יום ראשון, 31 באוקטובר 2010

כשרות ירקות המוחזקים בחרקים - תגובה

בעקבות הרשימה "כשרות ירקות המוחזקים בחרקים, מאת: הרב זאב וייטמן", שלח לי הרב יואל פרידמן, ממכון התורה והארץ, את התגובה הבאה:

א. השתוממתי כשעה כשקראתי את מה שכתב הרב וייטמן. הבעיה המרכזית בדבריו של הרב וייטמן נעוצה בחיבור שבין ההקדמה וסעי' 1 מחד לשאר הסעיפים. בסעי' 1 מדובר בחרקים שמותרים באכילה, והרוצה לאכול אותם שיערב לו! (וגם בהם הפוסקים חששו מפני בל תשקצו, ואכמ"ל). אך בסעיפים שלאחר מכן מדובר בחרקים שאסורים מדאורייתא אלא שהם מותרים בדיעבד אם התערבו. ומשל למה הדבר דומה, לרוצה לאכול ב'סעודת מסורת' חתיכת חזיר טחון שהתערבה במרק. על כגון דא חוששני מהיות נבל ברשות התורה.
ב. חשוב לציין שכל הדעות המקילות שצויינו נאמרו בדרך של לימוד זכות (בבחינת מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים), ואף האגרות משה שאומר שחרק אינו ברייה מחייב בסלט כרוב בגלל בעיית הטריפסים (עי' אגרות משה, יו"ד סי' לה).
ג. אין זה נכון שבדורות קודמים אכלו את כל ירקות העלים ללא בדיקתם, אלא להיפך לרוב הפוסקים אסרו את אכילתם כי קשה היה לבדוק ופחדו שלא יבדקו כראוי, עי' פרי חדש, יו"ד סי' פד ס"ק לד; כרתי ופלתי, סי' פד ס"ק יט; בן איש חי, פ' צו סעי' כז. ובדורות קודמים רצו לאכול את החסה רק בערב פסח. בדורנו, דור העכשוויזם והאינסטנט רוצים לאכול את כל סוגי ירקות העלים במשך כל השנה ובלא להתאמץ בבדיקתם.

אינני מתכוין להתחיל ולפרסם תגובה לתגובות לתגובות וכו' מכיוון שאני חושב שעמדתו של הרב וייטמן ברורה. עם זאת רק אציין על דבריו של הרב יואל פרידמן שהטענה שדברים נכתבו בדרך של לימוד זכות, בעיני איננה טענה שעומדת בפני עצמה - כתבתי על זה כאן.

לאוהבי הדיונים על חרקים למיניהם אוכל לבשר שמכובדנו ר' איתם הנקין עומד לפרסם ספר/קונטרס בחדשים הקרובים בהוצאת "המכון לרבני יישובים" על נושא "כשרות תות השדה וקלחי התירס".

הנה שתיים מההסכמות לספר (ההסכמה של הרב מזוז פורסם בסוף השבוע ב"ספרים בלוג" יחד עם לינק לספר עצמו, הלינק מאז ירד. למען הסר ספק, את ההסכמות אני מפרסם באישור מפורש של המחבר.):


אני מניח שיהיו מן הקוראים שיראו בדבריו של הרב מזוז מעין תגובה לדבריו של הרב יואל פרידמן לעיל.

יום חמישי, 28 באוקטובר 2010

אח, איזו עיר

אם אתם מחפשים מקום לגור, כדאי שתבדקו מה יש לחיים ולדומירסקי להציע לכם בלוד.

כנסו כנסו.

מחשבה לפרשת חיי שרה

פרשת חיי שרה היא פרשה של העלמויות.

כמובן ששרה נעלמת מאתנו בפרשה זו. אך לא רק שרה נעלמת.

בתחילת הפרשה עת קוברים את שרה ונושאים ונותנים עם עפרון - יצחק איננו בנמצא כלל, אלא רק אברהם.
כך גם קורה בשעה שאברהם משביע את העבד ללכת ולמצוא אשה ליצחק. גם כאן יצחק איננו נמצא כלל.

העבד בודאי נמצא במהלך הפרשה ומשחק בו תפקיד מרכזי - אך בד בבד עם המצאותו מודגשת העלמותו, שכן שמו לא מוזכר אפילו פעם אחת.

כשהעבד חוזר עם רבקה ויצחק יוצא לשוח בשדה אומר העבד לרבקה "הוא אדני". זאת, על אף שבכל מהלך הפרשה עד לנקודה זו ברור כי "אדני"=אברהם ו"בן אדני"=יצחק. גם בפסוקים הבאים העבד מספר ליצחק את כל מה שקרה לו בחרן - מבלי שהוא בכלל מדווח לאברהם ומבלי שאברהם נמצא כלל.

ייתכן וההעלמויות הללו באו כדי להדגיש בפנינו את מהותו של פער הדורות. בפרשה הזו מתחלפים להם הדורות ובמקום אברהם ושרה שיורדים מהבמה עולים על הבמה יצחק ורבקה. פער הדורות גורם לכך שהדור הצעיר לעולם לא ירד לסוף דעתו של הדור המבוגר. האופן שזה בא לידי ביטוי בפרשה שלנו זה שכאשר אברהם הוא הפועל יצחק כלל לא נמצא, וכשיצחק פועל אברהם איננו.

הלמידה של הדור הצעיר מהדור המבוגר הוא בעיקרו מבוסס על דוגמא אישית. את זה נראה בפרשת תולדות כאשר יצחק הולך בדרכו של אברהם ויורד לארץ פלישתים וחוזר וחופר את הבארות אשר חפר אביו.

יום שלישי, 26 באוקטובר 2010

מה לכלב בבית הכנסת? חלק ב'

בחלק א' ראינו את תשובת הג"ר משה פיינשטיין המתיר להכניס כלב נחיה לבית כנסת שנבנה על תנאי והוא הביא לכך ראיה מהירושלמי שכתב:
ר' אימי מפקיד לספריא אם אתא ברנש גביכון מלכלך באורייתא לגבכון תיהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמנויכלומר, ר' אמי ציווה לסופרים (תלמידי החכמים) שאם יבוא אדם אצלכם שהוא מבין בתורה - תהיו מקבלים אותו ואת חמורו ואת כליו.

בסוף דבריו הוא אף מעלה אפשרות שאולי יש מקום להתיר אף בבית כנסת שלא נבנה על תנאי שכן הכנסת הכלב הוא לצורך התפילה, בניגוד למאכל ומשקה שאינם לצורך התפילה ולכן אסורים.
כמו כן ר' משה כותב בפירוש שהמוטיבציה שלו להתיר הוא אי חסימת בית הכנסת בפני הסומא.

ה'חלקת יעקב' (אורח חיים סימן לד) חולק בעוז על דבריו של האגרות משה, וזאת בשבעה טיעונים (לצורך הפשטות אני מביא כאן רק ששה):
א. הירושלמי דיבר על מקום שהוא בית מדרש - מקום מיוחד ללימוד ולא בית כנסת - מקום מיוחד לתפילה. בבתי כנסיות שלנו מקפידים שלא לאכול בהם ובודאי שלא להכניס לתוכו בעלי חיים (לכאורה יש כאן מחלוקת במציאות. האגרות משה חי במזרח אירופה ובארה"ב ותיאר את מה שראו עיניו והחלקת יעקב תיאר את המקובל במערב אירופה, בציריך, מקום כהונתו. כך נראה לי).
ב. הירושלמי לא דיבר על זמן התפילה. בודאי שיש בהכנסת בעל חי בזמן התפילה הפרעה למתפללים:
דבחמור או כלב באמצע ביהכנ"ס וביהמ"ד בודאי יבא לידי היתול והוללת והנערים ישחקו בהם, ואין לך קלות ראש יותר מזה באמצע התפלה.ג. יכול להיות שכוונת הירושלמי ל"חמר" - האיש המנהיג את החמור, ולא ל"חמור".
ד. גם אם הירושלמי מדבר על חמור, כלב גרע מחמור שהוא מתועב בעיני ה'.
ה. ועוד וזה העיקר אצלי, במקומות הללו שהפקירות כך מצוי' ויהדות כך נתרופפה, ורבים הם האנשים השחצנים ההולכין עם כלביהן בראש כל חוצות... א"כ בשלמא כשאחד יראה חמור בביהכנ"ס שהוא שם לאיזו סיבה, ליכא חשש למיגדר מילתא שגם הוא יכניס לשם חמור, אבל כשיראה שם כלב ודאי יש מראית העין שיכולין לחשוב זה הכלב של הראש הקהל וכיו"ב שמלווה אותו לדרכו לביהכ"נ, ... וחוץ לזה יפסוק לעצמו כשהותרה הרצועה לאיזה צורך להכניס כלב לביהכ"נ, גם לו יש צורך גדול להכניס כלב וכאמור, בעווה"ר שהיהדות כך נתרופפה ובפרט במקומות הללו, אם יופתח פתח כמחט של סדקית יופתח הפתח כפתחו של אולם, ויתכן שימצא כבר איזה ראביי להתיר זאת ויתלה את עצמו באילן גדול לומר כבר הותר מהפרושים לצורך גדול להכניס כלב לביהכ"נ, והוא בתור ראביי כבר יכריע מה זה נקרא צורך גדול וח"ו יוכל לצמוח מזה חילול השם גדול - שהנוצרים אוסרים להכניס כלב לבית תיפלתם, ולהבדיל לביהכנ"ס מותר...
ובעוונה"ר לא די שאין לנו כח לגדור גדר, נפרוץ בעצמנו גדר הגדור, מי שהוא מיראי הוראה צריך להתבונן כמה אחריות נוטל עליו בהוראה כזו. ועי' בהקדמת אגרות משה או"ח דברים מלהיבים בענין זה של יראי הוראה וע"ז נאמר חכמים הזהרו בדבריכם של עצמיכם.
ז. אין מקום להתיר משום חסימת בית הכנסת בפני הסומא, שכן אם ירצה לבוא הוא יוכל למצוא מישהו שיביא אותו ויסייע לו ואם לא ימצא מישהו שיעזור לו אזי הוא אנוס ואונס רחמנא פטריה.

מחלוקת דומה נמצא באותה תקופה בין הרבי מליובביץ' לבין בעל התורה-שלמה, הג"ר מנחם כשר, ראו בקישור. (קישור לדברי הרב כשר). שם הרב כשר טוען שאין מקום לטענתו של ר' משה פיינשטיין ש"כלב לא גרע מחמור", שכן התורה כתבה "לא תביא... ומחיר כלב" (אדם שהחליף כלב בשה - השה פסול לקרבן) ומכאן שכלב גרע.

הרב שמואל רבינוביץ', רב הכותל והמקומות הקדושים, פרסם מאמר בתחומין כט (הספר לא לפני, אני כותב מהזיכרון) על כניסת עיוור עם כלב נחיה לרחבת הכותל המערבי. הוא מסיק שם שכיוון שסדרני הכותל יכולים להיות לעזר לסומא אזי אין שום מקום להתיר הכנסת כלב (הוא כותב מתוך הנחה שקדושת רחבת הכותל הוא כקדושת בית כנסת שלא נבנה על תנאי). בין טיעוניו הוא כותב שכשם שאסור להכניס כלב לתיאטרון, כך לא תהא כהנת בפונדקית, ואין מקום להכניס כלב לבית כנסת או לרחבת הכותל המערבי.

יש מקום נרחב לומר ש"מבחן התיאטרון" הוא אכן המבחן שיקבע. כשלא יהיה מקובל (ויתכן מאד שכבר היום לא מקובל) לאסור על כניסת כלבי נחייה למוסדות תרבות, כך גם בתי הכנסת יצטרכו למצוא פתרון הלכתי לחסימת בית הכנסת בפני המוגבל.

אך מעבר לשאלה בספציפית והפיקנטית על כלבים בבית הכנסת, השאלה הזו מציפה את הקונפליקט הכפול בין ההרגשה הטבעית של האדם (לאסור הכנסת כלבים מחד ומאידך לא למנוע מאף אדם גישה לבית הכנסת) לבין ההלכה היבשה שלא תמיד תואמת או משקפת את ההרגשה הטבעית. בקונפליקטים כאלו נתקלים לעיתים די תכופות.
קחו לדוגמא את המקרה הבא: בית כנסת רגיל לארח שיעורים מפי מרצים אורחים. שבוע אחד מרצה לא יכל להגיע ובמקום זה החליטו לשדר לקהל שידור וידאו מימי העיון בתנ"ך בגוש עציון. שמו מסך לפני הארון קודש ושידרו כך. האם יש בזה בעיה?
כמה שבועות אחרי זה שוב מרצה לא יכל להגיע והציע הגבאי לשדר סרט דוקומנטרי על נושא שקשור לפרשת השבוע. האם בזה יש בעיה? אם כן, מדוע?

יום שבת, 23 באוקטובר 2010

כשרות ירקות המוחזקים בחרקים, מאת: הרב זאב וייטמן

לפני כמה ימים מצאתי ברשת את הדברים (קישור) שאמר הרב זאב וייטמן, רב תנובה, במסגרת "סעודת המסורת" שאירגנו ד"ר ארי גרינספן והרב ד"ר ארי זיויטובסקי. הרב וייטמן נאות לבקשתי והסכים להעביר אלי לפרסום את תמליל הדברים - ואני מודה לו על כך. הנה הם לפניכם (ליתר אריכות וביאור בנושא זה עיינו במאמרו של הרב וייטמן בכתב העת "אמונת עתיך" בהוצאת מכון התורה והארץ - קישור. לעוד תגובות בנושא באותו כתב עת תוכלו למצוא כאן).

לכתחילה, תמהתי מה לירקות ולסעודת המסורה העוסקת במאכלים הבאים מהחי. אך במחשבה שנייה הבנתי שגם כאן חשוב מאוד לשמור על המסורת שמותר לאכול ירקות עלים, כי אינני בטוח שבעוד כמה שנים לא יינזרו גם מירקות אלו מטעמי כשרות, מחמת חשש איסור תולעים וחרקים.
לכאורה, היה ראוי להקפיד במסגרת זו לאכול ירקות עלים שלא מגידול מיוחד, כדי להעביר ולהנחיל את המסורת, שמותר לאכול גם ירקות שלא מגידול מיוחד, וכפי שנהגו בעם ישראל במשך דורי דורות עד השנים האחרונות בהן נתפתח המסחר בגידול ירקות ללא חרקים, דבר שהביא לכך שכיום שוללים את כשרותם של מטבחים ציבוריים שלא משתמשים בירק מגידול מיוחד.
עד כאן ההקדמה ומכאן ראשי הפרקים בקצרה:
1. לא כל חרק וכל תולעת אסורים באכילה. בסעיף הראשון בהלכות תולעים בשו"ע מופיע שתולעים הגדלים במים שבכלים ובבורות שאינם נובעים – מותרים, ובסעיף נוסף נאמר שתולעים הגדלים בפירות בתלוש מותרים, ובסעיף אחר - תולעים הנמצאים בפולין ואפונים תחת הקליפה מותרים לפי שאינם רוחשים, ובסעיף נוסף - תולעים הנמצאים בדגים בין עור לבשר או בתוך הבשר מותרים, וברמ"א שם כתוב שנוהגים לאכול את התולעים שבגבינות אע"פ שקופצין אנה ואנה. ואולי – הצעה לסעודת המסורת הבאה - להגיש כמנה ראשונה גבינות עם תולעים הקופצים אנה ואנה שהרמ"א מעיד שנהגו לאוכלם, ואז נוכל לדון גם בשאלת כשרותה של גבינה מתולעת, וגם בשאלה הנוגעת למסורת נוספת המובאת ברמ"א לאכול בשבועות מנה ראשונה חלבית ולהמשיך בארוחה בשרית, ולברר האם מותר לאכול אחרי גבינה מתולעת בשר או שמא היא נחשבת לגבינה קשה שצריך להמתין לאחר אכילתה שש שעות לפני אכילת בשר.
2. נקודה שניה - אינו דומה האוכל שבלולים או סרטנים במסעדה צרפתית שעובר ארבעה או חמישה לאוין מהתורה, למי שאוכלים סלט הכולל ירק שלא נבדק מחרקים אסורים, שעוברים לכל היותר איסור דרבנן, מכיוון שמדאורייתא מדובר בתערובת והאיסור בטל ברוב ההיתר. ואם יש איסור הרי הוא מטעם איסור דרבנן, שבריה איננה בטילה.
3. לגבי איסור ברייה - יש רבים הסבורים מנימוקים שונים ומגוונים שאין לחרקים הזעירים בהם אנו דנים גדר בריה - דבר שלא ניכר בברור ובקלות לעיניים איננו נחשב לבריה (אגרות משה, מנחת שלמה), חרק שאיננו מוכר כיצור עצמאי אלא בחיבורו לירק ותמיד הוא מופיע עליו איננו נחשב לבריה (משכנות יעקב), דבר שנפש אדם קצה בו איננו חשוב לבריה (כתב סופר, ערוך השולחן), שרצים שאינם אסורים מתחילת בריתם אלא רק לאחר ששרצו אינם נאסרים מטעם בריה (כרתי ופלתי, פתחי תשובה, ערוך השולחן, אגרות משה, מנחת שלמה). דבר שאין לו כל חשיבות עצמאית אין דין בריה (מנחת שלמה), ולגבי טריפסים וחרקים אחרים בגודל דומה ניתן לומר גם שדבר שלעולם אין מציאות שילקו על אכילתו אינו יכול להיחשב לבריה, ומכיוון שאי אפשר ללקות על אכילת טריפסים, מכיוון שאין אפשרות מחמת גודלם המזערי לאוכלם כדרך הנאתן.
4. פוסקים אחרים (רבנו שמשון והרשב"א וכן פסק הכרתי ופלתי) סבורים שגם אם נחשב לבריה – בטל ב960. ואחרים מעירים שאף שבריה לא בטילה הרי שבמקרה והיא פוגמת את התבשיל או הירק היא כן בטלה ב60.
5. כל זה בדיעבד אם נתערב, שייתכן וגם איסור דרבנן אין לנו כאן, אך לכתחילה ההלכה מחייבת במקרים בהם הירק מוחזק בתולעים לבודקו היטב ולא לסמוך על ביטול איסורים. ולעניין זה, אין חובה לבדוק בזכוכית מגדלת או ע"י מומחים. חרק שלצורך זיהויו נדרשת הגדלה בעזרת מכשיר – לא נאסר. אף שיש חובת בדיקה אין חובה להביא את הירק הנבדק למומחה או לבעל חוש ראיה חד במיוחד. וכל מי שבדק בדיקה אנושית פשוטה יצא ידי חובת בדיקה ואם לא מצא מותר לו לאכול את הירק שבדק והתורה לא ניתנה למלאכי השרת.
6. להשלמת חלק זה נביא את בעל האגרות משה שמדגיש שאין למהר להוציא לעז על הראשונים שאכלו איסורים, ושיש חשיבות גדולה בהלכה למנהג העם והציבור שעד לאחרונה לא דקדקו בדבר. ואת הגרש"ז אויערבך במנחת שלמה שכותב ש"לא מסתבר שהראשונים כמלאכים ח"ו נכשלו בזה, כי לא ברור כלל מה שאומרים שזה נתחדש רק בזמננו מפני הריסוס והזיבול הכימי". ואת דברי ערוך השולחן האומר: "המון בית ישראל אינם מדקדקים ואוכלים מכל הבא בידם כשאינם רואים להדיא המילבין וחלילה לומר שכלל ישראל יכשלו באיסור גדול כזה".
7. ואחרי כל מה שאמרתי אני רוצה להדגיש שבכל הדברים שנמצאים תחת אחריותי הכשרותית אנו לא סומכים על ההיתרים והקולות הללו ואנו משתדלים להגיע לרמה גבוהה ביותר של ניקיון לפני מתן ההכשר. העיקרון הוא להגיע לרמת נקיות כזו שמוציאה את הירק מחזקת נגוע והוא נחשב לירק שחזקתו נקי שמותר לאוכלו ללא בדיקה.
8. אדגים את הדברים ממה שנעשה לגבי כרובית וברוקולי של חברת סנפרוסט. הירקות הללו גדלים בשטח פתוח אך במהלך כל הגידול יש פיקוח על השדות של מכון התורה והארץ בגוש קטיף על מנת להבטיח שהשדות מטופלים באופן שהם יהיו ללא טריפסים וחרקים.
9. לפני הקטיף נעשות בדיקות מדגמיות שבה לוקחים מאות ראשי כרובית וברוקולי מכל רחבי החלקות הנקטפות כדי לוודא שהן נקיות. המטרה היא להגיע לכך שחלקה בה נמצא בבדיקת המדגם עשרה או יותר ראשים נגועים מתוך מאה לא תיכנס לעיבוד במפעל.
10. במפעל עצמו עוברים הכרובית והברוקולי ניעור, הרקדה ושטיפות מסיביות בג'קוזי ובאופן שמוריד חלק ניכר מאוד מהנגיעות שבכל אופן נכנסה.
11. לאחר העיבוד – נערכים בדיקות מדגמיות גדולות מאוד של מאות ק"ג על מנת לוודא שהתוצרת אכן נקייה.
12. המצב הסופי הוא שהסיכוי שבפרח כרובית או ברוקולי יימצא טריפס או חרק הוא אחד לכמה מאות.
13. מצב זה טוב יותר מהרבה מאוד חברות המשווקות ירקות המוגדרים כמהדרין וכללא חרקים.
14. ודבר אחרון שחשוב מאוד לזכור בדוננו בסוגיה זו הוא שחמירא סכנתא מאיסורא וגם על הרבנות וגם על החברות מוטלת אחריות כבדה לשלום הציבור ולבריאותו, ועל כן הם צריכים להיזהר מלגרום לכך שהחקלאים ירססו במידה מוגזמת ובאופן שמסכן את בריאות הציבור ושלומו.

תחת העץ - תחת האילן

בת שלושים, חבושה בכובע ברט שהיה לסמלה האופייני, נכנסה נחמה לכיתת הבנות החדשה בסמינר "המזרחי"... בלי הקדמות ובלי שום מילות פתיחה ביקשה מהתלמידות המופתעות לפתוח את החומש בתחילת פרשת "וירא".
"קראי", פנתה לאחת התלמידות. והתלמידה קראה:
"וירא אליו ה'... והשענו תחת העץ"
"עכשיו", אמר נחמה לתלמידה, "קראי את רש"י למילים: תחת העץ". התלמידה הנבוכה עשתה כאשר ציוותה עליה המורה וקראה בקול:
"תחת העץ - תחת האילן".
"כעת, תלמידות יקרות", אמרה נחמה, "אמורנה לי - מה קשה לרש"י בפירוש זה".
... "מה קשה לרש"י כשהוא מפרש "תחת העץ - תחת האילן", חזרה נחמה על השאלה.
היא ביקשה מכל אחת לכתוב תשובה במחברת...
לפתע הרימה אחת הנערות את אצבעה. לא מזמן עלתה לארץ מגרמניה, עולה חדשה, בקושי דברה עברית, בשקט, בשפה עילגת השיבה:
"תחת העץ - תחת האילן. לא מטריאל."
"נכון!" אמרה נחמה בחיוך גדול. סוף סוף ירדה מישהי לסוף דעתה. "רש"י מדגיש שהם ישבו תחת עץ חי".
(נחמה, חיותה דוייטש, עמ' 83-84)

את הפירוש הזה לדברי רש"י התמוהים נתנו גם מפרשי רש"י הקלאסיים, שפתי חכמים ועוד.
אך בעיני קשה מאד להגיד שזה היה קשה לרש"י באיזה שהוא אופן. מדוע שמישהו יעלה בדעתו שמדובר בחומר "עץ", ולא ב"עץ חי"? המילה העץ מופיע בתורה כ15 פעמים. למעט הפסוקים הבאים, בכל האחרים ברור לחלוטין שמדובר בעץ חי:
דברים פרק יט פסוק ה
וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים וְנִדְּחָה יָדוֹ בַגַּרְזֶן לִכְרֹת הָעֵץ וְנָשַׁל הַבַּרְזֶל מִן הָעֵץ וּמָצָא אֶת רֵעֵהוּ וָמֵת הוּא יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וָחָי:
דברים פרק כא פסוק כג
לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה:

לי אין תשובה יותר טובה לשאלה "מה היה קשה לרש"י?", אך אולי הכיוון הוא הביטוי "תחת העץ" - שלא מדובר על ישיבה מתחת לעץ, אלא מתחת לנוף של העץ.

יום חמישי, 21 באוקטובר 2010

מחשבה לפרשת וירא

העליה הראשונה של פרשתנו מספרת על ביקור שלושת המלאכים באהלו של אברהם. מה מטרת הסיפור הזה? איזה מידע הסיפור הזה מוסיף לנו הקוראים? הרי בפסוקים האחרונים של הפרשה הקודמת כבר נתבשר אברהם:
שָׂרַי אִשְׁתְּךָ, לֹא-תִקְרָא אֶת-שְׁמָהּ שָׂרָי: כִּי שָׂרָה, שְׁמָהּ. וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ, וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן; וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם, מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ.
אז לאיזה צורך התורה צריכה להאריך כל כך בסיפור בואם של המלאכים?

נראה שהתשובה לשאלה זו טמונה בשיח המתקיים במהלך הביקור:
וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה בָאֹהֶל. וַיֹּאמֶר, שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה, וְהִנֵּה-בֵן, לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ;
מלבד הצעתו של אברהם לארחם והסכמתם: "כן תעשה כאשר דברת", זהו הדיבור היחיד בסיפור ומיד אח"כ המלאכים פונים לדרכם לסדום.
כך שאין מנוס מלומר שזהו מטרת בואם של המלאכים. כלומר, המלאכים הגיעו כדי לבשר על הולדת יצחק. אך בזה פתחנו - מה דבר זה מוסיף על האמור בסוף פרשת לך-לך?
אלא נראה שצריך לדייק יותר ולומר שמטרת הסיפור הוא לבשר על הולדת יצחק לשרה. בניגוד למסופר בסוף פרשת לך-לך ששם הקב"ה מבשר את אברהם, והדגש בסיפור הוא על תגובתו של אברהם לדברים:
וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל-פָּנָיו, וַיִּצְחָק; וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ, הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד, וְאִם-שָׂרָה, הֲבַת-תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם, אֶל-הָאֱלֹהִים: לוּ יִשְׁמָעֵאל, יִחְיֶה לְפָנֶיךָ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן, וְקָרָאתָ אֶת-שְׁמוֹ, יִצְחָק; וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם, לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו.
הסיפור שלנו בא כדי לבשר לשרה על הולדת יצחק, ולא נתפלא שבסיפור שלנו הדגש הוא על תגובתה של שרה:
וַתִּצְחַק שָׂרָה, בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר: אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן.

אך עתה עלינו לשאול, מדוע היה צורך בכך? מדוע לא יכלנו להסתפק בכך שאברהם יבשר לשרה?
יכול להיות שהתשובה נאוצה בהבדלים בהכנות הנדרשות מאבא ומאמא לקראת לידתו של הבן החדש - הבדלים שאולי מוצאים את ביטויים בכך שאברהם התבשר בשם "אלקים", ואלו שרה התבשרה ע"י המלאכים ושם ה'.
ויכול להיות שהתורה האריכה בכך בכדי להראות את שותפותם של אברהם ושרה, שהקב"ה לא התייחס לשרה רק כעזר לאברהם בחיר ה', אלא כשווה לו במסירות ובנסיונות.

יום שלישי, 19 באוקטובר 2010

לשמור בסוד?

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

לפני מספר שנים פרסם הרב יובל שרלו מאמר שעורר פולמוס בכתב העת של צוהר. המאמר עסק בנושא תכנון המשפחה, ובמאמר עצמו לא היה חידוש הלכתי גדול חוץ מעצם העובדה שהוא התפרסם וזכה לתפוצה רחבה ועל זה הוא קיבל ביקורת מעמיתיו הרבנים. במאמר תגובה תחת הכותרת "ילדים זה לא טיטולים", טען הרב מנחם בורשטיין, ראש מכון פוע"ה, שיש נושאים הלכתיים שההנהגה הנכונה היא לא לפרסם את הפסיקה ההלכתית עם נימוקיה לציבור. מי שהשתתף בשיעורים של הרב בורשטיין יודע שהוא עקבי עם הגישה הזו, והוא מספר בשיעוריו שבכל תחום דיני אישות וטהרת המשפחה ניתן למצוא את הקוּלוֹת הגדולות ביותר דווקא בקרב רבני העדה החרדית, שבימים כהווייתם נחשבים למחמירים גדולים, אך בתורה שבעל פה ובהתייעצות אישית של זוגות במצוקה הם נוטים למצוא פתרונות הלכתיים שלא היו מביישים את אחרוני המקילים במגזרים האחרים.

לאור זאת ראוי שנשאל, מהי הדרך הנכונה ללכת בה? האם התשובות לשאלות מורכבות ואינטימיות אמורות להיות מוצנעות מעיני הציבור, או שעל הרב לפרסם את דעותיו ופסקיו לביקורת ציבורית?

לפני מספר שנים נשאל הרב של מצפה הושעיה ע"י אחת מתושבות היישוב המשחקת בקבוצת כדורסל מקצועית בחו"ל, לגבי סיטואציה בה יכולה להיווצר התנגשות בין רצונה לשחק בקבוצה לבין קדושת השבת. הרב ענה כפי שהיה נראה לו בהתאם לסיטואציה והדברים התגלגלו ופורסמו תחת כותרת מבליטה באחד העיתונים בארץ. הפירסום בעיתון לא דייק בפרטים, כדרכם של עיתונים, אך את תגובתו של הרב זכרו לבקש. הרב אמר לכתב העיתון שפנה אליו שהתשובה ניתנה למישהי ספציפית, בסיטואציה מאד ייחודית, ולא נועדה לפרסום כלל ובטח שלא לפרסום לרבים בעיתון. [אינני זוכר את כל פרטי המקרה הזה. אם טעיתי בפרטים - אני מתנצל מראש ואשמח שיתקנו אותי.]

אני זוכר שכשהייתי בתיכון נסעתי לטיול שנתי ועברנו באחד הכפרים הדרוזיים לא רחוק מהושעיה ושם הסבירו לנו קצת על הדת הדרוזית. המדריך אמר שאצל הדרוזים ההמונים אינם מורשים ללמוד את התורה וההלכה הדרוזיות, ורק לזקני העדה ולמי שמבקש להתמסר לעניין מותר להיחשף לפרטי הדת. הדת היהודית היא בודאי שונה וכל אדם מוזמן לגשת לארון הספרים וללמוד. ובכל זאת, אולי בכל זאת יש גם ביהדות תחומים ושאלות שאינן ברי פרסום? [לענ"ד אין להשוות לכך את ההגבלות על לימוד הקבלה. לימוד הקבלה משול לקורס במכניקת הקוונטים באוניברסיטה שפתוח רק בפני מי שסיים בהצלחה את הקורסים הבסיסיים בפיזיקה. כלומר, אין בעיה להעביר את הידע לאחרים, אך יש לוודא שלשומע יהיו הכלים להבין נכון את הידע.]

אני חושב שאין חולק על כך שהדרך המקובלת ביהדות מדורי דורות היא, שאין שום הגבלה על מה שמתפרסם. קשה להאמין שיש מישהו שחושב שהג"ר משה פיינשטיין ישב והוציא תשובות מספרו בגלל שהוא חשב שיש בהם חידושים מופלגים, או שהנצי"ב או ה'נודע-ביהודה' נמנעו מלפרסם תשובות בנושאים מסויימים כי הם היו יותר מדי מחודשים. ברור שגדולי הדורות פרסמו תשובות בכל הנושאים בהם טיפלו, גם כשהיו נושאים מאד אינטימיים. משום מה, דווקא בדור האחרון, דור חופש המידע, חידשו שיש נושאים שאין לפרסם אותם.

מן הסתם יהיו שיטענו כנגדי: איזו מין ראייה זו? אתה משווה בין גדולי הדור לכאלו שאינם! שגדולי הדור יפרסמו מה שהם חפצים, אך הרבנים האחרים צריכים להימנע מלפרסם נושאים סנסציוניים. טענה זו אולי נכונה, אך היא אינה מתייחסת לפרסום. מי שטוען טענה כזו יש לו בעיה עם עצם העיסוק של רב פלוני בנושא מסויים, לא עם הפרסום. שכן, אם אלו דברי תורה והם נכונים ועומדים במבחן הביקורת הסביר, מה רע שהם יתפרסמו? ואם הם מוטעים, אז גם טוב שיתפרסמו כדי שאחרים יוכלו להעיר על הטעות.

מאידך, אי אפשר להתעלם מהעובדה שפעם רק מורה הוראה היה מגיע לספרי שו"תים ונחשף לחידושים מופלגים שניתנו בנסיבות מיוחדות, אך היום הדברים גלויים לכל ויש חשש שהציבור הרחב יאמץ כל מיני סברות שניתנו רק למקרים של דיעבד ושעת הדחק. כבר בגמרא (מועד קטן דף טז) מצאנו שדרשו שדברי תורה אינם צריכים להידרש בשוק, כדי שהם לא יובנו שלא כהלכה. לכן קבעו בגמרא שאין לדרשו בשוק אלא רק בבית המדרש (בהקבלה לדרוזים, אצלנו לא מונעים או אוסרים על אף אדם ללמוד, אך מי שמעוניין ללמוד צריך לבוא ולחפש אחר התורה). פעם שתי האפשרויות היו: לדרוש בשוק או לדרוש בתוך בית המדרש. כיום המציאות מכריחה אותנו לבחור בין שתי אפשרויות אחרות: לא לפרסם כלל או לפרסם באופן שכל הציבור יכול להיחשף לדברים. אפשרות של פרסום מוגבל כבר לא קיימת.

ייתכן ויש אמת בדעה הסוברת שאין לפרסם כלל בנושאים שהם סנסציוניים, אך גם מי שמאמץ גישה זו צריך לדעתי לדעת כמה דברים:
א. שגישתו היא גישה חדשה ביהדות שלא היתה כמותה לפחות מזמן שהתורה שבעל פה נתנה להיכתב,
ב. הפרסום והחשיפה לביקורת עשויה לנפות הרבה סייגים.
ג. בסופו של דבר דברי חז"ל ש"זכה נעשית לו סם החיים, לא זכה נעשית לו סם המוות" יתקיימו. אם הרב יקפיד לפרסם את דבריו בדייקנות, עם פירוט של התנאים המיוחדים בהם ניתנה התשובה, ומאן דהוא עדיין יפרש את דבריו שלא כהלכה הרי שאדם זה תמיד יצליח למצוא את "סם המוות" שלו בין אם הדברים יתפרסמו ובין אם לאו.

יום ראשון, 17 באוקטובר 2010

מה לכלב בבית הכנסת? חלק א'

הג"ר משה פיינשטיין (אורח חיים חלק א סימן מה) נשאל אם ניתן לאפשר לעיוור להיכנס לבית הכנסת עם כלב הנחיה שלו. הוא פוסק להתיר וכראיה לדבריו הוא מביא את דברי הירושלמי:
ר' אימי מפקיד לספריא אם אתא ברנש גביכון מלכלך באורייתא לגבכון תיהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמנוי
כלומר, ר' אמי ציווה לסופרים (תלמידי החכמים) שאם יבוא אדם אצלכם שהוא מבין בתורה - תהיו מקבלים אותו ואת חמורו ואת כליו.

מכאן מסיק ר' משה שכשם שלתלמידי חכמים מותר להשתמש בבית המדרש לצורך מאכלם ומשקם - גם כניסתו של החמור הוא לא גרוע ממאכל ומשקה. ולכן, בבתי כנסת שנבנו על תנאי ושהעם נוהג להתיר בהם אכילה ושתייה אין סיבה למנוע את כניסתו של כלב הנחיה, שכן כלב לא גרע מחמור וכניסת החמור היא לא גרועה ממאכל ומשקה.

בסוף התשובה הוא מסביר את המוטיבציה לדבריו:
ואין לנו שעה"ד גדול מזה שאם לא נתירנו יתבטל כל ימיו מתפלה בצבור וקה"ת וקריאת המגילה בצבור וגם יש ימים שהעגמת נפש גדולה מאד כגון בימים נוראים וכה"ג שרבים מתאספים עיין ברמ"א ס"ס פ"ח, שלכן ראיה גדולה שיש להתיר להסומא שהכלב שמוליכו צריך להיות אצלו תמיד, ליכנס לביהכ"נ להתפלל ולשמוע קה"ת וכדומה. אך טוב שישב סמוך להפתח שלא לבלבל את הצבור.

לאחר מכן הוא ממשיך וטוען שאולי יש לומר שהכנסת כלב הנחיה עדיפה על מאכל ומשקה, שכן הכנסת הכלב זה לצורך התפילה של בעליו, ואילו המאכל והמשקה אינם לצורך התפילה. לאור זאת יש מקום לומר שאפילו בבתי כנסיות שלא נבנו על תנאי יהיה מקום להתיר את כניסת כלב הנחיה של העיוור ובכך לתת לעיוור אפשרות להתפלל בציבור.

בספר מפניני הרב עמ' מו שכתב הרב צבי (הרשל) שכטר על רבו הג"ר יוסף דב הלוי סולובייצ'יק (שהיה גם בן-דודו של ר' משה פיינשטיין) מופיע האנקדוטה הבאה:
פעם אירע שאדם סומא שילם בעד זכות מקום-תפילה בבית הכנסת בעד הימים הנוראים, ובבואו בראש השנה לבית הכנסת, הביא אתו את כלבו, שהולך עמו תמיד לסייעו ללכת ברחוב, והביאו אל תוך בית הכנסת. המתפללים שבבית הכנסת הקפידו עליו והתרו בו שלא יכנס עם הכלב, והוא התעקש והכניסו, וברצונם למונעו בחזקה מליכנס עם הכלב דחפוהו ונפל הסומא לארץ והוזק, והגיש תביעה בבית המשפט החילוני לתשלומי נזקין נגד אנשי בית הכנסת. השופט שבבית המשפט הכריע שעניין תשלומי הנזקין תלוי בדין התורה, שאם לפי ההלכה רשאי היה להכניס את כלבו אז חייבים המתפללים בנזקיו ואם לפי ההלכה אסור היה לו להכניס את כלבו אז יהיו פטורים מלשלם דמי נזקיו. והשופט ביקש מאת רבנו לחוות את דעתו בנדון ההלכתי. ורבנו אמר לנו שאמר שלפי דעתו אסור היה להכניס את הכלב אל תוך בית הכנסת.

באנקדוטה זו לא מובאים הנימוקים לאסור - את אלו נראה בעז"ה בהזדמנות אחרת.

יום שבת, 16 באוקטובר 2010

שאלה במעשה שבת ויום-טוב

נשאלתי את השאלה הבאה:
במשפחה דתית מיוצאי צפון אפריקה היה מקובל ונהוג עד לפני לא הרבה שנים להתיר את השימוש בחשמל ביום-טוב. בשנים האחרונות התפשט האיסור להשתמש בחשמל ביום טוב גם בקרב משפחה זו, כמו בקרב הרבה מיוצאי צפון אפריקה שלפנים נהגו להתיר. והנה באחת מהשנים שבהם הם השתמשו בחשמל הקליט אחד מבני המשפחה את אבי המשפחה אומר את תפילות ה"יהי רצון" השונים של סימני ראש השנה בנעימה מיוחדת על פי מנהג המשפחה. כיום רוצים הבנים לשכפל את ההקלטה הישנה ולהפיץ בקרב בני המשפחה, על מנת שיוכלו ללמוד את המנגינה המסורתית של משפחתם לסימני ראש השנה.

חלק מבני המשפחה רוצים לדעת: האם מותר להם להשתמש בהקלטה שנעשתה ביום טוב לפני שנים רבות, בעת שנהגו להתיר את השימוש בחשמל ביום-טוב?

תשובה:
נראה שאין מה לחשוש כאן לאיסור, ושהגם שהיום שהמנהג הוא לאסור את השימוש בחשמל ביו"ט אין מקום לאסור את מה שנעשה בעבר בהוראת היתר, שכן לכל היותר הוא יוגדר כמעשה בשוגג שמותר לאחר יו"ט.

הגמרא בחולין (דף טו עמוד א) אומרת :
המבשל בשבת, בשוגג - יאכל, במזיד - לא יאכל, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: בשוגג - יאכל במוצאי שבת, במזיד - לא יאכל עולמית; רבי יוחנן הסנדלר אומר: בשוגג - יאכל למוצאי שבת לאחרים ולא לו, במזיד - לא יאכל עולמית לא לו ולא לאחרים.

השו"ע הכריע להלכה כרבי יהודה (סימן שיח סעיף א ):
המבשל בשבת, (או שעשה אחת משאר מלאכות), (טור), במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד; ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם, לו מיד; (ואם אמר לאינו יהודי לעשות לו מלאכה בשבת, ע"ל סימן ש"ז סעיף כ').

נחלקו האחרונים מה נכלל בדין זה. כך הביא הביאור הלכה שם ד"ה "המבשל בשבת":
ואם הוא מלאכה דרבנן עיין בפמ"ג שכתב דחד דינא אית להו ובשוגג צריך להמתין עד מו"ש ... וחפשתי ומצאתי בביאור הגר"א שכתב ומסיק להלכה דאפילו לדעת השו"ע שפסק כר' יהודה היינו בדאורייתא אבל במלאכה דרבנן הוא סובר דלא קנסו שוגג אטו מזיד ... שוב מצאתי שגם בח"א כתב דנ"ל דבשוגג באיסור דרבנן מותר אפילו לו בו ביום וכבר קדמו הגר"א בביאורו:

והמגן אברהם כתב (בס"ק ג') שאם עשה עפ"י הוראת חכם הרי זה נחשב לשוגג.

השימוש בחשמל ביום טוב הותר ע"י חלק מגדולי הפוסקים, כך הביא בשמם הג"ר עובדיה יוסף (שו"ת יחווה דעת ח"א לב) בתשובה בה הוא כותב לאסור:
אמנם בשו"ת אבן יקרה חלק ג' (סי' קס"ח) כתב בפשיטות להתיר הדלקת מנורת חשמל ביום טוב, משום שהאש מצויה בחוטי החשמל, ואין לזה דמיון למה ששנינו שאין מוציאין אש מן האבנים משום מוליד, שכאן ע"י הנעת הכפתור אינו מבעיר את חוטי החשמל אלא מאש מצויה, והרי הוא כמדליק נר מאש שהובערה מערב יו"ט...
אולם הגאון רבי צבי פסח פראנק רבה הראשי של ירושלים, כתב לצדד בירחון קול תורה (שנת תרצ"ד חוברת א' - ב'), להתיר הדלקת חשמל ביום טוב מטעם אחר, והוא כי לדעתו אין כאן הבערה בידים ממש, אלא כמסיר המונע, שעל ידי הנעת הכפתור מתקרבים ב' חוטי החשמל ונדלקים, וזה נחשב לגרמא, ומכיון שאין זה אלא גרמא להולדת אש ביו"ט, ולא מצאנו שהחמירו חז"ל אלא במוליד אש בידים, ולא על ידי גרמא, (וכן מתבאר בתוספות ביצה כ"ב ע"א), הלכך מותר להדליק החשמל ביום טוב עד כאן. ותנא דמסייע ליה הוא הגאון רבי יחיאל מיכל אפשטיין בעל ערוך השלחן, בתשובה, (שנדפסה בקובץ בית ועד לחכמים, חוברת א', ניו יורק, תרס"ג), שכתב ג"כ להתיר הדלקת החשמל ביו"ט, מפני שאין זה אלא גרמא, וכבר אמרו בשבת (קכ ע"ב), לא תעשה כל מלאכה, עשייה הוא דאסור, הא גרמא שרי, ואף כאן אינו אלא כמקרב האור ע"י פגישת שני כחות הנגדיים, החיובי והשלילי, ואז יוצא האור לפועל. ולכן יש להתיר ע"ש. (וכן הובא בספר שרי המאה חלק ו' עמוד קי"ד).

לאור זאת הוא פוסק שם:
לפיכך, אע"פ שהמקילים להדליק חשמל ביום טוב, אין למחות בהם בחזקה, בפרט שנהגו כן בכמה קהלות בחו"ל על פי הוראות רבותיהם, (וכמו שכתב ג"כ בספר שרי המאה חלק ו' עמוד קט"ו), מכל מקום נכון מאוד להסביר להם בלשון רכה, שלפי דעת רוב רבותינו האחרונים יש להחמיר שלא להדליק חשמל ביום טוב, ואחרי רבים להטות.

כך שנראה שגם מי שנהג על פי הפוסקים שהתירו את הדלקת החשמל ביו"ט אין מקום לומר שפעולתו תחשב למעשה יו"ט במזיד ולכל היותר זה יהיה בבחינת שוגג שמותר לו ולאחרים למוצאי יו"ט.

עם זאת, נראה שיש כאן מקום יותר לדון. השואל הציג שבמשפחתו נהגו להקל להשתמש בחשמל ביו"ט. לענ"ד נראה שזה היה שלא כדין גם לפוסקים המתירים. כלומר, גם הפוסקים שהזכרנו שהתירו את השימוש בחשמל ביו"ט התירו זאת רק לצורך תאורה ודנו בזה משום "הבערה - מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך", אך במכשירים אחרים הפועלים ע"י חשמל יש מקום לחלק ולומר שלא היה מקום להתיר כלל.

ולעניין שלנו שהפעילו רשם-קול ביו"ט, בודאי שאין מקום לומר שיש כאן הבערה שהותרה נמי שלא לצורך. יתרה מכך, הג"ר צבי פסח פרנק בספרו הר צבי חלק ט"ל הרים מלאכת כותב (סי' א) מסתפק האם יש בפעולת רשם-קול איסור משום אב-מלאכה כותב:
בענין דבור לתוך הפאנאגראף שמכל קול הברה נעשה רושם על נייר המתגלגל שם שעי"ז הוא חוזר ומשמיע הד דבור גופא לאח"ז שהאריך כת"ר אי חייב משום כותב.

אך גם אם נקבל שיש בפועלת רשם-קול איסור כותב, הרי שבמקרה שלנו זה בודאי יחשב כשוגג, שהרי המשפחה סברה שמותר להשתמש בכל אמצעי חשמלי.

לכן נראה שהשימוש בהקלטה מותר גם למי שהקליט וגם לאחרים. כך נראה לי.

נ.ב. יש עוד להוסיף שאם צודקים דברינו ואין פוסקים המתירים להפעיל רשם-קול ביו"ט, הרי שמן הדין שמי שעבר את האיסור והפעיל את המכשיר לא יפרסם את מעשהו זה ברבים, וגם אם הוא מתכוין להפיץ את ההקלטה אל לו לציין שהוא זה שהפעיל את המכשיר.
עדכון: תלמיד חכם אחד העיר לי שאין צורך לומר כך, שכן מי ששומע את ההקלטה איננו יודע בודאות שההקלטה היא מיו"ט, הוא עלול לחשוב שההקלטה היא מיום חול וביימו סדר של ליל ראש השנה בסתם יום של חול.

אשמח להערות על הכתוב כאן.

יום חמישי, 14 באוקטובר 2010

מדריך לגבר הנבוך לקראת לידה, מאת: חיים ולדומירסקי

בעוד לנשים יש אינספור פורומים וחברות שייעצו כיצד להתכונן לקראת הלידה, הרי שהגברים שבינינו עומדים נבוכים לקראת הסיטואציה הנ"ל. ובכן, לאחר 4 לידות בשעה טובה החלטתי להיחלץ לטובת אחיי הגברים ולהכין אותם לקראת תפקידם החשוב בלידה. שכן גם אם נראה לכן הנשים שאתן מתמודדות לבד, גם אם נראה לכן שרק לכן כואב, הרי אין סיכוי שתישאו בעול לבד ותתנו לנו לראות משחק כדורגל בזמן שאתן יולדות (ז"א אם כן אז תגידו).

הצעד הראשון שעליך לעשות כבעל תומך לקראת הלידה הראשונה הוא שותפות פעילה בקורס ההכנה ללידה. קורס ההכנה ללידה אינו בגדר מותרות, הוא ממש חובה. למעשה לא ברור איך פעם ילדו נשים ללא קורס זה. אולי הן ילדו אבל מוכנות הן ודאי לא היו. הבעיה היא שככל שאני מנסה להיזכר מהו תוכן הקורס, הדבר היחיד שאני זוכר שמלמדים את היולדת בפוטנציאל הוא נשימות (אה כן, והיה גם איזה קטע עם ישיבה על בלון ענק, אבל זה סתם איזה ג'ימבורי לנשים בהיריון). אז נניח שיש מפגש אחד על שאיפות ומפגש אחד על נשיפות מה עושים כל שאר הקורס?! תפקידם של הגברים בקורס זה הוא עמום עוד יותר – האם גם הם צריכים להתאמן בנשימות? האם הם שם כדי להזכיר לנשותיהם איך הן צריכות לנשום ביום פקודה? כך או כך, ללא ספק נשימות זה דבר ממש חשוב, אם כי קיים בלבול מסוים בנושא – התפקיד של הנשימות בגדול הוא הכנסת חמצן ופליטת פחמן, בעוד אפידורל הוא הדבר המקל על כאבי הצירים, אולם לא מעט מבלבלים בין השניים וחושבים כי כאשר היולדת מתייסרת בכאבי הצירים עליה לנשום במקום לקחת אפידורל ולהפתעתם מגלים כי זה לא ממש עוזר. בקיצור כלל אצבע – חמצן -> נשימות, כאבים -> אפידורל.

בנוגע לאפידורל, כנראה שהאפידורל עולה הרבה כסף, שכן אין הסבר אחר מדוע המיילדות כ"כ מתקמצנות בקשר אליו, איכשהו הן מניחות שהיולדת לא רוצה אפידורל, וכאשר האישה כבר מתפתלת מכאב ושואלת מה בקשר לאפידורל עונה לה האחות "חבל שלא אמרת שאת רוצה, עכשיו כבר די מאוחר בשביל זה". כאן אתה נכנס לתמונה ולמעשה זה אחד התפקידים בעלי החשיבות שתמלא בלידה. כבר בקבלה לחדר הלידה במקום לומר "שלום, לאשתי יש צירים" אמור "שלום, באנו לקבל אפידורל", אולי אפי' תביא כבר מהבית. יש כמובן את החשש של נשים שכך לא יוכלו לחוות את הלידה וכאביה, ובכן תמיד אפשר לדפוק חזק את הראש בקיר בשביל קצת כאבים. אם מאוד רוצים.

התפקיד הבא שלך גבר יקר הוא מעקב אחרי המוניטור - עת תיכנסו לחדר הלידה תלופף אישתך ב2 חגורות האחת תצמיד מיקרופון קרוב ככל האפשר לליבו של העובר ע"מ שפעימות ליבו הזעירות יישמעו כסופת הוריקן מפחידה והשניה נועדה לעקוב אחרי הצירים של אישתך הכואבת.

לחגורה המחוברת למד דפיקות לב העובר תפקיד חשוב, תפקידה הוא לבדוק שהחגורה יושבת במקום, שאם לא כן המספרים בצג יתחילו להשתולל וצפירה מבהילה תישמע. אין צורך להיבהל ולחשוש שמא קרה משהו לעובר, הצפירה רק נועדה לספר לך שהחגורה זזה מהמקום. האחות מייד תיכנס כדי לסדר את החגורה כך שתוכל להמשיך בתפקידה החשוב – לבדוק שהחגורה יושבת כמו שצריך.

החגורה השניה לעומת זאת חשובה מעין כמוה, היא מחזיקה את מוניטור המעקב של צירי הלידה - כאן אנו נחשפים לעוד אחד מתפקידיו החשובים ביותר של הבעל התומך – המעקב אחרי המוניטור. המוניטור מחובר למדפסת המתארת ומכמתת במדויק בעזרת גרף חביב מתי כואב וכמה כואב. ללא המוניטור לא היתה האישה יכולה לדעת מתי יש לה ציר וכמה הוא כואב. ברגע שרואה הבעל את הגרף מתחיל לטפס הוא חייב לדווח על כך לאשתו בהתלהבות "הנה, הנה מתחיל אחד. את עוד לא מרגישה אבל אני כבר רואה את זה" ובהמשך הוא ידווח לה בשמחה "וואי, וואי, וואי, זה אחד גדול. הגיע כבר ל180. תהיי חזקה". כמובן שהמוניטור עוזר לבעל גם להרגיע את אשתו, למשל כאשר האישה מתפתלת מכאבים אבל הגבר רואה בגרף שלא כצעקתה, חובה עליו לומר לרעייתו "הגזמת, זה לא כזה כואב. בסה"כ 120! מקודם היה יותר גבוה" או לחילופין "זה בסדר, הגרף כבר עבר את השיא. לא כואב לך יותר". עבור הצוות הרפואי המשמעות של המוניטור היא כמובן שונה לחלוטין – הוא נועד לספק תעסוקה לאחיות שחייבות לחתום עליו כל 10 דקות בלי שכלל יסתכלו עליו.

התפקיד הבא שלך הוא חיפוש בלתי פוסק אחרי מישהו מהצוות הרפואי. שכן על אף שמחוץ לבית החולים כולם דואגים ועושים כבוד לאישה בחודש תשיעי, מסתבר שבחדר לידה זו לא כזו אטרקציה. לכן כל כמה דקות תמצאו את עצמכם לבד כשאשתך זועקת לעברך "איפה היא? לך תקרא לאחות!", אתה תתור בבהילות אחר האחות "יש לאשתי ציר" תאמר לה ותיתקל במבט השמור לבעלים חסרי אונים האומר "וואלה ציר! ומה חשבת שיהיה לה בחדר לידה ?"

אתם כבר ממש לקראת הסוף, הצירים כבר ממש מטורפים והתינוק בקרוב בחוץ. תפקידך כאן הוא מתן עצות מיותרות וספיגת חבטות. "תנשמי, תנשמי, חמודה" תייעץ לאשתך בכאבה ותזכה למענה "עוף לי מהעיניים נודניק". אין מה לעשות, אין לך באמת איך לעזור לה עכשיו, הנוכחות שלך לא ממש מועילה כרגע, אבל כמו שאמרתי קודם לראות כדורגל הרי לא יתנו לך עכשיו.

זהו, בשעה טובה הכל נגמר, נולד תינוק חדש. נשאר לך רק עוד תפקיד אחד, הג'סטה האחרונה שנותנים לאבא המאושר, להוביל את התינוק לשאר אחיו התינוקים. לך בגאוה עם העריסה לתינוקיה וטפח לעצמך על השכם – בלעדיך היא לא היתה עושה את זה.

משעמם לכם? – www.haim.tk
לתגובות – vlado@olam-katan.co.il

(פורסם ב'עולם קטן')

מחשבה לפרשת לך-לך

"ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען. ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם, עד אלון מורה, והכנעני אז בארץ. וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת..."

הביטוי "והכנעני אז בארץ" זכה להתייחסות רבה מצד המילה "אז" במהלך הדורות (ראה הסתכלות מעניינת של ידיד נעורי אראל סגל), אך נראה שגם אם נסתדר עם המצאותו של המילה "אז" עדיין הביטוי הזה דורש הסבר - מה תפקידו בפסוק?
השאלה גדלה כשקוראים את הפסוקים ברצף "ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען" - אברהם הגיע לארצו של כנען, ואז "והכנעני אז בארץ" - הרי ברור שהכנעני נמצא בארץ כנען - לא?! האם זה שונה מלומר על אדם שהוא נסע לצרפת ואז להוסיף שהיו שם צרפתים? זה הרי מיותר לחלוטין.

אברהם מקבל ציווי לעזוב את בית אביו וללכת לארץ חדשה. לא נאמר לו מדוע עליו לצאת מבית אביו - הוא רק קיבל הבטחה ותו לא. הכתוב מאריך ומדגיש שהמעבר כנראה לא היתה קלה לו כלל: "ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן. ויקח אברם את שרי אשתו... ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען". כל התיאור הזה איננו בא רק כדי להדגיש את עושרו של אברהם אלא גם להדגיש את הקושי שהיה לאדם לא צעיר לעבור דירה בתנאים לא קלים. אברהם מתחיל ללכת בארץ ומחפש לעצמו מקום לגור. הוא מגיע למטרופולין הגדול הראשון אך מגלה ששם הוא לא רצוי "והכנעני אז בארץ". אם עד עכשיו אברהם נענה ברצון לפקודת ה', עתה הוא כבר לא מבין מדוע נאמר לו להגיע לארץ כנען, שהרי הוא לא רואה היכן הוא ימצא את מקומו מכיוון שהכנעני אז בארץ.

דיבורו של ה' אל אברהם מגיע בדיוק בנקודה הזו והוא מבטיח לו "לזרעך אתן את הארץ".

יום רביעי, 13 באוקטובר 2010

הדברים המתחדשים בכל יום

- לפני כמה ימים הצצתי באתר כיפה וראיתי מאמר של ד"ר אביעד הכהן שבו הוא תוקף את:
ניסיונם של כמה רבנים, שהדי דבריהם נשמעו באחרונה ברמה, לתלות את כל חוליי החברה הדתית בלימודים האקדמיים
אינני חושב שאני מבין האנשים שלא יודעים מה קורה מסביבם, אך לא היה לי מושג כנגד מי מתבטא ד"ר הכהן. כנראה שההדים שנשמעו ברמה לא הגיעו לאזור מגורי. כך או כך לא רציתי להשאר בבורותי ושאלתי ידיד אם הוא יודע במה המדובר והוא הפנה אותי לראיון שהתפרסם באתר הארץ עם הרב אברהם וסרמן, ר"מ בישיבת רמת-גן ורב קהילה בגבעתיים, על מאמר שהוא כתב בעלון "עולם קטן" כנגד יתר האקדמיזציה הפושה בציבור.

- עם או בלי קשר לידיעה הקודמת, היום התפרסם באתר YNET ראיון עם מו"ר הרב שבתי רפפורט, העומד כיום בראש המכון הגבוה לתורה (הידוע בכינויו "הכולל") של אוניברסיטת בר-אילן. אני בטוח שלא מעט מתלמידיו יתקשו להאמין שהוא אמר את המשפט הבא:
זו אוניברסיטה שמנסה לחנך. היא לא פונה רק אל השכל, אלא גם אל הלב ואל ההכרה וזה האופי המיוחד שלה. המסר שעובר כל הזמן הוא חשיבותה של המורשת היהודית. וכל הזמן , תוך כדי, לא דוחים אף אחד. לא אומרים לאף אחד בגלל זה אתה לא יכול ללמוד כאן, אלא אומרים אנחנו אוניברסיטה שהתורה עניין מרכזי בה, בוא ותראה. בבר אילן את התפיסה הזו נושמים באויר.
(לשם ההגינות אבהיר שאני לא זוכר אי פעם שהרב שבתי התבטא כנגד לימודים בבר-אילן או בכל מוסד אקדמאי אחר)
הראיון מסתיים במשפט שהוא מאד מאד משקף את האיש:
אני חושב שהחיסרון הגדול של דורנו זו הבורות שנובעת מחוסר חשיפה לתורה. זו אינה בורות של חוסר ידיעה, אלא מתוך הכרה שזה יהיה לי קשה. אני חושב ששונאי ישראל האשימו אותנו בהרבה דברים, אבל אף פעם לא בטיפשות. עם ישראל הוא עם חכם. אני חושב שצריך לפתח את תחום התורה והאמונה והמורשת ולא רק ללמוד אותם. יש לנו מחויבות להוריש לדור הבא משהו עשיר יותר ממה שקיבלנו. העובדה שיש כאן תחומי ידע שונים מאפשרת לנו להעשיר את מה שיש לנו ואסור לנו להתחמק מעבודה זו.

- כבר שנים שאני מתחבט בשאלה: האם זו היתה התמימות של ילדותי שציירה במוחי את החברה החרדית כחברה קדושה וטהורה או שזה יתר החשיפה התקשורתית שכיום מציירת את החברה החרדית בפני בצבעים של סיאוב ושחיתות? האם החברה החרדית השתנתה או שאני השתניתי? והנה אני מגלה היום שעוד אדם מהילדים של שנות השמונים, מהצד החרדי של המפה, שואל את אותן השאלות.

- אתמול פורסם שפורום תקנה עומדת לפרסם פרטים נוספים על פרשת הרב מרדכי אלון. זאת כנראה כתגובה לפירסום מכתבו של יוסי גרינפלד, מתלמידי הרב אלון, כנגד פורום תקנה. מאז, מתפרסמות מאמרים בעד ונגד פרסום פרטי הפרשה [גם אני אחווה דעה: אני מתנגד לפרסום עוד פרטים מהפרשה. הציבור שמע ומאמין לפורום תקנה. אני מרגיש כאילו יש אנשים בפורום תקנה שהפרסומים האחרונים נורא מטרידים והם בטוחים שכל העולם רועש וגועש על הפרסומים הללו. בפועל, זה לא משפיע כמעט על אף אדם. הפורום ביצע את משימתו בהצלחה, דבריו של הרב ליכטנשטיין שנאמרו עם פיצוץ הפרשה אינם נתונים לפרשנות, ומי שירצה לשמוע ישמע ומי שלא לא]. במסגרת המאמרים שהתפרסמו אני ממליץ בייחוד על מאמרו של הרב אמנון בזק.

יום שני, 11 באוקטובר 2010

גיור ו'זרע ישראל' III

- לחלק II
- לחלק I

כתבתי כבר שתי רשימות כמבוא לספר 'זרע ישראל' של ח"כ הרב חיים אמסלם. הפעם כבר ניכנס לתוך הספר.

בתחילת הספר ובסופו המחבר מציג לקורא ארבע נקודות שהוא מכנה אותם:
ארבע הנקודות המהותיות לעניין הגיור המוסכמות לשיטת רוב ככל הפוסקים.

ארבע נקודות אלו הן לחלוטין לא מהחידושים הגדולים של הספר, כדברי המחבר עצמו:
דומני שהמעיין היטב בכל הדברים בספר זה יווכח שהמסקנה לא רק שהיא תואמת את הבירורים ההלכתיים בראיותיהם, אלא נקטתי בכמה פרטים להחמיר יותר מכפי שהיה אפשר להסיק מהראיות שכתבתי.

הנקודות הם כדלהלן:
1. המתגייר צריך לקבל עליו עול מצוות.
2. צריך להיות ברור שרצונו אמיתי להיות "יהודי" על ידי האמונה ביחוד השם ואיסור ע"ז והתרחקות וכפירה בדת הקודמת לגמרי, וקבלת מקצת מצוות התורה מה"קלות" ומה"חמורות" שיודיעוהו הב"ד.
3. אין צריך שיתחייב בפירוש לקיים הכל או שנבין ממנו שיקיים הכל.
4. אם ניכר שאינו מתכוון לקיים מצוות כלל [כגון שהוא גר בקיבוץ חילוני וימשיך לחלל שבת ולאכול טריפות וחמץ בפסח ויחיה כמנהגו מאז קודם גיורו] אין לגייר אותו.


העתקתי את הנקודות מתוך אתר ישיבה (קישור) ומי שמעוניין יכול לראות שם את הערות השוליים לנקודות.

יש לי תחושה שעד לפני לא הרבה זמן אם מישהו היה כותב נקודות אלו כמסקנה לספרו היו צוחקים עליו מרוב פשיטותם. אך בדור העני בו אנו חיים גם דברים אלו הם בגדר חידוש.

אינני יודע עד כמה נצרכת פרשנות שלי לנקודות, ובכל זאת אם למישהו הדברים לא ברורים נבהיר קצת. נקודות 1 ו4 הן ודאי מקובלות על כל שלומי אמוני ישראל לכל חוגיהם ופלגיהם.
יהיו מן הסתם כאלו שיערערו על סופה של סעיף 2 לגבי מה שנכתב "וקבלת מקצת מצוות התורה מה"קלות" ומה"חמורות" שיודיעוהו הב"ד", אך בסופו של דבר זהו מה שכתוב ברמב"ם (הלכות איסורי ביאה · פרק ארבעה עשר):
ומודיעין אותו עיקרי הדת, שהוא יחוד השם ואיסור עבודה זרה, ומאריכין בדבר זה. ומודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות, ואין מאריכין בדבר זה. ומודיעין אותו עוון לקט שכחה ופאה ומעשר עני. ומודיעין אותו עונשן של מצוות.

סעיף 3, שאין צורך שנבין שהוא מתכוין לקיים את כל המצוות, הוא כנראה סעיף בעייתי בעיני רבים. אף על פי כן, ישנן תשובות רבות הדוגלות בסעיף זה. בין אם נזכיר את תשובת האחיעזר (ח"ג סי' כו) הידועה על כך שכל עוד הגר שומר שבת וכשרות הוא גר, או דברי הג"ר משה פיינשטיין (אגרות-משה יו"ד ח"ג סי' קח) על אשה שהתכוונה בעת גיורה ללכת לעבודה ביום טוב ש"דברים שבלב אינם דברים". אמנם המחלוקת הגדולה שיכולה לעורר סעיף זה הוא בקביעת הגדרים - מתי אנו נאמר שחצינו את הגבול. האם ניקח את דברי האחיעזר על שבת וכשרות ונקבע שזה הגבול, או שהגבול ניתן להגדרה מחדש בהתאם לצרכי הדור וכד'.

יום שבת, 9 באוקטובר 2010

עוד סיפורים מ"מקראי קודש - הלכות סוכות"

המשך מהרשומה הזו.

הנה עוד כמה סיפורים על הרב מרדכי אליהו (ועל המחבר עצמו) המובאים בספר "מקראי קודש, הלכות סוכות" של ר' משה הררי מישיבת מרכז הרב.

זכורני שפעם אחת כשהייתי בביתו של רבנו וגמרתי לשאול אותו את השאלות, עמד רבנו לצאת מביתו וחיכיתי לו בפתח הדירה. לפתע רואה אני את רבנו עומד מול המראה, מסרק את זקנו. אני נדהמתי מאד ושאלתי מיד מדוע רבנו עושה כן, הרי יש פה שתי בעיות. בעיה אחת של הסתכלות של גבר בראי. נוסף על כך, הרי רבנו נוהג כמנהגי האריז"ל, והאריז"ל הרי אמר שאין לגעת בזקן כלל, שמא יתלשו שערות הזקן. רבנו הסתכל עלי בחיוך, וענה על שתי השאלות תשובה קצרה בשתי מילים: כבוד התורה. בשביל כבוד התורה מותר.

ועוד אחד עם טעם דומה:
פעם כשהייתי אצל רבנו בביתו הלכתי לשירותים. משיצאתי ראיתי שבכיור ליד השירותים אין נטלה. הלכתי לרבנו ושאלתיו האם אפשר לקבל נטלה. ענה לי רבנו: לאחר השירותים, צריך אמנם נטילת ידיים, אך אין צריך נטלה. בכל זאת אמרתי לרבנו שנוהג אני ליטול את ידי לאחר השירותים עם נטלה. רבנו צחק ופנה לרבנית שתחיה: הרבנית, תביאי לו בבקשה נטלה מהמטבח.

ונסיים בעוד סיפור:
גם בבית הכנסת של רבנו היה נמנע מלהעיר אפילו על סדר התפילה. למשל, בימי שני וחמישי נהגו בבית הכנסת של רבנו לומר קטעים מסוימים בתחנון לפני נפילת אפיים, כמנהג א"י. ואילו רבנו זצ"ל סבר כדעת הגאון הבן-איש-חי שמיד לאחר הוידוי יש לומר י"ג מידות ונפילת אפיים, אך רבנו מעולם לא אמר דבר על כך לגבאים. רק בעת מחלתו, כשהתקיים מניין בביתו, ביקש רבנו שבמניין זה ינהגו כדעת הגאון הבן איש חי, להקדים את נפילת אפיים. גם בכך רואים אנו עד כמה רבנו היה נמנע מלכפות את דעתו.
הסיפור הזה הוא לא פחות ממדהים בעיני, עד כדי כך שאני קצת מפקפק באמיתותו. הקטע המדובר הוא כנראה "מה נאמר" שאכן בכל הסידורים שיצאו מבית מדרשו של הג"ר עובדיה יוסף מופיע לפני נפילת אפיים (הפופולאריות של הסידורים הללו זה כנראה מה שהופך את המנהג הנפוץ להיות "מנהג א"י" בעיני המחבר). לעומת זאת, בסידורים הישנים מחו"ל, ובסידורים שעפ"י מנהגי יהודי צפון אפריקה שיצאו בשנים האחרונות וגם בסידורו של הג"ר מרדכי אליהו "קול יעקב" הקטע מופיע לפני "והוא רחום". עפ"י הסיפור הזה, במנין בבית הכנסת של הרב אליהו עצמו לא התפללו עפ"י הסידור שלו!! ונהגו (לפחות בדבר הזה) עפ"י הג"ר עובדיה יוסף!!! ולא רק זה, אלא שהרב אליהו עצמו בחר לא להעיר להם על כך. בעיני זה מדהים.

יום חמישי, 7 באוקטובר 2010

מחשבה לפרשת נח

"אֵלֶּה, תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו: אֶת הָאֱלֹהִים, הִתְהַלֶּךְ נֹחַ."

חז"ל התקשו במילה "בדורותיו" - מה צורך יש בו?

כידוע, רש"י הביא מחז"ל שתי אפשרויות:
יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן אילו היה בדור של צדיקים - היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי: לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם - לא היה נחשב לכלום.

אך מה טעם יש לדרוש כיצד היה נח בדור אחר, בסופו של דבר הוא היה בדורו שלו - מדוע לא לבחון אותו "באשר הוא שם"? ועוד, איזו מין מידה זו לדרוש אותו לגנאי, וכי עין רעה יש כאן?

נראה שאפשר להסתכל על זה מכיוון אחר. כשחז"ל דורשים אותו כיצד הוא היה בדור אחר, הם בעצם מנתחים איך הוא היה בדורו שלו.

ישנן שתי דרכים להגיע למעלה גבוהה כשאדם נמצא בחברה רעה.
הדרך האחת היא להסתכל על שכניך ולבחון את מעשיהם וללמוד על דרך השלילה כיצד לא להתנהג. כלומר, אם פלוני שכני נוהג כך, אז עלי לעשות אחרת.
הדרך השניה היא להתנתק מהחברה לחלוטין ולנהל חיים מנותקים לחלוטין מהחברה בה אתה חי.

רבותינו הדורשים את נח לשבח הבינו שנח היה צדיק תמים מתוך שהוא למד לא לנהוג כשכניו. הוא התבונן בחברה בה הוא חי, הסיק שזו לא הדרך הנכונה ללכת בה והחליט ללכת בדרך הטובה. ואלו היה נח חי בדורו של אברהם, גם אז היה בוחן את דרכי אנשי דורו והיה לומד גם מדרכיו של אברהם.
לעומת זאת, רבותינו הדורשים אותו לגנאי הבינו שנח היה צדיק משום שהוא התנתק לחלוטין מאנשי דורו. הוא היה מסיק בכוחו העצמאי מה היא הדרך ללכת בה וכך עשה, ללא שום תלות ואכפתיות למעשי אנשי דורו. אלו היה נח חי בדורו של אברהם, גם אז היה מנותק מהחברה בה הוא חי ולא היה מתחבר לאברהם.

עפ"י הבנה זו, כשרבותינו דורשים את נח לשבח או לגנאי הם בעצם נותנים אבחנה כיצד הגיע נח לצדקתו ומה היו יחסיו עם אנשי דורו.

יום שלישי, 5 באוקטובר 2010

קצר ולענין

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

לפני זמן מה הזדמן לי להשתתף בכינוס מקומי לכבודה של תורה. באירוע היו אמורים לשאת דברים ארבעה רבנים, ביניהם אני. הציבור הגיע להשתתף בכינוס מתוך כבוד לתורה ולמארגן האירוע. לפני תחילת האירוע, ניתנה לרבנים הדוברים מסגרת זמן כדי שהאירוע יהיה באורך המתאים.

הכינוס החל והדובר הראשון הוצג לקהל ותפס את מקומו מאחורי הסטנדר. דבריו היו מעניינים וקצת אחרי שעברה מסגרת הזמן שהוקצתה לו הוא אמר משהו בסגנון הזה: "עד כאן הנושא הראשון שרציתי לדבר עליו. ועתה לנושא השני"... כשהוא סיים את הנושא השני ועבר לשלישי, וכבר עבר זמן כפול מהזמן שהתבקש לדבר, אנשים מהקהל התחילו לקום ולצאת החוצה. בסיום דבריו היה ניכר על פניהם של הרבה מהיושבים בקהל שהינם מיובשים לחלוטין.

אך בזאת לא תם הערב. הדובר השני הצליח לסיים רק זמן קצר אחרי הזמן שהוקצה לו. כשהגיע זמנו של הדובר השלישי לעלות ולדבר, רוב הכיסאות באולם כבר היו ריקים, אך הסיטואציה מהדובר הראשון פשוט חזרה על עצמה וגם הוא דיבר באריכות יתרה מאד.

ישבתי משתומם. איך אני אמור להבין את מה שעיני ראו? הייתכן והדובר השלישי לא הבחין בכך שכבר הדובר הראשון דיבר באריכות יתר ושהקהל כבר צמא ללכת לביתו? האם הוא סבר שהקהל בא רק כדי לשמוע אותו? האם היה כאן ניסיון של הדובר השלישי לנקום בדובר הראשון ולהחזיר לו כגמולו?

ישנו סיפור ידוע על מלמד דרדקי שהגיע לחזון-איש זצ"ל והתלונן על כך שהוא אינו רואה ברכה בעמלו. החזון-איש שאל אותו מה אורך השיעור והמלמד ענה: שלושת רבעי שעה. החזון איש שאל: ואחרי כמה זמן אתה מסיים את השיעור? המלמד השיב: בין ארבעים וחמש דקות לחמישים דקות. אז החזון איש השיב לו במשל לנגר שהיה צריך להכין ארון לנישה באורך מסוים והוא הכין את הארון ארוך בשני ס"מ. וסיים החזו"א: אם הארון ארוך מדי, הארון כולו לא יכנס לנישה, לא רק שני הס"מ העודף.

אני חושב שכל אחד שישב אי פעם בשיעור מרגיש עד כמה שדברי החזון איש הם אמיתיים (אמנם ישנם יוצאים מהכלל, כשמדובר באדם ששותים בצמא את דבריו. אך כאלה יש בודדים בדור).

מצד שני התמיהה שלי אינה רק על הרבנים הדוברים. אני גם מתפלא על הציבור המאפשר להתנהלות כזו להתרחש.

הייתי בלא מעט כנסים אקדמיים ותורניים וכמעט בכל אחד מהם ראיתי איך שיו"ר המושב מוסר פתק לדובר ובו כתובים דברים מהסגנון "עוד שתי דקות", "נא לסיים" וכד'. אני גם מכיר אדם אחד או שניים שדיברו בכנסים מהסוג הזה ושקיבלו את הפתקים הללו ולא ראו בזה עלבון. אינני רואה סיבה שגם בבית הכנסת השכונתי, כשיש אירוע מיוחד ובו מספר דוברים, מארגן האירוע ימסור פתקים דומים לדוברים.

אפשרות אחרת, במידה ומארגן האירוע לא מחזיק בפתקים, זה לסבול את הנאום הראשון שחורג מהאורך המקובל אך לאחר מכן לגשת לדוברים הבאים ולומר להם: אנו מעוניינים לסיים את האירוע בשעה כזאת וכזאת, לכן אנחנו מבקשים לא לדבר מעבר לכך וכך דקות. האם יש בכך משום פגיעה בכבודו של מישהו?

בסופו של דבר מדובר כאן על עיקרון של win-win. כל המשתתפים מעוניינים שהציבור יגיע גם לאירועים דומים בעתיד, מבלי שיפחדו שהאירוע יהיה ארוך מעבר למה שהם מצפים. אני מאמין שאף אחד איננו מעדיף מצב בו פלוני ישמע היום עשר-עשרים דקות נוספות של שיעור על חשבון השתתפותו בשיעורים מחר ומחרתיים.

הדרך המקובלת היום בכמה מקומות, כאילו זה כבודו של הרב שלא מגבילים אותו בזמן, היא מקוממת בעיני. וכי זה כבוד?! שהרב עומד ומדבר וחצי מהציבור חולם והחצי השני מתלחשש איך שהרב אינו יודע כיצד לסיים?

אני, אגב, הייתי הדובר האחרון. כשהגיע תורי עליתי ודברתי שלוש דקות.

יום שני, 4 באוקטובר 2010

משבר האינטרנט ותיקונו

מדי חול המועד סוכות מתקיים כינוס בישיבת עטרת כהנים בנושא "הלכות הקודש והמקדש". משום מה בחג הסוכות האחרון בחרו להקדיש את הכינוס למה שהם מגדירים כ"משבר האינטרנט ותיקונו". הרצאות הכינוס (שכוללות גם שיעור של הרב נבנצאל ב"הלכות הקודש והמקדש" - הועלו לכאן).

האזנתי לרוב ההרצאות ולפניכם כמה הערות שלי:

- לא לחלוטין ברור לי מה מטרתו של יום עיון כזה. האם המטרה להבהיר לציבור התמים מהם הסכנות שישנם באינטרנט? האם המטרה זה להציב פתרונות?
אם זה להבהיר את הסכנות - קשה לי להאמין שמי שמשתמש באינטרנט לא מכיר את הסכנות שדיברו עליהם. אם זה להציב פתרונות - זה לא ממש קרה.
בתחילת דרכי כבלוגר אתר כיפה אירגן כנס בנושא "יהדות ואינטרנט". זה לא היה הכנס הראשון בנושא ועלו בו לדיון נושאים חשובים מאד על השימוש באינטרנט לציבור הדתי. לצערי, אתר כיפה כבר לא מארגן כנס כזה. ההרגשה שלי זה שכנס כזה הוא חשוב מאד ומועיל. לצערי, הכינוס של עטרת כהנים לא התקרבה בכלל לתחום הזה, ואני עדיין מחכה שמישהו ירים את הכפפה.

- הרב שלמה אבינר והרב יהושע שפירא דוגלים עדיין בעידוד אנשים לא להכניס את האינטרנט לביתם ("רימון זה תועבה" אמר והדגיש הרב יהושע שפירא, רק שעדיף מקצת תועבה על ים של תועבה). עם זאת, גם הם מבינים שאין סיכוי שזה יהיה פתרון לרבים.

- השיעור של הרב אלישע אבינר, שהיה בעצם שיעור פתיחה לכל היום, היה לטעמי המוצלח ביותר ומבחינתי היה אפשר להסתפק בו. השיעורים הנוספים, טובים יותר וטובים פחות, לא הוסיפו הרבה על דבריו (בטח לא מספיק ליום שלם).

- הרב יהושע שפירא, כידוע, היה ממקימי אינטרנט רימון. לקראת פרשת נח, מי שגולש עם אינטרנט רימון יכול בהחלט לומר שהוא את נפשו הציל (לפחות חלקית). אבל גם הוא צריך להיות ער לכך שרימון זה פתרון מגזרי. מעט מאד אנשים מהמגזר המסורתי-כללי יהיו מוכנים להצטרף לרימון כל עוד אתרים פופולאריים כדוגמת www.flickr.com חסומים. הפתרון הכללי יותר צריך להיות, לטעמי, על ידי חקיקה בסגנון מה שהציע בקדנציה הקודמת השר אריאל אטיאס. דווקא עכשיו שיש קואליציה ימנית-דתית יש סיכוי להעביר חקיקה כזו, אך כל הח"כים שלנו ישנים כהרגלם.

- בעיני, תקיפת האנונימיות ברשת ותקיפת פייסבוק לא יכולים לדור בכפיפה אחת. מי שמתנגד לאנונימיות, צריך לתמוך בפייסבוק. ומי שמתנגד לפייסבוק צריך להיות שלם עם האנונימיות של הרשת. בעיני, ראיית שניהם כרע טוטאלי זה פשוט תרתי דסתרי.

- ככלל, כמעט כל הדוברים בחרו לתקוף את פייסבוק ולקרוא לציבור השומעים להדיר את רגליהם מהאתר הפופולארי. אני אינני מבין מה הבעיה הגדולה בפייסבוק. האם זה באמת נמצא באותו שורה עם הסכנות הרוחניות הגדולות הקיימות באינטרנט. ואם כבר, האם צ'אטים זה לא משהו הרבה יותר מסוכן מאשר פייסבוק? אני לא יודע מה אתכם, אבל כשאני שומע רב מדבר על פייסבוק, ועוד כשהוא מדבר על זה כאל משהו חדש זה מתורגם אצלי במח לתמונה של מישהו מחזיק שלט גדול ועליו כתוב "אני נלחם את מלחמות האתמול".

- אחד או שניים מהדוברים העלו את נושא האלימות המילולית בטוקבקים, אך לא הציעו שום פתרון לעניין (חוץ מחסימת האפשרות לחלוטין). מדוע שאתרים תורניים לא יאפשרו טוקבקים מתורבתים על תכנים באתר שלהם? כך הם יוכלו להראות דוגמא אישית ואולי אחרים ילמדו מהם. זה לא נכתב בציניות, אני באמת מאמין שמשם תבוא הישועה.

- ככלל, בכל שיעורי הכינוס היה הרבה הרבה "קובלים על החושך" ומעט מאד "מוסיפים אור".

יום שבת, 2 באוקטובר 2010

הלכה - תשובה לפי השואל

הזדמן לי במהלך חול המועד לדון עם אחד מהאושפיזין בסוכתי אודות פסיקת הלכה עפ"י השואל, כאשר ברור שההלכה היבשה אומרת שיש לעשות א' אך לשואל העומד בפני הפוסק צריך לפסוק ב' (כתבתי על זה גם כאן וכאן ויותר באריכות כאן).
כמעט באותו יום נתקלתי באגרת הבאה של הרבי מליובביץ' זצ"ל בעניין דילוג על הקורבנות למאחרים (קישור - ההדגשות שלי):
בנוגע לשאלתו שיש נערים המאחרים שאם לא יאמרו להם לדלג הסדר שקודם הודו, אזי לא יוכלו להתפלל בצבור ואיך להתנהג בזה.
הנה ידוע מרז"ל איזהו חכם הרואה את הנולד, והוא שייך בכל ענין וענין במילא גם בנדון זה, ואף שהדין (בס' שערי תפלה לר' יעקב רקח הביא צא דעות שס"ל כן) ברור שמדלגים, אבל יש לראות את הנולד ובמשך זמן קצר, וכבר ראינו זה במוחש שההיתר לדלג מביא תומ"י להעדר חשיבות ענין התפלה, ותחלה מדלגין על הסדר שקודם התפלה דהודו, ואח"כ פסוד"ז ואח"כ וכו' ובפרט בשאלתו שהוא בנוגע לנערים וכו'. ובמילא בהנוגע לפועל, הנה אף שא"א לפסוק ובפרסום נגד הדין, אבל יש לצדד בכל האפשרי והאופנים שגם לא ידעו מההיתר לדלג, והוא ע"ד מאמר רז"ל אמרה תורה חלל שבת אחת כדי שישמור אחר שבתות הרבה (שבת קנא, ב). ומכש"כ בנדו"ד שב' הדברים הם באיש א'.