דבר תורה לפרשת תצוה ושבת זכור

פרשת תצוה מכילה לכאורה נושאים שונים, שלא בהכרח קשורים באופן ישיר זה לזה: העלאת נרות המנורה, בגדי הכהונה, קרבנות המילואים, קרבן התמיד ומזבח הקטורת. אך יש דבר המחבר בין כל הנושאים: המילה "תמיד", המופיעה 7 פעמים בפרשה:

1. (כ) וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: 

2. (כט) וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה' תָּמִיד: 

3. (ל) וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה' וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה' תָּמִיד: 

4. (לח) וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה': 

5. (לח) וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד: 

6. (מב) עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם: 

7. (ח) וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי ה' לְדֹרֹתֵיכֶם: 

נראה שהדבר מעיד על כך שהעבודה במקדש היא "תמידית", לא במובן שזה כל הזמן קורה, אלא במובן שהוא נשאר קבוע ובלתי משתנה לאורך כל השנה כולה. כך, לפחות במובן של הדברים המנויים בפרשה כ"תמיד", וזה מבליט את הנושא היחיד עליו לא נכתב תמיד - קרבנות המילואים, הנעשים פעם אחת ויחידה בחנוכת המשכן. 

באופן דומה במקצת, הרמ"א בהגהותיו על שולחן ערוך אורח-חיים פתח וחתם את דבריו ב"תמיד":

בראש סימן א' הוא פתח בפסוק "שויתי ה' לנגדי תמיד", ובחתימת סימן תרצ"ז הוא חתם בפסוק "וטוב לב משתה תמיד". 

על זה כתב החיד"א בברכי יוסף:

"מור"ם ז"ל בחכמה יסד אר'ש חתימה מעין פתיחה שני תמידין כסדרן, כי הוא פתח בריש הגהותיו (סי' א סע' א) שויתי ה' לנגדי תמיד. וחתם טוב לב משתה תמיד."

גם כאן יש לומר שהדבר מתאים במיוחד לחלק אורח חיים שבשו"ע המרכז בתוכו את ההלכות המלוות את האדם בכל יום מימות השנה - זהו החלק בשו"ע העוסק בתמידיות. 

השמירה על התמידיות מ"שויתי ה' לנגדי תמיד" ועד "וטוב לב משתה תמיד", גם מאיר את הימים שהם יוצאים מן הכלל של ימי השגרה, כמו פורים (וכיפורים), מצד אחד. ומצד השני, היציאה מן השגרה מדי פעם, נותנת לנו אפשרות להעריך יותר את ימי השגרה. 

שנזכה לקיים "שני תמידין כסדרן".

ביקורת ספרים: המלכה שחשבתם שהכרתם, מאת: הרב דוד פורמן

- "מדוע היא עושה זאת? המלך הרים את שרביטו והציע לתת לה מחצית מלכותו [...] מדוע היא מבזבזת לריק את הקסם של הרגע ומנסה לדחות את ההתחשבנות למועד מאוחר יותר?"

- "קרוב לודאי שהיינו מבקשים מאסתר להקריב את עצמה במסירות נפש במידת הצורך למען עמה [...] אך מרדכי אומר לה כמעט בדיוק את ההיפך. הוא אומר לה: 'את חושבת שאנחנו זקוקים לך אסתר? אנחנו לא באמת זקוקים לך כל כך. אם את לא תתגייסי לעניין, מישהו אחר יציל אותנו.' [...] מדוע מרדכי אומר זאת?"

- מדוע מרדכי מתיר באגרתו לקחת מהשלל "ושללם לבוז", ובסופו של דבר היהודים מותרים על השלל "ובבזה לא שלחו את ידם"?

- מדוע המן טורח להגיד למלך שהיהודים מפוזרים ושהם שומרים על חוקיהם שלהם? "מדוע שהמן יטרח להעלות את כל הטענות הללו?", "מדוע שיהיה למלך בכלל אכפת?"

אלו מקצת השאלות שמעלה הרב דוד פורמן, רב ביכ"נ בוודמיר שבארה"ב ואחד מכותבי ומהדירי תלמוד "שוטנשטיין" במהדורתו האנגלית, בפרקים הראשונים של הספר "המלכה שחשבתם שהכרתם - הסרת הלוט מעל סיפורה החבוי של אסתר" שתורגם לאחרונה בעברית ויצא לאור לקראת חג הפורים. 

לאחר הצגת השאלות בהרחבה מתפנה המחבר להסביר קטעים נרחבים ממגילת אסתר עפ"י מה שהוא מכנה "עיניים של מבוגר". המחבר טורח להאריך שצריך להתייחס לגיבורי המגילה כבעלי מחשבה רציונלית (גם אחשורוש) וכבעלי מניעים הגיוניים (זה בא לידי ביטוי בין היתר בהסבר רציונלי לסירובה של אסתר לגלות את עמה). לאחר קריאת חלק ההסברים והתשובות הקורא ישוב לשאול את עצמו: האם אכן נגלה בפני מלכה שלא הכרתי עד כה?

אני מניח שעבור לא מעט קוראים אכן תשובותיו של המחבר יהיו חידושים מופלגים שהם קוראים לראשונה בספרו. עבורי, היו חלק מהדברים מוכרים, וחלק אכן היוו חידוש. 

על מנת לתת מספר דוגמאות לסוגי הביאורים השונים אצטרך לתת ספוילרים (קלקלן, בעברית. הידעתם?), אז תחשבו היטב אם אתם רוצים להמשיך לקרוא מכאן והלאה. 

המחבר מסביר שכאשר אסתר באה ומבקשת מאחשורוש "יבוא המלך והמן היום אל המשתה אשר עשיתי לו", הרי שהמילה "לו" היא דו-משמעית. למי הכוונה? לו - לאחשורוש, או שמא להמן? הזמנתו של המן אל המשתה, יחד עם לשונה הדו-משמעי של אסתר, עוררו אצל המלך חשד כי נרקם איזה שהם יחסים בין אסתר והמן. 

בהמשך, מבאר המחבר, את הדרמטיות שבפניית אסתר השניה למלך, לאחר תליית המן - "ותּוֹסֶף אֶסְתֵּר וַתְּדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַתִּפֹּל לִפְנֵי רַגְלָיו וַתֵּבְךְּ וַתִּתְחַנֶּן לוֹ", דרמטיות שלא מצינו כדוגמתו בפניות האחרות של אסתר למלך. בשלב זה במגילה, לאחר תליית המן, המלך כבר מודע לגזירה להשמיד את היהודים, אך הוא אינו עושה מאומה למנוע את זה. כאן כנראה חושדים אסתר ומרדכי שאולי נח למלך בקיום גזרת המן. הפנייה למלך עתה, כבר איננו נגד גורם חיצוני, אלא נגד המלך עצמו! (אגב, המחבר מסביר בצורה מתקבלת על הדעת גם מדוע באמת המלך לא פעל אקטיבית לביטול הגזרה).

עוד מדגיש המחבר את שני השורשים המהווים מילים מנחות לאורך הפרק התשיעי של המגילה - פו"ר וקי"מ. שורשים שמצאנו כדוגמתם בפרק העוסק בהפר נדרים בתחילת פרשת מטות - הפ"ר וקי"מ. המחבר עושה מטעמים בקישור בין שני הפרקים (וכן בהצבעה על כך שכפל הפעלים משורש חר"ש מופיע רק פעמים במקרא "החרש יחריש" בפרשת מטות, ו"החרש תחרישי" במגילת אסתר). לטעמי, כאן המחבר מעט הגזים בניסיון לטעון שחידושו הוא פשוטו של מקרא, אך הניתוח כשלעצמו מצא חן בעיני. 

הערה קטנונית לסיום: מכיוון שמדובר בספר שתורגם מאנגלית, סגנון הספר הינו סגנון הרבנים הדרשנים באמריקה, שהוא הרבה יותר צבעוני ותוסס מזה שאנו מורגלים אליו כאן בארץ. זה לוקח מעט זמן להתרגל, עבור מי שאינו רגיל לסגנון זה. 

"המלכה שחשבתם שהכרתם - הסרת הלוט מעל סיפורה החבוי של אסתר", הרב דוד פורמן, הוצאת דברי שיר.

קם רבה ושחטיה לרבי זירא

הגמרא במגילה (דף ז עמוד ב) מביאה את הדין ש"מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" ולאחר מכן מביאה את המעשה הנורא הבא:

רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום, קם רבה שחטיה לרבי זירא. למחר בעי רחמי ואחייה. לשנה אמר ליה: ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי! - אמר ליה: לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא. 

ידידי הרב יצחק רונס שיתף כמה פירושים מקוריים להסבר סיפור זה.

שו"ת משנה הלכות חלק יא סימן תקנו:

בהא דקם רבה ושחטיה לר"ז... וצ"ע שהוא דבר זר מאד ובפרט על רבה מגדולי האמוראים ולפי גירסת השאילתות (שס"ז) רבא הי'. והנראה לפענ"ד דצריך לדקדק מה שאמרו מצוה לבסומי בפורי' עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי וי"ל דהנה המן הי' מזרע עמלק ומצוה על כל מי שיכול להרגו כדין מלחמה לה' בעמלק מדור דור, ומצוה לזכור אשר עשה לך עמלק ובפרט בפורים והי' רבה נולד במזל מאדים... וכיון שבברייתו נולד במזלא להיות אשיד דמא ובחר לקיים מצות מחיית עמלק בחשבו כי לכן נולד במזל מאדים לשפוך דם העמלקים ולפי שנתבסם ולא הכיר בר"ז עלה בדעתו אז מצות מחיית עמלק יותר מבכל שעה וכיון שאמרו חייב לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי ולא הכיר בו אי זה ארור המן או ברוך מרדכי ולכן כשנתבשם רבה ומחשבתו על קיום המצוה למחות זרע עמלק וחשב על ר' זירא שזה ארור המן והוא מזרע עמלק א"כ מצוה להרגו כמו על זרע עמלק שמצוה למחות את שמם, ואולי שר' זירא לכבוד פורים גם לבש כעמלקי כדרך הנערים בימינו ללבוש מלבושיהם לפורים וכוונת ר"ז היתה להראות מה הי' אם ח"ו הי' הצליח המן וגם מה שעשו לבני ישראל ורבה בראותו לא הכירו... ולכן קם ושחטיה לר"ז ופרע לו את בית השחיטה לקיים מצות מחיית עמלק בפועל ממש למחר בעי רחמים עליה וכו' וא"כ אדרבה אפילו בעת שכרותו נמי דעתו על קיום המצות הי' רק שטעה בר"ז שחשב שהוא ארור המן והבן.

ומי שלא מעוניין ללכת בדרכו של רבי זירא ולהתחפש להמן, יכול למצוא כאן בדברי הרב יורם אברג'ל רעיון לתחפושת מקורית:

מתוך ספר הנשקפה כמו שחר פרק ח:

ביום פורים אחד, פנה מרן הראי"ה לתלמידו האהוב הגרי"מ חרל"פ, ושאלו: למה רבה כ"כ כעס על רבי זירא בשכרותו עד ששחטו? והשיב מרן הראי"ה: אולי היו חלוקים רבי זירא ורבה בהנהגותיהם. שרבי זירא היה מקרב את הפושעים הכי גדולים, כדאיתא בסנהדרין [לז.] דהיה מתפלל על הני בריוני. ורבה חלק על דרך זו ולא סבר כמותו. ע"כ ביום פורים שחטיה. והוסיף מרן הרב זצ"ל, באזני תלמידו: ואני כנראה אחוז במידת רבי זירא לקרב גם הרחוקים לתורה ומצוות, ורמז לזה: רבי זיר"א - הם אותיות דר"ת, זה רבי אברהם יצחק. וכדרך שכעסו רבנן על רבי זירא, כמסופר שם בגמרא, כך כועסים עלי ג"כ ת"ח שאינם מבינים את הנהגתי.

בקובץ בית אהרן וישראל (שבט-אדר, תשע"ז) התפרסם מעין פורים-תורה בנושא זה של "קם רבה ושחטיה לרבי זירא":




עוד נראה לי בהסבר הסיפור, כי רבה קיים בעצמו "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" - כלומר, הוא חשב שצדיק הדור, רבי זירא, הוא למעשה ההמן הרשע של הדור. או אז קם רבה ושחטיה לרבי זירא.

ואסיים באגרת מהרב חרל"פ שהגיעה אלי לאחרונה על כך שבפורים עיצומו של יום מכפר:

קיימו וקבלו היהודים

דרשות רבות סביב פורים נסובות סביב הגמרא בשבת האומרת שבני ישראל חזרו וקבלו את התורה בימי אחשורוש (תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמוד א):

ויתיצבו בתחתית ההר, אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב קימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר. 

לענ"ד רבים העוסקים בגמרא זו מפספסים בה נקודה קריטית.

הלומד קטע זה מבין שלמעשה היו שתי "קבלות התורה": פעם ראשונה בסיני, שם קבלו עם ישראל את התורה בכפיה, ופעם שניה בימי אחשורוש, שם קבלו עם ישראל את התורה ברצון.

אך השאלה חייבת להישאל: היכן מצינו שעם ישראל קיבל תורה בימי אחשורוש? היתכן והיתה בתקופת המגילה טקס קבלת התורה / חידוש הברית ומרדכי ואסתר נמנעו מלציין זאת במגילה?

לפני כמה שבועות מסר הג"ר הרשל שכטר שיעור בשכונתי, ובין היתר הוא אמר שמדובר בקבלת הברית שנעשה בתקופת נחמיה. זה אמנם עונה על השאלה הראשונה, אך הלשון קשה ביותר. האם לא יותר נכון לכתוב "הדור קבלוה בימי נחמיה", ועוד שהפסוק שנבחר הוא פסוק המדבר בחג הפורים, ולא בחידוש הברית בתקופת נחמיה?

נראה שפשט הגמרא היא שקבלת חגיגות פורים היא היא קבלת התורה בימי אחשורוש.

אמנם הבנה זו מעוררת קשיים גם כן, אך נראה לי שאין מנוס מלהבין כך את פשט הגמרא.

חג הפורים לא היה הנחתה מלמעלה, בניגוד למעמד הר סיני, אף אחד לא קבע עבור היהודים שעליהם לקיים חג בפורים. ההיפך הוא הנכון, היהודים החלו לקיים את החג מעצמם מתוך אחדות נפלאה. רק לאחר מכן הם "קיימו וקבלו" - קיימו מה שקיבלו כבר - המשיכו לקיים את חגיגות הפורים שכבר קבלו על עצמם.

אך מה זה קשור לקבלת התורה?
היהודים בימי אחשורוש הוכיחו כי עם ישראל הוא עם אחד מגובש, וכי הם גם מוכנים מתוך אחדות זו לקבל על עצמם חיובים הקשורים בכך שהם עם ישראל.
לא סתם חז"ל הדגישו כי ישראל חנו בסיני "כאיש אחד בלב אחד" - זו תחילת קבלת התורה, והתנאי הראשון לה, להיות עם מגובש. התנאי השני הוא הרצון והמוכנות לקבל את החיובים של פועל יוצא מכך שאנחנו עם אחד המעוניין להיות גם עם ה'. זו קבלת התורה. ואת זה הוכיחו יהודי שושן בקבלת חג הפורים. 

דרוש לפורים - משנכנס אדר מרבין בשמחה

הגמרא בסוף תענית אומרת "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה".
רואים בבירור מדברי חז"ל אלו שיש קשר בין מיעוט השמחה בחודש אב ל"מרבין בשמחה" של חודש אדר. הלא דבר הוא!

נראה שביסוד הדבר לארועי חודש אב וחודש אדר יש שורש ומכנה משותף.
ליל ט' באב נהיה בכיה לדורות בגלל חטא המרגלים - שהמרגלים והעם הודיעו שאינם מעוניינים להיכנס לארץ ישראל.
גם ארועי פורים ארעו מפני שהעם החליט להישאר בגלות במקום לעלות לא"י לאחר הכרזת כורש.

אך אם כך, יש לשאול: אם השורש הוא משותף, איך יתכן והתוצאה כה שונה - שט' באב זו בכיה לדורות ואלו פורים זו שמחה גדולה?

ההבדל הוא באמונה.
למרגלים היה חסר אמונה. הם אמרו: "כי חזק הוא ממנו" - כביכול כלפי מעלה. הם לא האמינו שיש ביד ה' להושיע ח"ו. (אגב, יש שהסבירו את חטא המרגלים בכך שהם לא רצו לרדת ברמה הרוחנית מהיותם "אוכלי המן" להיותם עובדי אדמה. רואים מכאן שגם כאלו שדואגים מאד לרמה הרוחנית של העם יכולים להיות חסרי אמונה בסיסית)
לעומת זאת, מרדכי מגלה את האמונה הפשוטה ש"רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" - ה' משגיח עלינו ו"נצח ישראל לא ישקר". חוסר העליה לארץ לא היה מתוך חוסר באמונה, אלא מתוך נוחות וכד'. האמונה היתה חזקה.

נמצאו למדים שההבדל הזה: האמונה בה' - היא הקובעת "אם יש ה' בקרבנו אם אין", אם התוצאה תהיה בכיה לדורות או שמחת עולם. 

מבט חדש על מלחמת עמלק

שמות פרק יז

(ח) וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם:
(ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי:
(י) וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה:
(יא) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק:
(יב) וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ:
(יג) וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב: פ
(יד) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם:
(טו) וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי:
(טז) וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר: פ

הרב יעקב מדן כותב בספרו "כי קרוב אליך" כי יש להבין את סיפור מלחמת עמלק על רקע הסיפור הקודם המופיע בתורה. סיפור "מסה ומריבה":
שמות פרק יז

(א) וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם:
(ב) וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה  תְּנַסּוּן אֶת ה':
(ג) וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא:
(ד) וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי:
(ה) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת  הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ:
(ו) הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ז) וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן:

העם צמא למים ולא מוכן להמשיך בדרך אל הר ה'. יתכן והתכנון היה שהעם יתאפק עד אשר יגיעו לחורב ושם אצל הר סיני משה יאמר להם "הוי כל צמא לכו אל המים - ואין מים אלא תורה", ואז יכה בצור ויצאו מים. אלא, שהעם לא היה מוכן להתאפק, ורב עם משה בדרשו "תנו לנו מים ונשתה". משה וזקני ישראל עברו לפני העם והלכו עד לחורב כדי להוציא מים מן הצור. המים יצאו וזרמו במורד הנחל אל העם שהיה ברפידים.
עמלק נצלו את ההזדמנות הזאת שהעם חסר הנהגה, ויתכן ואף עסוק בהתקוטטות בינו לבין עצמו מי ישתה קודם מהמים. עמלק מתנפל על עם ישראל העייפים, וחסרי ההנהגה ומכה בהם מכה קשה. בינתיים משה עושה את דרכו חזרה. עייף מהדרך הוא מצווה ליהושע לארגן צבא ולצאת ולהלחם בעמלק. עייפות זו גם יכולה להסביר את כבדות ידיו של משה בראש הגבעה.

לניתוח הספרותי של פרשת מלחמת עמלק הוצעו מספר אפשרויות לחלוקת הסיפור. הרב אלחנן סמט (עיונים בפרשת השבוע, סדרה שניה, פרשת בשלח) מציע את החלוקה הבאה:

בשדה המערכה	על ראש הגבעה
וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק	מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי
וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק	וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה
וְגָבַר יִשְׂרָאֵל	וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ
וְגָבַר עֲמָלֵק	וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ
	וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד
וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב	וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם	וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי
מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר	וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ

בחלוקה זו מספר מילים כמעט זהה בכל אחת מהמחציות. הסיפור החלק השמאלי של הטבלה נקרא כמעט לבדו, מבלי צורך בצירוף הצד הימני. הבלטתי את המילים המנחות בכל אחת מהמחציות: המילה יד במחצית הימנית, והמילה עמלק במחצית השמאלית. מילים, שלא מופיעות במחצית האחרת כלל (אמנם, יש כאן מעין הנחת המבוקש, לענ"ד).

אך מה המשמעות של החלוקה הזאת?
לדברי הרב סמט (ראו גם כאן), החלוקה הזאת מבטאת את החלוקה בין ההנהגה הטבעית - המלחמה המתרחשת בשדה המערכה, לבין ההשגחה האלוהית הנסתרת - וזה מה שמתרחש בראש הגבעה.

לענ"ד אפשר להוסיף הסבר נוסף למשמעות החלוקה הנ"ל. נראה שמה שמתחולל בפרשת מלחמת עמלק זה מעבר ממלחמה אנושית למלחמה אלוהית. או במילים אחרות, המלחמה עוברת משדה המערכה לראש הגבעה. זה קורה בשתי המחציות במקביל.
במחצית הימנית יהושע מתחיל להלחם, "וגבר ישראל", "וגבר עמלק". בסופו של דבר הוא מצליח במלחמה, אך מיד לאחר מכן באה ההסבר כיצד הוא ניצח במלחמה. לא היה זה נצחון טבעי, אלא "מלחמה לה' בעמלק".
במחצית השמאלית היד עוברת גם היא מהפך - מיד אנושית וכבדה, ליד אלוהית איתנה.

נקודת המפנה היא בפסוק "וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד" - ידי משה ה"כבדים" חדלים להיות כבדים כשאהרן וחור תומכים בהם. הם הופכים להיות יד ה', או הידא אריכתא של ה', עד לסוף הסיפור: "כי יד על כס יה - ידו של הקדוש ברוך הוא הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית" (רש"י שם). 

גליון שבת זכור, מתוך: עולם קטן

בשביל גרסא ברורה יותר, ראו כאן.

המן הבלן והעבד

חז"ל מביאים כמה מדרשים על היחסים בין מרדכי להמן:

א. מדרש אחד על כך שהמן היה בעצם עבדו של מרדכי:

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף טו עמוד א
וכל זה איננו שוה לי, אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: בשעה שראה המן את מרדכי יושב בשער המלך אמר כל זה איננו שוה לי כדרב חסדא. דאמר רב חסדא: זה בא בפרוזבולי וזה בא בפרוזבוטי. אמר רב פפא: וקרו ליה עבדא דמזדבן בטלמי. 

ילקוט שמעוני אסתר רמז תתרנו
פעם אחת נתן המלך ממון ושגרם בראשי גייסות לכבוש את המדינה, נטל המן ממון שלו ואכלו ולא נשתייר לו ממון, כשבא להוציא על בעלי מלחמה לא היה בידו כלום, אבל מרדכי חצי של ממון היה בידו, בא המן אצל מרדכי אמר לו הלויני ממון זה שבידך אמר לו אין אני מלוך אלא אם כן תמכור נפשך לעבד לי, קבל על נפשו והלוהו, וכתב לו הרי המן עבדו של מרדכי, זבין נפשיה למרדכי בטולמא דנהמא, היינו דאמר ליה מרדכי להמן עבדא דקנה נכסי עבדא דמאן נכסי דמאן:

רש"י מסכת מגילה דף טו עמוד א
וזה בא בפרוזבולי - מרדכי בא אליו בטענת עושר, המן בא בטענת עוני, שמכר המן את עצמו למרדכי קודם לכן ימים רבים בככרי לחם.
בולי - לשון עושר, כדאמרינן (גיטין לז, א) ושברתי את גאון עוזכם - אלו בולאות שביהודה.
בוטי - לשון עניות, כמו והעבט תעביטנו (דברים טו), במסכת גיטין (לז, א).
בטולמי - נהמא, בככרות לחם עשרים לחם שעורים (מלכים ב' ד) מתרגמינן: עשרין טולמין דלחמא.

ב. מדרש נוסף, שמזכיר את עובדת היותו של המן עבדו של מרדכי, אך משם מפליג לספר על כך שמרדכי למעשה חייב את המן לרחוץ ולספר אותו לפני שהסכים לעלות על סוס המלך, ועל כך שהמן היה בעברו ספר:

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף טז עמוד א
ויקח המן את הלבוש ואת הסוס, אזל אשכחיה דיתבי רבנן קמיה, ומחוי להו הלכות קמיצה לרבנן. כיון דחזייה מרדכי דאפיק לקבליה, וסוסיה מיחד בידיה, מירתת. אמר להו לרבנן: האי רשיעא למיקטל נפשי קא אתי, זילו מקמיה די לא תכוו בגחלתו. בההיא שעתא נתעטף מרדכי וקם ליה לצלותא, אתא המן ויתיב ליה קמייהו ואוריך עד דסליק מרדכי לצלותיה. אמר להו: במאי עסקיתו? - אמרו ליה: בזמן שבית המקדש קיים, מאן דמנדב מנחה מייתי מלי קומציה דסולתא ומתכפר ליה. אמר להו: אתא מלי קומצי קמחא דידכו, ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי. - אמר ליה: רשע! עבד שקנה נכסים - עבד למי, ונכסים למי? אמר ליה: קום לבוש הני מאני, ורכוב האי סוסיא, דבעי לך מלכא. - אמר ליה: לא יכילנא עד דעיילנא לבי בני ואשקול למזייא, דלאו אורח ארעא לאשתמושי במאני דמלכא הכי. שדרה אסתר ואסרתינהו לכולהו בי בני, ולכולהו אומני. עייליה איהו לבי בני, ואסחיה, ואזיל ואייתי זוזא מביתיה, וקא שקיל ביה מזייה. בהדי דקא שקיל ליה אינגד ואיתנח. אמר ליה: אמאי קא מיתנחת? - אמר ליה: גברא דהוה חשיב ליה למלכא מכולהו רברבנוהי, השתא לישוייה בלאני וספר? - אמר ליה: רשע! ולאו ספר של כפר קרצום היית? תנא: המן ספר של כפר קרצום היה עשרים ושתים שנה. בתר דשקלינהו למזייה לבשינהו למאניה, אמר ליה: סק ורכב. - אמר ליה: לא יכילנא, דכחישא חילאי מימי תעניתא. גחין וסליק. כי סליק בעט ביה. - אמר ליה: לא כתיב לכו בנפל אויבך אל תשמח? - אמר ליה: הני מילי - בישראל, אבל בדידכו כתיב - ואתה על במותימו תדרוך. 

רש"י מסכת מגילה דף טז עמוד א
לרבנן - תלמידיו.
הלכות קמיצה - דורש בענינו של יום, וששה עשר בניסן היה, הוא יום תנופת העומר.
ואשקול למזייא - ואטול שערי.
אסרתינהו - צותה עליהן להחביאן.
אומני - ספרים.
זוזא - זוג של ספרים, כעין מספרים.
עציץ - כלי חרס.
ולתעניתו - יום שלישי לתענית היה, שהתחילו להתענות בארבעה עשר בניסן, ומה שאמר המקרא ליום אתמול שלישי ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות - יום שלישי לשילוח הרצים היה.

מה המדרשים הללו באים לחדש? מפני מה ראו חז"ל צורך לספר אותם ולהרחיב עליהם?

על המדרש השני מביא המהרש"א:

כל האי עובדא לא ידענא לו רמז בקרא ובקבלה היה בידם כל זה

גם אם הדבר היה בקבלה בידי חז"ל, נראה שאפשר למצוא טעם מדוע ראו חז"ל צורך בסיפורים אלו אודות יחסי המן ומרדכי.
בסיפור המגילה היחסים המתוארים בין מרדכי והמן הינם מועטים מאד:

אסתר פרק ג
(ב) וְכָל־עַבְדֵ֨י הַמֶּ֜לֶךְ אֲשֶׁר־בְּשַׁ֣עַר הַמֶּ֗לֶךְ כֹּרְעִ֤ים וּמִֽשְׁתַּחֲוִים֙ לְהָמָ֔ן כִּי־כֵ֖ן צִוָּה־ל֣וֹ הַמֶּ֑לֶךְ וּמָ֨רְדֳּכַ֔י לֹ֥א יִכְרַ֖ע וְלֹ֥א יִֽשְׁתַּחֲוֶֽה:

אסתר פרק ה
(ט) וַיֵּצֵ֤א הָמָן֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא שָׂמֵ֖חַ וְט֣וֹב לֵ֑ב וְכִרְאוֹת֩ הָמָ֨ן אֶֽת־מָרְדֳּכַ֜י בְּשַׁ֣עַר הַמֶּ֗לֶךְ וְלֹא־קָם֙ וְלֹא־ זָ֣ע מִמֶּ֔נּוּ וַיִּמָּלֵ֥א הָמָ֪ן עַֽל־מָרְדֳּכַ֖י חֵמָֽה:

אסתר פרק ו
(יא) וַיִּקַּ֤ח הָמָן֙ אֶת־הַלְּב֣וּשׁ וְאֶת־הַסּ֔וּס וַיַּלְבֵּ֖שׁ אֶֽת־מָרְדֳּכָ֑י וַיַּרְכִּיבֵ֙הוּ֙ בִּרְח֣וֹב הָעִ֔יר וַיִּקְרָ֣א לְפָנָ֔יו כָּ֚כָה יֵעָשֶׂ֣ה לָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֥ר הַמֶּ֖לֶךְ חָפֵ֥ץ בִּיקָרֽוֹ:
(יב) וַיָּ֥שָׁב מָרְדֳּכַ֖י אֶל־שַׁ֣עַר הַמֶּ֑לֶךְ וְהָמָן֙ נִדְחַ֣ף אֶל־בֵּית֔וֹ אָבֵ֖ל וַחֲפ֥וּי רֹֽאשׁ:

אלו שלושת המפגשים היחידים המתוארים במגילה מפגש בין המן ומרדכי. כפי שניכר מאד לכל קורא, בכל שלושת המפגשים, מרדכי הוא לגמרי פסיבי. הוא למעשה איננו עושה כלום.
אם נרצה לתת טעם מדוע המגילה מתארת את מרדכי באופן כל כך פסיבי, נוכל לומר שמחבר המגילה רצה להדגיש שמרדכי לא ניסה לעורר פרובוקציות. הוא סך הכל היה די פסיבי בסיפור, והמן הוא זה ש"עף על עצמו" (כפי שאומרים היום הנוער).
נראה, שהמדרשים דלעיל באו להציג לנו את הצד השני. מרדכי אמנם לא יזם התגרות בהמן, אך הוא גם לא היה אפטי למה שקורה מסביבו. הוא בחר בדעה צלולה לא להשתחות להמן. היתה לו סיבה טובה לכך - המן היה עבדו.
גם את היותו של המן עבדו של מרדכי, לא בהכרח צריך להבין באופן המילולי של המילה. המדרש מתאר את המן כאדם נמהר, הפועל ללא מחשבה. למעשה, כך הוא גם מתואר במגילה. את החשיבה עושים זרש אשתו ואוהביו. הוא, לעומתם, פועל לחלוטין באימפולסיביות. אדם כזה, הפועל ללא מחשבה ואך ורק מתוך הדחף הרגעי, הוא יהיה עבדו של האדם הנעלה הפועל מתוך שיקול דעת ורציונל.
גם את סיפור הכנתו של מרדכי לעלייה על סוס המלך יש להבין באופן דומה. בניגוד לרושם שאולי ניתן להבין מסיפור המגילה, כאילו מרדכי היה אפטי לכל מה שמתרחש מסביבו, מרדכי ידע מצוין מה המשמעות שהמן נשלח להלביש אותו ולהרכיב אותו. הוא הבין לחלוטין שלמרות כל הגזרות הרעות ולמרות מעמדו הרם של המן בבית המלוכה, המן הוא סך הכל ספר פשוט שבמקרה זכה לכמה רגעי תהילה. אך מכיוון שספר פשוט הוא היה וספר פשוט הוא נשאר (גם בהווה), כנראה שרגעי התהילה שלו לא יתארכו עוד זמן רב. 

לעשות עפ"י צווי או עפ"י רצון פנימי?

באחת מתשובותיו דן הג"ר יחיאל יעקב ויינברג, השרידי-אש (חלק א סימן סא), בשאלה "מפני מה אין מברכים על משלוח מנות?". הוא מציע שלוש תשובות לשאלה:
א. לא מברכים על מצוה התלויה באדם נוסף. מכיוון שעבור לשלוח מנות דרוש עוד אדם, המקבל, אי אפשר לברך על המצוה.
ב. התכלית של משלוח מנות הוא להרבות אהבה בין בני ישראל. אם אדם יברך "וצונו" על מצוה זו, זה נראה שהוא פוגע בתכלית המצוה, כי הוא כאילו מצהיר שהוא מרבה אהבה רק בגלל שהוא הצטווה על כך, ואי אפשר להוסיף אהבה בציווי.
ג. "ועוד נ"ל לחדש, שמשלוח מנות היא באמת מצוה תמידית בכל השנה, ורק בפורים נצטוינו לקיים בפועל מצוה זו כדי שנזכור בכל השנה, כדרך שאנו קורים פ' זכור, כדי שנזכור כל השנה. וידוע מה שכתב באו"ז, שמצוה שהיא תמידית ואין לה הפסק אין מברכין עליה. "

כשהוא דן בסעיף השני, הוא מוסיף בדבריו כך:

וכן הדין בצדקה, שאם הוא נותן מתוך רחמנות או מתוך אהבת ישראל טוב יותר ממי שנותן מתוך צווי וכפיה. וראה מה שכתב הרמב"ם בשמונה פרקיו על מחלוקת הפילוסופים אם טוב יותר לעשות עפ"י צווי או עפ"י רצון פנימי והכרעת הרמב"ם בזה. ואפשר שמשום כך אין מברכין על כיבוד אב ואם.

הדברים אליהם מכוון השרידי-אש ברמב"ם הם הדברים הבאים (שמונה פרקים לרמב"ם פרק ו):

וזה, שהרעות אשר הן אצל הפילוסופים רעות - הן אשר אמרו שמי שלא יתאווה להן יותר טוב ממי שיתאווה להן וימשול בנפשו מהן, והם הדברים המפורסמים אצל בני האדם כולם שהם רעות, כשפיכות דמים, וגניבה, וגזל, והונאה, והזק למי שלא הרע, וגמול רע למיטיב, וזלזול הורים, וכיוצא באלה. והן המצוות אשר יאמרו עליהן החכמים עליהם השלום: "דברים שאלמלי לא נכתבו ראויים היו לכותבן", ויקראון קצת חכמינו האחרונים אשר חלו חולי 'המדברים': 'המצוות השכליות'. ואין ספק כי הנפש אשר תתאווה לדבר מהם ותשתוקק אליו - היא נפש חסירה, וכי הנפש המעולה לא תתאווה לדבר מאלה הרעות כלל, ולא תצטער בהימנעה מהן. אבל הדברים אשר אמרו החכמים שהמושל בנפשו מהם יותר טוב ושכרו יותר גדול - הן המצוות השמעיות, וזה נכון, כי אלמלא התורה לא היו רעות כלל, ולפיכך אמרו שצריך האדם להניח נפשו על אהבתם, ולא ישים מונעו מהם אלא התורה.

לאור דברים אלו של הרמב"ם, מסיק השרידי אש שכל המצוות הנקראות "המצוות השכליות", המצוות שהן הגיוניות לרוב בני האדם, צריכים להיות מקוימות כדבר טבעי ומתוך רצון פנימי, ולא בהרגשת ציווי. 

תלמיד חכם אחד העירני לדברי ערוך השלחן הכותב אחרת לגמרי (ערוך השולחן יורה דעה הלכות כבוד אב ואם סימן רמ):

סעיף ב
כיבוד אב ואם היא מהמצות השכליות ונתפשטה בכל אום ולשון וגם הכופרים בתורה נזהרים בה מפני השכל והטבע ואנחנו עם בני ישראל נצטוינו על כל מצוה שכליות לבלי לעשותה מפני השכל אלא מפני ציוי הקדוש ברוך הוא בתורתו הקדושה ועל זה נאמר והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה וגו' דמקודם כתיב ושמרת את החוקים ואת המשפטים וגו' ולזה אומר והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה כלומר דהחוקים וודאי תעשו מפני שאתם שומעים לקולי אבל עיקר השכר הוא שגם המשפטים שהם המצות השכליות תעשו מפני השמיעה כלומר מפני שאני מצוה אתכם ולא מפני השכל וזהו שאמר דוד מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל וזהו עיקר גדול במצות התורה:
סעיף ג
ויראה לי דלכן בדברות האחרונות כתיב כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ד' אלקיך כלומר לא תכבדם מפני שהשכל גוזר כן אלא כאשר צוך ד' אלקיך ובדברות הראשונות לא הוצרכו לזה מפני שהיו במדרגה גדולה כדכתיב אני אמרתי וגו' ובני עליון כולכם ופשיטא שכל מה שעשו לא עשו רק מפני ציוי הקדוש ברוך הוא אבל בדברות האחרונות אחר חטא העגל שירדו ממדריגתן נצטרכו להזהירם על זה [וכן בשבת כתיב שם כן משום דגם זה מוסכם בכל אום ולשון לשבות יום אחד בשבוע ולזה אומר שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך וגו' ולא מפני השכל]:
סעיף ד
ויש ששאלו למה אין מברכין על מצוה זו וכן על כמה מצות יש שאלה זו כמו צדקה וגמ"ח וכיוצא באלו ולענ"ד נראה דכיון דכל אום ולשון עושים אותם נהי שעושים מפני השכל מ"מ כיון שבעשייה שוים הם וההפרש הוא רק במחשבה שבלב שאלו עושים מפני ציוי הקדוש ברוך הוא ואלו מפני השכל לא תקנו ברכה על זה שיאמרו אשר קדשנו במצותיו וצונו וכו' וכבר בארנו זה בח"מ סי' תכ"ז ע"ש [ועל שילוח הקן באמת צריך לברך כמ"ש שם]: 

מצוות מחיית זרעו של עמלק - חלק ג'

לא מזמן כתבנו על מצוות מחיית זכר עמלק (ראו כאן, כאן, כאן וכאן).

הדעה שהצגתי שם הוא שלא ניתן לחלק בין מצוות מחיית עמלק לבין מעשיהם של העמלקים. וודאי לי שאין כוונת התורה לבוא על עם שוקט ובוטח ולהכרית אותם מעולל ועד יונק.

הנה דברים שמצאתי היום שכתב האבני נזר בנושא עמלק, המקשר ישירות בין מעשיהם של העמלקים לבין המצווה למחותם (שו"ת אבני נזר חלק אורח חיים סימן תקח):

א) דעת הרמב"ם [מלכים פ"ו ה"ד] דז' אומות ועמלק אם השלימו מקבלין אותם. היינו שמקבלין ז' מצוות ומסים ושיעבוד. ומה שהערימו יושבי גבעון מפני שרצו שיכרות להם יהושע ברית:

ב) וקשה לי דאף אם בז' אומות מועיל השלמה. מכל מקום בעמלק מנין. שהרי בסוטה (דף ל"ה ע"ב) למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות הא למדת שאם הי' חוזרין בתשובה היו מקבלין אותם. ודעת רש"י שם דקאי על אותם שבחוץ לארץ. ודעת התוספות שם דאפילו אותם שבארץ ישראל רק קודם שהתחילו במלחמה. והרמב"ם נהי שמפרש דאפילו אותם שבארץ ישראל ואפי' לאחר המלחמה. ולא נאמר לא תחי' כל נשמה רק אם לא השלימו. מכל מקום מדאיצטריך קרא בשבעה אומות. ממילא בעמלק דליכא קרא מנלן. ואין לומר דילפינן עמלק משבעה אומות. דליתא דשאני שבעה אומות דטעם שמחרימין אותם כדי שלא ילמדו לעשות. אבל עמלק שאינו בארץ ישראל וטעם מחייתו משום ויבוא עמלק וגו' מנלן דמהני השלמה ותשובה:

ג) והנראה לי בזה דשניא ז' אומות שחוטאים בעצמם ועושים כל התועבות ונחייבו מיתה. והוא אמינא שלא יועיל תשובה. כמו כל חייבי מיתות בי"ד שאין נפטרים מחיובם על ידי תשובה. אבל זרע עמלק שנענשין בעון אבותם. ולכאורה הא כתיב לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות. אך שגלוי וידוע לפני הקדוש ברוך הוא ששנאתם טמונה בלבם. פוק חזי מעשה המן האגגי. ובאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם כתיב פוקד עון אבות על בנים. אבל אם עשו תשובה וקיבלו שבע מצוות. הא אין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם. ושוב אין נענשים בעון אבותם: 

בעיני, החידוש בדברי האבני-נזר הוא שדברי הרמב"ם על האפשרות של עמלק להשלים איננו חלק מדיני מלחמה הכלליים של התורה, אלא חלק מהותי ואינטגרלי ממצוות מחיית זכר עמלק וממילא הוא מלמד על מהות המצווה עצמה. 

מגילת אסתר עם פירושי עקידת יצחק ומחיר יין

השנה לקראת פורים עיינתי בספר שרכשתי לפני מספר שנים ושעד כה יצא לי רק לרפרף בו: מגילת אסתר עם פירושי עקידת יצחק ומחיר יין, בהוצאת מוסד הרב קוק. מדובר בספר המכיל למעשה שני ספרים נפרדים שרק מיעוט העמודים בשניהם הביאה את ההוצאה לאחדם לספר אחד. הספרים גם הודרו בידי אותו מהדיר: הרב יובל אבידור.


פירוש עקידת יצחק לרבי יצחק עראמה נכתב במבנה דומה לזה של פירושי האברבנאל על המקרא, דהיינו לפני כל חלק יש רשימה של שאלות ובמהלך פירושיו הוא מתרץ את השאלות והקושיות. הפירוש נכתב יחסית בלשון קשה והמהדיר עשה, עד כמה שאני ראיתי, עבודה טובה בחלוקה לקטעים, התאמת כותרות תוכניות ושני סוגי הערות על הפירוש.
[על פי המהדיר: בראשון ציונים ומקורות ובשני עיונים וביאורים. אני חייב להודות שלא תמיד ברור לי על פי איזה קריטריון הוא החליט לכתוב הערה מהסוג הראשון או מהסוג השני. כך נמצא כבר בתחילת הפירוש בהערה ס' מהסוג הראשון (ציונים ומקורות - לא הצלחתי למצוא היכן בטקסט קיים ההפניה להערה זו), המהדיר כותב "ואם אכן זה הפירוש אפשר לדעתי לבאר עפ"ז קושיא גדולה בפרשת פינחס וכו'". בהערות מהסוג השני (עיונים וביאורים) יש, אגב, הפניה בסגנון "ראה הערה ס'".]
ככלל, לאחר מלאכת העריכה וההדרה בהחלט אפשר לומר שהלומד יכול לרדת לסוף דעתו של בעל העקידה. ועל זאת יזכר לטוב המהדיר.

פירוש מחיר יין לרמ"א (רבי משה איסרליש, בעל המפה הידוע) הינו לדעתי ספר ייחודי בארון הספרים שלנו. הרמ"א מפרש את המגילה כולה כאלגוריה לאדם ויצריו. שפתו של הרמ"א היא בודאי קלה יותר מאשר שפתו של בעל העקדה, אך הקושי בדבריו זה ההתייחסות לפילוסופיה ימי-ביניימית, עם לא מעט הפניות לדברי הרמב"ם במורה. מהמעט שהצלחתי לעבור גם בספר זה המהדיר הצליח לעשות עבודה טובה הן בחלוקה לקטעים והוספת כותרות והן בפירוש קצר ותמציתי, יחד עם הפניות, בהערות.

אני לא יכול לסיים את הפוסט הזה בלי עקיצה לעבר הוצאת מוסד הרב קוק. שני הפירושים נדפסו בצירוף טקסט המגילה. כלומר, הספר שמכיל את שני הפירושים מכיל גם את מילות המגילה פעמיים. מה נפלא אם כן שבשני המקומות הדפיסו את המגילה רק על פי הכתיב - ללא שום התייחסות לכך שיש מילים שיש להם קרי וכתיב. הנה לכם שתי דוגמאות:

תחפושות ונשים בקריאת מגילה, מהרב יוסף משאש

מישהו הפנה את תשומת לבי לדברים של הרב יוסף משאש בשו"ת מים חיים (קישור). הרב משאש מתייחס לשתי שאלות. השאלה הראשונה מתייחסת לשאלת המקור למנהג התחפושות בפורים. הרב משאש איננו תומך במנהג זה. לדבריו:

מנהג זה של לבישת הפרצופין נשתרבב מחג הנוצרים בשם קרנבל. 

בשאלה השניה הרב נשאל מה מקור המנהג שנשות מרוקו לא הקפידו לשמוע קריאת מגילה בבוקר יום פורים. הרב יוצא נגד ה"מנהג" הזה, אך בסוף התשובה הוא מנסה ללמד זכות על כך. לדבריו, לפי אחד התירוצים בתוספות הנשים "היו באותו הנס" בכך "שאף הן היו בספק דלהשמיד ולהרוג ולאבד". ולכן, ניתן לומר שהן מחויבות רק מתורת ספק, "ומאחר שכן הוא, די לנשים בקריאה אחת שקורין להן בלילה".

משלוח מנות למי שלא יברך

מן הסתם נתקלתם בפרסום של ארגון רבני צהר יחד עם ארגון זק"א למבצע החלפת משלוח מנות בין חרדים לחילונים. מי שמכיר את ההלכה היבשה בודאי ירים גבה על המיזם הזה.
השולחן ערוך קובע (שולחן ערוך אורח חיים סימן קסט סעיף ב):

לא יתן לאכול אלא למי שיודע בו שיברך

הג"ר שלמה זלמן אוירבך סייג את האיסור והתאים אותה למציאות חיינו שאנו נפגשים תדיר באנשים שאינם שומרים תורה ומצוות (שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן לה): 

בהא דצריך כל אדם לשום דרכיו ולכוין מעשיו לשם שמים, חושבני, במי שבא אליו אורח חשוב, אשר איננו שומר תורה ומצוה, אבל עדיין יש לו אהבה לבני תורה, וגם תומך במוסדות תורה וכדומה, ואם הבעה"ב לא יתנהג אתו בנימוס המקובל לכבד אותו במידי דמיכל ומשתי, בגלל זה שמצד הדין אסור ליתן לאכול אלא למי שיודע שנוטל ידיו ומברך (כמבואר בשו"ע או"ח סי' קס"ט סעי' ב'), וכמו כן אם אפילו בצורה מכובדת יבקש ממנו ליטול ידים ולברך, יראה הדבר כפגיעה ועלבון בכבודו, וזה גם ירגיז אותו מאד, ויתכן שבגלל הדבר הזה יתרחק חו"ש ביותר מהתורה, וגם יבוא לידי כעס ושנאה על כל ההולכים בדרך התורה, דבכה"ג חושבני, שנכון באמת לכבד אותו באכילה ושתי', ולא לחשוש כלל לאיסור של לפני עור לא תתן מכשול, משום דאף שאין אומרים לאדם לעשות איסורא זוטא כדי להציל אחרים מאיסורא רבה, ואסור ודאי להפריש תרו"מ בשבת כדי להציל בכך אחרים מאיסור חמור של טבל, מ"מ בנידון זה, הואיל וכל האיסור של הנותן לו לאכול הוא רק עבירה של נתינת מכשול, וכיון שאם לא יתן לו לאכול הרי יכשל האורח באיסור יותר גדול, נמצא דליכא כלל שום עבירה, כיון דליכא הכא שום נתינת מכשול, אלא אדרבה יש כאן הצלה ממכשול גדול מאד ע"י זה שהחליף אותו בקום ועשה במכשול יותר קטן.

אך כשדנים בנושא משלוח מנות, הרי אין כל סיבה שעלינו לתת משלוח מנות לאדם שאינו מברך. אף אחד לא ייעלב אם לא ניתן לו משלוח מנות (במקרה שאותו אדם שאינו מברך לא הקדים ונתן לנו). 

איך אם כן ניתן לתת משלוח מנות לאדם שאינו שומר תורה ומצות.

הרב עזריה אריאל, רב קהילת משכן-שמואל בהר חומה בירושלים (בנו של הרב ישראל אריאל ממכון המקדש), התייחס לנושא זה בקובץ הלכות שפרסם לבני קהילתו לקראת פורים (הקובץ נמצא כאן והוא מומלץ מאד, אם כי הוא נכתב לבני ירושלים):

משלוח מנות למישהו שכנראה לא יברך איננו פשוט. מצד אחד עניינו של היום הוא להגביר אהבה ואחווה, וכאמור זוהי הזדמנות חשובה להפיל מחיצות. מצד שני, ככלל אין לתת אוכל למישהו שכנראה לא יברך (שו"ע או"ח קסט ס"ב), אלא אם כן הוא מצפה לכך והדבר עלול לגרום אי נעימות ואף שנאה לתורה (מנחת שלמה ח"א סי' לה), והשאלה היא האם מותר ליזום משלוח מנות למי שאינו מצפה לו. בשנה שעברה הסתייגתי מן הדבר, אך כעת מצאתי פיתרון אפשרי: לתת מוצרים שניתן לשער שהוא היה אוכל בלאו הכי, ולא יאכל יותר רק בגלל שאתה הבאת לו (שימורים, קפה ודברים נצרכים כיוצא בהם, בניגוד ל"נשנושים"), וכן לתת מוצרים שסביר שיינתנו לילדים (כמו טופי). באופן זה זהו לכל היותר "מסייע לעוברי עבירה" ולא "לפני עוור" (חילוק דומה באגרות משה ח"ה סי' יג,ז), ובצירוף מצוות אהבת ישראל ומשלוח מנות, וגם האפשרות שקרבת הלבבות תקרב בהמשך את ישראל לאביהם שבשמיים, יש להקל. ומי שמיקל לתת משלוח מנות רגיל יש לו על מה שיסמוך, שכאשר כוונת הנותן למצווה אין כאן "לפני עוור" (שרידי אש ח"ב סי' ט), בפרט משום שבשיקול לטווח הארוך גם למקבל צפויה השפעה לטובה. לפיכך, אם הברירה היא לא לתת בכלל או לתת משלוח רגיל - עדיף לתת.

[להשלמת הנושא, יש להעיר למאמרו של פרופ' ידידיה שטרן, שכבר ציינתי אליו בעבר בספר "רבנות: האתגר", שבו הוא כותב שאחד האתגרים העומדים בפני הרבנים כיום זה "היחס לחילוניות" - המאמר נמצא כאן]

הרב ולהקתו

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

המדור "דעת תורה", שבקרוב ימלאו לו שנתיים, משתדל לפתוח צוהר לקוראים לעולמה של הרבנות. בימים אלו נחת בתיבת הדואר שלי קישור לסרטון הבא, שלדעתי ממחיש באופן מוחשי ואמיתי, אם כי הומוריסטי את תפקידיו ומורכבות תפקידו של הרב בקהילה.

הקרדיטים לסרטון כפי שנשלחו אלי הם:

הרב דוד סתו, רבה של שוהם ולהקתו: צביקה אבינרי, טובי כוכב, אמיתי אריכא ומנחם נוימן.

ליווי וניהול מוזיקלי - יונתן פוייכטוונגר.

טקסט: רבקה אבינרי

עריכת וידאו: רבקה אבינרי

גדר ההפרדה

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

לפני שנשכח את פורים לגמרי וניכנס לחלוטין להכנות לפסח, אני מבקש לשתף אתכם בנושא שקשור בקשר רופף לפורים, ומהווה עמדת תצפית לאחד הנושאים הבוערים העומדים כיום בפני רב הקהילה.

בטור הקודם במדור זה הזכרנו בין היתר את דברי השפת-אמת, על כך שאדר הינו חודש של תשובה מאהבה המגיע לפני ניסן שהינו ראש השנה לחודשי השנה. ובכן, באחת הערים שבין הודו לכוש התארגנה קבוצה של אנשים לא דתיים, חלקם דתל"שים וחלקם סתם אנשים שרוח ההתחזקות העוברת בעם נגעה גם בהם, והחליטה שהם מעוניינים לקיים קריאת מגילה בליל פורים עבורם ועבור ילדיהם ובני משפחותיהם. חדורי אמונה הם הצליחו למצוא אולם באחד מבתי הספר שבו יוכלו להתכנס. התכנון שלהם לאירוע בליל פורים כלל קריאת מגילה ולאחריו הפעלה לילדים וקצת כיבוד למבוגרים. הצעד הבא של הקבוצה היה לפנות לאחד מהרבנים המקומיים בבקשה שימצא עבורם מגילה כשרה שיוכלו להשתמש בה, ואדם שיוכל לקרוא עבורם את המגילה כנהוג.

לכאורה, עד כאן הכל נשמע מצויין. אשריהם ישראל שלא ממתינים שהקב"ה יעמיד עליהם מלך קשה כהמן, וחוזרים לאביהם שבשמים.

אלא, שלא הכל מושלם. התכנון של המארגנים היה כמובן לבוא כמשפחה, ולשבת כמשפחה לשמוע קריאת מגילה. בפני הרב שאליו פנו היו כמה אפשרויות להשיב, הוא יכול היה להחליט בין לשתף אתם פעולה ולשלוח להם אדם שיקרא עבורם מגילה, או לנסות להתנות את שליחת האדם בהפרדה בין המינים (עם מחיצה או בלעדיה), או לומר להם שהוא לא מוכן לשתף פעולה עם היוזמה.

קשה לומר שיש כאן תשובה של שחור או לבן. אם הרב יאמר להם שהוא לא מוכן לשתף פעולה, הוא במקרה הטוב דוחף את המארגנים לפנות לתנועה הרפורמית (כאשר ברור שהם יכלו לפנות לתנועה הרפורמית מראש, אך העדיפו את הרב האורתודוכסי), ובמקרה הרע ממית את ההתארגנות הנוכחית וכל התארגנות דומה בעתיד. אם הרב יתנה את קיום האירוע בהפרדה, הוא לוקח סיכון שהמארגנים לא יסכימו לתנאי ואז חזרנו לאפשרות הקודמת. גם אם המארגנים יסכימו אין לו שום דרך לדעת אם בפועל התנאי שלו יתקיים. ואם תנאו כן יתקיים, יש סבירות גבוהה שהרבה אנשים שיגיעו לאירוע ולא יידעו מראש על ההפרדה ופשוט יסתובבו על עקבם (דבר זה אני כותב מנסיון מקריאת מגילה פתוחה לקהל הרחב שאני השתתפתי בה) וגם אם יחליטו להישאר - כנראה שהם לא יחזרו בשנה שאחרי. אם הרב יסכים לחלוטין לבקשתם מבלי להעלות את עניין ההפרדה בין המינים כלל, מלבד הבעיה ההלכתית, הוא בעצם מרים ידיים ומודה שלו, כרב אורתודוכסי, למעשה אין מה להציע לציבור הזה.

איך מחליטים בשאלה כזו? בדרך כלל זה עובר דרך התייעצות של הרב עם רבותיו ועם חבריו הרבנים המכירים מציאות דומה במקומם. הרב המדובר התייעץ עם מורה הוראה ידוע מהציבור הדתי-לאומי, ונתן את ברכתו והסכמתו לאירוע.

המארגנים, ששמחו לקבל את עזרתו של הרב הקהילתי, התחילו לפרסם את האירוע תחת הכותרת "כ-ו-ל-ם באים לקריאת מגילה". הם פרסמו מחוץ למוסדות החינוך באזור ובעזרת המתנ"ס המקומי גם במקומונים ויידעו את חבריהם בעזרת מיילים ובפייסבוק. בערב שבת שלפני פורים האולם כבר היה מוכן עם מאתיים כסאות. לקריאת המגילה במוצאי שבת הגיעו כשלוש מאות וחמישים איש, שרבים מהם נאלצו לשבת על הרצפה או לעמוד למשך קריאת המגילה ולהפעלה של הילדים שאחרי. למארגנים ולרב שסייע להם הגיעו לאחר מכן תגובות רבות של משתתפים ששמחו מאד על ההזדמנות שניתנה להם לבוא ולשמוע קריאת מגילה עם כל המשפחה.

למחרת האירוע שלחו המארגנים ידיעת יח"צנות למקומונים באזור יחד עם תמונות מהאירוע, ולא שכחו כמובן להודות לרב הקהילתי שסייע בידם. כמה ימים אחרי זה התמונות עם הידיעה פורסמו במקומון הנפוץ באזור. למחרת, הרב המדובר מקבל שיחת טלפון מרב העיר המזוהה יותר עם הציבור החרדי. הוא לא היה שמח. "אתה מנסה להקים לי עוד בית כנסת רפורמי בעיר? לא מספיק הבעיות שגורמים לי הרפורמים הקיימים, שאתה הולך ומעודד עוד קהילה רפורמית?", נוזף בו רב העיר.

הרב מצליח איך שהוא לסיים את השיחה עם רב העיר, והוא מקבל שיחה נוספת, הפעם מראש המארגנים של קריאת המגילה. "הרב, רציתי שוב להודות לך על כל העזרה והתמיכה. תשמע, אני כבר התחלתי לחשוב על השנה הבאה. בעקבות ההצלחה של השנה וחוסר המקום באולם שהשתמשנו בו, חשבתי שבשנה הבאה אולי נפתח שתי קריאות במתכונת הזאת. הבעיה זה המקום. אתה חושב שנוכל להשתמש באולם האירועים של בית הכנסת שלכם?"

החיים לא פשוטים...

דברים המתחדשים בכל יום

א. יש גליון "מעיינותיך" חדש #28 לפורים. הגליון מכיל מאמר מהג"ר יואל כהן, מאמר מהרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ), קטעים קצרים מביאורי הרבי ואדמו"ר הזקן למוטיבים מהמגילה (הקטע האחרון מומלץ במיוחד, לדעתי), וקטעי סיפורים אודות ר' שמואל מענקיש מתלמידי אדמו"ר הזקן - אפשר להוריד כאן.

ב. מחפשים דבר תורה או שיעור לפורים? הנה לכם דרשה מהג"ר יחיאל יעקב ויינברג בעל ה"שרידי אש" מסעודת פורים תרח"צ (1938).

ג. בימים האחרונים גליתי שבאתר וואלה! מקיימים מדי פעם ראיון עם דמות רבנית מוכרת, תחת מדור בשם "רב שיח". השבוע ראיינו את הרב אהרן ליכטנשטיין. כדאי גם לרפרף בין ראיונות הרבנים האחרים באתר (מופיע מצד שמאל) ולשים לב בעיקר לשלב השאלה הזהה בסוף הראיון.

ד. ביום שבו התבשרנו שמדור היהדות בNRG עומד להסגר, קיימו בכנס ירושלים מושב בנושא "הזדמנויות וסכנות בעולם האינטרנט".

ה. הקישור האחרון הוא באנגלית, אבל כדאי גם לאלו שאינם שולטים בשפה לנסות לעלעל ברשימה הזו אודות צנזורה ב"אחרית דבר" של ש"ס וילנא בהוצאה החדשה של ואגשל. אני חשבתי שזה מאד מעניין (אינני מבקר בבלוג on the main line הרבה, מכיוון שהנושאים שהוא עוסק בהם אינם מעניינים אותי כל כך, אבל כשאני כן מגיע לשם אני תמיד מתפעל מכישוריו הבלתי נלאים של בעל הבלוג שמצליח להגיע ולשים לב לדברים הכי אזוטריים ונדחים).

קריאת פרשת זכור ע"י נער בר מצווה

מדי שנה מגיעים אלי סיפורים אודות רבנים שנתקלים באי נעימות כלפי נערי בר-מצווה ומשפחותיהם שתכננו לקרוא את פרשת זכור. ברצוני לפרוס את המקורות, הידועים לי, להנהגה האומרת שלפחות לכתחילה אין לשמוע פרשת זכור מנער שלא נתמלא זקנו.

הרמ"א כותב כך (שולחן ערוך אורח חיים סימן רפב סע' ד):
וקטן יכול לקרות בפרשת המוספין או בד' פרשיות שמוסיפין באדר, וכן נוהגים (ר"ן ומרדכי פרק ב' דמגילה), אע"פ שיש חולקים.

הט"ז הבין כך את דברי הרמ"א:
אע"פ שיש חולקין. - פי' דס"ל דקטן לא יוכל לקרות בפ' זכור שהוא דאוריי' מ"מ אנו נוהגים לקרותו דהא עולה אפי' למנין ז':

לעומתו כותב המשנה ברורה:
היינו דהחולקים ס"ל דוקא בשבת שקורא המפטיר מה שכבר קרא השביעי אז נוכל לקרות לקטן משא"כ בכל אלו שקורא המפטיר פרשה שלא קראו מתחלה:

ובשער הציון הוא מעיר על הט"ז שהוא כנראה לא ראה את המקור לדברי הרמ"א בדרכי-משה.

אך מכאן אין להביא שום ראיה לנידוננו, שכן כאן מדובר רק על העליה עצמה ולא על הקריאה. כך כותב שם המשנה ברורה על הדעה האומרת שמותר להעלות קטן למפטיר זכור:
ואע"פ שפרשת זכור היא חובה מן התורה שישמענה כל אדם מישראל והקטן שאינו מחויב בדבר אינו יכול להוציאם י"ח מ"מ הרי עכשיו הש"ץ קורא ומשמיע לצבור ומוציאם ידי חובתן ויש מחמירין בדבר שלא לקרותו לקטן לפרשת זכור וכן לפרשת פרה שי"א שגם היא מדאורייתא וכן הסכים בא"ר ודה"ח.

עם זאת, מכל מה שהבאנו עד כה לא מצאנו אף אחד שאומר שיש להקפיד על כך שהקורא את פרשת זכור יהיה גדול שהביא ב' שערות. אמנם, הפרי מגדים (משבצות זהב סי' רפב ס"ק ג) כותב כך:
ויראה לי דודאי קטן העולה לפ' זכור אם אין שם קורא ש"ץ לא יקרא הוא בעצמו דהא יש אומרים שקריאת פ' זכור מן התורה ואין יוצאין בקריאת קטן וכן כל השנה קורא קטן שעדיין לא הביא ב' שערות יכול לקרות להעולים כמנהגינו ויוצאין בשמיעתו השומעים דתיקון נביאים הוא שיקראו בתורה ואתי דרבנן ומפיק דרבנן שהרי קטן עולה למנין ז' ובימי הש"ס יהיה הקטן עולה וקורא בעצמו מכל מקום פ' זכור אינם יוצאין בשמיעתן מקטן וכאמור הואיל וי"א שדין תורה הוא.

אז אמנם הפרי מגדים מזכיר שבכל השנה יוצאים מקטן שלא הביא ב' שערות, אך הוא לא אומר שאין לסמוך על חזקה דרבא בפרשת זכור. כך שנראה לי שיש מקום קצת לפקפק עד כמה דברי הפמ"ג הם מקור לנוהג זה (והוא אכן מצויין במספר ספרים כמקור לכך).

בילקוט יוסף מובא בשם הרב עובדיה יוסף כך (קישור):
נער שהגיע לי''ג שנה, ולא הוברר אם הביא ב' שערות, יש אומרים שאינו מוציא את האחרים ידי חובת פרשת זכור ופרה. שהואיל וקריאות אלו מן התורה אין סומכין על חזקה שהביא ב' שערות. אך דעת הריב''ש ועוד ראשונים דסומכים על חזקה שהביא שתי שערות גם לדברים שהם של תורה. וכן עיקר לדינא, ומכל מקום היכא דאפשר טוב ונכון לכתחלה שאת קריאת פרשת זכור יקרא גדול שידוע לנו בבירור שהביא ב' שערות, כדי לצאת ידי חובת המצוה לכולי עלמא. אך בדיעבד אם אין מי שיקרא להם פרשת זכור אלא הנער הנז', או שעבר וקרא להם פרשת זכור מי שלא נבדק אם הביא ב' שערות, יצאו ידי חובת פרשת זכור מן התורה. [ילקו''י מועדים עמוד רעב. ילקוט יוסף על הלכות ציצית מהדורת תשס''ד. ומרן אאמו''ר הדר ביה בהאי שמעתתא על פי דברי הריב''ש, והמהרי''ק. וכ''ה בחזון עובדיה פורים עמוד כט].

הדברים המתפרסמים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה

בעניין יום הכיפורים 'כפורים', מאת: הרב יואב שטרנברג

מבואר ברמב"ם (תשובה א, א): "כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים".
הרי מבואר, שחייב אדם לחזור בתשובה כאשר הוא עושה חטא, ואדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.
ונתתי ליבי לדרוש ולתור בחכמה, האם נשים שייכות במצוות תשובה. דהא איתא שם פ"ב ה"ד: "מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים". והיינו שממעשה התשובה הוא להיות צועק ובוכה ומתחנן. ואם כן, בשבת, שבה אסור להיות עצב, מסתבר שאי אפשר לחזור בתשובה. ובוודאי, שאין מצוות תשובה חלה בש"ק.
ואם כן, יש לומר, שמצוות התשובה הוי מ"ע שהז"ג, כעניין מה שמצינו בתפילין, שגם למ"ד שלילה זמן תפילין, שבת אינה זמן תפילין, דשבת מקרי אות ותפילין מקרי אות, ואין צריך שני אותות. וכשם שמ"ע דתפילין הוי מ"ע שהז"ג, כנזכר, הוא הדין והוא הטעם שגם מ"ע דתשובה הוי מ"ע שהזמן גרמא, שהרי אי אפשר לקיימה בש"ק. ואם כן, יש לומר שנשים אינן בכלל חיוב התשובה.
אלא דא"כ יש לשאול, הלא בדברי הרמב"ם שהזכרנו בראש דברינו מבואר דלא כך, שהרי הרמב"ם מזכיר מקור לחיוב מ"ע דתשובה מהא דאיתא "איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים". הרי מבואר להדיא בקרא, דאיש או אשה חייבים להתוודות.
אמנם, יש ליתן טעם לדבר, מפני מה ראתה התורה לחייב נשים במ"ע דתשובה.
ובזה יש לומר, מהא דאיתא בברכות כ ע"ב דנשים חייבות בתפילה דהא בעו רחמי, א"כ הוא הדין והוא הטעם שחייבות גם בתשובה. אלא שצל"ע בזה, דהא מן התורה אין זמן קבוע לתפילה, כדאיתא ברמב"ם ריש הלכות תפילה, ורק חכמים הם שתקנו להתפלל ב' פעמים בכל יום, ולזה יש לומר, שלגבי חיוב דרבנן אומרים את הסברא של בעו רחמי. אבל לגבי חיוב דאורייתא לא מצינו שיהיה חיוב מצד הסברא דבעו רחמי. והרי זה כעין מה שמצינו שנשים חייבות במ"ע דמגילה וליל הסדר מן הסברא דאף הן היו באותו הנס, אבל סברא זו הוי רק לעניין חיוב דרבנן, ולא לעניין חיוב דאורייתא, כמבואר בתוס' בכמה מקומות.
ואם כן, יש לומר שחיוב נשים בתשובה מצד הסברא דבעו חיי, הוא רק סברא דרבנן, ואין בזה כדי להסביר מדוע אמר רחמנא איש או אשה.
ושמא יש לומר על פי מה דמבואר בריש יומא דהכהן הגדול צריך להתוודות על עוונותיו ועל עוונות אשתו משום דכתיב "וכפר בעדו ובעד ביתו – ביתו זו אשתו". ואם כן יש לומר שאין כפרת האיש שלמה בלי כפרת אשתו. ולכן אשתו צריכה להתכפר, לא מכח חיובא דידה, אלא מצד מה דבעלה צריך להתכפר. ומסברא זו יש לומר שכל הנשים הנשואות חייבות לחזור בתשובה כדי לסייע בעד בעליהן, והיינו כמה דאמרינן במגילת אסתר 'וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן', היינו שצריכות לעזור לבעליהן להתקדם בעבודת הבורא, והוא מה שכתוב בברכות יז ע"א: " אמר ליה רב לרבי חייא: נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן, ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן".
אלא שלפי"ז צל"ע מדוע נשים רווקות צריכות לחזור בתשובה. ושמא יש לומר עפ"י מנהג ירושלים שנשים אינן צמות את הצומות הקלים. והסברא היא, שכל אשה הרי היא בחזקת מעוברת או מניקה, ואם לא חזקתה שהיא חולה. ויש לשאול מדוע נשים רווקות אינן צמות. ויש לומר שכל בת מגיל מצוות מן הסתם היא נשואה, שהרי אדם חייב להשיא את ביתו כשהיא קטנה, דאשה יוצאת מרשות אביה לרשות בעלה. וגם מי שאינה נשואה בפועל ממש, לא רצו לבייש אותה, בבחינת שלא לבייש את מי שאין לו.
ואף שאין בכח סברות אלו ליצור חיוב גמור, הן חזי לאצטרופי, להסביר מדוע חייבן רחמנא לחזור בתשובה.
ועדיין צל"ע והשם יאיר עיניינו בתורתו הק'.

שמיעת מקרא מגילה בעזרת מקרופון - דעת הג"ר עובדיה יוסף

בשאלה האם אפשר לעשות שימוש במיקרופון ורמקול לשמיעת מקרא מגילה דשו רבים, וביניהם גם הג"ר עובדיה יוסף.
להלן נביא חלקים מתשובתו בשו"ת יחווה דעת (חלק ג סימן נד):
שאלה: השומע מקרא מגילה בבית הכנסת מפי שליח צבור הקורא את המגילה ברם - קול, האם יוצא ידי חובת מקרא מגילה?

תשובה: נראה שאלה היושבים סמוך לשליח צבור, והיו יכולים לשמוע היטב את קריאת המגילה מפיו, גם בלעדי הרם - קול, מסתברא ודאי שיוצאים ידי חובה, [וכעין מה שאמרו בגמרא (סוכה ב' ע"א), דל עשתרות קרנים איכא צל סוכה]. ואפילו אם על ידי הרם - קול נשמע קולו של השליח צבור עבה יותר, או גבוה יותר, אין בכך כלום, שסוף סוף הצבור היושבים סמוך לו, שומעים את המגילה מפי אדם בר - חיובא, וכל הקולות כשרים. אבל השאלה היא לגבי היושבים רחוק מהשליח צבור, אשר לולא הרם - קול לא היו יכולים לשמוע את המגילה כהלכתה, ואם כן יש לדון אם זהו נקרא שומע מפי שליח צבור בר - חיובא.
...
ובאמת שלפי דברי מומחים הבקיאים בטכניקה של החשמל, הקול הנשמע למאזינים דרך הטלפון או הרם - קול, אינו קולו של המדבר עצמו, אלא הוא קול אחר הבא על ידי זרם חשמלי באמצעות ממברנא, ואם כן ממילא אי אפשר לצאת ידי חובת שמיעת קול שופר או מקרא מגילה דרך הטלפון או הרם - קול.
...
והן עתה ראיתי להגאון רבי שלמה זלמן אוירבך בקובץ מאמרים בעניני חשמל (ירושלים תשל"ח), שאחר שביאר בטוב טעם ודעת שאי אפשר לצאת ידי חובת מקרא מגילה דרך מקרופון טלפון ורם - קול, מהטעם האמור, כתב בהערה (בסוף עמוד מ'): אחר שנדפס מאמר זה נזדמן לי לדבר עם מרן הגאון בעל חזון איש זצ"ל, ואמר לי, שלדעתו אין זה פשוט כל כך, ויתכן שמכיון שהקול הנשמע נוצר על ידי הקורא, וגם הקול נשמע מיד כדרך המדברים, אפשר שזה חשוב כשומע ממש מפי הקורא, וכן כשומע ממש מפי התוקע בשופר. ולפי זה צריך לומר שמה שאמרו אם קול הברה שמע לא יצא, הוא מפני שדרך קול הברה להישמע קצת זמן לאחר קול האדם, מה שאין כן בטלפון ורם - קול. אולם לדעתי הוא חידוש גדול מאוד, ואינני מבין אותו ע"כ.
...
בסיכום: השומעים מקרא מגילה דרך הרם - קול, וכן דרך הרדיו (בשידור ישיר), אינם יוצאים ידי חובת מצות מקרא מגילה, אולם היושבים סמוך אל השליח צבור הקורא את המגילה דרך הרם - קול, שאף בלעדי הרם - קול היו שומעים היטב את קריאת המגילה מפי השליח צבור, יוצאים ידי חובתם.

הקורא תשובה זו מקבל את הרושם שהרב עובדיה יוסף מסכים לחלוטין עם דעת הג"ר שלמה זלמן אוירבך שאין אפשרות לצאת ידי חובת מצוות שמע מרמקול, שכן הקול אינו מגיע משליח הציבור אלא מהמכשיר החשמלי.

מה רבה הפליאה שבספר ילקוט יוסף כותב בנו, הרב יצחק יוסף, כך (קישור):
השומע מקרא מגילה ברדיו אינו יוצא ידי חובתו, אפילו כששומע על ידי שידור חי. [ע' בשו''ת מנחת אלעזר ח''ב (סי' עב). ועוד אחרונים. וע' בשו''ת יביע אומר ח''א (חאו''ח סי' יט אות יח) בשם הגרש''ז אוירבך, שהקול הנשמע דרך הרדיו איננו הקול של האדם המדבר עצמו, אלא הוא קול אחר המשודר על ידי זרם חשמלי באמצעות ממברנא שקולטת הקול ומשדרתו. ועיין בשו''ת מנחת שלמה ח''א (סי' ט), ובמ''ש בהערה שם (עמוד סו), בשם החזון איש. ואפילו אם מהרהר בזה מתוך מגילה כשרה. ילקו''י מועדים עמ' רפז. חזו''ע עמ' נו]. והשומע ברכות המגילה ברדיו אינו עונה אמן, אבל אם שומע הברכות בשידור חי, עונה אמן. וכן השומע ברכות דרך הטלפון עונה אמן. אבל אינו יוצא ידי חובה, שאין האדם שומע את הקול ממש, אלא תנודות ממברנא שנוצרו על ידי המדבר למכשירים אלו, והתנודות מועברות באמצעות זרם חשמלי. [ילקוט יוסף מועדים, עמו' רפז]

כשאולם בית הכנסת רחב מאד, ובו קהל גדול לשמוע המגילה, ומשמיעים מקרא המגילה על ידי רם-קול, היושבים סמוך לשליח צבור באופן שגם אם ינטל הרם-קול יוכלו לשמוע מהשליח צבור, ואין הרם-קול אלא מסייע להגברת קול השליח צבור, יוצאים ידי חובתם. [וישתדלו להתקרב לשליח צבור לשמוע גם את קולו ממש]. אבל היושבים רחוק מהשליח צבור שבלעדי הרם קול לא היו יכולים לשמוע את הקריאה מהשליח צבור, לא יצאו ידי חובתם. ובאופן כזה אין להשמיע קריאת המגילה על ידי רמקול. [ילקו''י מועדים עמ' רפז. חזו''ע פורים עמ' נו. וע' בשו''ת אגרות משה (חאו''ח ח''ב סי' קח) שכתב, שאפי' אם נאמר שהאמת כדברי המומחים שע''י המיקרופון לא נשמע קול האדם, אלא קול אחר שנעשה מחמת קולו, מ''מ מן הדין יש להחשיב זאת כשמיעת קולו ממש, שכל מה שנשמע הוא מכח קולו ממש, ומנין לנו עצם כח השמיעה איך הוא, שאולי הוא ג''כ באופן כזה שנבראים גלי קול באויר ומגיעים לאזנו. וכן מסתבר לפי מה שאומרים חכמי הטבע, שהקול יש לו הילוך עד האזן, וגם יש קצת שיהוי זמן בהילוכו עד שיגיע לאזן, ובכ''ז נחשב שהוא קול האדם. ולכן אפשר שגם הקול שנעשה ע''י המיקרופון ששומעים אותו בעת שמדבר הוא נחשב קולו ממש, וכן מסתבר יותר, וגם מה שאומרים שהוא קול אחר אינו ברור, ולכן מצד ההלכה אין למחות בידי הרוצים לקרוא המגילה ע''י מיקרופון וכו'. ע''ש. וע''ע בשו''ת אגרות משה ח''ד (בהשמטות לחאו''ח סי' קח). ובשו''ת שבט הלוי ח''ה (סי' פד) כתב שבעיקר דין הקריאה ברם קול דעתו נוטה למ''ש באג''מ הנ''ל. ע''ש. וע''ע במנחת יצחק ח''ג (ס''ס לח). ובספר לקט הקמח החדש (עמוד קלט). ובציץ אליעזר ח''ח (סי' יא) וביחוה דעת ח''ג (סי' נד).]

מי שירצה לסטות לכיוון המחקרי אולי יתלה את השינוי בהלכה נוספת המקבילה להלכה זו.

הג"ר שלמה זלמן אוירבך כותב בתוך תשובתו על המיקרופון את הדברים הבאים (שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן ט):
מצטער אני שלפי זה נמצא שהאנשים אשר אזנם כבדה משמוע ומשתמשים במכשיר של מיקרופון וטלפון קטן לקרב את קול המדבר לאזנם שלפי"ז אינם יוצאים כלל חובת שופר ומקרא מגילה וכדומה. ועכ"פ אינם רשאים לברך על שמיעה זו כיון שאף גם הם שומעים רק קול תנודות של ממברנה

הג"ר עובדיה יוסף לא התייחס לנושא זה בתשובתו ביחווה דעת, על אף שמדובר באותה טכנולוגיה בדיוק. לעומת זאת, הרב יצחק יוסף בילקוט יוסף כותב כך:
בזמנינו שכבדי השמע מניחים סמוך לאזניהם מכונת שמיעה חשמלית, השומע על ידי המכונה הזאת אינו נקרא חרש, ומוציא אחרים ידי חובתם. [ילקו''י מועדים עמוד רפו. דדמי לשומע ע''י חצוצרות הנ''ל, כי חרש גמור שנשתתק חוש השמע אצלו מכל וכל, אינו יכול לשמוע גם ע''י מכונה זו. וכן מצדד להלכה מהרצ''פ פראנק במקראי קדש על חנוכה ופורים (עמ' צה) שבקול שופר אם יש תערובת של קול אחר עם השופר, הדבר מעכב, משא''כ במקרא מגילה או בקריאת התורה, הרי הוא שומע קול הקורא, אלא שמעורב בו גם קול אחר, ובזה יש לדון שיוצא י''ח אפי' אם נתערב עמו קול אחר, שעכ''פ הכל הוא מכח הקורא, וכל הקולות כשרים, רק שיהיה מכח בר חיובא והא איכא. חזו''ע עמוד נה]

החיפוש שאינו נגמר, מאת: חיים ולדומירסקי

מתוך "עולם קטן"

לפני כחודש אשתי תפסה אותי "אתה חייב לחשוב על תחפושת לילדים", "סגור!"" השבתי לה "השבוע אני חושב על זה", "זה מה שאמרתי לי בשבוע שעבר" אמרה האשה בתסכול, "ומאיפה את יודעת שלא חשבתי על זה?" התגוננתי "אפילו כרגע כשפנית אלי בדיוק חשבתי על זה. חוץ מזה הודיעו עכשיו בחדשות שהחליטו לעבר את אדר, אז יש עוד חודש וחצי" הרגעתי אותה. "אתה צודק!" ענתה האישה בהיסטריה "רק חודש וחצי, אין סיכוי שנשארו עוד תחפושות בחנויות".
כדי להרגיע את הלחץ בבית ולמרות שיש עוד המון זמן, הלכנו על נשינו וטפנו לאחת מחנויות הצעצועים הגדולות שכדי להימנע מפרסומת סמויה נכנה אותה בשם הדמיוני "צעצועים זה הם". איזה מקום חלומי אה? מדפים מלאי צעצועים מכל המינים ומכל המחירים. גן העדן של הילדים. אז זהו שלא! זוהי ממלכת הילדים המתוסכלים, אולם גדול המלא בצרחות "אמא תקני לי", "אבל הבטחת לי", "למה קניתם לו ולי לא", "אני לא קונה לך את הדרעק הזה", "עזוב הם גנבים כאן. בבני ברק אני קונה לך את זה בגרושים".
ובכן, כפי שצפיתי נשארו עדיין המון תחפושות בחנות. באז שנות אור כבר נגמר מזמן, גם וודי חברו הנאמן. אני לא מדייק, הם נשארו במידות לילדים בני 30, אבל היי מה רע בתחפושות של מלכת אסתר וקאובוי ? "חמודי אולי תתחפש לקאובוי?" שאלתי את הילד, "מה זה קאובוי?" הביט בי הילד בעיניים שואלות. איזו ירידת הדורות. איך נתנו לזה לקרות? לאיפה נעלמו כל הערכים האמריקאיים הרדודים והטובים שגדלנו עליהם ? דוגרי, מי אם לא האמריקאים יכל למכור לנו ש"ילד הפרות" הוא הגבר המאצ'ו האולטימטיבי?! הבן אדם כל היום רדף אחרי פרות וכבשים, התבוסס בבוץ ובדברים מגעילים נוספים אבל האמריקאים אמני התדמית והבלוף הצליחו למכור לעולם שמלאכת הבוקרות היא רק חלטורה עבור הקאובוי וברוב היום הוא שולף את האקדח ויורה בבקבוקים או בכל מי שמעצבן אותו.
בכל אופן נחזור לנושא התחפושות, אצל הבנים העסק הוא עדיין די פשוט, הם עוד מוכנים להתפשר על חייל או איזו דמות מהסדרות הדביליות שלהם בטלויזיה (מה זה גורמיט לעזאזל?). הבנות לעומת זאת מגיל מסוים רוצות תחפושת יצירתית. לא, הן לא באמת רוצות, הרי בסתר ליבן כולן היו רוצות להתחפש לגירסה כזו או אחרת של מלכה/פיה/נסיכה, אבל לא כ"כ נעים להן, 'שקר החן...' וכאלה וגם כל החברות התחפשו למשהו יצירתי (טוב, אם קראו לאח החדש שנולד להם "אורות מאופל" גם להן מגיע משהו יצירתי) וכך במקום להיות מלכה/פיה/נסיכה נחמדה רוצה בתך להתחפש ל"ויאמר ה' אל משה לאמור צו את בני ישראל", או אולי להחזיק מלחיה ביד אחת ועיתון הארץ ביד שניה ("מלח הארץ, תודה ששאלת") או לספר 'תרומת הדשן' שמחזיק פלאפון ("מה זאת אומרת למה התחפשתי? אני שו"ת סלולרי"). אגב אם למישהו מהקוראים יש עיתון דבר בבית אנא שילחו אלינו, חשבתי על איזה תחפושת יצירתית, הילדה תחזיק שום ועיתון דבר ותהיה "שום דבר". איך עוד לא חשבו על זה ?!
אני מניח שודאי יש כמה המצקצקים בלשונם למקרא שורות כאלו – לקנות תחפושת מוכנה שנתפרה ע"י שניים סינים עם מכונת תפירה גדולה? ומה עם ההשקעה ? האם אימא שלך לא תפרה לך תחפושת מעשה יד ?
ובכן זוהי דוגמא אחת מיני רבות לקורלציה הפוכה בין מידת ההשקעה של ההורים לבין טובת הילד (אם כבר הזכרנו את נושא בחירת השמות לילדים הייתי אומר משהו בהקשר הזה אבל אני לא רוצה להסתבך עם כמה חברים טובים) וחוץ מזה אם האימהות שלנו היו יכולות לקנות ב100 ₪ תחפושת מסין במקום לעבוד חמש שעות על פרת משה רבנו הן היו רצות על זה.
"תגיד לי" החזיר אותי קול למציאות "אתה עוד פעם חושב על הבדיחות לעולם קטן במקום לעזור לי?", "תגידי" השבתי לקול "מה את אומרת שתתפרי לו תחפושת של באז שנות אור בעצמך?". את ההמשך אני לא זוכר בבהירות עקב גורמיט במבצע שהוטח בראשי. השנה אני מתחפש ל"סייג לחכמה שתיקה".

רוצים לשלוח בדיחות לעלון פורים? valdomh@gmail.com , קרדיט בשמות בדויים מובטח לזוכים.
לטורים קודמים www.haim.tk .