הסכם לכבוד הדדי – תגובה, מאת: בניה גולדברג

בניה גולדברג הוא ידיד שלי משנות נעורי, וכיום סטודנט לתואר שלישי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן. הדברים הבאים נכתבו על ידו בעקבות הפרסום בתקשורת למען חתימה על ההסכם לכבוד הדדי. 

אקדמת מילין

לאחרונה התנועות הדתיות הליברליות החלו במסע פרסום נרחב לשכנע את הציבור לחתום על "הסכם לכבוד הדדי" (=הל"ה). לאחר מספר דיונים עם חברים, התברר את אשר כבר ידוע, אי אפשר לנצח מילה כתובה אלא באמצעות מילה כתובה אחרת. משכך, התיישבתי לכתוב. קורא נאמן הביע דעתו כי אשר נכתב אינו קריא עבור קורא שאינו משפטי. חככתי בדעתי מעט והכנתי גרסה מקוצרת ופחות מנומקת והרוצה להעמיק יקרא את הגרסה הארוכה (קישור).

*אדגיש כי בדבריי לקמן אני מתייחס להל"ה בלבד, ולא לנספחיו או לכל הסכם ממון אחר.

מהו הל"ה?

אין כדברי הנחתום המעיד על עיסתו, אז פשוט אצטט מאתר "בית הלל" (ההדגשה שלי):

"הסכם קדם נישואין, דוגמת ה'הסכם לכבוד הדדי', מביא את שני בני הזוג להידברות דווקא במצבים שבהם יש תסכול או כעס בין הצדדים. מתוך ההידברות הם מגיעים להסכמה – או להתגרש בשיתוף פעולה או לחזור לשלום בית בעזרת משקם נישואין. זה נעשה באמצעות לחץ כלכלי על שני הצדדים. מנגנון ההסכם יוצר התחייבות כספית למזונותיו של בן הזוג האחר כל זמן היותם נשואים, מצד בן הזוג המסרב/ת להתגרש. השלבים של מימוש התחייבות זו הם:

א. שליחת הודעה מבן זוג למשנהו.

ב תקופת ניסיון שיקום נישואין של 180 יום מיום ההודעה (עם אפשרות של הארכה לתקופה נוספת של 90 יום); במהלך תקופה זו תתקיים הידברות בין הצדדים מתוך שאיפה להגיע לגט בהסכמה אם לא ניתן לשקם את הנישואין.

ג. בתום התקופה, תכנס לפועל ההתחייבות הכספית של המסרב/ת להתגרש כלפי הצד השני, עד אשר בני הזוג מתגרשים בפועל. הידיעה שהמציאות אכן תשתנה בתום שישה או תשעה חודשים תגרום לסרבן/ית להבין שלטובת עצמו/ה כדאי להסכים לגט – אחרת ישולם סכום נכבד של כסף כדמי מזונות חודשיים לבן הזוג".

הל"ה כחוזה

הל"ה איננו תרופת פלא וברמה העקרונית הוא חוזה לכל דבר ועניין. היינו, כשם שאם קניתם דירה והקבלן מסרב למסור אותה לידכם עליכם לפנות לבית משפט כדי לממש את זכותכם, ועד שבית המשפט יורה על אכיפת החוזה, כל שיש לכם ביד הוא פיסת נייר, כך גם עם הל"ה. כדי לממש את זכותכם לחיובים המגיעים לטענתכם (אותם מזונות מוגדלים), עליכם לפנות לבית משפט לענייני משפחה או לבית הדין הרבני (=בד"ר), ורק לאחר שהוא יפסוק ויקבע כמה מגיע לכם, הזכות תהיה אכיפה וברת ביצוע. מאחר ולאכיפה יש צורך בגוף שיפוטי ממילא הדברים אינם כה פשוטים וקלים. הצד הסרבן יכול לטעון כי הל"ה חסר תוקף כפי שניתן לתקוף כל חוזה (טענות דוגמת טעות, הטעיה, כפיה, עושק, חוסר תום לב וכד').

לטענתי, מעמדו של הל"ה (שלא קיבל אישור של גוף שיפוטי) יהיה אף גרוע יותר ממעמדו של חוזה מסחרי. בלשון פשוטה יהיה יותר קל לבטל את הל"ה מאשר חוזה לרכישת דירה. הל"ה הוא חוזה מן המוכן, שניתן להוריד מן המרשתת ולחתום עליו ללא כל ייעוץ משפטי, וללא מחשבה מרובה. הל"ה דרך כלל נחתם על ידי זוג צעיר ולקראת חתונה. לעיתים תוך לחץ של אחד הצדדים, הורים, רבנים או חברה סובבת. כל הנסיבות הללו  יתמכו בטענת צד המעוניין בביטול כי הוא חתם מתוך טעות, הטעיה, עושק וכד'.

לעניין זה אעיר, כי לדעתי ייתכן ומחברי ההסכם אופטימיים מדי. ניתן למצוא התבטאויות מהן עולה כי לדעתם אין לבית המשפט או בית הדין שיקול דעת, והם ייאלצו לבצע את ההתחייבות שנקבעה בהל"ה (המזונות המוגדלים). מי שמכיר את העולם המשפטי והרבני במקצת, יודע שלבית המשפט ובד"ר לעולם יש שיקול דעת, ומעולם לא אילץ אותם אדם לעשות דבר מה, אלא אם כן רצו בכך.

ההיגיון העומד מאחורי הל"ה פגום לכאורה

הרציונל העומד מאחורי הל"ה הוא כי סרבן גט פוטנציאלי לא יעמוד בסירובו, שכן כל עוד הוא מסרב, הוא יחוב בתשלום מזונות מוגדלים (1,500$ או חצי ממשכורת חודשית), וכידוע אף אחד לא אוהב לשלם כסף. לטענתי, הרציונאל הזה פגום.

1. כעיקרון, בעל חייב במזונות אשתו כל עוד הם נשואים. קשה להאמין כי בעל סרבן יהיה מוכן לשלם מזונות רגילים, אבל ברגע שיתחייב במזונות מוגדלים הוא יזדרז ליתן גט.

2. פעמים רבות בן הזוג מסרב ליתן גט כדי להשיג יתרון כלכלי כלשהו. אם נניח שהסירוב נובע מהתעקשות על קבלת חצי דירה (שווי של 300,000 ₪), הרי שלכאורה הסירוב עדיף על פני ההסתכנות שבחיוב של המזונות המוגדלים.

3. אם בן זוג אכן סרבן כדי להשיג יתרון כלכלי שאינו זכאי לו, מדוע שלא ינקוט באותו אופן אף כלפי המזונות המוגדלים? נדגים: האישה רוצה חצי מהדירה, נניח שלא כדין, ומסרבת לקבל גט עד שתירשם מחצית הדירה על שמה בטאבו. הבעל פועל על פי הל"ה והאישה מתחילה לחוב במזונות מוגדלים (הכוונה 'לחוב' "על הנייר", שכן בינתיים אין פסיקת בי"מ/בד"ר בעניין). אז עכשיו האישה תוסיף לדרישותיה לקבלת הגט, כי בנוסף למחצית הדירה, על הבעל גם למחול לה על כל המזונות המוגדלים, שבהם התחייבה.

4. בישראל על סרבן גט יכולות להיות מופעלות מספר סנקציות, חלקן בעלות אופי ממוני (פיצוי לבן הזוג) וחלקן בעלות אופי עונשי (איסור יציאה מארץ, החזקת כרטיס אשראי, חשבון בנק, מאסר וכד'). אם בן הזוג הסרבן לא נרתע מאותן סנקציות מדוע שיירתע מהסנקציה של מזונות מוגדלים?

רק כדי לשבר את האוזן, בעניין אחד נפסק לאישה על ידי בית משפט פיצוי בסך 400,000 ₪ ועוד 4,000 ש"ח לחודש עד שהבעל יסכים ליתן גט. אם פסק דין שכזה, לא מרתיע סרבנים פוטנציאליים, קשה לי להאמין שהל"ה ירתיע.

גט מעושה

כידוע אין האיש מגרש את האישה אלא מרצונו החופשי. גט שניתן שלא מרצון חופשי, הינו גט מעושה, שהינו גט פסול מדאורייתא. הצד השני של המטבע הוא כי גם האישה אינה מקבלת גט אלא לרצונה, ועל פי חרם דרבינו גרשום. לכן, לגירושין במדינת ישראל צריך את הסכמת שני הצדדים.

כאמור, צד מסורב יכול לפנות לבית משפט אזרחי בתביעת נזיקין, ולקבל פיצוי על הנזק שנגרם לו בשל סירוב בן הזוג ליתן/לקבל גט. דא עקא, ובד"ר מסרב לסדר גט במקרה שקיים פסק דין שכזה. בד"ר תופס חיוב שכזה כהתערבות שאינה ראויה בהליך הגירושין. בד"ר סבור כי החיוב שמטיל פסק הדין האזרחי, שלא על דעתו, עלול לגרום לגט להיות גט מעושה. בד"ר אף טוען "כי ייטיבו לעשות עורכי הדין העוסקים בדיני משפחה, אם ישקלו היטב בטרם ימליצו לאשה להגיש תביעת נזיקין לבית המשפט האזרחי בגין סרבנות גט. המלצה כאמור עלולה לעלות כדי רשלנות מקצועית, וספק בעיני אם אפילו החתמת הלקוחה מראש על ויתור מפני תביעת רשלנות שכזו, תועיל...".

לדעתי, כשם שבד"ר מסרב לסדר גט במקרה שבית משפט אזרחי פוסק חיוב נזיקי על צד סרבן, כך הוא גם יסרב לסדר גט במקרה שבית משפט אזרחי יפסוק חיוב תשלום במזונות מוגדלים מכוח הל"ה. כך גם ספק אם בד"ר יהיה מוכן לפסוק בעצמו מזונות מוגדלים, מחשש לכך שהגט יהיה גט מעושה.

הל"ה כמקור לסכסוך נוסף בין הצדדים

מעבר לכל האמור, אני מאמין כי הל"ה יכול לשמש כעוד נושא שבגינו הצדדים יוכלו להסתכסך. בנוסף, לכל הנושאים הרגילים (רכוש, משמורת ילדים וכד'), עתה הצדדים גם יכולים למצוא עצמם מתווכחים על הפירוש שיש להעניק להל"ה, והאם מגיע אם לאו מזונות מוגדלים לאי מי מהם.

בנוסף, לטענתי הל"ה אינו הסכם פשוט, והוא מכיל מספר קשיים, עליהם הרחבתי מעט בגרסה המורחבת.

גירושין מהירים כאידאל

הל"ה מבקש לעודד הליך מהיר של גירושין, והשאלה היא האם זה תמיד טוב, או שמא אולי יש מקום ליתן הזדמנות לשלום בית מעבר ל180+90 יום.

מעבר לכך נניח ומדובר בכהן. ההשלכה של גירושין מהירים תהיה כפולה. האחת, כי המעוות לא יכול לתקון, והוא לא יוכל להחזיר את גרושתו. השנייה, כי אם מדובר בכהן חרדי, הרי שהנוהג המקובל בחברה הוא שידוך גרושה לגרוש, מה שיקשה על הכהן הגרוש למצוא לשידוך שני (כך על פי הרב בס).

שיווק הל"ה

מעבר לאשר טענתי למעלה, לענ"ד הדרך שבה משווק הל"ה אינה הוגנת אם לנקוט בלשון עדינה, וכדלקמן:

(א) אחת הטענות מדוע יש לחתום על הל"ה הינה טענה בדבר 100% הצלחה בארה"ב, אלא שהדברים מטעים:

-        הדין בארה"ב שונה מהותית מהדין הישראלי, כך שספק רב שניתן להשוות בין השניים.

-        קצת קשה לדלות מהמקורות השונים של ד"ר לבמור (ראו כאן הערה 23), מה בדיוק הסטטיסטיקה, בכל אופן, איך שיהא, אין המדובר במדגם של ממש שניתן להסיק ממנו משהו. נראה כי יש שתי אפשרויות להבין את הסטטיסטיקה אודות הקיים בארה"ב וכדלקמן: (1) הכוונה כי עד לשנת תשס"ה היו 15 זוגות שחתמו על הסכם קדם נישואין והתגרשו בהגינות ובשקט. כמובן, שלא ניתן להסיק דבר מכך, כי אולי היו מתגרשים בהגינות ובשקט גם בלי ההסכם. (2) הכוונה היא כי עד לשנת תשס"ה היו 30 זוגות שחתמו על הסכם קדם נישואין ומתוכם 28 התגרשו בהגינות ובשקט, ו-2 קצת התקשו אך כאשר הוגשה בקשה לממש את הסכם קדם הנישואין הבעלים ניאותו ליתן גט. היינו, הל"ה עמד במבחן התוצאה רק פעמיים (גם זה רק כפלצבו, שכן הל"ה לא נידון לגופו). לדעתי קצת קשה להסיק מכך מסקנות מרחיבות כלשהן.

-        נציין כי גם בשנת תשס"ט ד"ר לבמור מפנה לנתונים אלו, ולא ראיתי כי קיימים נתונים יותר מבוססים או עדכניים במקום כלשהו.

(ב) שימוש במסורבות גט כפרנזטוריות.

מסורבות גט כותבות מכתבים ציבוריים המגוללים את סיפורם האישי, ומסקנתם כי סבלם היה נמנע לו היו חותמות על הל"ה.

-        בעיניי יש פסול לבקש טובה ממישהו שלא יכול לסרב. אותן מסורבות מקבלות עזרה וסיוע מאותם גופים המבקשים מהן טובה חזרה. הן לא בדיוק בעמדה נפשית לסרב או לשקול באופן הגון ושקול בקשה מעין זו.

משל למה הדבר דומה. לרופא המבקש ממטופל לפרסם תרופה נסיונית אשר לטענת הרופא הייתה יכולה לרפא את תחלואיו לו רק היה משתמש בה מבעוד מועד. האם המטופל, שחב את חייו לרופא, מצוי בעמדה לסרב לבקשת הרופא? 

-        מעבר לכך, הסיפור שהן מספרות בדרך כלל הוא קשה. באותו מקרה קשה, ספק רב אם הל"ה כלל היה מסוגל לעזור. כאמור, הל"ה לא יעזור להביא אדם מחו"ל, וכן לא יעזור מקום בו בן הזוג מפגין התעלמות מחיוביים כספיים עצומים המוטלים עליו.

(ג) הל"ה קיים, ככל הנראה, משנת 2001, היינו למעלה מעשר שנים. עד ליום זה, לפי מה שהצלחתי למצוא, הוא לא נידון לגופו, ולא ניתן  לדעת אם יש בו משום תועלת או נזק. המשמעות הפשוטה של עבודה זו, כי החתימה על הל"ה מהווה תרופה ניסיונית, שאין כל הוכחה שהיא עובדת בישראל (ולטענתי גם בארה"ב). מן הראוי היה, לענ"ד, שלא להצניע עובדה זו.

(ד) עוד נעיר כי מהרוח הנושבת ניתן להתרשם כי בעיקר מדובר בבעל סרבן, אולם לפי הודעת בד"ר באמצע שנת 2007 היו בישראל כ-180 מסורבות גט וכ-190 מסורבי גט (כך לפי ההגדרה שאומצה על ידם, הגדרה עליה ארגוני הנשים חולקים).

(ה) האמת תיאמר, כבודם של הרבנים וארגוני הנשים המצדדים בהל"ה מונח במקומם, אך אין דעתי נוחה מכך, שלא ראיתי עורכי דין או שופטים המתעסקים בדיני משפחה המצדדים בהל"ה.

הל"ה כפלצבו

לטענתי, הל"ה בעיקר יכול להיות בעל משמעות כתרופת פלצבו. כשם שזו יש בכוחה להועיל על אף שאין בה ממש הוא הדין להל"ה. הל"ה יכול להרתיע בן זוג סרבן פוטנציאלי שיחשוש מהתשלומים שהל"ה יטיל עליו, אז מלכתחילה בן הזוג לא יסרב וישתף פעולה.

האם זה נימוק מספיק טוב כדי להצדיק את הל"ה, לטעמי לא, מאחר ולצד יתרון זה הוא יכול להציב קשיים רבים.

אתגר

אם תרשו לי, אבקש לאתגר (to challenge) את רבני בית הלל המבקשים לעודד את הסכמי קדם נישואין, ולהעלות למרשתת את ההסכמים האישיים עליהם הם חתומים. כידוע, הסכם קדם נישואין, ניתן לעשות גם בתר נישואין, ואין בין זה לזה, אלא שזה האחרון נדרש לאישור בד"ר או בית משפט בדווקא.

הערה לפני סיכום

הרב עמיטל זצ"ל היה נוהג לומר "אין פטנטים". לדעתי, טוב שזוג טרם שיינשא יתכבד וילך לעורך דין ויחתום על הסכם ממון אישי המותאם למידותיו. היתרון שבכך, הוא הסדרת הנושאים הממוניים (ואולי עוד נושאים) קודם לחתונה, והפחתת נושאי החיכוך במקרה של גירושין.

סיכומון

אם אסכם, לדעתי להל"ה יכולות השפעות חיוביות על צדדים שיאמינו בו ומראש ימנעו מהצבת קשיים, ובדומה לאפקט פלצבו. מקרים אלו הם המקרים הקלים, כאשר לדעתי במקרים הקשים לא יהיה בו כדי לסייע. בנוסף, לצד ההשפעות החיוביות, יכולות להיות להל"ה גם השפעות שליליות. ימים יגידו האם הל"ה מסייע אם לאו, ואני לא באתי אלא לעורר את הציבור לדיון בעניין.

* לצורך הכנת רשימה זו עיינתי במספר מאמרים ובספרה של הד"ר לבמור, בחוברת של מרכז רקמן, בדבריו של הרב קנוהל, בפסקים של בד"ר, ועוד מספר מקורות.

ציוצים מכנס בית הלל בנושא הסכמי קדם נישואין

השתתפתי היום בכנס שארגן ארגון בית-הלל בנושא הסכמי קדם נישואין. אני לא ממש מבין בנושא הזה, ועל המעט שניסיתי ללמוד עליו כתבתי בזמנו כאן. החכמתי מאד מהדברים שנאמרו בכנס ולפניכם הדברים שצייצתי במהלכו. הכנס עוד נמשך אחרי שהלכתי.

אני נמצא בכנס בית-הלל בנושא הסכמים קדם נישואין. אשתדל קצת לסכם.

לפני הכנס נשלחו לכלל חברי בית-הלל די הרבה מאמרים בנושא, לצערי לא היה לי פנאי לעבור עליהם ואני מגיע לכנס כמעט ללא ידע קודם בנושא.

מדברת כעת עו"ד טו"ר בת-שבע שרמן-שני מיד-לאשה. מנקודת ראותה, באופן כללי ניתן לומר שגבר המתעלל בילדיו אינו עילה לגירושין בבית הדין.

דוגמא נוספת: בית דין אזורי פסק שחולה נפש אינה עילה לגירושין (בית הדין של הרב עמאר הפך את הפסיקה).

עילה לגירושין הם רק טענה הקשורה לבעיית יחסים בין בני הזוג, ולא עילה הקשורה לבעיה אישית של אחד מבני הזוג או בינו לילדיו.

"עילות מסורתיים" - כדוגמת "אינו זן ואינו מפרנס" אינו נחשב כיום לעילה. כך גם חוסר "כח גברא" אינו בהכרח עילה.

גם אלימות הוא עילה מאד מאד מצומצם.

היו פעמים שבהם בעל שישב בכלא על אלימות כלפי אשתו חוייב בגט בגלל שהוא אינו מסוגל לפרנס את אשתו ולכן הוא בגדר מורד.

עד כאן בנושא עילות לגירושין - תמונת מצב מנקודת ראותה. מכאן על "ביסוס הלכתי לסחטנות גט".

דיינים נתנו גיבוי לדרישה של הבעל להתנות את מתן הגט בהטבות יתר ממוניות.

ישנה תחושה שהיו מקרים הגיבוי של בית הדין לסחטנות כזו גם באה כענישה לאשה שפנתה לבית המשפט לעניני משפחה.

מקרה של זוג ש5 שנים לא הצליחו להגיע לפסק דין. מכיוון שלא היתה עילה לגירושין, ביה"ד פסק שאם הבעל יסכים לגירושין מגיע לו פיצויים מהאשה שהסכים

הדוגמאות שהבאתי אינן מראות כי ארגוני הנשים תומכות אך ורק בגירושין ללא אשמה, אלא שהויכוח הוא כעת מה מוגדר כאשמה.

סיימה בתקוה שהסכמי קדם-נישואין יפתרו את הבעיה הזו. ע"כ דבריה.

עתה הרב שלמה שטסמן, דיין בבית הדין בתל אביב, בנושא "הסכמי קד"נ - זהירות הלכתית והסתייגות ערכית".

הדברים שתוארו ע"י הדוברת הקודמת אינן מוכרות לי. אין אצלנו בבי"ד בת"א מסורבת או מסורב גט. אפילו אחת/ד.

זה לא שאין בעיות. יש דיינים כאלה וכאלה, אם כולם היו כמו שתואר - היה קטסטרופה.

אנחנו מחויבים לתורה. מעדיפים ללכת בדרך המלך ההלכתית ולא להכשל באיסור אשת איש החמור ובבעיית ממזרות.

אנחנו מצליחים לפתור כל בעיה בדרך כלל ללא כפיה (הרבה פעמים אפשר להסתפק באיום בסנקציות).

ע"כ תגובה לדוברת הקודמת. מכאן לגבי הסכמי קדם-נישואין.

כשמציעים פתרונות, צריך קודם לדעת מה הבעיות, אלו פתרונות אפשריים, ואיזה פתרונות נותנים מענה לבעיות.

מאז ומעולם הפוסקים נקטו בזהירות רבה בכל הנוגע לכפיית גט. זה לא התחיל בבתי הדין הרבניים.

בהסכם לכבוד הדדי - צריך לומר שהדברים לא פשוטים.

בסופו של דבר יש כאן כפיה, הגם שהיא כפייה ממונית (הבעל צריך לשלם מזונות אם אין גט תוך 180 יום). ויש בעיה לכפות גט.

ההסכם יוצא מנקודת הנחה שכיוון שהבעל חתם על ההסכם אז זה לא נחשב כפיה. אז אמנם הרבה פוסקים סברו כך, אך יש גם הרבה פוסקים שחולקים על כך.

ה"דבר אברהם" כתב שלא ניתן בענייני גירושין לפסוק באופן שאיננו אחיד בין הציבורים. לכן לא ניתן לומר שאנחנו מסתמכים על פוסקים כאלו ולא על אלו.

בצד הערכי. לא מקבל את ההגדרה "גירושין עם אשמה". תורת ישראל דוגלת ב"גירושין עם עילה".

תורת ישראל מתנגדת לאפשרות להתגרש ללא שום סיבה. הרי חכמי ישראל תקנו תקנות כדי "שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה".

האם זה מוסרי שעצם שליחת מכתב הוא מספק כדי לחייב גט תוך 180 יום? האם זה צודק כלפי הצד החלש, וכלפי הילדים?

ע"כ הרב שטסמן. מכאן הרב דב פרימר בנושא "עמדת ארגונים רבניים בארה"ב בנושא הסכמי קד"נ".

יש מספק כלים בהלכה בידי הדיינים לפתור את כל הבעיות. הכל תלוי ברצון הדיינים. יש הרכבים שאין שום בעיות, ויש הרכבים אחרים. וכל מי שבתחום מכיר.

הדיון בארה"ב התחיל בר' שאול ליברמן שהציע לתנועה הקונסרבטיבית להכניס סעיף בנושא לכתובה. הקונס' הותקפו על כך מצד האורתודוסים.

הסעיף של הרב ליברמן קבע כי יש סמכות לבית הדין להשית תשלום ממוני על אחד מבני הזוג במקרה של סירוב גט.

למרות ההתנגדות האורתו', כשבית המשפט העליון בארה"ב נדרש ל"סעיף ליברמן" הגר"מ פיינשטיין הורה להגן על הסעיף. ביה"מ העליון קיבל את הסעיף.

הוראת הרב פיינשטיין להגן על "סעיף ליברמן" פתח את הפתח לניסוח הסכמי קד"נ בקרב אירגוני הרבנים.

בשנים שאחרי נוסחו הסכמים שונים וגם מגדולי הרבנים בארץ הביעו את הסכמתם למהלך. לפני כ15 שנה הRCA קרא לרבניו לא לערוך חו"ק ללא הסכם קד"נ.

כיום רוב מוחלט של הרבנים עושים שימוש בהסכם. בפועל, עצם הידיעה על קיום ההסכם גורם לבני הזוג להגיע לפתרון בהסכמה.

המצב בארה"ב שונה לגמרי מההסכם בארץ. לכן בארץ לא מומלץ כלל לחתום על ההסכם של הרב ויליג. זאת, מכיוון שבארה"ב יש גירושין אזרחיים לפני הדתיים.

אם הצליחו בארה"ב אין סיבה שלא נצליח בארץ. אנו גם יכולים ללמוד מנסיונם - לטוב ולרע.

ע"כ עיקר דברי הרב פרופ' עו"ד דב פרימר (היו הרבה פרטים היסטוריים שלא סיכמתי. עמכם הסליחה).

כעת הרב ברוך גיגי, ראש ישיבת הר עציון מדבר בנושא "המרכיבים החיוניים בהסכם קד"נ הלכתי למניעת סירוב גט".

המרכיב הבסיסי של ההסכת צריך להיות איזה סנקציה שיביא את בן/בת הזוג להסכים לגירושין.

המרכיב הזה צריך להיות קיים ללא הפיכת הגט לגט מעושה, וכן שההתחייבות לא תהיה אסמכתא.

כדי שזה לא יהיה אסמכתא, לשיטת הרמב"ם מספיק שההתחייבות היא "מעכשיו" ולא לאחר זמן. לשיטת התוס' כל עיסקה שתלויה בכל מיני תנאים יש בה בעייתיות.

ההתחייבות בהסכמים המדוברים הן התחייבויות נוקשות ללא תנאים ומבחינת אסמכתא אין כאן בעיה.

לגבי בעית גט מעושה - הרבה מהראשונים סוברים שכיוון שיש כאן רצון של הבעל ולא כפיה אזי אין כאן גט מעושה.

כדי להמנע מבעיית גט מעושה, עדיף לא לקבוע קנס, אלא לקבוע מזונות מוגדלים. זאת, מכיוון שבכל מקרה הבעל מחוייב במזונות.

בהסכם לכבוד הדדי לא מוזכר כלל הגט, אלא רק התחייבות על מזונות. מכיוון שהגט הוא לא חלק מהתמונה, אין כאן בעיית גט מעושה.

הרב נשאל האם לדעתו יש לחייב זוגות לחתום על ההסכם. תשובה: פרקטית לא נראה שיש לנו כח לכפות. אישית ממליץ לזוגות שהוא מחתן לחתום. וכך הוא ממליץ.

בישיבה ובמקומות נוספים שאני מלמד אני מזכיר את ההסכם וממליץ על כך. מקווה שבני הישיבות יאמצו את זה, והציבור הרחב ילמדו מאתנו.

כעת הרב יאיר בן מנחם, דיין בבית הדין ברבני בנתניה, בנושא "הסכמי קד"נ כפתרון הלכתי".

מכיוון שלא תמיד יש לנו, הדיינים, את האפשרות להביא זוג לגירושין, לפעמים עדיף לדיינים שיהיה הסכם כזה.

יש רק מקרים בודדים בהם ניתן לכוף גט מעילות הלכתיות ברורות. בכל המקרים האחרים, ידי הדיינים קשורים.

הדבר היחיד שמשפיע על בעלים סרבנים הוא פגיעה בכיסו ("צדיקים ממונם חביב עליהם מגופם"). כדי לפגוע לו בכיס - אני צריך שיהיה הסכם קד"נ.

הרב ממשיך בסקירה הלכתית ארוכה על השיטות ש"אונסא דנפשיה אינו אונס" - במקרה שאדם מתחייב למשהו מרצונו אין כאן גט מעושה.

עם כל זאת, ישנה בעיה עם ההסכם. יש אנשים שקמים קצת לא-טוב בבוקר ומגיעים לבית הדין. זוגות כאלה צריך לשלוח הביתה.

לכן ממליץ להוסיף ש"על פי המלצת בית הדין" יחייבו את התשלומים. [בעיה זו הוזכרה גם ע"י הרב שטסמן]

פרקטית הרב ממליץ יותר על קנס ולא על מזונות מוגדלים. בייחוד במקום שבית משפט כבר פסק לה מזונות, בית הדין לא יכול להגדיל את מה שכבר נפסק.

כך יכול לצאת שבית המשפט יעקור את ההסכם.

[הערה אישית: הרב בן-מנחם היה מרשים ביותר. דיין צעיר מאד, לא נראה מבוגר ממני. אם יש לכם אפשרות לשמוע אותו - אני ממליץ]

כעת הרב אלישע אבינר בנושא פתרון שצוהר מנסה ליישם בימים אלה בנושא הסכמי קד"נ.

עוסק בזה כמה שנים. למד שהעניין מורכב, בכל פתרון יש בעיה, על כל נקודה יש מחלוקת, ועל כל הצעה יש הצעה נגדית.

לכן: 1. צריך הרבה רגישות ולא לוחמנות. 2. צריך להאזין לכל הקולות. 3. צריך הרבה ענוה. מדובר על יצירת מסורת חדשה בישראל.

צריך להוציא את ה"פמניזם" מהנושא ומהמסמך. צריך לדעת שאין פתרון לכל הבעיות. התרומה של ההסכם הוא בקיצור הליכים אצל חלק מהזוגות.

קיצור ההליכים הוא דבר חשוב, ואין לזלזל בו.

אם מציגים את זה כך, אין סיבה שמישהו יתנגד אליו. הוא לא "נגד" מישהו (בתי הדין וכד'), אלא "בעד" קיצור תהליך הגירושין.

קיצור הליך הגירושין יכול לעודד זוגות מהציבור הכללי להתחתן כדמו"י וכן למנוע תקלות במקרה של גירושין.

צהר מעוניינים להפיץ את ההסכם לפחות בציבור הכללי. אך לא יעשו זאת כל עוד אין הסכמה על כך מטעם ממסד בתי הדין.

זאת, מטעם אחריות ציבורית. אין טעם להפיץ הסכם לציבור הרחב אם אח"כ יערערו על תוקף ההסכם.

שתי בעיות ישנם בהסכם הקיים: א. זה מודל חדש-מערבי, שאחד מבני הזוג יכול לכוף את השני להתגרש. ב. אין שום התייחסות לאשם.

בעיה נוספת: ישנם עדיין דיינים הסוברים שמזונות מוגדלים זה גט מעושה.

ההסכם של הRCA הוא הסכם שנותן כח לבתי הדין. אך ההסכמים הקיימים בארץ באו לעקוף את בתי הדין. זאת, מתוך חוסר אמון בבתי הדין.

מאידך, בארץ הציבור הכללי לא יקבל הסכם המעניק עוד כח לבתי הדין.

הפתרון היה להוסיף בורר שבסמכותו להחליט אם להפעיל את ההסכם או לא. הבורר גם יחסוך את זמן ההמתנה הארוך לדיון בבית המשפט/הדין.

בורר זה גם מוסד שלא נוגד את ההלכה.

מיהו הבורר? ההצעה כעת הוא שאצל זוגות דתיים יכתבו שהבורר הוא בית הדין לממונות של גזית.

אצל זוגות לא-דתיים יכתב שהזוג יחליט מיהו הבורר, ואם תוך שבוע אין הסכמה על זהות הבורר, צוהר יחליט וימנה בורר.

זה המתווה של ההסכם. עכשיו פועלים לקבל את ההסכמה של מערכת בתי הדין ובעז"ה זה יצא לדרך.

סרבנות גט וה"הסכם לכבוד הדדי"

הפעם אני מתעתד לכתוב על נושא שאני לא ממש מבין בו ועל ספר שלא קראתי את כולו.

לאחרונה קיבלתי את ספרה של הטו"ר רחל לבמור, "מנעי עיניך מדמעה - הסכמי קדם-נישואין למניעת סירוב גט" (גם ידידי הרב חיים נבון קיבל את הספר, וכתב עליו כאן, ברוח אחרת ממה שאני אכתוב). את הנושא הזה מעולם לא הבנתי ודפדפתי בספר על מנת למצוא תשובות לשאלותי.

ברור לכולי עלמא שאדם שהחליט בדעתו שהוא לא ייתן גט לאשתו ויהי מה, אכן לא ייתן את הגט והאשה תצא כנראה רק במיתת הבעל. למזלנו ולמזלן של הנשים יש רק אנשים בודדים מאד שהגיעו לדרגת רשעות כזאת. הסכמי קדם הנישואין לא נועדו לאנשים מהסוג הזה.

למי כן נועדו ההסכמים הללו? כנראה לרוב המכונים "סרבני גט" (או סרבניות גט, אני אשתמש כאן בביטוי סרבני גט מטעמי נוחות, אך הכוונה לשני המינים), שהם אנשים הטוענים בבית הדין שהם מוכנים להתגרש אם האשה תמלא אחר דרישותיהם, בין אם אלו דרישות ממוניות, משמורת או כל דרישה אחרת. קבוצה זו מוחזקת להיות הבעיה, שכן הרבה הרכבים חוששים לכוף בעלים כאלה לתת גט, מחשש לגט מעושה ואז תהליך הגירושין מתמשך עד שאחד מבני הזוג מתקפל ומוכן למלא אחר תנאיו של השני.

איך הסכמי קדם-הנישואין אמורים לסייע לפתרון הבעיה הזאת? ובכן, בהסכם כתוב שמרגע שאחד מבני הזוג מודיע לשני שהוא מעוניין לסיים את הקשר מתחיל תקופה של כחצי שנה. לאחר חצי שנה, אם הם לא הצליחו להגיע לשלום-בית מחד או להתגרש מאידך, בן-הזוג שבגללו מתעכב הגירושין (דהיינו, אם הבעל מסרב לגרש או האשה מסרבת להתגרש) צריך לשלם דמי מזונות מוגדלים לצד השני. [ניתן לעיין בנוסח ה"הסכם לכבוד הדדי" המוצע בספר גם באתר קולך - קישור.]

ועתה בואו חשבון, נניח שאמנון ותמר חתמו על הסכם קדם-נישואין לפני נישואיהם וכעת הם נמצאים בתהליכי גירושין. אמנון מתנה את נתינת הגט בכך שתמר תוותר על חלקה בדירה המשותפת, ולכן מתעכב תהליך הגירושין. תמר תבוא לאמנון לאחר 180 יום, כמופיע בהסכם ותאמר לו שעליו להתחיל לשלם דמי מזונות מוגדלים. האם לדעתכם אמנון יתחיל לשלם? ברור שלא! אז בפני תמר יש שתי אפשרויות: לגשת לבית הדין ולהוציא את ההסכם או לגשת לבית המשפט לענייני משפחה. נניח שאין בהסכם שהם חתמו עליו שום בעיה של גט מעושה, דבר שלעולם לא הוכח במבחן המעשה (והרי זה תלוי בהרכב הספציפי שבפניו בא התיק). אם תמר תפנה לבית המשפט לעניני משפחה, אמנון יטען שהוא מוכן להתגרש, לדידו תמר היא המסרבת להתגרש שכן היא לא מוכנה למלא אחר תנאיו (כך לפחות יציג את הדברים עורך דינו של אמנון). אם השופט בבית המשפט הוא איש ישר, אני מניח שהוא לא יפסוק בתיק שכן התיק הזה מתברר באותו זמן בערכאה אחרת - בבית הדין הרבני. ואם השופט הוא לא ישר, בית המשפט יפסוק בשאלה שהיא עדיין פתוחה בבית הדין הרבני ויערער עוד קצת את מעמד בתי הדין הרבניים במדינת ישראל. מנגד, אם תמר תפנה לבית הדין הרבני, אם הדיינים מסכימים לנקודת מבטה של תמר שאמנון הוא הסרבן, האם הם זקוקים ל"הסכם לכבוד הדדי" כדי לחייב את אמנון לשלם מזונות, או אם כבר לשבת בכלא / לעכל את חשבונו וכו'?

זה מה שלעולם לא הבנתי. לא מצאתי בספר החדש של רחל לבמור שום התייחסות רצינית למה שקורה בפועל. המחברת אף מציינת שעוד לא קרה שזוג שחתם על "הסכם לכבוד הדדי" הגיע לתביעת גירושין בארץ, כך שההסכם טרם עמד במבחן המציאות. עם זאת, מכיוון שכל העולם ואחותו מדברים על הנושא של הסכמי קדם-נישואין, אני מניח שחוסר ההבנה שלי נובע מקוצר הבנתי את המציאות בבתי-הדין, כך שאשמח אם מישהו יכול להסביר לי קצת יותר.

מה שכן מופיע בספר זה הניסיון הטוב שיש עם ההסכם הזה בארצות הברית. שם רבנים רבים ממליצים לזוגות לחתום על הסכם כזה. אך יש לדעת שהמציאות בארה"ב שונה לחלוטין מזו בארץ. בארה"ב זוג שרוצה להתגרש צריך להתגרש אזרחית, שם לא נדרשת הסכמה של שני בני הזוג. בנוסף לגירושין האזרחיים, עליהם כמובן לסדר גט בפני בית דין כשר. במציאות כזאת, הזוג יכול להתגרש והבעל לא יסכים בכלל לבוא להתדיין בפני בית הדין הרבני אם לא ימולאו תנאיו. במקרה כזה, זה בהחלט מועיל שהאשה יכולה לתבוע את בעלה בבית דין אזרחי על פי ה"הסכם לכבוד הדדי" שעליו לשלם מזונות כי הוא עוד לא גירש אותה בבית דין רבני.

אך בארץ המצב הוא שונה לחלוטין, זוג איננו יכול להוציא תעודת גירושין בלי גט. כל פנייה לבית משפט אזרחי שיתערב בסיפור הוא ערעור מכוון של מעמד בית הדין (שלצערנו אנחנו נאלצים להודות, שבהרבה מקרים הוא הביא על עצמו את מעמדו הרעוע).

לסיום, המחברת מציינת מעט בגאווה שהעידן שלנו רואה לראשונה הסכמים שנועדו לטובת האשה שנכתבו בידי נשים. זאת, בניגוד להסכמים דומים (מהכתובה ואילך) מדורות קודמים שנכתבו כולם בידי גברים. כגבר, אני חייב לציין, שזה לא מעודד אותי לחתום על הסכם כזה. למי שלא מבין למה, הנה משל: כשעל ילדים לחלק חתיכת עוגה ביניהם - האחד אמור לחתוך והשני בוחר ראשון את החתיכה שהוא מעוניין בה.