יום רביעי, 17 בנובמבר 2010

הודעה מנהלית

אני יוצא לחופש לשבועיים.

נתראה אז.

בינתיים קבלו כמה קישורים מעניינים:
- קונטרס "גדול הנהנה מיגיעו" של ח"כ הרב חיים אמסלם, שעשה הרבה רעש בימים האחרונים - כדאי לשים לב שעל אף שהוא מביא את הרש"ר הירש אין הוא מתכוין ל"תורה עם דרך ארץ" הקלאסי, אלא לכך שאדם מחוייב לדאוג לפרנסתו.
- ראיון עם הרב אורי שרקי על "נורמליות ספרדית".
- האם הרבי חשב שהוא המשיח? קראו את התכתובת המעניינת הזו.
- למאמר הזה גם נחשפתי דרך האתר מהקישור הקודם: מי שלא ימצא פתרון של גיור לאלפי הגויים החיים בינינו עלול למצוא את עצמו מתמודד עם קריאות להתבוללות כפי שהדגים לאחרונה אלחנן שילה במאמר שהתפרסם במקור ראשון.
- מי שנהנה מספרי "נפש הרב" ו"מפניני הרב" של הג"ר צבי (הרשל) שכטר, מן הסתם יתרגש לשמוע שיש עכשיו גם "דברי הרב".

יום שלישי, 16 בנובמבר 2010

תלמדו להקשיב

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

מן הסתם גם אתם מכירים את התופעה הזו. הרב עולה לשאת דרשה, חלק מן הציבור כבר תופס עמדות תנומה, חלק אחר מן הציבור דרוך לשמוע ווארט נחמד על פרשת השבוע, וחלק אחר מוציא את הספרים. בחורי הישיבות השובתים אצל הוריהם מנצלים את זמן הדרשה להשלים שניים מקרא ואחד תרגום או ללמוד את הדף היומי, ואם הם כבר סיימו את הלימוד היומי תמיד אפשר לקרוא את הטור של ולדומירסקי ב"עולם קטן". מבחינתם, הזמן הזה בכלל אמור להיות "סדר", רק כיוון שיש אנשים שלא יודעים ללמוד לבד אז הרב מעביר להם שיעור קצר.

שאלתם את עצמכם פעם למה זה כך? האם אותם בחורי ישיבה היו מעדיפים שהרב לא ידרוש? האם הם חוששים להיפגע או להירדם במידה והם יקשיבו לרב?

כדי לחסוך בדמגוגיה הבה נשים את כל הפרטים על השולחן. ישנם לא מעט רבנים שהם משעממים להפליא וגם לא חסרים רבנים שאינם חוששים מלהפגין בורות ברבים. אך את תופעת חוסר ההקשבה דווקא מצד מוקירי אורייתא אפשר למצוא גם כשמדובר ברבנים שיודעים לדבר בפני ציבור ושיודעים על מה הם מדברים.

אפשר לתת סיבות שונות לתופעה. ייתכן ותלמיד הישיבה כל כך רגיל לשמוע רבנים מסוג מסוים ומ"קו" מסוים, שפשוט קשה לו להאזין לרבנים מסוג אחר. ייתכן והוא מרגיש שהוא כבר יודע את כל מה שהרב עומד לומר, ולכן חבל לו על הזמן היקר שהוא יכול להשקיע באפיק אחר. אולי יהיו אחרים שידברו על ביטול תורה באיכות.

בין אם נקבל את אחד מההסברים הללו ובין אם נציע הסבר אחר, לתופעה קשה להתכחש. המעניין לטעמי, הוא מה קורה כשאותם בחורי ישיבה מתבגרים ונהיים בעלי משפחות וחברי קהילה. חלק קטן מאותם בחורי ישיבות ייהפכו לרבנים בעצמם, ואז הם יגלו שיש להם קושי להקשיב כשמישהו אחר מדבר או נותן שיעור שהרי הם לחלוטין לא מורגלים בזה. בישיבה, ככל שאתה מבוגר יותר אתה נכנס לפחות שיעורים ומתחיל להעביר יותר שיעורים. אברך שיצא מהישיבה ממש אינו רגיל לשבת ולשמוע מישהו אחר. את התוצאות לתופעה הזאת אנחנו פוגשים בכל מיני מחלוקות עזות בין רבנים. מחלוקות, שאילו רק היה טורח אחד מהצדדים להקשיב לצד השני, הוא היה מבין שאין מה להבעיר את כל העולם על עניין זה.

חלק אחר מאותם בחורי ישיבה לשעבר משילים מעליהם את אופי הישיבה-בחור ונהיים בעלי-בתים רגילים. יחד עם השלת האופי הם כנראה ישאירו מאחוריהם את ההרגל המבוזה וייכנסו לקבוצת המקשיבים לדרשות הרב (או לחילופין למנמנמים).

החלק האחרון נשארים באופיים בחורי ישיבה. כשהללו הולכים ומצטרפים לקהילה קיימת או מקימים קהילה חדשה הם שואלים את עצמם כמו כל אחד אחר: איך אני רוצה שהקהילה תיראה? הם הרי מכירים את הקהילות של ההורים שלהם, שברוב המקרים לא היו "בחורי ישיבה" כמוהם, וזה לא כל כך נראה להם. הם אף זוכרים את הרב מהקהילה של ההורים שלהם, וחושבים לעצמם: מה, אני זקוק לרב כזה בקהילה שלי? הוא הרי לא מספיק תורני! הם זוכרים את הדרשות בהם הם היו משקיעים בלימוד שניים מקרא ואחד תרגום ואומרים לעצמם : בשביל זה אני צריך דרשה? הם גם לא בטוחים שהם מעוניינים שיהיו שיעורים בקהילה, הם הרי לומדים פעם או פעמיים בשבוע בחברותא והם לא זקוקים לשיעורים (והם גם יודעים עד כמה קשה להם לשבת ולשמוע שיעור ממישהו אחר. עי' לעיל על הקושי של חלק מהרבנים).

התופעה הזו גרמה בעבר להקמת קהילות המכונות "תורניות". קהילות שברובן השכילו לתת מענה שיהלום את דרישות חבריה.

אך כאשר אותם "בחורי ישיבה" מבוגרים הם חלק מהקהילה העירונית והמגוונת מתרחש לפעמים תהליך אבסורדי. במקום שאותם אנשים יהיו אלו המובילים בכל מה שקשור להגדלת הפעילות התורנית של הקהילה, הם לעיתים אלו שדווקא נעדרים מכל פעילות תורנית של הקהילה.

על אף האופן החד-צדדי שאני מציג כאן את הדברים, מדובר בעצם בהתלבטות שאין לה הכרע ברור. עד כמה היחיד צריך לוותר על עקרונותיו לטובת החברה והקהילה בה הוא חי? אני איני יודע להכריע בשאלה הזו ולקבוע היכן נמצא הגבול.

מכיוון שהטור הזה איננו עוסק בהיבטים סוציולוגים של קהילות אלא בתפקיד רב הקהילה, כדאי לשים לב גם לתפקידו של רב הקהילה בהתלבטות הזאת. לרב הקהילה אין את הפריבילגיה להתעסק בהתלבטויות כאלו. עליו להתייצב במסיבת החנוכה של הקהילה, גם אם הוא סבור שהוא היה מוצא דרך יותר איכותית לנצל את הזמן. מאידך, רב הקהילה צריך להיות ער להתלבטויות הללו של חברים מסוימים בקהילה, לתת להם מקום ולדעת לנצל אותם כשצריך. זה כמובן דורש מרב הקהילה שהוא יהיה ברמה תורנית מספקת שגם אותם אנשים יוכלו לראות בו מנהיג רוחני. וזה גם דורש מהרב לדעת למצוא את המקומות בהם אנשים אלו יוכלו לתרום למאמץ הקהילתי של הגדלת תורה, ומתי עדיף לפנות דווקא לאנשים אחרים.

בכל מקרה כדאי לרב לשים מול עיניו שבמידה ויש כאילו שבמקום להיכנס לשיעוריו או להאזין לדרשותיו לומדים דברים אחרים, זה למעשה מידה כנגד מידה על כל הפעמים שהוא היה עושה אותו הדבר לרבנים אחרים.

יום שני, 15 בנובמבר 2010

מוסריותו של עשו?

באחד מגליונותיה על פרשת השבוע, פרשת וישלח, על הפסוק:
וַאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, אַחֲרֵינוּ. כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו, בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי, וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו, אוּלַי יִשָּׂא פָנָי.

מביאה נחמה ליבוביץ' מחלוקת ראשונים, כפי שמובא ברמב"ן:
ואם כן יהיה פירושו, כי חשב יעקב בלבו אכפרה פניו, והכתוב מגיד לנו זה, כי איננו ראוי שיאמרו השלוחים לעשות ככה. וכך פירש רבי אברהם. ואיננו ישר בעיני שיצטרך הכתוב להגיד לנו עתה מחשבתו זאת, והיא ידועה בכל שולחי מנחה. ועוד, שאם כן היה ראוי שיזכיר הכתוב זה בתחילה, והנה גם הוא אחרינו כי חשב אכפרה פניו, כי עתה לא הוסיף על הצוואה ההיא. אבל הנכון, כי עתה הוסיף לפרש להם שיאמרו הנה גם הוא אחרינו בלשון כבוד, כלשון זה, גם הנה עבדך יעקב אחרינו, והקדים אותנו לפניו לתת כופר נפשו על ראותו פני כבודך במנחה הזאת, כאשר יתנו העבדים כופרם בתת להם רשות לראות פני המלך, ואחרי כן אראה פניו, כי אולי ישא פני ויכבדני, להיותי מרואי פני המלך. וזה דרך מעלה מיראתו ממנו.

לדעת האבן-עזרא חלק הפסוק האומר "כי אמר", בא לבאר לנו את המוטיבציה של יעקב בשלחו את כל השליחים עם המנחות לעשו. כלומר, יעקב אמר בלבו שעליו לשלוח לעשו מנחה כדי לרצות אותו לפני שהוא עצמו יפגש בו.
מנגד, טוען הרמב"ן, שאם נפרש כך את הפסוק זה לא מוסיף לנו שום מידע על מה שאנחנו כבר יודעים. לכן הוא מפרש שזה חלק מהדברים שיעקב צוה לשלוחים לומר לעשו. כלומר, עליהם לומר כך: "גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב, אַחֲרֵינוּ. כִּי אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו, בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי, וְאַחֲרֵי כֵן אֶרְאֶה פָנָיו, אוּלַי יִשָּׂא פָנָי." והפסוק מנוסח באופן "מנופח" מעט כי כך היו כללי הטקס הנימוסיים כדוגמת אדם הפונה למלך או שר בכל מיני גינוני כבוד.

עד כאן אני חושב שהכל ברור. וכאן שואלת נחמה את השאלה הבאה:
איזו מן הדעות הנ"ל מעריכה את מוסריותו של עשו יותר?

חברים - בבקשה תחכימו אותי בתשובותיכם.

יום ראשון, 14 בנובמבר 2010

יצא לאור: מעיינותיך לקראת י"ט כסלו תשע"א

חוברות "מעיינותיך" יוצאים לאור ע"י גוף הנקרא "תורת חב"ד לבני הישיבות" המנוהל ע"י ר' משה שילת (בנו של הר"י שילת) והמשתייך לזרם הלא-משיחי בחב"ד. החוברות מושקעות ומעוצבות להפליא ומתוכננות בכישרון רב באופן שיתאימו לציבור הלא חב"די.

מעיינותיך #27 ניתן להוריד כאן:
- דרושים מאדמו"ר הזקן
- "הוא צוה ונבראו" - הרב יואל כהן
- כורי הפחם ושולי הפנינים - הרב יחזקאל סופר
- המשך "יו"ט של ראש השנה" תרס"ו - על הספר מאדמו"ר הרש"ב, מאת: הרב דוד אולידרוט והרב יהושע שפירא
- יצירות חב"דיות - הג"ר שלמה יוסף זוין זצ"ל מתוך "ספרים וסופרים".
- בצל אדמו"ר הזקן - אדמו"ר הריי"ץ
- גדול השלום - מאגרות אדמו"ר הזקן.

ולמי שלא ראה עדיין מודעה על ההתועדות המרכזית של "תורת חב"ד לבני הישיבות" הנה לפניכם. השנה, לצערי אאלץ להעדר מההתועדות (סיקור משנה שעברה כאן וכאן), אם מישהו מהקוראים ישתתף בהתועדות וירצה לכתוב לנו על כך - הוא מוזמן ובעז"ה אפרסם.

יום חמישי, 11 בנובמבר 2010

חוק שימור המסה, מאת: חיים ולדומירסקי

הכחשה

החולצות בארץ בלי רמה, זאת המסקנה שהגעתי אליה לא מזמן. ואני לא מדבר על חולצות פושטיות כאלה שקונים ב'אלי הלבשה', גם חולצות שהשקעתי בהן. אתה משקיע כסף, קונה חולצה איכותית ופתאום אתה מגלה שהיא מתכווצת. נהיית צמודה. כמו חולצת חילונים כזו. ואני לא מדבר על חולצה אחת, כל החולצות בארון פתאום מתכווצות, שלא לדבר על המכנסיים. זבל של איכות. מילא חולצות ומכנסיים אבל למה שהחגורה תתכווץ, היא בכלל מעור. למעשה נראה שהעולם השתגע, כל יחידות המידה השתנו - סנטימטר זה כבר לא סנטימטר וקילוגרם זה כבר לא קילוגרם. עובדה, אפי' משקל המאזניים שעליתי עליו לא שומר על עקביות, לא מזמן הוא הראה לי משקל מסוים ועכשיו הוא מוסיף לו כמעט עשרה אחוזים. פשוט יצא מכיול.
זהו השלב הראשון – "הכחשה".

חוזרים לכושר

באיזה שלב כבר אי אפשר להתכחש יותר. בעיקר בגלל כל הנשמות הטובות שסביבך. החל מ -"אשתך מבשלת טוב, אה ?...", "אוכלים טוב ב HP", או שמא "החיים מיטיבים איתך", וכלה בהערות המילואים כדוגמת "קיבלת אישור לפתוח מרפסת?". אין ברירה, הבנתי, זה הזמן לתפוס את עצמי בידיים. אך מאחר שלהפסיק לאכול זה די מבאס הגעתי למסקנה שאם עסקי הייבוא ממשיכים כסידרם זה הזמן להגדיל את הייצוא. קצת ספורט עוד לא הרג אף אחד (אלא אם כן מדובר בחתירה בירקון).

רבים לא יודעים זאת, אבל החכמה בספורט היא לא לשנות סדרי עולם, אפשר לקחת את הפעילויות הגופניות שאתה עושה בלאו הכי ולעשות אותן קצת יותר. בשלב הראשון החלטתי לוותר על המעלית. אם במקום כל הפעמים שאני עולה במעלית אשתמש במדרגות, תוך שבוע אני נראה כמו בטירונות ובכלל מה יותר טוב מלעלות קצת במדרגות ? התשובה היא לעלות במעלית. בחייאת, זה ממש מעייף וזה גם דופק את הברכיים וזה גם קצת לא יפה לזלזל ככה בטכנולוגיה המדהימה שנותנת לנו ללחוץ על כפתור ותוך כמה שניות להיות גבוהים ב10 מטרים.

אבל ללכת הרי כולנו הולכים בלאו הכי ויש שיטה נחמדה, שפותחה ביפן, שאומרת – עזוב אותך משטויות, רק תצעד 10000 צעדים ביום ואתה מסודר. לא צריך אפי' לצעוד ברציפות – חמש דקות פה, חמש דקות שם, עוד שעה וחצי שם שם והגעת ליעד. זה אפי' בא עם גאדג'ט נחמד - מכשיר דיגיטלי קטן שאתה זורק בכיס והוא סופר בשבילך את הצעדים. והאמת שבאופן חלקי התכנית עבדה לא רע – מסתבר שאתה צועד בערך 1000 צעדים ביום בלאו הכי, ככה שבמקום לבזבז אותם המד צעדים סופר לך אותם, החלק שהיה לי יותר קשה זה עם ה9000 הנותרים. לא נורמלים היפנים האלה, מאיפה אני אביא להם עוד 9000 צעדים ביום ?

בקיצור, אני אחסוך מכם את שיטת ה 'מעכשיו אני משחק כדורסל פעם בשבוע' ואת שיטת ה'מעכשיו שכיבות שמיכה וכפיפות בטן כל ערב' ואעבור ישר ללהיט ההיסטרי – הליכון! במקום לצאת מהבית ולרוץ ברחובות אתה יכול לעשות את זה מול הטלויזיה (כלומר מול המחשב) ולא להרגיש איך הזמן עובד והקלוריות מתעופפות להן. ובאמת ההליכון הוא מכשיר נהדר ומאוד שימושי. כן, כן, אני יודע שאתם חושבים כל הזמן שאני ציני ולא אומר כלום ברצינות, אבל אני מתכוון לזה. ולא רק אני. לכל מי שיש הליכון בבית יודע עד כמה הוא מכשיר שימושי – מסתבר שזהו מתלה הבגדים הטוב ביותר בבית. אמנם קצת יקר אבל מתלה טוב.

יאללה לחדר כושר

אז אחרי שנגמרו המשחקים הגיע הזמן לדבר האמיתי – מנוי לחדר כושר, עם התחייבות לשנה מראש שלא נעשה צחוק, עם תכנית אימונים, עם מעקב ועם מדריך צמוד. אם כבר במדריכים עסקינן, החבר'ה האלה הם חבורת סדיסטים. כדי לבנות תכנית לוקח אותך השרירן הנחמד למכשיר העינויים הקרוב, מעמיס עליו איזה עשר פלטות ומבקש ממך להרים. "דוקא בסדר" אני אומר לו בהתנשפות "אני די מסתדר עם זה", "הבנתי" אומר איגור "צריך להוסיף עוד חמש פלטות למשקל". וכך מכשיר אחרי מכשיר – אם אתה איכשהו נהנה ממנו, סימן שמשהו לא עובד כאן כמו שצריך. "נרפים אתם נרפים".

אחרי אימון אחד כזה הבנתי שככה זה לא יילך "איגור" אמרתי לו "תודה רבה. נראה לי שהבנתי את העסק. מכאן אני אסתדר לבד". איגור קצת נעלב אבל בעל המאה הוא בעל הדעה. בלי איגור החדר כושר נהיה הרבה פחות מאיים. מאחר שהחלטתי שהפעילות האירובית חשובה לי יותר מהמשקולות, שמתי פעמיי להליכון (שמשום מה הזכיר לי מתלה בגדים) והתחלתי להרביץ ריצה פראית במהירות חמש קמ"ש, בשיפוע מינוס חצי למשך חצי שעה (היה סרט טוב). מה עושים אם אתם כבר מותשים לגמרי מהריצה אבל הסרט לא נגמר, כמובן כדי לא לגרום שוק לשרירים צריך בהדרגה להוריד מהירות וללכת במהירות 2 קמ"ש עד שנגמר הסרט. דוקא נחמד החדר כושר הזה.

אחרי שבוע אימונים אינטנסיבי עליתי על המשקל כדי לגלות שהוספתי חצי קילו. "נהדר" צהלתי "מסת השריר שלי עלתה", מד אחוזי השומן לעומת זאת לא הראה כל תזוזה חיובית אבל לך תסמוך על הקקמייקה הזאת. שבוע לאחר מכן סירב עדיין המשקל לשתף איתי פעולה "טוב, זה ברור" חשבתי לעצמי בסיפוק "אני עם נעליים, זה לפחות איזה 2 ק"ג, כך שבעצם ירדתי במשקל". בשבוע שלאחר מכן ההסבר היה הרבה יותר פשוט "לשקול לפני השירותים זה ממש לא משקף". בהמשך מד המשקל כלל לא הטריד אותי יותר "אני לא הולך לחדר כושר בשביל להוריד במשקל אלא בשביל ההרגשה" ציינתי לעצמי, "אבל למעשה כן הלכת לחדר כושר כדי להוריד במשקל" העיר לי מצפוני, "שתוק אדיוט! לך תרכב על מישהו אחר" עניתי לו בעצבים. למשך כחצי שנה הרומן ביני לחדר הכושר דוקא הלך לא רע, בחצי שנה שלאחר מכן אפשר לומר שאני אחד התורמים המכובדים למכון הכושר, הוראת קבע של 200 ₪ בחודש בלי לבקש שום תמורה. נראה לי שלפחות אפשר לקרוא על שמי את אחד ההליכונים.


מתפרסם ב"עולם קטן"

שדרו אלי - vlado@olam-katan.co.il

לטורים קודמים - http://www.haim.tk/

יום רביעי, 10 בנובמבר 2010

הנאה ממעשה שבת בשבת ובמוצ"ש

הדברים המתפרסמים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה

עיריית מודיעין מקיימת מדי סתיו כמין פסטיבל בהם מתארחים בעיר הרכבי נגינה שונים והם מופיעים במהלך סוף שבוע, כאשר החלק הארי של ההופעות מתקיימות בשבת או בצמוד מאד לשבת כך שההכנות מן בסתם נערכות בשבת. בשנים האחרונות ניסו בעירייה לפצות על כך וארגנו ארועים גם עבור הציבור הדתי. השנה הקהילה שלי יחד עם עוד קהילה בשכונה ארחנו בשבת את הפייטן אמיל זריהן על חשבון העירייה. על כך אולי ארחיב בהזדמנות אחרת, אך לעת עתה אני מבקש למקד את תשומת הלב בשאלה: האם מותר להשתתף באותם קונצרטים המתקיימים בשבת או שנערכים להם בשבת?

כידוע, השולחן ערוך פוסק לעניין הנאה ממעשה שבת (אורח חיים סימן שיח סעיף א):
המבשל בשבת, (או שעשה אחת משאר מלאכות), (טור), במזיד, אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצאי שבת מיד; ובשוגג, אסור בו ביום גם לאחרים, ולערב מותר גם, לו מיד; (ואם אמר לאינו יהודי לעשות לו מלאכה בשבת, ע"ל סימן ש"ז סעיף כ').

עפ"י דברים אלו התשובה נראית פשוטה:
- הופעה בשבת בודאי אסורה, שכן אפילו בשוגג "אסור בו ביום גם לאחרים".
- הופעה שההכנות אליה היו בשבת אך מתקיימת במוצאי שבת, מפשטות לשון השו"ע אפשר להבין שאין שום בעיה שכן אפילו במזיד הדין הוא שלאחרים מותר למוצאי שבת מיד.

אלא שכאן יש לדון מה הדין במקרה שאדם עשה מלאכה בשבת עבור מישהו אחר - האם גם אז נאמר "אסור לו לעולם ולאחרים מותר למוצ"ש מיד"?

בהלכות איסור והיתר כותב השו"ע (יורה דעה סימן צט סעיף ה):
אין מבטלין איסור לכתחלה. ואפילו נפל לתוך היתר שאין בו שיעור לבטלו, אין מוסיפין עליו היתר כדי לבטלו. עבר וביטלו, או שריבה עליו, אם בשוגג, מותר. ואם במזיד, אסור למבטל עצמו, אם הוא שלו, וכן למי שנתבטל בשבילו.

ומכאן נשאל: האם עשיית מלאכה בשבת דינה כמבטל איסור לכתחילה או לא?
הבית יוסף שם מסביר את הטעם לאיסור "למי שנתבטל בשבילו" (בית יוסף יורה דעה סימן צט):
משמע דכיון דטעמא דקנסא כדי שלא יהנו לו מעשיו הרעים ויבא לעשות כן פעם אחרת אם אתה מתירו למי שנתבטל בשבילו איכא למיחש שמא יעשה כן פעם אחרת ואע"ג דקיימא לן (ב"מ ה:) אין אדם חוטא ולא לו וא"כ לא הוה ליה למיחש להכי איכא למימר דשאני הכא דלא משמע להו לאינשי דאיכא איסורא במילתא הילכך חיישינן אי נמי דאי שרית למי שנתבטל בשבילו חיישינן דילמא אתי למימר לגוי או לעבד שיבטלנו הילכך קנסינן ליה

מכאן ניתן להסיק (וכ"כ בעל הילקוט יוסף) שדווקא במקום שחיישינן שיעשה כן פעם אחרת יש לקנוס גם את מי שעבורו נעשה האיסור, אך בעשיית מלאכה בשבת צריך לומר ש"אין אדם חוטא ולא לו".

אלא שכשמדובר באנשים המומרים לחלל שבת לכאורה החילוק הזה לא מתקיים וצריך לומר ש"אדם חוטא ולא לו" ולכן נקנוס לא רק את עושה המלאכה אלא גם את מי שנעשה עבורו המלאכה. כמו כן יש לדון שמא יש דין שצריך לחכות "בכדי שיעשו" במוצ"ש במומר לחלל שבת שכן בזה נאמר שדינו כגוי שעלולים לבקש מהם לעשות מלאכה גם להבא.

כך שהמסקנה לעניננו הוא כזה:
- אם היה מדובר בתכנית טלויזיה המשודרת בשידור חי בשבת ומשודרת בשידור חוזר ביום חול - קשה לומר שהמלאכה נעשתה עבור שומרי השבת. המלאכה היתה נעשית ממילא עבור אלו שאינם שומרי שבת. ולכן נראה שאין איסור להנות ממלאכה זו ביום חול כדין "לאחרים מותר במוצאי שבת", אלא שכנראה יש להחמיר ולחכות "בכדי שיעשו".
- לעומת זאת, בהופעה שההכנות אליה מבוצעות בשבת, אמנם האמנים עצמם היו עושים את אותם ההכנות בין אם שומרי השבת ישתתפו ובין אם לאו שכן על זה משלמים להם מטעם העירייה. מצד שני, מחלקת התרבות של העירייה מעסיקה את אותם האמנים בשבת עבור התושבים והם מן הסתם בודקים לראות כמה מהאוכלוסיה משתתפת במופעים. כך שההשתתפות של שומרי השבת במופעים יש בה כדי לומר לאותם עובדי מחלקת תרבות שניחא לן בחילול השבת ושאנו מעוניינים שימשיכו לחטוא גם עבורנו. במציאות כזו נראה שיש לאסור גם למי שנעשה עבורו המלאכה, במקרה זה תושבי העיר.

יום ראשון, 7 בנובמבר 2010

גיור ו'זרע ישראל' IV

- לחלק III
- לחלק II
- לחלק I

בפעם שעברה הצגנו את מה שלדעת ח"כ הרב חיים אמסלם, בספרו 'זרע ישראל' הם:
ארבע הנקודות המהותיות לעניין הגיור המוסכמות לשיטת רוב ככל הפוסקים.
אך כפי שכתבנו בחלק השני של סדרת רשימות זו לרב חיים אמסלם יש אמירה הרבה יותר מחודשת ומעוררת מחלוקת מארבע הנקודות הללו. כך כתבנו בזמנו:
הרב חיים אמסלם, בספרו 'זרע ישראל' מתמודד עם הנתונים האמיתיים. מדובר על אוכלוסיה גדולה שאם יעברו תהליך של גיור יתנהגו למעשה, כנראה, כמסורתיים. קרי, יציינו (אך לא ישמרו) את שבת ומועדי ישראל, יפקדו את בית הכנסת כשיהיה להם צורך בכך, ישמרו כשרות ואולי גם טהרת המשפחה ברמה כזו או אחרת אך לא הרבה יותר מזה. השאלה שהוא מתמודד איתה זה: האם אפשר והאם צריך לקבל ולעודד אנשים אלו לעבור תהליך של גיור?


אז האם אפשר לומר שלפי מסורת הפסיקה שיש בידינו אכן ניתן לקבל גרים כאלו, ולא רק לקבל אלא אף לעודד גרים כאלו? התשובה היא די חד משמעית: לא.

גם הרב אמסלם איננו טוען אחרת. בהקדמה לספרו הוא טוען שדבריו נאמרים על דרך "עת לעשות לה' הפרו תורתך". אך אין לטעות ולחשוב שהנה קם אדם וכתב ספר על איך צריך לבטל נושא הלכתי מסוים, ושאולי מחר יקום אדם ויכתוב ספר עב כרס על כך שמשום "עת לעשות לה'" צריך להתיר נסיעה במכונית לבית הכנסת בשבת.

ה"הפרו תורתך" בדברי הרב אמסלם בא על שתי נקודות:
א. שיש לקבל את דעת הפוסקים האומרים כי בדיעבד יש גרות ללא קבלת מצוות.
ב. שמכיוון שזו שעת הדחק יש לנהוג כך לכתחילה, שכן "שעת הדחק כדיעבד דמי".


נבאר את הדברים קצת יותר.
אחרונים רבים, ואולי אפילו רוב האחרונים, נקטו בשיטה האומרת שקבלת מצוות הינה החלק המהותי של הגיור ולא ייתכן גיור בלא קבלת מצוות רצינית. כך לדוגמא כותב הג"ר משה פיינשטיין (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן קנז):
במה שנסתפק כתר"ה אם גר שלא קבל עליו מצות אם נחשב גר, פשוט וברור שאינו גר כלל אף בדיעבד וכן הורה אבא מארי הגאון זצלה"ה הלכה למעשה בסטראבין בעובדא כזו שאינו גר כלל בין לקולא בין לחומרא שקבלת מצות בגר מעכב כדאיתא ביו"ד סי' רס"ח סעי' ג'. ואף אם אמר בפיו שמקבל מצות אם אנן סהדי שאינו מקבל עליו באמת אינו כלום. וגר שמהני לשם אישות בדיעבד, איירי שבשביל האישות קבל עליו מצות באמת והוא ברור ופשוט וכל זה אמר אבא מארי הגאון בפירוש אז כשהורה. ובכלל איני יודע טעם הרבנים הטועים בזה דאף לדידהו עכ"פ איזה תועלת הם מביאין בזה לכלל ישראל שמקבלין גרים כאלו דודאי לא ניחא ליה להקב"ה ולעם ישראל שיתערבו גרים כאלו בישראל. ולדינא פשוט שאין זה גר כלל.

אף על פי כן, ישנם מן האחרונים שהבינו בדעת הרמב"ם שקבלת מצוות אינה מחוייבת במעשה הגיור ולכן בדיעבד יש להכשיר גיור שנעשה ללא קבלת עול מצוות. כך לדוגמא כתב הנצי"ב בשו"ת משיב דבר חלק ה' סימן מו:







מתוך דבריו:
ולשיטה זו אם קבלו איזה אנשים זה הבא להתגייר עפ"י זה האופן שלא לשמור דת יהדות, אע"ג שעשו שלא כדין וגרמו לאותו איש רעה רבה שמחוייב ונענש על כל פרט כמו ישראל גמור, מכ"מ הוי גר עפ"י דין תורה.



אם כן יוצא, שלפחות לשיטה זו, בדיעבד מקבלים גרים שלא קיבלו עליהם "לשמור דת יהדות".
לדעה זו ניתן להוסיף עוד מספר נקודות:
- דעת הרב עוזיאל היא שיש לקרב גויים שהם "מזרע ישראל" ולהחזירם לחיק העם היהודי.
- סביר להניח שמכיוון שהציבוריות הישראלית כיום היא ברובה מסורתית, יש להניח שמתגייר כזה ישמור לפחות ברמה של מי שנחשב "מסורתי". [ואם לא, כגון אדם שהולך לגור בקיבוץ חילוני במוצהר - גם הרב אמסלם כותב שלא לקבלו].

אני חושב שבדברים אלו פחות או יותר סיכמתי את טענתו העיקרית של הרב אמסלם בספר 'זרע ישראל'. אני מקווה שהצלחתי להראות, שאמנם יש כאן חידוש ולענ"ד יציאה מקו הפסיקה המקובלת בדורות האחרונים, אך הדברים מספיק מבוססים הן במקורות והן בסברא כדי שידונו בהם בכובד ראש ולא באמירה שחצנית כאילו יש כאן עיוות מוחלט של ההלכה.

יום שבת, 6 בנובמבר 2010

יעקב, אמת ופוסטמודרניזם

מן הסתם שמעתם לפחות פעם בחיים את הדרשה/שיעור/תזה הבאים על יעקב אבינו:
יעקב אבינו היה מוכרח לרמות את אביו כדי שיתקיים אמת הרבה יותר גדולה. כלומר, על מנת לקיים את דברי ה' "ורב יעבוד צעיר" שהם בודאי אמת, היה מוכרח יעקב לותר על האמת מול אביו. אך בשורה התחתונה מה שהנחה את יעקב ואת רבקה אמו הוא אמת - אמיתות דברי ה'.

מכיוונו של בית מדרש אחר, אולי שמעתם דרשה/שיעור/תזה מעט הפוכה:
יעקב אבינו רימה את אביו ולכן נענש שבניו רימו אותו, לא התקיימו בו ברכותיו של יצחק והוא נשלח לגלות בחוסר כל.

אחד מיסודות הרעיון הפוסט-מודרני הוא ההתנערות מהאמת המוחלטת:
החשיבה הפוסטמודרנית מתנערת מן האמת המוחלטת. הרעיון הרלטיוויסטי מצוי בהשקפה שהפילוסופיה איננה משקפת דבר הקיים במציאות ושהשפה מייצרת את המציאות ולא להפך (למשל, "משחקי שפה" על פי ליוטאר בהשראת ויטגנשטיין). משמעות האמת היחסית היא שאין כל נקודת שיפוט תקיפה אפריורי, ולכן אין בסיס לאדם לשאוף לכך שהאמת בה הוא מאמין, תהיה תקיפה בצורה כלשהי על אדם אחר. רעיון זה טוען כי על כל אדם למצוא מכלול אמונות התקפות אך ורק לדידו, וכי לא ניתן להשליך כלל מוסרי כלשהו על פרט אחר.

על פניו, היה נראה נכון לשייך את הדרשה הראשונה לקבוצה הדוגלת ברעיון "כל אחד והאמת שלו", ואילו את הדרשה השנייה לקבוצה הדוגלת ברעיונות היותר שמרניים מודרניים (לעומת פוסט-מודרניים). [אני גם ער לבעייתיות שבשיוך הזה שכן תזת "כל אחד והאמת שלו" היא מקובלת בעולם הפוסט-מודרני כל עוד אמת של קבוצה אחת אינה פוגעת בקבוצה אחרת.]
משום מה בשנים האחרונות אני דווקא שמעתי יותר את הרעיון הראשון מדוברים שניתן לשייכם ללא ספק לקבוצה היותר שמרנית, ואילו את הרעיון השני מדוברים מהקבוצה שבדרך כלל מאמצים את הרעיונות החדשים של העולם בשתי ידיים.

יום חמישי, 4 בנובמבר 2010

מחשבה לפרשת תולדות

האם קניית הבכורה של יעקב מידי עשו היא חוקית ובעלת תוקף? איך היו פוסקים כיום בתי הדין אם היה מגיע לפניהם תיקם של עשו ויעקב, כשעשו טוען שהוא הונה ושהמקח נעשה בצל חשש ממוות?

או אולי נמקד יותר את השאלה: מה שויו של ה"בכורה"? מה זה משנה מיהו הבכור? האם חייו של יעקב השתנו בגלל שהוא קנה את הבכורה?

נדמה שגם יעקב עצמו לא היה כל כך בטוח במקח הזה.

כשרבקה אומרת ליעקב:
הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל עֵשָׂו אָחִיךָ לֵאמֹר: הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה, וַאֲבָרֶכְכָה לִפְנֵי ה' לִפְנֵי מוֹתִי. וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי, לַאֲשֶׁר אֲנִי מְצַוָּה אֹתָךְ. לֶךְ נָא אֶל הַצֹּאן וְקַח לִי מִשָּׁם שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים טֹבִים, וְאֶעֱשֶׂה אֹתָם מַטְעַמִּים לְאָבִיךָ כַּאֲשֶׁר אָהֵב. וְהֵבֵאתָ לְאָבִיךָ וְאָכָל בַּעֲבֻר אֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ לִפְנֵי מוֹתוֹ.

רבקה אינה מזכירה ערמה או רמאות. מדבריה ניתן להבין שמדובר כאן על מעשה ישר לחלוטין שיעקב יכנס לאביו עם מטעמים שהכינה אמו ויבקש ברכה מאביו בטרם ימות. לכאורה היינו צריכים לתהות על תגובתו של יעקב:
הֵן עֵשָׂו אָחִי אִישׁ שָׂעִר וְאָנֹכִי אִישׁ חָלָק. אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ, וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה

מדוע יעקב לא אומר: "כן! אכנס אל אבי ואומר לו שאני קניתי את הבכורה מידי עשו! לבטח הוא יברך אותי!"?

אלא שנראה שגם יעקב לא חשב שהמקח עומד בעינו או שהוא הרויח משהו ממקח זה.

אך עתה עלינו לשאול: למה התורה מספרת לנו על אותו מקח אם אין לו שום נפקא-מינה?
נראה שמהות הסיפור בא כדי להמחיש לנו מיהו יעקב ומה עומד בראש מעייניו. יעקב לא היה מוכן להסתפק במקומו הנחות במשפחה. את זה אנחנו רואים כבר כשהוא יצא עם ידו האוחזת בעקב עשו. אך יעקב לקח את זה צעד אחד קדימה והוא שם לנגד עיניו תמיד את הרצון לשנות את מעמדו. יתכן מאד שסיפור הנזיד הוא רק דוגמא לעוד מקרים רבים שבהם יעקב ניסה להטמיע בקרב בני משפחתו את יכולותיו ואת שאיפותיו.

יעקב מסמל כאן את מי שלא מוכן להסתפק במקום בו החברה שמה אותו והוא מוכן להשקיע ואולי אף להקריב כדי להגשים את יכולותיו.

יום רביעי, 3 בנובמבר 2010

הרב קוק על מורכבות ופשטות בעבודת ה'

לפני זמן לא רב פרסמתי מאמר על "מורכבות ופשטות בעבודת ה'". השבוע פרסם פרופ' מרק שפירא ב"ספרים בלוג" פיסקא מתוך "שמונה קבצים" של הרב קוק (קובץ א' פיסקא תסג), שלא הייתי מודע אליו, המתייחס למעלה של עובדי ה' התמימים לעומת עובדי ה' המורכבים:
האנשים הטבעיים שאינם מלומדים, יש להם יתרון בהרבה דברים על המלומדים, בזה שלא נתטשטש אצלם השכל הטבעי והמוסר העצמי על ידי השגיאות העולות מהלימודים, ועל יד חלישות הכוחות וההתקצפות הבאה על ידי העול הלימודי. ומכל מקום הם צריכים לקבל הדרכה בפרטי החיים מהמלומדים, והמלומדים צריכים תמיד לסגל לעצמם כפי האפשרי להם את הכשרון הטבעי של עמי הארץ, בין בהשקפת החיים, בין בהכרת המוסר מצד טבעיותו, ואז יתעלו הם בפיתוח שכלם יותר ויותר. וכן הדבר נוהג אפילו בצדיקים ורשעים, שישנם רשעים כאלה שהחלק הטוב שנשאר אצלם הוא מבונה בכח טבעי עצמי וטהור כל כך, עד שצדיקים צריכים ללמוד מהם ולקבל מהם, ואז דווקא יתעלו הצדיקים במעלתם העליונה. וכן הדבר נוהג גם בכלל האומות ביחש כל אחד מהן לחברתה, וביחוד בין אומות העולם לישראל.

יום שלישי, 2 בנובמבר 2010

מבט לעתיד

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

לפני מספר שנים ישבתי ליד הספריה בבית כנסת אחד מיד אחרי מנחה של שבת. רב הקהילה עמד ליד הספריה והוציא את הספרים שהוא התכוון להשתמש בהם במהלך שיעורו בסעודה שלישית. בחור אחד נכנס וניגש ישר לרב והיה נראה נסער. "הרב", הוא אמר, "האיש שבדרך כלל מסדר את השולחנות לסעודה השלישית לא נמצא ומישהו אחר סידר את השולחנות ובמקום להקצות שולחן נפרד לנשים, הוא סידר רק שולחן אחד ארוך. עכשיו כבר כולם יושבים ביחד באותו השולחן, באופן שמעולם לא היה כך בבית הכנסת!".

הרב חשב לרגע וענה לו: "אם כולם כבר יושבים אין מה לעשות. להבא אם המסדר הקבוע לא יהיה, אז נדאג לדבר עם המחליף שלו כדי לוודא שהוא יודע כיצד נהוג לסדר כאן."

מאותה שיחה קצרה ששמעתי כמעט בטעות למדתי המון.

למדתי מזה את ההבדל בין חשיבה של בחור ישיבה לבין אופן החשיבה של רב קהילה, ועל זה בעז"ה נכתוב בעתיד.

בנוסף, למדתי מזה את העיקרון החשוב שקשה מאד להגיב ולתת מענה לבעיה המתרחשת בהווה אך קל יחסית למנוע בעיות עתידיות ולהתמודד עם בעיות העלולות להתרחש בעתיד.

במקרה המדובר, עוד יצא לי לבקר באותו בית כנסת כמה פעמים לאחר אותה שבת ושני השולחנות המסודרים עמדו על תילם מבלי פוצה פה ומצפצף. אמנם, בקהילה אחרת ההתעלמות של הרב מהמציאות שנוצרה היתה יכולה להוביל לכך שהקולות המצדדים בצורת ישיבה כזו היו מתגברים בניגוד לכוונתו המקורית של הרב. אולי בקהילה כזו הרב היה צריך להתנהל אחרת וכן להעיר על כך, גם אם הוא היה מחליט לא להקים את האנשים ולהתחיל לסדר מהתחלה. מאידך, יכול להיות שהרב היה מחליט לנצל את ההזדמנות ולנהל שיח קהילתי בנושא כדי לתת לאנשים להביע את דעתם ולנסות לכוון את בני קהילתו לפתרון הנראה לו נכון.

כך או כך, דומני שאפשר לומר שאחד מתפקידיו החשובים של הרב הוא צפיית העתיד, פחות או יותר כפי שאמר הקב"ה ליחזקאל הנביא: "צופה נתתיך לבית ישראל". החשיבות הגדולה להיות כל הזמן עם "יד על הדופק" ולצפות מראש אילו בעיות עלולות להתרחש, הוא מתפקידיו הבולטים של הרב.

באחת הקהילות בהן התפללתי בעבר, הגבאי היה מתקשר אלי כמה ימים לפני פסח ושואל אותי אם אני יכול לעשות את הסיום לבכורות בערב פסח. בשנה הראשונה שהוא התקשר, חשבתי לעצמי: מה חושב הגבאי הזה? גם אם הייתי תלמיד חכם כזה שיכול לסיים מסכת בפחות משבוע, מדוע הוא חושב שבשבוע שלפני פסח יש לי את הזמן להקדיש לזה? אחרי זה הבנתי שאף אחד לא מצפה מהגבאי שבט"ו בשבט או בפורים יעבור בין חברי הקהילה לראות מי יוכל לעשות סיום מסכת בעוד חודש או חודשיים. כמובן שיש גבאים פקחים שעושים זאת, אך קשה לומר שזו אחת מהציפיות שיש לקהילה מבעל התפקיד. לעומת זאת, ברור כמעט לכל אחד שיש לו רב קהילה שהרב ידאג שיהיה מישהו שיעשה סיום.

כך גם רב שירצה לדאוג שבקהילתו בחור שלא נתמלא זקנו לא יקרא את פרשת "זכור", יצטרך כמה חודשים מראש להזכיר לגבאים שאם יש בר-מצווה באותה שבת אז יש לכוון את המשפחה לדון עם הרב איך לעשות זאת. חשיבה קדימה במקרה זה ובמקרים רבים אחרים ימנעו פגיעה ועלבון מצד אחד ויאפשרו דקדוק הלכתי מאידך.

באופן דומה, רב שירצה להשפיע על הרגלי הצריכה של בני קהילתו בשנת השמיטה, איננו יכול לחכות עד לערב ראש השנה של שנת השמיטה. הוא יצטרך לעבוד ולעמול הרבה זמן מראש על מנת שבני קהילתו יעברו יחד איתו תהליך הדרגתי שיוביל אותם בסופו של דבר אל עבר היעד שהציב הרב.

גם החשש הרבני הידוע מפני "המדרון החלקלק" (שגם עליו נצטרך להקדיש פעם טור נפרד), תלוי מאד ביכולת של הרב לניבוי העתיד. גם אם פסיקה והוראה הלכתית מסויימת נכונה למצב העומד כרגע בפני הרב, ייתכן ופסיקה זו תגרום לבעיות קשות לפרט או לקהילה בעתיד.

אז אמנם, למעט קבוצה קטנה של חסידי חב"ד, כנראה שאין ביהדות קבוצות שחושבות שרבם הוא נביא. באופן עקרוני יש חילוק ברור ומובנה בין תפקידו של הרב לבין תפקידו של הנביא. אף על פי כן החשיבה התמידית על מה מצפה לנו בעוד חודש, חודשיים ושנה הוא בהחלט אחד מתפקידיו החשובים והבולטים של רב הקהילה.