יש רבנים בירושלים

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

ישנו סיפור ששמעתי פעם על אחד מגדולי האחרונים, כמדומני שהוא סופר על הנודע ביהודה או על החתם סופר. אותו גדול הסביר שהסיבה שהתורה פרטה את כל הסבל הרב שמשה רבינו סבל מהעם במדבר הינו כדי שהרבנים יידעו שהעם מאז זמנו של משה לא השתנה הרבה. אך יש בזה גם צד שני, אם העם לא השתנה מאז זמנו של משה, אנו מוכרחים לומר שגם הרבנים לא השתנו יותר מדי מאז זמנו של משה, שאם לא כן העם לא היה מוכן לקבל אותם כרבנים...

בימים האחרונים אנחנו עדים מעל גבי כיפה להתקפות מצד הרב ברוך אפרתי על רבני הדור שלנו. זה התחיל לפני מספר ימים כאשר, הרב ברוך אפרתי החליט למנות ברבים שלושה חטאים שיש לדעתו בקרב הרבנות הציונית:

א. שנאה יוקדת כלפי חרדים.

ב. מתן תשובות הלכתיות באופן לא תורני השם את המוסר לפני ההלכה.

ג. מיעוט העיסוק בגמרא בעיון רציני.

דבריו הצליחו להוציא אותי משלוותי. לא כי אין בי את החטאים שהוא מונה, אלא מפני שאצל רוב הרבנים שאני מכיר (ואני מכיר) אין אפילו אחד מהחטאים הללו.

גם לא הבנתי מיהם "הרבנים" שאת חטאיהם החליט הרב אפרתי לחשוף. "רבנים" זה שם כולל למקצועות הבאים: רבני ערים, רבני שכונות, רבני קהילות, ר"מים בישיבות גבוהות, ר"מים בישיבות תיכוניות, ראשי אולפנה, חוקרים במכוני מחקר תורניים, דיינים בבתי דין לממונות, דיינים בבתי דין של המדינה, מומחי כשרות, ראשי מדרשות ומכללות, ראשי כוללים, ועוד ועוד. האם כל אלו חוטאים, לדעת הרב אפרתי, בשלושת החטאים?

יתרה מזאת, יש להוסיף ולשאול: גם אם נניח שחטאים אלו אכן קיימים, מי התיר לרב אפרתי לפרסם אותם ברבים? (עי' חפץ-חיים הל' לשון הרע כלל א,ה וכלל ד,ט וכלל ה,ד)

אמש, הבהיר הרב אפרתי (לאחר שקרא טיוטה של המאמר המופיע לפניכם) שתלונותיו אינם כנגד כלל רבני הציונות הדתית, ואפילו לא רובם, אלא רק נגד מספר כוכבים, שחטאיהם אינם מסתכמים רק בשלושה המנויים לעיל אלא מגיעים עד לדיוטה התחתונה של "עגיבה על אופניים עם חיוך שובב". אין לי רצון להתייחס לדבריו האחרונים, גם מכיוון שבמיעוט שכלי לא הבנתי איך הם מתקשרים לדבריו הראשונים, וגם כי אין דרכי להתייחס לפרצי זעם. ייתכן והדברים הבאים שאכתוב ידועים היטב לרב אפרתי, ואני מאמין שאכן כך, אך מעיון בטוקבקים על דבריו נראה שהרבה אנשים ימצאו בהם חידוש.

בשבת בצהריים, בזמן המוקדש ללימוד עצמי, ניגשתי לספרייה התורנית הזמינה לי ולגמרי במקרה הוצאתי ממנו שני ספרים שנזקקתי להם: גמרא הלכה ברורה, וכרך ל"ב של תחומין. מי שחושב שאין כיום בקרב הרבנות הציונית-דתית לימוד בעיון ושתשובות הלכתיות ניתנות באופן לא תורני, כנראה לא מכיר את שני המפעלים הללו.

גמרא הלכה ברורה מביא סיכומים של סוגיות הש"ס. סיכומים אלו מכילים חומר רב ומסכמים את דעות הראשונים והאחרונים על הסוגיא. ספרים אלו יצאו מבית מדרש ציוני-דתי למהדרין וכותבים אותם רבנים ציונים-דתיים. רבנים אלו אכן עוסקים בגמרא בעיון רציני. לא נסתפק בזה, בכל זאת זה לא ה"עיון הקלאסי", אלא לימוד אליבא דהלכתא, אני מזמין כל אחד שחושב שה"חטאים" דלעיל רווחים במחוזותינו, לעקוב אחר מדור "נתקבלו במערכת" של כתב העת התורני "המעיין" ולראות שבכל גליון יש סקירה של לפחות ספר אחד העוסק בלימוד סוגיות גמרא בעיון. כך לדוגמא, בגליון האחרון נסקר הספר "תלמוד ירושלמי, מסכת פסחים רינת שושנים" (כמובן, יש גם ספרים שנדפסים שראוי להם שלא באו לעולם, אך מדוע להסתכל על חצי הכוס הריקה?).

כרכי המאמרים של תחומין עוסקים בסוגיות הלכתיות מודרניות ורלונטיות במגוון רחב של תחומים. כותבי המאמרים הינם תלמידי חכמים ציונים-דתיים (ברובם), צעירים ומבוגרים. אני לא ראיתי שם עיסוק הלכתי באופן לא-תורני השם את המוסר לפני ההלכה. כן ראיתי שם התמודדות כנה ואמיתית עם מקורות ההלכה לנוכח המציאות המשתנה מול עינינו. גם כאן, תחומין בודאי איננו יוצא דופן, די אם נזכיר את סדרת הספרים "חבל נחלתו", המאמרים ההלכתיים המתפרסמים בכתבי העת המעייןואמונת-עתיך, ועוד ועוד.

אינני בוחן כליות ולב, כך שבניגוד לרב אפרתי אינני יכול לומר אם הרבנים שאני מכיר שונאים חרדים, אך ההתרשמות שלי היא שאין שנאה. יש מחלוקת סביב הרבה נושאים, ואפילו מחלוקת עזה, אבל שנאה אין.

ומה בכל זאת הם חטאי הרבנים? יש אכן רבנים שחוטאים בחטאים שמנה הרב אפרתי, יש גם רבנים שחוטאים בלשון הרע, יש רבנים שנכשלים בעבירות שבממון, ויש אחרים שמזלזלים ברמת המשכל של הציבור הרחב. לצערנו, יש גם רבנים שנכשלו באיסורי עריות. אני מקווה שכל אחד יודע שרב אינו חסין מעבירות ומחטאים. ועם זאת, ישנם גם רבנים הדומים למלאכי אלוקים.

בשנה וחצי האחרונות אני שותף בפורום רבנים אינטרנטי. בפורום חברים מאות רבנים, מכל קצות הארץ (וגם כמה מחוץ לארץ), רבנים העוסקים בכל מגוון המקצועות הרבניים שפרטתי לעיל. אני יכול לומר בבטחה: יש תלמידי חכמים בישראל. ישנם רבנים הבקיאים, לא בשלושה סדרים, אלא בששה סדרים – מזרעים ועד טהרות, יש רבנים הבקיאים בספרים שאני מעולם לא שמעתי עליהם, יש רבנים השולטים שליטה ללא מצרים בעיון הבריסקאי, יש רבנים הממשיכים את דרכי העיון שהיו מקובלים בקהילות הספרדים, יש רבנים היודעים לתת נקודת מבט תורנית מחודשת בכל נושא שמתעורר, יש רבנים המצטיינים במידות תרומיות, רבנים אלו אינם מיעוט שאינו ניכר, הם אינם רק זקני הדור, הם באים מבתי מדרש שונים ומגוונים. הצד השווה שבהם הוא שהם רבנים ציונים-דתיים (הגם שישנם בפורום רבנים ותלמידי חכמים גם מהמגזר החרדי).

מעבר לכך שלמדתי להיווכח שיש בינינו רבנים תלמידי חכמים גדולים מסוגים ורקעים שונים, למדתי שניתן לקיים דו-שיח בין רבנים שמתלבשים וחושבים אחרת. למדתי שמשיח זה כל הצדדים יוצאים מורווחים, ומצליח ללמוד ולהפנים מה מפריע לצד שכנגד. למדתי ששינויים יתרחשו כנראה רק מתוך דיאלוג המכיר איש בגדולתו של חבירו, ומתוך כך גם מסוגל למקד את ביקורתו לנקודות הרלוונטיות, ולא מתוך פרצי זעם, החרמות ופשקווילים. לדעתי, מי שבאמת רוצה לחולל שינוי לא יעדיף להטיח האשמות כנגד כל מי שחושב או מתבטא מעט שונה ממנו, אלא ינצל את האפשרות לנסות ולהיכנס עמם לדיאלוג.

שאיבת חלב אם בשבת - הצגת הנושא

לפני כמה חדשים התחלתי לכתוב אודות הנושא של "שאיבת חלב אם בשבת". תכננתי להמשיך ולכתוב על הנושא, אך לא מצאתי לזה זמן עד עתה.

ראשית נציג את הנושא.
הגמרא כותבת (תלמוד בבלי מסכת כתובות דף ס עמוד א):

תניא, רבי מרינוס אומר: גונח יונק חלב בשבת. מאי טעמא? יונק - מפרק כלאחר יד, ובמקום צערא לא גזרו רבנן. אמר רב יוסף: הלכה כרבי מרינוס. 

שם מדובר על אדם היונק מבהמה בשבת. על זה הגמרא אומרת שמדובר במפרק (תולדה של דש) כלאחר יד (בשינוי), דהיינו איסור דרבנן. אם הוא היה מוציא את החלב ביד - זה היה חיוב מהתורה.

אך מה לגבי הנקה של אשה? לכאורה, הוצאת החלב מהאשה היא אותה מלאכה של הוצאת החלב מהבהמה, ולכן היה מקום לומר שזה אסור מהתורה באיסור דש. אלא, שבודאי שלא ניתן לומר שאסור להניק תינוק בשבת, זהו האוכל שלו והוא אינו מצווה על שמירת שבת!
אך מה קורה כשהאשה מוציאה חלב מדדיה, ולא התינוק הוא שמוציא את החלב?
הכלל באיסור דש הוא שיש משמעות למה משמש האוכל שמוציאים החוצה. אם מוציאים את האוכל כדי שהוא לא יהיה בפנים, זה אינו איסור דש. ולכן ניתן להסיק שאם האשה מוציאה את החלב לאבדון זה יהיה מותר, אך אם היא מוציאה את החלב לשמירה זה יהיה אסור.


וכך השולחן ערוך כותב (אורח חיים הלכות שבת סימן שכח סעיף לד-לה):

לא תקל אשה חלב מדדיה לתוך הכוס או לתוך הקדירה ותניק את בנה. 

אך כל זה בדווקא אם יש לאשה אוכל אחר לתת לתינוקה. אך אם זה האוכל היחיד שיש לה, בודאי שלא נכניס את התינוק למצב של סכנה, והאשה אכן תוציא חלב לתוך כלי ותתן לו, על אף שזה איסור דש.

כל זה היה נכון עד לפני פחות ממאה שנה. לפני פחות ממאה שנה התחילו לייצר תחליפי חלב אם. לנוכח השינוי של העידן המודרני עלתה השאלה: מה תעשה אשה שלא מצליחה להניק באופן טבעי בשבת, דהיינו שהתינוק מוציא את החלב בעצמו, והיא נאלצת לשאוב חלב כדי לתת לתינוק? האם עדיין יהיה מותר הדבר, על אף שיש בידה לתת לו תחליף חלב אם.

שאלה זו אינה רק לגבי שבת. היא גם משמעותית מאד לגבי צום יום הכיפורים: מה יהיה דין המניקה בצום כיפור? האם היא יכולה להניק את ילדה באופן טבעי, הגם שזה אומר שהיא לא תוכל לצום, או שנעדיף שהאם תצום ותתן לתינוקה תחליף חלב אם (ועוד יותר מכך, אולי אף לא תוכל לאחר הצום לחזור להנקה סדירה)?

אני חושב שאפשר לחוש ששאלות אלו כבר אינן ממש שאלות הלכתיות, במובן הצר של המונח. לא ניתן להביא ראיות מהגמרא ומחז"ל על טיב תחליפי החלב, ועל איכותן לעומת חלב אם אמיתי. בעז"ה בעתיד (אני מקווה שהפעם זה יהיה עתיד קרוב יותר מאשר בפעם הקודמת) נראה את הגישות השונות לשאלות הללו. שתי הגישות המקובלות, לטעמי, אינן פשוטות כלל.

הרבנות הראשית: ירקות ושאר ירקות

לפני שבוע פרסמה הרבנות הראשית הודעה לתקשורת לפיה:

פסק הלכה שיצא הבוקר (ה') ע"י הרב שלמה עמאר נשיא בית הדין הרבני, קרא לציבור להיזהר ממכשילים וגופים לא מקצועיים העלולים לסכן את בריאותם של הציבור . הרב מבקש מהציבור להישמר בקניית ירקות עלים ללא תולעים, שאין להם פיקוח של משרד הבריאות לאחר שהתייעץ עם מומחים שטוענים: ישנם מגדלים המשתמשים בכמות ריסוס הגדולה מן המותר

בהמשך הופיעו הציטוטים הבאים מהרב עמאר:

"על בעלי הירקות מוטלת חובת ההוכחה להוכיח בבירור גמור את צדקת טענתם, ואין שום הצדקה שאנשים שנזהרים מאיסור תולעים וחרקים משלמים על זה במיטב כספם, ואף מיעוטי יכולת מקמצים מעיסתם וחוסכים מאכל מפיהם ומפי עולליהם, כדי להינצל מאיסורים חמורים, ויפלו בסכנות שהם חמורות יותר מן האיסורים"
יחד עם זאת כתב הראשון לציון תשובה ארוכה ומפורטת המתייחסת לאופני בדיקת העלים והירקות במגזר הפרטי כדי להימנע מאכילת חרקים. כשמרביתה בנויה על אופני בדיקת הירקות וכיצד יש לנקותם ולבודקם כראוי מחשש תולעים. לדברי הרב "העניין אפשרי בהחלט, וכפי שעשו בדורות שעברו אבותינו ואבות אבותינו".
הרב מסכם ומזהיר את הציבור: "הספקות מונחים לעיני כל, וכל איש יעשה בביתו כפי שנראה לו, או כפי אשר יורו לו רבותיו. ולעניין הכשרים ציבוריים הדבר נתון לשיקול דעתם של נותני ההכשר, כל אחד יבדוק עד היכן שידו מגעת ויורה הלכה כאשר נראה לו". 

כל זה מההודעה לתקשורת שיצאה, כאמור, מהרבנות הראשית (כפי שהגיע לידי מאחד האתרים שפרסם את הידיעה), ואשר פורסמה באופן בולט בתקשורת (קישור).

יש לי כמה בעיות עם מה שנאמר בהודעה זו:

- היכן "פסק ההלכה שיצא הבוקר"? נסיתי להשיג את פסק ההלכה מגורמים ברבנות הראשית, ונאמר לי שפסק ההלכה עדיין איננו לפרסום. 

אינכם מבינים מן הסתם מה פתאום הרבנות הראשית מפרסמת לתקשורת שיצא פסק הלכה כשפסק ההלכה איננו לפרסום. גם אני לא מבין.

- הרב עמאר מצוטט כאומר ש"כל איש יעשה בביתו כפי שנראה לו או כפי אשר יורו לו רבותיו". האין זו אמירה מוזרה? האם הרב הראשי לישראל הוא לא בגדר "רבותיו"? האם הוא לא צריך להורות מה שנכון בעיניו? 

בעקבות דברי הרב מחלקת הכשרות של הרבנות הראשית פרסמה כי תשלול את הכשרות מירקות שאינם עומדים בתקנים של משרד הבריאות (קישור). 

משום מה הפרסום הרב בנושא יצר רושם בציבור כי ישנה בעיה בכלל מייצרי הירקות ללא-תולעים. בעקבות כך, חברת חסלט פרסמה מכתב לפיה הם עומדים בכל התקנים הן בארץ והן בתקני היצוא למדינות אירופה. 

עוד בענייני הרבנות הראשית, פורסם היום (קישור) כי "נאמני תורה ועבודה" מתכוונים לעתור לבג"ץ נגד הרבנות על כך שהם לא מפרסמים את שמות הרבנים שזכו ב"כושר" ללא עמידה במבחנים. אני תמה על עמדת הרבנות, האם הם סבורים שהם יצליחו להגן על עמדתם בבג"ץ? 

בנושא זה, אני יכול להוסיף ששמעתי מאחד מחברי הועדה שאמורים לאשר "כושר" שלפחות מאז שהוא הצטרף לועדה קיצור הדרך הזה ניתן במקרים יחסית חריגים ואך ורק לרבנים ידועים ומוכרים. מכלל דבריו אולי ניתן להסיק שאצל קודמיו זה לא היה כך, או שמא גם הוא וגם קודמיו השתדלו ככל יכולתם, אך תמיד יש יוצאים מן הכלל. אין לי ספק שבג"ץ יקבל את עתירת "נאמני", אז נחכה ונראה. 

אחד הקוראים שלח לי הבוקר את הסיפור הבא שמסכם בצורה יפה את הנושא הזה (הסיפור התרחש לפני אי אלו שנים): 

אני סיימתי את הבחינות לכושר לרב עיר, הלכתי לוועדה. היו שם כמה וכמה אנשים מבוגרים עם זקן יותר גדול משלי וכיפה בצבע שונה בתור. הם הסבירו לי שהם לא עשו את הבחינות בגלל "טרדות הזמן" (ציטוט מדוייק). נכנסו וקיבלו את הכושר לרב עיר.
אני, לעומתם, עשיתי את כל הבחינות (סיימתי בהצטיינות), נכנסתי פנימה.
הסבירו לי שמאחר ואני:
א. צעיר
ב. לא עשיתי בחינות בשחיטה וטריפות וחופה וקידושין (כי צריך רק 6 מ8 ובחרתי לא לעשות את אלה כי באותה תקופה הם היו פחות רלוונטיות לי)) לא אקבל כושר וזה למרות שאלו שלפני קיבלו כושר בלי אף בחינה.

התקדמות המוסר

והנה ברבות הימים רבתה הדעת גם בועלם כולו, תגליות חדשות במדע וטכנולוגיה יצרו מקורות חדשים לאנרגיה, העולים בהרבה על כח האדם, ונתאפשרה רווחה גדולה. והביאה ההשגחה העליונה לידי ביטול העבדות כמעט בכל המדינות. ברוך המקום אשר הקרין מאור תורתו ולימד תועים בינה להכיר את גדולתו של הקדוש ברוך הוא הטבועה בכל בן אדם. ביטול העבדות אינו אלא מימוש חלקי של האידיאל הנשגב שלימדתנו תורה...

 כאשר אנו מודים לה' שהעביר עבדות מן העולם, הרי תקוותנו איתנה שלעולם לא יחזור המצב לקדמותו, ולא תהיה מצווה מעשית עוד עד סוף כל הדורות... 

אם התקדמו הדורות והתעלו מעל הרמה המינימלית שמצוות מסוימות באו להבטיח, הרי העיסוק בהלכות של אותן מצוות יש בו כדי לרענן את כח החשיבה ולכוון אותה לרמות גבוהות יותר תוך שמירת הדרגות שכבר הושגו. 

(הג"ר נחום אליעזר רבינוביץ', דרכה של תורה, עמ' 19-26. )

ש: היום בעקבות הערכים המקובלים בכל העולם המתוקן, אנחנו סולדים בכלל ממושג העבדות. האם אנו רשאים לומר זאת? וכיצד עלינו להסביר את ההתפתחות הזאת של העולם, האם היא מעידה על התקדמות מוסרית שחלה מאז ימי המקרא או על שינוי תנאים בלבד?

... האם פירוש הדברים הוא שהתקדמנו מבחינה מוסרית בנושא העבדות מתקופת המקרא?

ת: אמרתי בהזדמנויות שונות: איני מוכן בשום פנים ואופן להפוך להיות שופט מוסרי של אבות האומה. גם בדוגמה שלפנינו, נושא העבדות, איני מוכן להציב את עצמי בעמדת שיפוט: הכיצד לאבותינו היו עבדים והנה לנו אין עבדים... איננו מחפשים כלל עבדים.

אף על פי כן אינני שופט את האבות שיפוט מוסרי. איני שופט אותם...

ההערצה שלי היא כזאת, שאני אומר לעצמי, ולא כדי לרמות את עצמי ולהשקיט את מצפוני: אם העבדות הייתה בימיהם ובהתחשב בכיוונים המוסריים הכלליים, ובהנחות היסוד שאני חושב שהן קריטיות, ושאני מאמין שהאבות אימצו אותן לא פחות ממני, אם בכל זאת היו להם עבדים, כנראה שחילופי התקופות בין מה שהיה אז לימינו הם הגורמים לשינויים, ולא מפני שאני מוסרי יותר מהם.

(הג"ר אהרן ליכטנשטיין, מבקשי פניך, עמ' 63-65)

התבוננות בעולם - מילי דשמיא

בשבת למדנו את בדף היומי את מסכת שבת דף לא בו מופיע הסיפור הידוע על האיש שניסה להקניט את הלל ולהוציא אותו משלותו. לצורך כך הוא שאל את הלל את השאלות הבאות - והלל עונה על כל אחת מהשאלות:

מפני מה ראשיהן של בבליים סגלגלות? - מפני שאין להם חיות פקחות.
מפני מה עיניהן של תרמודיין תרוטות? - מפני שדרין בין החולות.
מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות? - מפני שדרין בין בצעי המים. 

האחרונים שואלים על הלל מדוע הוא ענה ללץ הזה, הרי הגמרא אומרת רק כמה שורות לפני (תלמוד בבלי מסכת שבת דף ל עמוד ב):

כתיב: (משלי כו) 'אל תען כסיל כאולתו', וכתיב (משלי כו) 'ענה כסיל כאולתו', לא קשיא, הא - בדברי תורה, הא - במילי דעלמא. 

כלומר, ב"מילי דעלמא" העצה היא לא לענות לכסיל.

המהרש"א מסביר שהלל חשב שהשאלות הם בדברי תורה וגם תשובותיו של הלל הם בדברי תורה, אם מבינים אותם נכון:

ונראה בזה לומר דמתוך ענותנותו [לא] חשב הלל דודאי זה בא להקניטו באלו שאלות אלא שרמז לו בשאלות הנוגעות בדברי תורה ובשלש השאלות נתכוין לג' מדות הרעות הללו שהם רוח גבוה ועין רעה ונפש רחבה שנזכרו בתלמידי בלעם 

לעומתו השפת-אמת סבור שהלל הבין נכון את השאלות והוא ענה לו ללמדו וללמדנו שהתבוננות בעולם היא בכלל "דברי תורה":

ונראה דזהו פי' שאלה גדולה שאלת שאינו מילי דעלמא כאשר חשב השואל רק בכלל מילי דשמיא נינהו שצריכין להתבונן ביצוריו של יוצר בראשית מפני מה משתנים אלו מאלו:

בכלל, התלבטתי ביני לבין עצמי, האם אין בסיפור הזה ובתשובותיו של הלל הודאה במקצת בתורת האבולוציה...

קצת פוליטיקה: הפריימריז בבית היהודי

אם יש לכם בעיה עם רבנים שעוסקים בפוליטיקה - אתם מוזמנים לדלג על הפוסט הזה.

מתפקדי המפד"ל - הבית היהודי צריכים להחליט השבוע האם הם מסתפקים בשלושת המנדטים שיש למפלגה עד היום או שהם רוצים לנסות להגדיל את כח המפד"ל בכנסת.
אני מסתכל מסביבי - אינני מכיר אף אדם שבבחרות האחרונות לכנסת הצביע למפלגה אחרת ובבחירות הקרובות יצביע עבור המפד"ל בראשות זבולון אורלב. אולי יש אוכלוסיות שאני לא מכיר שברגע שזבולון אורלב יהיה במקום הראשון יעמדו בטור כדי להצביע למפד"ל, וכל עוד הוא היה רק במקום השני לא הצליחו להביא את עצמם לעשות זאת. אבל מהאוכלוסייה שאני כן מכיר יש אנשים, אינני יודע אם מדובר בהמונים אך בהחלט הם מורגשים, שמעולם לא חלמו להצביע למפד"ל אך התפקדו כדי לתמוך בבנט ובודאי שיצביעו עבור מפד"ל בראשות נפתלי בנט.
האם יש אנשים שעד היום הצביעו למפד"ל ויעברו למפלגה אחרת אם בנט יהיה בראש? מן הסתם יש גם כאלה. אך קשה להאמין שמישהו שהצביע עבור אפי איתם בראשות המפד"ל, ועבור הרב פרופ' דניאל הרשקוביץ', האנונימי יחסית, פתאום יחליט לעזוב בגלל שנפתלי בנט עכשיו בראש.
אז יכול להיות שאורלב הוא אדם קצת יותר רגוע (לאחר העימות השבוע, אני בכלל לא בטוח), ויכול להיות שיש לו יותר ניסיון בכנסת, אבל אתו המפד"ל נשארת עם שלושה מנדטים מקסימום. אם זה טוב לכם - תצביעו עבורו. אם אתם מעדיפים מפד"ל עם סיכוי ליותר כח פוליטי - כדאי לבחור בבנט.

אני אישית גם לא יכול לסלוח לאורלב על כך שהתחושה בציבור בקיץ 2005 היתה שיותר חשוב לו להיאבק באפי איתם מאשר בתוכנית ההתנתקות. מבחינתי, אם אחרי הפריימריז אורלב כבר לא יהיה ח"כ של המפד"ל - דיינו.

המשפט הבא איננו איום, הוא הכרת המציאות. במפלגתו של יאיר לפיד, שאין לי שום דבר טוב להגיד עליו, משובצים שלושה דתיים במקומות שעפ"י הסקרים הינם ריאלים: הרב שי פירון, ד"ר עליזה לביא, והרב דב ליפמן. שלושתם אנשים איכותיים ביותר. אם רשימת המפד"ל לא תהיה אטרקטיבית, אני בטוח שהרבה דתיים-לאומיים ימצאו עניין בשלישיה הזו.

אני רוצה לסיים במילה טובה על ח"כ אורי אורבך. יצא לי בקדנציה האחרונה לתפוס טרמפ עם אורי אורבך לנסיעה של שעתיים (זה היה יכול להיות נסיעה של שעה וחצי אבל הוא טעה בדרך, למרות הGPS, כמה פעמים...). כמו כולם, שמו של אורי אורבך לא היה זר לי ושמעתי אותו מדבר ברדיו ובמקומות אחרים מאות פעמים לפני אותה נסיעה. אך השיחה בת השעתיים שניהלנו באותה נסיעה, למעט כמה פעמים שהוא נאלץ לענות לטלפון, השאירה אותי נפעם. קבלתי תמונה של ח"כ מקצועי מאד, המכיר את כוחו וער למגבלותיו, החורש את השטח, ענו ומדבר בגובה העיניים, אך בהחלט לא חגב, לא בעיני עצמו ולא בעיני אחרים. גם זכיתי לראות בעיני את הפרות של מיזם "תרגישו בבית", להנגשת בתי הכנסת לציבור הרחב, שאורבך הוביל בהצלחה, על אף שכמובן יש עוד לאן להתקדם בתחום הזה.
אני זוכר שלפני הבחירות הקודמות היו אנשים שאמרו לי: מה הוא יעשה בכנסת, יספר בדיחות?! אני חושב שאנשים אלו צריכים לאכול את הכובע, ועל כולנו להתגאות באיש ציבור זה. אני מקווה ומצפה שהוא ייבחר למקום גבוה בבחירות הפנימיות הקרבות.

בהצלחה לכולנו.  

המעיין תשרי תשע"ג

לפני זמן לא רב עלה לרשת גליון המעיין של תשרי תשע"ג. הנה התוכן עם הערות שלי על מספר מצומצם של מאמרים.

בתוכן:
'הבטחון בה' מונח בטבע הבריאה' [דברי פתיחה] / העורך
בענין האהבה לילדים וקדושת הבכור, טעמי המצוות ואבולוציית המוסר: פיסקה חדשה מאת הראי"ה קוק זצ"ל / הרב ארי יצחק שבט
הרב אלישיב זצ"ל – פסיקות בענייני משק וחקלאות / הרב זאב וייטמן - הציבור הדתי-לאומי מעולם לא הגדיר האם גם הוא מחשיב את הרב אלישיב זצ"ל כגדול הדור (או למצער אחד מגדולי הדור). מכיוון שהציבור הדתי-לאומי לא ממש מכיר במושג הנקרא גדול-הדור, זה גם לא כל כך משנה. ברור הוא שהרב אלישיב היה גאון גדול, אך גם כל מי שנחשף לפסיקותיו של הרב אלישיב יודע שהם ככלל בבחינת דבר שאין הציבור הדתי-לאומי יכול לעמוד בו. הבנה זו מקבלת אשרור נוסף במאמרו של הרב ויטמן, ובכמה נושאים גם משתמע מדבריו של הרב ויטמן עצמו חוסר היכולת לקבל פסיקה כזו. יש לי עוד הרבה מה להאריך בנושא, אך נדמה שכבר כתבתי יותר מדי.
תשובות בענייני שבת בצבא / הרב יהודה זרחיה סגל זצ"ל
עוד בעניין ספר התורה המיוחס לר"ן והצד"י ביו"ד הפוכה / הרב פרופ' שלמה זלמן הבלין
תפילה על אחרים שיחזרו בתשובה / ישראל איסר צבי הרצג
"לעוון חטאימו חטֵא" / הרב נתן קמנצקי
'לא בשמים היא' והכרעת הדין / שמעון קלמן
מרכיבים ומורכבות בתפילות ה"יזכור": "אשכנז" בצפון איטליה / ד"ר מאיר רפלד
מנהג הוספת 'הרחמן' לשבת ומועד בברכת המזון / הרב צבי רון
קפידת רב חסדא ורב הונא / אריאל קליין
עיונים בפרשת העקדה / הרב אליעזר בן פורת
בליעה ופליטה / הרב ד"ר ישראל מאיר לוינגר - זה מאמר בהחלט מעורר למחשבה. לכאורה, המחבר הוכיח במחקרו שיש בליעה ופליטה גם בכלים מודרניים. זו אמירה לגמרי לא פשוטה לעיכול. נרגעתי כשנזכרתי שהבליעה שעליה דברו חז"ל היא בליעת טעם. וזה בודאי לא הוכח בניסוי זה. 

הרב צבי שכטר מארה"ב סיפר פעם שכשהוא למד כימיה אצל אחיו של הרב, פרופ' שמואל סולובייצי'ק, הם עשו פעם ניסוי עם מבחנות מזכוכית. הוא פנה לפרופ' ושאל אותו אם אפשר להוכיח שאין בליעה בזכוכית. הפרופ' התחיל לצעוק עליו: "אידיוט! אתה לא מבין שאם היה אפילו בליעה ופליטה של משהו, כל הניסויים בעולם לא היו יכולים לעבוד? היו צריכים להשתמש במבחנות חדשות לחלוטין בכל ניסוי, מחשש שהחומרים מהניסוי הקודם ייפלטו לתוך החומרים של הניסוי הנוכחי!". 

בכל מקרה, ההתלבטות של פוסקי ההלכה לנוכח הכלים המודרניים תימשך.
עוד בענין ההדפסה הראשונה של שו"ת התשב"ץ / הרב יואל קטן

תגובות והערות
על זמן הקרבת קרבן פסח ועל קדושת חול המועד / הרב אביגדר נבנצל
על המהדורה החדשה של ספרי המהר"ל – תגובה לביקורת / יצחק יודלוב; תגובה לתגובה / הרב ד"ר אליהו גורפינקל
בעניין הגדרת תינוק שנשבה / הרב אברהם יהודה רוס; תגובה / הרב טוביה כצמאן
בעניין הדפסת המהדורה החדשה של חומש 'העמק דבר' / הרב דוב שפירא - הרב שפירא מבטל לחלוטין את הסיפור אודות שינוי נוסח הנצי"ב בעקבות שיחת טלפון (ראו כאן), ולדבריו להד"ם. בזמנו כשהסיפור הזה התפרסם פנה אלי אחד מקוראי הבלוג ואמר לי שהסיפור הוא בדוי לחלוטין, העברתי את דבריו לעורך המעיין, והלה השיב שמספר הסיפור נאמן עליו ביותר. עתה מגיע האחראי על הוצאת הספר ומחזק את דבריו של אותו קורא בגלוי. אז אם אתה קורא את דברי, אני מתנצל שלא פרסמתי את דבריך כבר אז (עם דבריו של עורך המעיין), ואולי זה היה חוסך מעט בושות מהרב שמריה גרשוני שקצת ירד על המו"ל בעקבות פרסום אותו סיפור.

נתקבלו במערכת

התעוררות תשובה

נזדמן לידי הערב לעיין בשו"ת "התעוררות תשובה" שכתב הרב שמעון בן אברהם שמואל בנימין סופר שהוא נכדו של החתם-סופר.
והנה שמתי לב שבראש הדף מופיע באופן קבוע הכיתוב: "אין לסמוך על הוראה זו כלל עי' בהקדמה":

כך מופיע בראש כל עמוד בספר. חפשתי אחר ההקדמה, לראות מה כתוב בו.
בהקדמה הנמצאת בתחילת כרך ב' של הספר (קישור) מצאתי הפניה להקדמה בכרך א', אך לא מצאתי שם הקדמה (קישור). הנה הדברים מתוך ההקדמה לכרך ב':

ואני הנה שמעתי מאאמו"ר זצ"ל שאמר בשם מר אביו זצ"ל שלהורות תשובה להלכה ולמעשה צריך המורה להיות בקי בש"ס ופוסקים. שנית, צריך שיהיה לו שכל ישר הולך. שלישית, צריך להיות גמרא דמריה סייעיה. ויען כי גם אחד משלש אלה לא בי הוא, לכן אין לסמוך על תשובה אלו להלכה ולמעשה וגם מעיקרא אדעתא דהכא לא ירדתי לעומקה של הלכה למצא עומק הדין גם לא למדתי הענין על בוריו גם לא חפשתי בספרי רבותינו הראשונים ואחרונים ז"ל. מי שדעתו רחבה ושלש אלה בו הוא יברר הלכה לאמיתה של תורה ואני לא באתי אלא כמעורר. לכן קראתים בשם התעוררות תשובה. 

עבודת התפילה

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

לאחרונה הזדמן לי להשתתף באיזה דיון אינטרנטי שעסק בתפילה ובקשר שלנו לתפילה. בין הנושאים שעלו בדיון היו: האם אנחנו רואים בתפילה כורח או צורך? במילים אחרות, האם אנחנו מתייחסים לתפילה כאל זכות ואפשרות שניתן לנו לפנות לריבונו של עולם, או שאנחנו מתייחסים לזה כאל מטלה שעלינו לבצע כחלק מהיותנו מחויבים בעול מצוות?

הדברים התקשרו לי גם בעיתוי וגם במהות לחוויה שעברתי בהושענא רבה האחרון. אחרי שנים רבות שהתפללתי בהושענא רבה במניין ותיקין קבוע, השנה, מסיבות שונות, לא התאפשר לי להגיע לאותו מניין ולכן חיפשתי באזור מגורי מניין ותיקין שאוכל להתפלל בו. בררתי ומצאתי בית כנסת שבו יש מניין ותיקין בהושענא רבה והתייצבתי בשעה היעודה לתפילה. לפני התיבה עבר רב בית הכנסת שהיה ער ולימד תורה כל הלילה שלפני. כשהגיעו בתפילה להושענות הרב-החזן הפסיק וביקש מהקהל לעשות את ההקפות בזריזות כדי לא לעכב אחד את השני. ואז הוא התחיל בהושענות בקצב כזה שלא רק שלא הספקתי לומר אתו את ההושענות, אפילו לא הצלחתי לעקוב אחריו! שאלתי את עצמי מה היתרון לקום או להשאר ער לתפילה כותיקין אם אותה תפילה דומה עליך כמשוי? האם לא עדיף לישון כמו בן אדם ולהתפלל בנחת וברוגע ביום הגורלי של הושענא רבה?!

אם מסתכלים על התפילה כמטלה שאנחנו מוכרחים לבצע, אז אכן יש טעם לבצע את זה כזריזים המקדימים למצוות באשמורת הבוקר של הושענא רבה. אך אם התפילה בכלל, ותפילת הושענא רבה בפרט, היא אפשרות שנתנה לנו לבקש ולהעתיר עבור הדברים החשובים לנו, איזה הגיון יש בזה שמבצעים אותה רק כדי לסמן ווי?

הנה ציטוט קטן מתוך אחד הדברים שנאמרו באותו דיון:

"כדאי לעיתים להשוות את התפילה שלנו לפגישה עם מנהל, מפקד או ראיון עבודה. איך בוררים את המילים? איך מסדרים את ההופעה? איך מנסים להתרכז? מכאן ההשלכה לנושא התפילה היא קלה ביותר וכל אחד מבין שלפחות כך צריך להתייחס לתפילה...
עיצות אלו הן לא ל"צדיקים" הן למתפלל הפשוט, שרוצים באמת להרגיש חוויה משמעותית בתפילה".

[הדברים התקשרו לי גם עם שני מאמרים קצרים שקראתי באותו זמן: של הרב דוב זינגר בנושא "חבר אני לכל אשר יראוך" ושל הרב יואל בן-נון בנושא "לית אתר פנוי מיניה". אני ממליץ עליהם מאד].

בשבת שלפני ז' במרחשוון, מחוזק ומושפע מהדברים שנאמרו באותו דיון, בקשתי לשתף את חברי קהילתי בתובנות שלי. הזכרתי את העובדה שאנו מתחילים לבקש על הגשמים ואת ההלכה האומרת כי בקשה זו מעכבת ואדם ששכח לשאול גשמים צריך לחזור ולהתפלל שנית. הסברתי שמשמעות ההלכה אינה שאדם ששכח לשאול גשמים צריך להכות עצמו על קדקודו ולומר: 'אוף! אני חייב להתפלל שוב שמונה עשרה'. אלא, שאדם שלא שאל גשמים צריך להכיר בכך שיש פגם מהותי בתפילה שלו – הוא עומד בחודשי החורף הארץ-ישראליים והוא אינו מבין וקולט שעליו להתפלל שירדו גשמי ברכה. או בלשון אחרת: העולם יכול כנראה להסתדר גם בלי שהוא יתפלל שוב ויבקש על הגשמים, אך איך הוא יסתדר בעולם שלא מבקשים בו על הגשמים?

אני מודה שלמרות שדברים אלו נראים פשוטים ומובנים לכל מי שלמד או קרא קצת בעניין התפילה, אך אותו דיון שנערך בקרב חברים המעריכים זה את זה ומחפשים להבנות זה מזה הבהיר לי את הדברים יותר מאי פעם. אני מקווה שאצליח גם להעביר הלאה את המסרים הללו שקלטתי.

ברכת הגומל לקטן

את הדברים הבאים ליקטתי מתוך פורום הרבנים המקוון. 

הגמרא בברכות מלמדת על החיוב לברך "הגומל" (ברכות דף נד עמוד ב):

אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכין להודות - יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים, ויצא.
מאי מברך? - אמר רב יהודה: ברוך גומל חסדים טובים.
רב יהודה חלש ואתפח, על לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן, אמרי ליה: בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא. אמר להו: פטרתון יתי מלאודויי. והא אמר אביי: בעי אודויי באפי עשרה! - דהוו בי עשרה. והא איהו לא קא מודה! - לא צריך, דעני בתרייהו אמן. [=רב יהודה היה חולה ונרפא. באו לפניו חכמים ואמרו לו: ברוך ה' שנתן אותך לנו ולא נתנך לעפר. אמר להם: פטרתם אותו מלהודות. הייתכן?! והרי אמר אביי שצריך להודות בפני עשרה. תירוץ: היו שם עשרה. והרי הוא לא הודה?! תירוץ: הוא ענה אחריהם אמן.]

הנוסח המופיע לפנינו בגמרא לברכה הוא "ברוך גומל חסדים טובים". אך לפני הרא"ש, הרי"ף והרמב"ם היה נוסח אחר: "ברוך הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב". זה הנוסח אותו אנו אומרים.

הבית יוסף מסביר את פירוש הברכה:

ופירוש הברכה ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם הגומל לחייבים וכו' כלומר אפילו לאותם שהם חייבים דהיינו שהם רשעים דתרגום (בראשית יח כג) רשע חייבא עם כל זה גומל להם טובות וגם אני כאחד מהם שאף על פי שאיני הגון גמלני כל טוב:

דברים אלו מזכירים את הסיפור בגמרא (בבא בתרא דף י עמוד א):

רב פפא הוה סליק בדרגא, אישתמיט כרעיה בעי למיפל, אמר: השתא כן איחייב מאן דסני לן, כמחללי שבתות וכעובדי עבודת כוכבים. א"ל חייא בר רב מדפתי לרב פפא: שמא עני בא לידך ולא פרנסתו! דתניא, רבי יהושע בן קרחה אומר: כל המעלים עיניו מן הצדקה - כאילו עובד עבודת כוכבים, כתיב הכא: +דברים ט"ו+ השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל, וכתיב התם: +דברים י"ג+ יצאו אנשים בני בליעל, מה להלן עבודת כוכבים, אף כאן עבודת כוכבים. 

רב פפא ניצל מנפילה ממקום גבוה ובעקבות כך הוא עושה חשבון נפש על מה הגיע לו עונש כל כך חמור ליפול ממקום גבוה. 

וכפי שכתב הבני יששכר (אדר ד' ג') "שמזה יש ללמוד שלא רק כאשר בא על אדם סיבה רעה היזק או חולי כדו', צריך לעשות חשבון הנפש על מה ככה הגיע לו, אלא אף אם כמעט אירע לו היזק ולבסוף ניצול ממנה, גם כן צריך להתיישב בלבו לבדוק ולבחון על מה הגיע אליו ככה ולמה ראוי היה לזה, ומה שניצול, הוא בגלל שתלה לו איזה זכות."

אם אכן עניינו של ברכת הגומל הוא להכיר בכך שהאדם ניצול מסכנה לפנים משורת הדין, אזי אין קטן יכול לברך הגומל שכן הוא אינו בר-עונשין ולכן אינו בגדר "חייבים". 

כך כתב המגן אברהם (אורח חיים סימן ריט):

קטן א"צ להודות דל"ש לומר לחייבים טובות דהא לאו בר עונשין הוא ואם יאמר על אביו לחייבים וכו' זה אסור לו לעשות ואם נאמר דידלג מלת חייבים אין לשנות מטבע שטבעו חכמים וא"ל דחייבים קאי עליו דמצד הגלגול באין עליו יסורין דמנא ידע דלמא הוא בחטא אביו (רמ"מ סי"ד): 

אולם חלק עליו היעב"ץ בספרו מור וקציעה שסבר שחייבים אינו בהכרח המברך אלא שהקב"ה גומל לכולם טובות ובכללם גם לחייבים (מובא בהר-צבי אורח חיים א סימן קיג):

אולם הגריעב"ץ בזה לשיטתו שבספר מור וקציעה חולק בזה על המג"א וסובר שקטן צריך להודות משום דחייבים קאי אשאר אינשי דעלמא. וכן הוא לשון המור וקציעה שם: ולדידי לאו ברירא כולי האי (מ"ש המג"א דקטן א"צ להודות), דמ"ש מכל הברכות דמחנכין אותן בהן וכו', ואי משום דחייבים קאי אשאר אינשי דעלמא, דאינו מוכרח לפרש חייבים דוקא על המברך שנעשה לו נס, כי הגע בעצמך שהוא צדיק גמור ואעפי"כ מברך כך ואם שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, מ"מ הא אמרינן לא יפתח אדם פה לשטן וכו' ואיך יתקנו חז"ל כלשון זה במטבע ברכה אלא ודאי מטבע ברכה כך היא, שכללו בתוך הודאה זו באגב להודות לו ית' על כל הטובות שעושה תמיד בין לראויים ובין לשאינם ראויים, שאפילו להחייבים עושה להם טובות וכו' עיין שם.

המשנה ברורה מביא רק את הדעה האומרת כי קטן אינו מברך הגומל. מהבן איש חי (עקב שנה א') משמע שהוא נוטה לומר שקטן כן יברך, אלא שבגלל הדעות המחמירות הוא מסיק שבמקום שאין מנהג ידוע יברכו בלא ברכה. תלמידו, כף החיים, כותב שהוא מעולם לא ראה ולא שמע שקטן יברך בשם ומלכות. 

ואם נחזור לראשונות, גם לדעות הסוברות שאל לקטן לברך, לכאורה הסובבים אותו יכולים, ושמא צריכים, לומר "בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא", והוא בתורו יכול לענות אמן.

על הוראת מחשבת ישראל בתיכון דתי

לפני שנתיים וחצי התקיים באוניברסיטת בן-גוריון כנס "מחשבת ישראל ואמונת ישראל" (את ההרצאות מהכנס תוכלו לשמוע כאן). בימים אלו הגיע לידי הספר "מחשבת ישראל ואמונת ישראל" בעריכת מו"ח פרופ' דניאל י' לסקר שיצא לאור בעקבות אותו כנס והמכיל בתוכו חלק ניכר מההרצאות שניתנו בו. אני מניח שבעתיד אחזור לעסוק בספר יותר בכלליות, אך הפעם אני מבקש להסב את תשומת לבכם להרצאה ולמאמר של ירמי סטביסקי בספר.

כותרת המאמר היא "על הוראת מחשבת ישראל בתיכון דתי: המתח בין בית חינוך דתי לעולם האקדמיה". המאמר עוסק במטרת לימודי מחשבת ישראל בשנות התיכון. לפני שנגיע לטענותיו - האם לכם ברור מה מטרת לימודי מחשבת ישראל בתיכון? האם מנסים להנחיל ידע, חיבור לאמונה, יראת שמים, משהו אחר?

הכותב שם מראה לנגד עינינו:

מורים רבים חושבים שלימוד כתביהם של חכמי ימי הביניים עשוי לעזור לתלמידים לפתור את השאלות האמוניות שלהם כאן ועכשיו בראשית המאה העשרים ואחת... המורים והתלמידים מצפים שכתביהם של גאוני עולם כמו הרמב"ם, רס"ג וריה"ל יאומצו על ידינו ואל לבנו באופן מלא. אולם, הסיכוי שתלמיד דתי במאה העשרים ואחת יוכל לאמץ באופן מלא את השקפת עולמו של הרמב"ם, לדוגמא, הוא בלתי אפשרי. 

לאחר מכן הוא מציב את המטרה שלדעתו יש לשאוף אליה:

מורה, יכול, ושמא, הוא צריך, לתבוע מתלמידיו לנסות ולבנות עולם רוחני, דתי ופילוסופי משלו. בעולם זה ישזור התלמיד חלק מהשקפת העולם של ההוגים השונים אותם למד. 

הכותב מצביע על שתי נקודות בהם יש ללמוד מהאקדמיה ואותם יש להנחיל לתלמידים הלומדים מחשבת ישראל:
א. פלורליזם דתי - לדבריו, אין באמת דרך הוגנת לשלב בין תורתו של הרמב"ם לבין תורתו של ר' נחמן מברסלב (ציטוט מדבריו: "ספק אם יוכלו שני גאוני עולם אלו לשבת זה לצד זה"), אך בכל זאת לשניהם מקום מכובד בארון הספרים היהודי ובמחשבת-ישראל. תובנה זו אמורה להוביל את הלומד למסקנה ש"בסופו של דבר היהדות מכילה בתוכה אמיתות הסותרות זו את זו".
ב. המחקר האקדמי מצביע על כך שמשברים הם אלו שהובילו ליצירת חלק גדול מהספרים החשובים של מחשבת-ישראל. לדברי הכותב:

כאשר המתבגר יגיע להבנה שהרעיונות הגדולים והספרים החשובים נולדו, כמעט תמיד, מתוך מצוקה, יקל עליו בנסיון האישי שלו ליצור לעצמו השקפת עולם שאתה הוא יכול לחיות. 

מאמר זה, שבשונה ממאמרים רבים בספר, אינו מאמר מחקרי אלא מאמר הגיגי, בהחלט העלה אצלי כמה נקודות למחשבה.

האם ה' אמר לאברהם את המילים "לך לך"?

האם ה' אמר לאברהם את המילים "לך לך"?

אם נראה לכם שפשוט שהתשובה היא כן, תראו את הדברים הבאים שכותב השפת-אמת (שנת תרלב):

רמב"ן הקשה שנאמר לך-לך בלי שנזכר מקודם חיבתו.
ובזוהר הקדוש נראה כי זה עצמו השבח, ששמע זה המאמר לך-לך שנאמר מהשי"ת לכל האנשים תמיד... ואברהם אבינו ע"ה שמע וקיבל. וממילא נקרא רק הדיבור אליו כי הלא לא נמצא מיוחד לשמוע רק הוא, אבל בודאי זה השבח בעצמו שהיה מוכן לקבל המאמר. 

כלומר, ה' אמר (אולי צריך לומר: אומר) "לך לך" לכל האנושות, ולא ספציפית לאברהם אבינו. אלא שאברהם היה היחיד שהיה קשוב לשמוע.

בעיני זה פירוש מדהים. 

אגרא דכלה על פרשת לך לך: נשים

תסלחו לי שהשבוע עתותיי אינם בידי. 

בינתיים הנה שני קטעים מתוך ה"אגרא דכלה" פרשת לך-לך בענייני נשים:

שרי אשתך לא תקרא וכו'. יש לדקדק למה אמר שרי אשתך, וכי עד הנה לא ידענו, והוה ליה למימר בקיצור לא יקרא שם אשתך שרי כי אם שרה, גם אמר לא תִקְרָא, ולא כמ"ש באברהם לא יִקָּרֵא לכולי עלמא, שעל כן דרשו רז"ל [ברכות יג א] שאינו עובר בעשה בשרי כמו באברם. ונ"ל דהנה רז"ל בדרכי המוסר שבדבר אדם אל אשת חבירו, לא יקראנה בשמה, רק אשת פלוני, בכדי להזכיר שהיא אשת פלוני ואסורה לו, ואין לקרוא לאשה בשמה רק בשם בעלה, וליכא מידי דלא רמיזי באורייתא, וזה מאמר הש"י שרי אשתך, על כן אתה מותר לקראתה בשמה, בכן לא תקרא אתה שמה שרי רק שרה, מה שאין כן לכל העולם בלא זה אין לקרותה בשם כלל רק אשת אברהם, נ"ל. 

על הפסוק "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את":

על כן אחשבה דהנה אברהם אבינו היה מתבונן בה תמיד והיה יודע שהיא יפת תואר, אבל לא היה נודע אצלו מחמת גודל קדושתו לא היה מבין שום חילוק בין הידור מצוה הלזו בין הידור מצוה אחרת, והיה הדבר אצלו כמו שארי מצות, ושמצוה להדר יותר אתרוג נאה ביותר תפלין נאים וכיוצא, וזה כונת התורה ביעקב אבינו שמשמיענו שהיה חפץ ברחל מחמת שהיתה יפת תואר, שהיה מהדר אחר הדור מצוה משום זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות [שבת קלג ב], וזה שמשמיענו בתורה וישק יעקב לרחל [להלן כט יא], אשר כל הרואה משתומם על זה, אך משמיענו התורה בזה שיעקב אבינו מגודל [קדושתו] לא היה מבין שיש בזה מן התעוב לאנשי עולם, רק היה מנשק חפץ של מצוה לעין כל, ולא היו מתבייש בפני הרואים, כמו שאין אדם מתבייש לנשק תפלין וציצית, וכמו כן היה אברהם מתבונן תמיד ביופי שרה כמו ביופי שארי המצות, ולא עלתה בדעתו שיש חילוק בדבר שזה יופי אשה ויש חשש תיעוב בעיני העולם ביופי הזה, מה שאין כן ביופי שארי המצות, אך כאשר הקריב לבוא מצרימה וראה שהרשעים הכל מסתכלין בשרה, אז נתן אל לבו שיש ביופי הלזו תיעוב וכי יש חילוק בעיני העולם בין יופי זאת המצוה ובין מצות אחרת, להיותה אשה והכל רצין אחריה [שבת קנב א], וז"ש הנה נא כעת ידעתי כי אשה יפת מראה את, אבל עד עכשיו לא הייתי יודע שאת אשה יפת מראה, [רק] חפץ של מצוה יפה ומהודר, ומשמיעה אותנו התורה עד היכן הגיע קדושת אברהם.

נשים ועלייה לתורה בשמחת תורה - כמה קישורים

בשבוע האחרון מתנהל דיון ער בכמה בלוגים באנגלית בנושא של עליות נשים לתורה בשמחת תורה.

א. הרב זאב פרבר שואל מדוע המצת לשינוי צריך ליפול על כתפי הנשים. יש קהילות בהן נשים פנו לרב לבקש שינוי מסוים (כפי שקרה לדוגמא בריקודים בשמחת תורה לנשים), והרב נענה להם. מדוע יוזמה לשינוי לא הגיע מלכתחילה מכיוון הרב? האם הוא לא חש שנשות קהילתו רוצות להיות יותר מעורבות? מדוע תמיד כל שינוי צריך להיות כתגובה לפנייה מצד הנשים?
לעצם העניין הוא כותב, שמכיוון שאין שום בעיה הלכתית בנוהג הזה, ומכיוון שלדעתו צריך לעודד שינוי, ומכיוון שזו זכותן של נשים לעלות לתורה - אין שום סיבה בעולם למנוע זאת מהן.

אני אישית חושב שהחוליה החלשה בדבריו זה "זכותן של נשים לעלות לתורה". אני אפילו לא מתחיל להבין מה פשר המשפט הזה (גם אחרי שהמחבר ניסה להסביר לי אותו).

ב. הרב מיכאל ברויד שמתפלל באותו בית כנסת עם הרב זאב פרבר (ואף אחד מהם אינו הרב במקום) ובו מתקיימת קריאת תורה לנשים בשמחת תורה, סבור שאכן יש מקום לשינויים אך השינויים צריכים להיות בכיוון של הוספה במצוות ולא בכיוון של הוספת טקסים תיאטראליים.

אהבתי במיוחד דוגמא שהביא הרב ברויד בהערת שוליים שם:
אני מבקש להביא בפניכם אנלוגיה לא מושלמת. נער בר מצווה מתוכנן לקרוא בתורה בשבת מסוימת. באותה שבת יש סופת שלגים והוא לא יכול ללכת לבית הכנסת, עקב הסכנה בדרך. מסיבת בר המצוה שלו מתוכננת ליום ראשון בערב. האם נתיר לו להוציא ספר תורה ולקרוא בו ביום ראשון (ללא ברכות)? טכנית זה לא "אסור", אבל נראה לי שהנהגה כזו היא לא חכמה ולוקה הלכתית ולכן לא נכון שתיעשה בבית כנסת אורתודוקסי. קריאת נשים בתורה ללא ברכה דומה מאד למקרה זה.

תסלחו לי שאני מלאה אתכם מעט באנגלית, אך זה שווה. אחרי עשרות תגובות ואחרי שאחד המגיבים ביקש שהרב ברויד יגיב לתגובות, הרב ברויד הגיב כולו מתנצל שרק בעוד כמה שעות הוא ימצא את הזמן להגיב לחלק מהמגיבים. ואכן לאחר כמה שעות הוא כתב את הדברים הבאים:

I write replies now to fulfill my promise to Jerry (Oct 16, at 9:04) of earlier today. I will try to reply in the order of the comments. I will not respond to mean spirited comments but for one final note, and I will not respond to comments about Atlanta, either.

1. I agree with Shalom Rosenfeld, and have said this many times. I wish I had used that example, also.

2. Harold W’s comment is nice but his final two sentence are both certainly false.

3. Ruvie’s comment is not correct as a matter of halacha. Women can get reward for positive time bound commandments that they are not obligated in according to almost all rishonim.

4. I can not answer Joseph Kaplans sociological questions as I do not know the answers.

5. Shlomo Pill’s post is correct.

6. I did not understand Chakira’s question.

7. I think Noam Stadlan’s comments are not correct both is methodology and scope. It is obvious to me that we all would oppose any use of a torah as a form of kriah when no minyan is present, and when 7 men want to take a torah out to read torah after the half kaddish on Tuesday morning (no minyan came) and read without a bracha. His other examples to not involve things that are otherwise problematic, although truth be told, I do none of them.

8. There are many other examples of mitzvah activity for women, from arba minim to hoshanot to meshloach manot to kiddish levanah to kiddish to kadish to tallit katan (more on this in a future article) to dozens more. I claim that this one is very bad because of the mimicry issues and lack any mitzvah component.

9. I agree with IH and encourage everyone to go to Rabbi Dr. Sperber’s lecture. He is a huge talmid chacham, whose writings and legacy has and will outshine anything I ever will do. I do not agree with him on a few matters, but I wish I lived in New York so I could hear him lecture.

10. I think Ruvie is wrong at Oct 15 at 7:06, and we would stop a man or woman from taking out a torah on any given Tuesday to read from it, even if he said he was fulfilling the mitzvah of Talmud torah.

11. David Gold of October 16 at 7:10 has the right issue in his first paragraph, but he lost any credibility in my mind with his second paragraph.

12. AJ asks about berov am. Although that is a factor, a person who says I want to fulfill a mitzvah in a way that is not berov am, but important to himself, is within his rights. I, for example, almost never do kiddish levanah with a minyan, but instead do it alone when I see the moon the first time, ala the Gra. I do, I realize sacrifice berov am, but think my conduct is correct nonetheless.

13. Ruth asks a good question, but I think that the answer to her question is also clear in my view. I would not breach minhag yisrael absent a mitzvah enhancement.

14. Emma’s initial comment was impolite in tone, but her comment of 12:29 was correct. I think about this issue all the time, and try to deal with it throughout my writings.

15. Shachar is reasonable, but not my view. I am comfortable with the idea that if a woman wants to fulfill a mitzvah herself and she can, that is to be supported, even if a man can also fulfil her obligation – like kiddish.

16. Rabbi Henkin, שליט”א is a well known posek and my oldest daughter is now a student in his wife’s institution. Truly a gadol; I would consider it an efficient use of my time to stop learning torah to go polish his shoes and drive him from lecture to lectures as his chauffer. He is of the view – almost unique among poskim – that women can receive aliyot on simchat torah when there is a minyan of men present. I did not address that issue as I find such is rarely factually the case, and was not in the case at hand. I have elsewhere expressed my view that I actually do not agree with him on this matter, either, but I only have the temerity to say this as so many others do not agree with him either. I hope he forgives me for saying such in public.

17. I am in agreement with Alyssa’s comment, for those who so want to.

18. Shlomo Pill is correct again.

19. Some of Tal’s comments I agree with and some I do not.

20. Lisa Liel’s comments about emotional attachments’ and being a BT are too complex to consider here, but in my view do not form a basis for violating this minhag.

21. Chana Luntz’s comments are interesting but totally not persuasive to me; indeed, I think they are wrong as a matter of halacha. The invocation of simchat Yom Tov as a basis for overturning long running minhagim or even issurim derabanan strikes me as wrong. Consider many other examples which this could be applied to. Would we let a man – who is overjoyed with wearing tefillin – do so on Yom Tov (with no intent to do a mitzvah)? What about a shul without a minyan layning without brachot? Indeed, I could rattle off dozens of matters where a person can say “my simchat yom tov is enhanced by doing X, and if X is generally prohibited – even as a minhag – simchat yom tov is not enough to permit it. So, I think this analysis is not correct.

That is the last comment I read.

אני מניח שלא את הכל הבנתם, אך למי מכם שלפחות ניסה להתחיל לקרוא, קראו עתה את הדברים הבאים שנכתבו ע"י המגיבים שקראו את דבריו של הרב ברויד:

Did anyone notice Rabbi Broyde’s fascinatingly self deprecating style? 

RMB wrote “Harold W’s comment is nice but his final two sentences are both certainly false.” And Harold’s last two sentences were “I also want to note that Rabbi Broyde is a very brave posek — I live in another neighborhood in Atlanta and when serious questions of halacha come up, my own rabbi turns to him to help. When I asked why, he told me that “Rabbi Broyde just is more learned than anyone I know. But normal.” 

About Rabbi Sperber, he wrote “He is a huge talmid chacham, whose writings and legacy has and will outshine anything I ever will do. I do not agree with him on a few matters, but I wish I lived in New York so I could hear him lecture.”

I wrote in my second paragraph “When I was at YU as a student, someone called him a posek in front of my Rosh Yeshiva and he said “I am not much into these kinds of titles, but if I had to give him a title, it is Gadol, not posek”. I see why” and he stated “David Gold of October 16 at 7:10 has the right issue in his first paragraph, but he lost any credibility in my mind with his second paragraph.

About Rabbi Henkin, RMB wrote “I would consider it an efficient use of my time to stop learning torah to go polish his shoes and drive him from lecture to lectures as his chauffer.”

Is this generally his style?

מדהים!

ג. הרב רפאל דוידוביץ' מבקש להחזיר את הדיון לעקרונותיו ושואל האם בכלל היהדות והתורה מאמינים שמעמד האשה צריך להשתנות. לא ניתן להתעלם מכך שהתורה מתייחסת באופן שונה לחלוטין לגברים ונשים. לכן, מה פתאום שאנחנו נפעל לשינויים ולשאיפה לשוויון הזדמנויות לנשים. 

הערתי בעבר על טענה מעין זו שהיא בכלל לא קוהרנטית. לא ניתן לחבק בשתי הידיים את שויון ההזדמנויות שהחברה המערבית מאפשרת לנו, וכמובן לנשים, ומנגד לטעון שמכיוון שהתורה מתנגדת לשויון הזדמנויות לנשים עלינו לדחות כל שינוי בחיינו הדתיים. אם אתה מאמין שהתורה מתנגדת לשויון הזדמנויות לנשים, מדוע אינך מתנגד לכך שתהיינה נשים רופאות, לדוגמא? 

לשנות מהמצוות עפ"י הבנתנו

התחלתי לאחרונה לתת שיעור קצר בספר "אגרא דכלה" לבעל ה"בני היששכר" על פרשת שבוע (למי שעוקב, זה במקום השיעור הקצר בתורת נחמה לייבוביץ' ע"ה). 

שימו לב לשני הקטעים הבאים מתוך ה"אגרא דכלה" על פרשת נח:

א. על הפסוק "ויזכור אלקים את נח כו' ויעבר אלקים רוח על הארץ וישכו המים":

והנה ראיתי בדברי קדשו של הרב הק' בעל אור החיים זצוק"ל שהרגיש בזאת הקושיא למה לן לידע מה עשה ד' תחבולה להשקיט המים, וכתב הוא ז"ל להיות המים נצטוו בציווי מאת הש"י לנהוג בהתגברות, הנה עשו מצות הש"י, הגם שכבר נמחה כל היקום נהגו בהתגברות לקיים ציווי הש"י כי אין להם לבקש דרשות לדרוש מדעתם דבר נגד ציווי הש"י, היינו שידרשו מדעתם כיון שכבר נמחה כל היצור שוב אין מן הצורך למצות התגברות, רק עשו שליחותם הגם שלא ידעו עוד מה טעם לזה, עד שהש"י שלח רוחו אליהם שכבר כלתה מצותן אזי נחו שקטו, ע"כ דבריו הטהורים.
והנה שמח לבי בקרבי על דבריו וטובא איכא למשמע מהדבר הזה לכל בעל נפש, דהעבד הנאמן אין לו לבקש טענה לעצמו לפטור את עצמו ממצותיו ית', הגם שידמה בדעתו וימצא איזה טעם למצוה ולפי הטעם שמצא ימצא עת שאינו נוהג הטעם הזה ועל ידי זה יבוא להפר חוקי התורה אשר מזה נתפקרו הפלסופים שבדו טעמים מלבם למצות הש"י וכאשר מצא עת שאינו נוהג הטעם אשר בדו מלבם בשכלם המזוהם התירו להפר חוקי התורה עד שיצאו מכלל כל חוקי התורה...
ובפרט בדורותינו בעוה"ר אשר רבים מהערב רב שבבני עמנו חבקו חיק נכריה חכמות חיצוניות והוציאו כל חוקי התורה בדברי הבאי עד שנתפקרו מכל חוקי התורה, ותוך עמנו הם יושבים ומכנים עצמם בשם ישראלים, לא כאלה חלק יעקב רק לעשות המצות כאשר צונו י' אלקינו, והגם שהש"י חלק ונתן מחכמתו ליראיו וגילה להם רזי דרזין וטעמי מצותיו, עכ"ז חלילה לעשות ולתלות המצוה על הטעם שנתגלה לנו לומר הנה בעת הזאת הטעם הזה איננו נוהג אזי אפטור מהמצוה, חלילה חלילה לומר כן כי הם חכמתו של יוצר בראשית ואין סוף לחכמתו ודעתו ואם כן אין סוף לטעמים שלהם, ואם הטעם הזה שאנו משיגים אינו נוהג באיזה זמן ועת, הנה עוד לאלקי מילין וטעמים עד אין סוף וחקר, הנה בשביל כך גזרו אומר חז"ל אין טעם למצות, הגם שבודאי מצוה להמציא טעמים בפרד"ס התורה כל אחד כפי אשר חלק לו הש"י בבינה, אבל חלילה לתלות יסוד דתי המצות על הטעמים, רק לעשותן מאהבה כעבד הנאמן השש ומתעלס בקיום מצות אדוניו בלי חקירת הטעם.

כלומר, יש לעשות את המצוות כפי שמופיעות בתורה (ובחז"ל) ללא קביעה ש"הזמנים השתנו" והמצוות כבר אינן רלוונטיות.

ב. בסוף הפרשה, על נס הצלתו של אברהם מכבשן האש:

ויש לפרש עוד למה לא נזכר הנס בתורה מפורש, דהנה הפרשת דרכים הביא בשם מהרמי"ט חקירה אחת וזה תוארה, מי התיר לאברהם למסור עצמו לכבשן האש הלא בן נח אינו מצווה על קידוש השם [סנהדרין עד ב] ואסור לו למסור עצמו למיתה ודמו מידו יבוקש, כי הנה הגם שקיים אברהם כל התורה כולה מעצמו [יומא כח ב], זה דוקא לחומרא, אבל מי התיר לו לקולא למסור נפשו וחיותו עבור קדושת שמו. ותירץ מהרמי"ט דמשום הכי אמרו רז"ל במדרש דבזכות יעקב ניצל אברהם, כי בזכותו לא היה כדאי להינצל דשלא כדין עשה, עכ"ד. ועיין שם בפרשת דרכים דרוש רחב.
והנה דברי מהרמי"ט אלו הם בדרך דרוש הפשט אבל המשכיל ישתומם על המראה לומר בזכות יעקב ניצל אברהם, ואברהם יהיה לו ח"ו חטא בזה, והש"י ויתעלה קראו אברהם אוהבי [ישעיה מא ח], וחשב הנסיון הזה מכלל הי' נסיונות. על כן אהוביי ידידיי קחו אמרי כי נעמו ויאירו עיניכם, התורה השלימה הזאת המצויה בידינו הוא דבר השוה לכל נפש ונפש מישראל, שהמצות שמבוארין בקום ועשה מחויב האדם לעשות, ומה שמבואר בה שלא לעשות יזהר האדם מעשות, אך אמרו רז"ל גדולה עבירה לשמה ממצוה וכו', ויעל אשת חבר הקני תוכיח [נזיר כג ב], והדבר הזה אי אפשר שיתבאר בתורה, כי הוא לפי המקום והזמן וכפי אהבת הנפש לרצון הש"י, אשר בעבור אהבתו את הש"י תסכים הנפש כמעט שתרד בגיהנם ויהיה איך שיהיה תמסור עצמה כמעט לדראון עולם אך יתקדש שמו הגדול, פוק נא חזי ויהי דוד בא עד הראש וכו' [ש"ב טו לב], שאמרו רז"ל שביקש לעבוד עבודה זרה כדי שלא יתרעם העולם על הש"י [סנהדרין קז א].
והנה הש"י ויתעלה הבוחן לבות וכליות, והוא מחדש בכל יום מעשה בראשית, הגם שהדבר הזה שלא כתורה ואין לו מקום מנוח בגבהי מרומים, הש"י ויתעלה מחדש מעניינים כאלו מעשה בראשית ומתקדש שמו הגדול בזה ביתר שאת, בין והתבונן ידיד הנעים אמרי אלה, וכבר שמענו מאוהבי הש"י בדורנו אשר אמרו אלו היינו יודעים בטוב ששכר המצות הם גיהנם, ושכר העבירות הוא גן עדן, אף על פי כן יותר יונעם לנפשנו לקיים המצות שציונו הבורא ית'.
והנה כאשר זכינו לזה יראה לנו כי כמקרה הזה קרה לאבינו אברהם, הגם שידע בטוב שהוא עושה עבירה בזה שמוסר עצמו ועונש העבירה הוא גיהנם, אף על פי כן כדי שיתקדש שמו הגדול מסר חיותו בעולם הזה ובעולם הבא עבור קדושת שמו ועשה עבירה לשמה, והנה היות הדבר הזה שלא כתורה כי הוא עבירה, אי אפשר שיתפרש בתורה כי היא רק עבירה לשמה דרך אמת לעבודתו יתברך, ואי אפשר להתפרש ולדמות מלתא למלתא, רק הוא דרך אמת נקודה הפנימית שבלב, וכבר ידעת כי מדת האמת הוא יעקב תתן אמת ליעקב [מיכה ז כ], זהו שרמזו רז"ל בזכות יעקב ניצול אברהם. ומעתה התבוננו נא ידידיי וריעיי ויונעם לחככם, והש"י יאיר עיניכם לעבודתו.

כלומר, יש פעמים שבהם מותר לאדם (ואף רצוי) שהוא יעשה עפ"י מה שהוא מבין את רצון ה', ולא עפ"י המצוה הכתובה והיבשה. 

האם אין סתירה בין שני המסרים הללו?

מצוות מחיית זרעו של עמלק - חלק ג'

לא מזמן כתבנו על מצוות מחיית זכר עמלק (ראו כאן, כאן, כאן וכאן).

הדעה שהצגתי שם הוא שלא ניתן לחלק בין מצוות מחיית עמלק לבין מעשיהם של העמלקים. וודאי לי שאין כוונת התורה לבוא על עם שוקט ובוטח ולהכרית אותם מעולל ועד יונק.

הנה דברים שמצאתי היום שכתב האבני נזר בנושא עמלק, המקשר ישירות בין מעשיהם של העמלקים לבין המצווה למחותם (שו"ת אבני נזר חלק אורח חיים סימן תקח):

א) דעת הרמב"ם [מלכים פ"ו ה"ד] דז' אומות ועמלק אם השלימו מקבלין אותם. היינו שמקבלין ז' מצוות ומסים ושיעבוד. ומה שהערימו יושבי גבעון מפני שרצו שיכרות להם יהושע ברית:

ב) וקשה לי דאף אם בז' אומות מועיל השלמה. מכל מקום בעמלק מנין. שהרי בסוטה (דף ל"ה ע"ב) למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות הא למדת שאם הי' חוזרין בתשובה היו מקבלין אותם. ודעת רש"י שם דקאי על אותם שבחוץ לארץ. ודעת התוספות שם דאפילו אותם שבארץ ישראל רק קודם שהתחילו במלחמה. והרמב"ם נהי שמפרש דאפילו אותם שבארץ ישראל ואפי' לאחר המלחמה. ולא נאמר לא תחי' כל נשמה רק אם לא השלימו. מכל מקום מדאיצטריך קרא בשבעה אומות. ממילא בעמלק דליכא קרא מנלן. ואין לומר דילפינן עמלק משבעה אומות. דליתא דשאני שבעה אומות דטעם שמחרימין אותם כדי שלא ילמדו לעשות. אבל עמלק שאינו בארץ ישראל וטעם מחייתו משום ויבוא עמלק וגו' מנלן דמהני השלמה ותשובה:

ג) והנראה לי בזה דשניא ז' אומות שחוטאים בעצמם ועושים כל התועבות ונחייבו מיתה. והוא אמינא שלא יועיל תשובה. כמו כל חייבי מיתות בי"ד שאין נפטרים מחיובם על ידי תשובה. אבל זרע עמלק שנענשין בעון אבותם. ולכאורה הא כתיב לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות. אך שגלוי וידוע לפני הקדוש ברוך הוא ששנאתם טמונה בלבם. פוק חזי מעשה המן האגגי. ובאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם כתיב פוקד עון אבות על בנים. אבל אם עשו תשובה וקיבלו שבע מצוות. הא אין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם. ושוב אין נענשים בעון אבותם: 

בעיני, החידוש בדברי האבני-נזר הוא שדברי הרמב"ם על האפשרות של עמלק להשלים איננו חלק מדיני מלחמה הכלליים של התורה, אלא חלק מהותי ואינטגרלי ממצוות מחיית זכר עמלק וממילא הוא מלמד על מהות המצווה עצמה. 

עוד על העבודה כמצווה

בעבר כתבנו על הנושא של "העבודה כמצווה" (ראו כאן).
אני קורא בימים אלה את "באור פניך יהלכון" של הג"ר אהרן ליכטנשטיין (אני עדיין באמצע, אך נהנה מאד בינתיים). החלק הראשון של הספר עוסק בנושא העבודה ועבודת ה'.
בדבריו הוא מביא שני חידושים שלא הכרתי על חשיבות העבודה.

הראשון על חשיבות אי הבטלה (עמ' 30):

מפורסמים דברי הרמב"ם שדיבר על עניין זה בהקשר הלכתי. הגמרא אומרת שהמשחק בקוביא נפסל לעדות. לדין זה מוצעים שני טעמים. לפי דעה אחת, המשחק הוא מעין גזלן, בעקבות העקרון ההלכתי "אסמכתא לא קניא"... הדעה השניה פוסלת את המהמרים משום "שאין עוסקין ביישובו של עולם", כלומר - אינם מעורבים בקידומו החיובי של העולם...
הרמב"ם פוסק כדעה השנייה, אך מנצל את ההזדמנות לאמירה כללית:
"והמשחק בקוביא עם הגוי אין בו איסור גזל, אבל יש בו איסור עוסק בדברים בטלים. שאין ראוי לאדם שיעסוק כל ימיו אלא בדברי חכמה ובישובו של עולם."

השני הוא על העבודה כעבודת ה' (עמ' 52):

בשני מקומות דורשת הגמרא, בצורה זהה, את מילותיו של הפסוק "והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון" (שמות יח כ). הדרשה פותחת כך "'והודעת להם', זה בית חייהם". באחד המקומות מפרש רש"י: "בית חייהם - תלמוד תורה" (בבא קמא ק ע"א). ואילו במקום השני, מפרש רש"י: "ללמד להם אומנות להתפרנס בו" (בבא מציעא ל ע"ב).
מכל מה שהזכרנו ניתן ללמוד שהמלאכה אינה רק חשובה כשלעצמה, אלא נחשבת כחלק חשוב מעבודת ה' הכוללת. ואם נדייק יותר, ייתכן לראותה כמעין דבר מצווה במובן המצומצם, מעל ומעבר להבנת הפעילות האנושית כולה כבעלת משמעות במסגרת עבודת ה'. 

שאלה לקהל: השימוש בציוצים

כידוע להרבה מכם, אני עושה שימוש בפייסבוק ומפרסם שם קישורים שמועברים לטויטר ומטויטר אמורים להופיע גם בצד הימני של הבלוג הזה.
ביומיים האחרונים (מאז שעשיתי שימוש מופרז בחשבון הטויטר שלי בכנס בית-הלל) נראה לי שהעסק לא כל כך עובד. אינני יודע מה היה מצבו לפני הימים הללו.
שאלתי אליכם: האם הסידור הנוכחי היה טוב לכם? רע לכם? האם הוא בכלל עבד, או שמא הוא הפסיק לעבוד מזמן?

אנא עזרו לי לקבל החלטה אם להמשיך בדרך הזו או לחפש דרכים חלופיות (אפשר גם להציע דרכים חלופיות).
אלו מכם שיבחרו להגיב, נא לציין האם אתם נמצאים בפייסבוק/טויטר או שאתם נחשפים אלי רק דרך הבלוג.

תודה ושבוע טוב

ציוצים מכנס בית הלל בנושא הסכמי קדם נישואין

השתתפתי היום בכנס שארגן ארגון בית-הלל בנושא הסכמי קדם נישואין. אני לא ממש מבין בנושא הזה, ועל המעט שניסיתי ללמוד עליו כתבתי בזמנו כאן. החכמתי מאד מהדברים שנאמרו בכנס ולפניכם הדברים שצייצתי במהלכו. הכנס עוד נמשך אחרי שהלכתי.

אני נמצא בכנס בית-הלל בנושא הסכמים קדם נישואין. אשתדל קצת לסכם.

לפני הכנס נשלחו לכלל חברי בית-הלל די הרבה מאמרים בנושא, לצערי לא היה לי פנאי לעבור עליהם ואני מגיע לכנס כמעט ללא ידע קודם בנושא.

מדברת כעת עו"ד טו"ר בת-שבע שרמן-שני מיד-לאשה. מנקודת ראותה, באופן כללי ניתן לומר שגבר המתעלל בילדיו אינו עילה לגירושין בבית הדין.

דוגמא נוספת: בית דין אזורי פסק שחולה נפש אינה עילה לגירושין (בית הדין של הרב עמאר הפך את הפסיקה).

עילה לגירושין הם רק טענה הקשורה לבעיית יחסים בין בני הזוג, ולא עילה הקשורה לבעיה אישית של אחד מבני הזוג או בינו לילדיו.

"עילות מסורתיים" - כדוגמת "אינו זן ואינו מפרנס" אינו נחשב כיום לעילה. כך גם חוסר "כח גברא" אינו בהכרח עילה.

גם אלימות הוא עילה מאד מאד מצומצם.

היו פעמים שבהם בעל שישב בכלא על אלימות כלפי אשתו חוייב בגט בגלל שהוא אינו מסוגל לפרנס את אשתו ולכן הוא בגדר מורד.

עד כאן בנושא עילות לגירושין - תמונת מצב מנקודת ראותה. מכאן על "ביסוס הלכתי לסחטנות גט".

דיינים נתנו גיבוי לדרישה של הבעל להתנות את מתן הגט בהטבות יתר ממוניות.

ישנה תחושה שהיו מקרים הגיבוי של בית הדין לסחטנות כזו גם באה כענישה לאשה שפנתה לבית המשפט לעניני משפחה.

מקרה של זוג ש5 שנים לא הצליחו להגיע לפסק דין. מכיוון שלא היתה עילה לגירושין, ביה"ד פסק שאם הבעל יסכים לגירושין מגיע לו פיצויים מהאשה שהסכים

הדוגמאות שהבאתי אינן מראות כי ארגוני הנשים תומכות אך ורק בגירושין ללא אשמה, אלא שהויכוח הוא כעת מה מוגדר כאשמה.

סיימה בתקוה שהסכמי קדם-נישואין יפתרו את הבעיה הזו. ע"כ דבריה.

עתה הרב שלמה שטסמן, דיין בבית הדין בתל אביב, בנושא "הסכמי קד"נ - זהירות הלכתית והסתייגות ערכית".

הדברים שתוארו ע"י הדוברת הקודמת אינן מוכרות לי. אין אצלנו בבי"ד בת"א מסורבת או מסורב גט. אפילו אחת/ד.

זה לא שאין בעיות. יש דיינים כאלה וכאלה, אם כולם היו כמו שתואר - היה קטסטרופה.

אנחנו מחויבים לתורה. מעדיפים ללכת בדרך המלך ההלכתית ולא להכשל באיסור אשת איש החמור ובבעיית ממזרות.

אנחנו מצליחים לפתור כל בעיה בדרך כלל ללא כפיה (הרבה פעמים אפשר להסתפק באיום בסנקציות).

ע"כ תגובה לדוברת הקודמת. מכאן לגבי הסכמי קדם-נישואין.

כשמציעים פתרונות, צריך קודם לדעת מה הבעיות, אלו פתרונות אפשריים, ואיזה פתרונות נותנים מענה לבעיות.

מאז ומעולם הפוסקים נקטו בזהירות רבה בכל הנוגע לכפיית גט. זה לא התחיל בבתי הדין הרבניים.

בהסכם לכבוד הדדי - צריך לומר שהדברים לא פשוטים.

בסופו של דבר יש כאן כפיה, הגם שהיא כפייה ממונית (הבעל צריך לשלם מזונות אם אין גט תוך 180 יום). ויש בעיה לכפות גט.

ההסכם יוצא מנקודת הנחה שכיוון שהבעל חתם על ההסכם אז זה לא נחשב כפיה. אז אמנם הרבה פוסקים סברו כך, אך יש גם הרבה פוסקים שחולקים על כך.

ה"דבר אברהם" כתב שלא ניתן בענייני גירושין לפסוק באופן שאיננו אחיד בין הציבורים. לכן לא ניתן לומר שאנחנו מסתמכים על פוסקים כאלו ולא על אלו.

בצד הערכי. לא מקבל את ההגדרה "גירושין עם אשמה". תורת ישראל דוגלת ב"גירושין עם עילה".

תורת ישראל מתנגדת לאפשרות להתגרש ללא שום סיבה. הרי חכמי ישראל תקנו תקנות כדי "שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה".

האם זה מוסרי שעצם שליחת מכתב הוא מספק כדי לחייב גט תוך 180 יום? האם זה צודק כלפי הצד החלש, וכלפי הילדים?

ע"כ הרב שטסמן. מכאן הרב דב פרימר בנושא "עמדת ארגונים רבניים בארה"ב בנושא הסכמי קד"נ".

יש מספק כלים בהלכה בידי הדיינים לפתור את כל הבעיות. הכל תלוי ברצון הדיינים. יש הרכבים שאין שום בעיות, ויש הרכבים אחרים. וכל מי שבתחום מכיר.

הדיון בארה"ב התחיל בר' שאול ליברמן שהציע לתנועה הקונסרבטיבית להכניס סעיף בנושא לכתובה. הקונס' הותקפו על כך מצד האורתודוסים.

הסעיף של הרב ליברמן קבע כי יש סמכות לבית הדין להשית תשלום ממוני על אחד מבני הזוג במקרה של סירוב גט.

למרות ההתנגדות האורתו', כשבית המשפט העליון בארה"ב נדרש ל"סעיף ליברמן" הגר"מ פיינשטיין הורה להגן על הסעיף. ביה"מ העליון קיבל את הסעיף.

הוראת הרב פיינשטיין להגן על "סעיף ליברמן" פתח את הפתח לניסוח הסכמי קד"נ בקרב אירגוני הרבנים.

בשנים שאחרי נוסחו הסכמים שונים וגם מגדולי הרבנים בארץ הביעו את הסכמתם למהלך. לפני כ15 שנה הRCA קרא לרבניו לא לערוך חו"ק ללא הסכם קד"נ.

כיום רוב מוחלט של הרבנים עושים שימוש בהסכם. בפועל, עצם הידיעה על קיום ההסכם גורם לבני הזוג להגיע לפתרון בהסכמה.

המצב בארה"ב שונה לגמרי מההסכם בארץ. לכן בארץ לא מומלץ כלל לחתום על ההסכם של הרב ויליג. זאת, מכיוון שבארה"ב יש גירושין אזרחיים לפני הדתיים.

אם הצליחו בארה"ב אין סיבה שלא נצליח בארץ. אנו גם יכולים ללמוד מנסיונם - לטוב ולרע.

ע"כ עיקר דברי הרב פרופ' עו"ד דב פרימר (היו הרבה פרטים היסטוריים שלא סיכמתי. עמכם הסליחה).

כעת הרב ברוך גיגי, ראש ישיבת הר עציון מדבר בנושא "המרכיבים החיוניים בהסכם קד"נ הלכתי למניעת סירוב גט".

המרכיב הבסיסי של ההסכת צריך להיות איזה סנקציה שיביא את בן/בת הזוג להסכים לגירושין.

המרכיב הזה צריך להיות קיים ללא הפיכת הגט לגט מעושה, וכן שההתחייבות לא תהיה אסמכתא.

כדי שזה לא יהיה אסמכתא, לשיטת הרמב"ם מספיק שההתחייבות היא "מעכשיו" ולא לאחר זמן. לשיטת התוס' כל עיסקה שתלויה בכל מיני תנאים יש בה בעייתיות.

ההתחייבות בהסכמים המדוברים הן התחייבויות נוקשות ללא תנאים ומבחינת אסמכתא אין כאן בעיה.

לגבי בעית גט מעושה - הרבה מהראשונים סוברים שכיוון שיש כאן רצון של הבעל ולא כפיה אזי אין כאן גט מעושה.

כדי להמנע מבעיית גט מעושה, עדיף לא לקבוע קנס, אלא לקבוע מזונות מוגדלים. זאת, מכיוון שבכל מקרה הבעל מחוייב במזונות.

בהסכם לכבוד הדדי לא מוזכר כלל הגט, אלא רק התחייבות על מזונות. מכיוון שהגט הוא לא חלק מהתמונה, אין כאן בעיית גט מעושה.

הרב נשאל האם לדעתו יש לחייב זוגות לחתום על ההסכם. תשובה: פרקטית לא נראה שיש לנו כח לכפות. אישית ממליץ לזוגות שהוא מחתן לחתום. וכך הוא ממליץ.

בישיבה ובמקומות נוספים שאני מלמד אני מזכיר את ההסכם וממליץ על כך. מקווה שבני הישיבות יאמצו את זה, והציבור הרחב ילמדו מאתנו.

כעת הרב יאיר בן מנחם, דיין בבית הדין ברבני בנתניה, בנושא "הסכמי קד"נ כפתרון הלכתי".

מכיוון שלא תמיד יש לנו, הדיינים, את האפשרות להביא זוג לגירושין, לפעמים עדיף לדיינים שיהיה הסכם כזה.

יש רק מקרים בודדים בהם ניתן לכוף גט מעילות הלכתיות ברורות. בכל המקרים האחרים, ידי הדיינים קשורים.

הדבר היחיד שמשפיע על בעלים סרבנים הוא פגיעה בכיסו ("צדיקים ממונם חביב עליהם מגופם"). כדי לפגוע לו בכיס - אני צריך שיהיה הסכם קד"נ.

הרב ממשיך בסקירה הלכתית ארוכה על השיטות ש"אונסא דנפשיה אינו אונס" - במקרה שאדם מתחייב למשהו מרצונו אין כאן גט מעושה.

עם כל זאת, ישנה בעיה עם ההסכם. יש אנשים שקמים קצת לא-טוב בבוקר ומגיעים לבית הדין. זוגות כאלה צריך לשלוח הביתה.

לכן ממליץ להוסיף ש"על פי המלצת בית הדין" יחייבו את התשלומים. [בעיה זו הוזכרה גם ע"י הרב שטסמן]

פרקטית הרב ממליץ יותר על קנס ולא על מזונות מוגדלים. בייחוד במקום שבית משפט כבר פסק לה מזונות, בית הדין לא יכול להגדיל את מה שכבר נפסק.

כך יכול לצאת שבית המשפט יעקור את ההסכם.

[הערה אישית: הרב בן-מנחם היה מרשים ביותר. דיין צעיר מאד, לא נראה מבוגר ממני. אם יש לכם אפשרות לשמוע אותו - אני ממליץ]

כעת הרב אלישע אבינר בנושא פתרון שצוהר מנסה ליישם בימים אלה בנושא הסכמי קד"נ.

עוסק בזה כמה שנים. למד שהעניין מורכב, בכל פתרון יש בעיה, על כל נקודה יש מחלוקת, ועל כל הצעה יש הצעה נגדית.

לכן: 1. צריך הרבה רגישות ולא לוחמנות. 2. צריך להאזין לכל הקולות. 3. צריך הרבה ענוה. מדובר על יצירת מסורת חדשה בישראל.

צריך להוציא את ה"פמניזם" מהנושא ומהמסמך. צריך לדעת שאין פתרון לכל הבעיות. התרומה של ההסכם הוא בקיצור הליכים אצל חלק מהזוגות.

קיצור ההליכים הוא דבר חשוב, ואין לזלזל בו.

אם מציגים את זה כך, אין סיבה שמישהו יתנגד אליו. הוא לא "נגד" מישהו (בתי הדין וכד'), אלא "בעד" קיצור תהליך הגירושין.

קיצור הליך הגירושין יכול לעודד זוגות מהציבור הכללי להתחתן כדמו"י וכן למנוע תקלות במקרה של גירושין.

צהר מעוניינים להפיץ את ההסכם לפחות בציבור הכללי. אך לא יעשו זאת כל עוד אין הסכמה על כך מטעם ממסד בתי הדין.

זאת, מטעם אחריות ציבורית. אין טעם להפיץ הסכם לציבור הרחב אם אח"כ יערערו על תוקף ההסכם.

שתי בעיות ישנם בהסכם הקיים: א. זה מודל חדש-מערבי, שאחד מבני הזוג יכול לכוף את השני להתגרש. ב. אין שום התייחסות לאשם.

בעיה נוספת: ישנם עדיין דיינים הסוברים שמזונות מוגדלים זה גט מעושה.

ההסכם של הRCA הוא הסכם שנותן כח לבתי הדין. אך ההסכמים הקיימים בארץ באו לעקוף את בתי הדין. זאת, מתוך חוסר אמון בבתי הדין.

מאידך, בארץ הציבור הכללי לא יקבל הסכם המעניק עוד כח לבתי הדין.

הפתרון היה להוסיף בורר שבסמכותו להחליט אם להפעיל את ההסכם או לא. הבורר גם יחסוך את זמן ההמתנה הארוך לדיון בבית המשפט/הדין.

בורר זה גם מוסד שלא נוגד את ההלכה.

מיהו הבורר? ההצעה כעת הוא שאצל זוגות דתיים יכתבו שהבורר הוא בית הדין לממונות של גזית.

אצל זוגות לא-דתיים יכתב שהזוג יחליט מיהו הבורר, ואם תוך שבוע אין הסכמה על זהות הבורר, צוהר יחליט וימנה בורר.

זה המתווה של ההסכם. עכשיו פועלים לקבל את ההסכמה של מערכת בתי הדין ובעז"ה זה יצא לדרך.

שמחת תורה – לאן?

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

לפני שנכנס לשגרה האפרורית של "אחרי החגים", כדאי להתעכב עוד טיפה ולחשוב על החג שזה עתה עברנו – שמחת תורה. לענ"ד אין אדם בקהילה הדתית שאינו פטור מלשאול את השאלות הללו, ובודאי שרבני קהילות רבים טרודים בהם מדי שנה. אתם מוזמנים להתבצר עוד רגע בתקופת חגי תשרי ולעשות מעט חשבון נפש על אופי חג שמחת תורה אצלכם ובקהילתכם.

- בראש ובראשונה, האם שמחת תורה בקהילתכם זה חג של התעלות או חג של הוללות? האם יש הרגשה של שמחה במהלך החג, או הרגשה של פריצת גבולות ו"הכל הולך היום"?

- נשים. נדמה שלא צריך להגיד יותר, אך ננסח זאת כך: האם שמחת תורה זה שמחה רק לגברים או שגם הנשים אמורות לשמוח? מה קורה בפועל? האם הנשים בקהילה בכלל מרגישות חלק מהשמחה?

- האם חברי הקהילה משתתפים בשמחה? האם רבים מהם מעדיפים לבלות את זמנם מחוץ למקום תפילתם הקבוע במניינים מהירים וכד'? האם יש דרך בו כל חברי הקהילה, או לפחות רובם המוחלט, יוכלו להתפלל יחד ולשמוח יחד בשמחת התורה? ואם הרבה מהחברים מתפללים במניינים המהירים, האם ילדיהם מתפללים אתם, או שילדיהם מוותרים ביום זה על התפילה בציבור לטובת התפילה המהירה של אביהם?

- בכל קהילה ישנם אנשים שלא אוהבים לשיר או לרקוד, אך אם המצב הוא שרוב החברים אינם רוקדים כנראה שאופי החגיגה אינו מתאים לקהילה. האם זה המצב אצלכם? אם כן, מה אתם עושים בנידון?

- כיצד קובעים מיהם החתנים? האם המנגנון שקובע מוריד את המתחים לקראת הבחירה המכרעת, או דווקא מעלה את המתחים?

בקהילה שלי בשנים האחרונות מוכרים את הזכות להיות חתן במכירה פומבית. מצד אחד זה חוסך דיונים והחלטות את מי ראוי לכבד, אך מאידך לא פעם אותו אדם קונה את הכיבוד שנה אחרי שנה.

- כמה מחברי הקהילה רואים בעלייה לתורה בשמחת תורה זכות וכמה מהם רואים בזה טורח שהיו מעדיפים לותר עליו? רובנו נוהגים לתרום כסף כשאנחנו מקבלים עליה – כמה מהעולים אצלכם בקהילה תרמו כסף על העליה? זה יכול להיות מדד טוב.

לא אשכח ששנה אחת נכנס אדם לבית הכנסת שלי שמעולם לא ראיתיו קודם לכן ולא היה נראה שהוא רגיל להכנס לבתי כנסת. כשכולו נרגש הוא אמר לי: "מישהו אמר לי שאם אבוא היום לבית הכנסת יתנו לי עליה – אז באתי".

- כמה מחברי הקהילה אינם "שורדים" עד סוף התפילה ביום הזה?

במקומות שונים ניסו לתת תשובות שונות לשאלות שהעליתי כאן (ראו כאן לדוגמא). סביר להניח שאין פתרונות קסם ושמה שמתאים במקום אחד איננו מתאים לקהילה אחרת. אתם מוזמנים לעשות את חשבון הנפש עבור קהילתכם. אם יש לכם רב קהילה, תהיו בטוחים שהוא כבר חושב על שאלות אלו ואחרות הרבה זמן.

הרבי מקוצק היה אומר שיום זה לא נקרא "שמחה בתורה", הוא נקרא "שמחת תורה". לומר לך שלא מספיק שישראל ישמחו בתורה, צריך גם שהתורה תשמח בהם.

הרב מליובביץ' אמר בשם חותנו הרבי הריי"ץ שלמעשה התורה רוצה לרקוד בעצמה, אלא שאין לה רגליים. ולכן היא "נאלצת" להשתמש בנו בתור רגליים.

אמונה סדורה וזכויות יוצרים

לפני החגים יצא לאור סדרה של ספרים בשם "אמונה סדורה", ע"י המכון התורני של ישיבת אלון מורה. הספר הוא בעצם מקבץ של מקורות מסודרים על פי סדר של נושאים, מעין דפי מקורות מורחבים אם תרצו. 

הספרים זכו לביקורות אוהדות (ראו כאן וכאן). ברשת ניתן למצוא דוגמאות מהספר (ראו כאן לדוגמא).
עברתי קצת על החלקים שפורסמו ברשת ואכן נראה שמדובר בספר מועיל שהרבה אנשים ימצאו בו עניין.

היה דבר אחד שצרם לי ושעורר בי חשד. עד היום אינני יודע אם אני חושד בכשרים או לא. לפניכם נוסח אימייל ששלחתי למספר כתובות המזוהות עם הספר ועם ישיבת אלון מורה אך לא זכיתי לתשובה. אחר קצת התלבטות החלטתי שבכל זאת אפרסם אותו, ואתם מצדכם מוזמנים לכתוב לי עד כמה אני טועה.

שלום,
ראשית, יישר כח על סדרת הספרים אמונה סדורה שללא ספק יביא ברכה לבתים רבים בישראל.
רציתי לשאול, מכיוון שהבחנתי שבראש הספר נכתב כי כל הזכויות שמורות למכון התורני אלון-מורה, קצת התפלאתי לראות כי בספר מצוטטים קטעים שלמים מתוך ספרים שעד כמה שידוע לי המכון התורני אלון-מורה איננו מחזיק את זכויות היוצרים עליהם.
האם קבלתם רשות ממחזיקי הזכויות לפרסם קטעים שלמים מתוך ספרים אלו?

חג הסוכות כשבעת ימי המשתה

המשנה האחרונה במסכת תענית מתייחסת ליום הכיפורים (תענית פרק ד משנה ח):

אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים ... וכן הוא אומר "צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעיטרה לו אימו ביום חתונתו וביום שמחת לבו" (שיר השירים ג יא) "ביום חתונתו" זה מתן תורה "וביום שמחת לבו" זה בניין בית המקדש יהי רצון שייבנה בימינו.

יום הכיפורים הוא יום מתן תורה - היום שנתנו בו לוחות שניים. והמשנה אומרת שזהו "יום חתונתו" (לפי רע"ב גם "יום שמחת לבו" מדבר על יום הכיפורים).  

אינני זוכר שראיתי זאת במקום אחר, אך לכאורה זה נדרש לומר, שאם יום הכיפורים זה יום החתונה אז שבעת ימי חג הסוכות הם שבעת "ימי השבע ברכות" - שבעת ימי המשתה שלאחר החתונה. ואכן המצוה העיקרית בימים אלו הוא לשמוח - "ושמח את אשתו אשר לקח". 

שיתוף פעולה עם הרפורמים

המכתב הבא התפרסם כמכתב למערכת במקומון הנפוץ ביותר, כאן במודיעין, בערב יום הכיפורים (לחצי להגדלה):

אז מה אתם אומרים: קידוש השם או ההפך?

פנינים מהנצי"ב - פרשת האזינו

כיצד יתקדש שם ה' בעולם?

הנה רעיון שלא צפיתי למצוא בנצי"ב. הדברים הם מתוך העמק דבר על הפסוק "כי אשא אל שמים ידי ואמרתי חי אנכי לעולם" (דברים לב ט):

והנה בשנות הביניים (=ימי הביניים) כאשר כסה אופל הבערות בעולם לא היו חכמי אומות העולם חוקרים בחכמת הטבע ולא חקרו אלא באמונתם ובמה שלמעלה מהטבע רק בכח המדמה. ועל כן היו ישראל הנלוזים מכל חכמתם וארחותם בזוים בעיניהם. כי לא ידעו את ה' וישראל עמו וכח חכמתם. אבל "כאשר אשא אל שמים ידי" שאתן כחי לגלות כל סתרי הטבע כמה השפעה יש בכל יסוד ובכל בריאה להשפיע ברכה וטובה בעולם, ופי' "ידי" - יכלתי... ויהיו אז חכמי אומות העולם חוקרים בזה הרבה עד שיעמדו על נפלאות הבורא ית'. ובזה שיהיו עסוקים בחכמת המשפיעים יכירו כח ישראל וחכמתם מלבד שבזה לא נגרע כחם, ואדרבה מעתה יכירו וישכילו חכמת ישראל ותעודתם מכבר לעבוד אך את ה' יוצר כל הבריאה וממילא יתגדל שמו ית' בעולם. 

סדר העבודה: הכניסה האחרונה

מדי שנה בליל יום כיפור אני משתדל להעביר שיעור בנושא סדר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. לצערי, עקב לחץ של זמנים בתקופה הזאת של השנה, לא תמיד הספקתי לרשום לעצמי את הדברים. השנה אני עושה מאמץ לרשום את הדברים לבל ישכחו ממני. 

החלק האחרון של סדר העבודה מתוארת בתורה בפסוקים הבאים:

(כג) וּבָא אַהֲרֹן אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּפָשַׁט אֶת בִּגְדֵי הַבָּד אֲשֶׁר לָבַשׁ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ וְהִנִּיחָם שָׁם:
(כד) וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַמַּיִם בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת עֹלָתוֹ וְאֶת עֹלַת הָעָם וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד הָעָם:

כשקוראים פסוקים אלו הקורא עומד נפעם: מה קורה כאן? הרי מה שכתוב הוא שאהרן צריך להיכנס לאהל מועד, להוריד את בגדיו, להשאירם שם, להתרחץ, וללבוש את בגדיו. היעלה על הדעת שזה מה שיעשה באהל מועד?

כבר חז"ל עמדו על הבעיה והסבירו את הפסוק באופן אחר לגמרי (תלמוד בבלי מסכת יומא דף לב עמוד א):

תנו רבנן: (ויקרא טז) "ובא אהרן אל אהל מועד", למה הוא בא? אינו בא אלא להוציא את הכף ואת המחתה. [וכל] הפרשה כולה נאמרה על הסדר, חוץ מפסוק זה.

הפסוקים אם כן באים לומר שאחרי הקרבת אילו ואיל העם ("ועשה את עלתו ואת עלת העם", המופיע בסוף הפסוק!) הוא חוזר לקדש הקדשים (שמשום מה מוזכר כאן כ"אהל מועד") כדי להוציא את הכף והמחתה שהוא הכניס בבוקר. 

חז"ל מסבירים מה התורה דורשת מהכהן לעשות בשלב זה, ושפסוק זה הוא היחיד ש"אינו על הסדר". אך הוא אינו מסביר מדוע פסוק זה "זכה" להיות לא על הסדר. 

הרמב"ן כותב:

ובאמת שהכתוב הזה אומר לנו דרשני, שלא יתכן בשום פנים שיצוה שיבא אהרן אל אהל מועד ללא דבר רק לפשוט שם בגדיו ולהיותו ערום בהיכל ה' ולהניחם שם לרקבון, אבל על כרחנו "ובא אהרן אל אהל מועד" לעבוד עבודה, לא הוצרך הכתוב להזכירה, והיא הוצאת הכף והמחתה.
...
ודרך הכתובים בכל מקום להשלים הענין אשר התחיל בו אף על פי שיש בו קצת ענין מאוחר למה שיזכיר אחר כן, ולכך אמר "ובא אהרן אל אהל מועד" בבגדים האלה להשלים עבודותיו והיא הוצאת הכף והמחתה שהוא צריך להוציאם משם, ופשט אחרי צאתו את בגדיו אשר לבש בבוקר בעת באו אל הקודש, והניחם שם במקום אשר יפשיטם, ללמד שלא ילבש אותם ביום הכפורים אחר. והנה נשלם כל הנעשה בבגדי לבן בכל היום בסדר אחד.

כלומר, לדברי הרמב"ן התורה מתוך רצון להתרכז בעבודות הנעשות בבגדי לבן איחדה את כולם למקום אחד.

הגר"א מוילנא מסביר שפרשת סדר העבודה שבפרשת אחרי-מות יש שתי משמעויות:
א. עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים.
ב. סדר הכניסה של אהרן הכהן לבית קדש הקדשים מתי שיחפוץ.

כך הוא מסביר מדוע הפרשה לא מזכירה את יום הכיפורים עד לסופה. וכך הוא מסביר גם את הפסוקים שלנו:

א"כ נשמע מזה שדווקא שאר כהנים גדולים אסורים ליכנס לקה"ק אלא ביוה"כ, אבל אהרן היה מותר ליכנס בכל שעה ושעה, רק שיכנס כסדר העבודה האמורה בפרשה זאת, והשתא לפ"ז מתוק מאד פשט הפרשה, שבכל הפרשה לא נזכר רק אהרן... והשתא מיושב מאד מה שאמרו חז"ל והובא ברש"י וברמב"ם "כל הפרשה נאמרה על הסדר חוץ מפסוק זה" ולכאורה תמוה שיהיה מקראות כתובים על הסדר חוץ מפסוק זה ולכאורה תמוה שיהיה מקראות כתובים בסדר העבודה שלא על הסדר אבל לפי הנ"ל ניחא כי כל הפרשה זו נאמרה לאהרן אף בכל השנה

על פי זה מסביר הרב מרדכי ברויאר בספרו "פרקי מועדות" שכשאהרן הכהן היה נכנס שלא ביום הכיפורים, הוא היה פושט את בגדי הלבן בקודש, והפועל "ובא אהרן אל אהל מועד" כוונתו בעצם "ויצא אהרן מקדש הקדשים אל אהל מועד".

להשלמת הדברים עד כאן יש להוסיף גם את הסיבה שביום הכיפורים יש צורך להפריד בין שלוש הכניסות הראשונות לבין הכניסה האחרונה (ועי' על כך בהרחבה במאמר הרב ברויאר ובספר "והשב את העבודה" של הרב משה אודס). כל העבודות שהם מתוקפו של היום נעשים בזמן ש"בענן אראה על הכפורת". ענן זה והמצאות זו של השכינה מתבטאים בענן הקטורת שהכהן הגדול מעלה בין הבדים בתחילת העבודה. הקטורת, הכף והמחתה נשארים במקומם בבית קדש הקדשים עד לגמר עבודות היום בפנים ובחוץ. לכן יש להמתין עד לאחר הקרבת עולתו ועולת העם (ולשיטת הרמב"ם אף את שאר קרבנות היום) כדי להוציא את הכף והמחתה.

ישנם המסבירים את הצורך בכניסה נוספת לקדש הקדשים יותר כמשהו נצרך מאשר כ"עבודה". כך לדוגמא החזקוני:

וא"ת הרי זו ביאה ריקנית ושלא לצורך שיכול להניח כף ומחתה בקדש הקדשים עד יום הכפורים אחר, ואז יוליך שם כף ומחתה אחרת, ובחזרתו יוציא משם כף ומחתה שנשתיירו שם מאשתקד. וי"ל דאין זה ביאה ריקנית, שאם יניח שם כף ומחתה בדשנם גנאי הוא כלפי מעלה משום דמאיס.

אך קשה לענ"ד לומר כך, לאור זאת שישנו בגד מיוחד לצורך "עבודה" זו (תלמוד בבלי מסכת יומא דף לד עמוד ב ):

בשחר היה לובש פלוסין של שנים עשר מנה, בין הערבים הנדויין של שמונה מאות זוז, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: בשחר היה לובש של שמונה עשר מנה, ובין הערבים של שנים עשר מנה - הכל שלשים מנה.

אני מבקש להציע הסבר רעיוני לצורך הזה של כניסה לבית קדש הקדשים כדי להוציא את הכף והמחתה (עי' גם משך חכמה). אך נקדים דברים מהגדה של פסח של הרבי מליובביץ':

אדמו"ר הזקן לא הכניס בהגדה את הפיסקא "חסל סידור פסח", משום שחג הפסח אינו מסתיים אלא הוא נמשך בכל ימות השנה, בשונה משאר המועדים שרק הארה מהם נשארת למשך ימות השנה.

לתחושתי, בניגוד לחג הפסח ש"נמשך בכל ימות השנה" כדברי הרבי, יום הכיפורים איננו נמשך. יש לו מועד התחלה ומועד סיום מאד ברור. הכפרה ביום הכיפורים - תוקפו של יום - מתחיל בהכנסת הכף והמחתה לבית קדש הקדשים. כל עוד ש"בענן אראה על הכפורת" יש אפשרות לכפר ולנצל את הזמן של "בהמצאו". כמה שעות אחר כך ישנה עבודה שתפקידה לסיים ולחתום את תוקפו של יום ולשים גבול ברור: עד כאן היתה האפשרות של כפרת העוונות ולא יותר. הכניסה האחרונה לבית קדש הקדשים, נועדה לא רק כברירת מחדל למלא אחר הצורך להוציא את הכף, כי אי אפשר להשאיר כל שנה עוד כף בקדש הקדשים, אלא לסמל באופן מתי מסתיים הכפרה של יום הכיפורים.

כיום, דומני שלתפילת הנעילה יש תפקיד דומה לעבודת הוצאת הכף והמחתה.

פנינים מהנצי"ב - פרשת נצבים

בשבת שעברה, פרשת נצבים, נתפסתי לשתי נקודות בפירוש הנצי"ב על הפרשה.

המדד הוא סובייקטיבי ולא אובייקטיבי

ללמדנו שאין כל שבט ומנהיגיו נדונים בשוה. אלא לפי טבע השבט ובמה שהחזיק ביותר להיות נזהר בזה נידון על העוותו וסר מדרך הטובה שהחזיק בה. וכמו שאמר עמוס הנביא "על שלשה פשעי יהודה ועל ארבעה לא אשיבנו, על מאסם את תורת ה' וחקיו לא שמרו. על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו, על מכרם בכסף צדיק וגו'". הרי שעיקר הדין על שבט יהודה על שסרו מדרכם הטובה לשמור חקיו... ולא כן שבטי ישראל שמעולם לא החזיקו כל כך בתלמוד תורה אלא בחסד בין אדם לחבירו כדרך מלכי ישראל, ע"כ עיקר הדין עליהם על שסרו מזה המדה ומכרו בכסף צדיק וגו'.
(העמק דבר דברים פרק כט פסוק ט)

אין להסתמך להלכה על עיונים תאורטיים

ומגיד המקרא שבבואם לארץ ישראל ויגיעו למעשה כמה דברים שהיה העיון עד כה הלכתא למשיחא ולא למעשה ע"כ עתה בבואם לידי מעשה "תשוב ושמעת בקולו" - תחזור לעיון להוראה למעשה. ולמדין מכאן דאע"ג שעיין והוציא דבר חידוש שלא בשעת מעשה כשיבא מעשה לידו מחויב לחזור ולדון בדבר. והיינו דאמר ר"י בגיטין "וכי בשביל שאנו מדמין נעשה מעשה?". פי' אע"ג שלהלכה ברור לנו שכך הוא מכל מקום אלו הגיע מעשה לידינו היה לנו להתיישב עוד הפעם ואולי היינו חוזרים בדבר.
(העמק דבר דברים פרק ל פסוק ח)

מה בין סוגיית "מציצה בפה" לפולמוס "שירת נשים בצה"ל"?

בשעתו, כאשר התלהטו הרוחות בנוגע לשירת נשים בצה"ל, היו קולות שטענו ש"אין היתרים בשעת כפייה". כלומר, כל עוד אף גורם חיצוני איננו מנסה לכפות את דעתו, אזי ניתן להתנהל תחת חילוקי דעות הלכתיים באשר לנוהג הרצוי. אך כאשר יש גורם חיצוני המנסה להתערב ולכפות את דעתו, אזי יש ליישר שורות ולהתנגד יחד לכפייה.

בשבועות האחרונים הנושא החם בקרב היהדות החרדית בארה"ב הוא נושא "מציצה בפה". מדינת ניו-יורק אישרה חקיקה לפיה על ההורים לחתום על כתב הסכמה ושהם מודעים לסכנות שבביצוע ההליך בטרם המוהל יבצע מציצה בפה (ראו כאן).

ועתה יש לשאול, האם מי שסבר ש"אין היתרים בשעת כפייה", יסבור כך גם היום? האם לדידם על כל יהודי ניו-יורק לעבור למציצה בפה?

מצוות כרימון וזכויות כרימון 2

המשך מכאן

אז הנה דבר מעניין, לטעמי, שמצאתי.

הרמ"א כותב אודות המנהג לאכול רימון בליל ראש השנה (שולחן ערוך אורח חיים הלכות ראש השנה סימן תקפג):

ויש אוכלים רמונים ואומרים: נרבה זכיות כרמון 

לעומתו כותב הבן-איש-חי את הדברים הבאים:

ואח"כ יאכל רימון מתוק ויאמר שנהיה מלאים מצות כרימון

[כדברי הבן איש חי מופיע ברוב המחזורים הספרדיים שראיתי, להוציא מחזור "אבותינו" שכתב כלשון הרמ"א].

מדוע שינה הבן איש חי מלשונו של הרמ"א?

אינני יודע לענות על שאלה זו, ואשמח אם למישהו יש רעיון. הרעיון היחיד שיש לי הוא שהבן איש חי העדיף לשאול בלשון המופיעה בגמרא, זו שהבאנו בפוסט הקודם על כך "שאפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון". אך קשה לומר כך, שכן על הרוביא מביא הבן איש חי שאומרים "שתרבה זכויותינו", ואם כן, מדוע לא לומר זאת גם על הרימון?

מצוות כרימון וזכויות כרימון

בספר "זכויות כרימון", ספר זכרון לאיל יהושע יברבוים הי"ד מופיע מאמר של ד"ר בעז שפיגל בנושא "נרבה זכויות כרימון". אם הייתי צריך לדרג את המאמרים שבספר, הייתי אומר שמאמר זה ועוד מאמר אחד הם המאמרים הטובים ביותר בספר. להלן סיכום קצר של דבריו.

בתשובות הגאונים מופיע המנהג לאכול רימון ולומר "שירבו זכויותנו כרימון".

הגמרא בברכות נז ע"א: "'כפלח הרימון רקתך': מאי 'רקתך'? – אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון."

אם אנחנו כבר מלאים, מדוע אנחנו מייחלים "שירבו זכויותנו כרימון"?

ישנם מספר תירוצים לשאלה זו:

א. ה"פרי חדש" – הריקנים צוברים את המלאי כרימון במשך כל חייהם, אנחנו רוצים לצבור זאת בשנה אחת.

ב. ר' יהודה עייאש (אלג'יר מאה יח) – הריקנים מלאים מצוות, אך גם מלאים מצוות. אנו מבקשים שתהיה לנו יתרה – "זכות".

ג. ר' דוד נג'אר (תוניס מאה יח) – הריקנין מלאים כך רק "כפלח הרימון", אנו מבקשים להתמלאות כרימון כולו.

ד. הגמ' שם בברכות אומרת שהרואה רימון בחלום – אם תלמיד חכם הוא יצפה לתורה, ואם עם הארץ הוא יצפה למצוות. אמור מעתה, שהריקנין מלאים רק במצוות, אך אנו מבקשים להתמלא בזכויות - תורה ומצוות.

ה. ר' עקיבא שלום חיות, וילנא תרו: יש הבדל בין זכויות למצוות. מצוות הם מלשון "ציווי" האדם עושה אותם כי הוא מרגיש מצווה לעשות אותם. זכויות אדם עושה כי הוא רוצה לזכות. גם הריקנים שבישראל מלאים במצוות, אך אנו מבקשים שנתמלא בזכויות – לראות את עבודת ה' שלנו כזכות.

שנה טובה לכל הקוראים!

דרשה לראש השנה - השופר כמגהפון

ישנה הלכה שהרמ"א מביא בסי' תקפו "דיני שופר של ר"ה" ש"אם תקע במקום הרחב פסול". המחבר גם כן מביא את ההלכה הזו, אך הוא העדיף לשים אותה בסי' תקצ "סדר הראוי לתקיעת שופר": "אם תקע בצד הרחב של השופר לא יצא". לכאורה, יש כאן מחלוקת האם שופר הפוך זה פסול ב"חפצא" של השופר, או ב"גברא" – בתוקע.

השופר - תוקעים בחלק הצר והקול יוצא דרך החלק הרחב - השופר מגביר את קולנו. (ר' צדוק, רסיסי לילה, מו):

על ידי הרעדת חלקי האויר בחלל השופר הוא נשמע קול גבוה לחוץ דרך צידו הרחב כנודע לטבעים. והוא כלי אמצעי בין המשמיע לשומע שיוכל השומע לקבל בהתפשטות רחב מה שהמשמיע משמיע מן המיצר. וזה שכתוב (ישעיה נח, א) כשופר הרם קולך... וזהו שופרות דמתן תורה שהשם יתברך השמיענו את קולו מן השמים והיה קול השופר הולך וחזק מאוד היינו כח התפשטותו ... וכל אחד מישראל יש לו השגה אחרת בדברי תורה שקולו יתברך בדברי תורה הוא בקול שופר גדול שקול נמוך שלו נתרחב לשומעים בהרחבה גדולה לאין שיעור:

מזה נוכל להסיק שאחת הסיבות לתקיעת שופר זה להדגים לנו שקולנו ביום זה נשמע באופן "מוגבר" במרומים. כשם שקול השופר נשמע באופן מהדהד, על אף שאף אחד מאתנו איננו שומע את קולו של התוקע בצד הצר של השופר, אלא רק בצד הרחב של השופר. כך קולנו החרישי בתפילותינו נשמע במרומים.

אחרי שאנחנו מבינים זאת, אנו צריכים לשאול את עצמנו - האם אנחנו מנצלים זאת? האם אנחנו יודעים על מה אנו מתפללים כעת?

גמר חסימה טובה

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

לפני שנה, בחודש אלול התשע"א, קבלתי החלטה להציף בקהילתי נושא שבער בליבי. הקדשתי מספר שיחות במהלך שבתות חודש אלול להצגת המחלוקות והדעות השונות ביחס לחתימה על כרטיס אדי לתרומת איברים. הסברתי באריכות מדוע לדעתי יש לכל אחד לחתום על כרטיס אדי. קראתי לכל הציבור לגבש דעה בנושא לחיוב או לשלילה ולא לשבת על הגדר. בנוסף, הצבתי בערב ראש השנה בבית הכנסת דוכן לחתימה על כרטיס אדי כדי שמי שהגיע למסקנה לחתום על הכרטיס יוכל לעשות זאת בלי השהייה.

לאחר מעשה ניסיתי לערוך לעצמי דין וחשבון והגעתי למסקנה שמבחינתי המבצע עבר בהצלחה מרובה והגעתי לתוצאות שהצבתי לעצמי. כחלק מאותו דין וחשבון, הסקתי שניתן בחודש אלול להניע תהליכים שהרבה יותר קשה להניע אותם בזמן אחר בשנה.

השנה, כשהתקרב חודש אלול, היה לי ברור שגם השנה עלי לנצל את חודש הסליחות כדי להניע תהליך חיובי בקהילה. בשנה האחרונה הזדמן לי לשמוע את הרב יעקב אריאל מדבר לפני קבוצה של רבנים. הרב אריאל הזכיר בדבריו שאת אחת השיחות החשובות של השנה, אם אני זוכר נכון, השיחה שלפני נעילה, הוא מקדיש לנושא של סינון אינטרנט. הדברים עשו עלי רושם עז בזמנו, אך לא עשיתי אתם כלום. כשהתחלתי לחשוב על מה עלי לשים דגש השנה, דבריו של הרב אריאל חזרו אלי.

הדברים גם התחברו לי עם ההתעוררות שחלה בשנה האחרונה בקהילה החרדית בארה"ב בכל הקשור לאינטרנט. היהודים שם כבר הכירו בכך שהאינטרנט לא יעלם מחיינו גם אם יפרסמו פשקווילים ש"אינטרנט=סרטן", ושכל מיני פתרונות הזויים כמו "אינטרנט חרדי" לא באמת יעבדו. בחודשים האחרונים נעשות פעולות רבות כדי להטמיע את הצורך בתוכנת סינון ובעוד אמצעי הגנה אפקטיביים.

וכך מצאתי את עצמי עומד מול קהילתי ומדבר על הצורך לנקוט באמצעי זהירות לנוכח הרשת שחדר זה לא מכבר לחיינו ולחיי ילדינו. בפרשת "כי תצא" דברתי אודות המצוה של "ולא תשים דמים בביתך", והזכרתי כמובן את הגמרא בברכות לב ע"א המדבר אודות "אדם אחד שהיה לו בן. הרחיצו וסכו והאכילו והשקהו ותלה לו כיס על צוארו והושיבו על פתח של זונות. מה יעשה הבן שלא יחטא?". בפרשת "כי תבוא" דברתי על כך שהאנושות יודעת לאמץ טכנולוגיות חדשות הרבה פעמים לפני שהיא מיישמת אמצעי זהירות לנוכח אותם טכנולוגיות חדישות (חידה לקוראים: איך זה מתקשר לפרשת השבוע). כך לדוגמא בחגורות הבטיחות של הרכב, ובפקק הפחת של החשמל בביתנו.

אני מקווה שביום מן הימים המחוקק ידרוש מספקיות האינטרנט לסנן אתרים מסוימים כל עוד הלקוח לא ביקש גישה אליהם. כיום זה מביך להיזכר בתקופה בה מכרו עיתונים יומיים עם פרסומות לזנות בעמודיהם האחוריים, וכשהמחוקק קם ואסר על כך, נשמעו הרבה קולות שהתנגדו לחקיקה מטעמים של חופש הפרט וחופש העיסוק ועוד כמה חופשים. אני סבור שלאחר שהמחוקק יסתום לפחות חלקית את פרצת הרשת, גם כן נביט אחורה מתוך בושה.

אך עד שהמחוקק יתעורר הברירה בידינו: האם היינו נוסעים במכוניות ללא חגורת בטיחות, אם המחוקק לא היה מחייב זאת? האם היינו נמנעים מלהתקין פקק ברשת החשמל הביתית, אם זה לא היה תקן מחייב? כשם שאנחנו יודעים להיזהר מסכנות אחרות שטכנולוגיה מתקדמת מביאה לתוך ביתנו, כך עלינו לנקוט בצעדי זהירות גם מפני הסכנות שהאינטרנט מביא אלינו.

את כל זה ויותר אמרתי בפני קהילתי בשבתות האחרונים (ציטטתי גם מהמאמר המצוין הזה).

אסיים ברגע של נחת: השבוע ניגש אלי אחד המתפללים ואמר לי: "דע לך, שנים שהתלבטתי בקשר לחתימה על כרטיס אדי. בשנה שעברה, לאחר שדברת על החשיבות שבדבר, חתמתי על הכרטיס. השבוע עשיתי חסימה לאינטרנט שבביתי".

וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל הָעַמִּים - תכלית ומחיר

אחד מקללות התוכחה הוא (דברים כח סד):

וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ עֵץ וָאָבֶן.

איך צריך להבין את חציו השני של הפסוק? האם זהו איום על עם ישראל, שהם יעבדו אלהים אחרים?

כנראה ששאלה זו גרמה לתרגום לתרגם את חציו השני של הפסוק כך:

ותפלחון תמן לעממיא פלחי טעותא די לא ידעת את ואבהתך אעא ואבנא

כלומר, הוא הוסיף מילה:

וְעָבַדְתָּ שָּׁם לעובדי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ עֵץ וָאָבֶן.

אך אולי אפשר להציע כיוון אחר.

הנצי"ב בפירושו על הפסוק המסכם של התוכחה:

אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲ‍שֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב.

כותב כך:

ועיקר הוספה בזה הברית היא גזירה "והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ וגו'" שבא לתכלית "וימלא כבוד ה' את כל הארץ"... רק הסיבות לזה התכלית באו ע"י כמה גלגולי צרות עד שמגיע לזה התכלית

כלומר, קללת "והפיצך ה' בכל העמים" הוא לא רק קללה, אלא הוא תכלית הקללות. הקללות אינן נקמה של הקב"ה בבני ישראל על שלא שמרו מצוותיו, אלא יש לעונשים תכלית של "וימלא כבוד ה' את כל הארץ".

אולי עפ"י זה אפשר להבין אחרת גם את החצי השני של הפסוק: "וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ עֵץ וָאָבֶן."
יתכן שאם חציו הראשון של הפסוק הוא התכלית של הקללות, אז החצי השני של הפסוק "ועבדת שם אלהים אחרים" הוא המחיר שמוכנים לשלם עבור השגת התכלית. עפ"י הבנה זו, הקב"ה מצהיר שכדי למלא את התכלית של "וימלא כבוד ה' את כל הארץ" הוא מוכן גם לשלם מחיר שיהיו יהודים שיעבדו אלהים אחרים ויתבוללו.

הערה לשונית #3 בסליחות

אסכם כאן דברים שעלו מדיונים במספר פורומים השבוע.

בפיוט "אליך ה' נשאתי עיני" ישנו משפט:

זְכֹר עָנְיִי וּמְרוּדִי לַעֲנָה מֵעוֹדִי
עַד מָתַי לְנֶגְדִּי תְּחַדֵּשׁ עֵדֶיךָ

לא ידעתי מה פירוש החצי השני של המשפט.

ובכן, המשפט כולו הוא תרכובת של שני פסוקים:
- זְכָר עָנְיִי וּמְרוּדִי לַעֲנָה וָרֹאשׁ. (איכה ג יט)
- תְּחַדֵּשׁ עֵדֶיךָ נֶגְדִּי וְתֶרֶב כַּעַשְׂךָ עִמָּדִי חֲלִיפוֹת וְצָבָא עִמִּי. (איוב י יז)
ר' עמוס חכם מפרש את המילים "תחדש עדיך נגדי":

בכל שעה תשלח נגדי עדים חדשים, הם היסורים הבאים לענשני על חטאתי. כעניין שנאמר: "יד העדים תהיה בו בראשונה".

לכן, יש להבין כך:
"זכור עניי ומרודי לענה מעודי" - זכור את כל הדברים הקשים שעברו עלי.
"עד מתי לנגדי תחדש עדיך" - עד מתי תשלח אלי עוד ייסורים? סבלנו מספיק.

יערערו על הגיור שלה?!

אחד הקוראים הפנה את תשומת לבי לשאלה שנשאל הרב אברהם יוסף, רבה של חולון וחבר מועצת הרבנות הראשית (קישור):

שלום לכב' הרב
נתבקשתי לשאול שאלה קצת מורכבת ע"י אימי שתחי'. פיליפינית עברה גיור ע"פ ההלכה והיתה לה משפחה מאמצת. לאחר סיום הגיור היא התחתנה עם יהודי כדת. לאח מכן היא הלכה לאמו של הבעל של המשפחה המאמצת ומספרת כי האשה בוגדת עם מישהו שהיא מכירה כך היא הולכת ומספרת כל הזמן. ונוצר סכסוך בין הכלה והחמה בגלל כך (החמה לא סיפרה לכלה למה אבל היא כועסת עליה ועושה לה פרצופים).
מהכרות של אימי עם האשה היא יר"ש ולא תעשה מעשים מעין אלה.
השאלה היא האם מותר לומר לאשה כי פלונית מספרת עליה כך וכך או משהו אחר ?
תודה !

השאלה שנראית מסובכת היא בעצם די פשוטה:

אשה אחת, נקרא לה שרה, שהיא במקרה גיורת, הולכת ומרכלת על לאה באזני חמותה (של לאה) רבקה. האם מותר לומר ללאה ששרה מרכלת עליה?

והנה התשובה המופיעה באתר:

לשון הרע מותר רק במקום שיכולה לצמוח ממנו תועלת, והסיפור לאשה יחרחר ריב ומדון שלא לצורך.
צריך לדבר בדרך תקיפה ביותר עם הגיורת, שאם יש לה טענות שתפנה לבית הדין הרבני ורק שם מותר לה לדבר. ולאיים אליה אם צריך שאם לא תפסיק יערערו על הגיור שלה.

כלומר, הרב ממליץ שבאם שרה לא תפסיק לאחר שהזהירו אותה, אז יש לאיים עליה שיערערו על הגיור שלה. 

מישהו יכול להסביר לי מה קורה כאן?

אני רואה שתי אפשרויות להסביר, אף אחת מהן לא מניחה את דעתי:

א. הרב אברהם יוסף סבור שבגלל שהאשה ממשיכה במעשיה באמת ניתן לערער על גיורה. 

ב. הרב לא באמת חושב שניתן לערער על גיורה, אך במקרה הזה מותר לשקר ולומר למתגיירת שיערערו על גיורה כדי שהיא תפסיק לרכל. 

אם הרב יוסף סבור שניתן לערער על גיורה, הדבר צריך ביאור. כידוע, לא ניתן לבטל גיור למפרע. הדרך היחידה "לבטל" גיור זה להוכיח שהמתגייר שיקר לבית הדין, ובעצם מעולם לא התכוין באמת להתגייר. במקרה שלנו מה ניתן לטעון? שהמתגיירת עברה את תהליך הגיור על דעת זה שהיא תלך ותרכל על יהודים אחרים?!

אם הרב יוסף סבור שמותר לשקר גם זה לא מובן. האם כדי למנוע מהאשה לרכל מותר לעבור על איסורי תורה של שקר ואונאת הגר?

לפום צערא אגרא

מחשבה שעלתה בראשי הערב:

הגמרא בחגיגה דף ט עמוד ב מספרת:

אמר ליה בר הי הי להלל: מאי דכתיב: +מלאכי ג'+ ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עבד אלהים לאשר לא עבדו, היינו צדיק היינו עובד אלהים, היינו רשע היינו אשר לא עבדו! - אמר ליה: עבדו ולא עבדו - תרוייהו צדיקי גמורי נינהו. ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד. - אמר ליה: ומשום חד זימנא קרי ליה לא עבדו? אמר ליה: אין, צא ולמד משוק של חמרין: עשרה פרסי - בזוזא, חד עשר פרסי - בתרי זוזי.

בר הי הי המוזכר כאן, הוא לכאורה בן הא הא המוזכר בסוף מסכת אבות:

בן הא הא אומר לפום צערא אגרא:

היתכן והתובנה ש"לפום צערא אגרא" הגיעה לבן הא הא בעקבות הדברים שלימד אותו הלל?

או אולי אפשרות מעט שונה: מהגמרא בחגיגה רואים שבר הי הי הוא תלמיד של הלל. הלל קיים בעצמו "לפום צערא אגרא", הוא למד תורה בצער וזכה ונהייה נשיא ישראל. התלמיד ינק את הסלוגן "לפום צערא אגרא" מרבו, הלל.