בגליון האחרון של "האוצר" התפרסם סיכום שלי לשיעור של הרב משה דימנטמן זצ"ל.
הנה טקסט המאמר:
המלחים באנייה עם יונה היו צריכים להתמודד עם שאלה מוסרית:
בשעה שהיתה סערה והאניה חישבה להישבר, עומדות בפני המלחים שתי אפשרויות: או
שכל נוסעי האניה ימותו בסערה, או שיושבי האנייה ישליכו מישהו מנוסעיה לים,
ויצילו בכך את יתר נוסעי האניה.
איך היה על המלחים לנהוג?
אם גויים אמרו "תנו לנו אחד מכם ונהרגנו" הדין הוא ש"יהרגו כולם", אבל אם
"יחדוהו" – זה מחלוקת רבי יוחנן ור"ש בן לקיש. דעת ר"ש בן לקיש הוא שמוסרים
אותו רק אם הוא חייב מיתה. רבי יוחנן אומר שמוסרים אותו (תלמוד ירושלמי
(וילנא) מסכת תרומות פרק ח):
"תני סיעות בני אדם שהיו מהלכין בדרך פגעו להן גוים ואמרו תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו הרי אנו הורגים את כולכם אפי' כולן נהרגים לא ימסרו נפש אחת מישראל ייחדו להן אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו ואל ייהרגו א"ר שמעון בן לקיש והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי ורבי יוחנן אמר אף על פי שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי".
הרמב"ם פוסק כריש לקיש (רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה ה):
"נשים שאמרו להם גויים תנו לנו אחת מכן ונטמא אותה ואם לאו נטמא את כולכן יטמאו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, וכן אם אמרו להם גוי תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם, יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם, אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם, ואין מורין להם כן לכתחלה, ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל".
סברת רבי יוחנן ברורה, כפי שכותב הכסף משנה במקום – "דאיכא למימר דהתם שאני
דיחדו לו וא"ל קטול לפלניא ומש"ה אי לאו טעמא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי
לא הוה אמרינן דיהרג ואל יעבור והיינו דקתני סיפא יחדוהו להם". אם לא
ייחדוהו, הרי שיש סברא של "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, דלמא דמא דההוא גברא
סומק טפי". אבל אם ייחדוהו, לא שייך "מאי חזית" – שהרי דמא דההוא גברא באמת
שונה מדמם של האחרים.
אבל מהי סברת ריש לקיש, הסובר שרק אם אותו אחד שייחדוהו חייב מיתה אומרים
שימסרוהו?
הכסף משנה מתרץ דבר מחודש מאד:
"ואפשר לומר דס"ל לר"ל שמ"ש דבש"ד סברא הוא אינו עיקר הטעם דקבלה היתה בידם דש"ד יהרג ואל יעבור אלא שנתנו טעם מסברא להיכא דשייך אבל אין ה"נ דאפילו היכא דלא שייך האי טעמא הוי דינא הכי דיהרג ואל יעבור".
הגמרא בסנהדרין עד. לומדת ייהרג ולא יעבור בגילוי עריות משפיכות דמים:
"דתניא, רבי אומר כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה, וכי מה למדנו מרוצח? מעתה, הרי זה בא ללמד ונמצא למד: מקיש רוצח לנערה המאורסה, מה נערה המאורסה - ניתן להצילו בנפשו, אף רוצח - ניתן להצילו בנפשו. ומקיש נערה המאורסה לרוצח, מה רוצח - יהרג ואל יעבור, אף נערה המאורסה - תהרג ואל תעבור, רוצח גופיה מנא לן? - סברא הוא".
ראשי הישיבות הסבירו שהגמרא לומדת מהפסוק את דין ייהרג ואל יעבור בעריות מדין
שפיכות דמים. בשפיכות דמים יש סברא (מאי חזית), והתורה הקישה "כי כאשר
יקום... כן הדבר הזה" ולימדה שגילוי עריות יהיה לו את אותו דין של רוצח.
ועתה, בגילוי עריות אומרים כעת ייהרג ואל יעבור, אע"פ שאין סברא של מאי חזית.
אם כן, לא רק דין ייהרג ואל יעבור בעריות נלמד בהיקש, אלא גם שאומרים ייהרג
ואל יעבור גם במקום שאין סברא.
במילים אחרות, הלימוד של גילוי עריות מרוצח אינו רק לימוד טכני, שכאן יהיה את
אותו הדין שיש שם, אלא לימוד מהותי, שהתורה מחדשת שאפילו בלי הסברא של "מאי
חזית" אומרים "ייהרג ואל יעבור". כך ניתן להבין את דברי הכסף משנה.
יוצא מכאן שזו מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש. רבי יוחנן סבר שברצח אומרים ייהרג
ואל יעבור רק במקרה שיש סברא של "מאי חזית". לכן, במקרה של ייחדוהו, שאין
סברת "מאי חזית", לא אומרים ייהרג ואל יעבור. וריש לקיש סבר, כפי שהסבירו
ראשי הישיבות, שמהלימוד של גילוי עריות מרצח לומדים גם כן שאומרים ברצח ייהרג
ואל יעבור גם אם אין את סברת "מאי חזית".
במקרה של יונה והמלחים – כשהיתה סערה גדולה בים והאניה חישבה להישבר, היה דין
"ייחדוהו" על יונה. חז"ל אומרים שהסערה היתה רק סביב האניה של יונה, ובנוסף
היה גורל שיונה הוא אשר בשלו הסערה. חז"ל מוסיפים ומתארים שניסו בהתחלה
להוריד רק חלק מגופו של יונה והים שקט. זהו בודאי "ייחדוהו".
וזה המקרה המתואר ברמב"ם, שהמלחים צריכים להחליט אם להציל את עצמם ולהרוג את
יונה, או שכולם ייהרגו.
ייהרג ואל יעבור בעבודה זרה לומדים מהציווי על קידוש השם. גוי אינו מוזהר על
קידוש השם, ולכן אין לו דין של ייהרג ואל יעבור. אבל בשפיכות דמים זו סברא של
מאי חזית. לכאורה, בזה גוי ייהרג ואל יעבור, ובזה אין הבדל בין יהודי לגוי,
כפי שכותב הפרשת-דרכים (פרשת דרכים דרך האתרים - דרוש שני):
ודע דמשמע לי, דהא דאמרינן דבן נח אינו מצווה על קדושת ה', היינו דוקא בע"ז וג"ע, אבל בשפיכות דמים יהרג ואל יהרוג, וטעמא דמילתא משום דבע"ז וג"ע מה שישראל מוזהרין הוא משום דגלי בהו קרא, בע"ז כתיב ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך, ודרשינן אפילו הוא נוטל את נפשך, וג"ע דכתיב כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה, מקיש רוצח לנערה המאורסה, מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה וכו'.הרי דאצטריך קרא לתרוייהו ללמדנו דישראל מוזהרים באלו לקדש את ה', ואם כן איכא למימר דבבן נח דלא גלי קרא בהו איכא למימר דלא הוזהרו על קדוש ה', אבל שפיכות דמים דלאו מקרא נפקא אלא מסברא, דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי אימא דדמא דחברך סומק טפי, בסברא זו מהיכא תיתי דיש חילוק בין ישראל לבן נח.
כאמור, אצל יונה היה "ייחדוהו", ולכן אין סברת "מאי חזית". ובזה נחלקו ריש
לקיש ורבי יוחנן. על פי ההסבר שהבאנו לעיל, דעתו של ריש לקיש נלמדת מההיקש של
שפיכות דמים לגילוי עריות. בזה שייך החילוק של הפרשת-דרכים, שמה שנלמד מההיקש
זהו רק ליהודי, ולא לבן נח, שלא מצווה על קידוש השם. בבן נח גם ריש לקיש יודה
לרבי יוחנן, שבמקרה שייחדוהו אפשר למסור למיתה.
וזהו מה שאומר יונה למלחים "שאוני והטילוני אל הים" – אצל ישראל אם "ייחדוהו"
רק אם חייב מיתה כשבע בן בכרי מוסרים אותו להריגה. אבל אצל בן נח, כיוון שאין
סברת "מאי חזית", הרי שיעבור ואל ייהרג, והם יכולים למסור את יונה למיתה.
ע"כ סיכום השיעור.
לצפיה בשיעור המקורי, שעולה בכמה רמות על הסיכום (למי שלא נחשף עד היום ל"האיש משה", כדאי להזכיר שבסרטון הזה הוא כנראה באזור גיל ה80.):
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה