סקירת ספרים: ספרים על פרשת שבוע

פורסם באתר כיפה (קישור)

כי קרוב אליך, בראשית – הרב יעקב מדן, הוצאת ידיעות ספרים

הרב יעקב מדן, ראש ישיבת הר-עציון, הוא כמעט שם נרדף ללימוד תנ"ך בימינו. שיטתו הידועה משלבת לימוד על דרך הפשט, יחד עם ניתוח מדרשי חז"ל ומציאת חיבורם לפשט ו"השלמת" הפרטים אותם המקרא אינו מספר לנו, וכן השוואה בין סיפורים וסוגיות שונות במקרא והסקת מסקנות מסוגיא אחת לשניה. מי שהתאהב בדרכו הלימודית של הרב מדן בשיעוריו הפרונטאליים, במאמריו הרבים או בשיעוריו המוקלטים ברשת, לא יתאכזב מספר זה. הספר מכיל כ430 עמודים בהם דן המחבר בכל פרשה במספר רב של נושאים.

בפרק הדן ב"חטא הנחש", מפרשת בראשית, מביא המחבר את מדרש חז"ל המספר על מגע מיני בין הנחש לחווה. הקשר בין דברי המדרש לפשט הסיפור מופיע בכך שאדם וחווה הינם ערומים, בסופו של החטא הם מתביישים בערוותם, עונשה של האשה קשור גם הוא לענין (המחבר משווה בינו לבין עונש האשה הסוטה). המחבר מפליג להסביר שייתכן ואף קין, האלים והגס, נולד מאותו גילוי עריות.

בהקדמה לספר זה מבטיח לנו המחבר כרכים נוספים – כך שיש למה לצפות. יזכהו ה' להוציא לאור כרכים רבים על כל ספרי התנ"ך. 

כפשוטו – הרב דוד ניסני, הוצאת רננה (nissanid@gmail.com)

הרב ניסני, ר"מ בישיבת ההסדר בחולון, מנתח בספר זה סוגיות שונות בתורה על דרך הפשט. הבדיחה אומרת שפרשן הפשט תמיד עונה לשאלה "מה ההבדל בין פשט לדרש?" בתשובה: "מה שאני אומר הוא פשט, מה שאחרים אומרים זהו דרש". מבלי להיכנס להגדרות מסובכות בהגדרת "מהו פשט" אפשר להניח שאוהבי הפשט ימצאו בספר הזה אוצר בלום. קוראי הספר לא יוכלו להישאר אדישים לנוכח הרעיונות המקוריים שמציג המחבר – חלקם יזדעזעו, חלקם יוקסמו וחלקם ימצאו בו חומר רב למחשבה. בשלושים הפרקים של הספר המחבר מתייחס לנושאים שונים על פני כמחצית מפרשיות התורה, תוך שהוא מצויד במבט חדשני ובידע רחב מאד הן תורני, והן כללי.

בפרק הראשון של הספר המחבר מתייחס לשאלת סיפור הבריאה הכפול – פרק א' בבראשית מול פרק ב'. הוא מציג את הסתירות בין הפרקים ואת התשובות השונות שניתנו ליישוב הסתירות, וכן את הקשיים בכל אחת מהתשובות. לאחר מכן הוא ניגש להציע יישוב משלו לסתירות. לדידו יש להתייחס לשני הפרקים כמספרים על אירועים שונים בתכלית. פרק א' מספר את סיפור בריאת המין האנושי, והוא נברא כמין, דהיינו בני אדם רבים, כמו שנבראו מין החיות ומין העופות. פרק ב', שייתכן וארע גם זמן רב לאחר אירועי פרק א', מספר על יצירת אדם מיוחד שנועד לעבוד בגן עדן. מאדם מיוחד זה, שנוצר בפרק ב', נולד בסופו של דבר נח. על ידי הסבר זה, לא רק שהמחבר מגשר בין סיפור התורה לבין המחקר המדעי, הוא גם מפרש פסוקים שונים המורים על כך שהיו עוד אנשים בעולם חוץ מאדם, חווה, קין והבל – מהם מסתבר שלקח קין אשה, ועבורם בנה קין עיר ועוד.

מקום בפרשה – ד"ר יואל אליצור, הוצאת ידיעות ספרים

לא על כל ספר אפשר לכתוב שהוא ייחודי כפי שמוצדק ונכון לכתוב על ספר זה. "מקום בפרשה" דן ב"גיאוגרפיה ומשמעות במקרא". המחבר מוצא בכל פרשה בתורה (וגם במועדי השנה) עניין הקשור לריאליה של תקופת התורה, אם זה בגיאוגרפיה או בהיסטוריה של התקופה. הקישורים הם דרך מקומות המוזכרים בפרשה, שמות אנשים הקשורים למקומות בארץ ישראל, וכד'. במהלך דבריו המחבר מביא גילויים היסטוריים וארכיאולוגים שונים, דן במשמעותם, מתפלמס עם דעות חוקרים אחרים ומפענח את קשרם למה שמסופר בתורה. לא אחת המחבר מביא בתוך דבריו רעיונות והסברים בשם אביו הגדול, חוקר המקרא והפרשן, פרופ' יהודה אליצור.

וכך בפרשת לך-לך נעמיק בחקר מיקום העי, בפרשת ויחי במיקומו של אבל מצרים, גורן האטד ובדרך שעשו השבטים ממצרים לקבור את יעקב, ובפרשת בשלח בכל המקומות המוזכרים בסיפור דבורה (הפטרת בשלח). בפרשות לא-סיפוריות גם כן נמצא את הקשר למקומות ולגיאוגרפיה. כך לדוגמא בפרשת צו המחבר דן בשאלה מה משמעות המילה "מול" במקרא המופיעה בפרשה בביטוי "מול עורפו", מקום שחיטת העוף. הפועל היוצא של הבנת המילה "מול" הוא הבנה נכונה של הפסוק ביהושע, במעמד הברכה והקללה: "חציו אל מול הר גרזים והחציו אל מול הר עיבל". וכן בהבנת מיקום מזבח שניים וחצי השבטים שבסוף ספר יהושע שנבנה "אל מול ארץ כנען".

ספר ייחודי ומיוחד המשלב את תורת ישראל עם ארץ ישראל – ירבו כמותו בישראל!

עיונים בפרשות השבוע, בראשית שמות, סדרה שלישית – הרב אלחנן סמט, הוצאת ידיעות ספרים

ספר זה הינו החמישי בסדרת "עיונים בפרשות השבוע" של הרב אלחנן סמט, והראשון מהסדרה השלישית. בספר זה ממשיך המחבר בדרך שפסע בה בספריו הקודמים, לנתח מבחינה ספרותית את פרקי וסיפורי המקרא, ומתוך הניתוח הספרותי להבהיר ולחדש פשט חדש בסיפור. בנוסף, מצליח הרב סמט למזג בין פירושי הראשונים וניתוחם לבין דרכו החדשנית בניתוח פרקי המקרא.

בפרשת ויחי המחבר שואל על שאלת יעקב כלפי בני יוסף "מי אלה?": היתכן ויעקב לא הכיר את בני יוסף? ועוד, שאלה זו נשאלת לאחר שיעקב לכאורה הגיב להימצאותם של בני יוסף באמרו "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי"? ועוד, משמע מסיפור שיכול הידיים שבני יוסף היו ילדים קטנים, אך אם נחשב את השנים מאז לידתם ועד שבע עשרה שנה לאחר ירידת יעקב  למצרים נגיע לכך ששניהם היו כבני עשרים!

כדי לענות על שאלות אלו ואחרות המחבר מציע שיש כאן "סיפור מפוצל". דהיינו, חלק מהסיפור המופיע בתחילת פרשת ויחי למעשה ארע בעת שיעקב פגש לראשונה את יוסף בעת ירידתו למצרים, והוא נכתב כאן כדי לא להפריע לרצף הסיפור בפרשת ויגש. המחבר ממשיך ומאריך בסיבות לפיצול הסיפור ואף מוכיח כי מבחינה ספרותית הוצאת הסיפור הקדום מתוך הסיפור המאוחר, זה שמתרחש שבע עשרה שנה לאחר ירידתו של יעקב למצרים, מותירה את הסיפור המאוחר עם מבנה ספרותי ברור וחד.

נאחל למחבר שיזכה במהרה להוציא לאור את הכרך השני של הסדרה על ויקרא, במדבר ודברים.

הפרשה– הרב אביחי קצין, הוצאת המחבר (הפצה: דני ספרים)

הרב קצין מרביץ תורה בעיר רעננה ובמקומות נוספים מזה שנים רבות (גילוי נאות: הוא היה רב בית הכנסת בו גדלתי). במשך מספר שנים הוא שידר תוכנית יומית בת שעה ברדיו בנושא פרשת שבוע. לפני מספר שנים הוא קיבץ חלק מרעיונותיו וחידושיו על פרשת השבוע לספר בשם "הפרשה" שיצא לאור על חומשי בראשית, שמות וויקרא. בשנה האחרונה הוא זכה להוציא כרך שני לספר על חומשי במדבר ודברים. את דרכו הוא מגדיר "בין פשט לדרש – עיונים בפרשות השבוע לאורם של מדרשי חז"ל".

לדוגמא: בפרשת כי-תבוא דן הרב בפרשת מקרא ביכורים הפותחת במילים "וענית ואמרת", ושואל: מדוע מופיע כאן הפועל "וענית" – הרי מביא הביכורים אינו "עונה" לשום שאלה. הוא מביא מהראשונים המשיבים לשאלה זו, אך לא מסתפק בכך.

כהקדמה לתשובתו הוא דן בחיוב בליל הסדר לדרוש את פרשת מקרא ביכורים ומסביר עפ"י המשך חכמה והרב הוטנר שיש שני דינים בליל הסדר: סיפור ("מצוה לספר") ועניה ("עונין עליו דברים הרבה"). משמעותו של חלק ה"עניה", המתקיים ע"י דרשת פרשת מקרא ביכורים, הוא שהאדם חש שהקב"ה פונה ומדבר עמו – דרך הוצאתו ממצרים, ודרך הבאתו לארץ ישראל, והוא עצמו נתבע להשיב-לענות לו ע"י התעסקות במצוות הסדר והבאת הביכורים מתוך הכרה בחסדי ה' שהוא זכה להם.

מלאך לשבת – הרב מרדכי (מארק) אנג'ל, הוצאת jewishideas.org

הספר מלאך השבת, שראה אור בתש"ע, הוא מעט ותיק יותר מיתר הספרים בטור הזה, אך נחשפתי אליו רק לאחרונה. בספר זה הרב אנג'ל מציג דרשות קצרות על פרשות השבוע ומועדי השנה. על כל פרשה יש בדרך כלל שתי דרשות, כאשר כל דרשה היא בממוצע באורך עמוד עד עמוד וחצי. הדרשות מחברות בין תכני פרשת השבוע לערכים ואידיאלים יהודיים וגלובאליים. להבנתי, הדרשות מייצגות את אופי הדרשות שניתן לשמוע בבתי הכנסת הדתיים-מודרנים בארה"ב.

לדוגמא: את הפסוק "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב" בפרשת בלק, מסביר הרב כך "עם ישראל שוכן בדד, כלומר הוא ייחודי, ואינו מוערך על ידי הגויים". בדרשה זו הוא מאריך להסביר את הייחודיות של עם ישראל ומדינת ישראל ואת תרומתם לאומות העולם בשלל מישורים. הוא ממשיך להסביר שחלק מהייחודיות של עם ישראל נובעת מכך שהגויים אינם מעריכים אותו מספיק ואינם מכירים טובה לעם שתרם כל כך הרבה לאנושות.

על סף הארץ, עיונים בספר במדבר – הרב נתנאל הלפגוט, הוצאת מגיד

ספר זה מכיל עשר דרשות על ספר במדבר, כל דרשה כ5-7 עמודים. דרכו של המחבר היא בדרך כלל לחפש מקבילות לסיפור המקראי בו הוא עוסק ומתוך כך להסיק מסקנות פרשניות על הפרק הנדון.

לדוגמא: בפרשת מטות המחבר דן  במקומה של מלחמת מדין. התורה מאריכה מאד בתיאור ההכנות למלחמה ובייחוד בתוצאות המלחמה – חלוקת השלל והרמת אחוזים מן השלל לטובת הכהנים. לא מצינו אריכות כזו באף מלחמה אחרת בתורה, והדבר אומר דרשני. המחבר מצביע על מספר הקבלות מעניינות בין חטא העגל לחטא בעל פעור. משמעות ההקבלות ללמדנו על דפוס חוזר ומקביל בין דור יוצאי מצרים לדור באי הארץ – אלו חטאו בחטא העגל ואלו בבעל פעור. כשם שהתיקון לחטא העגל היה הרמת התרומה למשכן ובנייתו, כך התיקון לחטא בעל פעור הוא היציאה למלחמה כנגד מדין אך גם הרמת ה"תרומה" (כך מכנה זאת התורה!) מהשלל.

בתחילת הספר ישנו מאמר ארוך יחסית (כ40 עמודים) הדן "על יראת שמים ולימוד תנ"ך". במאמר זה מאריך המחבר, בוגר ישיבת הר-עציון, לבסס את דרכו בלימוד התנ"ך ומתייחס לרוב הפולמוסים שהיינו עדים להם בשנים האחרונות סביב לימוד התנ"ך. 

טור פרידה מ"דעת תורה"

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

את הרשימה הזו כתבתי עם דמעות בעיניים, אבל אני חושב שלעת עתה זו ההחלטה הנכונה. 

לפני שלוש שנים נוצר קשר ביני לבין עורך ”כיפה“ והתחלתי לכתוב טור בנושא רבנים ורבנות. בתחילה התווכחנו מעט מה יהיה שם הטור. אני רציתי את השם "עבד לעם קדוש", פרפראזה על אופן חתימת הרב קוק על מכתביו – "עבד לעם קדוש על אדמת הקודש". אנשי כיפה העדיפו את השם "דעת תורה". אני הרמתי ידיים די מהר, וזה השם שנבחר. הוויכוח הקצר הזה מעיד מאד על עבודת הרבנות. אני חושב שרוב הרבנים רואים את עצמם כעבדים לעם קדוש. הם אינם מעוניינים בתפקיד הרם בשביל הכבוד, או בכדי להלך על ראשי עם קדוש, אלא בכדי לשרת את קהלם ולסייע כפי אשר ידם משגת בעבודת ה' של הכלל והפרט. הם מתפללים "שלא תארע תקלה על ידי" ומקווים שדבריהם ודעותיהם אכן יהיו דעת תורה.

במשך שלוש שנים השתדלתי לכתוב פעם בשבועיים על עבודת הרבנות שלי ושל חבריי, וגם להעיר ולהאיר על נושאים אקטואליים הקשורים לרבנות. בקשתי לחשוף את הלבטים שאני ורבנים אחרים מתחבטים בהם דבר יום ביומו, ולספר על ההצלחות ולפעמים גם על הכשלונות, על השמחות ועל התסכולים שהם נחלתנו בתפקיד זה שההשגחה זימנה לנו.

בתחילת הדרך הצבתי שתי מטרות לטור הזה, וכך כתבתי בזמנו:

"המטרה הראשונה היא ל"הנגיש" את דמות הרב לציבור הרחב. אני מאמין שככל שהקורא יבין יותר את התהליכים והאתגרים שהרב מתמודד איתם, יחד עם הכלים וצורות הניתוח והחשיבה שהרב משתמש בהם, הוא יתקרב אליו גם בתודעתו. המטרה השניה היא להעמיד דמות של רב, על הצלחותיו, קשייו ולבטיו, שתגרום לצעירים לראות ברבנות אתגר שכדאי ורצוי לשאוף אליו."

אני מאמין בכל ליבי שהימצאותו של רב בקהילה יכולה להרים את הקהילה וחבריה לגבהים שהם לא היו מגיעים אליהם בלעדיו. תובנה זו יש לה שתי כתובות – חברי הקהילה שיכולים להסתייע רבות בהימצאותו של רב, ובחורים צעירים ומוכשרים שצריכים לראות ברבנות הקהילתית אתגר ושאיפה.

כתיבת הרשימות הועילה לי מאד לחדד נושאים בהם עסקתי בעולם הרבנות ושהעסיקו אותי, ואני מקווה שהם גם פתחו צוהר לקהל הרחב להיחשף ולחדד אספקטים שלא היו גלויים להם קודם לכן בעולם הרבנות.

אחד הדברים שהתחדדו אצלי בשנים האחרונות, הוא שהתפקיד אולי העיקרי של הרב בקהילה הוא להוביל תהליכים של שינוי. עליו לברור משלל תחומים את אותם הנושאים בהם הוא מרגיש שהקהילה תהיה מעוניינת להתפתח ולהתעלות, ולמקד הרבה מכוחותיו בכדי להנהיג את הקהילה, על שלל מורכבויותיה ומגוון דעותיה, לעבר היעד.

אינני יכול לומר כעת, לאחר שלוש שנים, שאני בטוח שמילאתי אחר המטרות שהצבתי לעצמי כשהתחלתי עם טור "דעת תורה", אך אני מקווה שבכל זאת הצלחתי מדי פעם לגרום לקוראים להסתכל על דברים באופן מעט שונה ממה שהם ראו אותם עד לקריאת הרשימות שלי.

לסיום, אני מבקש להודות מלב מלא בהכרת הטוב לאנשי ”כיפה“ שהעניקו לי את הבמה המכובדת הזאת. אחרון אחרון, אני רוצה להודות לאשתי, שאם אני לא טועה, עברה על כל אחת מהרשימות שהתפרסמו בטור זה בטרם פרסומם והעירה את הערותיה. שלי ושלכם – שלה הוא.

בעלי מוגבלויות בקהילה

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.
לפני כמה שבועות פורסמו בעיתונים המקומיים בעיר מגורי מודעות של הקהילה הרפורמית ובה הזמנה לילדים בעלי מוגבלויות ולהוריהם לבוא ולהשתתף בתפילה מיוחדת לבעלי מוגבלויות.

הרבה מחשבות עלו בראשי לנוכח קריאת הפרסומת. הקהילה הרפורמית בעיר היא בטילה בשישים ביחס לקהילות האורתודוכסיות, יש יותר מפי ששים קהילות כאלה בעיר, ואעפ"כ זה נדיר ביותר למצוא במקומונים הזמנה לתפילה באחד מבתי הכנסיות הללו. אך זו הערה צדדית.

הסיבה שלשמה אני מפנה לעבר אותה פרסומת-הזמנה, היא האופן המיוחד ויוצא הדופן בו הקהילה הרפורמית מזמינה את משפחות הילדים בעלי המוגבלויות להיות חלק מקהילתם. זה אינו מתבטא רק בפרסומת הזאת, באתר הקהילה מדגישים כי "קהילות היהדות המתקדמת שמחות ללוות ברגעים המרגשים והמיוחדים של חגיגת בר ובת המצווה גם ילדים בעלי קשיי למידה וילדים בעלי צרכים ייחודים. לכל ילד וילדה ולכל משפחה יש אצלנו מקום בבית הכנסת ובלב.".

לא פעם שמעתי התייחסות של הרב יובל שרלו לכך שזו בושה שבתי הכנסת שלנו אינם פתוחים בפני אותם משפחות (קישור):

"במקום בו לא מנגישים את בית הכנסת לבעלי מוגבלויות פיזיות ונועלים את העלייה לתורה בפני בעלי מוגבלויות נפשיות – אנשים בוחרים באלטרנטיבה האחרת, בין אם היא מגדירה את עצמה כיהדות "מתקדמת", ובין אם היא התעלמות מוחלטת מהקשר לאמונתם."

במקום אחר הרב שרלו מפנה למאמר שכתב הרב אלישע אבינר על כך שיש להתיר הלכתית לילד שלוקה בשכלו לעלות לתורה אחר שמלאו לו י"ג (קישור):

"מסתבר שכל נער שעבר את גיל 13 רשאי לעלות לתורה גם אם הוא "קטן" בשכלו. כמו כן, מסתבר שהוא מצטרף לזימון. לענין זימון מבואר ברמ"א (או"ח סי´ קצט י), ששוטה המכוון ומבין מצטרף לזימון. המגן אברהם והמשנה ברורה פירשו שלא מדובר בשוטה גמור (= חולה נפש) אלא במי "שאינו חכם כל כך כשאר אינשי = בני אדם והעם מחזיקין אותו לשוטה". תיאור זה מתאים לתיאור של מי שלוקה בשכלו. אם כן, נפסק במפורש שנער הלוקה בשכלו מצטרף לזימון. מכאן ניתן גם להסיק שהוא מצטרף למנין, כלומר: משלים את המנין לתפילה . "

בסוף דבריו שם כותב גם הרב אלישע אבינר על כך שבמציאות הקיימת היום עלינו להסתגל מציאותית והלכתית לכך שבעלי מוגבלות יהיו חלק אינטגרלי מהקהילה (קישור):

"שערי החכמה הולכים ונפתחים, בתורה, במדע ובטכנולוגיה. גם שערי החכמה האנושית שהיו נעולים הולכים ונפתחים. פוטנציאל אנושי מופלא שהוזנח בעבר הלוא-רחוק הולך ומתגלה. נערים הלוקים בשכלם מגיעים להישגים מיוחדים, המאפשרים את צירופם המלא בתוך הקהילה, כבעלי מעמד שווה, אפילו מבחינה הלכתית. מהפיכה זו איננה מתחוללת מאליה, היא פרי של מאמץ חינוכי אדיר שכולנו צריכים להשתתף בו. "

אמירה זו כלל אינה פשוטה. לאחרונה הפנה אותי מישהו לדיון שנערך בנושא בכנס עבור תלמידים הלומדים לרבנות באחת המוסדות בארה"ב. הנה חלק מהשאלות שנידונו שם (קישור – תרגום שלי מאנגלית):

"שאלה1: בקהילה הקטנה והמצטמקת שלך ישנן עשר מדרגות בכניסה לבניין בית הכנסת. לא ידוע לך על חבר בקהילה שאינו יכול לעלות מדרגות, וכבר הורידו 10% מהמשכרות שלך כרב השנה אחרי שנגרמו לקהילה נזקים רציניים בהוריקן סנדי.

אתה הרב, מה אתה עושה במקרה הזה?

שאלה2: יחזקאל, 24, הוא בוגר ישיבה שגם שירת בצבא ארה"ב באפגניסטאן, ועלה שם עם הג'יפ שלו על מוקש והוא נפצע קשה – כולל איבוד זרועו השמאלית, שעליו היה רגיל להניח תפילין. הוא מבקש להפגש עם קצין הדת ביחידתו ופונה אליו: "רבי, אני רוצה להניח שוב תפילין. מה לעשות?".

אתה הרב, מה אתה עושה במקרה הזה?

שאלה3: חבר קהילה שאיבד לאחרונה את מאור עיניו, פונה אליך בשאלה: "מאז שאיבדתי את חוש הראיה שלי אני מרגיש נורא בודד. כדי להפיג את בדידותי אני מאזין דרך הרדיו או המחשב לספר או לשירה. האם יש אפשרות להאזין גם בשבת?"

אתה הרב, מה אתה עושה במקרה הזה?"

כפי שאפשר לראות, הנגשת בתי הכנסת והקהילות לבעלי מוגבלויות היא לא רק בהנגשה פיזית, אלא גם ע"י בהנגשה רוחנית. זאת, ע"י התייחסות הלכתית לשאלות העולות סביב הנושא, שאלות שלפחות לגבי חלקן זו תהיה הפעם הראשונה בהיסטוריה היהודית שמתמודדים איתן. וכמובן, בראש ובראשונה צריך הנגשה תודעתית.

[עוד בנושא "הדרת בעלי מום בהלכה ובממסד הדתי" ראו כאן לקישורים רבים בנושא.]

המעיר

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

כל ישראלי מכיר את תרבות ה"אני רק שאלה" הרווחת ברחובותינו. מי שמשתתף בשיעורי תורה כנראה גם מכיר את תרבות ה"אני רק הערה", אליה אני מבקש להתייחס הפעם. זאת, לרגל הערה שנאמרה השבוע בשיעור תורה. הערה, שהיא אולי, המפורסמת בעולם.

כמאה וחמישים אלף אנשים כבר צפו בנאום הבכורה של ח"כ ד"ר רות קלדרון. אני לא אתפלא אם זה הנאום הכי נצפה בתולדות הכנסת.

למי שלא ראה, הנה תיאור קצר של מה שארע בערך שבע דקות לתוך הנאום:

ח"כ קלדרון הסבירה שבארמית המילה רחם הושאל לכיוון של אהבה – רחומי, בניגוד ללטינית שהשאיל את המילה רחם לכיוון של היסטריה. לדבריה "הבחירה לקחת מהמילה רחם את המילה אהבה היא בחירה פמניסטית של חז"ל". בשלב זה היא מצליחה להמשיך עוד כחצי משפט לתוך דבריה, ואז זה קורה.

ח"כ ממשיכה בדבריה ומסבירה שרב רחומי היה שכיח-לומד אצל רבא.

ח"כ וקנין: רחם זה גם רמ"ח.

ח"כ קלדרון: סליחה

ח"כ וקנין: רחם זה גם רמ"ח.

ח"כ קלדרון: תודה רבה. יישר כח.

ח"כ יחימוביץ': תהיתי עד מתי יצליח להתאפק.

ח"כ וקנין: אני חושב שהיא אומרת רעיון יפה.

ח"כ קלדרון: אני שמחה בשותפות בדברי תורה.

ומה שארע כאן במהלך הנאום בכנסת, קורה לעיתים קרובות בבית הכנסת ובשיעורים הקרובים לביתכם.

זה הולך בערך כך. מעביר השיעור, הרב או המרצה, מדבר בלהט על איזה שהוא נושא ואז מישהו מהקהל זורק הערה, לפעמים מדובר בהערה ממש עניינית ולפעמים בהערה שלא לגמרי ברורה ההקשר שלה. בדרך כלל, ההערה לא תגיע אחר הרמת יד או בקשת רשות דיבור, אלא כהתפרצות, ובשל כך זה גם בדרך כלל יהיה באמצע משפט של נותן השיעור.

כך היה גם ביחס להערתו של ח"כ וקנין במהלך דבריה של ח"כ קלדרון. אך בעיני, מה שמרתק בהערתו של ח"כ וקנין, שהתפתח לאחריו כמין מיני דיון באשר לסיבה שח"כ וקנין ראה צורך להעיר את הערתו. ויכוח שיאיר עבורנו את המוטיבציות השונות העומדות בבסיס פעולת המעיר.

אליבא דח"כ יחימוביץ, ח"כ וקנין העיר את הערתו בעצם כדי לומר "שימו לב גם אני כאן, וגם אני יודע לא פחות ממנה". במילים אחרות, ח"כ יחימוביץ ניתחה את התנהגותו של ח"כ וקנין שהוא לא מרגיש בנוח עם זה שאשה חילוניה אומרת דברי תורה (שהוא אולי אף מצא בהם עניין) והוא היה צריך להוכיח שגם הוא שווה משהו ושגם הוא יכול.

זו אפשרות אחת להסביר את המוטיבציה של המעיר. יש בזה קצת בכדי להביע עמדה לא כל כך חיובית כלפי מעביר השיעור, ובעיקר להדגיש בפני הקהל שהמעיר הוא לא פחות חכם וחשוב ממגיד השיעור.

ח"כ קלדרון עצמה התייחסה בשני אופנים (כך לפחות אני מרשה לעצמי לפרש את דבריה, גם אם זה לא הפירוש המדויק) להערה של ח"כ וקנין.

ההתייחסות הראשונה היתה לומר לו "תודה רבה. יישר כח". אפשר לפרש את דבריה, ברוח הדברים שאמרה במפורש ח"כ יחימוביץ', כאומרת "בסדר, שמענו אותך, עכשיו תן לי להמשיך". אפשר גם לפרש את דבריה כאמיתיים, והיא מבינה שבעקבות דבריה היא הצליחה להזכיר לשומע משהו שהוא למד פעם בנושא.

זה בהחלט יכול להיות מה שקרה כאן. ח"כ וקנין נזכר, בעקבות דבריה של ח"כ קלדרון, בדברים הבאים שלמד מתוך הבן-איש-חי (פרשת וארא שנה א', אני מודה לרב א"א שהפנה אותי למקור זה):
"רמ"ח הם אותיות רחם כי רחם הוא תרגום של אהבה לרמוז רמ"ח מצות נשלמין אצל כל אחד ואחד ע"י רחם שהוא אהבה שיש בין זה לזה"

ההתייחסות השניה של ח"כ קלדרון היתה כשאמרה "אני שמחה בשותפות בדברי תורה". שוב, אינני במקום בו אני יכול לשפוט עד כמה היא התכוונה לדברים שאמרה, אך אני מרשה לעצמי לפרש אותם. יש לעיתים שההערות הם באמת שותפות בדברי תורה. מגיד השיעור לא רק הצליח לעורר איזה זכרון בקרב השומע, אלא גם להחיות אותו ולעורר אותו להגיע לתובנה חדשה בנושא שעליו מדברים. כך לדוגמא, בשיעור שעוסק במחלוקת, פתאום השומע מבין אחרת לגמרי את המדרש בתחילת בראשית רבה על כך שביום השני לא נאמר "כי טוב" כי בו נעשתה המחלוקת בין השמים לארץ, ומתוך התלהבותו מההבנה החדשה שלו הוא מרגיש צורך לשתף את השומעים ואת מגיד השיעור בתובנה.

לסיכום, הערותיו של המעיר יכולות להתפרש לכיוונים שונים: החל מזלזול ואגואיזם, וכלה בחידוש דברי אלוקים חיים. כדאי לזכור, שגם אם המעיר עצמו בטוח שדבריו אינם באים מתוך זלזול ואגואיזם, לא בהכרח שכך זה יתפרש אצל השומע או אצל מגיד השיעור.

נגישות ושקיפות בבחירת רב ראשי

מאז הפעם הראשונה שפתחתי את הספר "נעם אלימלך" אני שואל את עצמי איך היו מתייחסים לרבי הקדוש ר' אלימלך מליז'נסק, מחבר הספר, אילו היה חי בינינו היום.

למי שלא מכיר את תכני הספר, הנה שתי דוגמיות (הדוגמאות מכאן):

"על ידי מעשיו הקדושים יכול הצדיק לבטל כל הגזירות מישראל. כאשר יגזור – הקדוש ברוך הוא מקיים דבריו. הצדיק גוזר והקב"ה מקיים".

"הצדיק השלם ההולך תמיד באחדות האמיתי, הוא המשפיע שפע טובה וברכה לכל ישראל. ולזה מרמז אות 'צדיק' נכתב כזה צ, דהיינו נו"ן ויו"ד וראש עליון של הנו"ן הוא קצר, רמז אל האחדות, שהצדיק הולך בו, ורגל התחתון הוא רחב, רמז שהצדיק צריך להשפיע להרחיב ולפשט ההשפעה על כל ישראל. ויו"ד הנכתב מאחורי הנו"ן כמו על הכתף, רמז שהוא מקבל השפעה על שכמו מהיו"ד, שמשם באה עיקר השפעה, וזהו יודוך ה' כל מעשיך, ר"ל כל מעשיך יהיו ע"י היודי"ן"

תמיד שאלתי את עצמי, באם רב בימינו היה כותב כדברים הללו, האם היו מתקשרים אליו מהרדיו או מאתר 'כיפה' ושואלים אותו: "כבוד הרב, תגיד, אתה כותב על עצמך? אתה באמת חושב שאתה יכול לבטל את כל הגזירות מישראל?".

העולם נהיה קטן יותר. כל אחד מאתנו יודע זאת. אנחנו היום יכולים לפנות במייל או דרך הפייסבוק לנציגי הציבור שלנו בכנסת או בממשלה, ואנחנו גם מצפים שהם יגיבו לפניות שלנו, ויעדכנו אותנו במה שהם עושים למענינו.

אך מה לגבי עולם הרבנות?

לרבנים הראשיים לישראל אין עמוד פייסבוק, ואין אפילו כתובת אימייל מסודר שאפשר לקבל ממנו פנייה לשאלות שעליהם מופקדים הרבנים הראשיים (תאמינו לי, נסיתי). אני מכיר גם רבני ערים שאינם נגישים לתושביהם באימייל. ייתכן שכך הם מבינים שהם מקיימים את דברי השלחן ערוך (חושן משפט הלכות דיינים סימן ח):

"שכיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור לו לעשות מלאכה בפני שלשה, כדי שלא יתבזה בפניהם, וקל וחומר שאסור לו לאכול ולשתות (ולהשתכר) בפני רבים."

כלומר, שההלכה דורשת דיסטנס מסוים מהדיין הממונה על הציבור, כדי שלא יזלזלו בו, ובמה שהוא מייצג. ושוב, עלינו לתת את דעתנו לכך שהעולם השתנה בכל הקשור לריחוק ודיסטנס.

אם פעם היה אפשר לכתוב משפט בסגנון הבא (מתוך הבעש"ט על התורה פרשת נח):

"משל לשני בני אדם שרוצין לידע את המלך, ואחד נכנס בחדרי המלך ונהנה מאוצרות והיכלי המלך, ואחר כך לא יוכל לידע את המלך, והשני אמר מאחר שאי אפשר לידע את המלך לא נכנס כלל לחדרי המלך, ולא נודע לו כלום."

כיום, קשה בכלל להבין במה המדובר. בעידן בו מתפרסם בתקשורת דו"ח מצב בריאותו וההכנסות וההוצאות של ראש הממשלה, מה פירוש "לא יוכל לידע את המלך?".

זאת ועוד, באותו סימן בשולחן ערוך חושן משפט, מופיע גם המשפט הבא:

"דרך חכמים הראשונים, בורחים מלהתמנות, ודוחקים עצמם הרבה שלא לישב בדין עד שידעו שאין שם ראוי כמוהו ושאם ימנעו עצמם מהדין תתקלקל השורה, ואף על פי כן לא היו יושבים בדין עד שהיו מכבידים עליהם העם והזקינים ומפצירים בם."

בתוך עמי אנכי יושב, וכבר זכיתי לראות מספר מערכות בחירות לרבנות הראשית ולרבנות עיר במספר ערים בארץ. על רוב הרבנים המתמודדים למשרות אלו קשה לומר שהם קיימו בעצמם "בורחים מלהתמנות, ודוחקים עצמם הרבה שלא לישב בדין עד שידעו שאין שם ראוי כמוהו ושאם ימנעו עצמם מהדין תתקלקל השורה".

לכן, בניגוד לקולות אחרים שנשמעו בתקשורת הדתית, לאור המציאות שאנחנו רואים מול העיניים, אני דווקא מעדיף שגם בנושא התעמולה לא יהיה פער שלא ניתן לגישור בין העולם הרבני לעולם החיצוני. אינני זקוק לשלטי ענק ולסיסמאות בומבסטיות, אך כן הייתי רוצה לשמוע מפיו של המתמודד מדוע הוא חושב את עצמו ראוי למשרה הרמה. ואם הוא בכל זאת עומד על כך, שזה לא הוא שרואה את עצמו ראוי, אלא אחרים לחצו עליו להגיש מועמדות, שיואיל בטובו לומר בדיוק מי הם אותם האחרים שלחצו עליו ושהם יעמדו לפני הציבור ויפרטו את הסיבות שהם ראו לנכון להפעיל לחץ על המועמד.

התחדשות בעבודת ה'

הרבה זכרונות טובים יש לי משנותיי בישיבה (לזכותה של הישיבה ולזכותם של רבותי יש לומר, שכמעט רק זכרונות טובים יש לי משנותיי בישיבה). אחד המיוחדים שבהם היה שיחות ראש הישיבה בשבתות. באותן שבתות בהם ראש הישיבה היה שובת עם משפחתו בישיבה, הוא היה מלמד בכל אחת מהסעודות. בכוונה השתמשתי בפועל "מלמד" ולא "מדבר" או "נושא דברים", כי זו לא היה רק דרשה יפה או רעיון נחמד אלא לימוד של ממש. ראש הישיבה היה מלמד את ספר העבודה מהיד החזקה לרמב"ם על פי הסדר.

בכל אחת מהארוחות הוא היה מלמד הלכה אחת או שתיים מספר העבודה. הוא היה קורא את ההלכה, מקשה קושיא אחת או שתיים (לרוב שתיים, כי מרגלא בפומיה ש"קושיא אחת תתורץ ע"י קושיא נוספת). אחרי שאלת הקושיות על דברי הרמב"ם, הוא היה קורא מדרש על פרשת השבוע וגם עליה מקשה קושיא אחת או שתיים. לאחר מכן הוא היה מתחיל לפתח רעיון מחשבתי-הגותי. לאחר שהרעיון היה מפותח כדבעי עם ראיות ומקורות נוספים, הוא היה חוזר למדרש שעליה הקשה ומסביר כיצד בעזרת הרעיון שהוא פיתח הקושיות מתורצות. לאחר מכן הוא היה חוזר לדברי הרמב"ם ומראה כיצד אותו רעיון מתרץ גם את דברי הרמב"ם ומעמיד אותם באור חדש.

כסדר הזה היה נעשה בכל אחת מארוחות השבת, כאשר בשבתות הקיץ למבנה הזה היתה מתווספת גם משנה מפרקי אבות, קושיא עליה ותירוץ בעזרת אותו רעיון. לאחר כמה שנים בסדר הזה נתווסף גם לימוד של שירי האר"י לסעודות השבת, כאשר בכל אחת מהסעודות נלמד שורה אחת מתוך שיר האר"י של אותה סעודה על פי הסדר, והרעיון ההגותי-מחשבתי שאותו פיתח היה נסוב סביב אותה שורה בשיר האר"י. וכמעט ששכחתי שבשבתות שבהם מברכים את החודש גם עניינו של החודש החדש היה מתחבר בצורה מופלאה לאותו רעיון מרכזי.

אני מקווה שהצלחתי בתיאור קצר זה להעביר אליכם, הקוראים, משהו ממלאכת המחשבת שהיה בלימוד ההוא של ספר העבודה בסעודות השבת בישיבה.

אך כמו לכל דבר טוב, היו גם בשיעורים אלו מגרעות, לפחות בעינינו התלמידים. היו מבין התלמידים שלא אהבו את הדרשות, משום שהיו ארוכות ולא היה קל לעקוב אחרי כל המהלך. אך לא אל זה אני מבקש להתייחס. מה שהפריע לי ולחלק מחבריי היה שאותו רעיון מרכזי שאתו נתרצו הקושיות על הרמב"ם והמדרש היה חוזר על עצמו בשבתות שונות. לא הסתפקנו במלאכת המחשבת של הרכבת הרמב"ם והמדרשים והקושיות והתירוצים הנפלאים, רצינו שגם הרעיון ההגותי-מחשבתי יהיה מחודש ושונה בכל סעודה ובכל שבת.

ומה היה אותו רעיון שהיה חוזר על עצמו בלא מעט שבתות? התחדשות בעבודת ה'.

הצורך להתחבר ולהבין את מה שאנו עושים בעבודת ה' שלנו, הצורך שלא לעשות דברים מתוך הרגל או לחץ חברתי, הצורך לבחון מחדש את מה שאנו עושים, כל אלו היו המסרים שהיו חוזרים בהרבה מאותן השיחות.

כשמלאו שנותי בישיבה ועברתי למסגרות אחרות, היתה בי הרגשה שאני חייב למצוא רעיונות נוספים שיגבשו את השקפת עולמי התורנית מלבד ההתחדשות. הרגשתי שאני חייב למצוא את מקומי, ונסיתי לתור אחר רעיונות שאינן חלק משיח ההתחדשות שעליה שמעתי כל כך הרבה בישיבה.

עברו השנים והתחלתי לשאול את עצמי שאלה, שכמדומני רבני קהילות רבים שואלים את עצמם. כרב קהילה אתה רואה הרבה נושאים שאתה מעוניין לשפר, לתקן ולשנות. הבעיה היא שאם לא מדובר בנושא שהוא קהילתי-ציבורי, אלא בנושא שהוא יותר שייך לאדם הפרטי, לעולם המצב יהיה שיהיו אנשים בקהילה שאצלם אין צורך בתיקון ושינוי. כך לדוגמא, רב שיטיף לבני קהילתו על הצורך להרבות בצדקה ובעזרה לזולת, דבריו לא יהיו רלוונטיים לאלו מהקהילה שהם כבר בעלי חסד גדולים (ואולי אף יותר מהרב עצמו). אז איך אפשר לדבר ולעסוק בנושאים הנוגעים לעבודת ה' הפרטית של בני הקהילה, כשבכל קהילה ישנם צדיקים בינוניים ורשעים?

אחת האפשרויות למענה לשאלה הזו, היא לעסוק בנושא רחב יותר. כך לדוגמא, רב שרוצה לעסוק בנושא הדיבורים בתפילה יכול לעסוק בנושא מעט רחב יותר שכולל בתוכו גם את אלו שאינם מדברים בתפילה, ולדון ביחס הראוי לתפילה, בעמידה לפני ה', בכוונה בתפילה וכך הלאה. אך מה אם ברצונך לעסוק בנושאים שונים, לומר לפלוני שעליו להתחזק בתפילה, ולאלמוני שיש לשים דגש על גמילות חסדים ולפלמוני על קביעת עתים לתורה?

במקרה כזה הפתרון הוא להעלות על השלחן את הצורך בהתחדשות בעבודת ה'. כל אחד ביחס למקום בו הוא נמצא, ולנקודת הבחירה בו הוא עומד.

בעל החלומות

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

החלוקה בין פרשות וישב ומקץ הוא בין סיפור כשלון לסיפור הצלחה. גיבורם של שתי הפרשות הוא אותו אדם – יוסף, ואף על פי כן קשה לקבל שמדובר באותו אחד.

יוסף של פרשת וישב הוא כשלון מוחלט. כל דבר שבו הוא נוגע וכל דבר שהוא מנסה לעשות נכשל כשלון חרוץ. הוא מספר על חלומותיו לאחיו ולאביו – כועסים עליו, הוא בא לראות את שלום אחיו – הוא מוצא את עצמו בתחתיתו של בור ולאחר מכן נמכר מיד ליד כעבד, כשסוף סוף הוא חושב שהוא הגיע למנוחה כאחראי על ביתו של שר הטבחים – הוא מוצא את עצמו בבית האסורים על לא עוול בכפו, כשהוא מתחיל להצליח ומתווה איזו תוכנית לצאת מבית האסורים ע"י עזרתו של שר המשקים – התורה מבשרת לנו "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו". מבנו בכירו של יעקב אביו בתחילת הפרשה, הוא מגיע לעבד שיושב בבית האסורים המצרי בסוף הפרשה.

לעומת זאת, יוסף של פרשת מקץ הוא הצלחה מטאורית. הוא מתחיל את הפרשה כעבד בבית האסורים, כהרף עין מוצא את עצמו מייעץ למלך ומיד אחר כך מתמנה למשנה למלך. כמשנה למלך הוא מצליח להתוות תוכנית שיגרום לאחיו למלא אחר מבוקשו לראות את בנימין, והוא מסיים את הפרשה כשאחיו מרגישים כנועים לו. [במאמר מוסגר נוסיף שזו כנראה הסיבה לסיום המשונה של פרשת מקץ "ואתם עלו לשלום אל אביכם" – אמצע דו השיח בין יוסף ליהודה. מכיוון שזו נקודת השיא בסיפור הצלחתו של יוסף].

זה לא מקרה ששני הסיפורים של יוסף, הכשלון וההצלחה, נסובים סביב חלומות. יוסף הוא חולם, דרכם של חולמים הוא שיש בידם להגיע להצלחות יוצאות דופן אך גם לכשלונות צורמים. די אם נזכיר חולמים כמו שמעון פרס או מרתין לותר קינג ג'וניור כדי לעמוד על השינויים העצומים, להצלחה ולכשלון, אליהם מסוגלים להוביל חולמים.

יוסף מכונה ע"י חז"ל יוסף הצדיק. זאת, בעקבות עמידתו בנסיון אשת פוטיפר. אך נראה שיש קשר הדוק בין היותו בעל החלומות לבין היותו הצדיק. בניגוד למנהיג מעשי הזקוק להיות קשור למציאות, פן חלומותיו יובילו לכשלונות נוראיים, המנהיג הרוחני יכול להרשות לעצמו לחלום. לא רק שהוא יכול להרשות לעצמו לחלום, נדמה לי שזה אפילו נדרש ממנו. גם כשכולם מסביבו עסוקים וטרודים בעיסוקים היום-יומיים המתישים, עליו להיות מסוגל לחלום על מציאות אחרת ולשאוף להוביל לשם. גם הוא יכול למצוא את עצמו נכשל פעם אחר פעם, אך אם הוא יתמיד יש סיכוי שבסופו של דבר הוא גם יצליח.

גם זה תפקידו של רב הקהילה. לחלום.

ואם מדברים על חלומות, איך אפשר שלא לצטט את דבריו של הרב שלמה ריסקין, רבה של אפרת, מתוך העמוד האחרון של ספרו המרתק על דרכו בעולם הרבנות, "ציוני דרך":

"המורשת החשובה ביותר שאני יכול להשאיר לנכדי האהובים, הוא: אף פעם אל תפסיקו לחלום. חלמו בהקיץ, לא רק בשנתכם. ודאגו שלחלומכם תתלווה תוכנית פעולה שתאפשר את הגשמתו. חשוב מכול, קשרו את חלומכם בחלומו של ישראל סבא, בחלומה של כנסת ישראל. עגנו אותו בהיסטוריה של עמנו הנצחי.
"יהי חלומכם סולם בין שמים לארץ, גשר בין רוח וחומר, חלום המקדש את כל צדדיו של העולם הגשמי "שאנו חיים בו.
...
"זכרו שלא עליכם המלאכה לגמור, אך אינכם בני חורין להיבטל ממנה. לא כל מי שחולם זוכה לראות את חלומו מתגשם, אבל אם אין לכם חלום בכלל, אין ספק שהוא לא יתגשם. ולפעמים, אם ה' ירצה באמת, ואם אתם תכרו אוזן למסרים שהוא מטמין לכם, ההתגשמות תהיה אולי גדולה אפילו יותר מהחלום. אני אוהב לחשוב שמי שמאמין באל הבלתי נראה, יש לו עין פנימית שיכולה לחלום את הבלתי אפשרי, ושרק מי שמעז לחלום את הבלתי אפשרי, יש לו סיכוי להשיג את הבלתי ייאמן."

הליכה בדרכי אבות

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.
לפני כשבועיים בשיחותיו לקראת פרשת תולדות דיבר הג"ר הרשל שכטר על יצחק אבינו (קישור). יצחק אבינו בקש ללכת בדרכי אברהם אביו. יצחק הולך בדרכי המסורת שקיבל מאביו. וכך התורה מספרת שכשהיה רעב בארץ יצחק רצה ללכת בדרכי אברהם אביו ולרדת למצרים. אך הקב"ה נגלה אליו ואמר לו (כך מופיע ברש"י) שלו אסור לצאת מהארץ מכיוון שהוא עולה תמימה. וכך הסביר הרב שכטר, ישנם הרבה אנשים שחושבים שהם עושים בדיוק כפי שאבא שלהם עשה, ושהם ממשיכים במסורת, אך טח מראות עיניהם שהמציאות השתנתה לחלוטין, ולנוכח שינוי המציאות זה יהיה לא נכון להעתיק את מעשי אבותיהם.

הרב שכטר ניצל את ההזדמנות ודבר על פולמוס בנושא מציצה בפה הנחשב היום לנושא חם בארה"ב. אי אפשר להכחיש שאבותינו עשו מציצה בפה בשעת ברית המילה. הם עשו זאת כי הרפואה בתקופת חז"ל קבעה שזו הדרך הבריאה ביותר לעשות את פעולת המילה. אבותינו הקשיבו לרופאים בימיהם. זו המסורת שעלינו להמשיך – להקשיב לרופאים בימינו ולעשות את ברית המילה כפי שמורה הרפואה המודרנית. אין שום טעם או הגיון להמשיך ולבצע את אותם הפעולות הרוטיניות שבצעו בדורות הקודמים, אם כיום המציאות השתנתה לחלוטין.

עד כאן דבריו של הרב שכטר.

סיימתי השבוע לקרוא את ספרם של הרב אברהם וסרמן ור' איתם הנקין "להכות שורש – הראי"ה קוק והקרן הקיימת לישראל" (עוד על הספר בעז"ה בפוסט נפרד). למי שלא מכיר, הרב וסרמן הינו זקן ויושב בישיבה ר"מ בישיבת רמת-גן ורב קהילה בגבעתיים, איתם הנקין הינו אברך צעיר וחוקר תורני שמאמריו הרבים מעטרים את מיטב כתבי העת התורניים בשנים האחרונות. בניגוד לרוב הספרים המתפרסמים כיום על הרב קוק, לא מדובר בספר הגות ומחשבה, אלא בספר המתאר את רבנותו של הרב קוק, לפחות במישור יחסיו כרב ראשי עם הקק"ל. גליתי בספר מספר דברים שהדהימו אותי. אני מסתכן לומר שאם רב בימינו היה נוהג כיום כפי שנהג בשעתו הרב קוק, הוא היה נחשב להזוי.

ניתן מספר דוגמאות מתוך הספר:
- הרב קוק פנה להנהלת הקק"ל בדרישה כי יאיימו בפיטורין ולאחר מכן גם יפטרו עובדים המשתתפים במשחקי כדורגל המתקיימים בשבת.
- במכתב לאנשי עין חרוד בו התקיים חילול שבת בפרהסיא הוא כינה את יישובם "עיר הנדחת".
- כלפי אנשי "השומר הצעיר" שסירבו לקבל ממנו מצות לפסח הוא מתבטא כי הם: "יבסקציא" ו"תרבות נחשים צפעונים".

הרב קוק תמך ועודד את מה שמכונה היום "כפיה דתית" בכל הקשור לשמירת שבת, לפחות בכל הנוגע לרשות הרבים.

כיום, אנו עומדים בתקופת בחירות. נסתכל מסביבנו ונגלה שאין אף נציג דתי המרים את דגל החקיקה הדתית, בדרכו של הרב קוק. לפני שלושים שנה הרב אברהם שרמן פרסם מאמר בתחומין (ח"ה וראו גם מאמר בח"א) הקובע כי ישנה חובה הלכתית על כל חבר כנסת שומר מצוות לפעול למען חקיקה דתית. אינני יודע אם היום הוא היה מפרסם את אותו המאמר, אבל אני חושב שכולנו יכולים לקבוע שכבר מספר קדנציות שאין כמעט אף חבר כנסת דתי או חרדי שרואה בחקיקה הדתית את שאיפת דרכו הפוליטית.

לאור זאת, נדמה לי שיש לשאול, האם זנחנו את דרכו של הרב קוק?

התשובה לשאלה זו לענ"ד היא שקשה לומר כיצד הרב קוק היה מתייחס למציאות שאנחנו נתקלים בה היום. האם הרב קוק, שהיה חי בשנת תשע"ג, היה מסיק מסקנות מהצלחותיו או אי הצלחותיו של הרב קוק שחי לפני קום המדינה ומשנה את דרכו? או שמא גם כיום הוא היה מתנהג ומתבטא בדיוק באותו אופן? אתם יכולים לבחור בעצמכם את התשובה הנראית לכם על שאלה זו. אני אסתפק באמירה שאין זה מספיק לנפנף ב"כך עשה הרב קוק" על מנת לקבוע כיצד יש לנהוג כיום.

יש רבנים בירושלים

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

ישנו סיפור ששמעתי פעם על אחד מגדולי האחרונים, כמדומני שהוא סופר על הנודע ביהודה או על החתם סופר. אותו גדול הסביר שהסיבה שהתורה פרטה את כל הסבל הרב שמשה רבינו סבל מהעם במדבר הינו כדי שהרבנים יידעו שהעם מאז זמנו של משה לא השתנה הרבה. אך יש בזה גם צד שני, אם העם לא השתנה מאז זמנו של משה, אנו מוכרחים לומר שגם הרבנים לא השתנו יותר מדי מאז זמנו של משה, שאם לא כן העם לא היה מוכן לקבל אותם כרבנים...

בימים האחרונים אנחנו עדים מעל גבי כיפה להתקפות מצד הרב ברוך אפרתי על רבני הדור שלנו. זה התחיל לפני מספר ימים כאשר, הרב ברוך אפרתי החליט למנות ברבים שלושה חטאים שיש לדעתו בקרב הרבנות הציונית:

א. שנאה יוקדת כלפי חרדים.

ב. מתן תשובות הלכתיות באופן לא תורני השם את המוסר לפני ההלכה.

ג. מיעוט העיסוק בגמרא בעיון רציני.

דבריו הצליחו להוציא אותי משלוותי. לא כי אין בי את החטאים שהוא מונה, אלא מפני שאצל רוב הרבנים שאני מכיר (ואני מכיר) אין אפילו אחד מהחטאים הללו.

גם לא הבנתי מיהם "הרבנים" שאת חטאיהם החליט הרב אפרתי לחשוף. "רבנים" זה שם כולל למקצועות הבאים: רבני ערים, רבני שכונות, רבני קהילות, ר"מים בישיבות גבוהות, ר"מים בישיבות תיכוניות, ראשי אולפנה, חוקרים במכוני מחקר תורניים, דיינים בבתי דין לממונות, דיינים בבתי דין של המדינה, מומחי כשרות, ראשי מדרשות ומכללות, ראשי כוללים, ועוד ועוד. האם כל אלו חוטאים, לדעת הרב אפרתי, בשלושת החטאים?

יתרה מזאת, יש להוסיף ולשאול: גם אם נניח שחטאים אלו אכן קיימים, מי התיר לרב אפרתי לפרסם אותם ברבים? (עי' חפץ-חיים הל' לשון הרע כלל א,ה וכלל ד,ט וכלל ה,ד)

אמש, הבהיר הרב אפרתי (לאחר שקרא טיוטה של המאמר המופיע לפניכם) שתלונותיו אינם כנגד כלל רבני הציונות הדתית, ואפילו לא רובם, אלא רק נגד מספר כוכבים, שחטאיהם אינם מסתכמים רק בשלושה המנויים לעיל אלא מגיעים עד לדיוטה התחתונה של "עגיבה על אופניים עם חיוך שובב". אין לי רצון להתייחס לדבריו האחרונים, גם מכיוון שבמיעוט שכלי לא הבנתי איך הם מתקשרים לדבריו הראשונים, וגם כי אין דרכי להתייחס לפרצי זעם. ייתכן והדברים הבאים שאכתוב ידועים היטב לרב אפרתי, ואני מאמין שאכן כך, אך מעיון בטוקבקים על דבריו נראה שהרבה אנשים ימצאו בהם חידוש.

בשבת בצהריים, בזמן המוקדש ללימוד עצמי, ניגשתי לספרייה התורנית הזמינה לי ולגמרי במקרה הוצאתי ממנו שני ספרים שנזקקתי להם: גמרא הלכה ברורה, וכרך ל"ב של תחומין. מי שחושב שאין כיום בקרב הרבנות הציונית-דתית לימוד בעיון ושתשובות הלכתיות ניתנות באופן לא תורני, כנראה לא מכיר את שני המפעלים הללו.

גמרא הלכה ברורה מביא סיכומים של סוגיות הש"ס. סיכומים אלו מכילים חומר רב ומסכמים את דעות הראשונים והאחרונים על הסוגיא. ספרים אלו יצאו מבית מדרש ציוני-דתי למהדרין וכותבים אותם רבנים ציונים-דתיים. רבנים אלו אכן עוסקים בגמרא בעיון רציני. לא נסתפק בזה, בכל זאת זה לא ה"עיון הקלאסי", אלא לימוד אליבא דהלכתא, אני מזמין כל אחד שחושב שה"חטאים" דלעיל רווחים במחוזותינו, לעקוב אחר מדור "נתקבלו במערכת" של כתב העת התורני "המעיין" ולראות שבכל גליון יש סקירה של לפחות ספר אחד העוסק בלימוד סוגיות גמרא בעיון. כך לדוגמא, בגליון האחרון נסקר הספר "תלמוד ירושלמי, מסכת פסחים רינת שושנים" (כמובן, יש גם ספרים שנדפסים שראוי להם שלא באו לעולם, אך מדוע להסתכל על חצי הכוס הריקה?).

כרכי המאמרים של תחומין עוסקים בסוגיות הלכתיות מודרניות ורלונטיות במגוון רחב של תחומים. כותבי המאמרים הינם תלמידי חכמים ציונים-דתיים (ברובם), צעירים ומבוגרים. אני לא ראיתי שם עיסוק הלכתי באופן לא-תורני השם את המוסר לפני ההלכה. כן ראיתי שם התמודדות כנה ואמיתית עם מקורות ההלכה לנוכח המציאות המשתנה מול עינינו. גם כאן, תחומין בודאי איננו יוצא דופן, די אם נזכיר את סדרת הספרים "חבל נחלתו", המאמרים ההלכתיים המתפרסמים בכתבי העת המעייןואמונת-עתיך, ועוד ועוד.

אינני בוחן כליות ולב, כך שבניגוד לרב אפרתי אינני יכול לומר אם הרבנים שאני מכיר שונאים חרדים, אך ההתרשמות שלי היא שאין שנאה. יש מחלוקת סביב הרבה נושאים, ואפילו מחלוקת עזה, אבל שנאה אין.

ומה בכל זאת הם חטאי הרבנים? יש אכן רבנים שחוטאים בחטאים שמנה הרב אפרתי, יש גם רבנים שחוטאים בלשון הרע, יש רבנים שנכשלים בעבירות שבממון, ויש אחרים שמזלזלים ברמת המשכל של הציבור הרחב. לצערנו, יש גם רבנים שנכשלו באיסורי עריות. אני מקווה שכל אחד יודע שרב אינו חסין מעבירות ומחטאים. ועם זאת, ישנם גם רבנים הדומים למלאכי אלוקים.

בשנה וחצי האחרונות אני שותף בפורום רבנים אינטרנטי. בפורום חברים מאות רבנים, מכל קצות הארץ (וגם כמה מחוץ לארץ), רבנים העוסקים בכל מגוון המקצועות הרבניים שפרטתי לעיל. אני יכול לומר בבטחה: יש תלמידי חכמים בישראל. ישנם רבנים הבקיאים, לא בשלושה סדרים, אלא בששה סדרים – מזרעים ועד טהרות, יש רבנים הבקיאים בספרים שאני מעולם לא שמעתי עליהם, יש רבנים השולטים שליטה ללא מצרים בעיון הבריסקאי, יש רבנים הממשיכים את דרכי העיון שהיו מקובלים בקהילות הספרדים, יש רבנים היודעים לתת נקודת מבט תורנית מחודשת בכל נושא שמתעורר, יש רבנים המצטיינים במידות תרומיות, רבנים אלו אינם מיעוט שאינו ניכר, הם אינם רק זקני הדור, הם באים מבתי מדרש שונים ומגוונים. הצד השווה שבהם הוא שהם רבנים ציונים-דתיים (הגם שישנם בפורום רבנים ותלמידי חכמים גם מהמגזר החרדי).

מעבר לכך שלמדתי להיווכח שיש בינינו רבנים תלמידי חכמים גדולים מסוגים ורקעים שונים, למדתי שניתן לקיים דו-שיח בין רבנים שמתלבשים וחושבים אחרת. למדתי שמשיח זה כל הצדדים יוצאים מורווחים, ומצליח ללמוד ולהפנים מה מפריע לצד שכנגד. למדתי ששינויים יתרחשו כנראה רק מתוך דיאלוג המכיר איש בגדולתו של חבירו, ומתוך כך גם מסוגל למקד את ביקורתו לנקודות הרלוונטיות, ולא מתוך פרצי זעם, החרמות ופשקווילים. לדעתי, מי שבאמת רוצה לחולל שינוי לא יעדיף להטיח האשמות כנגד כל מי שחושב או מתבטא מעט שונה ממנו, אלא ינצל את האפשרות לנסות ולהיכנס עמם לדיאלוג.

עבודת התפילה

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

לאחרונה הזדמן לי להשתתף באיזה דיון אינטרנטי שעסק בתפילה ובקשר שלנו לתפילה. בין הנושאים שעלו בדיון היו: האם אנחנו רואים בתפילה כורח או צורך? במילים אחרות, האם אנחנו מתייחסים לתפילה כאל זכות ואפשרות שניתן לנו לפנות לריבונו של עולם, או שאנחנו מתייחסים לזה כאל מטלה שעלינו לבצע כחלק מהיותנו מחויבים בעול מצוות?

הדברים התקשרו לי גם בעיתוי וגם במהות לחוויה שעברתי בהושענא רבה האחרון. אחרי שנים רבות שהתפללתי בהושענא רבה במניין ותיקין קבוע, השנה, מסיבות שונות, לא התאפשר לי להגיע לאותו מניין ולכן חיפשתי באזור מגורי מניין ותיקין שאוכל להתפלל בו. בררתי ומצאתי בית כנסת שבו יש מניין ותיקין בהושענא רבה והתייצבתי בשעה היעודה לתפילה. לפני התיבה עבר רב בית הכנסת שהיה ער ולימד תורה כל הלילה שלפני. כשהגיעו בתפילה להושענות הרב-החזן הפסיק וביקש מהקהל לעשות את ההקפות בזריזות כדי לא לעכב אחד את השני. ואז הוא התחיל בהושענות בקצב כזה שלא רק שלא הספקתי לומר אתו את ההושענות, אפילו לא הצלחתי לעקוב אחריו! שאלתי את עצמי מה היתרון לקום או להשאר ער לתפילה כותיקין אם אותה תפילה דומה עליך כמשוי? האם לא עדיף לישון כמו בן אדם ולהתפלל בנחת וברוגע ביום הגורלי של הושענא רבה?!

אם מסתכלים על התפילה כמטלה שאנחנו מוכרחים לבצע, אז אכן יש טעם לבצע את זה כזריזים המקדימים למצוות באשמורת הבוקר של הושענא רבה. אך אם התפילה בכלל, ותפילת הושענא רבה בפרט, היא אפשרות שנתנה לנו לבקש ולהעתיר עבור הדברים החשובים לנו, איזה הגיון יש בזה שמבצעים אותה רק כדי לסמן ווי?

הנה ציטוט קטן מתוך אחד הדברים שנאמרו באותו דיון:

"כדאי לעיתים להשוות את התפילה שלנו לפגישה עם מנהל, מפקד או ראיון עבודה. איך בוררים את המילים? איך מסדרים את ההופעה? איך מנסים להתרכז? מכאן ההשלכה לנושא התפילה היא קלה ביותר וכל אחד מבין שלפחות כך צריך להתייחס לתפילה...
עיצות אלו הן לא ל"צדיקים" הן למתפלל הפשוט, שרוצים באמת להרגיש חוויה משמעותית בתפילה".

[הדברים התקשרו לי גם עם שני מאמרים קצרים שקראתי באותו זמן: של הרב דוב זינגר בנושא "חבר אני לכל אשר יראוך" ושל הרב יואל בן-נון בנושא "לית אתר פנוי מיניה". אני ממליץ עליהם מאד].

בשבת שלפני ז' במרחשוון, מחוזק ומושפע מהדברים שנאמרו באותו דיון, בקשתי לשתף את חברי קהילתי בתובנות שלי. הזכרתי את העובדה שאנו מתחילים לבקש על הגשמים ואת ההלכה האומרת כי בקשה זו מעכבת ואדם ששכח לשאול גשמים צריך לחזור ולהתפלל שנית. הסברתי שמשמעות ההלכה אינה שאדם ששכח לשאול גשמים צריך להכות עצמו על קדקודו ולומר: 'אוף! אני חייב להתפלל שוב שמונה עשרה'. אלא, שאדם שלא שאל גשמים צריך להכיר בכך שיש פגם מהותי בתפילה שלו – הוא עומד בחודשי החורף הארץ-ישראליים והוא אינו מבין וקולט שעליו להתפלל שירדו גשמי ברכה. או בלשון אחרת: העולם יכול כנראה להסתדר גם בלי שהוא יתפלל שוב ויבקש על הגשמים, אך איך הוא יסתדר בעולם שלא מבקשים בו על הגשמים?

אני מודה שלמרות שדברים אלו נראים פשוטים ומובנים לכל מי שלמד או קרא קצת בעניין התפילה, אך אותו דיון שנערך בקרב חברים המעריכים זה את זה ומחפשים להבנות זה מזה הבהיר לי את הדברים יותר מאי פעם. אני מקווה שאצליח גם להעביר הלאה את המסרים הללו שקלטתי.

שמחת תורה – לאן?

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

לפני שנכנס לשגרה האפרורית של "אחרי החגים", כדאי להתעכב עוד טיפה ולחשוב על החג שזה עתה עברנו – שמחת תורה. לענ"ד אין אדם בקהילה הדתית שאינו פטור מלשאול את השאלות הללו, ובודאי שרבני קהילות רבים טרודים בהם מדי שנה. אתם מוזמנים להתבצר עוד רגע בתקופת חגי תשרי ולעשות מעט חשבון נפש על אופי חג שמחת תורה אצלכם ובקהילתכם.

- בראש ובראשונה, האם שמחת תורה בקהילתכם זה חג של התעלות או חג של הוללות? האם יש הרגשה של שמחה במהלך החג, או הרגשה של פריצת גבולות ו"הכל הולך היום"?

- נשים. נדמה שלא צריך להגיד יותר, אך ננסח זאת כך: האם שמחת תורה זה שמחה רק לגברים או שגם הנשים אמורות לשמוח? מה קורה בפועל? האם הנשים בקהילה בכלל מרגישות חלק מהשמחה?

- האם חברי הקהילה משתתפים בשמחה? האם רבים מהם מעדיפים לבלות את זמנם מחוץ למקום תפילתם הקבוע במניינים מהירים וכד'? האם יש דרך בו כל חברי הקהילה, או לפחות רובם המוחלט, יוכלו להתפלל יחד ולשמוח יחד בשמחת התורה? ואם הרבה מהחברים מתפללים במניינים המהירים, האם ילדיהם מתפללים אתם, או שילדיהם מוותרים ביום זה על התפילה בציבור לטובת התפילה המהירה של אביהם?

- בכל קהילה ישנם אנשים שלא אוהבים לשיר או לרקוד, אך אם המצב הוא שרוב החברים אינם רוקדים כנראה שאופי החגיגה אינו מתאים לקהילה. האם זה המצב אצלכם? אם כן, מה אתם עושים בנידון?

- כיצד קובעים מיהם החתנים? האם המנגנון שקובע מוריד את המתחים לקראת הבחירה המכרעת, או דווקא מעלה את המתחים?

בקהילה שלי בשנים האחרונות מוכרים את הזכות להיות חתן במכירה פומבית. מצד אחד זה חוסך דיונים והחלטות את מי ראוי לכבד, אך מאידך לא פעם אותו אדם קונה את הכיבוד שנה אחרי שנה.

- כמה מחברי הקהילה רואים בעלייה לתורה בשמחת תורה זכות וכמה מהם רואים בזה טורח שהיו מעדיפים לותר עליו? רובנו נוהגים לתרום כסף כשאנחנו מקבלים עליה – כמה מהעולים אצלכם בקהילה תרמו כסף על העליה? זה יכול להיות מדד טוב.

לא אשכח ששנה אחת נכנס אדם לבית הכנסת שלי שמעולם לא ראיתיו קודם לכן ולא היה נראה שהוא רגיל להכנס לבתי כנסת. כשכולו נרגש הוא אמר לי: "מישהו אמר לי שאם אבוא היום לבית הכנסת יתנו לי עליה – אז באתי".

- כמה מחברי הקהילה אינם "שורדים" עד סוף התפילה ביום הזה?

במקומות שונים ניסו לתת תשובות שונות לשאלות שהעליתי כאן (ראו כאן לדוגמא). סביר להניח שאין פתרונות קסם ושמה שמתאים במקום אחד איננו מתאים לקהילה אחרת. אתם מוזמנים לעשות את חשבון הנפש עבור קהילתכם. אם יש לכם רב קהילה, תהיו בטוחים שהוא כבר חושב על שאלות אלו ואחרות הרבה זמן.

הרבי מקוצק היה אומר שיום זה לא נקרא "שמחה בתורה", הוא נקרא "שמחת תורה". לומר לך שלא מספיק שישראל ישמחו בתורה, צריך גם שהתורה תשמח בהם.

הרב מליובביץ' אמר בשם חותנו הרבי הריי"ץ שלמעשה התורה רוצה לרקוד בעצמה, אלא שאין לה רגליים. ולכן היא "נאלצת" להשתמש בנו בתור רגליים.

גמר חסימה טובה

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

לפני שנה, בחודש אלול התשע"א, קבלתי החלטה להציף בקהילתי נושא שבער בליבי. הקדשתי מספר שיחות במהלך שבתות חודש אלול להצגת המחלוקות והדעות השונות ביחס לחתימה על כרטיס אדי לתרומת איברים. הסברתי באריכות מדוע לדעתי יש לכל אחד לחתום על כרטיס אדי. קראתי לכל הציבור לגבש דעה בנושא לחיוב או לשלילה ולא לשבת על הגדר. בנוסף, הצבתי בערב ראש השנה בבית הכנסת דוכן לחתימה על כרטיס אדי כדי שמי שהגיע למסקנה לחתום על הכרטיס יוכל לעשות זאת בלי השהייה.

לאחר מעשה ניסיתי לערוך לעצמי דין וחשבון והגעתי למסקנה שמבחינתי המבצע עבר בהצלחה מרובה והגעתי לתוצאות שהצבתי לעצמי. כחלק מאותו דין וחשבון, הסקתי שניתן בחודש אלול להניע תהליכים שהרבה יותר קשה להניע אותם בזמן אחר בשנה.

השנה, כשהתקרב חודש אלול, היה לי ברור שגם השנה עלי לנצל את חודש הסליחות כדי להניע תהליך חיובי בקהילה. בשנה האחרונה הזדמן לי לשמוע את הרב יעקב אריאל מדבר לפני קבוצה של רבנים. הרב אריאל הזכיר בדבריו שאת אחת השיחות החשובות של השנה, אם אני זוכר נכון, השיחה שלפני נעילה, הוא מקדיש לנושא של סינון אינטרנט. הדברים עשו עלי רושם עז בזמנו, אך לא עשיתי אתם כלום. כשהתחלתי לחשוב על מה עלי לשים דגש השנה, דבריו של הרב אריאל חזרו אלי.

הדברים גם התחברו לי עם ההתעוררות שחלה בשנה האחרונה בקהילה החרדית בארה"ב בכל הקשור לאינטרנט. היהודים שם כבר הכירו בכך שהאינטרנט לא יעלם מחיינו גם אם יפרסמו פשקווילים ש"אינטרנט=סרטן", ושכל מיני פתרונות הזויים כמו "אינטרנט חרדי" לא באמת יעבדו. בחודשים האחרונים נעשות פעולות רבות כדי להטמיע את הצורך בתוכנת סינון ובעוד אמצעי הגנה אפקטיביים.

וכך מצאתי את עצמי עומד מול קהילתי ומדבר על הצורך לנקוט באמצעי זהירות לנוכח הרשת שחדר זה לא מכבר לחיינו ולחיי ילדינו. בפרשת "כי תצא" דברתי אודות המצוה של "ולא תשים דמים בביתך", והזכרתי כמובן את הגמרא בברכות לב ע"א המדבר אודות "אדם אחד שהיה לו בן. הרחיצו וסכו והאכילו והשקהו ותלה לו כיס על צוארו והושיבו על פתח של זונות. מה יעשה הבן שלא יחטא?". בפרשת "כי תבוא" דברתי על כך שהאנושות יודעת לאמץ טכנולוגיות חדשות הרבה פעמים לפני שהיא מיישמת אמצעי זהירות לנוכח אותם טכנולוגיות חדישות (חידה לקוראים: איך זה מתקשר לפרשת השבוע). כך לדוגמא בחגורות הבטיחות של הרכב, ובפקק הפחת של החשמל בביתנו.

אני מקווה שביום מן הימים המחוקק ידרוש מספקיות האינטרנט לסנן אתרים מסוימים כל עוד הלקוח לא ביקש גישה אליהם. כיום זה מביך להיזכר בתקופה בה מכרו עיתונים יומיים עם פרסומות לזנות בעמודיהם האחוריים, וכשהמחוקק קם ואסר על כך, נשמעו הרבה קולות שהתנגדו לחקיקה מטעמים של חופש הפרט וחופש העיסוק ועוד כמה חופשים. אני סבור שלאחר שהמחוקק יסתום לפחות חלקית את פרצת הרשת, גם כן נביט אחורה מתוך בושה.

אך עד שהמחוקק יתעורר הברירה בידינו: האם היינו נוסעים במכוניות ללא חגורת בטיחות, אם המחוקק לא היה מחייב זאת? האם היינו נמנעים מלהתקין פקק ברשת החשמל הביתית, אם זה לא היה תקן מחייב? כשם שאנחנו יודעים להיזהר מסכנות אחרות שטכנולוגיה מתקדמת מביאה לתוך ביתנו, כך עלינו לנקוט בצעדי זהירות גם מפני הסכנות שהאינטרנט מביא אלינו.

את כל זה ויותר אמרתי בפני קהילתי בשבתות האחרונים (ציטטתי גם מהמאמר המצוין הזה).

אסיים ברגע של נחת: השבוע ניגש אלי אחד המתפללים ואמר לי: "דע לך, שנים שהתלבטתי בקשר לחתימה על כרטיס אדי. בשנה שעברה, לאחר שדברת על החשיבות שבדבר, חתמתי על הכרטיס. השבוע עשיתי חסימה לאינטרנט שבביתי".

זאת השאלה

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

הסתיימה תפילת ליל שבת בבית הכנסת, איחלתי לילדי שישבו לידי "שבת שלום", ונגשתי לברך את המתפללים בבית הכנסת ב"שבת שלום". בדרכי נגשתי אל קבוצה של חברים שעמדו ושוחחו ואמרתי "שבת שלום" לכל אחד, ואז אחד מהם התקרב אלי קצת יותר ובעודו לוקח אותי קצת הצידה אומר לי "באמת, אני צריך לשאול אותך משהו".

כל רב מכיר את "שאלות השביל". אלו שאלות שהרב נשאל בשביל המוביל אל בית הכנסת, בין אם בדרך להיכנס לבית הכנסת ובין אם זה בדרך החוצה מבית הכנסת. יש, ושאלות אלו הינן שאלות פשוטות, גם בעיני השואל וגם בעיני הנשאל, שהשואל שאל אותם רק בגלל שבמקרה הוא נתקל ברב, אם הוא לא היה נתקל ברב הוא היה ממתין להזדמנות אחרת. קטגוריה אחרת הן שאלות השביל הנשאלות ע"י מי שהמתין על השביל במיוחד לבואו או לצאתו של הרב. שאלות אלו הן בעלי חשיבות עצומה לשואל, פעמים שהן שאלות סבוכות גם לרב ופעמים שהן שאלות פשוטות שהשואל פשוט לא ידע את התשובות עליהן.

כשפניתי אל חברי לומר "שבת שלום", והוא אמר לי "באמת, אני צריך לשאול אותך משהו", צפיתי ל"שאלת שביל" מהסוג הראשון. הוא הרי לא ניגש אלי, אני נגשתי אליו והוא כלל לא היה נראה מוטרד משאלתו. כמה שטעיתי.

שאלתו היתה על מקרה שכמוהו נידון בשו"תים החשובים ביותר של הדור האחרון. כמובן, שהמקרה שלו היה שונה בדיוק בפרט אחד או שניים מאותן שאלות בשו"תים. וכמובן, הוא צריך את התשובה כמה שעות אחרי צאת שבת. כמעט נפלתי מהרגליים כששמעתי את השאלה. "כזה שאלה אתה שואל בליל שבת, כשאין לי גישה למאגרי הספרים במחשב?", "מה חכית עד הרגע האחרון, זה הרי לא מצב שלא יכולת לצפות אותו מראש?".

"יש לי כמה כיוונים, אבל אני צריך לחשוב על זה", עניתי לו, אחרי שהתגברתי על השוק הראשוני שלי, והלכתי הביתה מהורהר.

סיימנו את סעודת השבת והשכבנו את הילדים לישון, והתחלתי לשלוף מהספרייה בביתי כל ספר שיכול לעזור לי להגיע להבנה של הסוגיא הנידונה. פתחתי אחד אחרי השני, ספרי אלו הפנו אותי לספרים נוספים שאת חלקם אני מחזיק בספרייתי, גם אותם שלפתי החוצה ופרשתי לפני.

השעה היתה כבר מאוחרת, וכמי שיודע שאיננו מצליח לתפקד היטב בשעות מאוחרות, הכנסתי סימניות לספרים שנראו לי עדיין רלוונטים לנידון, ואת שאר הספרים סגרתי והשבתי למקום ושמתי פעמי למיטתי.

בעודי שוכב על מיטתי הרהרתי באפשרויות השונות שעמדו בפני להשיב על השאלה. ממש לא הייתי רגוע ומוכן לשינה אז חזרתי בזכרוני על המקורות העיקריים שהגעתי אליהם ונסיתי לעשות לעצמי סדר בדברים.

בבוקר הגעתי לבית הכנסת וסקרתי את ספריית בית הכנסת לראות אם יש שם איזה ספר שאין לי בבית ושיכול לסייע לי. פה ושם מצאתי עוד זיק של רעיון.

קצת יותר מאוחר מצאתי את אחד מחברי, אחד מרבני הקהילות בשכונה, ופרסתי לפניו את השיקולים השונים העומדים בפני. הוא סתר חלק מהם, עזר לבנות אחרים. יצאתי ממנו וחזרתי להתכנס לתוך עצמי ולסדר את הדברים בראשי.

בהמשך היום תפסתי את חברי השואל. הסברתי לו שיש בפניו שתי אפשרויות. עברתי על כל אחת מהאפשרויות והסברתי את הבעייתיות שיש בה ובסוף הסברתי מדוע לדעתי אחת האפשרויות עדיפה על חברתה. אך סייגתי את דברי ואמרתי שייתכן ויש עוד אפשרות אחת, אך לצורך זה עלי לפתוח מחשב ואוכל לעשות זאת רק במוצאי שבת, ואינני יודע אם אצליח להחזיר לו תשובה בזמן.

מוצאי שבת. סיימתי ערבית וקינות והגעתי הביתה אחרי עשר בלילה. הדבר האחרון שחשבתי שאעשה בליל תשעה באב זה לפתוח מחשב, אך השנה זה בדיוק מה שעשיתי. מצאתי אחרי זמן קצר תשובה עם אותה אפשרות שלישית שחשבתי שקיימת, אך שוב מצאתי שפרט אחד או שניים שונים במקרה שלי. השעה היתה כבר אחרי עשר וחצי ובכל זאת נסיתי להתקשר לרב מחבר התשובה, אך הוא לא היה זמין. התקשרתי לתלמיד חכם, רב חשוב בירושלים, התנצלתי על הטרדה והשעה ופרסתי את השאלה והאפשרויות השונות שנראו לי. הרב המדובר, שאני מעריך כתלמיד חכם מהשורה הראשונה, אמר לי: אני צריך לעיין בסוגיא, אינני יכול לענות ככה, אחזור אליך. אחרי חצי שעה, קצת אחרי אחד עשרה בלילה, הוא חזר אלי עם תשובה מסודרת עם מקורות מסודרים.

נשמתי לרווחה שלא טעיתי בדבר הלכה, והתפניתי להכין את השיעור לתשעה באב בבוקר.

רבנים, מלחמות ותנ"ך

למי מכם שנמאס לחלוטין מהנושא הזה - אשתדל בהמשך השבוע לגוון קצת יותר

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

בשבועות האחרונים נחשפנו כולנו לפולמוס חדש בנוגע לתוכנית הלימודים בתנ"ך בחינוך הממלכתי-דתי. מכיוון שהטור הזה עוסק ברבנים וברבנות, ומכיוון שהפולמוס החדש מובל על ידי רבנים שונים, אני מבקש להעלות מספר שאלות בנוגע לתכני הפולמוס.
1. התורה לימדה: "שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק" – צריך לשמוע את שני הצדדים. כמה מבין הרבנים שהוציאו הודעות גינוי נלהבות, אכן שמעו את הצד שכנגד? ניחא, אם הרבנים היו מגיעים לחומרים ה"מרשיעים" בעצמם וזועקים על כך. אך כשנוצר הרושם שמאן דהוא הנגיש בפניהם את החומרים, וברור שאותו מאן דהוא מובל על ידי אינטרסים, בין אם אלה נגיעות אישיות למיניהן, ובין אם זו נגיעה אידיאולוגית, כיצד אפשר לחרוץ את הדין מבלי לשמוע איזה שהוא גורם מהצד השני?
2. המצב כיום הוא, שיש רבנים גדולים התומכים בתוכנית החדשה ואף היו בין המתווים שלה, ויש רבנים גדולים המתנגדים נחרצות לתוכנית החדשה. מה אמור לעשות היהודי הפשוט, איזה משה זוכמיר, שקורא על הפולמוס בעלוני השבת או באתר 'כיפה'? האם מצפים ממנו להוציא את הדוסומטר שלו ולראות למי מהרבנים יש זקן גדול יותר? לבדוק מי מהם מקפיד ללכת עם גרביים גם במקלחת? איזה כלים יש בידי אותו בעל-בית כדי לחוות דעה על המתרחש בפולמוס הזה?
האם מצפים ממנו להשוות בין הסופרלטיבים המשמשים את הכותבים השונים? לדוגמא, אם צד אחד כותב "הזדעזענו זעזוע עמוק", אז נקבע שהם מנצחים, עד שהצד השני לא יכתוב סופרלטיב גדול יותר, לדוגמא "עלז ושמח לבנו מאד". אני מניח שלכולנו ברור שלא זו הדרך. אז מה בדיוק אמור לעשות אותו משה זוכמיר עם הפולמוס הזה? כיצד עליו להחליט עם מי הצדק?
3. בעוד כשבוע נוכל לשמוע את כל הרבנים שהתבטאו בפולמוס הזה מוסרים שיעורים על אותו "ההוא גברא" שלא הסכים שבר-קמצא ישהה במסיבתו. מן הסתם, באותו שיעור יצטטו גם מדברי הרב זצ"ל על כך שבית המקדש יבנה באהבת חינם.
יהיו שיאמרו, שאין קשר בין הדברים, הרי אפשר גם לאהוב מישהו וגם לחלוק עליו. זה בודאי נכון, אך בפולמוס הנוכחי, כשרבנים מכונים ע"י חבריהם בשמות גנאי וסימן שאלה מוצב על יראת השמים שלהם, אנחנו הרבה יותר קרובים לקמצא ובר-קמצא מאשר למחלוקת בית הלל ובית שמאי.
4. חלק ניכר מהרבנים שפטו את התוכנית החדשה על פי מאמרים שעלו באתר אינטרנט שבו יש מאמרי העשרה למורים. ספר, כידוע לכולנו, לא שופטים על פי הכריכה שלו, האם זה הגיוני לשפוט תוכנית לימודים על פי מאמרים באתר אינטרנט עם חומרי העשרה המיועדים למורים?
הגדילו לעשות חלק מהרבנים כשכתבו: "אמנם הרבה חומרים נמחקו מהאתר, אבל הבאת חומרים פסולים כאלה מעידה על הכוונות האמתיות של מחברי התכנית". ילמדונו רבותינו, זאת – מניין לכם?
5. צריך לשים את הדברים על השולחן. מושא המתקפה איננה רק המפמ"רית החדשה, אלא רבנים מסוימים ששיטתם בלימוד תנ"ך אינה עריבה לחיכם של רבנים אחרים. רק כך ניתן להסביר את המתקפה על מאמרים באתר ברשת דווקא ולא על התוכנית עצמה. רק כך ניתן להסביר את פרסום מכתבו של הרב צפניה דרורי התוקף מאמרים של הרב יעקב מדן, אחד מתומכי וממתווי התוכנית החדשה, ושל הרב אלחנן סמט.
אך מה בעצם רוצים התוקפים לומר? האם לדעתם יש איסור ללמוד בישיבות בהם מלמדים הרב מדן והרב סמט, ביניהם חלק מהישיבות הגדולות במגזר? האם ספריו של הרב סמט, שבעה כרכים של עיונים, פסולים לבוא בקהל ארון הספרים היהודי והישיבתי, לדעתם? אם כבר פתחנו את הנושא של לימוד התנ"ך, מדוע שהמתנגדים לדרך לא יאמרו בדיוק למה הם מתנגדים? האם אפשר, לדוגמא, לשבת בכינוס אחדות של רבני הציונות הדתית ולרקוד באותו מעגל עם ראשי ישיבת הר-עציון, שהרב מדן הוא אחד מהם ושמכללת הרצוג חוסה בצילה?
6. כאמור, אין לי ספק שהיעד המרכזי להתקפה הנוכחית הם רבנים חשובים. עם זאת, עשרות מורים ומורות ישבו וכתבו תוכנית ללימוד תנ"ך. הם עשו זאת מתוך אהבת תורה, ורצון להאהיבה על התלמידים.
הייתכן וכל כך הרבה מורים ומורות לתנ"ך הינם כופרים חסרי דעת וחסרי יראת אלקים ואנחנו אפילו לא ידענו על כך עד עתה? אפילו אם נאמר שנעשו טעויות, האם כך רבנים שהם ממנהיגי הציבור שלנו מתייחסים לציבור שלהם? זו הדרך לתקן טעויות? להאשים כל כך הרבה נשים ואנשים יראי שמיים בכפירה?
7. לסיום אני רק רוצה להבהיר, שאם מישהו מגיע למסקנה מתוך דברי שמי מהרבנים טעה בהצטרפותו למתקפה על התוכנית החדשה, אין זה נכון. כמו שגיבורי התנ"ך מעולם לא טעו, כך גם הרבנים לא טועים.
בבניין ירושלים ננוחם ולא יתקיים בנו עוד "בכל רחובות מספד ובכל חוצות יאמרו הו הו" (עמוס ה').

שינויי מסורה בקהילה

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.


בספרו המעולה על תולדותיו ברבנות, "ציוני דרך", מספר הרב שלמה ריסקין שבשנת תשל"ג בעת שהיה רבה של ביכנ"ס לינקולן סקוור בניו-יורק פנו אליו בליל שמיני עצרת קבוצה של נשים מהקהילה ובפיהן בקשה: לקיים הקפות לנשים ביום תשיעי של חג, הלא הוא שמחת-תורה. מכיוון שהפניה היתה בחג, הוא לא יכל להתקשר לרבו ולהתייעץ אתו, הוא דן בנושא בעצמו והחליט להתיר את ההקפות.

לאחר החג הוא הותקף מכיוונים שונים על עמדתו זו והוא הלך להתייעץ עם רבו, הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק. לאחר תיאור המקרה והשיקולים שהביאו אותו להחלטה שאותו קיבל, הוא ביקש לדעת האם הוא טעה. וכך הוא מתאר (עמ' 167):

תשובתו של הרב לא היתה יכולה להיות חמה ותומכת יותר. "אתה מכוסה הלכתית במאה אחוז", אמר, "הקושי שלי, כולו פוליטי: מה יאמרו מנהיגים אורתודוקסים אחרים, כאלה שאינם מתמודדים עם אתגרים כמו אלו שבקהילה שלי, ושחוששים יותר ממני לחרוג ממוסכמות שהיו מקובלות עד כה". הרב אף הציע שייתן בעצמו שיעור ב"לינקולן סקוור", מעין הכרזה של "נראה עכשיו מי יעז לומר שאתה ובית הכנסת שלך לא אורתודוקסים!" וכך עשה.

מצאתי עניין בדברים אלו, לא רק משום הסיפור עצמו, אלא גם משום שהכרתי מקור אחר בנושא. כך מופיע בספר "מפניני הרב" על הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק שכתב הרב צבי (הרשל) שכטר:

שמעתי מהר"ר שלום רפהון, שבפעם האחרונה שביקר אצל רבנו ז"ל בקיץ בבוסטון כבר היה חלש מאד, וכשהיה מהלך עמו הוצרך הר"ר שלום להחזיקו בזרועו לסייעו ללכת. ושאלו (בין השאר) לחוות דעתו בדבר ההנהגה החדשה שהנשים מחזיקות בספר תורה ועושות הקפות לעצמן בעזרת הנשים, היות שהיו כאלה שאמרו שנתייעצו עם רבנו בשעה שהנהיגו חידוש זה בבתי כנסיות שלהם. ופתאום נעשה כל גופו של רבנו קשה, ונתחזק לעמוד בעצמו – בלי שום סיוע, וסיפר היאך שלפני כמה שנים התחיל רב צעיר, אחד ממוסמכי הישיבה הנהגה זו בקהילתו בשמחת תורה, ואחר תום החג בא לשאול לחוות דעתו של רבנו ואמר, שענהו (באנגלית) שבדבר זה "הוא בניגוד גמור לכל המסורה שלנו".

אז הנה לנו שני תיעודים אודות עמדת הרב סולובייצ'יק ביחס לאותו נושא, עם עמדות הפוכות לגמרי.

לפני שנמשיך, שתי הערות שוליים:
א. חסד גדול עשה אתנו הרב שכטר שלא הדפיס את שמו של אותו רב צעיר, על אף שאני מניח שהוא יודע במי המדובר, ויש סיכוי שאכן מדובר באותו המקרה. אחרת היתה לנו ממש בעיה.
ב. כדאי לציין שעמדתו של הרב אהרן ליכטנשטיין, חתנו של הרב סולובייצ'יק קרובה יותר לעמדה שאותו מביא הרב שכטר. כך מופיע בספרו של הרב חיים נבון, גשר בנות יעקב (עמ' 140):

שאלתי את הרב [ליכטנשטיין]: האם אני צריך לעודד את הנשים לרקוד עם ספר תורה? הרב השיב: בהחלט לא, יש כאן בעיה של מדרון חלקלק. כשמתחילים בריקודי נשים האוחזות בספרי תורה, יכולים להידרדר למחוזות בעייתיים מאד מבחינה הלכתית ותורנית.

עד כאן ההערות.

האם אפשר לחיות בשלום עם שתי העדויות? האם עלינו לקבוע שהרב סולובייצ'יק חזר בו? או שמא עלינו לקבוע שאחד מהעדויות מזוייף ומומצא?

אני מבקש להציע תירוץ כדי לפשר בין שתי העדויות. ייתכן ואכן שתי התשובות יצאו מפיו של הרב סולובייצ'יק ואין בהם סתירה. כשהרב ריסקין שאל אותו, הוא שאל על קהילה ספציפית, וכך גם ענה לו הרב סולובייצ'יק שאחרים לא יודעים ולא מבינים מה המציאות ועם אלו אתגרים הוא מתמודד בקהילה שלו. מאידך, הרב שלום רפהון, המעיד בספרו של הרב שכטר, שאל את הרב סולובייצ'יק על "הנהגה חדשה" שכנראה התפשטה לאזורים רבים, ועל זה ענה לו הרב סולובייצ'יק שבקהילות מסוימות "הוא בניגוד גמור לכל המסורה שלנו".

אך אם יש אמת בתירוץ הזה, יש לשאול איך יכול להיות שמשהו שבקהילות רבות הוא "בניגוד גמור לכל המסורה שלנו" יהיה כשר בקהילה אחרת? הייתכן דבר כזה?

מרבותיי קבלתי שלפעמים כשיש קושיא חזקה אז התירוץ הוא: "כן. ככה זה".

לכולנו יש מסורת איך נוהגים בכל מיני תחומים ביהדות. שינוי מוחלט של מסורת זו היא פגיעה בשמירת התורה והמצוות שלנו, גם אם איננו יכולים להצביע על הסעיף בשלחן-ערוך שעליו עוברים. עם זאת, בתנאים ספציפיים ובמקומות נצרכים יש אפשרות לסטות מהמסורה שלנו, כל עוד אין פגיעה במשהו גדול יותר.

אך כאן כבר יש חבל דק ביותר בין שני הצדדים. כיצד נדע אם המצב שלנו מאפשר להיות בצד אחד ומתי עלינו להיות בצד השני? בשביל זה כנראה צריך רב שמכיר את קהילתו ואת צרכיה. ואיך הרב יודע? את זה צריך לשאול אותו.

אל תשאירו את בית הכנסת ריק: אחדו מניינים בערב שבת

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.
"בית הכנסת היה כמעט ריק" – כך סיפר לי חבר שביקר באחד מבתי הכנסיות בשכונתי בליל שבת האחרון. הריקנות בבית הכנסת בליל שבת אינה סימן להידרדרות רוחנית או לנטישת הציבור הדתי את אזור מגורים זה, אלא דווקא סימן לכך שיש בקהילה כמות גדולה של הורים לילדים קטנים המעוניינים לקיים את סעודת ליל שבת כשילדיהם עדיין ערים. אותם הורים דואגים להכניס שבת מוקדם ולהתפלל קבלת שבת וערבית במניין המתקיים בזמן פלג המנחה. זה לא שהמניין המוקדם היה כל כך מלא, אך מספיק שכמה משפחות נוסעות להוריהם לשבת ועוד כמה עשרות מכניסים שבת מוקדם, כדי להשאיר את תפילת ליל שבת במניין הקבוע של בית הכנסת מדולדל מאד.

האם זה כזה נורא? כנראה שלא, הרי הרבה מאתנו חיים עם זה, ומעט מאד מתלוננים. ובכל זאת, נדמה לי שניתן להסכים שיש משהו מרומם בתפילות ליל שבת כשקולות השירה בוקעים מכל ספסלי בית הכנסת.

האם זה חייב להיות כך? הורגלנו לחשוב שזו הדרך הטובה ביותר, או למצער הרע במיעוטו. באופן הזה יכול כל אחד לבחור את המניין המתאים, את שעת התפילה המתאימה לו, את האנשים המתאימים לו. כל פתרון אחר יחייב כפייה על מי מהצדדים, שהרי אם נקיים רק מניין אחד מרכזי מוקדם, המאחרים יצטרכו להתקפל, ואם נקיים רק מניין אחד מרכזי מאוחר המקדימים יצטרכו לוותר. אפשר אמנם לערוך הצבעה, ואם יהיה רוב לכיוון אחד, אזי יהיה על המיעוט לקבל את דעת הרוב. אם לא ריבוי דעות, לפחות נדבק בשלטון הרוב.

מסתבר שאפשר גם אחרת, אך זוהי דרך שמעטים בלבד דרכו בה. אפשר לנסות להגיע להסכמה. לא צד זה יקבל את כל תאוותו ולא צד זה, אלא הצדדים יסכימו על אפשרות ביניים. לדוגמא, בנושא של תפילות ליל שבת אפשר להסכים להתחיל ערבית בשקיעה, ולהקדים את מנחה וקבלת שבת בהתאם. זוהי פשרה. בהחלט ייתכן שכולם יצאו לא מרוצים מהפשרה, ואז אין סיבה להנהיג אותה. אך יכול להיות שכל הצדדים יבינו שהם אמנם מוותרים על מה שהם היו מעוניינים בו מלכתחילה אך הם מרוויחים משהו אחר, שהוא אולי שווה יותר מהדברים עליהם הם נאלצים לוותר.

אם כל זה נשמע לכם דמיוני, אולי תתפלאו לשמוע שיש מקומות בהם זה עובד ממש כך. ביישוב טלמון שבחבל בנימין מתקיים זה שנים רבות (כך לפחות ידוע לי, אם זה לא השתנה בזמן האחרון) מניין אחד ויחיד ביישוב בליל שבת. בתפילות האחרות מתקיימים מניינים שונים, על פי חלוקה לעדות, ולזמנים שונים, אך בליל שבת כולם מתקבצים לבית הכנסת המרכזי של היישוב לתפילה משותפת ברוב עם הדרת מלך. כך כותב רב היישוב טלמון, הרב רמי ברכיהו, לתושבי היישוב על המאמץ להשאיר על כנו את המניין המרוכז לליל שבת (מתוך הספר "טל לברכה – שאלות והתמודדויות לרב ולקהילה ביישוב קהילתי", חלק ב', עמ' 282):

הדבר הקל ביותר הוא להתנתק וליצור מנין משלך. "אני את שלי עשיתי", "אני פותר את הבעיות שלי לבד". לצערי הרב אנו חיים בתרבות של כיתתיות. המילים 'כלל', 'ציבוריות', 'קהילתיות', הן מילים שעבר זמנן... עם זאת, הלכות רבות בנויות על הערך של 'ברוב עם הדרת מלך'. אין מדובר בכלל הלכתי טכני, או ברעיון יפה גרידא, אלא באידיאל עצום. לא בכדי הדגישה התורה שלפני מעמד הר סיני 'ויחן שם ישראל נגד ההר', ודרשו זאת חז"ל כדבר המביע את אחדות האומה – 'כאיש אחד בלב אחד'. עבודת ה' ברוב עם, משמעה היכולת להיות שותף לקבוצה גדולה ככל שתהיה המבקשת קרבת אלוקים ביחד.

אם נצליח להגיע לחיים משותפים מתוך הבנה, הסכמה ופשרה בקהילות הקטנות שלנו, אולי נצליח לדרוש מהמנהיגים שלנו גם כן למצוא את הדרכים בו חלקים שונים מהציבור ירגישו בנוח.

הכסף יענה את הכל

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן. 

 
לפני מספר שנים מצאתי בספר כלי חמדה את הסיפור הבא, שהוא כנראה על מחבר הספר הרב מאיר דן פלאצקי:


בעיירות הרבה שבחו"ל (הכוונה כנראה לארה"ב) הציעו לו משראות (=משרות) רבנות עם פרסי (=משכורת) כמה אלפים דולרים, ולא נתרצה להשתקע שם ואמר להם אז מה שאמרו רז"ל בפרקי אבות על ר' יוסי בן קסמא שפגע בו אדם אחד והציע לו שידור במקומו ויתן לו אלף אלפים דנרי זהב וכו' א"ל אם אתה נותן לי כל כסף וזהב וכו' איני דר אלא במקום תורה. ומנא (=ומהיכן) ידע שעירו אינו מקום תורה? אך כל דבר הכרחי צריך להיות בזול וכידוע בענין אויר, מים, לחם וכדומה ולכן כשר"י בן קסמא ראה בזה שרוצה ליתן לו הון רב לכן אמר [ש]נראה מזה שהתורה לא נחשב אצלם כ"כ כדבר הכרחי מכיון שמשלמים ביוקר.

העולה מהסיפור הזה הוא שאם הרבנות זה דבר נצרך, אז יש לצפות שלא ישלמו עליו ביוקר. וככל שהוא יותר נצרך ויותר חיוני כך יש לצפות שהוא יהיה יותר קרוב להיות חינם.

אני מסתכל מסביבי ורואה הרבה רבני קהילות, מהם יש המבצעים את עבודתם בהתנדבות מלאה, הן משום שיש להם פרנסה בריווח ממקור אחר, והן משום שהם מבינים שמצבם הכלכלי של חברי הקהילה אינו מאפשר להם לשלם לו. אחרים מקבלים מקהילותיהם משכורת זעומה, ברמת כמה אחוזי משרת הוראה, ואחרים מתפרנסים בכבוד מקופת הקהילה. בדרך כלל החילוק בין הקהילות איננו ברמת התפיסה שלהם אם התורה הוא מצרך חיוני או לא, אלא ברמה הכלכלית של הקהילה. כך שלצערנו, אין לנו אלא לומר שהוורט של הכלי-חמדה הוא אמנם וורט נחמד, אך הרבה אמת אין בו.

עם זאת, אין זה פותר אותנו מלשאול מה השאיפה שלנו. האם היינו רוצים, באם היה מתאפשר הדבר, שרב הקהילה שלנו היה מתפקד בהתנדבות? האם יש בדבר טעם לפגם?

היתרון הגדול לקהילה ברב המשרת בהתנדבות הוא בכסף בלבד. אינני מזלזל חלילה בכסף, אך אם זו המעלה היחידה יש לשאול האם הרווח גדול על ההפסד.

היתרון לקהילה המעסיקה רב הוא שהקהילה יכולה להציב דרישות לרב. יותר קל להם לבוא בציפיות לרב. אמנם, לעיתים ישנם חברי קהילה הסבורים שמכיוון שהם משלמים לרב כמה גרושים בחודש הוא למעשה עבד נרצע שלהם, אך הרוב בוודאי מבינים שהציפיות צריכות להיות סבירות. הרב, המקבל כסף עבור שירותיו לקהילה, מרגיש גם הוא מחויב יותר למלא את צרכי הקהילה.

רב שאיננו חתום על חוזה מול הקהילה, גם איננו מחויב להם כשזה לא נוח לו. רב כזה יכול להחליט שמכיוון שהוא לא מצליח ליצור תפילה מסודרת בשמחת תורה בקהילה, הוא ייסע להתארח במקום אחר לחג. אף אחד מהקהילה לא יכול לבוא אליו בטענות שהוא נעדר מתפקידו בחג כל כך מרכזי בחיי הקהילה.

המחויבות הזאת איננה רק בהצבת דרישות ובמילואם. אדם שיודע שהוא משלם משכורת של רב, יש סיכוי שהוא יחפש אחר דרכים להרגיש שהוא מקבל תמורה עבור האגרה שהוא משלם. זה בודאי ייצור מחויבת גדולה יותר מצד חברי הקהילה לבית הכנסת ולרב.

והערה לסיום: קהילות רבות מחפשות כיום רבנים הנשואים לתלמידות חכמים מתוך ציפייה שגם הרבנית תיטול חלק בהנהגה הרוחנית של הקהילה. דא עקא, שאת החוזה חותמים מול הרב, ולא מול הרבנית. המשכורת המשולמת היא משכורת לאדם אחד ולא לשניים. מי החליט שעל הרבנית למלא תפקיד של רבנית בהתנדבות, בשעה שבעלה הוא רב בשכר?

תיקון ליל שבועות ספרדי

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

לפני כמה ימים שאלתי את אחד מחברי, רב קהילה במרכז הארץ שזכתה לאחד הרבנים המוכשרים ביותר שאני מכיר, מה מתוכנן אצלו בבית הכנסת בליל שבועות. הוא סיפר לי שכיוון שבית הכנסת שלו נמצא בתוך מתחם ובו כמה בתי כנסיות הוא החליט יחד עם רבני הקהילות האחרות לערוך שיעורים במשותף לחברי כל בתי הכנסת. ואז הוא הוסיף: "בתי הכנסת האשכנזים, כמובן. בית הכנסת הספרדי שבמתחם עושים את התיקון שלהם".

אז אני מבית הכנסת הספרדי שבו "עושים את התיקון שלהם". אינני מבית הכנסת הספרדי מאותו מתחם של חברי, אך לצורך העניין אני מבית הכנסת הספרדי שיש בכל שכונה ושכונה שבו "עושים את התיקון שלהם".

הכוונה ב"עושים את התיקון שלהם" הוא שבמקום לשבת ולשמוע שיעורים הם יושבים כל הלילה וקוראים טקסט המכונה "תיקון ליל שבועות". מדובר על תחילה וסוף של כל אחת מפרשות השבוע ומספרי הנ"ך, חלקים מהמדרש ומהזוהר, מגילת רות, ועוד. למען ההגינות נציין שזה איננו מנהג ספרדי בלבד, גם בקרב אשכנזים רבים נהג המנהג לקרוא את ה"תיקון", כך נמצא שהרב אליהו כי-טוב בספר התודעה שלו איננו מתאר שום מנהג אחר בליל שבועות מלבד ש"חכמי הסוד תקנו סדר לימוד לכל ליל שבועות, שבו משולבים תורה שבכתב עם תורה שבע"פ ודברים מן הזוהר וגם סדר תרי"ג מצוות בקצרה". עם זאת, כיום נדיר מאד למצוא בית כנסת אשכנזי בו יושבים רבים וקוראים את התיקון.

יש הרבה צדדים חיוביים באמירת התיקון. בתיקון נמצאים קטעים מרכזיים מהתורה, הוא חובר ע"י חכמי ישראל שבדורות הקודמים והתקדש באמירתו על ידי קהילות ישראל השונות במהלך הדורות. זאת, בניגוד למנהג הרווח היום בבתי כנסת שונים של העברת שיעורים שפעמים עוסקים בנושאים אזוטריים שלא נוגעים לחיי היום יום של ציבור השומעים. מאידך, קריאת התיקון היא קריאה די מונוטונית, החוזרת על עצמה מידי שנה. בתיקון אין חשיבה מחודשת מדי שנה איזה נושאים ירתקו את הציבור בשעות הלילה המאוחרות, ואיזה מתודה יגרום לציבור להישאר ערים. זאת ועוד, חלק מהדור הצעיר בקהילה הספרדית מסתכל בקנאה על שכניו האשכנזים העוסקים בנושאים אקטואליים מעניינים, בעוד אצלו בבית הכנסת יושבים וקוראים טקסטים "משעממים".

כך יוצא מצב שהתיקון בבית הכנסת הספרדי היא משימה ואתגר לא פשוטים בכלל. כיצד שומרים על המסורת ומרצים את כל אלו האוהבים את התיקון המסורתי מחד, ומאידך לא מאבדים את אלו שרואים באמירת התיקון ריטואל משעמם שלא כדאי עבורו להישאר ערים?

אחרי כמה שנים של ניסיונות לחלק את הזמן שווה בשווה בין אמירת תיקון לבין שיעורים פרונטליים, ניסיונות שלפעמים הסתיימו בחוסר שביעות רצון של שני הצדדים, אני חושב שהגעתי לנוסחה שעשויה להיות מוצלחת. עקרונית בבית הכנסת קוראים את התיקון ורוב הזמן מוקדש לזה, אך מדי כמה זמן עושים עצירה בקריאת התיקון לטובת שיעורים ודברי תורה קצרים. באופן זה יש גם הפסקה של הרצף שעלול לעזור לציבור לשמור על ערנות, ומי שמעוניין גם לשמוע חידושי תורה אקטואליים יכול לבוא על סיפוקו. זה אמנם לא מרצה את כל הצדדים לחלוטין, ואני גם בטוח שעוד נעשה בעתיד אי אלו התאמות כדי להגיע ממש לשביל הזהב, אך נכון לעתה זה נראה צעד בכיוון הנכון.

עוד נקודה לסיום. בדומה לחברי שהבין שאין טעם לקיים שני ערבים של שיעורים במקביל כשמסתבר שלפחות חלק מהדוברים יהיו זהים. עוד דבר שלעת עתה אנו משתדלים בבית הכנסת זה שאומרי השיעורים הקצרים ודברי התורה יהיו מתוך חברי הקהילה, ולא דוברים חרוצים המסתובבים כל הלילה מבית כנסת לבית כנסת למסור שיעורים. אני מעריך מאד רבנים אלה שמשקיעים כל כך הרבה בללמד תורה בלילה הזה, וגם אני יוצא לבית כנסת אחר כדי למסור שם שיעור, ואני עוד יותר מעריך את אלה מתוך הרבנים שאף משקיעים ומכינים שיעורים שונים לכל בית כנסת בו הם מבקרים. ובכל זאת זה נראה לי קצת משונה להטריח רב שזה עתה סיים להעביר שיעור בבית כנסת אחד לבוא לבית כנסת אחר הנמצא במרחק של כמה עשרות מטרים בלבד להעביר שיעור, ולעיתים אף את אותו השיעור.

היררכיה רבנית

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן. 

 
לקראת "עונת החתונות" הנפתחת השבוע, אני מבקש לשתף אתכם בסיפור חתונה אישי, ובמחשבות שהתעוררו לי בעקבות המקרה.

לפני מספר חדשים הגיע אלי זוג שבקש להתחתן. הם נרשמו באחת הרבנויות בארץ, והגיעו לפגישה אתי כמה שבועות לפני החתונה. במהלך הפגישה העלה הזוג כמה וכמה בקשות שנראו לי משונות. במהלך הפגישה הזוג היה מעלה בקשה, אני הייתי מעיר שזו בקשה חריגה ונצטרך לראות איך להתאים את הבקשה שתתאים גם לי וגם להם, לאחר מכן הזוג היה עונה לי שהם שוחחו על כך עם הרב רשם הנישואין (שבאופן אירוני משהו קראו לו "הרב נוח") ולטענתו כלל לא קיימת בעיה.

אתן דוגמא אחת להמחשה: הזוג מסר לי שהרב נוח אמר להם כי אפשר לערוך חופה ביום שישי גם שעות ספורות לפני כניסת שבת. אני מנגד הצגתי את העמדה שלי שיש להקדים את החופה ובסופו של דבר הגענו לעמק השווה.

כך נוצר אצלי הרושם הכללי לפיו הרבנות מתעסק קצת בפולישטיק ומנסה לעגל פינות, כשבסופו של דבר הזוג מצפה ממני, הרב המחתן, למלא אחר הדברים שהם שמעו כשנרשמו לנישואין.


במהלך ההתדיינות עם הזוג, שאלתי את עצמי מספר פעמים: וכי אין תקנות של הרבנות הראשית בנושאים האלו, האם הרבנות לא קבעה כללים בהם מופיע עד איזה שעה ביום שישי אפשר לערוך חופה? האם ייתכן וכל רבנות יכולה להחליט בעצמה מה יהיה, וכל רב-מחתן יכול לקבוע בעצמו כיצד לנהוג?
התחלתי לחפש באתר הרבנות הראשית אחר הנחיות לרב מסדר החופה או הנחיות לרושמי הנישואין כיצד להדריך את הרבנים המחתנים. הדברים, אותם מצאתי בכוחות עצמי, היו דלים מאד.


בשלב הבא פניתי ללשכת הרב הראשי לישראל ושאלתי האם קיימים הנחיות לרב מסדר החופה. נעניתי על ידי אחת המזכירות שעלי לפנות טלפונית ("אין לו מייל") לרב המרכז בהתנדבות על "הועדה למתן אישורים לעריכת חופה וקידושין". פניתי לרב הנדון ובקשתי לדעת האם קיימים הנחיות לרב מסדר החופה. נעניתי: "בודאי, יש באתר". הסברתי לו שכבר חפשתי שם ולא מצאתי מאומה, ושבמקרה בזמן שאני מדבר אתו הייתי מול מחשב ואם הוא יאמר לי היכן באתר זה מופיע אודה לו. בשלב זה, מסיבה שאינה ברורה לי, שותפי לשיחה התחיל לצעוק עלי שאני מבזבז את זמנו. לאחר שהצלחתי להרגיע אותו ולהסביר לו שאני סך הכל מנסה למלא את תפקידי בצורה מיטבית, הוא ביקש שאחזור אליו מאוחר יותר והוא יבדוק היכן נמצאות ההנחיות. עשיתי כדבריו והופניתי למסמך הזה.

מסמך ההנחיות המדובר מכיל הנחיות כלליות מאד. אכן מצאתי שבכל הנוגע לשאלות שאני התחבטתי בהם, לא קיימות הנחיות של הרבנות הראשית (או לפחות לא מפורסמות הנחיות כאלו).

אחרי כל הסיפור, נקרה במוחי השאלה: המצב הנוכחי הוא טוב או רע? האם היה עדיף שהרבנות הראשית תקבע הנחיות ברורות בנוגע לפרטי עריכת החופה? או אולי עדיף המצב הקיים לפיו כל רבנות מקומית חופשית להחליט כראות עיניה?

מחד, תמיד חלמנו על גוף דמוי סנהדרין, היודע להכריע בנושאים בהם מתעורר ספק. בנוסף, האחדות והאחידות היא חשובה. מצב בו זוג אחד פוגש בזוג שני והראשון מספר כיצד ברבנות בו הוא נרשם נתנו להם כל מיני אפשרויות שהיו חסומות בפני הזוג השני, שנרשם בפני רבנות אחרת, זהו מצב לא בריא למערכת ממלכתית.

מאידך, קל לדבר על שאיפה לגוף שיכריע בספקות כל עוד אתה מסכים להכרעות שלהם, אך אם אותו הגוף יכריע באופן שאינך מסכים לו אז קשה להיות מרוצה מזה. המצב כיום בארץ הוא שגם ככה ציבור גדול, גם בתוך הציבור הדתי, חש כפוי להיות נצרך לשירותי הרבנות הממוסדת. תוספת של כללים מחייבים וחוסר אפשרות לגמישות מסוימת רק יכביד את העול ואת תחושת הכפייה.

אני מניח שהאמת נמצאת באמצע. במקום השתיקה של הרבנות הראשית הקיימת כיום (שתיקה, המותירה בדיעבד את שיקול הדעת בידי הרבנים המקומיים) הייתי רוצה לשמוע אמירה ברורה של הרבנות לפיה נושאים מסוימים נתונים לכתחילה לשיקול דעת של כל רב במקומו, מפני שכל אחד מהם ראוי למעמדו. בימים שאנו מעלים על נס את הצורך לנהוג כבוד זה בזה, כמה יפה בעיני יש באמירה הסומכת ומטילה אחריות על אחרים.

הלילה הזה כולנו מלמדים

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן. 

 
בכל ימות השנה ישנם המשמשים כמלמדים - רבנים, מורים, או סתם מגידי שיעורים, וישנם היושבים מצדו השני של המתרס כשומעים וכלומדים. לילה אחד בשנה נדרש כל הורה או ראש משפחה לאזור את כל רסיסי המתודיקה שיש בקרבו ו- לשבת וללמד את הדור הצעיר. לאמיתו של דבר, החיוב ללמד קיים בכל אחד מימות השנה, הרי כך למדנו בספר דברים "והודעתם לבניך ולבני בניך", "ושננתם לבניך", "ולמדתם אותם את בניכם", אך לקיום מצוות אלו רבים מאתנו נוהגים למנות שליחים בדמותם של המורים של ילדינו. בליל הסדר איננו ממנים שליחים ואנו משתדלים לקיים בגופנו את מצות "והגדת לבנך".

מכיוון שאין זה פשוט להיהפך למורים ליום אחד, בקשתי ממספר רבנים לתת המלצות וטיפים כיצד לערוך את הסדר באופן בו המשתתפים הצעירים יהיו חלק מהחוויה של יציאת מצרים. הרבנים שסיפקו את המלצותיהם חלקם הורים לילדים גדולים וקטנים, וחלקם כבר סבים.

הנה המלצותיהם:

- באחד הסדרים שהשתתפנו, תיאמנו כל המשפחות, שכל אחד ילמד מראש את ילדיו את פרשת "ארמי אובד אבי" בטעמים. בכל פעם שהגענו לפסוק מן הפרשה, כולם שרו אותו ביחד. הילדים התלהבו, ומאז זה הפך אצלנו למנהג.

- שנה שעברה החבאנו מראש באחד החדרים הפתעות קטנות, במיוחד כאלו שקשורות לפסח כמו תכשיטי צעצוע וכו', וכשהגענו למכת חושך הילדים התבקשו ללכת לחפש היכן המצרים מחביאים את הדברים שלהם. בשלב הבא הלכו הילדים ל'מצרים' וביקשו שישאילו להם את ההפתעות הללו, וכו' וכו'. הם מאוד נהנו כמובן.

- לחלק את הקריאה לכל אחד מן המשתתפים. להודיע מראש (במיוחד לילדים צעירים ולכאלה שיתכן ומתקשים בקריאה) את הקטע אותו יהיה עליהם לקרוא – שיתאמנו בבית.

- פרסים (זעירים – קליה או אגוז) למי ששואל שאלה. זה גורם מניע ילדים מגיל שנתיים עד גיל 30 (מעבר לזה אין לי ניסיון). חלק בלהיטות וחלק כשותפות במשחק. כל אחד יכול לשאול שאלה.

- לבקש מנבחרים לומר הסבר על פסקה מן ההגדה לא יותר מדקה.

- אפשרי הצגות – כל קבוצה לפי יכולתה האמנותית ולפי סובלנותה התרבותית-דתית. הצגה משמעה פנטומימה של 5 שניות ועוד 10 שניות לפיענוח של מושגים בהגדה וכדו'.

- בסדרים בבית אנחנו מתכוננים מראש עם הילדים וכל ילד מכין פירוש/שיר/סיפור על ההגדה ובמהלך ההגדה, מלבד זאת מתחלקים לקבוצות ועושים חידונים והצגות. המון המון הפתעות קטנות (קוביות שוקלד יותר טעים מקליות... לכל משתתף ששואל וכו'). באמצע ההגדה תמיד גם אני עושה אטרקציות כגון נעלם וחוזר מחופש למשה רבינו או מעמיס על כל בני הבית תיקים גדולים וכובעי מצחיה כהכנה לדרך או נעמדים על הכסאות ושרים או כל שטות אחרת. (החומרא של שתיית יין בארבע כוסות מועילה ליצירתיות...)

- הילדים הגדולים אחראים על הכנת חידונים לקטנים. אנו קונים מראש הפתעות קטנות וכולם מתלהבים.
הילדים (כל אחד לפי רמתו) מכינים מראש הצגות בפליי-מוביל להציג על יציאת מצרים וההגדה של פסח.

- אצלנו מספרים את יציאת מצרים, תוך כדי כך נותנים לילדים תפקידים והילדים מציגים את יציאת מצרים, תוך כדי כך המבוגרים מביעים דעות ורעיונות משלהם וגם הקטנים משתתפים בדיון איש כפי רמתו. (בכוונה אנחנו לא מחלקים את הסדר לזמן של הקטנים וזמן של הגדולים. תוך כדי ההצגה של הילדים, הגדולים מביעים דעות ורעיונות, זה מושך גם את הילדים לרצות להיות מהגדולים).

- אנחנו עושים לוחות בינגו לילדים, כאשר לקטנים יש ציור או מילה/משפט מההגדה והם צריכים לשים לב מתי מזכירים את זה ומקבלים פרסים קטנים על כל איתור לגדולים יותר יש הגדרות קצת יותר מורכבות זה מרתק את כולם והם נשארים מרוכזים בהגדה ובסיפור.

יש לכם גם המלצה כיצד להפוך את ליל הסדר לחוויה בונה ומשמעותית? מכירים אתרים בהם יש פעילויות העשויות לתרום לליל הסדר? השאירו תגובה.