כותרת המאמר היא "על הוראת מחשבת ישראל בתיכון דתי: המתח בין בית חינוך דתי לעולם האקדמיה". המאמר עוסק במטרת לימודי מחשבת ישראל בשנות התיכון. לפני שנגיע לטענותיו - האם לכם ברור מה מטרת לימודי מחשבת ישראל בתיכון? האם מנסים להנחיל ידע, חיבור לאמונה, יראת שמים, משהו אחר?
הכותב שם מראה לנגד עינינו:
מורים רבים חושבים שלימוד כתביהם של חכמי ימי הביניים עשוי לעזור לתלמידים לפתור את השאלות האמוניות שלהם כאן ועכשיו בראשית המאה העשרים ואחת... המורים והתלמידים מצפים שכתביהם של גאוני עולם כמו הרמב"ם, רס"ג וריה"ל יאומצו על ידינו ואל לבנו באופן מלא. אולם, הסיכוי שתלמיד דתי במאה העשרים ואחת יוכל לאמץ באופן מלא את השקפת עולמו של הרמב"ם, לדוגמא, הוא בלתי אפשרי.
לאחר מכן הוא מציב את המטרה שלדעתו יש לשאוף אליה:
מורה, יכול, ושמא, הוא צריך, לתבוע מתלמידיו לנסות ולבנות עולם רוחני, דתי ופילוסופי משלו. בעולם זה ישזור התלמיד חלק מהשקפת העולם של ההוגים השונים אותם למד.הכותב מצביע על שתי נקודות בהם יש ללמוד מהאקדמיה ואותם יש להנחיל לתלמידים הלומדים מחשבת ישראל:
א. פלורליזם דתי - לדבריו, אין באמת דרך הוגנת לשלב בין תורתו של הרמב"ם לבין תורתו של ר' נחמן מברסלב (ציטוט מדבריו: "ספק אם יוכלו שני גאוני עולם אלו לשבת זה לצד זה"), אך בכל זאת לשניהם מקום מכובד בארון הספרים היהודי ובמחשבת-ישראל. תובנה זו אמורה להוביל את הלומד למסקנה ש"בסופו של דבר היהדות מכילה בתוכה אמיתות הסותרות זו את זו".
ב. המחקר האקדמי מצביע על כך שמשברים הם אלו שהובילו ליצירת חלק גדול מהספרים החשובים של מחשבת-ישראל. לדברי הכותב:
כאשר המתבגר יגיע להבנה שהרעיונות הגדולים והספרים החשובים נולדו, כמעט תמיד, מתוך מצוקה, יקל עליו בנסיון האישי שלו ליצור לעצמו השקפת עולם שאתה הוא יכול לחיות.מאמר זה, שבשונה ממאמרים רבים בספר, אינו מאמר מחקרי אלא מאמר הגיגי, בהחלט העלה אצלי כמה נקודות למחשבה.
