול, מקבלים ספר קריאה לכל דבר הנותנת לקורא תמונה יפה המתארת את פעילותו של הרב בקהילה, לפחות בפן של קשריו של הרב עם העולם החיצון. 

המחבר אינו נרתע מלהציג בפני הקורא גם את עיסוקיו של הרב בנושאים פחות מחמיאים, ושבדרך כלל נמצאים הרחק מאור הזרקורים. בפרק לא קל לקריאה הוא מתאר איך הוא מלווה אדם צעיר עם בעיות בשלום בית, עד שלבסוף הקשר הזוגי הסתיים. בפרקים אחרים הוא מתעסק עם נושאים של אבילות ושכול כשהוא מתחבט כיצד למצוא את הדרך ההלכתית הטובה ביותר למציאות העגומה בה הוא נתקל. 

כיוון שהספר כתוב לגמרי כספר קריאה המתאים לכל אדם, ולא כספר "למדני" המופנה לתלמידי חכמים, המחבר או העורכים החליטו לא לשים כלל הפניות, לא להערות שוליים ולא להערות בסוף הספר. כך הספר מצטט בכל פרק לא מעט מקורות הלכתיים, מבלי להביא את הפניה לשם הספר, פרק ועמוד. במקום ההפניות הצפויות, בסוף הספר המחבר מסכם את הנושאים ההלכתיים בקיצור נמרץ, ושם מפנה לכל המקורות הרלוונטיים שצוטטו בגוף הספר. זה חידוש, שבתחילה הפריע לי מאד, עם התקדמות הקריאה הבנתי יותר למה בחרו לעשות זאת, ועדיין לא לגמרי השתכנעתי. 

מתוך הספר בחרתי להביא בפניכם פיסקה אחת שהזדהתי איתה במיוחד. הפיסקה מתארת את ההתלבטות של הרב כיצד להגיב לסערה תורנית בקהילה: האם להיכנס מיד לקלחת, ולנסות לצמצם את הרחש בחש, או להמתין ולגבש עמדה ברורה ושקולה שגם יהיה לה סיכוי טוב יותר להתקבל על דעת חברי הקהילה:

דברים שאמרתי בפני פרחי רבנות (בישיבת הר עציון)

אני מניח שרבנים שדיברו בפניכם לפניי, ושידברו אחריי, יתמקדו במטרה הנעלה של הנהגה רוחנית, בשליחות שבעשייה הרבנית וכד'. מכיוון שאני לא מאמין גדול באלטרואיזם, לכן החלטתי להתמקד בתחילת דבריי דווקא במה שיוצא לי מהעשייה הרבנית בקהילה, אותה אני ממלא בהתנדבות. 

אז מה יוצא לי מזה?

התפקיד הרבני מחייב אותי להיות מחובר לתורה. זה לא רק להתחייב למסגרת תורנית, לימוד יומי או שבועי כלשהוא. זה מחייב אותי למצוא לימוד ונושאים שמעסיקים אותי ושמעניינים אותי. לאורך כמה שנים הייתי מתמקד בשיעור השבועי שלי בנושאים שחשבתי שיעניינו את הקהל, גם אם אותי הם פחות מעניינים. בשלב מסוים שיניתי גישה, והתחלתי להעביר את השיעור בנושאים שמעסיקים אותי. הגעתי למסקנה שאם לא אמצא נושאים שמעסיקים אותי, לא אצליח להתמיד, גם אם המשמעות תהיה שההרכב האנושי בשיעור אולי השתנה בעקבות ההחלטה הזאת. 

התפקיד הרבני מחייב אותי ללמוד, להתקדם בלימוד תורה, לחפש חידושים (שלי או של אחרים), לגבש עמדה בנושאים תורניים שונים, ובאופן כללי להיות מחובר לפשטות המתחדשים בכל יום, בין אם אלו בעיות הלכתיות חדשות, שלא היו בעבר, ובין אם זה סתם פשט נחמד ברש"י על התורה.

בתחום העבודה שלי, ההיי טק, המכנה המשותף לאנשים בני 35 ומעלה זה שיש להם תחביבים: רצים במרתון, גולשים בים, נוסעים על אופנוע או אופניים, או משקיעים בכל מיני בישולים מיוחדים. כשחבריי לעבודה שואלים אותי מה התחביבים שלי, אני עונה: אני לא עוסק בשום דבר שהוא מגניב או cool. האמת היא שהתחביב שלי זה הרבנות.

אני מסתכל על ההתנדבות בצהר באור קצת דומה. המדינה ונדבנים אחרים השקיעו בי כסף, הן בלימודי ההנדסה והן בלימודי התורה בשנות ההכשרה שלי. נכנסתי לתחום ההתנדבות בצהר כסוג של החזרת החוב לחברה. אם השקיעו בי כסף, אז אני מעוניין לתרום לקירוב הלבבות בין חלקי החברה ואעשה זאת במשהו שאני מוכשר בו. לזוגות ששואלים אותי כיום למה אני עושה את זה, אני עונה שאני מאמין גדול ב"להעביר את זה הלאה". אני נותן לכם משהו שאני יודע לעשות ואתם זקוקים לו, ואני מקווה שאתם תמצאו את ההזדמנות לתת למישהו אחר משהו שאתם מוכשרים בו ושהאחר זקוק לו. בנוסף, אני גאה להיות חלק מארגון רבני צהר. אני חושב שהארגון עושה דברים נפלאים, גם בקרב הציבור הרחב, אבל גם עבור רבנים: ימי עיון, השתלמויות שונות, כנסים תורניים, ואני מפיק מהם הרבה תועלת. 

לרבנים יש באג מסוים, שהם מעדיפים בדרך כלל להיות בצד המשמיע, ולא בצד השומע. כשזה מגיע לצד ה"טיפולי" שבתפקיד הרבני, קרי להקשיב ליהודי הנמצא בצרה, הנטיה הזאת עלולה גם להיות מסוכנת. גם לי יש את הנטיה הזאת. ואף על פי כן, בשלב מסוים הגעתי למסקנה שלא טוב לי שהרב היחיד שאני שומע הוא אני. אז אמנם לאורך כל השנים היו רבנים שהייתי מקשיב לשיעורים שלהם דרך האינטרנט. אבל בשנים האחרונות גם התחלתי לצאת מהבית וללכת לשיעור תורה של רב אחר, פשוט כדי להזכיר לעצמי שלא כל החכמה ולא כל הכשרון נמצא אצלי. 

בהקשר לזה, גם אסביר מה גרם לי לפתוח בזמנו את בלוג "רב צעיר". בזמנו, כשעשיתי את צעדי הראשונים ברבנות, בבית כנסת שגם הוא היה בשלבי לידה ושהתפילות התקיימו במבנה עראי, הרגשתי שאני צריך לקבל פידבק על ההחלטות והתהליכים שהובלתי. התחלתי להעלות לרשת תובנות מנומקות שהגעתי אליהם, לפעמים בשינוי פרטים בודדים, כדי לא לחשוף ברבים את כל מה שקורה בתוככי הקהילה. והתחלתי לשלוח קישורים עם הדברים לחברים. התפוצה שלי אף פעם לא היתה מאד רחבה, ואני לא חושב שאני מספיק מעניין כדי למשוך תפוצה רחבה, אבל בתפוצה שכן הצלחתי להגיע אליה היו מספר אנשים איכותיים שהצליחו לאתגר אותי ומילאו את הצרכים שלי. בזמנו לא היה פייסבוק עדיין, נדמה לי שכיום זה הרבה יותר קל לעשות דבר דומה לזה.

דוגמא לנושא שעסקתי בו בימיה הראשונים של הקהילה, וגם כתבתי עליו בבלוג: כולם יודעים ש"כופין בני העיר... לבנות בית כנסת". אבל מה כולל ה"כופין" הזה? בימיה הראשונים של הקהילה שלי, התפללו בגן ילדים, והתחילו להשקיע בבנית בנין קבע. בשלב מסוים הועד קיבל החלטה שכל מי שרוצה להיות חלק מהקהילה צריך לתרום סכום מסוים לקרן הבניה, ומי שלא ישלם לא יוכל להתפלל אתנו בגן, והוא יתבקש ללכת להתפלל במקום אחר. האם מוצדק למנוע ממישהו להתפלל עמנו בגלל שהוא לא מוכן לתרום לבנית בית הכנסת? 

אני רוצה גם להתייחס לנושא של התנדבות מול עבודה בשכר. אני מאד לא ממליץ על התנדבות או עבודה בחינם. כפי שהזכרתי בתחילת דבריי, אני לא מאמין גדול באלטרואיזם. גם אם אני מקבל לא מעט מעבודתי הרבנית, כפי שפרטתי לעיל, כל עוד יש בעבודה הזאת חלקים שהרב לא מקבל מהם סיפוק או משמעות, רצוי מאד שיהיה תמריץ כלכלי לעבודתו. יתרה מזאת, קהילה ורב זו מערכת יחסים זוגית. צריך שתהיה התאמה ביניהם, וצריך שהאחד יבין את צרכי השני. השכר של הרב, וחידוש החוזה של הרב מעת לעת, אלו הזדמנויות שיש לקהילה ולרב לחזור ולתאם ציפיות. 

מדי פעם אני שואל את עצמי כמה מחברי הקהילה שלי יודעים שאני עושה את התפקיד הזה בהתנדבות. אני לא לגמרי בטוח שזה דבר שידוע לרוב. 

היה לי סיפור מצער בקהילה, שאביו של מישהו נפטר כמה ימים לפני חג הפסח. אני יכול לתת כל מיני תירוצים, אבל בסופו של דבר מה שקרה זה שלא יצרתי קשר עם האבל בזמן שהוא היה באבילות. הוא נפגע מאד, ובסופו של דבר הוא ומשפחתו הפסיקו להתפלל אצלנו. כמובן שהתנצלתי וגם אני וגם אחרים פנו אליו, אבל זה לא עזר. בסופו של דבר אני יושב בכסאו של רב הקהילה. זה לא מעניין אף אחד אם משלמים לי על זה או לא, מבחינתם אני צריך למלא את תפקידיו של הרב. 

מצד חברי הקהילה יש גישות קצת שונות לרב. חלקם מחפשים מישהו שיענה על שאלות הלכתיות תדירות, חלקם מעוניינים לשמוע דבר תורה פעם בשבוע, חלקם מחפשים גם אתגר אינטלקטואלי בשיעור תורה. אך גם מי שלא בא במגע תדיר עם הרב, ייתכן ויהיה להם מאד חשוב שהרב יספיד את יקירם, ויגיע לשבעה או לחילופין שיהיה שותף בשמחת ברית, בר/בת מצוה או חתונה. דרך אגב, אחד מרבותי אמר לי פעם (לא האמנתי לו אז, אבל הוא צדק): התחום ההלכתי עליו מקבלים הכי הרבה שאלות: אבילות, והשאלה הכי נפוצה: מתי לקיים אזכרה.

שתי תובנות לחיים שלמדתי במהלך עבודת הרבנות שעוסקות בתקשורת בין-אישית:

א. אתה רוצה לקדם נושא שיש בו הרבה אמוציות? רק בדיבור פנים אל פנים, או לכל הפחות בטלפון. לא בכתב ולא בווטסאפ. עצם המפגש פנים אל פנים מוריד באחת הרבה אמוציות. 

ב. כשיש מחלוקת בין צדדים, עדיף לדבר על רגשות ולא על עקרונות. פלוני מתלונן שאלמוני נוהג שלא כשורה? עדיף למקד אותו בזה שהוא מרגיש נפגע, ולא במי הצודק מבין השניים. ברוב המקרים כשיתברר לאלמוני שפלוני נפגע ממנו, ובהינתן שהוא לא התכוין לפגוע בו, אז הוא ישנה את דרכיו, ואין צורך להוכיח לו שמלכתחילה הוא נהג שלא כשורה. 

----------------------------------

במהלך הדברים נשאלתי על ידי השומעים שתי שאלות קשורות. על שתיהן אין לי תשובה ברורה:

א. מה אני יותר: איש הייטק או רב? כיצד אני מציג את עצמי, כמהנדס או כרב? אין לי תשובה ברורה. אני גם וגם, וזה מאד תלוי בנסיבות. 

ב. כיצד שני התפקידים שלי מפרים זה את זה: כיצד הרבנות מפרה את היותי איש-הייטק וכיצד היותי איש הייטק מפרה את עבודתי הרבנית? על החלק הראשון של השאלה ממש אין לי משהו ברור להשיב. על החלק השני אוכל להשיב תשובה חלקית: אני מקווה שבזכות היותי מסתובב בעולם שמחוץ לבית המדרש, אז דבריי מקבלים אוזן קשבת יותר אצל חברי הקהילה שגם הם אינם מיושבי בית המדרש. 

סקירת ספרים: רב שיח, הרב רמי רחמים ברכיהו

"טלמון הוא מקום מיוחד, עם האנשים הכי טובים שפגשתי בחיי. חלקם הפכו להיות חברים קרובים שלי. רב היישוב, רמי ברכיהו, הפך להיות הרב שלי . לא כי אני מתכנן לחזור בתשובה, אלא כי הוא איש חכם מאוד, צנוע מאוד, חבר. ויש עוד רבים אחרים. " (מתוך: דף הפייסבוק של דורון הרמן, עיתונאי בערוץ 10)

הרב רמי ברכיהו מכהן זה כעשרים שנה כרב היישוב טלמון. לפני מספר שנים הוא הוציא לאור ספר "טל לברכה" (ב' כרכים) ובו ריכז תשובות הלכתיות לשאלות שהוא נשאל ובהם הוא טיפל בשנות כהונתו כרב. עתה הוא הוציא לאור ספר נוסף – "רב שיח" (ב' כרכים) ובו הוא אסף את הטורים ההלכתיים אותם כתב לעלון היישובי במהלך שנות כהונתו ברבנות במקום. הטורים עוסקים בנושאים הלכתיים או בנושאים ציבוריים להם נדרש הרב, וברובם הם פותחים בשאלה. עם זאת, הם אינם כתובים בלשון של תשובה בספר שו"ת הלכתי אלא בלשון של שיחה עם חברי הקהילה. הטורים מסודרים על פי נושאים, ובכל טור המחבר סוקר בלשון השווה לכל נפש את הנושא ההלכתי עליו הוא דן, מסביר את האפשרויות השונות להכרעה, ומביא את הקורא להבין את השיקולים שלו להכריע דווקא לצד מסוים. ע"י איסוף הטורים לספר מתגלה לקורא מסמך מרתק המתאר מנהיגות רבנית קהילתית על כל צדדיו.

אחד הנושאים המרתקים העולים בספר הוא התמודדות הקהילה עם חברים מעדות שונות ובעלי מנהגים שונים. הרב ברכיהו, עם בני קהילתו, מנסים באופנים שונים לקיים קהילה אחידה מבלי שבני עדה אחת יצטרכו לותר על מנהגי אבותיהם בשם האחדות.

הנושא של פערי המנהגים העדתיים והצורך של האחד לקבל את השונה ממנו, הוא רק דוגמא אחת למכלול של נושאים המתוארים בספר שהמכנה המשותף שלהם הוא שכדי לקיים קהילה בריאה צריך לדעת לקבל את האחר. העיקרון הבסיסי הזה עולה תוך כדי עיסוק בנושאים "קלאסיים" כמו הקדמת תפילת ליל שבת בקיץ באופן שירצה הן את המבקשים להקדים והן את המבקשים לאחר. וכן נושא הדיבורים בבית הכנסת בשעת התפילה, שהרב נוזף במדברים הפוגעים בקדושת המקום, אך יחד עם זאת מפציר באלו המעירים למדברים בבית הכנסת, שלא להיות קטנוניים מדי בהערותיהם. כמובן שעקרון קבלת האחר בקהילה עולה גם בשאלות היותר "פיקנטיות" כמו קדיש ע"י אשה בבית הכנסת או קריאה של נערת בת-מצווה מתוך ספר תורה כחלק מחגיגות כניסתה לעול מצוות. בנושאים אלה הרב המחבר מתווה דרך של מתן אפשרות לאדם לנהוג עפ"י רצונו, כל עוד זה אינו מנוגד להלכה, אך יחד עם זאת הרב מציב תנאים הן על מנת לשמור על העמידה בתנאי ההלכה והן על מנת להכיל את הדעות בקהילה המתנגדות למנהגים אלו.

מעבר לאמירה החשובה שאחד מתפקידיו החשובים של הרב הוא להכיל את הקצוות שבקהילתו ולשאוף לחנך בתוך הקהילה לקבלת האחר, יש בספר אמירות נוספות. המחבר איננו מחשיב את עצמו כמי שיכול לכפות את דעתו על הציבור. הוא אמנם ער למעמדו כרב היישוב, וככזה יודע שיש נושאים שהוא האחראי עליהם ושדעתו היא זו שתהיה מכרעת. עם זאת, ברבים מסימני הספר הרב מציג את עמדתו וכאילו אומר לציבור: זו עמדתי, הסברתי מדוע אני סבור כך, עכשיו הבחירה בידכם האם לקבל את דברי או לדחותם. במספר סימנים בספר הוא שב ועוסק בנושא לאחר שאחד מחברי הקהילה חלק על עמדתו של הרב, והרב נאלץ לחזור ולהסביר מדוע הוא סבור שעל הציבור לנהוג בצורה שונה. הרושם העולה מקריאת הספר הוא שהרב אף מעודד את חברי הקהילה ללמוד את הנושא המדובר לעומק ולגבש דעה עצמאית. באחדים מסימני הספר הרב אף מודה שטעה במה שפרסם קודם, לאחר שקיבל הערות על דבריו מחברי הקהילה.

במהלך קריאת הספר הקורא מסתקרן: האם בסופו של דבר החברים ביישוב קבלו את עמדת הרב? האם הצליח הרב במסע השכנוע שלו? האם המחלוקת בנושא כזה וכזה נשארה בעינה או שמא השלום חזר לשכון? כמובן, שהתשובות לשאלות אלו אינן נמצאות בספר. בעיני, אף זה חלק מהאופן שהספר מתאר את הרבנות הקהילתית: ישנן הרבה חזיתות בכל זמן נתון. פעמים שהרב מצליח להעביר את עמדותיו לקהילה, ולפעמים הוא נאלץ לסגת. העיקר שהוא לא ירים ידיים וימשיך לאתגרים הבאים.

אחד הסימנים הוא יוצא דופן בהיבט זה ומובא בו מה עלה בסופו של דבר בגורל השאלה והתשובה. השואלת, במקרה זה, שאלה האם במהלך לימודי אומנות מותר לה לצייר גבר ערום. הרב השיב הן מהפן ההלכתי והן מהפן הערכי, ובסוף התשובה הביא כך:

"ראוי לציין, כי השואלת אכן פנתה להנהלת בית הספר וביקשה לא לצייר גבר ערום. מנהלי בית הספר הבהירו כי מהצד המקצועי לא ניתן לוותר על ציור איברים לא צנועים, וזוהי מסורת מקובלת למעלה ממאתיים שנה. לאור תשובתה, כי בידה מסורת של כשלושת אלפים וחמש מאות שנה של שמירה על צניעות, הנהלת בית הספר נענתה לבקשתה וכיבדה את ערכיה." (עמ' 348)

לפני מספר חדשים, בטרם נחת על היישוב טלמון אסון רציחתו של גיל-עד שער (שמספר סימנים בספר מוקדשים לימים הקשים שעברו עליהם וכן הספדו של המחבר על גיל-עד חותם את הספר), יצא היישוב בקמפיין פרסומי למשוך אנשים נוספים ליישוב. אחד מהפרסומות ליישוב תיאר את אחד משיעוריו המיוחדים של רב היישוב, מחבר ספר זה. ללא ספק הימצאותו של הרב רמי בטלמון הוא נקודת אור חזקה עבור יישובו ועבור הרבנות הציונות הדתית בכלל. אשריכם אנשי טלמון שיש לכם רב כזה, ואשריך הרב רמי ברכיהו שיש לך יישוב היודע להעריך את מעלותיך.


סקירות נוספות על ספר זה:
- הרב יונה גודמן, אתר כיפה
- הרב ד"ר יהודה ברנדס, מקור ראשון

המקבל עליו עול תורה

המשנה באבות (פרק ג משנה ה) אומרת:

רבי נחוניא בן הקנה אומר: כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ וכל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ

מובנו של המשנה הוא פשוט יחסית, כפי שכותב הרב טייכטל הי"ד בספר משנה שכיר - מועדים (פרקי אבות פרק ו):

ביאור משנה זה נ"ל עפי"ד הספר חסידים [אות ע"ז] שכתב בזה"ל, שעבד עצמך לקונך ותחשוב בלבך שכל אדם שומר עבדיו, על אחת כמה וכמה שישמרך רבון העולמים עכ"ל

כלומר, מי שממלא אחר רצונות האדון, ריבונו של עולם, האדון יסיר ממנו את הדאגה לענייני העולם הזה - עול מלכות ועול דרך ארץ. 

מקור פיקנטי הקשור לנושא הוא המקור הבא (דף על הדף קידושין דף כט עמוד ב):

איתא בשם החי' הרי"ם זצ"ל על מה שנוהגים לזרוק על החתן העולה לתורה אגוזים ושקדים ומיני מתיקה. כי הנושא אשה מקבל עליו עול פרנסה, כמו שאמרו כאן רחיים על צוארו כו', ושנינו (אבות פ"ג) שמי שמקבל על עצמו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, וזהו שמרמזין לו שאם יעלה לתורה ויקבל עליו עול תורה, אז יהי' לו פרנסה בנקל כמו אגוזים ושקדים שגדלים מעצמם בלי טורח.

ה'משך חכמה'
מתוך: ויקיפדיה

אך האם זה הפירוש היחיד שניתן לתת למשנה זו? 

הבה נעיין בדבריו הבאים של הג"ר מאיר שמחה הכהן מדווינסק (משך חכמה שמות פרק לד):

(כז - כח) ויאמר ה' אל משה כתב לך את הדברים האלה וכו'. ויכתוב על הלוחות את דברי הברית עשרת הדברים. ובעקב (דברים י, א - ד): "בעת ההיא אמר ה' אלי פסל וכו' ואכתוב על הלוחות וכו' ויכתוב על הלוחות". וכן לעיל (לד, א) כתוב "וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת". הענין, כי אלמלא חטאו בעגל ולא נשתברו לוחות ראשונות לא נשתכחה תורה מישראל, ולא היתה אומה ולשון שולטת בהם (עירובין נד, א). והביאור, כי לולא זה היה הופעת אור האלקי פועל בם והיו מזוככי החומר והיו "ממלכת כהנים וגוי קדוש". אבל כעת צריך כל אדם ליגע לזכך חומריותו בתכונות נפשו, במדות ישרות וטהורות, גם לעמול על לימוד התורה ולהשחיר את פניו כעורב (עירובין כב, א), ואח"כ לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא בסיעתא דשמיא, וכל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ (אבות ג, ה). לכן הלוחות ראשונות "מעשה אלקים המה" (שמות לב, טז) - הקדוש ברוך הוא בעצמו עשאן [רש"י שם], גם הכתיבה. לא כן לוחות שניות, משה פסל אותם, גם הכתיבה משה כתבן כדרך כל אדם הכותב. אבל החקיקה מזה ומזה כדרך שהיה בלוחות הראשונות - שזה ענין נסיי ונפלא כמאמרם ז"ל ש - מ"ם ו - סמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים (שבת קד, א) - זה היה מפועל אלקי כדי להראות שהחומר צריך אדם לזכך אותו. וירמוז שגם הכתיבה הוא להכנה ממפעל האדם, ואח"כ לחקיקה הוא מצד עזר הקדוש ברוך הוא. ולכן כתוב (דברים י, ד) "ויכתוב על הלוחות כמכתב הראשון", היינו שהיו חקוקין מזה ומזה חרות על הלוחות מזה ומזה. ודו"ק.

כיצד המשך חכמה מסביר כאן את המשנה "כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ"?

המשך חכמה פותח בשאלה: מי כתב את עשרת הדברות בלוחות השניים? מצד אחד ה' אומר "וכתבתי על הלוחות", וכך משה מדווח שקרה בפרשת עקב "ויכתוב על הלוחות", אך בסוף פרשת כי-תשא ה' מצווה את משה לכתוב "כתב לך את הדברים האלה". כיצד ניתן ליישב בין הדברים?

המשך-חכמה מסביר שיש הבדל בין המצב לפני החטא לבין המצב לאחר החטא: לפני החטא משה לא היה צריך לעשות כלום. ה' פסל, כתב וחקק את הלוחות. לאחר החטא משה היה צריך לפסול ולכתוב וה' אך ורק חקק על הלוחות כדי שיהיו מזה ומזה. 

אך איך כל זה קשור למשנה שלנו? 

להבנתי, המשך-חכמה הפך את משמעות המשנה. לדבריו, לפני החטא, בני ישראל היו במצב של "ממלכת כהנים וגוי קדוש", כלומר היה עליהם עול מלכות, ולכן הם לא נדרשו לבצע את העבודה של פסילה וכתיבה. לאחר החטא הוסר מהם עול המלכות ולכן הם נצרכו לא רק ללמוד את התורה אלא גם להתעסק בפן הגשמי של פסילה וכתיבה וה' רק סייע מעט בחקיקה. 

לפי הבנה זו, המשנה אינה באה לעודד את האדם לקבל על עצמו עול תורה, ולשכנע אותו בכדאיות הדבר שיביא להסרת העולים הכבדים של עול מלכות ועול דרך ארץ. לפי המשך-חכמה המשנה באה להתריע בפני האדם שיבין שקבלת עול תורה אינה פשוטה והיא באה עם איבוד כל מיני פריבילגיות שאולי קיימות אצל מי שדווקא פורק ממנו עול תורה. 

אולי ר' מאיר שמחה בעל המשך-חכמה פירש כך את המשנה משום שהוא לא הרגיש שעם קבלת עול התורה העבירו ממנו עולים אחרים. 

הנה כמה תיאורים של הגאון הרוגוצ'ובי בהשוואה לעמיתו לרבנות דווינסק ר' מאיר שמחה (הדברים מובאים במאמרו של הרב מיכאל אברהם בספר רבנות האתגר):

'שמור נפשך' - היתה הסיסמא של הגאון הרוגוצ'ובי. הוא עצמו ארז את רכושו ומטלטליו [בתחילת מלחמת העולם הראשונה] ויצא לו לדרכו [...]. למרות שחלק מביתו נהרס על יד פגז אקראי, רבי מאיר שמחה סרב לזוז ממקומו. חבריו והקהילה ברובה דחקו בו לעזוב את דווינסק. 'כל עוד יש תשעה יהודים בדווינסק, אני אהיה העשירי', ענה להם הרבי. 'האם חייך לא חשובים לך?' התחננו בפניו. 'גורלו של היהודי האחרון בדווינסק יהיה גם גורלי', הוא ענה. 

יחסו כלפי אנשים שבאו להתייעץ בענייני הלכה היה נוקשה למדי, והוא היה שולח אותם להיוועץ בר' מאיר שמחה, מכיוון שאין לו זמן לעניינים כאלה. 'אין לי זמן' הפך להיות שמו השני של הרב חסר הסבלנות הזה, שהיה נדמה שהיה חי בעולמות אחרים. כיצד מתנהלת הקהילה שלו, או כל דבר בעל ענין ארצי היה מחוץ לתחום הענין שלו. כל חייו ומחשבתו היו מרוכזים בספרי התלמוד. הוא היה יותר רב למלאכים מאשר לבני תמותה רגילים. 

הרוגוצ'ובר כנראה העדיף את פשט המשנה, המשך-חכמה נאלץ למצוא פירוש אחר למשנה...

שירות משמעותי לבנות

היום בשעות הצהריים והערב התקיים יום עיון של בית-הלל בנושא "שירות משמעותי לבנות". לצערי, לא יכולתי להשתתף עד לסופו, אך בשני המושבים הראשונים הייתי נוכח (הגם שהייתי צריך לצאת לפני סיומו של המושב השני, כך שכנראה פספסתי חלק מהשאלות שנשאלו ע"י הקהל). הנה סיכום שרשמתי לעצמי. 

מושב א' – הרצאות קצרות, 10 דק' כל הרצאה

הרב מאיר נהוראי – דברי פתיחה:

זה הנושא הנפיץ ביותר במגזר. כמעט אין יום שאין בו מאמר בנושא באתרים המגזריים.

בפרשת תרומה הפועל האמור על התרומה היא מגזרת לקיחה, בפרשת כי-תשא הפועל הוא מגזרת נתינה. התרומה של כי-תשא היא חובה, אף אחד לא יכול לותר על ההשתתפות שלו, כשאדם נותן מה שהוא חייב הוא מרגיש שזה שלו ולכן "ונתנו", אך כשאדם נותן מה שאינו חייב, בפרשת תרומה, האדם לא מרגיש שהוא נפרד ממשהו שהוא שלו, ולכן "לוקחים" את התרומה.

צריך לומר בלי גמגום שיש חובה לשרת את המדינה – גם בנים וגם בנות. האתגר העומד בפנינו הוא איך לקדם את השירות של הבנות כדי שזה יהיה מנדבת –לב, "ויקחו".

תא"ל רחלי טבת ויזל, יוהל"ן:

נתונים: בצה"ל יש לפחות 4000 נשים דתיות (בוגרות תיכונים דתיים ואולפנות), בחובה ובקבע.

כשהתגייסתי לצה"ל היינו בנות מעטות בוגרות אולפנה. כשמאפיינים היום את הבנות המתגייסות, בנות מגיעות ממרכז החינוך הדת"ל במספרים לא קטנים.

כיום יש לצה"ל חשיפה לכל בני הנוער בארץ, בכדי להסביר על האופציות שעומדות לפניהם בטרם גיוס, למעט בנות דתיות באולפנות. צה"ל מעוניין לתת לבת הדתיה את המסגרת שהיא מעוניינת בה כדי לשמור על אורחות חייה הדתיים. כל בת דתייה מסומנת במערכת הדתית כ"בת-חיל", והמפקד שלה יודע שהוא צריך לשים לב לצרכיה הדתיים (זמן לתפילות, לבוש, זכות לפגוש רב/קצינת-דת וכד').

יש בשנה וחצי האחרונות מהפך ברבנות הצבאית, כך שהרב הצבאי יודע שהוא אחראי גם על החיילות הדתיות.

כל המידע הזה נמנע מבנות בוגרות החינוך הדתי, כי הצבא לא יכול להיכנס לבתי הספר לתת להם את המידע הזה.

הייתי רוצה שכל המידע יהיה נגיש לבנות לפני שהן מקבלות את ההחלטה. וכן הייתי רוצה שבית-הלל ייתן גב למי שבחרה להתגייס.

הרב אביחי רונצקי:

כשחזרתי לצבא לפני שבע שנים, היה מציאות של ואקום בכל הקשור לבנות בצבא. הרבנות כלל לא עסקה בכל הקשור לצרכים הדתיים של הבנות. מינינו קצינה שאחראית על הנושא ת.פ. הרבצ"ר ולאחר מכן גם מש"קיות הכפופות לה. כיום הרבנים הצבאיים כיום מחויבים לתת שירות גם לחיילת הדתיה.

המציאות היא שיותר ויותר בנות מתגייסות לצבא. צריך להוסיף עוד מסגרות קדם-צבאיות שיכינו את הבנות. גם בצבא צריך להוסיף עוד ועוד קשרים עבור הבנות להעשרת עולמן הרוחני של הבנות (וגם של הבנים) במהלך השירות. כמו כן צריך להוסיף ביחידות השונות קצינות דתיות שתטפלנה בחיילות הדתיות. 

הרב אוהד טהר לב:

יש כיום ארבע מדרשות שיש להם הסדר עם הצבא – הבנות הללו מתגייסות כקבוצה והמדרשה מלווה את הבנות בזמן שירותן בצבא. המדרשות הותיקות קימות למעלה מעשור.

מכינת צהלי – המכינה שומרת על קשר עם הבנות, אך הבנות לא מתגייסות כקבוצה, ואין הסדר עם הצבא לשמירת הקשר בין המכינה לבנות בזמן שירותן.

כ250 בנות לומדות במסלולים המיוחדות הללו, מתוך כ1800 בנות דתיות המתגייסות לצבא. כל המוסדות הללו קורסות תחת המספרים ההולכים וגדלים. יש מאות בנות המעוניינות ללמוד במוסדות הכנה לצבא ואין מקום עבורן.

תובנות:

-        המרכז הדתי מתפורר – הבנים הולכים ימינה לישיבות הקו, הבנות הולכות שמאלה.

-        הבנות מחפשות אתגרים רוחניים. 

-        הבנות מדברות בשפה דתית אחרת ממה שהורגלנו.

-        הבנות משפיעות ומשנות את הצבא במקומות שאליהן הן מגיעות.

-        אנחנו משדרים שדר הפוך לנשים – הן יכולות/צריכות להתפתח בכל תחום, חוץ מהשירות הצבאי (שיש לו אתוס כל כך מפותח בחברה הישראלית).

ידעיה לוין, מנכ"ל בת-עמי:

בחינוך הדתי יש 6000-7000 בוגרות בשנה. גם מי שדוגל בגיוס בנות לצבא צריך לשאול את עצמו: לכמה בנות ניתן למצוא מסגרות מתאימות בצבא? כמה מהן יקבלו הכנה ראויה בטרם גיוסן.

האולפנות לכאורה מחנכים לשירות לאומי, אך לרוב האולפנות אין תוכנית חינוכית מסודרת בענין.

יש הרבה בורות ביחס לשירות הלאומי. בניגוד לנאמר בתקשורת, יש מנגנונים מסודרים להתמודד עם מקרי הטרדה מינית.

לא מסכים עם הרב טהר-לב ביחס לשינויי העומק בחברה הדת"ל. לדעתי, הנושא המרכזי הוא הרצון להיות חלק מהחברה הישראלית, ולא להיות מובדלים.

לקראת שנה הבאה עושים שינויים גדולים בשירות הלאומי: התחרות בין העמותות לא צריך לבלבל או לבוא על חשבון הבנות, תהליך הכוון יותר מסודר.

אני מאמין בחינוך לבחירה, יחד עם החשיבות לשמירה על אורח החיים הדתי.

בת עמי מחנכת לשנתיים שירות. כמעט כל המסגרות קוראות לשנתיים שירות (מאבי וורצמן ומטה). בבת-עמי כ35% נשארות לשנה שניה (בעמותות אחרות פחות). יש יעד להעלות את זה.

יפעת סלע, מנכ"ל אלומה:

מחכה לדיון הזה 12 שנה. עצם הדיון מבחינתי הוא מהפכה.

הבנות צריכות לקחת בחשבון שהצבא זה לא מערכת כבקשתך. אנחנו נותנות מידע כדי שהבנות יבינו מה המסגרות הקיימות ואיזה מסגרות לא קיימות.

אנחנו מלוות את הבנות, לא כמדרשה, אלא בניסיון לקשר את מי שפנתה אלינו לגורם שאמור לסייע בפתרון הבעיה.

בשנה האחרונה התקיימו ב59% מבתי הספר התיכוניים לבנות איזה שהיא פעילות של אלומה שמספקת מידע על הצבא.

כ70% מהבנות שמתגייסות נמצאות במסגרות שהן יחסית מוגנות.

מכיוון שיש גידול של בנות שמתגייסות, אנחנו כל הזמן מחפשות עוד ועוד תפקידים (גם לבנות החזקות, וגם לבנות עם נתונים חלשים יותר) שיהיו במסגרות מוגנות יחסית.

בסוף המושב דברה בוגרת שירות לאומי ולאחר מכן קצינה בצה"ל (בוגרת ברוריה).

בדבריה בוגרת הש"ל הסבירה על השירות שלה. בתוך דבריה היא עמדה על כך שבנות מגיעות לשירות לאומי בלי שהן מבינות שמעתה הן צריכות לדאוג לחיים הרוחניים של עצמן (תפילות, לימוד תורה וכד'). הרבה בנות פוגשות בבעיות הלכתיות במסגרת השירות, והן לא יודעות למי לפנות.

הרבנית רחל קרן:

דברים שנאמרו ע"י תלמידותי (במדרשת עין הנציב):

-        האמירות המכלילות ("אסור לבנות", "כל הבנות") מאד מפריעות לבנות – "לא רואים בנו כבת אדם".

-        מוסדות החינוך הדת"ל לבנות מאד מגוונות – ישנן כאלה שמתנכלות לבנות שהחליטו לגייס, ישנן בנות שהתגייסו ללא הכנה משום שלא הכירו אפשרות של מדרשה/מכינה וכד'. ישנן כאלה שמורות בבתי הספר שירתו בצבא ומעודדות אותן לכל בחירה שהבת תקבל.

-        בנות מרגישות ש"ההצהרה" היא שקר. ישנן בנות שכלל לא מתאים להן להתגייס, אבל בגלל שהן לא מוכנות להצהיר הן מתגייסות.

-        אחד הדברים שמטריד מאד את הבנות זה השפה בצבא.

-        בנות לא מרגישות שמעריכים אותם: מדוע הבנים המתגייסים כל כך מוערכים ע"י החברה הדתית (גם אם הם לא עושים משהו חשוב בצבא), ואילו בת שעושה שירות הרבה יותר משמעותי (לפעמים) לא מוערכות.

-        ישנן בנות שנאמר להן או שהן מקבלות שדר שבזה שהן בחרו להתגייס הן כבר הוציאו את עצמן מהציבור הדתי.

מושב ב' – היבטים הלכתיים

הרב עמית קולא:

התייחס ראשית לדברי המשנה ואח"כ הרמב"ם ש"כלה יוצאת מחופתה" – קרי, האשה משתתפת במאמץ המלחמתי.

לאחר מכן, דן בשאלת האיסור לאשה לשאת נשק מדין "לא יהיה כלי גבר על אשה". מספר טיעונים נטענו כנגד האיסור הזה. הב"ח מסביר שהאיסור "לא יהיה כלי גבר" תלוי במטרת הלובש. בנוסף, באחרונים נכתב כי לנשים מותר לשאת כלי נשק לצורך הגנה. חלק מחכמי דורינו דנים באיסור זה לא כאיסור פרטי, אלא כהכוונה שההלכה מבקשת ליעד לאשה.

חכמי דורנו שעסקו בסוגיית גיוס נשים לצבא כנראה הגיעו למסקנה שאי אפשר להצביע על איסור הלכתי ברור בדבר. על כן נאמרו על ידם טענות שונות, שנראה שהן כולם יוצאים מנקודת ההנחה ש"הדבר פשוט לא ייתכן".

סיכום:

-        נשים משתתפות במלחמת מצוה

-        נושא נשים בנשיאות נשק

-        בירור אידיאולוגי: האם נשים מתאימות לצבא?

-        תשומת לב לרקע השונה של המתגייסות

-        שמירת הצניעות וטוהר המחנה

-        זהירות בכבוד הרבנות

-        תפקיד המחנכות והמחנכים – איך גורמים לבנות לקבל החלטות לא בוסריות בקשר לעתידן.

-        ליבון מרכיבי ההנעה – מה המוטיבציה של המתגייסות?

הרב שמואל אליהו:

באתי לכאן כי אני חושב שכולנו צריכים לשבת באותו בית מדרש. איך מרגיש האדם הפשוט כשקבוצת רבנים א' מפרסמת פסק הלכה כזה והקבוצה השניה מפרסמת הפוך – מה הוא אמור לעשות עם זה?

הבנות צריכות ללכת לפי פסק הלכה ולא להרגיש שהן הולכות נגד ההלכה.

כמעט כל הפוסקים, כפי שהציג הרב עמית, סברו שלא ייתכן שנשים יעסקו במלחמה. ולאמיתו של דבר גם המקורות שמהם רואים שבנות משתתפות במלחמה, הנשים אינן משתתפות כלוחמות אלא כתומכות בלבד.

אבל, כפי שאמר הרב נריה זצ"ל, גם אם היה כתוב "כי תצא למלחמה אתה ובתך" היינו פוסקים הפוך. המציאות בצבא אינו פשוט. כל מי שהיה בצבא יודע זאת. וזה עמדתם של כל שדרת הפוסקים. מי יעז לצאת כנגד כל שדרת הפוסקים?

זאת ועוד, עד כמה שקראתי, בכל צבאות העולם אין שירות חובה לנשים, חוץ מישראל. גם בישראל, בשעת מלחמה הנשים הלוחמות ככלל לא עברו את קו הגבול ולא השתתפו ב"עזרת ישראל מיד צר". כך שבסופו של דבר ההכשרה של הבנות כלוחמות לא מגיע למיצויו.

האם הבנות הדתיות מצליחות לשמור על עולמן הרוחני בצבא? ממחקר שאנחנו ערכנו בעזרת גב' מינה צמח הן לא שומרות על עולמן הרוחני, בניגוד למחקר (הלא מוסמך, לדבריו) שפרסמה עמותת אלומה.

לסיכום, לפי דעתי, דעת ההלכה היא חד משמעית.

היוהל"ן: אני מזמינה את הרב לראות את השירות המשמעותי שהבנות עושות. לדעתי, לדבר על כלל הבנות בהכללה הוא פוגע. צריך לבוא לראות. לא הכל מצוין, אבל מציעה לראות את העובדות.

הרב שמואל: אני לומד מהצבא בעיקר מהילדים ומהתלמידים שלי. כשחייל מספר לי שהוא שומר לבד בלילה על הגבול יחד עם חיילת, הרי שלדעתי זה לא רק פגיעה בצניעות אלא גם פגיעה בביטחון. הטבע האנושי לא השתנה מאז שהייתי בצבא. אני מעריך את המאמצים שהצבא עושה, אך זה לא אומר שהתוצאה מוצלחת.

הרב צבי קורן: הרב שייך לקבוצת רבנים שמובילים את הקו הקורא לבנות לא להתגייס. אני מבקש שכשאומרים את זה לבנות, לא להגיד "כל הרבנים אומרים כך" – הבנות יודעות שזה לא נכון. בנוסף, אמרו לבנות שמה שהן יעשו זה נגד ההלכה, וזה נותן להן את התחושה שהן הולכות נגד התורה. אפשר להגיד שאסור, ולשכנע שאסור, אבל לא להגיד לבנות שהן הולכות נגד התורה.

הרב שמואל: אני משתדל להגיד "רוב מוחלט" או "רוב ככל". 

שלושה רבנים וחתונה - מי המודל המשובח?

הרב משה לוונטהל בספרו המצוין "שררה שהיא עבדות" על עבודת הרבנות עמ' 498-500, מביא את הסיפור הבא מהבן איש חי, ספר "נפלאים מעשיך" סימן קמט, עמוד רסו (לצערי, לא מצאתי את הסיפור במקורו):

נהניתי מאד מהסיפור. בסיום קריאתו שאלתי את עצמי מי מבין שלושת הרבנים האמורים היו מצוינים לשבח במגזרים הדתיים השונים? האם היתה הסכמה בין החרדים/חרד"לים/דתיים לבין הבן איש חי מיהו המודל המשובח בסיפור?

ההתנגדות לרב שמואל אליהו

בימים האחרונים יוצאים רבים נגד מועמדותו של הרב שמואל אליהו למשרת הרב הראשי הספרדי.

הרב ד"ר בני לאו פרסם את הדברים הבאים בעמוד הפייסבוק שלו:

יום ג. ח"כ עליזה לביא משגרת מכתב לנפתלי בנט ומבקשת שיעצור את תמיכת הבית היהודי ברב שמואל אליהו כמועמד לרב הראשי הספרדי. התגובות הרשמיות מהבית היהודי קצת "נמוכות". איך מעיזה ח"כית ממפלגה אחרת להתערב בנעשה ב"בית". ב"ה שאיני מעורב ולא מתערב בשיח המפלגתי אך הנושא כלל אינו שייך לתחום המפלגה. הבחירה למועמד הרב הראשי לא אמורה להיות קשורה לזיקה מפלגתית אלא להתקשרות עם המדינה ועם המפעל הציוני. מדובר על התקשרות לשני ערכים שצריכים להיות קשורים זה לזה:
1. התקשרות למדינה, על מוסדותיה ומערכות השלטון שבה. הרבנות הראשית היא מוסד ממלכתי והבחירה של אדם שאינו מזדהה עם הדמוקרטיה על כל צדדיה לא יוכל לשרת נאמנה את אזרחי המדינה. המועמד צריך לומר בקולו הצלול שהוא מקבל את חוקי המדינה (הכוללים שוויון מלא לאזרחים שאינם יהודים).
2. התקשרות למפעל הציוני, הכולל את חזון שיבת ציון וקיבוץ גלויות. הגשמת החזון הזה כוללת את ההתמודדות עם הצורך למצוא פתרון הולם ונגיש למאות אלפי עולים שחיים במדינה מתוך התקשרות לעם היהודי אך אינם יהודים על פי ההלכה. התנכרות לאוכלוסיה זו כמוה כהתנכרות למפעל הציוני.
וכעת ישאל כל חבר כנסת מכל מפלגות התנועה הציונית (והבית היהודי בכללם) אם הרב שמואל אליהו עונה לפרופיל הזה.
האם בהתבטאויותיו הפומביות לא ערער על יסודות הדמוקרטיה?
האם בעלייתו לרגל עם הרב שרמן והרב שמחה קוק לרב קנייבסקי בבני ברק לא ערער על כל השתדלות הגיור שהתנועה הציונית משתדלת לקדם עבור אחינו החיים כאזרחים יהודים שאינם יהודים על פי ההלכה?
אף אחד לא יקח מהרב אליהו את נועם הליכותיו עם הבריות, את מאור פניו ואת מסירות הנפש ליהודים באשר הם. זה בודאי תנאי הכרחי לבחירתו כרב ראשי. אך האם זה תנאי מספיק?

הרב אמנון בזק פרסם בעמוד שלו את הדברים הבאים:

אני מכבד ומעריך את הרב שמואל אליהו שליט"א על פועליו הרבים למען הפצת התורה בישראל, ואף את אומץ לבו לומר את דעתו גם במקום שלא קל לעשות זאת. אני גם לא מיקל ראש בעוצמת הבעיות שאיתן הוא התמודד בצפת, שבגינן הוא התבטא כנגד השכרת בתים לערבים. למרות שאני תומך בעמדת של רבים מחשובי הפוסקים בדורות האחרונים שפסקו נגד עמדתו, הרי שלא ניתן לומר שעמדותיו אינן מייצגות גישה הלכתית לגיטימית, ומשום כך איני רואה את הצדק שמועמדותו תיפסל עקרונית על ידי היועץ המשפטי בשל כך.
עם כל זה, אני סבור שאין זה ראוי שהרב אליהו ישמש כרב הראשי, בוודאי לא כמייצג הציונות הדתית, וזאת משתי סיבות מרכזיות: ראשית, משום שרב ראשי נמצא בעמדה מאוד רגישה, כשהוא מייצג את תורת ישראל עבור הציבור הדתי, החילוני, ועבור העולם כולו, ועל כן לא ייתכן שבתפקיד זה ישמש מי שמחזיק בנושאים רגישים בעמדות שאף הוא עצמו מגדירן כקיצוניות, כגון ביחסו לערביי ארץ ישראל ("לדעתי צריך לעשות טרנספר לערבים וזה חוקי לחלוטין... למעשה אנחנו שולחים את הערבים הביתה, למדינות ערביות או למדינות אירופיות, שמצהירות כי הן אוהבות אותם... ערבי מאום אל פחם יכול למכור את ביתו, ובתמורה, לרכוש חווה באחת מאותן מדינות ו'עוד ישאר לו עודף'... אני חושב שצריך לומר זאת. אני יודע שהיום זה נשמע קיצוני, אבל, זה הפתרון"), או מי שתומך בסירוב פקודה במקרה של פינוי מאחז לא חוקי על ידי צבא ההגנה לישראל. שנית, משום שהרב אליהו גם נוהג להתבטא בחריפות רבה כלפי רבנים שאין הוא מסכים עם דרכם (לדוגמה, על הרב עובדיה יוסף הוא אמר: "אני לא מחזיק בביתי שום סידור שלו ושום ספר מספריו", ועל ראש ישיבה ציוני דתי חשוב כתב: "אין להתחשב כלל בדעותיו, כיוון שהוא נכשל ומכשיל את הציבור בכמה וכמה עניינים שהוא לא רואה את אחריתם, גם בענייני צניעות וגם בענייני ארץ ישראל... הרבה רבנים מסוג זה קמו לעם ישראל, צברו פופולאריות אצל קהל שטחי ולבסוף נידחו"). דומה, שרב ראשי צריך לבטא תרבות מחלוקת אחרת, המתווכחת לגופו של עניין ואיננה יורדת לפסים אישיים.
דומני, שדי בדברים אלו כדי שהציונות הדתית הממוסדת לא תתמוך במועמדותו של הרב אליהו, מבלי לפגוע בכבוד ובהערכה למפעליו התורניים הרחבים.

ראו גם את דבריו של ד"ר תומר פרסיקו בנושא זה - כאן

שמעתי לא מעט שטוענים כי יש כאן צביעות מסוימת של הצד הליברלי שעמדו על רגליהם האחוריות כשהיו גורמים שטענו שמועמדותו של הרב סתיו אינה לגיטימית, ועתה הם באים ופוסלים את הלגיטימיות של הרב אליהו להיות מועמד. 

אני מודה שאין לי טענה ניצחת כנגד הטענה הזו, אבל אני בכל זאת חושב שאלו שרואים ברב אליהו סדין אדום לפחות נימקו את התנגדותם ולא השתמשו בהכפשות גורפות, מה שאי אפשר לומר על הצד השני. 

ואחרי כל זה, מעניין הדבר שכל הטענות שנשמעו בתחילת הדרך כנגד הרב סתיו אינן נאמרות כלפי הרב אליהו. לדוג': איזה מאמרים הוא כתב, וכד'. 

אני אישית אינני מעוניין לראות את הרב אליהו כרב ראשי, מהסיבות שנכתבו לעיל, אך לא פחות מכך מהסיבות הבאות:

א. הרב אליהו פעל במישרים לפיצול המפד"ל בבחירות הקודמות, תוך שהוא קורא לצד שהוא תמך בה הצד "התורני". 

ב. הרב אליהו הגיש מועמדות, והיה למועמד הצעיר ביותר למשרת הרה"ר אי פעם, בבחירות האחרונות ובכך פגע בסיכויו של הרב אריאל להיבחר. 

ג. יש לפחות שלושה מועמדים למשרת הרב הספרדי הראויים מהרב אליהו.

רבנות ניסיונית

חזרתי עתה מערב מיוחד לרגל יום הולדתו ה40 של הרב חיים נבון. הערב נפתח עם שיעור של שעה מהרב נבון על היהדות בעולם הפוסט-מודרני, ולאחריו התקיים דיון על רבנים, יהדות, אינטרנט ופייסבוק. הדיון, שנערך בהשתתפות הקהל, הובל ע"י עמילי אמרוסי, ד"ר תומר פרסיקו והרב חיים נבון. 

בפתיחת הדיון הרב נבון אמר דברים שהרגשתי הזדהות מלאה אתם, וכאלו נאמרו מתוך גרוני. להלן תמצותם (הפעם מתוך גרוני, ולא בדיוק כפי שנאמרו). 

הרבנות שלנו, הרבנים חסרי הזקן וחסרי החליפות, זה רבנות ניסיונית. זה שאנחנו זמינים ופעילים בפייסבוק, ולא יושבים במזרח, אנחנו חסרי פוזות ומשתפים את עולמנו עם חברנו ועם בני קהילתנו. זה לא היה בעבר וגם לא מצוי היום כל כך בין רבנים. ישנם רבנים שקוראים כל מיני רומנים וצורכים אמצעים שונים של תרבות כללית, אך לעולם לא יזכירו זאת כשהם מדברים עם מישהו מבני קהילותיהם. הם ידאגו שישמר דיסטנס מסוים. זה שאנחנו מדברים לעיתים גם על דברים שהם לא תורה במאה אחוז, זה חלק מאותה רבנות ניסיונית. 

איננו יודעים אם הניסוי הזה יצליח. במידת מה בני הקהילות שלנו הם שותפים בניסוי הזה לפעמים ברצון ולפעמים בעל-כורחם. 

אנחנו בוחרים ברבנות הניסיונית הזו, על פניה של הרבנות הקלאסית והשמרנית, משני טעמים. הטעם הראשון הוא שאנחנו מאמינים שזה מתאים בהרבה אופנים לציבור אותו אנחנו פוגשים, ציבור שאיננו רגיל להיררכיות ושרוצה שידברו אליו בגובה העיניים. הטעם השני הוא, ואי אפשר להתחמק מזה, שזה מה שמתאים לנו. זה מי שאנחנו. הגענו לתפקיד ולמעמד בו אנחנו נמצאים, לפעמים בזכות ולפעמים בחסד, ועלינו למלא את התפקיד הזה בדרך הכי טובה שאנחנו יכולים. הדרך הכי טובה שאנחנו יכולים, זה להיות מי שאנחנו, ולא לנסות להיות מישהו שהוא לא אנחנו. 

רב הדומה למלאך

אחד מרבותיו של החתם סופר, רבי פנחס הלוי איש הורביץ, אב בית דין קהילת פרנקפורט, ביאר את מאמר חז"ל בחגיגה "אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו" וכתב:

"הכוונה, דאדם הוא בבחינת "הולך", דעל ידי פעולותיו בעולם הזה עולה הוא ומתעלה. אך מלאך הוא בבחינת "עומד"... והנה הרב המלמד לתלמידיו, צריך הוא לרדת ממדרגותיו וללמוד כאשר יבינו תלמידיו. אך הרב שמוכן הוא לכך, ומוסר הוא נפשו עבור תלמידיו, ולא יטרידהו שעל ידי כך הוא לא יתעלה לפי השגתו, ומוכן הוא להיות בבחינת "עומד", זהו הרב הדומה למלאך... ותורה יבקשו מפיהו."

[ציטוט מהספר "שררה שהיא עבדות", הרב משה לוונטהל, עמ' 111]

טור פרידה מ"דעת תורה"

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

את הרשימה הזו כתבתי עם דמעות בעיניים, אבל אני חושב שלעת עתה זו ההחלטה הנכונה. 

לפני שלוש שנים נוצר קשר ביני לבין עורך ”כיפה“ והתחלתי לכתוב טור בנושא רבנים ורבנות. בתחילה התווכחנו מעט מה יהיה שם הטור. אני רציתי את השם "עבד לעם קדוש", פרפראזה על אופן חתימת הרב קוק על מכתביו – "עבד לעם קדוש על אדמת הקודש". אנשי כיפה העדיפו את השם "דעת תורה". אני הרמתי ידיים די מהר, וזה השם שנבחר. הוויכוח הקצר הזה מעיד מאד על עבודת הרבנות. אני חושב שרוב הרבנים רואים את עצמם כעבדים לעם קדוש. הם אינם מעוניינים בתפקיד הרם בשביל הכבוד, או בכדי להלך על ראשי עם קדוש, אלא בכדי לשרת את קהלם ולסייע כפי אשר ידם משגת בעבודת ה' של הכלל והפרט. הם מתפללים "שלא תארע תקלה על ידי" ומקווים שדבריהם ודעותיהם אכן יהיו דעת תורה.

במשך שלוש שנים השתדלתי לכתוב פעם בשבועיים על עבודת הרבנות שלי ושל חבריי, וגם להעיר ולהאיר על נושאים אקטואליים הקשורים לרבנות. בקשתי לחשוף את הלבטים שאני ורבנים אחרים מתחבטים בהם דבר יום ביומו, ולספר על ההצלחות ולפעמים גם על הכשלונות, על השמחות ועל התסכולים שהם נחלתנו בתפקיד זה שההשגחה זימנה לנו.

בתחילת הדרך הצבתי שתי מטרות לטור הזה, וכך כתבתי בזמנו:

"המטרה הראשונה היא ל"הנגיש" את דמות הרב לציבור הרחב. אני מאמין שככל שהקורא יבין יותר את התהליכים והאתגרים שהרב מתמודד איתם, יחד עם הכלים וצורות הניתוח והחשיבה שהרב משתמש בהם, הוא יתקרב אליו גם בתודעתו. המטרה השניה היא להעמיד דמות של רב, על הצלחותיו, קשייו ולבטיו, שתגרום לצעירים לראות ברבנות אתגר שכדאי ורצוי לשאוף אליו."

אני מאמין בכל ליבי שהימצאותו של רב בקהילה יכולה להרים את הקהילה וחבריה לגבהים שהם לא היו מגיעים אליהם בלעדיו. תובנה זו יש לה שתי כתובות – חברי הקהילה שיכולים להסתייע רבות בהימצאותו של רב, ובחורים צעירים ומוכשרים שצריכים לראות ברבנות הקהילתית אתגר ושאיפה.

כתיבת הרשימות הועילה לי מאד לחדד נושאים בהם עסקתי בעולם הרבנות ושהעסיקו אותי, ואני מקווה שהם גם פתחו צוהר לקהל הרחב להיחשף ולחדד אספקטים שלא היו גלויים להם קודם לכן בעולם הרבנות.

אחד הדברים שהתחדדו אצלי בשנים האחרונות, הוא שהתפקיד אולי העיקרי של הרב בקהילה הוא להוביל תהליכים של שינוי. עליו לברור משלל תחומים את אותם הנושאים בהם הוא מרגיש שהקהילה תהיה מעוניינת להתפתח ולהתעלות, ולמקד הרבה מכוחותיו בכדי להנהיג את הקהילה, על שלל מורכבויותיה ומגוון דעותיה, לעבר היעד.

אינני יכול לומר כעת, לאחר שלוש שנים, שאני בטוח שמילאתי אחר המטרות שהצבתי לעצמי כשהתחלתי עם טור "דעת תורה", אך אני מקווה שבכל זאת הצלחתי מדי פעם לגרום לקוראים להסתכל על דברים באופן מעט שונה ממה שהם ראו אותם עד לקריאת הרשימות שלי.

לסיום, אני מבקש להודות מלב מלא בהכרת הטוב לאנשי ”כיפה“ שהעניקו לי את הבמה המכובדת הזאת. אחרון אחרון, אני רוצה להודות לאשתי, שאם אני לא טועה, עברה על כל אחת מהרשימות שהתפרסמו בטור זה בטרם פרסומם והעירה את הערותיה. שלי ושלכם – שלה הוא.

ציוצים מכנס בית הלל בנושא "דמותה של הרבנות בישראל"

אני נמצא בכנס של בית-הלל העוסק בנושא "דמותה של הרבנות בישראל". יש הרבה דוברים מעניינים. אשתדל לצייץ במהלך הכנס. תהנו.
המושב הראשון עוסק במערכת בתי הדין בישראל. הרב יוסף כרמל, ראש ארץ חמדה, הוא הדובר הראשון. להלן מדבריו.
מה הסיבות שהקמנו רשת בתי דין אלטרנטיביים?
ישנם הטוענים כנגד ארץ חמדה שהקמת בתי הדין היתה הדרך הלא-נכונה ללכת בה. במקום, היה אולי צריך להלחם על כך שתהיה אפשרות ממלכתית לדון עפ"י התורה
בשנת 1950 פנו 2000 אזרחים לבתי הדין הרבניים של המדינה כדי לדון דין תורה. כעבור כ50 שנה, המספר הזה ירד ל200.
לירידה הזו גרמו שני שותפים: בית המשפט העליון ובתי הדין הרבניים "שעזרו לבית המשפט העליון לפגוע בסמכויות בתי הדין".
כשבית המשפט העליון קבע שאסור לשופט מטעם המדינה לעסוק בבוררות, משמעות הדבר הוא שאף דיין בבית דין של המדינה לא יכול לעשות דין תורה.
כך יוצא שכיום הדרך היחידה שפתוחה בפני אזרחי המדינה לדון בדיני תורה הוא בבתי הדין הרבניים הפרטיים.
מה שגרם לבית המשפט העליון להוציא את אותה ההלכה היה שבתי הדין הרבניים טענו בפני בג"ץ שהם כפופים רק לתורה ולא לחוקי המדינה.
"אני לא רוצה לחיות במדינה שאין בה בית משפט עליון חזק, לא יותר מדי חזק". כאזרחי המדינה אנחנו כפופים לחוקי המדינה, ואין סתירה לשמירת תו"מ.
אחרי שהחליטו להקים את בתי הדין של גזית, ישנו 10 שנים כדי לראות כיצד הופכים את חושן משפט למשהו שאפשר לדון מתוכו.
איננו רוצים מערכת שאנשים מגיעים אליה כי הם חייבים. רוצים מערכת ששמעה הטוב מושך אליה אנשים. זה העקרון הראשון לבניית מערכת פרטית אלטרנטיבית.
הכלל של user-friendly צריך להיות לנגד עיניו של כל מי שנותן שירות תורני לציבור.
העקרון השני הוא שהמערכת חייבת להיות סופר-מקצועית. פירושו של דבר גם הכרת המציאות לאשורו. בכל הרכב יושב דיין עם תואר אקדמי. זה חלק מהמקצועיות.
לסיום, כל נסיון של הקמת מערכת אלטרנטיבית צריך להיות מתוך כבוד למה שקיים, מתוך ענווה, ומתוך רצון לשפר. לא מתוך ניגוח ומלחמה. ע"כ הרב כרמל.
הדובר השני הוא הרב שלמה ריסקין, רבה של אפרת. להלן דבריו.
יש פלורליזם בהלכה. לא בכל דבר. אבל ברוב הדברים. אין רק דרך אחת וגישה אחת. אלו ואלו דברי אלוקים חיים.
אנחנו לא מאמינים בחוסר האפשרות לטעות של בתי הדין.
שני סיפורים על מעומדים לגיור שלמדו בישיבות שבתי הדין העבירו אותם שבעה מדורי גיהנם ללא שום סיבה.
הכרחי שיהיו בתי דין אלטרנטיביים לגיור שלא יאמינו שמטרתם להקשות על המתגייר. כיום, בגדול, הגישה בנתיב שונה מהקיים בבתי הדין האזרחיים.
בעניין גירושין. הרמב"ם האומר שאל לנשים להיות שבויות אצל בעליהן, צריך להיות לנגד עינינו.
בגיור ובגירושין ישנן כמה גישות בהלכה. בבתי הדין הקיימים כיום יש גישה כמעט אחת ויחידה.
לכן יש צורך רב בבתי דין אלטרנטיביים שייצגו את שלל הדעות בהלכה.
ע"כ הרב ריסקין. כעת הרב ד"ר שאול פרבר ממכון עיתים.
שירותי הדת במדינה ניתנים בשלושה תחומים: א. קבורה. ב. גיטין. ג. נישואין.
בגיטין יש מערכת מאד ריכוזית. המדינה קובעת בדיוק מי רשאי ומי לא רשאי לעסוק בגירושין.
בקבורה, כל מי שרוצה יכול להקים לעצמו חברה קדישא, כל עוד הוא עומד בתנאי סף.
בנישואין, המדינה קבעה מי הם רשמי הנישואין, אך כל מי שעומד בתנאי סף של הרבנות יכול לחתן.
כיום הגיור דומה מאד למצב שמתרחש בגיטין. גם מי שיכול לגייר בחו"ל לא יכול לגייר בארץ.
אם כולנו מתלוננים על האופן בו נבחרים הדיינים, ואנחנו לא מרוצים מהסחורה שהם מספקים, האם עדיין עלינו לומר שבתי דין אלו זה משהו קדוש?
אם יש לנו רצון לשנות - צריך לקבוע עובדות בשטח. אין אלטרנטיבה אם לא יוצרים אלטרנטיבה.
ע"כ דברי הרב שאול פרבר.
שאלה לרב כרמל: מה ההיקף את התיקים הנידונים בגזית? עד כמה בתי הדין באמת דנים דין תורה ולא פשרות למיניהם?
תשובת הרב כרמל: ברירת המחדל אינם פשרות. אנחנו מעוניינים לתת לצדדים צדק.
יש כיום 8 בתי דין של גזית. נידונים בהם מאות תיקים בשנה, כאשר מספר זה נמצא בעליה מתמדת.
יש תוכניות גם בענייני אישות. מעוניינים להציע גם בבתי הדין הרבניים הפרדה בין הדיון על הגט לבין הדיון הממוני (שיוכל להיות בגזית).
המשוב השני עוסק ב"רבנות ראשית ורבנות עיר". הדובר הראשון: עו"ד הראל גולדברג, עובד משרד המשפטים, על מעמדה המשפטי של הרבנות הראשית לישראל.
החוק אינו מכיר בתפקיד הרב הראשי. היא מכירה בגוף "מועצת הרבנות הראשית". הרב הראשי יכול להוביל את המדיניות שלו רק בעזרת המועצת.
150 חברי הגוף הבוחר את הרב הראשי (והמועצת) מורכב מ80 רבנים ו70 נציגי ציבור. יחסית, הגוף הבוחר לא כל כך נתון למניפולציות.
בניגוד לנשיא מועצת הרה"ר שהחוק לא מעניק לו סמכויות. לנשיא בתי הדין הרבניים כן מעניק החוק סמכויות. בגוף הבוחר את המועצת האחרון היו 4 נשים.
כיום אין מינוי של רבני התיישבות מכיוון שלא הגיעו להסכמה למי הרב ייתן דיווח.
עו"ד גולדברג אמר עוד הרבה ממה שלא היה לי כוח לסכם. מאד מעניין.
כעת מדבר הרב דוד סתיו.
צריך לדעת שכמו שיש בעיות ברבנות הראשית וברבנות הממלכתית בכלל, יש גם בעיות כמעט בכל משרד ממשלתי במדינה שלנו. הרבנות לא שונה מהותית.
עם זאת, מוסדות המחזיקים בכח בידיהם, יחד עם מונופול וריכוזיות, יחד עם מגזריות, זה מתכון מאד מסוכן.
ברמה הפרקטית: יש כיום כ40 ח"כים דתים. סביר להניח שההרכב הזה לא ייתן את ידו לשינויים מהותיים הקשורים לנישואין אזרחיים. זה ברמה הפרקטית.
ברמה האידיאולוגית, זה שהרבנות אחראית על נישואין וגירושין, זה כח אדיר - שיכול להיות חיובי ויכול להיות שלילי.
הכוח הזה יכול לאפשר לרבנות לגרום להתבוללות אדירה בא"י ומנגד יכול לגרום לאחדות האומה.
על פי רישומי הרה"ר שליש מהזוגות שנישאו ב2010 לא התחתנו עם בני/בנות זוג שהמדינה מכירה ביהדותם.
הפתרון לזה הוא לעשות בירורי יהדות בצורה מקרבת.
כשמדברים על גיור, הכוונה הוא גם על אלפי ילדים הלומדים במוסדות ממ"ד יסודיים, שמקשים עליהם את תהליך הגיור.
עיכוב הגיור משמעותו שהילדים הללו ילכו לתיכונים לא-דתיים ויתחתנו בסוף כלא-יהודים.
מתנגד למודל הקהילתי בכל מה שקשור לגיור, קידושין וגירושין, שעלול להוביל לנישואין אזרחיים ולהרחיק את עולי בריה"מ מהיהדות.
הליכה לדרך המודל הקהילתי נכונה בכל הקשור לבחירת רבנים, אך אסור לותר על הרבנות הראשית הממלכתית.
תפקיד הרבנות הוא גם להביע עמדות ציבוריות. לפחות בהעלאת התמודדות ערכית בנושאים הציבוריים. (לא צריך להביע עמדה בכל דבר).
אסטרטגית רצינו להפוך את נושא בחירת הרב הראשי, לנושא שמעסיק את הציבור הישראלי. בזה הצלחנו. לפחות 40 שנה לא עוסקים בנושא הזה כמו שעוסקים כיום.
פוגש הרבה אנשים חילוניים שאומרים: הדבר האחרון שחשבתי שיעניין אותי אי פעם הוא בחירת הרב הראשי, וכיום אני מרגיש שהנושא בוער בי.
גם אדם חילוני רוצה זיקה ליהדות. גם הוא רוצה שילדיו יתחתנו עם יהודים כאן בארץ ולא בחו"ל. יש לרה"ר פוטנציאל להשפיע על הרבה דברים במרחב הציבורי
יש הרבה דברים שאפשר להפריט מצד אחד, אך להשאיר מנגנון פיקוח ממלכתי יחד עם קוד אתי שכל העוסקים יהיו מחוייבים לה.
המאבק הקשה ביותר שלי אינו עם החרדים, ובודאי שלא עם החילונים, אלא בתוך הציבור הדתי-לאומי.
לא מבין איך אפשר לומר את המשפט "תפקיד הרבנים הוא לא לתת פתרונות אלא ללמד תורה". (משפט שנאמר ע"י הרב מרדכי שטרנברג בשבוע שעבר).
ע"כ דברי הרב סתו. לענ"ד היה מרתק.
ד"ר הדר ליפשיץ, נאמני תורה ועבודה, מציג את המודל הקהילתי.
יש שני כשלים יסודיים ברבנות: מונופול וריכוזיות. אין תחרות במתן שירותי הדת, ומי שמחליט על מינוי רבנים זה שר הדתות.
שירותי הדת היסודיים הם: רבנות, כשרות, נישואין וגיור.
יש בחו"ל מקומות בהם משלמים מס דת וולנטרי. כך מציעים גם לעשות בארץ. מי שמשלם את מס הדת יירשם לבית כנסת מסוים והוא יקבל תקציב לפי מי שחבר בו.
הרב יהיה עובד של הקהילה. כל קהילה תמנה את הרב שהיא חפצה בו, והרב יצטרך למסור לה דין וחשבון על פעילותו (ולא למדינה).
קהילה יכולה להיות גם חילונית או רפורמית.
הכשרות, הנישואין והגיור יתנהלו על ידי אגד של קהילות.
המודל הקהילתי ימנע מהרפורמים לעתור לבג"ץ כי הם יצטרכו להראות כמה חברים יש להם שמשלמים מס דת.
כל המודל של הרב קוק להוציא סמכויות ותקציב מגורמים מקוריים עבור גורם כלל-ארצי, הוא מודל שהיה מקובל בשלטון לפני שבעים ומאה שנה.
כיום בכל העולם מקובל להוציא סמכויות מגורמים כלל ארציים ולהעניק אותם לגורמים מקומיים.
כיום מקדשים את המודלים שבנה בן-גוריון שהיה הרבה יותר אנטי-דתי מכל ח"כ שיש היום בכנסת. במפלגות הכי חילוניות שומרים הרבה יותר יהדות מאי פעם.
המושב השלישי עוסק ב"מערך הכשרות בישראל". הדובר הראשון הוא הרב אהרן ליבוביץ, רב קהילה בירושלים.
הנחה א: מערך הכשרות בירושלים לא מתפקדת. אי אפשר לסמוך על תעודת כשרות של הרבנות ירושלים.
לא בא לפתור את בעית כלל ישראל. בא לתת מענה לציבור שלו - בני הקהילה שלו בשכ' נחלאות בירושלים.
יוזמה שהתחילה בפייסבוק "כשרים בלי תעודה". יש תחושה שלפעמים התשלום למשגיח שלא עושה כלום חוץ מלגבות את משכרותו זה כתשלום פרוטקשין.
יש ציבור גדול של אנשים שאינם בני-תורה, ואף דתל"שים שרוצים שהמסעדות תהיינה כשרות. לא אכפת להם שרב יהיה זה שיאמר שכשר.
"ההרגשה שלי הוא שחוק אונאה בכשרות בירושלים גורם לאונאה." החוק מסיר את האחריות מהצרכן ומעניק אותו אך ורק לנותן הכשרות.
חושב שצריך לומר שאפשר לסמוך על בעלי עסק שמודיעים שהעסק שלהם כשר.
הבעיות ההלכתית: האם בעל העסק מבין מה זה כשר? האם ניתן לסמוך עליו, הגם שהוא עצמו לא אוכל כשר ויש גם נגיעת ממון?
איך המודל עובד? בעל העסק קשור ל"נאמני כשרות" שמסבירים להם את חומרת הכשרות. בעל העסק מתחייב בפני הקהילה שהוא מבין את המשמעות שסומכים עליו.
גם מודיעים לבעל העסק שאם יתגלה שהוא לא עומד בהתחייבות הדבר יפורסם ברבים והוא כבר לא יהיה נאמן.
"נאמני הכשרות" הינם בחורי ישיבה הלומדים איסור והיתר הבונים מערכת יחסים אישית עם בעלי העסק והעובדים ומבקרים בעסק מדי פעם ומתעניינים בנעשה.
המודל מתאים לבתי קפה שכונתיים, לא ברשתות, אולמות ומקומות גדולים.
ע"כ הרב ליבוביץ. הדובר האחרון (שאמר שהוא יקצר מאד) הוא הרב זאב ויטמן.
המצב הרצוי והנדרש בנושא הכשרות הוא שכל מקום שיש תעודת כשרות יהיה גם כשר. אי אפשר לומר שכיום זה כך בכל מקום.
הרצוי הוא שמצב הכשרות לא יהיה תלוי במי עומד בראש המערכת. ראה כמה רבנים ראשיים שרצו לעשות מהפכות. לצערו, לא תמיד המהפכות נעשו. קל לרצות.
ע"כ דבריו הקצרים. וע"כ מהכנס.

בעלי מוגבלויות בקהילה

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.
לפני כמה שבועות פורסמו בעיתונים המקומיים בעיר מגורי מודעות של הקהילה הרפורמית ובה הזמנה לילדים בעלי מוגבלויות ולהוריהם לבוא ולהשתתף בתפילה מיוחדת לבעלי מוגבלויות.

הרבה מחשבות עלו בראשי לנוכח קריאת הפרסומת. הקהילה הרפורמית בעיר היא בטילה בשישים ביחס לקהילות האורתודוכסיות, יש יותר מפי ששים קהילות כאלה בעיר, ואעפ"כ זה נדיר ביותר למצוא במקומונים הזמנה לתפילה באחד מבתי הכנסיות הללו. אך זו הערה צדדית.

הסיבה שלשמה אני מפנה לעבר אותה פרסומת-הזמנה, היא האופן המיוחד ויוצא הדופן בו הקהילה הרפורמית מזמינה את משפחות הילדים בעלי המוגבלויות להיות חלק מקהילתם. זה אינו מתבטא רק בפרסומת הזאת, באתר הקהילה מדגישים כי "קהילות היהדות המתקדמת שמחות ללוות ברגעים המרגשים והמיוחדים של חגיגת בר ובת המצווה גם ילדים בעלי קשיי למידה וילדים בעלי צרכים ייחודים. לכל ילד וילדה ולכל משפחה יש אצלנו מקום בבית הכנסת ובלב.".

לא פעם שמעתי התייחסות של הרב יובל שרלו לכך שזו בושה שבתי הכנסת שלנו אינם פתוחים בפני אותם משפחות (קישור):

"במקום בו לא מנגישים את בית הכנסת לבעלי מוגבלויות פיזיות ונועלים את העלייה לתורה בפני בעלי מוגבלויות נפשיות – אנשים בוחרים באלטרנטיבה האחרת, בין אם היא מגדירה את עצמה כיהדות "מתקדמת", ובין אם היא התעלמות מוחלטת מהקשר לאמונתם."

במקום אחר הרב שרלו מפנה למאמר שכתב הרב אלישע אבינר על כך שיש להתיר הלכתית לילד שלוקה בשכלו לעלות לתורה אחר שמלאו לו י"ג (קישור):

"מסתבר שכל נער שעבר את גיל 13 רשאי לעלות לתורה גם אם הוא "קטן" בשכלו. כמו כן, מסתבר שהוא מצטרף לזימון. לענין זימון מבואר ברמ"א (או"ח סי´ קצט י), ששוטה המכוון ומבין מצטרף לזימון. המגן אברהם והמשנה ברורה פירשו שלא מדובר בשוטה גמור (= חולה נפש) אלא במי "שאינו חכם כל כך כשאר אינשי = בני אדם והעם מחזיקין אותו לשוטה". תיאור זה מתאים לתיאור של מי שלוקה בשכלו. אם כן, נפסק במפורש שנער הלוקה בשכלו מצטרף לזימון. מכאן ניתן גם להסיק שהוא מצטרף למנין, כלומר: משלים את המנין לתפילה . "

בסוף דבריו שם כותב גם הרב אלישע אבינר על כך שבמציאות הקיימת היום עלינו להסתגל מציאותית והלכתית לכך שבעלי מוגבלות יהיו חלק אינטגרלי מהקהילה (קישור):

"שערי החכמה הולכים ונפתחים, בתורה, במדע ובטכנולוגיה. גם שערי החכמה האנושית שהיו נעולים הולכים ונפתחים. פוטנציאל אנושי מופלא שהוזנח בעבר הלוא-רחוק הולך ומתגלה. נערים הלוקים בשכלם מגיעים להישגים מיוחדים, המאפשרים את צירופם המלא בתוך הקהילה, כבעלי מעמד שווה, אפילו מבחינה הלכתית. מהפיכה זו איננה מתחוללת מאליה, היא פרי של מאמץ חינוכי אדיר שכולנו צריכים להשתתף בו. "

אמירה זו כלל אינה פשוטה. לאחרונה הפנה אותי מישהו לדיון שנערך בנושא בכנס עבור תלמידים הלומדים לרבנות באחת המוסדות בארה"ב. הנה חלק מהשאלות שנידונו שם (קישור – תרגום שלי מאנגלית):

"שאלה1: בקהילה הקטנה והמצטמקת שלך ישנן עשר מדרגות בכניסה לבניין בית הכנסת. לא ידוע לך על חבר בקהילה שאינו יכול לעלות מדרגות, וכבר הורידו 10% מהמשכרות שלך כרב השנה אחרי שנגרמו לקהילה נזקים רציניים בהוריקן סנדי.

אתה הרב, מה אתה עושה במקרה הזה?

שאלה2: יחזקאל, 24, הוא בוגר ישיבה שגם שירת בצבא ארה"ב באפגניסטאן, ועלה שם עם הג'יפ שלו על מוקש והוא נפצע קשה – כולל איבוד זרועו השמאלית, שעליו היה רגיל להניח תפילין. הוא מבקש להפגש עם קצין הדת ביחידתו ופונה אליו: "רבי, אני רוצה להניח שוב תפילין. מה לעשות?".

אתה הרב, מה אתה עושה במקרה הזה?

שאלה3: חבר קהילה שאיבד לאחרונה את מאור עיניו, פונה אליך בשאלה: "מאז שאיבדתי את חוש הראיה שלי אני מרגיש נורא בודד. כדי להפיג את בדידותי אני מאזין דרך הרדיו או המחשב לספר או לשירה. האם יש אפשרות להאזין גם בשבת?"

אתה הרב, מה אתה עושה במקרה הזה?"

כפי שאפשר לראות, הנגשת בתי הכנסת והקהילות לבעלי מוגבלויות היא לא רק בהנגשה פיזית, אלא גם ע"י בהנגשה רוחנית. זאת, ע"י התייחסות הלכתית לשאלות העולות סביב הנושא, שאלות שלפחות לגבי חלקן זו תהיה הפעם הראשונה בהיסטוריה היהודית שמתמודדים איתן. וכמובן, בראש ובראשונה צריך הנגשה תודעתית.

[עוד בנושא "הדרת בעלי מום בהלכה ובממסד הדתי" ראו כאן לקישורים רבים בנושא.]

התחדשות בעבודת ה'

הרבה זכרונות טובים יש לי משנותיי בישיבה (לזכותה של הישיבה ולזכותם של רבותי יש לומר, שכמעט רק זכרונות טובים יש לי משנותיי בישיבה). אחד המיוחדים שבהם היה שיחות ראש הישיבה בשבתות. באותן שבתות בהם ראש הישיבה היה שובת עם משפחתו בישיבה, הוא היה מלמד בכל אחת מהסעודות. בכוונה השתמשתי בפועל "מלמד" ולא "מדבר" או "נושא דברים", כי זו לא היה רק דרשה יפה או רעיון נחמד אלא לימוד של ממש. ראש הישיבה היה מלמד את ספר העבודה מהיד החזקה לרמב"ם על פי הסדר.

בכל אחת מהארוחות הוא היה מלמד הלכה אחת או שתיים מספר העבודה. הוא היה קורא את ההלכה, מקשה קושיא אחת או שתיים (לרוב שתיים, כי מרגלא בפומיה ש"קושיא אחת תתורץ ע"י קושיא נוספת). אחרי שאלת הקושיות על דברי הרמב"ם, הוא היה קורא מדרש על פרשת השבוע וגם עליה מקשה קושיא אחת או שתיים. לאחר מכן הוא היה מתחיל לפתח רעיון מחשבתי-הגותי. לאחר שהרעיון היה מפותח כדבעי עם ראיות ומקורות נוספים, הוא היה חוזר למדרש שעליה הקשה ומסביר כיצד בעזרת הרעיון שהוא פיתח הקושיות מתורצות. לאחר מכן הוא היה חוזר לדברי הרמב"ם ומראה כיצד אותו רעיון מתרץ גם את דברי הרמב"ם ומעמיד אותם באור חדש.

כסדר הזה היה נעשה בכל אחת מארוחות השבת, כאשר בשבתות הקיץ למבנה הזה היתה מתווספת גם משנה מפרקי אבות, קושיא עליה ותירוץ בעזרת אותו רעיון. לאחר כמה שנים בסדר הזה נתווסף גם לימוד של שירי האר"י לסעודות השבת, כאשר בכל אחת מהסעודות נלמד שורה אחת מתוך שיר האר"י של אותה סעודה על פי הסדר, והרעיון ההגותי-מחשבתי שאותו פיתח היה נסוב סביב אותה שורה בשיר האר"י. וכמעט ששכחתי שבשבתות שבהם מברכים את החודש גם עניינו של החודש החדש היה מתחבר בצורה מופלאה לאותו רעיון מרכזי.

אני מקווה שהצלחתי בתיאור קצר זה להעביר אליכם, הקוראים, משהו ממלאכת המחשבת שהיה בלימוד ההוא של ספר העבודה בסעודות השבת בישיבה.

אך כמו לכל דבר טוב, היו גם בשיעורים אלו מגרעות, לפחות בעינינו התלמידים. היו מבין התלמידים שלא אהבו את הדרשות, משום שהיו ארוכות ולא היה קל לעקוב אחרי כל המהלך. אך לא אל זה אני מבקש להתייחס. מה שהפריע לי ולחלק מחבריי היה שאותו רעיון מרכזי שאתו נתרצו הקושיות על הרמב"ם והמדרש היה חוזר על עצמו בשבתות שונות. לא הסתפקנו במלאכת המחשבת של הרכבת הרמב"ם והמדרשים והקושיות והתירוצים הנפלאים, רצינו שגם הרעיון ההגותי-מחשבתי יהיה מחודש ושונה בכל סעודה ובכל שבת.

ומה היה אותו רעיון שהיה חוזר על עצמו בלא מעט שבתות? התחדשות בעבודת ה'.

הצורך להתחבר ולהבין את מה שאנו עושים בעבודת ה' שלנו, הצורך שלא לעשות דברים מתוך הרגל או לחץ חברתי, הצורך לבחון מחדש את מה שאנו עושים, כל אלו היו המסרים שהיו חוזרים בהרבה מאותן השיחות.

כשמלאו שנותי בישיבה ועברתי למסגרות אחרות, היתה בי הרגשה שאני חייב למצוא רעיונות נוספים שיגבשו את השקפת עולמי התורנית מלבד ההתחדשות. הרגשתי שאני חייב למצוא את מקומי, ונסיתי לתור אחר רעיונות שאינן חלק משיח ההתחדשות שעליה שמעתי כל כך הרבה בישיבה.

עברו השנים והתחלתי לשאול את עצמי שאלה, שכמדומני רבני קהילות רבים שואלים את עצמם. כרב קהילה אתה רואה הרבה נושאים שאתה מעוניין לשפר, לתקן ולשנות. הבעיה היא שאם לא מדובר בנושא שהוא קהילתי-ציבורי, אלא בנושא שהוא יותר שייך לאדם הפרטי, לעולם המצב יהיה שיהיו אנשים בקהילה שאצלם אין צורך בתיקון ושינוי. כך לדוגמא, רב שיטיף לבני קהילתו על הצורך להרבות בצדקה ובעזרה לזולת, דבריו לא יהיו רלוונטיים לאלו מהקהילה שהם כבר בעלי חסד גדולים (ואולי אף יותר מהרב עצמו). אז איך אפשר לדבר ולעסוק בנושאים הנוגעים לעבודת ה' הפרטית של בני הקהילה, כשבכל קהילה ישנם צדיקים בינוניים ורשעים?

אחת האפשרויות למענה לשאלה הזו, היא לעסוק בנושא רחב יותר. כך לדוגמא, רב שרוצה לעסוק בנושא הדיבורים בתפילה יכול לעסוק בנושא מעט רחב יותר שכולל בתוכו גם את אלו שאינם מדברים בתפילה, ולדון ביחס הראוי לתפילה, בעמידה לפני ה', בכוונה בתפילה וכך הלאה. אך מה אם ברצונך לעסוק בנושאים שונים, לומר לפלוני שעליו להתחזק בתפילה, ולאלמוני שיש לשים דגש על גמילות חסדים ולפלמוני על קביעת עתים לתורה?

במקרה כזה הפתרון הוא להעלות על השלחן את הצורך בהתחדשות בעבודת ה'. כל אחד ביחס למקום בו הוא נמצא, ולנקודת הבחירה בו הוא עומד.

בעל החלומות

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

החלוקה בין פרשות וישב ומקץ הוא בין סיפור כשלון לסיפור הצלחה. גיבורם של שתי הפרשות הוא אותו אדם – יוסף, ואף על פי כן קשה לקבל שמדובר באותו אחד.

יוסף של פרשת וישב הוא כשלון מוחלט. כל דבר שבו הוא נוגע וכל דבר שהוא מנסה לעשות נכשל כשלון חרוץ. הוא מספר על חלומותיו לאחיו ולאביו – כועסים עליו, הוא בא לראות את שלום אחיו – הוא מוצא את עצמו בתחתיתו של בור ולאחר מכן נמכר מיד ליד כעבד, כשסוף סוף הוא חושב שהוא הגיע למנוחה כאחראי על ביתו של שר הטבחים – הוא מוצא את עצמו בבית האסורים על לא עוול בכפו, כשהוא מתחיל להצליח ומתווה איזו תוכנית לצאת מבית האסורים ע"י עזרתו של שר המשקים – התורה מבשרת לנו "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו". מבנו בכירו של יעקב אביו בתחילת הפרשה, הוא מגיע לעבד שיושב בבית האסורים המצרי בסוף הפרשה.

לעומת זאת, יוסף של פרשת מקץ הוא הצלחה מטאורית. הוא מתחיל את הפרשה כעבד בבית האסורים, כהרף עין מוצא את עצמו מייעץ למלך ומיד אחר כך מתמנה למשנה למלך. כמשנה למלך הוא מצליח להתוות תוכנית שיגרום לאחיו למלא אחר מבוקשו לראות את בנימין, והוא מסיים את הפרשה כשאחיו מרגישים כנועים לו. [במאמר מוסגר נוסיף שזו כנראה הסיבה לסיום המשונה של פרשת מקץ "ואתם עלו לשלום אל אביכם" – אמצע דו השיח בין יוסף ליהודה. מכיוון שזו נקודת השיא בסיפור הצלחתו של יוסף].

זה לא מקרה ששני הסיפורים של יוסף, הכשלון וההצלחה, נסובים סביב חלומות. יוסף הוא חולם, דרכם של חולמים הוא שיש בידם להגיע להצלחות יוצאות דופן אך גם לכשלונות צורמים. די אם נזכיר חולמים כמו שמעון פרס או מרתין לותר קינג ג'וניור כדי לעמוד על השינויים העצומים, להצלחה ולכשלון, אליהם מסוגלים להוביל חולמים.

יוסף מכונה ע"י חז"ל יוסף הצדיק. זאת, בעקבות עמידתו בנסיון אשת פוטיפר. אך נראה שיש קשר הדוק בין היותו בעל החלומות לבין היותו הצדיק. בניגוד למנהיג מעשי הזקוק להיות קשור למציאות, פן חלומותיו יובילו לכשלונות נוראיים, המנהיג הרוחני יכול להרשות לעצמו לחלום. לא רק שהוא יכול להרשות לעצמו לחלום, נדמה לי שזה אפילו נדרש ממנו. גם כשכולם מסביבו עסוקים וטרודים בעיסוקים היום-יומיים המתישים, עליו להיות מסוגל לחלום על מציאות אחרת ולשאוף להוביל לשם. גם הוא יכול למצוא את עצמו נכשל פעם אחר פעם, אך אם הוא יתמיד יש סיכוי שבסופו של דבר הוא גם יצליח.

גם זה תפקידו של רב הקהילה. לחלום.

ואם מדברים על חלומות, איך אפשר שלא לצטט את דבריו של הרב שלמה ריסקין, רבה של אפרת, מתוך העמוד האחרון של ספרו המרתק על דרכו בעולם הרבנות, "ציוני דרך":

"המורשת החשובה ביותר שאני יכול להשאיר לנכדי האהובים, הוא: אף פעם אל תפסיקו לחלום. חלמו בהקיץ, לא רק בשנתכם. ודאגו שלחלומכם תתלווה תוכנית פעולה שתאפשר את הגשמתו. חשוב מכול, קשרו את חלומכם בחלומו של ישראל סבא, בחלומה של כנסת ישראל. עגנו אותו בהיסטוריה של עמנו הנצחי.
"יהי חלומכם סולם בין שמים לארץ, גשר בין רוח וחומר, חלום המקדש את כל צדדיו של העולם הגשמי "שאנו חיים בו.
...
"זכרו שלא עליכם המלאכה לגמור, אך אינכם בני חורין להיבטל ממנה. לא כל מי שחולם זוכה לראות את חלומו מתגשם, אבל אם אין לכם חלום בכלל, אין ספק שהוא לא יתגשם. ולפעמים, אם ה' ירצה באמת, ואם אתם תכרו אוזן למסרים שהוא מטמין לכם, ההתגשמות תהיה אולי גדולה אפילו יותר מהחלום. אני אוהב לחשוב שמי שמאמין באל הבלתי נראה, יש לו עין פנימית שיכולה לחלום את הבלתי אפשרי, ושרק מי שמעז לחלום את הבלתי אפשרי, יש לו סיכוי להשיג את הבלתי ייאמן."