פרשיות פתוחות ופרשיות סתומות בס"ת ובתפילין

לנושא הזה הגעתי בעקבות ספרו של הרב יוסף צבי רימון, תפילין - הלכה ממקורה.

כידוע, המסורת שבידינו מורה שבספר התורה ישנן פרשיות פתוחות ופרשיות סתומות.
בפני הראשונים עמדו שלושה מקורות קדומים להגדרת מהן פרשיות פתוחות ופרשיות סתומות:

1. תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת מגילה פרק א
פתוחה מראשה - סתומה. פתוחה מסופה - פתוחה. פתוחה מיכן ומיכן - סתומה. 

2. מסכתות קטנות מסכת סופרים פרק א
איזו היא פתוחה, כל שלא התחיל בראש השיטה, ואיזו היא סתומה, כל שהניח מבאמצע השיטה. וכמה יניח בראש השיטה, ותהא נקראת פתוחה, כדי לכתוב שם של שלש אותיות. וכמה יניח באמצע השיטה, ותהא נקראת סתומה, כדי לכתוב שם של שלש אותיות. 

3. הלכות קטנות לרא"ש (מנחות) הלכות ספר תורה
כתב ר"ת: איזהו פתוחה כל שנשאר מסיום הפרשה עד סוף השיטה כשיעור ג' תיבות של ג' ג' אותיות זו היא פתוחה. ואם לא נשאר עד סוף השיטה כשיעור הזה מניח שיטה אחת כולה חלק ומתחיל בג' זו היא פתוחה. וסתומה כל שכתב תחילת שיטה וסוף שיטה ומניח חלק באמצע כדי לכתוב שם של שתי אותיות או יותר זו היא סתומה. וסדורה שכתב השיטה עד חציה או עד (שליש) שלישיתה ומתחיל לכתוב בשיטה תחתיה כנגד השיטה של עליונה זו היא סדורה. זה מצא ר"ת ז"ל בסידור קדמונים.

כדאי לשים לב (1) שלא ברור למה כוונת הירושלמי "פתוחה מיכן ומיכן", וכן (2) שמה שמתאר מסכת סופרים "איזו היא פתוחה? כל שלא התחיל בראש השיטה" אינו כפי שאנו רגילים בספרי התורה שלנו, וכן (3) שבסידור קדמונים מופיע מלבד פתוחה וסתומה גם "פרשה סדורה".

בעקבות זאת, מצאנו בראשונים שתי שיטות עיקריות בהגדרת אותן פרשיות פתוחות וסתומות: שיטת הרמב"ם ושיטת הרא"ש.

מחד, הרמב"ם כתב (רמב"ם הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ח הלכה א-ג):

פרשה פתוחה יש לה שתי צורות, אם גמר באמצע השיטה מניח שאר השיטה פנוי ומתחיל הפרשה שהיא פתוחה מתחלת השיטה השנייה, במה דברים אמורים שנשאר מן השיטה ריוח כשעור תשע אותיות, אבל אם לא נשאר אלא מעט או אם גמר בסוף השיטה מניח שיטה שנייה בלא כתב ומתחיל הפרשה הפתוחה מתחלת שיטה השלישית.
פרשה סתומה יש לה שלש צורות, אם גמר באמצע השיטה מניח ריוח כשיעור ומתחיל לכתוב בסוף השיטה תיבה אחת מתחלת הפרשה שהיא סתומה עד שימצא הריוח באמצע, ואם לא נשאר מן השיטה כדי להניח הריוח כשיעור ולכתוב בסוף השיטה תיבה אחת יניח הכל פנוי ויניח מעט ריוח מראש שיטה שנייה ויתחיל לכתוב הפרשה הסתומה מאמצע שיטה שנייה, ואם גמר בסוף השיטה מניח מתחלת שיטה שנייה כשיעור הריוח ומתחיל לכתוב הסתומה מאמצע השיטה, נמצאת אומר שפרשה פתוחה תחלתה בתחלת השיטה לעולם ופרשה סתומה תחלתה מאמצע השיטה לעולם.

כלומר, לדעת הרמב"ם יש שתי אפשרויות לפרשה פתוחה:
1. הכתב מסתיים באמצע השורה.
2. הכתב מסתיים קרוב לסוף השורה, ואז משאירים שורה ריקה וממשיכים בתחילת השורה שלאחריו.
ומנגד, יש שלוש אפשרויות לפרשה סתומה:
1. להשאיר רווח בכתב באמצע השורה.
2. הכתב מסתיים לפני סוף השורה, ומתחיל בשורה הבאה קצת אחרי תחילת השורה.
3. הכתב מסתיים בסוף השורה, ומתחיל באמצע השורה הבאה.

הבית יוסף מסביר את שיטת הרמב"ם שהוא כשיטת סידור הקדמונים והירושלמי, דלא כמסכת סופרים (בית יוסף יורה דעה סימן רעה אות ב ד"ה ורבו הדיעות):

דבריו [של הרמב"ם] מבוארים שהם כסידור הקדמונים בצורות הפתוחה וגם בצורה ראשונה של סתומה וצורה שנייה של סתומה אומר אני שהיא הסדורה האמורה בסידור הקדמונים דסדורה מין סתומה היא כמו שכתבתי לעיל וסובר ז"ל דכל שמניח חלק בסוף שיטה ובתחלת שיטה שתחתיה לא שנא אם מתחיל לכתוב כנגד ההנחה של מעלה לא שנא אם מתחיל קודם או אחר בכל גוונא מיקריא סדורה ולאפוקי מספר התרומה שחילק ביניהם.
ואפשר שזו היא שאמרו בירושלמי מכאן ומכאן סתומה כלומר דכששייר חלק בסוף שיטה וגם בתחלת שיטה שתחתיה הויא סתומה וצורה שלישית של סתומה נלמד מדין צורה שנייה של פתוחה
ואפשר שהוא ז"ל היה מפרש הירושלמי ע"פ דרך זה ופתוחה דקתני לשון התחלה הוא והכי קאמר פתוחה מראשה אם התחיל לכתוב הפרשה מראש השיטה פרשה פתוחה היא פתוחה מסופה כלומר אבל התחיל מסוף שיטה והניח תחלתה חלק בין שסיים פרשה שלפניה בסוף שיטה שנמצא שאין ביניהם חלק אלא בראש שיטה שנייה בין שהניח חלק בסוף שיטה עליונה וגם בתחלת שיטה שנייה וזהו מכאן ומכאן בכל גווני נקראת סתומה דכל שהוא מתחיל מאמצע שיטה הויא סתומה ופירוש זה בירושלמי מרווח ממה שפירשו בו התוספות והסכים בו הרא"ש בהלכות מזוזה (סי' ה) וס"ת:

הרא"ש, לעומת הרמב"ם, הבין אחרת (הלכות קטנות לרא"ש (מנחות) הלכות ספר תורה יג):

וכתב ר"ת דברייתא פליגא על סידור קדמונים דלסידור של קדמונים פתוחה היא בסוף שיטה. ולמסכת סופרים פתוחה היא בתחלת שיטה. ואם יניח בתחלת שיטה ובסוף שיטה יצא ידי שניהם. ובירושלמי דפ"ק דמגילה אמר פתוחה מראשה פתוחה פתוחה מסופה פתוחה. משמע דמכל צד מיקרי פתוחה וכן מסתבר. דחלוק הפרשיות הן שתים אחת סתומה ואחת פתוחה הסתומה היא שהריוח שבין הפרשיות סתום מכאן ומכאן. וכל שהריוח פתוח מצד אחד למעלה או למטה נקראת פתוחה. ואם סיים פרשה סתומה בסוף שיטה יניח שיטה חלק ויתחיל בשיטה השלישית והויא פרשה סתומה. כיון דאין פתוחה לא בסוף שיטה ולא בתחלת שיטה ושיטה חלק הוי כמו ריוח שבאמצע השיטה.

כלומר, לדעת הרא"ש יש שלוש אפשרויות לפרשה פתוחה:
1. הכתב מסתיים באמצע השורה.
2. הכתב מסתיים רק מעט לפני סוף השורה, ומתחיל באמצע השורה שאחרי.
3. הכתב מסתיים בסוף השורה, ומתחיל באמצע השורה שאחרי.
ומנגד, יש שתי אפשרויות לפרשה סתומה:
1. להשאיר רווח בכתב באמצע השורה.
2. הכתב מסתיים קרוב לסוף השורה, ואז משאירים שורה ריקה וממשיכים בתחילת השורה שלאחריו.

הרב י"צ רימון מסכם את המחלוקת כך:

יש להדגיש שיש חשיבות רבה בהגדרת פרשה פתוחה וסתומה, כי החלפה ביניהם, כלומר, כתיבת פרשה פתוחה במקום פרשה סתומה, או פרשה סתומה במקום פרשה פתוחה, פוסלת את ספר התורה (רמב"ם שם הלכה ג):

ספר שאינו מוגה במלא וחסר אפשר לתקנו ולהגיהו כמו שבארנו, אבל אם טעה בריוח הפרשיות וכתב פתוחה סתומה או סתומה פתוחה או שהפסיק והניח פנוי במקום שאין בו פרשה או שכתב כדרכו ולא הפסיק בריוח במקום הפרשה או ששינה צורת השירות הרי זה פסול ואין לו תקנה אלא לסלק את כל הדף שטעה בו.

לכן, הבית יוסף כותב שיש לכתחילה לצאת ידי שתי השיטות:

וירא שמים יצא את כולם ויעשה תמיד בענין שבפרשה פתוחה יסיים פרשה שלפניה באמצע שיטה וישתייר בסופה חלק כדי ט' אותיות ויתחיל לכתוב בראש שיטה שתחתיה ובפרשה סתומה תמיד יסיים פרשה שלפניה בתחלת שיטה ויניח חלק כדי ט' אותיות ויתחיל לכתוב בסוף אותה שיטה עצמה ולא ישנה לעשות צורה אחרת לא לפתוחה ולא לסתומה ובהכי הוי כשר בין לדברי הרמב"ם בין לדברי הרא"ש ז"ל. וכן מצאתי כתוב בביאור אורח חיים למהר"י ן' חביב ז"ל שנודע לו שסופר א' מומחה שהיה סופר על פי הרב הגדול החסיד הה"ר יצחק קאפאנטו"ן ז"ל היה נוהג לעשות כן ואף על פי שדבר זה קשה לכוין שתמיד יצא לו כן נ"ל שאם בתחלה יכתוב דף א' וישער כמה דפין יצטרכו לכתוב ס"ת מאותו כתב יוכל לשער מקום הפרשיות ויקצר שיעור אורך השיטות או יאריכם מעט עד שיצאו הפרשיות מכוונות בענין זה:

וכך כתב בשלחן ערוך, והרמ"א כתב שהעיקר כדברי הרמב"ם (שולחן ערוך יורה דעה הלכות ספר תורה סימן רעה סעיף א-ב):

בצורת פתוחה וצורת סתומה יש מחלוקת בין הרמב"ם והרא"ש, וירא שמים יצא את כולם ויעשה בענין שבפרשה פתוחה יסיים פרשה שלפניה באמצע שיטה, וישתייר בסופה חלק כדי תשע אותיות, ויתחיל לכתוב בראש שיטה שתחתיה. ובפרשה סתומה, תמיד יסיים פרשה שלפניה בתחלת שיטה ויניח חלק כדי תשע אותיות, ויתחיל לכתוב בסוף אותה שיטה עצמה, ולא ישנה לעשות צורה אחרת לא לפתוחה ולא לסתומה, ובהכי הוי כשר בין להרמב"ם בין להרא"ש. הגה: ואם לא יוכל לכוין בכך, לא יסור מדברי הרמב"ם בזה, כי עליו סמכו האחרונים וכתבו שדבריו הם עיקר (מ"כ בשם חכם א'). ומ"מ אם נמצא ספר תורה שאינה כתובה לפי דבריו, אין לפוסלה, כי יש גדולים שיש להם סברות אחרות בזה (ר"י מינץ סימן ח').

כל זה הוא כשכותבים ספר תורה, ואפשר עקרונית לכתוב באופן שמסתדר גם לשיטת הרמב"ם וגם לשיטת הרא"ש.
אך כשמגיעים לתפילין העניין מסתבך. בהלכות תפילין כותב השלחן ערוך (שולחן ערוך אורח חיים הלכות תפילין סימן לב סעיף לו):

יעשה כל פרשיותיה פתוחות, חוץ מפרשה אחרונה הכתובה בתורה שהיא והיה אם שמוע (דברים יא, יג - כא) שיעשנה סתומה, ואם שינה, פסול. (ויש מכשירים בכולם פתוחות) מהר"ם פאדו"ה סי' ע"ז בשם אורחות חיים וב"י בשם העיטור. ובמדינות אלו נוהגים אף פרשת והיה אם שמוע בראש השיטה, כשאר הפרשיות. ולכן נהגו שפרשת קדש לי (שמות יג, א - י) והיה כי יביאך (שמות יג, יא - יז) ופרשה שמע (דברים ו, ד - ט) מתחילין בראש שיטה, ובסוף קדש לי ובסוף והיה כי יביאך מניחים חלק כדי לכתוב ט' אותיות, ובסוף שמע אין מניחים חלק, ואם מניחים הוא פחות מכדי לכתוב ט' אותיות. ופרשת והיה אם שמוע מתחילים באמצע שיטה עליונה, ומניחה לפניה חלק כדי לכתוב ט' אותיות, ונמצא ששלשה פרשיות הם פתוחות בין להרמב"ם בין להרא"ש ופרשה אחרונה היא סתומה לדעת הרמב"ם.

השלחן ערוך כותב שבין פרשת "שמע" לפרשת "והיה אם שמע" צריך להיות פרשיה סתומה. הרמ"א לעומתו פסק כארחות חיים שכל הפרשיות פתוחות.
לשיטת השלחן ערוך אנחנו נתקלים בבעיה, שכן כל אחת מהפרשיות מתחילות בראש עמודה, ואז לא ניתן לכתוב באופן שיתאים גם לשיטת הרמב"ם וגם לשיטת הרא"ש. לכן מכריע השו"ע שבתפילין יכתבו כשיטת הרמב"ם. דהיינו, יתחילו את פרשת "והיה אם שמוע" באמצע השורה, לאחר רווח של ט' אותיות, ואז זה נחשב לפרשה סתומה.

הט"ז (ס"ק כו) מחדש שאפשר לעשות באופן שיתאים גם לשיטת הרמב"ם וגם לשיטת הרא"ש. לדבריו, אם יסיימו את פרשת "שמע" עם פחות מתשע אותיות לפני סוף השורה, וישאירו בתחילת פרשת "והיה אם שמע" פחות מט' אותיות (בניגוד לדברי השו"ע להשאיר יותר מט' אותיות), יחד נוצר פרשה סתומה - בצירוף הרווח הקטן בסוף הפרשה השלישית, פרשת שמע, עם הרווח הקטן בתחילת הפרשה הרביעית.

האחרונים האשכנזים כתבו לנהוג לכתחילה כדברי הט"ז. אך יש גם מהאחרונים האשכנזים שכתבו כדברי השו"ע. אך בדיעבד גם חלק מאלה שסברו כט"ז כתבו שיוצאים גם בשיטת הרמב"ם. כך לדוגמא כתב הרב צבי פסח פרנק (שו"ת הר צבי אורח חיים א סימן לג):

בענין ריוח שבין הפרשיות.
ע"ד השאלה, אם אירע שלא עשה הסופר בפרשיות של תפלין כהט"ז, וכתב פרשת והיה אם שמוע כעיקר הדין המבואר בשו"ע או"ח (סימן לב סעיף לו) שלא הניח שום ריוח בסוף שמע, כי אם בראש פרשת והיה אם שמוע הניח מלפניה ריוח של ט' אותיות. ושואל אם יש להחמיר בזה לכתחילה.
הנה, אף שנמצא גדול מפורסם, הג' מבוטשאטש בספר אשל אברהם, שמחמיר בזה ופוסל לכתחילה אם שינה הסופר מדברי הט"ז אחרי שכבר נהגו כן. מ"מ למעשה הנני מסכים להכשיר בכה"ג שכבר נכתבו כדעת מרן הב"י. מכיון שיש גדולי הדור שמפקפקים על שיטת הט"ז.

לעומת זאת, מהאחרונים הספרדים כתבו שגם בדיעבד לא יוצאים בתפילין שנכתבו כשיטת הט"ז.
כך לדוגמא הרב אבא שאול (שו"ת אור לציון חלק ב פרק ג - הלכות תפילין אות ז):

שאלה. האם בן ספרד יכול להניח תפילין שנכתבו כמנהג בני אשכנז, וכן האם בן אשכנז יכול להניח תפילין שנכתבו כמנהג בני ספרד.
תשובה. בן ספרד לא יניח תפילין שנכתבו כמנהג בני אשכנז, ואם אין לו אלא אלו, יניחם בלא ברכה, ובן אשכנז רשאי להניח תפילין שנכתבו כמנהג בני ספרד ואף לברך עליהם, ותפילין שנכתבו לפי סברת שולחן ערוך של הגאון רבי זלמן (כפי מנהג חב"ד) רשאים בני ספרד להניחם ולברך עליהם.

וכן הרב עובדיה יוסף בהערותיו על ספרו של הרב אבא שאול מסכים עמו (שו"ת יביע אומר חלק ט - אורח חיים סימן קח (הערות על אור לציון)):

בעמוד לה אות ז, תפלין שנכתבו כמנהג בני אשכנז, שעושים כד' הט"ז, שמניחים ריוח קטן לפני פרשת והיה אם שמוע פחות משיעור תשעה אותיות, ומצרפים לזה ריוח פחות מתשעה אותיות בסוף פרשת שמע, כדי שתיחשב פרשה, פסולות הן לדעת מרן. והספרדים ועדות המזרח אינם רשאים להניח תפלין כאלה, שאנו קבלנו הוראות מרן. וכבר העלתי כן בשו"ת יחוה דעת ח"ד (סי' ג), ומשם בארה. וכן מצאתי בשו"ת איש מצליח ח"א (חיו"ד סי' מד) שכתב כדברינו, שלדעת מרן אין לצרף ריוח תשעה אותיות משתי שיטות בתפלין, ואפילו בדיעבד פסול. ודלא כהט"ז. ע"ש. וכיון שהוברר לנו שרוב בני אשכנז עושים כיום כד' הט"ז, יש לפסול תפלין של האשכנזים לספרדים. וראה עוד במ"ש בני הרה"ג ר' דוד נר"ו בספר הלכה ברורה ח"ב (בקונטרס אוצרות יוסף סי' כ). ע"ש. אבל משום השינוי בצורת האותיות, בין אשכנז לספרד, אין לפסול, שאלו ואלו דברי אלהים חיים. ולכן מותר לספרדי לעלות לס"ת שכתוב בכתב אשכנזי, וכן להיפך. וכן מעשים בכל יום.

 יש להדגיש שיש מהאחרונים שכתבו שאין לדחות את דברי הט"ז. כך לדוגמא כתב החיד"א בענין ספרי תורה שנכתבו באופן כזה (שו"ת חיים שאל חלק א סימן נט):

ואשר שאלת ממני כי בק"ק גוריציה נמצא ס"ת שכמה פרשיות פתוחות וסתומות שאין ריוח כי אם ג' אותיות ושלחו מתם לדעת משפט הס"ת הלזה.[...] הלא טוב לנו להשוות הדעות ולומר דבדיעבד אם לא יש אלא ריוח ג' אותיות גם להרמב"ם כשר דאפושי פלוגתא לא מפשינן לומר דלהרמב"ם פסיל ולשאר פוסקים אפי' לכתחילה עושה. הלכך היה נראה להכריע כמ"ש מרן בתחילה דגם להרמב"ם כשר דיעבד. אלא כי ירא אנכי אפי' מספקות של מרן ומאחר שנטה דעתו לומר דפחות מט' אותיות קטנות להרמב"ם פסול קשה הדבר להתיר.

 ולענ"ד לא נכון כיום לומר שספרדי לא יוצא ידי חובה בתפילין של אשכנזי. ראשית, נאמר לי מפי מספר סופרים שכיום סופרים רבים כותבים גם לאשכנזים כשיטת הרמב"ם ולא כשיטת הט"ז. שנית, כפי שכתב הרמ"א ש"במדינות אלו" כותבים כל הפרשיות פתוחות, כך נכון לומר שכיום "במדינה זו" נוהגים לכתוב לעתים כרמב"ם ולעתים כט"ז, ולכן אין מניעה לצאת ידי חובה בשתי השיטות.

עריכה:
כעת ראיתי את מאמרו של הרב אפרים, "קווים להנחלת ההלכה למעשה בדורנו", הסוקר את שיטתו של רבו הרב אליעזר מלמד שהתפרסם בגליון תשרי תש"פ של כתב העת המעיין. הנה הדברים שהוא כותב על ההבדלים בין העדות, ויפים הדברים לענייננו:

קירוב המנהגים: זכינו בדורנו שה' קיבץ את נידחי עמו ישראל מארבע כנפות הארץ. לכל שבט ושבט יש את הגוון היפה והמיוחד שלו, ומהייחודיות שיש בכל עדה ועדה נוצרת הקשת העשירה והססגונית של 'יחד שבטי ישראל'. לכל נוסח ונוסח שער מיוחד בשמים דרכו התפילות מתקבלות.
יתירה מכך, הדרך של כל יהודי להתחבר אל שמירת המצוות היא דרך 'מוסר אביו ותורת אמו', דרך זיכרונות התפילה יחד עם אביו, החגים שנחגגו בבית הוריו, והמנהגים שהוא ראה את אימו נוהגת בהם. בניגוד לשיטת הוראה המחדדת את הבדלי הפסיקה והמנהג בין העדות השונות, כדאי להשתדל לקרב את מנהגי העדות השונות .ולהראות את המשותף הרב שביניהם.
ההיגיון העומד בבסיס המטרה לקרב את המנהגים הוא משולש. ראשית, הנטייה לחלק את עולם ההלכה באופן דיכוטומי למנהגי אשכנזים ומנהגי ספרדים רחוקה מלהיות מדוייקת. כמעט תמיד ניתן לראות שהיו מנהגים שונים ופסקים שונים הן בקהילות ספרד והן בקהילות אשכנז. פוסקי אשכנז לא נמנעו מלצטט למעשה את הפרי חדש, ופוסקי ספרד לא נמנעו מלילך בדרכם של הש"ך והט"ז. שנית, תוקפו של המנהג נובע מכך שהאדם שחי בחברה מסוימת חייב לנהוג כמנהגיה. כשהיה בן אשכנז עובר להתגורר במרוקו, הוא היה מקבל עליו את פסקי הקהילה אליה עבר. מציאות זו, שהייתה חד משמעית בגלות , השתנתה בצורה משמעותית בבואנו לארץ. כיום נחלש תוקפו של מנהג העדה מבחינה ציבורית. בני העדות השונות מתגוררים זה ליד זה, מתפללים זה עם זה ומתחתנים זה עם זה, ועל ידי כך מושפעים אלה ממנהגיהם של אלה. בנוסף לכך, המציאות של עדות רבות שחיות יחד יוצרת מקרים שבהם נדרשת הכרעה ציבורית אחידה, המכריחה אותנו לקחת בחשבון את כלל המנהגים. הסיבה השלישית היא דידקטית: כמעט תמיד קבוצת הלומדים או הקוראים היא הטרוגנית ומכילה בני עדות שונות. ככל שנרחיב יותר בהדגשת פיצול המנהגים כך נכביד יותר על הלומדים, ונאבד משאבים יקרים של זמן, יכולת קליטה וזיכרון הדרושים לנו כל כך ללימוד מעמיק של ים ההלכה.
נדגים את הדבר בסוגיית אכילת בשר 'חלק'. ישנה דעה רווחת, שבשר חלק מותר לאשכנזים ואסור לספרדים. אולם המעיין בפוסקים יראה שגם הרמ"א כתב שלכתחילה יש להחמיר ולאכול בשר חלק, ומאידך כשהיה הפסד מרובה גם פוסקי ספרד הקלו. בנוסף לכך, במדינת ישראל, אין אפשרות לנהל 'מסעדה ליוצאי ג'רבה', 'בית חולים ליוצאי גליציה' וכד'... לכן למעשה נכון יותר להציג בפני הלומדים שכיום, שההבדל בין מחירו של בשר כשר למחיר של בשר 'חלק' אינו גדול כל כך, יש מקום לבני כל העדות להחמיר לאכול 'חלק', ויש שנהגו להקל במקום הצורך.
אפשרות נוספת: פעמים שגבולותיו של מנהג עדה מסוימת מצוי במחלוקת בתוך אותה העדה. במקרה כזה נראה שכדאי ללמד את השיטה המשווה את מנהג העדה למנהגי העדות האחרות, ולא את השיטה המרחיבה את החילוק בין המנהגים.
לדוגמא: אשכנזים נוהגים שלא לאכול קטניות בפסח. גם בין פוסקי האשכנזים ישנה מחלוקת על מינים מסוימים האם הם בכלל המנהג. יש לתת יותר משקל לדעה המקילה, המקרבת בין מנהג האשכנזים ומנהג הספרדים.

הרב עובדיה הדאיה על הקמת מדינת ישראל והיחס לחילונים

הרב עובדיה הדאיה
מקור: http://bit.ly/Q1a0Yq

צדיק אחד שלח אלי את דבריו של חכם עובדיה הדאיה, בעל שו"ת ישכיל עבדי, שכתב במלאת עשור למדינת ישראל. בדבריו הוא מתייחס לטענות כנגד הקמת מדינת ישראל כאילו שזה נגד "שלוש השבועות" וכן לכך שהמדינה הוקמה ע"י אנשים רחוקים מתורה ומצות.
את דבריו המלאים ניתן לקרוא כאן.
כאן אני מבקש להסב את תשומת הלב לדברים שהוא כותב שיש להם גם קשר אקטואלי:

ולכן עם שאנו רואים בחוש לכמה מהמתפרצים והפושעים בא׳׳י, הרי מצוה, זו של חיבת הארץ, וריבוי הישוב שמתרבה על ידם, בהחייאת השוממה, וריבוי הבנינים, שבהם מתישבים כמה וכמה עולים חדשים, החרדים על דבר ה' ומקימים בתי כנסיות ובתי מדרשות בכל אתר ואתר, הרי בזה לוקחים חלק גם אלה שאין להם יד ושם בתורה ובמצות, כי הרי עם ישראל, כולו בבחי׳ גוף א׳, ואין לך אדם מישראל, שאין לו חלק בתורה ובמצות שעושה חבירו, והרי מצוה זו כדאה להגן עליהם להיות להם שארית בארץ.

וזה לפע״ד כוו׳ [=כוונת] אוז״ל, רקנים שבך מלאים מצות כרמון. שעם שלעין נראה שהוא חסר מכל, אך הרי יש לו חלק בתורה ובמצות שעושים חבריו, שע׳׳ז תיקן האר״י ז״ל, לומר האדם טרם עשייתו שום מצוה 'בשם כל ישראל' ובפרט לפי מה שהסברנו דכל אלה הישובים שנעשו ע״י אלה החפשים, ומתיישבים בהם, אנשים דתיים שעוסקים בתורה ובמצות, הרי מזה עצמו כבר מגיע להם חלק ג״כ, ובפרט כאשר הולכים למלחמה נגד האוייב, להגן על הארץ ועל יושביה, הרי אין לך מצוה, יותר גדולה מזו, ויש בה כדאי להכריע את הכף לטובה, וזה תלוי בשיקול אל דיעות, שלפעמים מצוה, אחת מכריעה נגד כמה אלפי עבירות, ולכן כל שאנו רואים, שהארץ לא הקיאה את אלה המוחזקים לעינינו כרשעים, עלינו לומר, כי בודאי שיש להם איזה מצות גדולות ששקולים כנגד כמה אלפי עבירות ושיש בהם כדאי להכריע את הכף לזכותם, וזה, תלוי בשיקול אל דיעות, ואנחנו לא נדע.

הערה לשונית #3 בסליחות

אסכם כאן דברים שעלו מדיונים במספר פורומים השבוע.

בפיוט "אליך ה' נשאתי עיני" ישנו משפט:

זְכֹר עָנְיִי וּמְרוּדִי לַעֲנָה מֵעוֹדִי
עַד מָתַי לְנֶגְדִּי תְּחַדֵּשׁ עֵדֶיךָ

לא ידעתי מה פירוש החצי השני של המשפט.

ובכן, המשפט כולו הוא תרכובת של שני פסוקים:
- זְכָר עָנְיִי וּמְרוּדִי לַעֲנָה וָרֹאשׁ. (איכה ג יט)
- תְּחַדֵּשׁ עֵדֶיךָ נֶגְדִּי וְתֶרֶב כַּעַשְׂךָ עִמָּדִי חֲלִיפוֹת וְצָבָא עִמִּי. (איוב י יז)
ר' עמוס חכם מפרש את המילים "תחדש עדיך נגדי":

בכל שעה תשלח נגדי עדים חדשים, הם היסורים הבאים לענשני על חטאתי. כעניין שנאמר: "יד העדים תהיה בו בראשונה".

לכן, יש להבין כך:
"זכור עניי ומרודי לענה מעודי" - זכור את כל הדברים הקשים שעברו עלי.
"עד מתי לנגדי תחדש עדיך" - עד מתי תשלח אלי עוד ייסורים? סבלנו מספיק.

2 הערות לשוניות בסליחות

1. בסליחה הידועה "אנשי אמונה אבדו" מופיע המשפט:

זוֹעֲכִים אַף בְּלַחֲשָׁם חֵמָה עָצְרוּ בְּשַׁוְּעָם

פירוש המשפט הוא שאותם "אנשי אמונה" ידעו לעצור את הכעס (האף והחמה) בעזרת תפילותיהם (לחשם ושועם).
אך מה פירוש המילה זועכים?

בספר איוב פרק יז פסוק א מופיע הפסוק:

רוּחִי חֻבָּלָה יָמַי נִזְעָכוּ קְבָרִים לִי.

המילה "נזעכו" הוא מאותו שורש של "זועכים".

ר' עמוס חכם, שהשבוע שלושים לפטירתו, מסביר את המילה "נזעכו":

יש מפרשים בחילוף ז' בד' כמו נדעכו. ופרושו: נעקרו ונפסקו. ויש אומרים שיש שרש זע"ך, שהוראתו "פסק", ופרושו: ימי נפסקו. ויש לזה קצת ראיה בערבית. 

אם כן, "זועכים אף בלחשם" פירושו: או "דועכים אף בלחשם" (האף דעך בגלל לחשם), או "מפסיקים אף בלחשם".

2. בפיוט "אבינו מלכנו" שבסוף הסליחות מופיע המשפט:

לך פרשנו שעל אָבִינוּ אָתָּה המציא לנו תעל אֵין לָנוּ אֶלָּא אָתָּה

מה פירוש המילים "שעל" ו"תעל"?

בספר ישעיהו פרק מ פסוק יב מופיע הפסוק:

מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם.

מה פירוש המילה "בשעלו"?

שוב נחכים מדבריו של ר' עמוס חכם:

'שעל' הוא בית הקבול של כף היד, בשעה שהיא קפוצה.... 'שעלו'=כף ידו. 

בהמשך הוא מפנה ליחזקאל פרק יג פסוק יט:

וַתְּחַלֶּלְנָה אֹתִי אֶל עַמִּי בְּשַׁעֲלֵי שְׂעֹרִים וּבִפְתוֹתֵי לֶחֶם לְהָמִית נְפָשׁוֹת אֲשֶׁר לֹא תְמוּתֶנָה וּלְחַיּוֹת נְפָשׁוֹת אֲשֶׁר לֹא תִחְיֶינָה בְּכַזֶּבְכֶם לְעַמִּי שֹׁמְעֵי כָזָב.

והוא מסביר:

בשעלי שעורים = בשעורים כמלוא כף ידו. 

 אז פירוש הביטוי "לך פרשנו שעל" הוא "לך פרשנו כף", כמו הביטוי "אפרש כפי אל ה'", "ובפרשכם כפיכם" וכד'.

ובקשר לפירוש המילה "תעל", נדמה לי שהוא מלשון: מעלה - מדרגה.

ולכן: "לך פרשנו שעל, המציא לנו תעל" = "לך פרשנו כפיים, תעזור לנו לעלות מעלה".

עדכון: מספר קוראים העירו בצדק שדברי על המילה "תעל" אינם נכונים.

המילה "תעל" היא כנראה מלשון רפואה כפי שמופיע בפסוק בירמיהו:

עֲלִי גִלְעָד וּקְחִי צֳרִי, בְּתוּלַת בַּת-מִצְרָיִם; לַשָּׁוְא הרביתי (הִרְבֵּית) רְפֻאוֹת, תְּעָלָה אֵין לָךְ.

ולפי זה "לך פרשנו שעל, המציא לנו תעל" = "לך פרשנו כפיים, המציא לנו רפואה". 

תיקון ליל שבועות ספרדי

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

לפני כמה ימים שאלתי את אחד מחברי, רב קהילה במרכז הארץ שזכתה לאחד הרבנים המוכשרים ביותר שאני מכיר, מה מתוכנן אצלו בבית הכנסת בליל שבועות. הוא סיפר לי שכיוון שבית הכנסת שלו נמצא בתוך מתחם ובו כמה בתי כנסיות הוא החליט יחד עם רבני הקהילות האחרות לערוך שיעורים במשותף לחברי כל בתי הכנסת. ואז הוא הוסיף: "בתי הכנסת האשכנזים, כמובן. בית הכנסת הספרדי שבמתחם עושים את התיקון שלהם".

אז אני מבית הכנסת הספרדי שבו "עושים את התיקון שלהם". אינני מבית הכנסת הספרדי מאותו מתחם של חברי, אך לצורך העניין אני מבית הכנסת הספרדי שיש בכל שכונה ושכונה שבו "עושים את התיקון שלהם".

הכוונה ב"עושים את התיקון שלהם" הוא שבמקום לשבת ולשמוע שיעורים הם יושבים כל הלילה וקוראים טקסט המכונה "תיקון ליל שבועות". מדובר על תחילה וסוף של כל אחת מפרשות השבוע ומספרי הנ"ך, חלקים מהמדרש ומהזוהר, מגילת רות, ועוד. למען ההגינות נציין שזה איננו מנהג ספרדי בלבד, גם בקרב אשכנזים רבים נהג המנהג לקרוא את ה"תיקון", כך נמצא שהרב אליהו כי-טוב בספר התודעה שלו איננו מתאר שום מנהג אחר בליל שבועות מלבד ש"חכמי הסוד תקנו סדר לימוד לכל ליל שבועות, שבו משולבים תורה שבכתב עם תורה שבע"פ ודברים מן הזוהר וגם סדר תרי"ג מצוות בקצרה". עם זאת, כיום נדיר מאד למצוא בית כנסת אשכנזי בו יושבים רבים וקוראים את התיקון.

יש הרבה צדדים חיוביים באמירת התיקון. בתיקון נמצאים קטעים מרכזיים מהתורה, הוא חובר ע"י חכמי ישראל שבדורות הקודמים והתקדש באמירתו על ידי קהילות ישראל השונות במהלך הדורות. זאת, בניגוד למנהג הרווח היום בבתי כנסת שונים של העברת שיעורים שפעמים עוסקים בנושאים אזוטריים שלא נוגעים לחיי היום יום של ציבור השומעים. מאידך, קריאת התיקון היא קריאה די מונוטונית, החוזרת על עצמה מידי שנה. בתיקון אין חשיבה מחודשת מדי שנה איזה נושאים ירתקו את הציבור בשעות הלילה המאוחרות, ואיזה מתודה יגרום לציבור להישאר ערים. זאת ועוד, חלק מהדור הצעיר בקהילה הספרדית מסתכל בקנאה על שכניו האשכנזים העוסקים בנושאים אקטואליים מעניינים, בעוד אצלו בבית הכנסת יושבים וקוראים טקסטים "משעממים".

כך יוצא מצב שהתיקון בבית הכנסת הספרדי היא משימה ואתגר לא פשוטים בכלל. כיצד שומרים על המסורת ומרצים את כל אלו האוהבים את התיקון המסורתי מחד, ומאידך לא מאבדים את אלו שרואים באמירת התיקון ריטואל משעמם שלא כדאי עבורו להישאר ערים?

אחרי כמה שנים של ניסיונות לחלק את הזמן שווה בשווה בין אמירת תיקון לבין שיעורים פרונטליים, ניסיונות שלפעמים הסתיימו בחוסר שביעות רצון של שני הצדדים, אני חושב שהגעתי לנוסחה שעשויה להיות מוצלחת. עקרונית בבית הכנסת קוראים את התיקון ורוב הזמן מוקדש לזה, אך מדי כמה זמן עושים עצירה בקריאת התיקון לטובת שיעורים ודברי תורה קצרים. באופן זה יש גם הפסקה של הרצף שעלול לעזור לציבור לשמור על ערנות, ומי שמעוניין גם לשמוע חידושי תורה אקטואליים יכול לבוא על סיפוקו. זה אמנם לא מרצה את כל הצדדים לחלוטין, ואני גם בטוח שעוד נעשה בעתיד אי אלו התאמות כדי להגיע ממש לשביל הזהב, אך נכון לעתה זה נראה צעד בכיוון הנכון.

עוד נקודה לסיום. בדומה לחברי שהבין שאין טעם לקיים שני ערבים של שיעורים במקביל כשמסתבר שלפחות חלק מהדוברים יהיו זהים. עוד דבר שלעת עתה אנו משתדלים בבית הכנסת זה שאומרי השיעורים הקצרים ודברי התורה יהיו מתוך חברי הקהילה, ולא דוברים חרוצים המסתובבים כל הלילה מבית כנסת לבית כנסת למסור שיעורים. אני מעריך מאד רבנים אלה שמשקיעים כל כך הרבה בללמד תורה בלילה הזה, וגם אני יוצא לבית כנסת אחר כדי למסור שם שיעור, ואני עוד יותר מעריך את אלה מתוך הרבנים שאף משקיעים ומכינים שיעורים שונים לכל בית כנסת בו הם מבקרים. ובכל זאת זה נראה לי קצת משונה להטריח רב שזה עתה סיים להעביר שיעור בבית כנסת אחד לבוא לבית כנסת אחר הנמצא במרחק של כמה עשרות מטרים בלבד להעביר שיעור, ולעיתים אף את אותו השיעור.

הנהגת חיובים

הלבוש מביא בספרו על אורח חיים סימן רפב את סדר הקדימויות בין החיובים השונים לקבלת עלייה תורה. הדברים מובאים במגן אברהם (סימן רפב ס"ק יח):

הנהגת חיובים מספר הלבוש עם מעט נופח משלי: בפוזנא התוקע והמתפלל מוסף בר"ה ויה"כ חיובים ובקצת מקומות אין נוהגין כן עעסי' תקפ"ד, אבי הבן בשבת שקודם המילה והמוהל והסנדק [ויש לדקדק מלשונו שאם הילד חלוש שאין יכולין למולו בשבוע זו אינו חיוב אלא בשבת שקודם המילה], ומכל מקום נ"ל דמי שחלה המילה בשבוע זו קודם דמילה בזמנה עדיפא ואם היו סבורים למול בשבוע זו והיה חיוב ואחר כך נדחה המילה אינו חיוב פעם שנית: ואם המילה בשבת אפילו הם מבה"כ אחרת או שאין להם דין עירנות הם חיובים [ונ"ל דמי שאין לו דין עירנות אינו דוחה שום חיוב כמש"ל גבי בר מצוה וק"ו הוא אבל מי שבא לבית הכנסת אחרת צ"ע אם דוחה]: ואבי הילד בשבת שהולכת אשתו לבה"כ הוא חיוב שהוא במקום קרבן [ר"ל מלשונו שאם היא חולה ואינה יכולה לילך לבית הכנסת אינו חיוב עד שתלך לבה"כ] ומ"מ נ"ל דאם הוא מ' יום לזכר ופ' יום לנקבה הוא חיוב דאז הוא זמן הבאת קרבן ואם מתה אשתו שוב אינו חיוב ונ"ל דהמפלת בעלה חיוב אא"כ הפילה צורה שאין אנו בקיאין בה דאז אינו דוחה חיוב אחר דשמא אינו ולד: אם חל יום שמת אביו או אמו בשבת הוא חיוב, החתן בשבת שקודם החתונה ואף אם לא יהיה החתונה באותו שבוע כגון שהולך בדרך רחוקה על החתונה ודוקא למי שמזמרין אותו אבל אלמן שאין מזמרים אותו לא (ונ"ל דאם סבור שתהיה החתונה באותו שבוע והיה חיוב ואחר כך נדחה החתונה אם רוצה שיזמרו אותו הוא חיוב שנית בשבת שלפני החתונה), ונער בר מצוה באותו שבת אם יש לו עירנית דוחה לכל החיובים כיון שהוא יום חינוכו חוץ מן החתן שמזמרים אותו שהוא שוה לו שדוחה ג"כ לכל החיובים ויפילו גורל, וחתן ביום חתונתו קודם לבר מצוה ואם אין לו דין עירנות לבר מצוה אינו דוחה שום חיוב ועמ"ש סימן רכ"ה: החתן שהיה חתונו מיום ד' ואילך הוא חיוב בשבת שאחריו ודוקא כשהוא בחור או היא בתולה, ומי שאשתו הולכת לבית הכנסת הוא קודם לחתן זה, הסנדק הוא דוחה לאבי הבן, ואבי הבן למוהל ואם המוהל הוא מילד אחר יפילו גורלות, וצ"ע אם יש ב' מילות בשבת וא"א לקרות אלא שני חיובים היאך נעביד אם נאמר ששני האבות קודמים יבא מוהל של זה אצל אב של זה ומוהל של זה אצל אב של זה ויאמר נפילו גורל, ואם יזכו המוהלים יאמר כל אב למוהל שלו אני קודם לך, ונ"ל דמ"מ האבות קודמין, ואיש של יולדת בת קודם לאבי הילד הזכר, ויום שמת בו אביו או אמו ג"כ קודם לאבי הילד, ובשבת שהולכים לבית הכנסת אפילו לבן הוא קודם לכל החיובים [ומ"מ נ"ל דסנדק קודם] חוץ מן החתן בשבת שמזמרין אותו, זה הכלל יום שמת בו אביו הוא אחרון לכל החיובים ואבי הילד קודם המילה הוא אחרון לו, ובבראשי' שנוהגין למכור נדר ויכלו, ובפ' ויחי שיש נדר המלאך הגואל יכול לו לקנותם ולדחות כל הלוים החיובים חוץ מחתן שמזמרין ומנער בר מצוה ויש עוד מנהגים אחרים נהרא נהרא ופשטיה:

ובאופן דומה מובא גם בביאור הלכה (סימן קלו):

ועתה נסדר החיובים שהסגן מחוייב לצוות לקרותם קודם לאחרים וכפי התקנות והנהגות שהנהיגו רבותינו הגדולים וכפי המבואר בלבוש ומ"א בסי' רפ"ב וש"א. חתן ביום חופתו. חתן בשבת קודם החתונה שמזמרים אותו. נער שנעשה בר מצוה באותה שבת. בעל אשה יולדת בשבת שהולכת לביהכ"נ. חתן בשבת שאחר החתונה. יאר צייט בשבת שהוא יום שמת בו אביו או אמו. אבי ילד זכר בשבת שלפני המילה ויש מקומות שנוהגין שגם המוהל והסנדק הם חיובים ויש שאין נוהגין כן רק מכבדין אותן בהגבהת הס"ת. חתן ביום חופתו. היינו בחול כשיעשה החופה ביום זה הוא קודם לכל החיובים אפילו לנער שנעשה בר מצוה ביום זה וכ"ש שקודם ליא"צ. נער שנעשה בר מצוה באותו שבוע אם יש לו עירנית [דהיינו שהוא מתושבי העיר] הוא קודם לכל החיובים כיון שהוא זמן חינוכו [וכשקוראין נער בר מצוה אביו מברך ברוך שפטרני מעונשו של זה כדלקמן בסימן רכ"ה] מלבד חתן שמזמרין לו שהוא שוה לו ויטילו גורל ואם אין הנער שנעשה ב"מ מתושבי העיר אף שמחוייבין לקרותו מ"מ אין דוחה שום חיוב של תושבי העיר. החתן בשבת שקודם החתונה הוא ג"כ קודם לכל החיובים ואפילו אם לא תהיה החתונה באותו שבוע כגון שהולך לעשות חופתו בעיר אחרת רחוק מכאן דוחה ג"כ לכל החיובים ודוקא למי שמזמרין אותו אבל אלמן שאין מזמרין אותו אינו חיוב בשבת שלפני החתונה אפילו אם היא בתולה [ובשערי אפרים כתב שאם אין חיובים יש לקרותו קודם לאחרים] ואם היה החתן סבור שתהיה החתונה בשבוע זה ואח"כ נדחה החתונה והיה בשבוע אחר אם רוצה שיזמרו אותו שנית הוא חיוב לקרותו אז ואם לאו אינו חיוב. מי שהיה חתונתו מיום ד' ואילך הוא חיוב בשבת שאחריו ודוחה חיוב יא"צ ואבי הבן לפני המילה ודוקא שהוא בחור או שנשא בתולה וא"ל אינו חיוב ומי שאשתו הולכת לביהכ"נ הוא קודם לחתן זה אפילו לבחור שנשא בתולה [ובשער אפרים כתב דאפילו אם היה החתונה בשבוע זה קודם יום ד' אע"פ שאין דוחה חיוב אחר מ"מ יש לקרותו קודם לאחרים] ובחור שנשא בתולה קודם למי שנשא אלמנה ואלמנה לחלוצה וגרושה. יאר צייט הוא חיוב ונדחה מפני שאר חיובים חוץ מחיוב אבי הילד קודם המילה ואפילו אם המילה באותו שבת נדחה מפני היא"צ לפי שסופו לעלות בשבת שתלך לביהכ"נ ואם היא"צ אינו ביום השבת רק בשבוע שאחריו אינו חיוב לדחות אבי הילד ומ"מ נוהגין לקרותו כשאין חיוב אחר. אבי הילד בשבת כשאשתו בריאה והולכת לביהכ"נ מחויב לקרותו אבל אם היא חולה ואינה יכולה לילך אינו חיוב עד שתלך ואם הוא מ"ם יום לזכר או שמונים לנקבה הוא חיוב אף שאינה הולכת דהוא זמן הבאת הקרבן והמפלת בעלה חיוב אא"כ הפילה צורה שאין אנו בקיאין בה. בשבת כשאשתו הולכת לביהכ"נ [והיינו בין לבן ובן לבת] הוא קודם לכל החיובים חוץ החתן בשבת שמזמרין אותו ונער שנעשה בר מצוה שהם קודמין וכנ"ל. נוהגין לקרות התוקע לעלות לתורה בר"ה ויש מקומות שש"ץ המתפלל מוסף בר"ה הוא ג"כ חיוב לעלות לתורה באותו יום שהוא מתפלל ודוקא אם הוא תוקע ומתפלל בחנם אבל אם בא בשכרו אינו חיוב כלל ויש מקומות שבר"ה ויוה"כ אין משגיחין בחיוב כ"א על המתנדבים בעין יפה על צדקה. אם אחד קנה עליה אחת ונזכר הסגן שיש חיוב שצריך לקרותו יכול לחזור בו שמכירה בטעות הוא. אם יש שני חיובים שוים יטילו גורל מלבד אם אחד ת"ח הוא קודם. מי שהיה חולה ונתרפא וכיו"ב שצריך לברך ברכת הגומל יש לקרותו קודם לאחרים כיון שנהגו לברך בשעת קה"ת ומ"מ אינו דוחה שום חיוב כיון שמן הדין יכול לברך בעשרה אף בלאו עליה לס"ת יש לו לעשות כן ולא ידחה החיוב מפניו. נוהגין לקרות למי שעתיד לצאת לדרך ולהשתהות אחר השבת או בא מן הדרך וכן נוהגין לחלוק כבוד לאורח נכבד ולקרותו והוא טוב ויפה אך אין דוחין שום חיוב מהחיובים הנזכרים ופשוט דבמקום שהמנהג למכור המצות ונופל המעות לצדקה באלה שאינם מהחיובין רק משום מנהגא אין להפסיד צדקה בשבילם ומ"מ תלוי לפי ראות עיני הסגן ומשמע מאחרונים דאף במקום שנהגו למכור כל העליות ולא להשגיח אף על החיובים מ"מ חתן בשבת שקודם החתונה וכן נער שנעשה בר מצוה אין דוחין אותם. ונ"ל שאף יתר החיובים הנ"ל ג"כ אין לדחותם מכל וכל שהוא מנהג קדמונים רק עכ"פ יתנו להם בעליות הנוספות. ויתר פרטי כל הענינים עיין בשערי אפרים:

[הקטנתי את הגופן של הציטוטים דלעיל כדי שיתפוס קצת פחות מקום - אם זה בעייתי בעיניכם בבקשה אמרו לי ואגדלהו]

שאלותיי ובקשותיי מקוראי:

א. לפני שמדברים על סדר קדימויות החיובים צריך להיות מוסכם שיש חיובים. מה המקור לכך שאנשים אלו הם אכן חיובים?

ב. האם אפשר להגדיר מכנה משותף לכלל החיובים? מה משותף לבעל יארצייט וחתן בר-מצוה?

ג. בקרב האחרונים האשכנזים, דוגמת אלו שהובאו לעיל, נקראים עולים אלו בשם "חיובים", בקרב הספרדים אינני מכיר מינוח כזה. המינוח המצוי בקרב הספרדים שאני ראיתי הוא "נוהגים להעלות" (ראו כאן לדוגמא). האם המונח של "חיוב" בכלל נמצא בקרב האחרונים הספרדים? מיהם ה"חיובים" לדעת האחרונים הספרדים? אשמח למקורות בנושא. 

אודה לכל מי שייתן לי קצה חוט. 

מכירת המצוות - במחשבה לאחור

לפני שנה, במוצאי יום הכיפורים, שיתפתי אתכם בתחושה של כשלון שהיתה לי בנוגע למכירת המצוות של יום כיפור אצלי בקהילה. כך כתבתי שנה שעברה (קישור):

השנה אף הספקתי להתקוטט עם ועד בית הכנסת שלי על זמן קיום המכירה. אחרי מספר שנים שעורכים את מכירת המצוות לפני כל נדרי, אני סברתי שזה לא מתאים שציבור גדול (ואני בתוכם) שמגיע עם התרוממות רוח כדי להתפלל "כל-נדרי" יצטרך לחכות חצי שעה לסיום המכירות, במקום זאת סברתי שראוי להתחיל את התפילה ולהפסיק מתי שהוא באמצע ולעשות אז המכירות. ועד בית הכנסת בהתחלה היה מוכן ללכת לקראתי, אך כשלא הצליחו להסכים מתי כן יערכו את המכירות הם החליטו שדעתו של הרב תישקל שוב בשנה הבאה ובינתיים הם ימשיכו לערוך את המכירות כפי שעשו עד עתה.

השנה, כבר הייתי מוכן למכירת המצוות המייבשת בתחילת היום הקדוש, וסיכמתי עם אשתי שבזמן מכירת המצוות אני אשמור על הילדים והיא תוכל להתפלל בשקט במניין האשכנזי השכן. כמה הופתעתי כשהגבאי הראשי עלה לבימה והודיע: "אני אמכור עכשיו בזריזות רק את המצוות של 'כל נדרי' כדי לא לעצור את רצף התפילה, ואת שאר מצוות היום נמכור לקראת סוף התפילה."

בסוף התפילה שאלתי כמה אנשים מה גרם לשינוי המבורך בזמן מכירת המצוות. הם היו מופתעים מהשאלה וענו לי: "לא קרה שום דבר. כך עשינו גם בשנה שעברה". 

כנראה שכל הנוגעים בדבר זכרו את הדיונים סביב הנושא, ואף אחד לא זכר מה הוחלט בסוף. 

זו בהחלט היתה התחלה יפה ליום הכיפורים. 

עוד בנושא מכירות. בדקות לפני נעילה לאחר שהשלים את מכירת כל מצוות היום, הגבאי הראשי הודיע שחסרים לו חמישים אלף שקלים לבניית ארון הקודש (עד עתה יש לנו ארון קודש ארעי, והצלחנו לגייס את חמישים אלף השקלים הנוספים הנצרכים). הוא ביקש מחמישים אנשים (ונשים) להצביע ולהתחייב על תרומת אלף שקלים כל אחד לצורך בניית הארון. תוך שתי דקות הוא חילק חמישים מעטפות לתורמים שהביעו נכונות. 

אשכנזים - תקנאו!

על ספרדים ונשים ב"עולם קטן"

שני דברים שצדו את עיני ב"עולם קטן" השבת.

א. הציטוט הבא, בתוך כתבה על הישיבות התיכוניות, מפי הרב אבישי מזרחי, ר"מ בתיכון הדתי כפר גנים בפ"ת:

בבית הכנסת בקרית שמונה כולם מתפללים בחולצות צבעוניות ולא בחולצה לבנה. בשבת הראשונה [בישיבה התיכונית בכפר הרא"ה] הסתכלו עלי לבוש ג'ינס וחולצה צבעונית ואמרו לי 'איך אתה מתלבש? זו לא שבת!' הסתכלתי על חולצות הבת הלבנות והדהויות וחשבתי לעצמי עמוק בלב 'אבל אני השקעתי הרבה יותר כסף מהחולצה הלבנה ואני מכבד הרבה יותר מכם'. זה ערער את חווית השבת שאתה באתי ולדעתי המתפללים בקרית שמונה שלובשים חולצות צבעוניות הם צדיקים לא פחות מהחבורה האשכנזית בישיבה. 

ב. שו"ת הס.מ.ס. של הרב אבינר הוקדש השבוע כולו לנושא לימוד גמרא לנשים. אני מקווה שהשואל בסופו של דבר הרגיש שיצא לו משהו מכל השאלות הללו.

אמירת קדושה ע"י אחד מהקהל

מזה זמן הציק לי מנהג שראיתי בקהילות ספרדיות רבות שאת הקדושה (תיבות "נקדישך ונעריצך וכו'") לא אומר החזן, שליח הציבור, אלא אחד מהקהל בעל קול נעים מזמר אותם. הדבר הציק לי מפני שלהבנתי הקדושה הוא חלק מחזרת הש"ץ, ועל השליח ציבור לומר אותו בקול רם.

לא מזמן נפל לידי תשובה מהרב עובדיה יוסף ביביע אומר (ח"ז או"ח סי' יד) בו הוא דן ומצדיק מנהג אחר הנהוג בקרב הספרדים (וגם לפעמים אצל אשכנזים):

נשאלתי אודות המנהג שהצבור אומר נקדישך ונעריצך וכו' בניגון יחד עם הש"צ בקול רם בשבתות וימים טובים ובשמחות וגיל, ועונים קדוש קדוש אחר הש"צ, האם מנהג זה נכון על פי ההלכה.

אגב הדיון במנהג הזה הוא מתייחס גם למנהג שציינתי בתחילת דברי ומביא כך:

והרה"ג רבי יצחק פלאג'י בספר יפה ללב (סימן קכה סק"ד) כתב, שהרב חסד לאלפים העיר על המנהג שנוהגים בקצת מקומות, שאחד שיש לו קול ערב עומד ליד הש"צ ומשורר הקדושה ושאר דברים שבתוך העמידה, ובפרט בימים הנוראים, ונמצא שהחזרה נאמרת בין שנים לחצאים, ולא אריך למעבד הכי, אלא הש"צ יאמר הכל. וכתב על זה, ומנהג עירנו איזמיר ואגפיה, שהמשורר מנגן מתחילת נקדישך ונעריצך עד קדוש, והש"צ אמר מקדוש קדוש והלאה, ועושים כן בפני גדולים רבני וגדולי הארץ ואין פוצה פה בדבר. עכת"ד.

תשעה באב - אשכנזים וספרדים

- רוב חיי הבוגרים ציינתי את תשעה באב בקרב אשכנזים. בישיבה בה למדתי, לראשונה עבורי, נאמרו הקינות בקול רם, במנגינה המתאימה לקינה, וכשהקהל משתתף באמירת הפזמון. אצל רוב המניינים האשכנזים בהם התפללתי, לפני אחרי שנותי בישיבה, הקינות נאמרו בלחש, אצל חלקם במהירות ובדילוג ואצל חלקם לאט וללא דילוג. באחד המניינים הללו הרב אף התנגד שיאמרו את הקינות בקול, משום שזה היה שינוי מנהג לטעמו. מאז שנעשיתי רב קהילה התחלתי להתפלל בקרב הספרדים בתשעה באב. למי שלא מכיר, אצל קהילות הספרדים הקינות נאמרות/מושרות ברובן ע"י הקהל כולו ביחד ובמנגינה די קליטה (שלפעמים יש בה קצת נימה שמחה, יש לציין). הסליחות הספרדיות הן גם הרבה יותר מובנות מאשר הסליחות האשכנזיות. [אני עכשיו רואה שחזרתי כאן על דברים שכתבתי לפני שנתיים.]

בישיבה בה למדתי לא שינו במהלך השנה מהנוסח האשכנזי המקובל. ישנן ישיבות, דוגמת ישיבת "ברכת משה" במעלה אדומים שמנסים לגוון את הנוסח בימים נוראים ובהזדמנויות נוספות. נדמה לי שלא שמעתי עד היום על ישיבות בהם מגוונים את אמירת הקינות בין המנהגים האשכנזים והספרדים. אשמח לשמוע מהקוראים אם יש ישיבות/יישובים בהם הדבר מקובל.

אחרי שהתרגלתי לקינות הספרדיות ולצורת אמירתן, עבור מישהו שגדל בקהילה ספרדית המעבר לאמירת קינות אשכנזי יהיה מן הסתם טראומתי בדיוק כמו המעבר בין סליחות ספרדיות לאשכנזיות.

- הקינות הספרדיות מתמקדות כולן (לפחות אלו הנאמרות אצלי בבית הכנסת) באירועים שהתרחשו לפני חתימת המשנה. המאורע הכי מאוחר שמזכירים הוא עשרה הרוגי מלכות. בין הקינות האשכנזיות מוזכרים מאורעות מאוחרים בהרבה: שריפת התורה בימי מהר"ם מרוטנברג, חורבן קהילות שו"ם, מאורעות ת"ח ות"ת וכמובן שואת יהודי אירופה (האם יש ציבורים האומרים קינות לחרבן גוש קטיף??). האם ההבדל הזה מעיד על הבדל אשכנזי-ספרדי בתפיסת מהותו של יום תשעה באב?

- כאן בעיר מודיעין התקיים, לא בפעם הראשונה, ארוע "הלילה לא לומדים תורה" בהשתתפות הרב חיים נבון, חנוך דאום, יוסי שריד והגב' רות ירון. הארוע פורסם כמתחיל בשעה 21:00 בליל תשעה באב. להשערתי, אין אף קהילה ספרדית המסיימת את התפילה בליל תשעה באב לפני השעה 21:00. זה לא מפריע לי שהארוע הזה לא מסתדר עם הלו"ז של הקהילות הספרדיות, אבל אני חושב שזה מעניין שלא רק שהפורמט של ערב כזה הוא ממש רחוק מהמנטליות הספרדית (שלא מחלקת חלוקה ברורה בין המגזרים דתי/חילוני/מסורתי), הוא גם מתקיים בזמן שהספרדים ההולכים לבית כנסת בליל תשעה באב לא יכולים להשתתף בו (לפחות בתחילתו).

- אצלנו תפילת שחרית ארכה הבוקר קרוב לשלוש שעות. המניין האשכנזי הצמוד אלינו התחיל את התפילה כשעה אחרינו וסיים כשעה לפנינו. ממה שאני הבחנתי, הקהל אצלנו לא נראה ממהר במיוחד, על אף שידוע לי שחלקו לפחות הלך לעבודה לאחר התפלה. אמנם, מגיעים לשחרית פחות אנשים מאשר הגיעו בערב ולמנחה, ובכל זאת אני לא בטוח אם אורך התפילה היה משנה לאלו שלא הגיעו.

מכירת המצוות

כמי שגדל בסביבה אשכנזית, מעולם לא התחברתי ל"מכירת המצוות" הנהוגה בבתי הכנסת הספרדיים. לא רק זה, אלא שאחד מהדברים שמשך אותי לקהילה הנוכחית שלי זה שבשבתות במשך השנה אין מכירת מצוות, אלא המצוות מחולקות למי שמעוניין/צריך כמו שנהוג ברוב בתי הכנסת האשכנזים בארץ. בימים הנוראים ובחגים שמרו על מנגנון מכירת המצוות בשל האורחים הרבים הפוקדים את בית הכנסת במועדים אלו ולמעשה התכנית הכלכלית של בית הכנסת, כולל תשלום הלוואה גדולה שנלקחה לכיסוי הוצאות הבנייה, מושתתת בעיקר על ההכנסות מחודש תשרי.
אמנם, יש משהו איכותי בזה, שבאמצעות מכירת המצוות, עלויות אחזקת בית הכנסת יתחלקו בסופו של דבר עפ"י מפתח של ביסוס כלכלי (העשירים ישלמו פחות והעניים ישלמו יותר). אך תמיד חרה לי שאת עליות הימים הנוראים מקבלים מי שמוכן לשים הכי הרבה כסף ולא למי שהכי מתאים (ראו גם מאמר זה בYNET).
השנה אף הספקתי להתקוטט עם ועד בית הכנסת שלי על זמן קיום המכירה. אחרי מספר שנים שעורכים את מכירת המצוות לפני כל נדרי, אני סברתי שזה לא מתאים שציבור גדול (ואני בתוכם) שמגיע עם התרוממות רוח כדי להתפלל "כל-נדרי" יצטרך לחכות חצי שעה לסיום המכירות, במקום זאת סברתי שראוי להתחיל את התפילה ולהפסיק מתי שהוא באמצע ולעשות אז המכירות. ועד בית הכנסת בהתחלה היה מוכן ללכת לקראתי, אך כשלא הצליחו להסכים מתי כן יערכו את המכירות הם החליטו שדעתו של הרב תישקל שוב בשנה הבאה ובינתיים הם ימשיכו לערוך את המכירות כפי שעשו עד עתה.

השנה, עקב המצוקה הכלכלית של הקהילה, החליטו למכור לפני נעילה דבר הנקרא "ברכת השנה" האומר שמי שיזכה בקנייה זו יאמרו "מי שברך" על שמו/משפחתו כל שבת בשעת פתיחת ההיכל. מכרו חמישה "ברכות" כאלו. קהל היעד למכירת ה"ברכות" היה הציבור המסורתי שאינו מרבה לפקוד את בית הכנסת במהלך השנה. בניגוד גמור לצפיותי, היתה הענות יפה מאד במהלך המכירה. אך ההפתעה הגדולה שלי לא היתה בהענות הכללית אלא בכך שאנשים מבאי בית הכנסת הקבועים היו בין הקונים. כלומר, מדובר באנשים שיודעים היטב את מצבה הכלכלי של הקהילה, הם כנראה גם סבורים שתרומה לקהילה היא אפיק תרומה ראוי, אך הם כנראה לא היו מוציאים את הכסף מכיסם לולי שזכו ב"ברכת השנה".
זה נראה לי מוזר מאד. אדם באמת מאמין שלא מספיק שהוא מוכן לתרום סכום כסף גדול לטובת בית הכנסת, רק אם יאמרו עליו מי שברך פעם בשבוע הוא יהיה מוכן לתרום?! או במילים אחרות, אם אתה מוכן לתרום כמה אלפי שקלים במידה ותזכה ויעשו עבורך מי שברך פעם בשבוע, כמה תהיה מוכן לתרום במידה ולא יעשו עליך מי שברך? לא יותר מחצי, לכל הפחות?!

יש אמת בתחושותי?

ה' מֶלך ה' מָלך - המשך

ברשימה ה' מֶלך ה' מָלך בעצם נשארנו בקושיא:
א. כיצד אפשר להלום את הפיוט שמתייחס לשני הפעלים (בסגול ובקמץ) כלשון עבר?
ב. כיצד אפשר לסדר את היוצא מדברי הזוהר כאילו ה' מלך (בסגול) זה לשון עבר?

חשבתי להציע קצת שונה מהמובן הראשוני. במבט ראשון פירוש המשפט "ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד" הוא: ה' עכשיו מולך, ה' היה מלך בעבר וה' יהיה מלך בעתיד. נראה כי ניתן לפרש מעט שונה, ולומר כך: ה' מלך (בסגול) איננו רק שה' מולך כעת, אלא שה' הוא מלך בעצם - ואז המילה "מלך" (בסגול) איננו פועל אלא שם תואר. ואז פירוש המשפט הוא: ה' הוא מלך (בעצם), הוא הומלך בעבר והוא יומלך בעתיד. כך נראה שגם צריך להסביר את שני המילים "ה' מלך" בפסוק: "ה' מלך עולם ועד אבדו גויים מארצו", לא כפועל אלא כשם תואר - שה' הוא מלך בעצם.

לפי הסבר זה, הדברים מסתדרים יותר. הזוהר שכותב "ה' מלך (בסגול) לעילא" - הכוונה הוא שבעצם הקב"ה הוא תמיד היה מלך, אך זה היה למעלה, לעילא, וזה ירד ע"י שהוא מלך על העולם "באמצעיתא" וזה ירד לחלוטין כש"ה' ימלוך לעולם ועד".
כך גם אין קושיא על הפיוט שכן גם ה' מלך (בסגול) וגם ה' מלך (בקמץ) יכולים להתייחס לעבר.

ה' מֶלך ה' מָלך

בסליחות של הספרדים אומרים פיוט עם המילים "ה' מֶלך ה' מָלך ה' ימלוך לעולם ועד":
בטרם שחקים וארקים נמתחו - ה` מֶלך.
ועד לא מאורות זרחו - ה` מָלך.
והארץ כבגד תבלה. ושמים כעשן נמלחו - ה` ימלך לעולם ועד:
ה` מלך. ה` מלך. ה` ימלך לעולם ועד:

ועד לא עשה ארץ וחוצות - ה` מֶלך.
ובהכינו יצורים עלי ארצות - ה` מָלך.
ועת יקבץ נפוצים מארבע תפוצות - ה` ימלך לעולם ועד:
ה` מלך. ה` מלך. ה` ימלך לעולם ועד:

מיוחד באהיה אשר אהיה.
הוא היה והוא הוה והוא יהיה.
הוא ממית ומחיה. לפניו לא נוצר אל.
ואחריו לא יהיה:

כידוע ה"פסוק" "ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד", איננו פסוק אלא הוא מורכב משלושה פסוקים "ה' מלך עולם ועד", "ה' מלך ירגזו עמים", "ה' ימלוך לעולם ועד".
על פי הדקדוק השגור בפינו היום אזי הפסוק מסודר באופן של הווה-עבר-עתיד.
כך גם כותב רבינו בחיי (במדבר ו כז):
ומה שהתחיל הרמז בהווה מפני שהזמנים כלם הם בהווה בהקב"ה שלא עברו משנותיו כלום, כעניין שכתוב: "ואתה הוא ושנותיך לא יתמו".
אלא מאי, שהפיוט הוא לחלוטין לא מסתדר לפי זה:
בטרם שחקים וארקים נמתחו - ה` מֶלך.
ועד לא עשה ארץ וחוצות - ה` מֶלך.
שני משפטים אלו מדברים על העבר הרחוק, אך המחבר צרף להם את המילים ה' מלך (בסגול).

בנוסף, מעיר הג"ר חיים דוד הלוי (שו"ת עשה לך רב ח"ו סי' ב) שאם סדר זה הוא נכון אזי סוף הפיוט היה צריך אחר ובמקום "הוא היה והוא הווה והוא יהיה" היה צריך הפייטן לכתוב "הוא הווה והוא היה והוא יהיה".
לדבריו יש מקום להבין שה' מלך (בסגול) פירושו עבר וש"דבר זה שנוי במחלוקת גדולה". הוא מראה כי מהזוהר משמע כפי ההבנה השניה, שכן כך מובא שם:
כתיב ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד. ה' מלך לעילא ה' מלך באמצעיתא, ה' ימלוך לתתא.
ומסביר הרב הלוי:
ופשוט שלעילא ה' היה מלך מאז ומתמיד ולכן ודאי שהוא לשון עבר.
הבעיה היא שגם אם נקבל שה' מלך (בסגול) זה עבר וה' מלך (בקמץ) זה הווה, הפיוט עדיין לא מסתדר. שכן בפיוט שניהם מובאים כלשון עבר.

אשמח אם אחד הקוראים יוכל להחכים אותי בנושא זה.

ראה המשך - כאן.

רבני ארצות האסלם ונשים בבית הכנסת

אתמול בערב התקיימה עבור חברי הקהילה שלי הרצאה של פרופ' צבי זוהר. תורף ההרצאה היתה שמכיוון שהתנועה הרפורמית לא נשפה בעורפם של רבני ארצות האסלם, בשונה מעמיתיהם האשכנזים, הם עשו כל שביכולתם לא להרחיק אנשים מהקהילה, גם אם הללו פרצו גדרים במובן זה או אחר. בהקדמה לדבריו הוא עמד על כך שישנה גישה רווחת בקרב הציבור שהמודרנה ותרבות המערב הגיעו לקהילות הספרדיות רק כשיהודים אלו עלו לארץ, אך בפועל ברוב הקהילות הספרדיות (אולי חוץ מתימן) הגיעה גם הגיעה תרבות המערב כתוצאה מהקולוניזם.

אחת הדוגמאות שהוא הביא על פסיקה שנועדה לשמר בתוך הקהילה גם את אלו שהורידו מעצמם עול תורה ומצוות, היתה בעניין קידוש בליל שבת בבית הכנסת. כידוע, בכל קהילות ספרד לא נהגו כפי שהיה מנהג באשכנז לקדש בליל שבת בבית הכנסת. אעפ"כ בשו"ת תעלומות לב (ח"ג סי' כ') שכתב הג"ר אליהו חזן, בסוף המאה ה19 - תחילת המאה ה20, הוא דן לחדש ולקבוע שיעשו קידוש בשתי בתי כנסת באלכסנדריה שבמצרים כדי לזכות בקידוש כל מיני אנשים שאינם מקדשים בביתם (אך כן מגיעים לבית הכנסת לתפילה).

כהרגלי נדבקתי יותר לכל מיני פרטים אזוטריים יחסית, כמו הקטע הבא שבו הוא מצדיק את פסיקתו בכך שיש "גם לזכות את הנשים שחייבות מדין תורה בקידוש כי יבואו לביהכ"נ לשמוע הקידוש":

כלומר, נשים, בתחילת המאה העשרים, באלכסנדריה שבמצרים, היו מגיעות לבית הכנסת בליל שבת. ולא סתם נשים - נשים שבביתם לא היו עושים קידוש!
בעיני, זה לא פחות מתגלית היסטורית!

המדריך למתפלל, מאת: חיים ולדומירסקי

ועכשיו למעט קלות ראש בימים אלו של כובד ראש...
מתפרסם בעלון עולם קטן

לכבוד הימים הנוראים והחגים הבאים עלינו לטובה מוקדש המדריך החלקי ביותר למתפלל. אני מתריע מראש כי הדברים לא נאמרו על דעתי וכי הם הוצאו מהקשרם והכי חשוב אל תקחו ברצינות מדי...

בתי כנסת ספרדיים

תפילה אינטרקטיבית
התפילה בבית הכנסת הספרדי הינה בסגנון אינטרקטיבי (כמו בדורה ליודעי ח"ן) - לא יכולים להיאמר 2 משפטים ע"י החזן ללא תגובה הולמת מצד הקהל. החזן אומר "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב" והקהל מיד צריך להזכיר לו שהם כבר הלכו לעולמם - "עליהם השלום". החזן "רווח והצלה" והקהל בגערה "לנו ולכל ישראל". עובר האורח האשכנזי מרגיש מעט נבוך ומבוהל מקריאות הביניים שאינו יכול להיות שותף להם עקב חוסר שליטה בחומר, אך מנסיון אישי - היצירתיות לא עובדת כאן, כשפעם אמר החזן "מלך עוזר ומושיע ומגן" וניסיתי לענות בהתלהבות "ועוד איך..." הביט בי הקהל בתימהון (שלא לומר בעצבים). האשכנזים לעומת זאת אוהבים לשתף פעולה עם החזן בסגנון "בא נראה אם הוא ישים לב שיש כאן מישהו חוץ ממנו".

השרוולים
פריט לבוש שהיה מזמן צריך לזכות בפרס עיצובי הוא השרוולים, ואני לא מדבר על השרוולים בחולצה אלא על השרוולים בלי החולצה. לטובת החזן העולה על הדוכן בחולצה בעלת שרוולים קצרים נמצאים על הבמה, שני שרוולים עצמאיים שעליו לעטות על זרועותיו החשופות, המשתלבים באופן מלבב עם חולצתו. רבותי, מדובר בגאונות!!! לא פחות. מדוע לקנות חולצות בעלי שרוול ארוך ? אפשר להישאר עם החולצה הקצרה מהקיץ ופשוט לקנות שרוול עצמאי. בקרוב ברשתות האופנה המובילות...

סידורים
בעוד אצל האשכנזים תוכל למצוא את תפילת כל פה ורינת ישראל על מדפי הסידורים, בבתי הכנסת הספרדיים התחרות בין הסידורים קשה בהרבה – תפילת החודש, חזון עובדיה, תפילת ישרים, וזרח השמש, בית עובד, שערי ציון וזו רק ההתחלה. לבד מהסידורים, סליחה - ספרים, הסטנדרטיים – קיים ז'אנר שאינו מוכר כלל במחוזות יוצאי אירופה המערבית – סידורי מנחה מעריב. אולם בל תטעו לחשוב כי מדובר בסידור קצר של מנחה ומעריב של ימות החול – הספר מכיל את תפילות מנחה וערבית בכל קונסטלציה שהיא – חול, שבת, שלושת הרגלים, מנחה ערבית של ראש השנה ומנחה של יום כיפור. ז'אנר ידוע בסידורים הספרדיים הוא "בא-נראה-כמה-אותיות-אפשר-לכתוב-בתוך-שם-ה'" . לעיתים קיים פרומו בתחילת הסידור ובמו עיני ראיתי על אחד הסידורים את הכיתוב הבא - "סידור דעת דברים המלא והארוך והשלם, עם כל התוספות, ללא שום קיצורים" עכשיו תראו לי אשכנזי אחד שקונה אותו...
ונסיים בבדיחה שרק ספרדים יבינו – "מאחורי כל איש מצליח עומד שערי ציון"

מודרניזציה של שמות הסידורים
ע"מ להנגיש את הסידורים לדור הצעיר הייתי בוחר שמות אטרקטיביים ועכשויים יותר. לאשכנזים – "תפילת פרידמן" (לייקים אפשר אפי' "תפילת פרידמן מת") ולספרדים – "חזון בובליל".

בתי כנסת אשכנזיים

אפיון המתפללים
אפיון המתפללים השונים בבית הכנסת נעשה כבר מס' פעמים אולם החלטתי בכל זאת לתרום את תרומתי הדלה בעניין.
המעלעל – נוהג יפה וחשוב לבוא לביה"כ כמה דקות לפני התפילה. המטרה – להשיג את כל עלוני השבת לפני שאף אחד מהם ייאזל (ובפרט את עולם קטן שמשום מה החליטו שחמישה גליונות ל200 מתפללים זו חלוקה הגיונית ויש שם אחלה שו"ת ולפעמים גם כותב שם איזה נודניק שחושב שהוא מצחיק). או אז הוא מתיישב בנחת במקומו כשלידו כמות גליונות שגם בתפילת יום כיפור שחל בראש השנה בישיבת רמת גן לא היה מצליח לקרוא חצי ממנה. אבל הוא בכלל לקח את כל הגליונות בשביל אשתו (שמעדיפה לקרוא מקור ראשון). וכמו שנהגו לומר בקהילות ישראל "אם באת לביה"כ כדי לדבר איפה תקרא עלוני שבת".
המשכיל – המשכיל לא יכול לבוא לביה"כ אם אין באמתחתו איזה ספר או שניים (אחד מהם צריך להיות חכמים של הר' בני לאו). הוא כמובן בא להתפלל אבל לא לחינם ברא לנו הקב"ה מח dual core וכך בעוד מעבד אחד עונה אמן בחזרת הש"ץ, מח אחר לומד תורה. לתפילת ראש השנה הוא מזמין את "הובלות אבי" בערבו של חג כדי להעביר את הספריה העירונית הקרובה לסטנדר שלו.
המטייל – המטייל לא צריך לקנות כיסא לראש השנה, כל התפילה הוא עסוק בהקפות בלתי פוסקות של ביה"כ, משם לספריה, לבמת החזן ובחזרה. אם הוא יישב חצי דקה בכיסא הוא ירגיש תחושה קלסטרופובית מעיקה.
הקשקשן – מה יש להרחיב בנושא... קשקשן...חוץ מהפסקות מעיקות בקדושה ובכתר לא פסיק פומיה למיגרס. בבתי כנסת מסוימים כבר הקימו מראש מנייני קשקשנים – יושבים שם בשולחנות אחד מול השני (תודו שזה באמת יותר נח) ובכל שולחן מוגדר נושא – פוליטיקה, ספורט ושולחן "נישט אין שאבעס גערעט".
המאחר הכרוני – אם התפילה מתחילה ב08:00 הוא לא יגיע לפני 08:30 אפי' אם זה ידרוש ממנו לחכות ליד הדלת חצי שעה. לגבי ההשלמות ישנם כמה מנהגים – אמירת כל התפילה מתחילתה והדבקת הציבור תוך חמש דקות. בקצב בו יכל לסיים לימודי תואר ראשון ושני במשפטים ביממה וחצי. תת סעיף המאחר הכרוני החוצפן : נכנס לבית הכנסת בחצי שעה איחור וצועק לחזן "אין לך עשרה".

המקלדת הוירטואלית
בטח שמתם לב ליישום מוזר בתחילת חלק מן הסידורים האשכנזיים – בעמוד הראשון, עוד לפני התוכן, מופיעות אותיות הא', ב' בוריאציות ניקוד שונות. עד לא מכבר הייתי עומד תמה לנוכח גאדג'ט זה – מה עושים איתו? האם עלי לומר את הא' ב' לפני התפילה ? האם זהו ספר לימוד המאושר ע"י משרד החינוך לכיתות א' ? אתמהה... (הושתל לצורך יצירת רושם ספרותי) אולם סופסוף חשפתי את מטרת גאדג'ט זה. לפני שאחשוף אותה בפניכם הקדמה קצרה ברשותכם. כידוע בקטעים רבים בתפילה חל איסור להפסיק בדיבור. ישנם כאלה שרק קדושה תסתום את פיהם, ישנם כאלה שגם ברכות שמע יעשו את העבודה וישנם כאלה שמרגע שנחו התפילין על ראשם חותמים את פיהם לדברי חולין. אולם בשטיבלך של חב"ד אותו אני פוקד לבקרים (יותר נכון פוקד בבקרים) למדתי כי האיסור לדבר אינו איסור תקשורת כולל. וכך ישנו את העונה לטלפון בכל שלב של התפילה וחלילה לא מפסיק בדיבור רק מפטיר "אההה" או "אאאהאאאהה" במשך חצי שעה ויש מי שמתקשר בפנטומימה. אולם את צורת התקשורת הגאונית ביותר ראיתי אצל מתפלל שרצה לומר לחבירו דבר והרכיב לו משפטים בעזרת ... נכון, הא' ב' בתחילת הסידור – הבחור פשוט הקליד את הודעתו במקלדת הוירטואלית וכך גיליתי כי היהודים הם שהמציאו את הSMS ראשונים. רק הצעה לייעול – אם אפשר להוסיף רווח ו backspace למקלדת... תודה.

שטיבלך
התפילה בשטיבלך היא בשיטת עשה זאת בצעמך, או במילים אחרות "הרכב לך תפילה". המתפלל עובר בין המנינים השונים ומלקט לעצמו חלקי תפילה עד שהוא משלים את ה check list שלו.

טבק
אחד ממנהגי בית הכנסת המפורסמים הוא הרחת הטבק. כל בית כנסת המכבד את עצמו צריך שיהיה לו "גביר" מקומי שבאמתחתו קופסה קטנה המכילה את האבקה החומה כהה המכונה טבק. באמצע התפילה על הגביר לערוך סיבוב ולהפציר במתפללים לקחת קמצוץ ממרכולתו. ה"מבינים" ילוו זאת באמירת – "נו, א שמעק טבק". עד כאן הכל בסדר. רק שמעולם לא הבנתי מה המטרה ומה מצופה ממני – האם עלי לקחת שאיפה בריחוק מן האבקה החומה ע"מ ליהנות מריחה הערב (אישית הייתי מעדיף עץ ריחני לרכב) או שמא עלי להסניפה מלוא חופניי משל הייתי נער בן 15 השואף את גז המזגנים האהוב עליו, והכל כדי להוציא ממני עיטוש פראי... אם זוהי המטרה, נשאלה השאלה – למה? מה הסיפוק שיוצא למחלק מכך שהתעטשתי ? ולמה כולם צוחקים כשמישהו מתעטש אם זו המטרה ? כך או כך - 15 שניות התהילה של הטבק מגיעות ללא ספק בתפילת יום כיפור – אין בעיה, לא נאכל, לא נשתה אבל אף אחד לא ימנע מאיתנו איזה אפצ'י טוב.

אהבתם? התעצבנתם? נהניתם? נרדמתם ?
אשמח לשמוע מכם- vlado@olam-katan.co.il
לטורים קודמים ולחומרי ארכיון מסווגים www.haim.shoresh.org.il

ביקורת ספרים: "מסורת בעידן המודרני" מסדרת "עם הספר"

בעבר כתב כאן ידידי "סגן צעיר" על הספר "אמונה בזמן משבר" מתוך סדרת עם-הספר של הוצאת ידיעות ספרים. כפי שהוא ציין, רב הספרים שיצאו בסדרת עם הספר מצויים בספריתו של כל בוגר ישיבה. הספר "מסורת בעידן המודרני- חכמים ספרים בדורות האחרונים" הוא יוצא דופן במובן הזה ובעוד מובנים. בניגוד לרוב הספרים בסדרה, הספר הזה מכיל ליקוטים מתוך ספריהם של מחברים שונים והוא איננו מכיל ספר או ספרים מלאים. מכיוון שמדובר בספרים שאינם מצויים כל כך, אני רואה בכך ברכה שהצליחו להביא בפני הקורא סקירה יפה של מחברים שונים:

- הרב אליהו בן אמוזג

- הרב יוסף חיים, ה"בן איש חי"

- הרב משה כלפון הכהן

- הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל

- הרב יוסף משאש

- הרב חיים דוד הלוי

- הרב יהודה אשכנזי (מניטו)

על פי השמועות, הספר הזה יצא לאור כאפליה מתקנת. כאשר הוצאת ידיעות ספרים גילו שמהעת החדשה יש להם רק מחברים אשכנזים, הם החליטו להוציא לאור גם ספר עם דבריהם של חכמים ספרים בדורות האחרונים. אם המטרה של סדרת עם הספר היתה להוציא לאור בהוצאה חדשה את הספרים שנמצאים בכל ארון ספרים יהודי בסיסי, אזי עם כל הצער שבעולם צדקו אנשי ההוצאה בכך שהעלימו את החכמים הספרדים. הרי בינינו, למעט הבן-איש-חי שספריו נמצאים כמעט בכל בית כנסת, מי ראה לאחרונה ספר של אחד מהחכמים האחרים באחד מבתי הכנסת שהוא פוקד? היוצא דופן הנוסף הוא הרב חיים דוד הלוי, שספריו נמצאים, גם אם לא בהמוניהם.

מאידך, אם מטרת סדרת "עם הספר" היתה להוציא לאור את ספריהם של המחברים שראוי לכל בן העם היהודי להכיר, אזי עשה נכון המו"ל, והוא השיג בכך את הציבור שלנו, שראוי לכל אחד להכיר את חכמים אלו ואת דבריהם.

העורך של הספר ומי שכתב את ההקדמה לספר הוא הרב יצחק שוראקי, רב קהילה של יוצאי צפון אפריקה בירושלים ומנהל תוכנית ב"ממזרח שמש". הספר איננו רק לקט מדבריהם של חכמי המזרח בתקופה המודרנית, אלא מנסה להציג קו מסויים (שלא בהכרח באמת היה בקוזנזוס בקרב כל חכמי יהודי המזרח) - שחכמי המזרח דגלו בקבלת ובאימוץ המדע והחכמה שהמודרנה הביאה איתה.

רוב הקטעים המובאים בספר הינם מחשבתיים (חלקם כתובים בלשון המליצי הידוע של חכמי המזרח), אך ישנם גם קטעים הלכתיים העוסקים בענייני צדק וצדקה ופה ושם יש מעט קטעים הקשים יותר לקריאה שוטפת של תשובות הלכתיות. הדבר שהכי חסר בספר הוא תוכן עניינים פשוט המאפשר לקורא לראות בחטף אילו קטעים מכיל הספר ובאיזה עמוד נמצא הקטע שהוא מחפש.

הקטעים שאני נהנתי מהם במיוחד היו הקטעים המדברים על פסיקת הלכה מהרב חיים דוד הלוי, הרב יוסף משאש והרב בן ציון מאיר חי עוזיאל (את אחד מהקטעים הללו הבאתי כאן). גם דברי המחשבה של הרב "מניטו" היו עבורי חידוש מבורך, ועל אף ששמעתי את שמעו של האיש זו היתה הפעם הראשונה שממש נפגשתי עם דבריו.

לא ניתן לסיים את הרשימה הזו מבלי להתייחס למה (או למי) שלא הובא בספר, בסוג של שתיקה רועמת. כל החכמים בספר "מסורת בעידן המודרני" הינם בעולם האמת, כך גם יתר המחברים שספריהם הוצאו לאור במסגרת "עם הספר". אך דווקא בספר זה היה מן הראוי לתת לפחות התייחסות מינימלית לחכם הספרדי הפופולארי ביותר וכנראה החשוב ביותר בחמש מאות השנים האחרונות (את הקביעה הזו לא אני המצאתי, אלא שמעתי מאדם הגדול ממני), הלא הוא הג"ר עובדיה יוסף שעוד בחי עמנו היום. אין ספק שפועלו ומשנתו ישפיעו על עם ישראל הרבה יותר מאחד או שניים מהחכמים שדבריהם כן הובאו.

מוציא מצה

הדברים המתפרסמים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה.

קטעים מתוך מאמר שכתב ר' אליהו לוין יחד עם ר' משה אייזיק בלוי. המאמר המקורי פרוס על פני שבעה עמודים וניסיתי להביא כאן את עיקרו. כמודמני שהמאמר התפרסם לפני פסח שנה שעברה באחד העיתונים החרדיים: כמדומני משפחה או המודיע. אני מודה לר' אליהו לוין שנתן לי רשות לפרסם את דבריו.

המשותף למצות המצויות בינינו [יד או מכונה] הוא שהן מבצק כמעט יבש וממילא התוצאה היא שהן פריכות, ולכן הן מחזיקות מעמד זמן רב בתנאי אחסון רגילים ואין הן נוטות להתעפש. זה מאפשר להתחיל לאפותם זמן ממושך לפני פסח, וכך יכול מספר קטן יחסית של מאפיות לספק את כל הביקוש למצות בארץ ואף לשלוח לחו"ל.
המצות המזרחיות דומות למה שקרוי אצלנו 'אישתנורה' (או 'פיתה עירקית') אלא שה'אישתנורה' של כל השנה עשויות מבצק שמרים, ושל פסח כמובן ללא שמרים וללא התפחה (ומובן מאליו שללא מלח). ובגלל הכמות הגדולה יותר של המים בלישתם הן רכות וגמישות ומתקפלות. לפני עשרות שנים בייסוד מאפיית מצות קוממיות המצות משם נחשבו המהודרות ביותר למרות שהיו שמנות מאוד, אבל הם הפסיקו לעשותן עבות כי בבצק הזה הן היו קשות כאבן, אבל לא בגלל הידור כלשהו.
ה"ידענים" שבינינו יביאו את דברי הש"ע או"ח ת"ס סעיף ה': אין עושין בפסח פת עבה טפח. והרמ"א בסעיף ד: ויש לעשות המצות רקיקין ולא פת עבה כשאר לחם כי אין הרקיקין ממהרין להחמיץ. כיון שהרמ"א לא הגדיר מהם 'רקיקים', הרי יש טועים שעל הרקיקים להיות דקים בתכלית הדקוּת.
מגמת המאמר היא להראות את הטענות שעד לפני דור או שנים גם האשכנזים השתמשו במצות עבות יותר ורכות, ורק אילוצים כמו צורך להכין הרבה מצות זמן רב מראש הביאו לאפית מצות יבשות, ויתרה מזו לא רק שאין תוספת הידור במצות האלה אלא לגריעותא, יתכן שאין לברך עליהן המוציא אפילו בקביעות סעודה. יתכן שהן אינן חייבות בחלה. נראה שאינן ראויות לחמוץ גם אחרי שהייה ממושכת. ולכן יש חשש לצאת בהן ידי חובת מצה. גם החשש המפורסם של שרויה ("גיברוקס") אינו קיים ברַכּוֹת. [...]

אך הבאנו כבר שהרמ"א עצמו אמר להשתמש במצות עבות (וממילא רכות). הרמ"א בסי' תנד סעיף א כתב וטוב לכתחלה שלא לעשות המצה רחבה יותר מדי דהוי כאשישה. ובסי' תע"ה סעיף ז' כתב ונהגו לעשות שלוש מצות של סדר מעשרון (אחד) זכר ללחמי תודה. והנה שעור עשרון הוא שיעור עיסה שחייב בחלה הוא בערך קילו וחצי. בממוצע אופים מקילו אחד כשתים עשרה מצות, ואם המצות יותר עבות רק עשר. לפי זה בשיעור עשרון יש שטח של לפחות חמש עשרה מצות, ואם רוצים לעשות שלוש מצות מעשרון הרי כל מצה היא בגודל של חמש מצות יד. מובן מאיליו שאין שלחן בגודל מספיק ותנור בגודל מספיק לטפל במצה כזו. ואין ספק שזה בניגוד לדברי הרמ"א להמנע ממצות גדולות מדי. באופן זה גם כן מובן איך בעל הבית יכול לחלק לכל המסובין מהמצה הפרוסה ומהאפיקומן. [...]

והנה בשו"ת מנחת יצחק חלק א תשובה עא דן על ברכת הוופלים, והביא את דברי השל"ה דאותן רקיקין דקין מאוד שאופים בדפוס ברזל הנקראים בלשון פיהם וופלעקיס, אין להם תורת לחם כלל הואיל ונתפשטו כל כך דק דק, ואפילו קבע סעודתו עליהם אינו מברך אלא בורא מיני מזונות. וממשיך המנחת יצחק: א"כ לפי המבואר דאפילו היכא דבלילתה עבה אי סופה סופגנין לא הוי לחם לענין המוציא וברכת המזון להלכה.... והיכא דלא הוי תוריתא דנהמא (= תואר לחם) לכ"ע, אם כן אפילו היה בלילתה עבה, רק אח"כ נתפשט דק דק כגון על ידי מעגילית שבמכונה (או ביד, מצות דקות מאוד כמו "ציטרין" וכד').... אפילו קביעות לא מהני, דמאי נ"מ אם נתפשט דק דק מעצמו ע"י שהיתה בלילתו דקה, אי מחמת מעגילית.
וממשיך המנחת יצחק: אך קשה דלפי זה גם במאשין מצות (= מצות מכונה) שנעשו רקיקין דקין מאוד עלידי מעגילית שבמכונה יש לומר דהוי בכלל דק שבדקות ולא הוי עליו תואר לחם (לא מובן למה במצות יד שאינן יותר עבות הוא לא שאל שאלה זו, וכי יש הבדל בין "מעגילית שבמכונה" ל"מעגילית" שבמערוך?). אמנם ראיתי באמת דנין בזה לענין מצה. דהנה בשיורי כנסת הגדולה כתב דנשאל האוכל מצה שנילושה במים לבד אחר הפסח אם צריך נטילה וברכת המזון.... אכן המצה שדיבר מזה השיורי כנסת הגדולה בודאי לא הוה מצות דקות כעין מאשין מצות.

בהמשך מובאים דברי המחזיק ברכה (מרן החיד"א ז"ל) שמצה לא נעשתה על דרך כיסנין ובפסח קובע סעודה, ומה גם דרוב המון עם קודם הפסח אוכלים מצה ומברכים מזונות וכן נוהגין אחר הפסח להחשיבה ככעכים יבשים.
ואח"כ מביא מהרש"ם בשם גן המלך (של הגינת ורדים) דמצות דקות הם בכלל רקיקים דקין שכוססין אותן... אלא דלפי שהם עיקר לחם של חול המועד (למה דוקא חול המועד?) פסח מברכין עליו המוציא ע"ש.[...]

ועתה הגענו לעיקר העניין, יש קיבעון מסויים אצל אנשים שבנוגע למצות אפייה היא ייבוש. אך כמו שלא יעלה על הדעת לגבי עוגת טורט שאם היא איננה יבשה שהיא לא אפויה – כן גם לענין מצה! יתרה מזו, גם המושג יבש התחלף אצל אנשים עם המושג פריך ושביר. הלחם שאנו אוכלים הוא יבש, אין הוא מרטיב את הנוגע בו אבל הוא גמיש ורך ואף על פי כן אין ספק שהוא אפוי היטב. [...]

כבר כתבנו לעיל שהטעם שעברו למצות פריכות ויבשות הוא עמידותם בתנאי אחסון רגילים. בדורנו, דור המקררים והמקפיאים, כמו שאין בעייה לאחסן דגים בשר ועופות בהקפאה אפשר להכין מראש מצות יד או מכונה רכות ולהקפיאם עד לזמן השימוש בהם בחג הפסח, ואין צורך להשתמש ב"מצות" כעין 'דיקטים' שיש בעיה חמורה בשם לחם שלהם. ואם אינם לחם יש פקפוקים על היותם ראויים לקיים בהם מצוות אכילת מצה. סוף סוף ברכת המצה היא המוציא לחם מן הארץ ועל אכילת מצה, ולא המוציא גחלת מהדיקט ועל אכילת קרקר.... (נקודות אלו מהמקור)