מבט חדש על מלחמת עמלק

שמות פרק יז

(ח) וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם:
(ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי:
(י) וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה:
(יא) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק:
(יב) וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ:
(יג) וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב: פ
(יד) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם:
(טו) וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי:
(טז) וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר: פ

הרב יעקב מדן כותב בספרו "כי קרוב אליך" כי יש להבין את סיפור מלחמת עמלק על רקע הסיפור הקודם המופיע בתורה. סיפור "מסה ומריבה":
שמות פרק יז

(א) וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם:
(ב) וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה  תְּנַסּוּן אֶת ה':
(ג) וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא:
(ד) וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי:
(ה) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת  הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ:
(ו) הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ז) וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן:

העם צמא למים ולא מוכן להמשיך בדרך אל הר ה'. יתכן והתכנון היה שהעם יתאפק עד אשר יגיעו לחורב ושם אצל הר סיני משה יאמר להם "הוי כל צמא לכו אל המים - ואין מים אלא תורה", ואז יכה בצור ויצאו מים. אלא, שהעם לא היה מוכן להתאפק, ורב עם משה בדרשו "תנו לנו מים ונשתה". משה וזקני ישראל עברו לפני העם והלכו עד לחורב כדי להוציא מים מן הצור. המים יצאו וזרמו במורד הנחל אל העם שהיה ברפידים.
עמלק נצלו את ההזדמנות הזאת שהעם חסר הנהגה, ויתכן ואף עסוק בהתקוטטות בינו לבין עצמו מי ישתה קודם מהמים. עמלק מתנפל על עם ישראל העייפים, וחסרי ההנהגה ומכה בהם מכה קשה. בינתיים משה עושה את דרכו חזרה. עייף מהדרך הוא מצווה ליהושע לארגן צבא ולצאת ולהלחם בעמלק. עייפות זו גם יכולה להסביר את כבדות ידיו של משה בראש הגבעה.

לניתוח הספרותי של פרשת מלחמת עמלק הוצעו מספר אפשרויות לחלוקת הסיפור. הרב אלחנן סמט (עיונים בפרשת השבוע, סדרה שניה, פרשת בשלח) מציע את החלוקה הבאה:

בשדה המערכה	על ראש הגבעה
וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק	מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי
וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק	וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה
וְגָבַר יִשְׂרָאֵל	וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ
וְגָבַר עֲמָלֵק	וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ
	וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד
וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב	וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם	וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי
מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר	וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ

בחלוקה זו מספר מילים כמעט זהה בכל אחת מהמחציות. הסיפור החלק השמאלי של הטבלה נקרא כמעט לבדו, מבלי צורך בצירוף הצד הימני. הבלטתי את המילים המנחות בכל אחת מהמחציות: המילה יד במחצית הימנית, והמילה עמלק במחצית השמאלית. מילים, שלא מופיעות במחצית האחרת כלל (אמנם, יש כאן מעין הנחת המבוקש, לענ"ד).

אך מה המשמעות של החלוקה הזאת?
לדברי הרב סמט (ראו גם כאן), החלוקה הזאת מבטאת את החלוקה בין ההנהגה הטבעית - המלחמה המתרחשת בשדה המערכה, לבין ההשגחה האלוהית הנסתרת - וזה מה שמתרחש בראש הגבעה.

לענ"ד אפשר להוסיף הסבר נוסף למשמעות החלוקה הנ"ל. נראה שמה שמתחולל בפרשת מלחמת עמלק זה מעבר ממלחמה אנושית למלחמה אלוהית. או במילים אחרות, המלחמה עוברת משדה המערכה לראש הגבעה. זה קורה בשתי המחציות במקביל.
במחצית הימנית יהושע מתחיל להלחם, "וגבר ישראל", "וגבר עמלק". בסופו של דבר הוא מצליח במלחמה, אך מיד לאחר מכן באה ההסבר כיצד הוא ניצח במלחמה. לא היה זה נצחון טבעי, אלא "מלחמה לה' בעמלק".
במחצית השמאלית היד עוברת גם היא מהפך - מיד אנושית וכבדה, ליד אלוהית איתנה.

נקודת המפנה היא בפסוק "וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד" - ידי משה ה"כבדים" חדלים להיות כבדים כשאהרן וחור תומכים בהם. הם הופכים להיות יד ה', או הידא אריכתא של ה', עד לסוף הסיפור: "כי יד על כס יה - ידו של הקדוש ברוך הוא הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית" (רש"י שם). 

וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים

שמות פרק יז:

(י) וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה:
(יא) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק:
(יב) וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ:

מפני מה הדגישה התורה שידי משה נהיו כבדים?

"הידיים ממלאות, בלי ספק, תפקיד מרכזי במלחמה זו. הן אלה שלכאורה נוצחות את המלחמה: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק" (יא). המסתכל מן הצד עלול לטעות ולחשוב שיש בידיים עצמן כוחות סגוליים, וידי משה הן ידיים בעלות כוח על-אנושי. כיצד תימנע טעות זו?

"וידי משה כבדים" - זהו הפיתרון. למשה לא תהיה סייעתא דשמיא מיוחדת שתסייע בהנפת הידיים; להפך, הקושי האנושי שבהרמת הידיים יודגש ויובלט. כעת לא יהיה מקום לטעות - ידיים אלו הן ידיים אנושיות!

יסוד זה מובע על-ידי המלה המנחה. המילה יד, החוזרת שבע פעמים, מביאה את הקורא להתמקד בהבנת ה'יד' - לנסות ולהבין את הפלא שמצליחות הידיים לחולל. המוקד, הפעם האמצעית שבה מופיעה המילה יד, היא "וידי משה כבדים". זהו המרכז וזה היסוד המהווה כותרת לפעולת היד; זהו הדבר שיאיר באור נכון את פלא הידיים - אין הנס מתרחש בשל סגולת הידיים עצמן, שהרי הידיים "כבדים", היד הִנה אמצעי בלבד!" (יד ה' - הניצחון על עמלק ברפידים ובשושן, הרב יוסף צבי רימון)

"על שאלת המשנה "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה?" יש לענות: אכן כן! אולם כמו על ים סוף כך גם כאן: ידיו של משה מייצגות את יד ה', שהיא העושה מלחמה והיא השוברת מלחמה. 

[...] אם ידיו של משה מייצגות את יד ה' - כיצד נכלכל את מה שנאמר "וידי משה כבדים"? וכי יש תשות כוח וכבדות ידיים כלפי מעלה חס וחלילה?

תשובת הדבר [...] יד משה המייצגת את יד ה' בסיפורנו אינה כאותה יד ה' הבוקעת ים והמוציאה מים מן הצור בנסים גלויים הנעשים לעם ישראל בין אם הוא ראוי לכך ובין אם אינו ראוי. ביד בסיפורנו זוהי יד ה' הפועלת בסתר המציאות הטבעית, וגומלת עם האדם כמפעלו. ככזו היא תלויה במעשי האדם ובמדרגתו, וכאשר האדם מתרחק מאת ה', הוא גורם לעצמו רעה ומרחיק מעצמו את ישעותה של יד ה'. 

[...] משה ומטה האלוהים בידו [...] התייצבו בראש הגבעה מתוך מאמץ לחנך את העם ולהושיעו בצרתו. אולם רפיון אמונתם ברפידים - "היש ה' בקרבנו אם אין" - גרם לרפיון ידיו של משה, שהוא באמת ביטוי לרפיון ידיים של מעלה, כביכול, מלסייע לישראל." (עיונים בפרשות השבוע, סדרה שניה, פרשת בשלח, הרב אלחנן סמט)

עוד בענין עמלק

בספרו "כפשוטו" של הרב דוד ניסני (הספר מומלץ מאד, ומכיל הסתכלות מחודשת וניתוח מענין מאד בדרך הפשט. נא אל תשפטו את הספר רק לפי המובא כאן), דן המחבר בזהותם של עמלק. עפ"י הנאמר גם בפרשת עמלק בפרשת בשלח ומהופעותיהם של עמלק בספר שופטים ושמואל, ניתן להסיק כי עמלק היה עם של נוודים יושבי מדברות. לאור זאת הוא שואל: האם ניתן לתת זיהוי לעם העמלקי מהעמים שאנו מכירים היום?
הנה תשובתו לפניכם:

[אעיר שברור שדבריו אינם מוכרחים. מאותם סיבות ניתן לשער כי הבדווים הם צאצאי בני הקיני שכידוע היו גם הם יושבים באותם אזורים בהם ישבו עמלק.]

והנה עוד דבר מעניין שמצאתי לאחרונה בענין מצוות מחיית עמלק מהרב מבריסק. לדבריו, אמנם זו מצווה, אך יש לקיימה רק אם יש ציווי ספציפי לקיימה (חידושי הגרי"ז סימן קס):

שמואל א' (ט"ו א') - הפטרת פרשת זכור - ויאמר שמואל אל שאול וגו' עתה לך והכיתה את עמלק וגו'. ונראה מוכרח מזה, שאעפ"י שמלחמת עמלק הוא אחד מג' מצות שנצטוו ישראל בכניסתן לארץ אין מחויבין רק בנבואה שילחמו אתם, דאל"כ למה נצטרכו כאן לצווי מיוחד, ומבואר זה בקרא דכתיב (בשלח י"ז ט"ז) "מלחמה לה' בעמלק", דמלחמה ע"פ ה' היא. ומתבאר בזה מש"כ הרמב"ם בפ"ה מהלכות מלכים ה"ד, מצות עשה להחרים ז' עממין וכו', ובמצות מחיית עמלק (שם בה"ח) - לא כתב דמחויב כל שבא לידו עמלק להרגו, כמוש"כ במצות דמחיית ז' עממין, והמוכרח דאין חיוב, רק ע"פ ה' בנבואה, שילחמו בעמלק ולמחותם, ועי' בסה"מ בסוף מ"ע, דמנה מחיית עמלק בין המצות המוטלות על הצבור, ומבואר עם מש"כ ודו"ק.

עוד בענין עמלק ראו:

- מצוות מחיית זרעו של עמלק - חלק א'

- מצוות מחיית זרעו של עמלק - חלק ב'
- מצוות מחיית זרעו של עמלק - חלק ג'
- מצוות מחיית זרעו של עמלק - עוד על שיטת הרב סולובייצ'יק
- הבעיה המוסרית במצוות מחיית זרע עמלק - הרב רבינוביץ'

מתגברים או נשברים, הערה בתרגום אונקלוס לפרשת בשלח

השבת, בעודי קורא שניים מקרא ואחד תרגום הגעתי לפסוק הזה (שמות יז פס' יא):

וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק: 

והנה התרגום שמצאתי:

התרגום של המילים "וגבר עמלק" מופיע כ"מתברין דבית עמלק", שפירושו: נשברים בית עמלק. זאת, בניגוד לתרגום של המילים "וגבר ישראל" המופיע כ"מתגברין דבית ישראל". הדבר היה לפלא בעיני, והייתי בטוח שנפלה טעות במהדורה הזאת.
בדקתי במספר חומשים שהיו לידי, ומצאתי (כפי שמופיע גם בפרוייקט השו"ת):

והוי כד מרים משה ידוהי מתגברין דבית ישראל וכד מנח ידוהי מתגברין דבית עמלק:

אך חבר הפנה את תשומת לבי לדברים שנכתבו על כך בספר פרשגן לספר שמות:

מסתבר, שזו אכן גרסה עתיקה של התרגום, שיסודה כנראה בכך שלא רצו לתרגם בציבור "וגבר עמלק", ותרגמו אותו ע"י השמטת האות ג' למשמעות הפוכה: נשברים, במקום מתגברים. 

הבעיה המוסרית במצוות מחיית זרע עמלק - הרב רבינוביץ'

עסקנו בעבר בבלוג זה בנושא המצוה למחות את זרעו של עמלק (ראו הפניות בסוף פוסט זה). בשבועות האחרונים הגיע לידי ספרו המחשבתי החדש של הג"ר נחום אליעזר רבינוביץ', ראש ישיבת ברכת-משה במעלה אדומים, "מסילות בלבבם". במאמר בספר תחת הכותרת "המוסר הטבעי ומוסר התורה", הרב דן ביחס בין המוסר האנושי לבין מוסר התורה. במהלך דבריו הוא עוסק בשאלה כיצד ניתן לגשר בין ציווי התורה למחות את זרעו של עמלק לבין המוסר הטבעי האנושי.

הנה מסקנת דבריו (עמ' 90, ההדגשה במקור):

יש להדגיש עיקרון יסודי - כאשר יש פער בין כללי המוסר לבין ציווי שאיננו נוהג למעשה, אל לו לאדם לשנות את העקרונות המוסריים שלו אך בגלל הציווי שנהג בעבר, ובפועל כבר אין לו שום יישום, אלא עליו לשמור על השיפוט המוסרי, ואת המצווה ניתן להשאיר ב"צריך עיון", ולהכיר בכך שיש דברים שאיננו מבינים. 

בפסקה שלאחר מכן הוא דן בדברים המפורסמים שנאמרו בזמנו ע"י הגרי"ד סולובייצ'יק ב"קול דודי דופק":

שמעתי מפי אבא מרי זצ"ל, כי כל אומה המתנכלת לכלות את כנסת ישראל הופכת על פי ההלכה, עמלק.

וכך מתייחס לדברים אלו הרב רבינוביץ':

אמנם יש שציינו בשם אחד מן הגדולים בדור הקודם, שכל הקם על ישראל - דינו כעמלק, ואף נאמרו דברים בסגנון דומה בדורות עברו, אולם אין זה אלא על דרך הדרוש, כי יש שהיה צורך לעודד את המעונים והנרדפים מבני עמנו, לסמוך על הבטחתו של הקב"ה שיבוא היום ויניח לנו מכל אויבינו וישלם גמול לשונאינו. ואמנם כשהדברים נאמרו בדורות קודמים - השומעים הבינו שאין אלו דברי הלכה כפשוטם, אלא דברי דרוש והגות על דרך משל ומליצה, ואין לערבב בין התחומים. 

רשימות קודמות בנושא מחיית עמלק:
- מצוות מחיית זרעו של עמלק - חלק א'
- מצוות מחיית זרעו של עמלק - חלק ב'
- מצוות מחיית זרעו של עמלק - חלק ג'
- מצוות מחיית זרעו של עמלק - עוד על שיטת הרב סולובייצ'יק

מצוות מחיית זרעו של עמלק - חלק ג'

לא מזמן כתבנו על מצוות מחיית זכר עמלק (ראו כאן, כאן, כאן וכאן).

הדעה שהצגתי שם הוא שלא ניתן לחלק בין מצוות מחיית עמלק לבין מעשיהם של העמלקים. וודאי לי שאין כוונת התורה לבוא על עם שוקט ובוטח ולהכרית אותם מעולל ועד יונק.

הנה דברים שמצאתי היום שכתב האבני נזר בנושא עמלק, המקשר ישירות בין מעשיהם של העמלקים לבין המצווה למחותם (שו"ת אבני נזר חלק אורח חיים סימן תקח):

א) דעת הרמב"ם [מלכים פ"ו ה"ד] דז' אומות ועמלק אם השלימו מקבלין אותם. היינו שמקבלין ז' מצוות ומסים ושיעבוד. ומה שהערימו יושבי גבעון מפני שרצו שיכרות להם יהושע ברית:

ב) וקשה לי דאף אם בז' אומות מועיל השלמה. מכל מקום בעמלק מנין. שהרי בסוטה (דף ל"ה ע"ב) למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות הא למדת שאם הי' חוזרין בתשובה היו מקבלין אותם. ודעת רש"י שם דקאי על אותם שבחוץ לארץ. ודעת התוספות שם דאפילו אותם שבארץ ישראל רק קודם שהתחילו במלחמה. והרמב"ם נהי שמפרש דאפילו אותם שבארץ ישראל ואפי' לאחר המלחמה. ולא נאמר לא תחי' כל נשמה רק אם לא השלימו. מכל מקום מדאיצטריך קרא בשבעה אומות. ממילא בעמלק דליכא קרא מנלן. ואין לומר דילפינן עמלק משבעה אומות. דליתא דשאני שבעה אומות דטעם שמחרימין אותם כדי שלא ילמדו לעשות. אבל עמלק שאינו בארץ ישראל וטעם מחייתו משום ויבוא עמלק וגו' מנלן דמהני השלמה ותשובה:

ג) והנראה לי בזה דשניא ז' אומות שחוטאים בעצמם ועושים כל התועבות ונחייבו מיתה. והוא אמינא שלא יועיל תשובה. כמו כל חייבי מיתות בי"ד שאין נפטרים מחיובם על ידי תשובה. אבל זרע עמלק שנענשין בעון אבותם. ולכאורה הא כתיב לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות. אך שגלוי וידוע לפני הקדוש ברוך הוא ששנאתם טמונה בלבם. פוק חזי מעשה המן האגגי. ובאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם כתיב פוקד עון אבות על בנים. אבל אם עשו תשובה וקיבלו שבע מצוות. הא אין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם. ושוב אין נענשים בעון אבותם: 

בעיני, החידוש בדברי האבני-נזר הוא שדברי הרמב"ם על האפשרות של עמלק להשלים איננו חלק מדיני מלחמה הכלליים של התורה, אלא חלק מהותי ואינטגרלי ממצוות מחיית זכר עמלק וממילא הוא מלמד על מהות המצווה עצמה. 

מצוות מחיית זרעו של עמלק - עוד על שיטת הרב סולובייצ'יק

ראו גם: מצוות מחיית זרעו של עמלק - חלק ב'

א. בימים האחרונים הגיע לידי הספר החדש "דברי הרב" של הג"ר צבי (הרשל) שכטר. בספר מופיע עוד ציטוט בנושא של שיטת הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק בזיהוי עמלק, מתוך דרשה שנשא הרב לרגל יום העצמאות תשכ"ח (דברי הרב, עמ' קסג):
והנה בכל דור יש עמלק, לפנים היה מלכות רומי, ואח"כ הכנסיה הקתולית, ואח"כ הנאצים וכיום (שנת תשכ"ח) רוסיא ומקצת הערבים. ולגבי רוסיה - כן מוכרח הדבר להיות - שהרי מדינה שיסודה בכפירה ואי-אמונה, בעל כרחה שונאה היא לכלל ישראל שנתנו לעולם את התנ"ך ואת השמע ישראל. וההוכחה החותכת שהתנגדותה של רוסיה לארף ישראל איננה רק מטעמים פוליטיים היא שנאתם הבוערת לכלל ישראל.

ב. לפני כמה ימים כתב לי ידיד תלמיד חכם, הבקי מאד בכתבי הרב סולובייצ'יק, את הדברים הבאים:
אני רוצה לחדד את שיטת הרב סולובייצ'יק. כמעט כולם טועים בהבנת דבריו. הוא לא אמר שיש בימיו מצווה להרוג כל גרמני, "מעולל ועד יונק". הוא אמר שיש במצוות מחיית עמלק שתי בחינות: הריגת כל יחיד, וכן מלחמה לאומית. המצווה לדורות על כל אויב שקם להשמידנו היא רק הבחינה השנייה - מצוות מלחמה לאומית נגדו. ומפשט דבריו עולה שבזה אין גדר של "מעולל ועד יונק", אלא רק מקור לחובת מלחמה. באחד המקורות לדבריו הוא כותב שאולי משם למד הרמב"ם על מצוות מלחמה ל"עזרת ישראל מיד צר" - שאין לה מקור בגמרא: כל "צר" שבא להילחם עמנו הוא בחינת "עמלק" מצד זה של חובה להילחם בו. ושוב, סמי מכאן כל חובת השמדה אישית.

מצוות מחיית זרעו של עמלק - חלק ב'

בחלק א' הבאתי את דבריו של הרב משה שטרנבוך על מצוות מחיית עמלק. את החשיבות בדבריו אני רואה פחות בתשובות ויותר בשתי שאלות שהוא שואל:
- מדוע בתנ"ך כמעט ואיננו מוצאים מישהו המתעסק עם מצוות מחיית זרעו של עמלק?
- מדוע הרמב"ם מבחין בין מצוות הריגת ז' אומות שהם "כבד אבד זכרם" ו"כל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה", לבין מלחמת עמלק שבו הוא לא מזכיר דברים אלו?

שאלות אלו נצרכות לכל מי שמתעניין בנושא, ולא נתפלא שכמעט כל מי שנגע בנושא התקשה בהם.

כך אנחנו מוצאים את הג"ר משה פיינשטיין בתשובה לרב של כפר חב"ד מתייחס לשאלה הראשונה (אגרות משה חושן משפט חלק ב סימן עח):
שענין מלחמה כיון שנוגע לפקוח נפש צריך ציוי מיוחד ואורים ותומים וסנהדרין אף במלחמת מצוה כמלחמת עמלק ומוכרח זה מהא דדוד ושלמה וכל מלכים הצדיקים לא יצאו להלחם בעמלק, וזה דבר ברור ומוכרח שלא שייך לפלוג ע"ז, ורק כשנפלו העכו"ם על ישראל כהא דאנטיוכוס מלך יון וכדומה דהוא להצלה עשו מלחמה בבית שני

אך השאלה הבסיסית ביותר זו השאלה של מיהו עמלקי? איך מזהים אחד כזה?

ישנם אנשים שחושבים שאחד מתפקידיו של מלך המשיח הוא "זיהוי עמלקים". כלומר, כשם שהוא (או אליהו הנביא) ישיבו את נדחי ישראל לגבולם, כך יהיה עליהם לסמן צאצאים של עמלקים בכדי שיוכלו לקיים בהם את מצוות מחיית זכרו של עמלק. לדידם של אנשים אלו, אחרי שהמשיח יתגלה הם יחכו להכרעתו מיהם צאצאי העמלקים, או אז יתגלה שבעצם העם האיסלנדי או האוגנדי למשל עונים לקריטריון הזה. כשזה יקרה, ממלכת ישראל תשגר את נושאות המטוסים שלה ותכריז מלחמה על העם הנבחר והמלחמה תסתיים כשאותה ארץ תהיה נקייה מיושביה.

אני אינני חושב שכך יהיה. אני גם לא חושב שאני אוכל לשכנע את מי שחושב שכך יהיה. אני אסתפק בבקשת מקור או אפילו רמז לכך שאחד מתפקידיו של מלך המשיח הוא זיהוי עמלקים.

האפשרות האחרת לזיהוי העמלקים הם בדבריו של הרב סולובייצ'יק. הרב סולובייצ'יק ב"קול דודי דופק" כותב את הדברים הבאים:

יש לתמוה מדוע לא נשתמש בכללו של ר' יהושע ש"בא סנחריב ובלבל את כל האומות" גם ביחס לעמלק? התשובה על שאלה זו היא פשוטה מאד: הכתוב מעיד, כי עמלק עדיין קיים בעולם. צא וראה מה אמרה תורה: "מלחמה לה' בעמלק מדור דור", אם כן אי אפשר לעמלק להמחות מן העולם עד ביאת המשיח, כך אמרו חז"ל: "אין הכסא שלם ואין השם שלם עד שיימחה זרעו של עמלק". אבל - היכן הוא? התשובה שמעתי מפי אבא מרי זצ"ל, כי כל אומה המתנכלת לכלות את כנסת ישראל הופכת על פי ההלכה, עמלק.

אבא מרי הוסיף: בנוגע לעמלק נצטוינו בשתי מצוות:
א. חובת מחיית זכרו, המוטלת על כל יחיד בנוגע לבן עמלק...
ב. בהתכוננות מלחמתית של הצבור נגד עמלק כעם...

ביחס לאומה אחרת העומדת עלינו לכלותינו, מצווים אנו להלחם בה בשעה שהיא מתכוננת נגדנו, ומלחמתנו נגדה היא מלחמת מצווה... אבל חיוב מחיית יחידים... נאמר רק ביחס לגזע עמלק. אמנם דברי הרמב"ם מוסבים גם כלפי החיוב של מחיית יחידים שאינו חל לגבי אומה אחרת, המזימה כליון לישראל, מכל מקום כיוון שחובת מלחמה בעמלק משתייכת אליה לא השתמש במטבע "וכבר אבד זכרו". ישנה חלות עמלק גם עכשיו, לאחר שהאומות נתבלבלו.


במילים אחרות, הרב סולובייצ'יק מבחין בין מלחמה כנגד "גזע עמלק" לבין מלחמה כנגד עם שקיבל על עצמו את "מורשת עמלק". על שניהם חל החיוב של מחיית זכר עמלק, אך הראשון "כבר אבד זכרו" והשני יהיה אתנו עד ביאת המשיח, עד השלמת כסא ה' בעולם.

ישנם שטענו שדברי הרב סולובייצ'יק נאמרו רק בדרך הדרש, אך הרב סולובייצ'יק היה עקבי בדבריו ובטענה זאת דרש שמדינת ישראל תמנע מנטילת כספי השילומים מגרמניה, שלדידו היוו את העם העמלקי (ראה כאן). אך הדברים טעונים ביאור: אם אנחנו יודעים היום שהגרמנים הם העמלקים החדשים, מדוע איננו מכריזים שיש מצווה למחות את העם הגרמני מעל פני האדמה?
בנוסף, אמנם הרב סולובייצ'יק כותב ש"אי אפשר לעמלק להמחות מן העולם עד ביאת המשיח", אך לכאורה אם יהיה מצב שאין אומה שמתנכלת לכלות את כנסת ישראל, איך נסביר זאת - שבהכרח הגיעו ימות המשיח? האם צריך להבין את מצוות התורה כך שהתורה מבטיחה שעד ביאת המשיח תמיד תהיה אומה שחורטת על דגלה את כליון עם ישראל?

אני חושב שהדרך היחידה שאפשר להבין את דברי הרב סולובייצ'יק הם בתוספת דברי הרמב"ם שאיתם פתחנו את חלק א' (הל' מלכים פרק ו הל' א-ד):
אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום אם השלימו וקבלו שבע מצות שנצטוו בני נח עליהן אין הורגין מהן נשמה והרי הן למס שנאמר יהיו לך למס ועבדוך... ואסור לשקר בבריתם ולכזב להם אחר שהשלימו וקבלו שבע מצות.
ואם לא השלימו או שהשלימו ולא קבלו שבע מצות עושין עמהם מלחמה והורגין כל הזכרים הגדולים ובוזזין כל ממונם וטפם ואין הורגין אשה ולא קטן שנאמר והנשים והטף זה טף של זכרים במה דברים אמורים במלחמת הרשות שהוא עם שאר האומות אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה שנאמר כן תעשה לכל וגו' רק מערי העמים לא תחיה כל נשמה וכן הוא אומר בעמלק תמחה את זכר עמלק ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו שנאמר לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם מכלל ששלחו להם לשלום ולא קבלו.

כוונתי לומר, שלדעה זו, שכיום לאחר שסנחריב בלבל את האומות ואכן איננו יכולים לזהות איש מגזע עמלק, ונשאר לנו רק הפן של המצווה שאומה החורטת על דגלה את השמדת עם ישראל מקבלת את התוית "עמלק", אז עלינו להשלים את התמונה בכך שברגע שהם משלימים עם קיומו של עם ישראל הם כבר לא עמלקים.
באם בעתיד אומה כזאת תכיר בקיומנו, אז בודאי שאנחנו נצטרך לצאת למלחמה (שאף אחד לא הבטיח לנו שהוא לא יהיה עכוב מדם), כדי שנוכל לעמוד על זכות קיומנו. בינתיים אני מציע לכולנו שנתפלל חזק מאד שלא נצטרך להגיע למצב הזה.

כדי להשלים את העניין עלי להוסיף, שהתעלמתי במהלך דברי בנושא זה מדעות המסבירות את מצוות מחיית זכרו של עמלק כמצווה מעין אלגורית. כך יש את דברי רש"ר הירש (המצוטטים לרוב בחוגים "נאורים"):
לא עמלק, אלא זכרו ותהילתו של עמלק - הוא הגורם רעה לעתידה המוסרי של האנושות. כל זמן שספרי הזכרונות של האנושות יקשרו כתרי תהילה לראשם של גיבורי החרב; כל עוד שחונקיו ורוצחיו של אושר האדם לא ירדו לטמיון הנשייה - יביטו דורות הבנים בהערצה אל אותם גדולי בעלי הזרוע, וזכרם יעורר את הרצון להידמות להם במעשי אלימות ותהילה. (קישור)
וכך גם דברי הג"ר אליהו אליעזר דסלר (מכתב מאליהו ח"ה עמ' 332, הדגש במקור):
עיקר מצוות מחיית עמלק בזמן הזה הוא מחיית תורת עמלק מלבנו.
[דבריו נכתבו/נאמרו בשנת תש"ב!!! קשה להאמין!]

ההתעלמות שלי מגיעה מהבנה שברור שהתורה לא התכוונה לדברי רש"ר הירש, אלא למצווה אמיתית שלא יהיו עמלקים בעולם.

הרב שלמה אבינר והרב שמואל אליהו על מחנות ההשמדה והעמלקים

בהמשך לטורים:
- רכזים למחנות השמדה - "הבהרה והתנצלות"
- דרושים רכזים למחנות השמדה


הופניתי ע"י אחד הקוראים לשו"ת הסלולרי של הרב שלמה אבינר שהתפרסם בעלון "עולם קטן". לפניכם שתי השאלות הראשונות ותשובותיו:
שאלה: האם יש לרכז את העמלקים במחנות השמדה?
תשובה: "אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו לשלום" (רמב"ם מלכים ו א). "מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק... שאין לנו להיסחף בזרם של שנאה גם על האויב היותר נורא" אורות הקודש ג שכו.

שאלה: האם הרבנים שחלקו על "מכתב הרבנים" הם "רבני קריירה" ו"פקידים"?
תשובה: לא. הם תלמידי חכמים גדולים אך פעמים רבות יש מחלוקות.

עדכון:

הבוקר בעיתון "הארץ" (קישור) היתה גם התייחסות של הרב שמואל אליהו לעניין הזה, הנה דבריו:

אני הבנתי שזו אמירה כלפי אותם רבנים, מה הם יעשו כשיקראו להשמיד את עמלק? 'האם גם אז תשבו בחיבוק ידיים?' אבל מכיוון שזה הובן לא נכון, שבוע לאחר מכן פורסמה התנצלות. אבל קצת פרופורציה. מחנות השמדה זה לא חלום רטוב של אף אחד מאתנו.

מצוות מחיית זרעו של עמלק - חלק א'

לפני שנתחיל לדון במצוות מחיית עמלק אני מבקש להזכיר את דברי הרמב"ם (הל' מלכים פרק ו הל' א-ד):
אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום אם השלימו וקבלו שבע מצות שנצטוו בני נח עליהן אין הורגין מהן נשמה והרי הן למס שנאמר יהיו לך למס ועבדוך... ואסור לשקר בבריתם ולכזב להם אחר שהשלימו וקבלו שבע מצות.
ואם לא השלימו או שהשלימו ולא קבלו שבע מצות עושין עמהם מלחמה והורגין כל הזכרים הגדולים ובוזזין כל ממונם וטפם ואין הורגין אשה ולא קטן שנאמר והנשים והטף זה טף של זכרים במה דברים אמורים במלחמת הרשות שהוא עם שאר האומות אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה שנאמר כן תעשה לכל וגו' רק מערי העמים לא תחיה כל נשמה וכן הוא אומר בעמלק תמחה את זכר עמלק ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו שנאמר לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם מכלל ששלחו להם לשלום ולא קבלו.

הראב"ד חולק על דבריו אלו של הרמב"ם וסבור שניתן לקבל עמלקים או מז' עממין רק אם הם התגיירו להיות יהודים.

לכן כל הדברים דלהלן אמורים על סמך הנחה שלא השלימו או התגיירו.
הרב משה שטרנבוך בספרו מועדים וזמנים השלם שואל את השאלה הבאה על המצווה למחות זרעו של עמלק:
- אמנם שאול לא קיים את מצוות מחיית עמלק, שהרי הוא השאיר את אגג וצאן ובקר, אך "הלוא מלכו אחריו מלכים כשרים במנוחה ולמה לא יצאו למלחמה נגד עמלק"? מדוע דוד המלך, שרצה לבנות את בית המקדש (האמור להגיע אחרי מחיית עמלק), לא יצא למחות זרעו של עמלק לאחר שהוא התמנה למלך?

בנוסף הוא מקשה קושיות ידועות על דברי הרמב"ם (הל' מלכים פרק ה' הל' ד-ה):
מצות עשה להחרים שבעה עממין שנאמר החרם תחרימם וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה שנאמר לא תחיה כל נשמה וכבר אבד זכרם.
וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק ומצות עשה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו כדי לעורר איבתו שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק מפי השמועה למדו זכור בפה לא תשכח בלב שאסור לשכוח איבתו ושנאתו.

- מדוע הרמב"ם לא פירש שבכלל מצוות מחיית עמלק גם איבוד הבהמה והשלל, כפי שכתב רש"י (דברים כה יט):
תמחה את זכר עמלק - מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה (שמואל א' טו ג). שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה, לומר בהמה זו משל עמלק היתה:
הרי לכאורה הרמב"ם משווה את דינם של עמלק לדינם של ז' עממין ששם אין מצווה להרוג את הבהמות.
- מדוע ההבדל בניסוח בין המצווה להחרים ז' עממין לבין מצוות מחיית עמלק: בז' עממין כותב הרמב"ם ש"כבר אבד זכרם" אך לא בעמלק, בז' עממין כותב ש"כל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה" אך בעמלק לא הזכיר כדבר הזה?

לאור קושיות אלו מחדש הרב שטרנבוך את החידושים הבאים:
א. אין מצווה להלחם כנגד עמלק, אא"כ ידוע שיהיה אפשר למחות את כל זרעו. אבל אם מסתבר שלא יהיה ניתן למחות את כל זרעו אזי אין מצווה להלחם נגדם. לכן דוד המלך ועוד מלכים צדיקים לא קיימו מצווה זו ויהיה ניתן לקיימה רק בביאת המשיח (חידוש זה קשה. לשיטתו, הרי שלמה המלך מלך על כל העולם, אז מדוע לא יכל למחות את כל זרעו של עמלק?).
ב. אין מצווה להרוג בהמתם ורכושם של עמלק, אא"כ יש זיקה ברורה בין הרכוש לעמלקים. לדוגמא אם ידוע שסוג כלי היה מצוי רק בידי עמלקים.
ג. אין דין "נתבלבל בין האומות" אצל עמלקים. גם אם העמלקים מבולבלים בין האומות, עדיין יש מצווה למחות את זכרם מהעולם. [אעפ"כ משמע מדברי הרב שטרנבוך בהמשך שהוא אינו סובר שמדובר בשיוך אתני, אלא באנשים שידוע שידיהם מלוכלכות בדם ישראל. בעז"ה נרחיב בכך בהמשך.] זאת, בניגוד למקרה שהם השלימו או התגיירו שאז אין מצווה למחותם.

נעצור כאן לעת עתה, ונמשיך לדון בנושא זה בהזדמנות אחרת. בינתיים, אני מבקש מכל הקוראים לחשוב, האם הדברים המוצגים כאן משקפים את התפיסה שלכם עד עתה של מצווה זו? אשמח לשמוע.

מה אתם אומרים, צריך לכתוב כאן "הדברים המתפרסמים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה"?