דבר תורה לפרשת לך לך

(ז) וַיְהִי רִיב בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה אַבְרָם וּבֵין רֹעֵי מִקְנֵה לוֹט וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי אָז יֹשֵׁב בָּאָרֶץ:

(ח) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל לוֹט אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ:

(ט) הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה: 

רועי אברם ורועי לוט אינם מסתדרים. אברהם מציע ללוט: תבחר - ימינה או שמאלה? 

במה לוט בוחר?

(י) וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה' אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה כְּגַן ה' כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בֹּאֲכָה צֹעַר:

(יא) וַיִּבְחַר לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן וַיִּסַּע לוֹט מִקֶּדֶם וַיִּפָּרְדוּ אִישׁ מֵעַל אָחִיו: 

הספורנו כותב כי אברם הציע ללוט לבחור: צפון או דרום? כיום, שאנחנו מכירים את הטופוגרפיה של ארץ ישראל, לא קשה בעינינו לדמיין את אברם ולוט עומדים על כביש 60 באזור הר בעל חצור עם הפנים למזרח ואברם מציע ללוט להסתכל ימינה ושמאלה ולבחור - האם הוא רוצה את נחלת שבט יהודה, או את נחלת שבט יוסף? ואלו לוט פשוט עומד ומסתכל ישר לאזור בקעת הירדן. 

לאחר הבחירה, התורה מתארת "ויסע לוט מקדם". פסוק זה קשה מאד.

רש"י פירש:

מקדם - נסע מאצל אברם והלך לו למערבו של אברם, נמצא נוסע ממזרח למערב. ומדרש אגדה הסיע עצמו מקדמונו של עולם אמר אי אפשי לא באברם ולא באלהיו: 

ובאופן דומה אבן-עזרא:

(יא) ויסע לוט מקדם כי סדום מערב בית אל: 

אך סדום אינה ממערב לבית אל, אלא למזרח בית אל!

הרא"ם כבר התקשה בדברי רש"י:

ותימה שמגבולי הארץ נראה שככר הירדן במזרחה של ארץ ישראל ובית אל תוך ארץ ישראל, ונמצא שההולך מבית אל, שהיה אברהם דר שם, אל ככר הירדן, 'הולך מאצל אברהם למזרחו' הוא, וצריך עיון:

הנצי"ב מפנה אותנו לתרגום אונקלוס, המפרש את "מקדם" בשונה מרש"י שלא מדובר על "קדם"-מזרח, אלא מלשון "מוקדם", שלוט הקדים לנסוע. 

הט"ז, בפירושו לרש"י "דברי דוד", מציע פירוש מחודש לדברי רש"י:

ונ"ל לתרץ זה ואגב נתרץ יותר פסוק שאמר: ויפרדו איש מעל אחיו, שא"צ לזה, שהרי כבר נאמר: ויסע לוט מקדם, דהיינו מן אברהם, אלא דלוט בחר לו מדינה שהיתה מפורסמת לזנות והיה לו בושת מאברהם לילך לשם והיה דואג שמא יאמר לו אברהם שלא יסע לשם מפני הבושה, ע"כ כיחש בפני אברהם והלך לצד מערב, ובזה: ויפרדו איש מעל אחיו, ובהיותו בדרך עקלקלותו הלך משם לאחוריו לצד מזרח דרך אחר שלא יהיה אצל אברהם בהליכתו לככר הירדן:

דבר תורה לפרשת לך לך (משך חכמה)

 על הפסוק (בראשית פרק יג פסוק יד):

וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה: 

קשה מה הצורך בתוספת המילים "אחרי הפרד לוט מעמו"? לכאורה, ברור לפי סדר הדברים שזה אחרי היפרדות לוט מאברהם.

על זה מביא המדרש מחלוקת רבי נחמיה ורבי יהודה:

ר' יודה אומר כעס היה לאבינו אברהם בשעה שפירש לוט בן אחיו מעמו, אמר הקדוש ברוך הוא לכל הוא מדבק, וללוט אחיו אינו מדבק, רבי נחמיה אמר כעס היה לו להקב"ה בשעה שהיה מהלך לוט עם אברהם אבינו, אמר הקדוש ברוך הוא אני אמרתי לו לזרעך נתתי את הארץ הזאת, והוא מדביק את לוט בן אחיו כדי לירשו 

לפי רבי יהודה הפסוק מרמז שה' לא היה מרוצה מזה שאברם נפרד מלוט (לכל הוא מדבק, וללוט אחיו אינו מדבק?!). לפי רבי נחמיה הפסוק דווקא מרמז שה' כן היה מרוצה מהיפרדות לוט ואברם, ושעד ההפרדות לא היה דיבור עם אברם (לפחות חלקי). 

רש"י על התורה מביא כדברי ר' נחמיה, שזה גם נראה קרוב יותר לפשט הפסוקים. 

אך דעת ר' יהודה קשה מאד בפסוקים עצמם. אם יש כעס על אברהם, כיצד זה בא לידי ביטוי בדיבור הזה, בו אברם מתבשר שהוא יירש את ארץ ישראל?

לאור זאת, מסביר המשך-חכמה שיסוד המחלוקת בין ר' נחמיה ור' יהודה כאן הוא בפירוש המילה "אחרי" - האם מדובר מיד אחרי, או לאחר זמן?

לשון המשך-חכמה:

אחרי הפרד לוט מעמו. במדרש (בראשית רבה מא, ח), ר' יודא אמר, כעס היה לאבינו (אברהם) בשעה שפירש לוט (בן אחיו מעמו: אמר הקדוש ברוך הוא: לכל הוא מדבק, וללוט אחיו אינו מדבק!). ר' נחמיה אמר: כעס היה לו להקב"ה בשעה שהיה מהלך לוט עמו. ויתכן דפליגי בהא דפליגי בפרשה מ"ב אם כל מקום שנאמר "אחרי" הוא סמוך או מופלג, דלמאן דאמר "אחרי" - מופלג, ולא דיבר עמו הקדוש ברוך הוא תיכף, זהו כר' יהודא, דכעס היה על אברם משום שפירש ממנו לוט, ולא נתיחד הדיבור אליו. אבל למאן דאמר "אחרי" - סמוך, הוא כר' נחמיה, דכעס היה עליו בשביל שהיה מהלך עמו, לכן כיון שפירש, דיבר עמו תיכף, וזה אמת. וכן פליגי במדרש רבה שמות פרק ט', אם "וימלא שבעת ימים אחרי הכות ה' את היאור" היה סמוך או מופלג, יעויין שם היטב:

מחשבה לפרשת לך-לך (מלחמת ארבעת המלכים את החמישה)

באמצעה של פרשת לך-לך אנחנו קוראים את פרשת מלחמת ארבעת המלכים את החמישה. מה המסר של סיפור המלחמה הזה? מה ניתן ללמוד ממנו?

לכאורה, מטרתה של הפרשה להראות כיצד אברם מתגייס במהירות להציל את אחיינו, לוט. אך אם כך הסיפור היה צריך להסתיים בפסוק ט"ז: 

וַיָּשֶׁב אֵת כָּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם: 

מדוע התורה מאריכה בכל הפסוקים הבאים אחרי פסוק ט"ז:

(יז) וַיֵּצֵא מֶלֶךְ סְדֹם לִקְרָאתוֹ אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ:

(יח) וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן:

(יט) וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:

(כ) וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל:

(כא) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ סְדֹם אֶל אַבְרָם תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ:

(כב) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִמֹתִי יָדִי אֶל יְקֹוָק אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ:

(כג) אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת  אַבְרָם:

(כד) בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם: 

הבה נתבונן מה קורה לפני ואחרי סיפור מלחמת ארבעת המלכים את החמישה.

לפני המלחמה אברם נפרד מלוט, ולאחר מכן ה' מברך אותו (בראשית פרק יג):

(יד) וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר  אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה:

(טו) כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם:

(טז) וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה:

(יז) קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה:

(יח) וַיֶּאֱהַל אַבְרָם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה': 

אברם מצטווה לקום ולהתהלך בארץ, והוא עושה זאת ואז מתיישב באלוני ממרא, שם מגיעה אליו השמועה אודות המלחמה. 

לאחר סיפור המלחמה (בראשית פרק טו):

(א) אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד: 

מהו השכר שה' מבטיח לאברם? 

רש"י מסביר שה' מרגיע אותו "אל תירא" שלא יחשוש שמא יענש ולא יקבל שכר אחר שהרג נפשות. אך ניתן להציע הסבר אחר: אחר שאברם נמנע מלקחת משלל המלחמה, "בלעדי רק אשר אכלו הנערים", ה' מתגלה אליו ומבטיח לו שלא ירא ושכרו יהיה הרבה מאד. 

כאמור, לפני המלחמה אברם מצטווה לקום ולהתהלך בארץ. מה פשר הציווי הזה? 

אברם אינו מצטווה להיות "תייר" בארץ ולהסתובב ולטייל בארץ, אלא להתהלך בארץ בלא פחד ובלא מורא כאדם שהוא אדון ובעל-בית בארץ הזאת. סיפור המלחמה מראה כי אברהם קיים את המצווה הזאת. הוא התהלך בארץ, כרת בריתות עם שכניו, נודע בשכונתו כאדם שיש לו אינטרס ויכולת השפעה והכרעה על המלחמה האזורית המתרחשת סביבו. הדברים מגיעים לשיא מיד לאחר המלחמה. הכהן, איש הדת, מכיר בכך שאברם הוא כח משפיע וחשוב באזור. תגובתו של אברם למלך סדום שלא יקח מהשלל הוא מאותו טעם בדיוק: שלא יחשוב מלך סדום שאברם התעשר בזכותו ושרק בזכות התערבותו במלחמה לא-לו אברם נהיה אדם חשוב באזור. אברם מחזיק מעצמו כגורם מרכזי וחשוב באזור, מבלי להזדקק לטובות מאחרים. זו מטרת סיפור המלחמה: להראות כיצד אברם ממלא את ציווי ה' להתהלך בארץ - להראות בעלות ואדנות על המקום. 

לאחר סיפור המלחמה, ה' מאשר שאברם פעל נכון ולכן הוא חוזר ומאשר את ברכת הזרע וברכת הארץ. 

"ויקרא בשם ה'" (רעיון לפרשת תולדות)

בראשית פרק כו
(כב) וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ:
(כג) וַיַּעַל מִשָּׁם בְּאֵר שָׁבַע:
(כד) וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי:
(כה) וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה' וַיֶּט שָׁם אָהֳלוֹ וַיִּכְרוּ שָׁם עַבְדֵי יִצְחָק בְּאֵר:

אחרי שרבו עם יצחק על הבארות, מצליח יצחק לחפור באר מבלי שרבים עליה, והוא מצהיר "עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ". אך להפתעתנו הרבה כבר בפסוק אחרי זה הוא עוזב את המקום ועולה לבאר שבע.

רשב"ם מסביר שמכיוון שה' אומר ליצחק "אל תירא", אנו יכולים להבין שמה שהניא את יצחק לעזוב את ארץ פלישתים ולהגיע לבאר שבע היה שהוא פחד מפלישתים (רשב"ם בראשית פרשת תולדות פרק כו פסוק כג):

ויעל משם באר שבע - כי היה מתיירא מהם, שכן מוכיח שאמר לו הק' אל תירא כי אתך אנ[כ]י, נמצא שהיה מתיירא: 

מהתובנה הזאת של רשב"ם אפשר להסביר ענין נוסף.
גם יצחק וגם אברהם קוראים בשם ה':

בראשית פרק יב
(ח) וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם הָהָרָה מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֵּט אָהֳלֹה בֵּית אֵל מִיָּם וְהָעַי מִקֶּדֶם וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה':
בראשית פרק יג
(ד) אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשֹׁנָה וַיִּקְרָא שָׁם אַבְרָם בְּשֵׁם ה':
בראשית פרק כא
(לג) וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵל עוֹלָם:
בראשית פרק כו
(כה) וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא בְּשֵׁם ה' וַיֶּט שָׁם אָהֳלוֹ וַיִּכְרוּ שָׁם עַבְדֵי יִצְחָק בְּאֵר: 

הרמב"ן מסביר מדוע מצאנו קריאה בשם ה' אצל אברהם ויצחק, אך לא אצל יעקב (רמב"ן בראשית פרק יב פסוק ח):

והנכון שהיה קורא בקול גדול שם לפני המזבח את שם ה', מודיע אותו ואלהותו לבני אדם, כי באור כשדים היה מלמדם ולא אבו שמוע, ועתה כשבא בארץ הזאת שהובטח בה "ואברכה מברכיך", היה למוד ללמד ולפרסם האלהות. וכן אמר הכתוב (להלן כו כד) ביצחק כאשר הלך אל נחל גרר והובטח אל תירא כי אתך אנכי, שבנה מזבח "ויקרא בשם ה'". כי בא במקום חדש אשר לא שמעו את שמעו ולא ראו את כבודו והגיד כבודו בגוים ההם. ולא נאמר ביעקב כן מפני שהוליד בנים רבים כלם עובדי ה', והיתה לו קהלה גדולה נקראת עדת ישראל ונתפרסמה האמונה בהם, ונודעה לכל עם, וגם כי מימי אבותיו נתפרסמה בכל ארץ כנען. וכך אמרו בבראשית רבה (לט טז) מלמד שהקריא שמו של הקדוש ברוך הוא בפי כל בריה: 

כלומר, לדעת הרמב"ן, אברהם ויצחק זיהו הזדמנות להפיץ את בשורת הא-ל, ולכן קראו בשם ה'. יעקב לא נצרך להשפיע על אחרים, שכן הוא עצמו הקים משפחה גדולה של עובדי ה'.

לאור דברי רשב"ם אתם פתחנו, יתכן להסביר קצת אחרת.

יש הבדל בין ההתנהלות של אברהם ויצחק להתנהלות של יעקב. אברהם ויצחק התנהלו בארעיות, נטו את אהליהם במקום שיכלו, ולאחר זמן עברו למקום הבא.
יעקב, עוד בדרכו לארץ כנען בונה בית. כשהוא מגיע לארץ, הדבר הראשון שהוא עושה זה לקנות שדה בו יוכל לגור. זו כבר לא התנהלות של ארעיות, אלא של רצון להיות מקובע.

אברהם ויצחק, כשהם מגיעים למקום, הם נוטים את אהליהם, בונים מזבח, וקוראים בשם ה'.
יעקב, לעומת זאת, נאמר עליו, כשהוא מגיע לשכם:

ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלהי ישראל

הקריאה בשם ה' היא דרך הפצת האמונה כשמתהלכים בצורה ארעית, בדומה לסוחר העובר ממקום למקום ומודיע "מי רוצה לקנות?". יעקב מבקש לקבע את עצמו בארץ והוא כבר לא נצרך לקרוא בשם ה'. הוא קורא למקום (עי' שם במחלוקת המפרשים) "אל אלהי ישראל" - זה המקום למי שמעוניין להכיר את אלהי ישראל!

דבר תורה לפרשת לך לך

המדרש בבראשית רבה פותח את דבריו על פרשת לך-לך בדברים הבאים (בראשית רבה (וילנא) פרשת לך לך פרשה לט סימן א):

ר' יצחק פתח (תהלים מה) שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך, אמר רבי יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג, הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו אני הוא בעל הבירה, כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו אני הוא בעל העולם, (שם /תהלים מ"ה/) ויתאו המלך יפיך כי הוא אדוניך, ויתאו המלך יפיך ליפותיך בעולם והשתחוי לו הוי ויאמר ה' אל אברם. 

המדרש נותן מעין רקע לסיפורי אברהם. מדוע ה' פונה אליו ובוחר בו - זאת משום שהוא חיפש אחר אלוהים - "תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג?!". לדברי המדרש, שאלה זו היתה מה שגרם לבחירתו של אברהם והצצתו של הקב"ה לאמר לו "אני הוא בעל העולם". זאת, כאותו אדם שראה בירה דולקת והתעניין מיהו המנהיג של הבירה.

אך האם המדרש בא להסביר רק את סיבת פנייתו של ה' אל אברם? 

הפסוק עליו נסב המדרש הוא "ויאמר ה' אל אברם, לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". האם זהו אמירת "אני הוא בעל העולם"? 

המדרש אמנם מסיים עם המילים "ויאמר ה' אל אברם", ללא ההמשך, כך שיש מקום לומר שר' יצחק עוסק רק בפנייה עצמה ולא בתוכנה. אך אם נעיין יותר במדרש נראה שזה לא אפשרי לומר כך. ר' יצחק פותח בפסוק מתהילים "שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך" - קל לראות שהוא מקביל את הפסוק הזה לפסוק שלנו:

"שמעי בת וראי והטי אזנך" - "ויאמר ה' אל אברם"

"ושכחי עמך והטי אזנך" - "לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך".

הוא גם מסיים את דבריו עם הפסוק הסמוך בתהילים "ויתאו המלך יפיך כי הוא אדוניך והשתחוי לו" אותו הוא מפרש "ויתאו המלך יפיך - ליפותיך בעולם". גם פירוש זה קשור לציווי "לך לך" - היציאה מבית האבא אל העולם הגדול. 

אז מה המדרש בא לומר? 

נחזור לפסוק אתו פותח ר' יצחק "שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך". הפסוק תולה את השמיעה והראיה בשכחת "עמך ובית אביך". נראה שזו הנקודה המרכזית בדברי ר' יצחק - פעמים שהתנאי לקלוט משהו הוא שכחת "עמך ובית אביך". פעמים שמה שמונע מאדם לשים לב לבירה דולקת ולשמוע את בעל הבירה מכריז "אני הוא בעל הבירה" הוא השתקעותו בדעות קדומות שהוא לא מצליח להתנתק מהם. גם כשהוא רואה מול עיניו מחזה יוצא דופן במיוחד, הוא לא מסוגל להביא את עצמו להתבונן במה שראה. רק אם הוא ינתק את עצמו מאותם דעות קדומות שהוא סוחב עמו, הוא יצליח באמת לשמוע את דבר ה'. 

פרשנות נוספת למדרש זה - ראו כאן.

האם ה' אמר לאברהם את המילים "לך לך"?

האם ה' אמר לאברהם את המילים "לך לך"?

אם נראה לכם שפשוט שהתשובה היא כן, תראו את הדברים הבאים שכותב השפת-אמת (שנת תרלב):

רמב"ן הקשה שנאמר לך-לך בלי שנזכר מקודם חיבתו.
ובזוהר הקדוש נראה כי זה עצמו השבח, ששמע זה המאמר לך-לך שנאמר מהשי"ת לכל האנשים תמיד... ואברהם אבינו ע"ה שמע וקיבל. וממילא נקרא רק הדיבור אליו כי הלא לא נמצא מיוחד לשמוע רק הוא, אבל בודאי זה השבח בעצמו שהיה מוכן לקבל המאמר. 

כלומר, ה' אמר (אולי צריך לומר: אומר) "לך לך" לכל האנושות, ולא ספציפית לאברהם אבינו. אלא שאברהם היה היחיד שהיה קשוב לשמוע.

בעיני זה פירוש מדהים. 

אגרא דכלה על פרשת לך לך: נשים

תסלחו לי שהשבוע עתותיי אינם בידי. 

בינתיים הנה שני קטעים מתוך ה"אגרא דכלה" פרשת לך-לך בענייני נשים:

שרי אשתך לא תקרא וכו'. יש לדקדק למה אמר שרי אשתך, וכי עד הנה לא ידענו, והוה ליה למימר בקיצור לא יקרא שם אשתך שרי כי אם שרה, גם אמר לא תִקְרָא, ולא כמ"ש באברהם לא יִקָּרֵא לכולי עלמא, שעל כן דרשו רז"ל [ברכות יג א] שאינו עובר בעשה בשרי כמו באברם. ונ"ל דהנה רז"ל בדרכי המוסר שבדבר אדם אל אשת חבירו, לא יקראנה בשמה, רק אשת פלוני, בכדי להזכיר שהיא אשת פלוני ואסורה לו, ואין לקרוא לאשה בשמה רק בשם בעלה, וליכא מידי דלא רמיזי באורייתא, וזה מאמר הש"י שרי אשתך, על כן אתה מותר לקראתה בשמה, בכן לא תקרא אתה שמה שרי רק שרה, מה שאין כן לכל העולם בלא זה אין לקרותה בשם כלל רק אשת אברהם, נ"ל. 

על הפסוק "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את":

על כן אחשבה דהנה אברהם אבינו היה מתבונן בה תמיד והיה יודע שהיא יפת תואר, אבל לא היה נודע אצלו מחמת גודל קדושתו לא היה מבין שום חילוק בין הידור מצוה הלזו בין הידור מצוה אחרת, והיה הדבר אצלו כמו שארי מצות, ושמצוה להדר יותר אתרוג נאה ביותר תפלין נאים וכיוצא, וזה כונת התורה ביעקב אבינו שמשמיענו שהיה חפץ ברחל מחמת שהיתה יפת תואר, שהיה מהדר אחר הדור מצוה משום זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות [שבת קלג ב], וזה שמשמיענו בתורה וישק יעקב לרחל [להלן כט יא], אשר כל הרואה משתומם על זה, אך משמיענו התורה בזה שיעקב אבינו מגודל [קדושתו] לא היה מבין שיש בזה מן התעוב לאנשי עולם, רק היה מנשק חפץ של מצוה לעין כל, ולא היו מתבייש בפני הרואים, כמו שאין אדם מתבייש לנשק תפלין וציצית, וכמו כן היה אברהם מתבונן תמיד ביופי שרה כמו ביופי שארי המצות, ולא עלתה בדעתו שיש חילוק בדבר שזה יופי אשה ויש חשש תיעוב בעיני העולם ביופי הזה, מה שאין כן ביופי שארי המצות, אך כאשר הקריב לבוא מצרימה וראה שהרשעים הכל מסתכלין בשרה, אז נתן אל לבו שיש ביופי הלזו תיעוב וכי יש חילוק בעיני העולם בין יופי זאת המצוה ובין מצות אחרת, להיותה אשה והכל רצין אחריה [שבת קנב א], וז"ש הנה נא כעת ידעתי כי אשה יפת מראה את, אבל עד עכשיו לא הייתי יודע שאת אשה יפת מראה, [רק] חפץ של מצוה יפה ומהודר, ומשמיעה אותנו התורה עד היכן הגיע קדושת אברהם.

מחשבה לפרשת לך-לך

"ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען. ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם, עד אלון מורה, והכנעני אז בארץ. וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת..."

הביטוי "והכנעני אז בארץ" זכה להתייחסות רבה מצד המילה "אז" במהלך הדורות (ראה הסתכלות מעניינת של ידיד נעורי אראל סגל), אך נראה שגם אם נסתדר עם המצאותו של המילה "אז" עדיין הביטוי הזה דורש הסבר - מה תפקידו בפסוק?
השאלה גדלה כשקוראים את הפסוקים ברצף "ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען" - אברהם הגיע לארצו של כנען, ואז "והכנעני אז בארץ" - הרי ברור שהכנעני נמצא בארץ כנען - לא?! האם זה שונה מלומר על אדם שהוא נסע לצרפת ואז להוסיף שהיו שם צרפתים? זה הרי מיותר לחלוטין.

אברהם מקבל ציווי לעזוב את בית אביו וללכת לארץ חדשה. לא נאמר לו מדוע עליו לצאת מבית אביו - הוא רק קיבל הבטחה ותו לא. הכתוב מאריך ומדגיש שהמעבר כנראה לא היתה קלה לו כלל: "ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן. ויקח אברם את שרי אשתו... ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען". כל התיאור הזה איננו בא רק כדי להדגיש את עושרו של אברהם אלא גם להדגיש את הקושי שהיה לאדם לא צעיר לעבור דירה בתנאים לא קלים. אברהם מתחיל ללכת בארץ ומחפש לעצמו מקום לגור. הוא מגיע למטרופולין הגדול הראשון אך מגלה ששם הוא לא רצוי "והכנעני אז בארץ". אם עד עכשיו אברהם נענה ברצון לפקודת ה', עתה הוא כבר לא מבין מדוע נאמר לו להגיע לארץ כנען, שהרי הוא לא רואה היכן הוא ימצא את מקומו מכיוון שהכנעני אז בארץ.

דיבורו של ה' אל אברהם מגיע בדיוק בנקודה הזו והוא מבטיח לו "לזרעך אתן את הארץ".

אור החיים לפרשת לך-לך

לך לך מארצך וגו' – אחר שאמר "מארצך" אין מקום לומר "ממולדתך", כי בצאתו מארצו הנה הוא יוצא גם ממולדתו... ירצה לומר שילך לו מארצו אך לא... שיוליך עמו מולדתו ובית אביו, אלא הוא לבדו יעזוב ארצו ויפרד גם ממולדתו ואפילו מבית אביו.
אך אברהם לא הבין זה בדברי ה' ולקח עמו לוט, או אפשר שהבין כן אלא שלוט דבק בו... ולזה תמצא כי כשמצא סיבה קטנה שרבו הרועים תיכף אמר אליו "הפרד נא וכו'"

האור החיים שואל: מדוע התורה מדגישה שאברהם ילך "מארצך וממולדתך ומבית אביך"? מה הצורך בחזרה זו?
תשובתו היא שהקב"ה צווה על אברהם להשאיר גם את בית אביו וגם את תרבות בית אביו מאחור, ולהתחיל התחלה חדשה.

אלא מאי? שאברהם לא עשה כך, שהרי הוא לקח איתו את לוט.

סתירה זו בין הציווי לביצוע הלקוי, אינה פורכת את תשובתו של האור החיים, אלא רק מעצימה שאלה נוספת: מדוע אברהם לא קיים את הציווי?

תשובה אחת, מציע האור החיים, היא שאברהם לא הבין נכון את הציווי ולכן לקח איתו את לוט.
אך האור החיים לא מסתפק ב"אי הבנה" זו ומוסיף תשובה נוספת: לאברהם לא היתה ברירה מכיוון שלוט דבק. אברהם פשוט לא הצליח לקיים את הציווי שנצטווה.
אבל, כאשר יש לאברהם אבינו את האפשרות כן לקיים את הציווי מיד הוא עושה זאת.
נראה שניתן ללמוד מכאן הרבה מוסר - לפעמים אדם לא מצליח לקיים מצווה מסויימת. לפי דברי האור החיים, אפשר לחיות עם זה (כמובן, שיש לסייג שזה בגבולות מסויימים), אבל השאלה היא האם האדם משנה את דרכו ומתחיל לקיים את המצווה ברגע שיש לו את ההזדמנות לכך?

אנצל במה זו לגלות שוב את מורת רוחי מהמהדיר של הוצאת מוסד הרב קוק. בתחילת הפרשה כותב האור החיים כך:
"ויאמר ה' אל אברם" - טעם שדיבר אליו ה' קודם הראות לו מה שלא עשה כן בכל הנבראים... להיות שהוא עליו השלום נשתדל בהכרת בוראו מה שלא עשה אדם זולתו, ובן חמש שנים הכיר את בוראו מעצמו בהתחכמותו, לזה לא הוצרך להגלות אליו אלא אמר אליו דברותיו וכבר הוכר אצלו המדבר.
על המילים "לזה לא הוצרך להגלות אליו", כותב המהדיר כך:
ובאמת במדרש אמרו שנגלה אליו ואמר לו 'אני בעל הבירה'.
אתמה מה יש צורך בהערה זו?!

מדרש לפרשת לך לך

מדרש ידוע מאד, שנכתב עליו רבות ובכל זאת אין בית המדרש בלא חידוש.

"ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וגו'" ר' יצחק פתח: (תהלים מה) "שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך" אמר רבי יצחק: משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת, אמר: תאמר שהבירה זו בלא מנהיג?! הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו: אני הוא בעל הבירה! כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר: תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג?! הציץ עליו הקב"ה ואמר לו: אני הוא בעל העולם.

המדרש ממשיל את אברהם לאדם ההולך ממקום למקום ורואה בית שנשרף (פעם ראיתי מאמר שרצה להסביר מדרש זה באופן הבא: he saw that the lights were on), והוא הסיק: הרי לא יכול להיות שלבית הזה אין בעלים! כך אברהם אבינו הסתכל על העולם והסיק: בודאי שיש לעולם בעלים.

המדרש קשה ביותר: מה הנמשל לבית שנשרף? העולם?! האם לא מספיק לומר שהוא ראה בית, מדוע צריך לומר שהבירה דולקת?

כנראה שצריך להסביר באופן הבא: אדם ההולך ממקום למקום, באמת שאין לו שום רצון לעצור ולהתבונן למי שייכים הבתים שאותם הוא עובר. אך כאשר קורה משהו שהוא יוצא מגדר הרגיל - הבית נשרף, טבע האדם שהוא לא מסוגל להסיר את מבטו מזה והוא (כמעט בעל כרחו) מתבונן בנעשה. במציאות זו האינסטינקט של האדם הוא לשאול: רגע, איפה הבעלים?? כלומר, במציאות נורמלית האדם לא נצרך לשאלה זו, אך במציאות לא-נורמלית האדם מוצא את עצמו מחפש אחר בעל-הבית.

שמעתי לפני הרבה שנים מהרב יעקב מדן שבתקופתו של אברהם היו מלחמות בין מעצמות מזרח ומערב, עפי"ז ניתן לומר שהעולם בתקופתו של אברהם היה "עולם בוער". אפשר גם להסביר אחרת שמה שהמדרש אומר "היה אברהם אומר", הוא שאברהם היה שם לב לדברים שמסביבו כאילו היו בתים בוערים. האדם הממוצע באמת לא שם לב לדברים, אא"כ הם מיוחדים, אך אברהם התבונן בעולם כאילו שכל דבר הוא מיוחד. אם כן בודאי שהוא שאל: איפה הבעלים? מי מנהל כאן את הדברים?

זכור לי שיש באגרות הרב יצחק הוטנר, פיסקא קצרה על המדרש הזה. הספר לא לפני, אך אם מישהו מהקוראים יכול להעתיק את הפיסקא לתיבת התגובות אשמח להוסיף זאת לכאן.

עדכון:

תודה לשמעון שכתב את הקטע מבעל ה"פחד יצחק" הרב יצחק הוטנר. הנה הוא לפניכם:

מי בעל הבירה? זו היא השאלה שהחרידה את האדם ממנוחתו ותאלצהו לענות עליה. לכאורה הבירה אינה מוסיפה כאן ולא כלום, כי מצד משקל ההגיון גרידא אין שאלה זו של "מי בעל הבירה" עולה אף במאום על השאלה מי בעל האבק הפורח הלז - ובכל זאת קרוב הדבר לודאי שלו לא מצא האדם לפניו בירה שלמה לא היה בא אף פעם לידי שאלה זו של מי בעל הבירה.

הרי לפניך אף בראשית המחשבה את חוש היופי שבאדם עומד על יד כח הגיונו, ושניהם יחד חותרים לקראת הכרות והשגות חדשות.

אני בטוח שרבים רואים בקטע הזה (כמו גם בקטעים נוספים) עדות להשפעה שהיתה למרן הרב קוק זצ"ל על הרב הוטנר.