אחר מטתו של הרב משה צוריאל זצ"ל

 אחד הספרים הפחות מוכרים של הרב משה צוריאל זצ"ל הוא "לקט פרושי אגדה" (אגב, ספריו הרבים של הרב צוריאל נמצאים ברשת באתר hebrewbooks). בארבעת "לקט פרושי אגדה" המחבר מפנה על כל אגדה שבש"ס למראי מקום בו דנו או העירו על האגדה. לעיתים קרובות הוא יכתוב בגוף הספר מה הנושא עליו דנים במראה המקום, לעיתים הוא אף יסכם במשפט את שנאמר באותו מראה מקום, ולעיתים הוא יוסיף פירוש או הסבר מדיליה על האגדה. ספר מומלץ לכל מי שלומד או מלמד מאגדות הש"ס.

לפני כעשור הפניתי באחד הפוסטים שכתבתי לדבריו על האגדה במסכת מגילה ש"ירמיה הלך להחזיר עשרת השבטים" (העמוד המדובר מצ"ב כתמונה לפוסט). הוא כתב כך:

"וצ"ל כי המפורסם באומה שעשרת השבטים שוכנים אי שם במקום מוסתר בעולם, זה רק נאמר במדרשים וע"פ רב האי גאון לימד כי סמכותם פחותה ממה שנאמר בתלמוד. אבל ע"פ חז"ל בגמרא כבר חזרו עשרת השבטים להיות בינינו וירמיה השיב אותם. וכך גם משמע ע"פ המהר"ל (נצח ישראל פרק לד) ושם ביאר שהמדרשים אינם כפשוטם אבל הם מדברים על רעיון פנימי."

התפלאתי ואף תמהתי על עמדתו שיש להבין בפשטות שירמיה החזיר את עשרת השבטים. (באותו פוסט הסברתי כיצד ניתן להבין את דברי הגמרא באופן רעיוני ולא כפשטם.)

זמן קצר אחרי שפרסמתי את הדברים קבלתי תגובה מהרב צוריאל ובו הוא דוחה את ההסבר הרעיוני לדברי הגמרא, ושלדבריו צריך להבין את דברי חז"ל כפשטם, שעשרת השבטים הוחזרו ע"י ירמיה.

לשאלתי, איך יתכן שמעשה כה גדול של ירמיה לא קיבל איזה שהוא ביטוי בכתובים בדברי הנביאים, הוא השיב לי כך:

"לשאלתך מדוע לא נרשם במקרא שירמיה החזיר עשרת השבטים, תשובתי:
[א] אין המקרא נועד לספר היסטוריה.
הוא רושם הודעות מוסריות, כדברי הגמרא (מגילה יד ע"א)
נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, ושלא הוצרכה לדורות לא נכתבה.
פרט היסטורי זה, אינו מוסרי ושיהיה צורך לספר לדורות.
[ב] לפי חז"ל המקרא כן רמז לדבר,
כשאמר "המוכר אל הממכר לא ישוב" (יחזקאל ז, יג),
הרי אין ידיעה זו שייכת כשאין היובל נוהג.
הרי כאן גילוי שהיה כן היובל נוהג,
ובזה מסמן לך שהשבטים חזרו למקומם.
ואם לא כולם, רובו ככולו."

ההתכתבות הקצרה הזאת, מורה על שתיים מתכונותיו הבולטות:
1. ידע רחב בכל שדות התורה, ודעה מוצקה ומגובשת בנושאים חשובים ואזוטריים כאחד.
2. הוא בשמחה הנגיש את עצמו, את ידיעותיו הרבות ואת ספריו ותורתו לכל מי שרק גילה ענין בדבר, קטן כגדול.
תנצב"ה

סיפור מותו של דוד המלך

חז"ל במסכת שבת מתארים את יום מותו של דוד המלך (תלמוד בבלי מסכת שבת דף ל עמוד ב):

כל יומא דשבתא הוה יתיב וגריס כולי יומא, ההוא יומא דבעי למינח נפשיה קם מלאך המות קמיה ולא יכיל ליה, דלא הוה פסק פומיה מגירסא. אמר: מאי אעביד ליה? הוה ליה בוסתנא אחורי ביתיה, אתא מלאך המות סליק ובחיש באילני, נפק למיחזי. הוה סליק בדרגא, איפחית דרגא מתותיה, אישתיק ונח נפשיה. 

ובתרגום לעברית:

כל יום השבת היה יושב (דוד) ולומד כל היום. ביום שהיה צריך למות בא מלאך המוות אליו ולא היה יכול לו (להרגו), שלא פסק פיו (של דוד) מלימודו. אמר (מלאך המוות) מה אעשה לו? היה לו (לדוד) גן מאחורי ביתו, בא מלאך המוות והרעיש בין האילנות, יצא (דוד) לראות. כאשר עלה במדרגות (לגן) נפלה מדרגה תחתיו, השתתק ונחה נפשו.

(התרגום מכאן)

דוד המלך יושב ולומד תורה כל היום. הוא יודע שהוא אמור למות ביום זה. הוא יושב ולומד כדי להגן על עצמו מפני המוות (כך פירש רש"י: שלא יקרב מלאך המות אליו, שהתורה מגינה ממות). כך מתחיל הסיפור.
אנחנו הקוראים מצפים למין מאבק בין מלאך המוות שצריך למלא את שליחותו לבין דוד המלך המתגונן מפניו ע"י לימוד התורה.
אך, הקורא נשאר בהרגשה שהתבוסה מגיעה מדי בקלות. מלאך המוות מקשקש באילן וזה מספיק כדי לגרום לדוד "להרים ידיים", לצאת החוצה, לנטוש את לימודו, ובעצם להיכנע למלאך המוות.
נדמה שהסיפור עוד יותר מפריע למי שפרקי אבות שגורים על לשונו (מסכת אבות פרק ג משנה ז):

רבי שמעון אומר המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו: 

ומה נאמר על מי שיושב בפנים ושונה ומפסיק ממשנתו כדי לצאת ולראות מדוע העצים עושים רעש?
הדברים אומרים דרשני.

דוד המלך בטבעו הוא איש שמכיל ניגודים. התורה בספר בראשית מתארת כיצד נולד זרע ישראל, וכיצד מנגד נולד זרע מואב. כך מתאר זאת הרב אליהו כי טוב (ספר הפרשיות, בראשית א' עמ' שכו):

כבר יש זרע בעולם. הן לאברהם נתת זרע, זרע קרוב נראה וגלוי והכל רואים מה רב טוב הצפון בו... אכן, גם זרע אחר הולך ובא. זרע אחר, זרע רחוק תכלית ריחוק, ממשמש ובא בעולם יחד עם הזרע הקרוב. לא יפרדו, אעפ"י שפרודים הם תכלית פירוד. כשם שהראשון מנופה ביותר מעשרים נפות עד שלא נותרה בו כל פסולת, כך זה השני מסולק מכל טוב גלוי ומכובר ביותר מעשרים כברות עד שעין אדם לא יכולה עוד להבחין בו כל טוב - כלה פסולת! כך תשורנה כל עין אדם. 'זרע אחר' ודאי. שניהם יחד נתגלגלו כל העת זה ליד זה, ושניהם גם יחד יבואו עתה בעולם!...
ומעתה ועד עת קץ ראשון, שניהם יחד יתגלגלו בעולם זה בקצהו אחד וזה בקצהו שני, עד אשר תוכן עלילות יחברם יחד.

הכל הולך אחר החיתום, וביומו האחרון סבור דוד שהוא הצליח גם לאחד בין העולם הגשמי וזה הרוחני. הוא סבור שהעצים נענים ומגיבים ללימוד תורתו, באופן הנשמע לאוזן הגשמית. הוא יוצא לראות. אין זה הפסקה ממשנתו. זו משנתו - לראות כיצד העולם הגשמי מצליח להתחבר לעולם הרוחני.
אך מעשה שטן זה היה, והעולם עוד לא היה מוכן לאיחוד בין הגשמי לרוחני. ובשעה שדוד הוטעה, הוא "עולה במדרגה" ובד בבד "נופל המדרגה". החלק הרוחני שלו נקרא לעלות למעלה, והחלק הגשמי יורד למטה.
עוד לא הגיעה השעה שהגשמי והרוחני יהיו משולבים יחד, וגם גופו ונשמתו שלו חייבים להיפרד זה מזה.

[ההשראה לדברי מהרב קוק בעין איה - קישור]

רבי ישמעאל בן אלישע

ידוע מאד הסיפור המובא בגמרא בשבת (תלמוד בבלי מסכת שבת דף יב עמוד ב):

לא יקרא לאור הנר שמא יטה. אמר רבי ישמעאל בן אלישע: אני אקרא ולא אטה. פעם אחת קרא ובקש להטות. אמר: כמה גדולים דברי חכמים, שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר! רבי נתן אומר: קרא והטה וכתב על פנקסו: אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת, לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה. 

את רבי ישמעאל בן אלישע הכהן הגדול אנחנו מכירים מסיפורו שנכנס לפני ולפנים (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ז עמוד א):

תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני! - אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין, ונענע לי בראשו. 

בספר דף על דף על הגמרא בשבת שם מביא את הדברים הבאים:

בספר דרך שיחה (ע' שלז) מובא שנשאל הגאון ר' חיים קנייבסקי שליט"א במובא כאן שר' ישמעאל כתב על פנקסו "לכשיבנה ביהמ"ק אביא חטאת שמינה", והרי במסכת ברכות (ז', א') מוכח שר"י בן אלישע היה כהן גדול, שאינו מביא חטאת בשגגת מעשה בלבד.
והשיב הגר"ח שליט"א: אין זה ר' ישמעאל כהן גדול, והיו שנים (עי' תוס' יבמות ק"ד, א' ד"ה אמר).

כוונתו של הג"ר חיים קנייבסקי לדברי התוספות הבאים (תוספות מסכת יבמות דף קד עמוד א):

אמר רבי ישמעאל בן רבי יוסי אני ראיתי את רבי ישמעאל בן אלישע - כך כתוב בספרים וקשיא לר"י איך יתכן שראה רבי ישמעאל בן רבי יוסי את רבי ישמעאל בן אלישע שנהרג קודם רבי עקיבא ורבי ישמעאל כפוף ויושב לפני רבי ויום שמת ר"ע נולד רבי ומיהו אין למחוק הספרים בשביל כך כי מה בכך שרבי ישמעאל ברבי יוסי היה כפוף ויושב לפני רבי כי גם רבי יוסי אביו אילו היה קיים היה כפוף ויושב לפני רבי ולמאי דפירש ר"י דתרי רבי ישמעאל בן אלישע הוו אתי שפיר דאותו שנהרג היה זקנו של אותו רבי ישמעאל בן אלישע שראוהו רבי ישמעאל בן רבי יוסי דאפשר שחיה הרבה אחר רבי עקיבא.

דברים אלו של התוספות, שהיו שני רבי ישמעאל בן אלישע הם כמעט מוכרחים וקשה לומר אחרת.
זאת, מכיוון שיש מדרש על רבי יהושע בן חנניה, תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי, בן דור החורבן (איכה רבה (וילנא) פרשה ד):

מעשה בר' יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי אמרו לו תינוק אחד יש בבית האסורין בקלון, הלך שם ראה תינוק אחד יפה עינים טוב ראי וקווצותיו סדורות לו עומד בקלון, עמד על פתחו לבדקו וקרא עליו הפסוק הזה (ישעיה מ"ב) מי נתן למשסה יעקב וישראל לבוזזים, ענה התינוק אחריו, הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו, כיון ששמע ר' יהושע קרא עליו בני ציון היקרים המסולאים בפז וזלגו עיניו דמעות ואמר מעיד אני שמים וארץ שמובטח אני בזה שמורה הוראה בישראל, והעבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שיפסקו עליו, אמרו לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה ולא היו ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל ומנו ר' ישמעאל בן אלישע 

כלומר, בדור החורבן, ר' ישמעאל בן אלישע היה ילד.

מעניין שהרב קוק, כמעט כמשיח לפי תומו מניח שהסיפור בשבת אודות רבי ישמעאל שקרא והטה או ביקש להטות והסיפור במסכת ברכות עוסקים באותו אדם (קישור):

ע"כ ר"י ב"א שהי' מרבה לעסוק בצפיית מרכבה, כאשר נודע מדבריו בספר היכלות, ומאמרו בברכות בצפייתו האלהית כשנכנס להקטיר קטרת לפני ולפנים, כדי שיחקק היטב בלבו הצד ההדיוטי של השכל האנושי לעומת עניני קודש הגדולים והנפלאים שהי' לו עמהם עסק, היה משים עצמו ג"כ בהנהגתו החיצונה על דברי תורה כהדיוט.

לפום צערא אגרא

מחשבה שעלתה בראשי הערב:

הגמרא בחגיגה דף ט עמוד ב מספרת:

אמר ליה בר הי הי להלל: מאי דכתיב: +מלאכי ג'+ ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עבד אלהים לאשר לא עבדו, היינו צדיק היינו עובד אלהים, היינו רשע היינו אשר לא עבדו! - אמר ליה: עבדו ולא עבדו - תרוייהו צדיקי גמורי נינהו. ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד. - אמר ליה: ומשום חד זימנא קרי ליה לא עבדו? אמר ליה: אין, צא ולמד משוק של חמרין: עשרה פרסי - בזוזא, חד עשר פרסי - בתרי זוזי.

בר הי הי המוזכר כאן, הוא לכאורה בן הא הא המוזכר בסוף מסכת אבות:

בן הא הא אומר לפום צערא אגרא:

היתכן והתובנה ש"לפום צערא אגרא" הגיעה לבן הא הא בעקבות הדברים שלימד אותו הלל?

או אולי אפשרות מעט שונה: מהגמרא בחגיגה רואים שבר הי הי הוא תלמיד של הלל. הלל קיים בעצמו "לפום צערא אגרא", הוא למד תורה בצער וזכה ונהייה נשיא ישראל. התלמיד ינק את הסלוגן "לפום צערא אגרא" מרבו, הלל.

שמשתי עומדות מה שלא שמשת ישיבות

בתלמוד הירושלמי פעמיים מופיע ביטוי מעט מוזר:
1. תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת שבת פרק י:

רבי יושיע דרומיא אמר קומי רבי יסא בשם רבי אחא קני גירדי רבי פוטר. רבי אלעזר בי רבי שמעון מחייב. אמר לו רבי כך שמעתי מאביך. אמר לו שמשתי את אבא עומדות מה שלא שמשתן ישיבות.

2. תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת חגיגה פרק ג הלכה א:

מעשה שנכנסו שבעה זקינים לעבר את השנה בבקעת רימון ומי היו רבי מאיר ורבי יהודה ורבי יוסי ור"ש רבי נחמיה ורבי ליעזר בן יעקב ורבי יוחנן הסנדלר אמרו כמה מעלות בקודש ובתרומה רבי מאיר אומר שלש עשרה רבי יוסי אומר שתים עשרה א"ר מאיר כך שמעתי מרבי עקיבה שלש עשרה אמר לו רבי יוחנן הסנדלר שימשתי את ר"ע עומדות מה שלא שימשתו ישיבות

מה הכוונה "שמשתי עומדות מה שלא שמשת ישיבות"?

קרבן העדה בחגיגה מסביר: "כלומר, שמשתי את ר"ע הרבה ממך"

זה אכן פירוש מסתבר, אך כיצד זה מתיישב עם המילים. לכאורה, לפי הפירוש הזה היינו מצפים שהמשפט יהיה הפוך: "שמשתי ישיבות מה של שמשת עומדות".

לעומת זאת, בשבת מסביר קרבן העדה: "דקי"ל קשות בעמידה רכות בישיבה"

דבריו מבוססים לכאורה על הגמרא בתלמוד הבבלי במגילה (כא ע"א), אך שם מופיע הפוך: הקשות בישיבה והרכות בעמידה. 

בעבר עסקנו מעט בלימוד תורה בעמידה לעומת לימוד תורה בישיבה (ראו כאן, כאן וכאן). לכאורה, ניתן לחלק בין לימוד תורה בעמידה ולימוד תורה בישיבה. בלימוד תורה בעמידה התלמיד הוא במצב של קבלה. לעומת זאת, ישיבה זה מצב שיתוף ודיון. 

הרב חנוך ארנטרוי, בספרו עיונים בדברי חז"ל ובלשונם (עמ' רכג-רכה), מתייחס למימרות הנ"ל בירושלמי ומבחין בין שני סוגי לימוד תורה שהיו קיימים בתקופתם: גמרא וסברא:

בגמרא אמרו שמועות וחזרו בעל פה, ובסברא חקרו ועיינו בטעמי ההלכות. 

מכאן ניתן להסיק, וזה מסתדר גם עם החלוקה ש"קשות בישיבה ורכות בעמידה", שאת הגמרא היו עושים בעמידה ואת הסברא היו עושים בישיבה. 

שתי המימרות מהירושלמי דנות על טיבה של שמועה. כדי להכריע על צדקת גירסתו, אומר חכם אחד למשנהו: "שמשתי עומדות", כלומר למדתי גמרא (שמועות), "מה שלא שמשת יושבות", כלומר מה שאתה לא למדת סברא, ולכן בענייני שמועה יש לסמוך דווקא עלי ולא עליך. 

אפשר לענ"ד גם ללכת בכיוון אחר קצת. הלימוד המשמעותי מתקיים בישיבה, זהו הלימוד הפורמלי. אך יש גם לימוד לא פורמלי, כזה שמדברים עם הרב בדרך מכאן לשם וכד'. ברור שרוב הלימוד נעשה באופן הפורמלי, והלימוד הלא-פורמלי הוא תלוי בקשר הנפשי בין הרב לתלמיד. האמירה "שמשתי עומדות מה שלא שמשת יושבות", תתפרש לפי זה כך: "לי היו יותר שיחות עם הרב בפינת הקפה יותר ממה שאתה ישבת בסדר". זו בהחלט אמירה קשה ועוקצנית. 

ביטול התמיד

כידוע המשנה בסוף מסכת תענית מונה את הדברים שארעו בשבעה עשר בתמוז ובתשעה באב:

חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר. ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל. בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר.

אחד הדברים שארעו בשבעה עשר בתמוז הוא ביטול התמיד - אך מתי ארע דבר זה? באיזה תקופה?

התלמוד הבבלי מנסה להביא מקורות לארועים השונים שארעו בימים אלו, אך על ביטול התמיד כותב רק: "גמרא". כלומר, מסורת בידינו שזה מה שארע בי"ז בתמוז.

התלמוד הירושלמי מביא שמקרה זה ארע בתקופת המצור הרומאי (ירושלמי תענית פ"ד ה"ה):

ואמר רבי לוי אף בימי מלכות הרשעה הזאת היו משלשלין להן שתי קופות של זהב והיו מעלין להן שני גדיים ובסוף שילשלו להן שתי קופות של זהב והחלו להם שני חזירים לא הספיקו להגיע למחצית החומה עד שנעץ החזיר וקפץ מארץ ישראל ארבעים פרסה באותה השעה גרמו העוונות ובטל התמיד וחרב הבית

דבר דומה מופיע במלחמות היהודים של יוספוס פלביוס (קישור):

טיטוס צוה על אנשי-הצבא אשר עמו להרוס את יסודות הבירה ולפתוח מבוא רחב ונוח לכל חילו. והוא שלח לקרא ליוסף, כי שמע אשר ביום ההוא, הוא יום שבעה-עשר לחדש פנמוס (תמוז) שבת קרבן-הא-להים, הנקרא בשםקרבן-התמיד, מחוסר אנשים הראוים להקריבו כהלכה, והעם התעצב על זה מאד.

עם זאת, הרמב"ם כותב שזה ארע בבית ראשון (הלכות תעניות פרק ה הלכה ב):

ושבעה עשר בתמוז וחמשה דברים אירעו בו: נשתברו הלוחות, ובטל התמיד מבית ראשון והובקעה ירושלם בחורבן שני, ושרף אפוסטומוס הרשע את התורה, והעמיד צלם בהיכל.

מה המקור לדברי הרמב"ם הללו? מניין הסיק שמדובר בבית ראשון?

הרב צבי יניר מציע חידוש (קישור). לדבריו יש תקבולת בין הארועים השונים שארעו בי"ז בתמוז ובט' באב.

לדבריו ישנה סימטריה בתקופות:

שורה ראשונה-נשתברו הלוחות לעומת חטא המרגלים - שני הארועים היו במהלך 40 השנים אחר יציאת מצרים.
שורה שניה- אם יש סימטריה אז בטל התמיד הוא מקביל לחורבן בית ראשון, ומשמע שמדובר על ביטול התמיד בבית ראשון.
והובקעה העיר מקביל לחרב הבית שניה, ומשמע שהבקעת העיר בבית שני הייתה בי"ז תמוז, וזה אכן מסתבר לאור הפסוקים לעיל, שבבית ראשון הובקעה העיר בט' בתמוז.
אם הסימטריה ממשיכה אז נלכדה ביתר מקביל לשר אפוסטמוס ושניהם ארעו במרד בר כוכבא, והוא הדין לנחרשה העיר שכנראה מדובר על ירושלים אחרי מרד בר כוכבא וזה מקביל להעמדת הצלם אחרי המרד (איליה קפיטולינה)

בדרך זו, הוא רוצה להסביר שהרמב"ם הסיק שביטול התמיד ארע בבית ראשון כהקבלה ל"חרב הבית בראשונה".

אחד ממפרשי הרמב"ם, כתר המלך, מפנה לגמרא בערכין (דף יא עמוד ב):

ת"ש, רבי יוסי אומר: מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב; אמרו: כשחרב הבית בראשונה, אותו היום תשעה באב היה, ומוצאי שבת היה, ומוצאי שביעית היתה, ומשמרתו של יהויריב היתה, והיו כהנים ולוים עומדים על דוכנן ואומרים שירה, ומה שירה אמרו? +תהלים צד+ וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם, ולא הספיקו לומר יצמיתם ה' אלהינו עד שבאו אויבים וכבשום, וכן בשניה; האי שירה מאי עבידתיה? אילימא דעולת חובה, מי הואי? בי"ז בתמוז בטל התמיד

הגמרא מספרת אודות חורבן בית ראשון, ומסיימת "וכן בשניה" - וכך היה גם בחורבן בית שני. לאחר מכן הגמרא שואלת על מה שרו הלויים, אם היה זה על קרבן התמיד - הרי כבר בטל התמיד? משמע, שבבית ראשון (ואולי צ"ל גם בבית ראשון) בטל התמיד בי"ז בתמוז. 

לעוד מחשבות על ימי בין המצרים, אני ממליץ על השיעור הקצר הבא:

עוד מבט על מחלוקת תנ"ך בגובה העיניים

הגמרא במגילה (דף כה עמוד ב) מביאה את המעשה הבא:

מעשה באדם אחד שהיה קורא למעלה מרבי אליעזר הודע את ירושלים את תועבותיה, אמר לו: עד שאתה בודק בתועבות ירושלים - צא ובדוק בתועבות אמך.

למקרא המעשה נשאלת השאלה: מדוע כעס כל כך רבי אליעזר, הרי "תועבות ירושלים" נמצאים בתנ"ך, וכי אנחנו "יותר דתיים" מיחזקאל הנביא? (לקוראי אנגלית - ראו גם כאן)
ההבנה הפשוטה של מעשה זה הוא שרבי אליעזר כעס בגלל שאותו אחד שם זרקור על תועבות ירושלים. מכל הפרקים בתנ"ך הוא היה צריך לבחור דווקא את זאת העוסקת בתועבות ירושלים?

מבלי להמעיט כלל מההבנה הפשוטה, אני רוצה להציע הבנה מעט מעמיקה יותר.
רבי אליעזר, הלוא הוא רבי אליעזר בן הורקנוס, ה"בור סוד שאינו מאבד טיפה", שמעיד על עצמו "ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם" ובעל המימרא ש"המתפלל אחורי רבו, והנותן שלום לרבו, והמחזיר שלום לרבו, והחולק על ישיבתו של רבו, והאומר דבר שלא שמע מפי רבו - גורם לשכינה שתסתלק מישראל".
רבי אליעזר רואה את החיבור שלו לתורה, אך ורק כצינור שתפקידו לקחת את גופי התורה שמסרו רבותיו ולהעבירם לתלמידיו.

זאת, בניגוד לחכמים אחרים (הבולט שבהם רבי עקיבא) הרואים את עיקר תפקידם להיות מעיינות מתגברים - דרשנות התורה, לחדש חידושים, ולהיות מחוברים לתורה.

אדם כרבי אליעזר שרואה את תפקידו להיות מעביר המסורה, בהכרח מצייר בדמיונו את הדורות הקודמים כגדולים במידות רבות ממנו. הרי אחרת, למה כל כך חשוב לא לומר דבר שלא שמעת מרבך? ולמה כל כך חשוב לא לשנות במאום את מה שהיה בדורות הקודמים?
לכן, נוזף רבי אליעזר באותו אדם שקורא ב"תועבות ירושלים" - הוא אינו מעוניין לשמוע ביקורת על הדורות הקודמים, ואם יחזקאל הנביא היה יכול - זה לא אומר שאתה יכול.

צריך לפרש יותר?

ועוד על לימוד בעמידה ובישיבה

חלקים קודמים: כאן וכאן.

שימו לב למקור הבא (שיר השירים רבה (וילנא) פרשה א ד"ה א [ג] לריח):

ובית מדרשו של ר"א היה עשוי כמין ריס ואבן אחת היתה שם והיתה מיוחדת לו לישיבה, פעם אחת נכנס ר' יהושע התחיל ונושק אותה האבן ואמר האבן הזאת דומה להר סיני, וזה שישב עליה דומה לארון הברית.

בבית מדרשו של רבי אליעזר בן הורקנוס היתה אבן אחת. האם היתה זו אבן אחת בין הרבה כסאות? לא נראה כך. אך אם היתה רק אבן אחת, היכן ישבו התלמידים? 

האם לא נראה מדברי רבי יהושע שהתלמידים היו עומדים מסביב לרבם שישב על האבן ש"היתה מיוחדת לו לישיבה", כפי שהעם עמדו מסביב להר סיני?

רבי אליעזר הגדול הוא איש המסורה - "בור סוד שאינו מאגד טיפה". הוא רואה את תפקידו בהעברת המסורה מהדור הקודם לדור הבא. לצורך זה הוא יושב ודורש ומצפה מתלמידיו לעמוד מסביבו ולקבל את דבריו ככאלה שנתנו בהר סיני. 

מכאן גם נסיק את ההבדל היסודי בין לימוד בעמידה לבין לימוד בישיבה: לימוד בעמידה זה לימוד של קבלה. לעומת זאת, לימוד בישיבה זה לימוד של דיאולוג, לימוד שגם לתלמיד יש מה להוסיף על תורת רבו, לימוד של ערבוב בין הדורות. 

עוד על לימוד בעמידה ובישיבה

ראו גם: לימוד בעמידה ובישיבה

שימו לב למקור הבא מסיפור תחילת דרכו של רבי אליעזר הגדול בעולם התורה (פרקי דרבי אליעזר פרק ב):

היה רבי אליעזר יושב ודורש ואביו עמד על רגליו, כיון שראה שאביו עומד על רגל נבהל, אמר לו אבא שב לך שאיני יכול לומר דברי תורה ואת עומד על רגליך

כשקוראים את המקור הזה בעינים שלנו הדבר נראה ככיבוד אב פשוט - האב נמצא בעמידה והבן דואג לו שיהיה לו מקום לשבת.
אם מוסיפים את המקורות שראינו אודות לימוד תורה בעמידה שהבאנו בפוסט הקודם אולי צריך לתת את הדעת יותר לביטוי שאומר רבי אליעזר לאביו: "איני יכול לומר דברי תורה ואת עומד על רגליך". והלא ראינו שלא הרבה זמן לפני תקופת רבי אליעזר למדו תורה דווקא כשעומדים על הרגלים? ולדעה שהבאנו בשמו של ר' צדוק הכהן מלובלין היה זה עוד בתקופת רבי אליעזר שלמדו בעודם עומדים? 

אלא שכשהאב עומד על רגליו המשמעות היא שהוא תלמיד של הרב שיושב, כפי שכתב הרמב"ם: "ובראשונה היה הרב יושב והתלמידים עומדים". על זה אומר לו בנו: "אבא! איני יכול לומר דברי תורה ואת עומד על רגליך" - אני לא הרב ואתה לא תלמיד שלי, אתה אבא שלי ואני הבן שלך - "שב לך". 

לימוד בעמידה ובישיבה

מבחינתי אין משמח יותר מאשר לראות משהו שחשבת עליו בספר של אחד המחברים הנערצים עליך. כנראה שגם אעשה שימוש בדברים אלו באחד השיעורים בליל שבועות (אז אם אתם מתכננים להגיע לשיעור באנגלית, תדלגו לפוסט הבא). 

הגמרא במגילה (דף כא עמוד א) מביאה את הדברים הבאים בהקשר של עמידה בזמן קריאת מגילה וקריאה בתורה:

אמר רבי אבהו: דאמר קרא (דברים ה') ואתה פה עמד עמדי, ואמר רבי אבהו: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, כביכול אף הקדוש ברוך הוא בעמידה. ואמר רבי אבהו: מנין לרב שלא ישב על גבי מטה וישנה לתלמידו על גבי קרקע - שנאמר ואתה פה עמד עמדי. תנו רבנן: מימות משה ועד רבן גמליאל לא היו למדין תורה אלא מעומד, משמת רבן גמליאל ירד חולי לעולם והיו למדין תורה מיושב. והיינו דתנן: משמת רבן גמליאל בטל כבוד תורה. 

למעשה יש כאן בגמרא שני חלקים, שכשקוראים את הגמרא בצורה רציפה קל לחשוב שמדובר בהמשך אחד:
- דברי רבי אבהו הלומד מהפסוק "ואתה פה עמד עמדי".
- דברי הברייתא על שינוי צורת הלימוד לפני ואחרי מיתתו של רבן גמליאל.

החלוקה הזאת כנראה עמדה בבסיס דבריו של הרמב"ם בעניין הזה (הלכות תלמוד תורה פרק ד הלכה ב):

כיצד מלמדים, הרב יושב בראש והתלמידים מוקפים לפניו כעטרה כדי שיהו כלם רואים הרב ושומעים דבריו, ולא ישב הרב על הכסא ותלמידיו על הקרקע אלא או הכל על הארץ או הכל על הכסאות, ובראשונה היה הרב יושב והתלמידים עומדים ומקודם חורבן בית שני נהגו הכל ללמד לתלמידים והם יושבים. 

דברי הרמב"ם כמובן קשים ביותר. מהגמרא עולה שהרב צריך לעמוד כמו התלמיד שהרי כתוב "ואתה פה עמוד עמדי", מהיכן הסיק הרמב"ם שהרב ישב והתלמידים עמדו?

מפרשי הרמב"ם השונים דנים בשאלה זו. אני בנתיים מעדיף להשאיר אותה בצד, ולהתמקד בעניין אחר.

הברייתא בגמרא מדברת אודות השינויים שהתרחשו לפני ואחרי מיתת רבן גמליאל. מיהו אותו רבן גמליאל?
הב"ח במקום מגיה ומוסיף את המילה "הזקן" - רבן גמליאל הזקן. רבן גמליאל הזקן נהג נשיאותו ונפטר עוד בזמן הבית, בניגוד לנכדו רבן גמליאל דיבנה שחי בזמן החרבן והיה הנשיא ביבנה. הב"ח כנראה מסתמך על גירסתו במשנה בסוטה המצוטטת בגמרא שלנו: משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד תורה.

לא ידוע לנו הרבה על רבן גמליאל הזקן, וקשה מאד לשער מה גרם ל"ביטול כבוד התורה" דוקא במיתתו.

אך אם היה מדובר ברבן גמליאל דיבנה פתאום הכל מתחבר. במהלך תקופתו של רבן גמליאל כנשיא, הגמרא בברכות מספרת כי ניסו להדיחו ו"בו ביום" הוסיפו שלוש מאות ספסלים לבית המדרש. יש כאן שתי נקודות שצריך לשים לב אליהם: א. פתחו את דלתות בית המדרש בפני כל מי שרצה להכנס, ולא עשו מיון בכניסה. ב. הכניסו ספסלים.
פתיחת בית המדרש בפני כל בהחלט יכולה להשפיע על "כבוד התורה", ויש באקט זה לפגוע משהו בכבוד זה. בנוסף, לרוב מבינים כי הכנסת הספסלים היתה אך ורק לטובת המצטרפים החדשים לבית המדרש, אך לאור הגמרא שלנו ייתכן והספסלים נועדו הן למצטרפים החדשים והן לותיקים.

לא העזתי להוציא מחשבה זו מגדר מחשבה. אך עתה מצאתי את הדברים אצל רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו "אוצר המלך" על הרמב"ם. נביא חלק קטן מהדברים:

ולפי ענ"ד היה נראה דר"ג הזקן דבמשנה טעות סופר הוא. ובמגילה ר"פ הקורא עומד ליתא כלל לתיבת הזקן רק רבן גמליאל סתם. והיינו ר"ג דיבנה שהיה בזמן החורבן ובימיו בטלה כבוד התורה וטהרה, וזה היה באמת בזמן החורבן ואז ניטל טעם הפירות. ונראה לי ראיה לזה מהא דפרק תפלת השחר [דף כ"ו ע"ב] [ומאי דקאמר שם אתוספי ג' מאות ספסלי משמע דהיה בישיבה, הוא דאמר רבא במגילה קשות מיושב, ואז למדו קשות שנודע דעדיות בו ביום נשנית] בעובדא שתפלת ערבית רשות או חובה אמר ליה ר"ג לר' יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך והיה רבן גמליאל יושב וכו' ורבי יהושע עומד וכו'. ומה ענין דעמד רבי יהושע אם גם כל התלמידים היו יושבין. ותיבות ויעידו בך כתבו התוס' בבכורות [דף ל"ו ע"א] דלא גרסינן לה דמה עדות שייך כאן, ועל כרחך דעדיין אז הרב יושב והתלמידים עומדים, וע"כ ציוה לרבי יהושע לעמוד כאחד מהתלמידים, ורבן גמליאל בלבד היה יושב להיותו רב. וע"כ רננו כל העם וכו':

אך בסופו של דבר מסייג ר' צדוק את דבריו:

אבל מה אעשה ורבינו ז"ל כתב להדיא ומקודם חורבן וכו'.

כלומר, בסופו של דבר הרמב"ם גם כן הבין כמו הב"ח שמדובר על התקופה לפני החורבן "ומקודם חורבן בית שני נהגו הכל ללמד לתלמידים והם יושבים".

נסיים עם שאלה למחשבה לקוראים:
מה המשמעות ללמד את התורה כשהרב באותו גובה עם התלמידים? האם לא הגיוני לייצר "פער מעמדות" בין הרב לתלמיד? האם אין מקום שהרב דווקא יהיה יותר גבוה מהתלמידים?

"רבונו של עולם! מה נשתנו אלו מאלו?"

ישנה מדרש המופיע פעמיים בש"ס. פעם במסכת מגילה ופעם במסכת סנהדרין. ההבדלים ביניהם דקים עד כדי לא קיימים.
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קיא עמוד ב:

אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: עתיד הקדוש ברוך הוא להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק, שנאמר (ישעיהו כ"ח) ביום ההוא יהיה ה' צבאות לעטרת צבי ולצפירת תפארה לשאר עמו וגו', מאי לעטרת צבי ולצפירת תפארה - לעושים רצונו ומצפים לישועתו. יכול לכל - תלמוד לומר לשאר עמו - למי שמשים עצמו כשירים. (ישעיהו כ"ח) ולרוח משפט ליושב על המשפט ולגבורה משיבי מלחמה שערה. ולרוח משפט - זה הרודה את יצרו, וליושב על המשפט - זה הדן דין אמת לאמיתו, ולגבורה - זה המתגבר ביצרו, משיבי מלחמה - זה שנושא ונותן במלחמתה של תורה, שערה - אלו שמשכימין ומעריבין בבתי כנסיות ובתי מדרשות.

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף טו עמוד ב:

ואמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: עתיד הקדוש ברוך הוא להיות עטרה בראש כל צדיק וצדיק, שנאמר: (ישעיהו כ"ח) ביום ההוא יהיה ה' צבאות לעטרת צבי [וגו']. מאי לעטרת צבי ולצפירת תפארה - לעושין צביונו ולמצפין תפארתו. יכול לכל - תלמוד לומר לשאר עמו - למי שמשים עצמו כשירים. ולרוח משפט - זה הדן את יצרו, וליושב על המשפט - זה הדן דין אמת לאמתו. ולגבורה - זה המתגבר על יצרו. משיבי מלחמה - שנושאין ונותנין במלחמתה של תורה. שערה - [אלו תלמידי חכמים] שמשכימין ומעריבין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.

המעניין הוא שדווקא בסופה של המדרש יש שינוי גדול.

בסנהדרין:

אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו?
אמר לה: (ישעיהו כ"ח) וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו [וגו'] פקו פליליה, ואין פוקה - אלא גיהנם, שנאמר (שמואל א' כ"ה) לא תהיה זאת לך לפוקה, ואין פלילה אלא דיינין, שנאמר (שמות כ"א) ונתן בפללים.

במגילה:

אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! מה נשתנו אלו מאלו?
אמר לה הקדוש ברוך הוא: ישראל עסקו בתורה, אומות העולם לא עסקו בתורה.אמר ליה: גם אלה ביין שגו ובשכר תעו... פקו פליליה, אין פקו אלא גיהנם, שנאמר (שמואל א' כ"ה) ולא תהיה זאת לך לפוקה, ואין פליליה אלא דיינין, שנאמר (שמות כ"א) ונתן בפללים.

הרב שטיינזלץ מסביר את הגמרא בסנהדרין כך:

מה נשתנו אלו מאלו - מה דינם של אחרים העוסקים בתורה ואין בהם מדות טובות אלה? אמר לה: - ...שאנשים שלא עסקו כך בתורה תעו ושגו, ואין ראויים למתן שכר, אלא להפך מזה. 

תוספת המשפט "אמר לה הקדוש ברוך הוא: ישראל עסקו בתורה, אומות העולם לא עסקו בתורה" בגמרא במגילה מעלה את השאלה מיהו הדובר של המשפט האחרון "גם אלה ביין שגו". בגמרות שלפנינו מופיע "אמר ליה" - דבר שלא יכול להיות נכון לאף אחד מהכיוונים. אם הקב"ה הוא המדבר אל מידת הדין היה צריך להיות "אמר לה", ואם מידת הדין היא הדוברת היה צריך להיות "אמרה ליה". זאת ועוד, שאם מידת הדין היא הדוברת של המשפט האחרון יוצא שהוכוח מסתיים עם דברי מידת הדין. תמוה ביותר. 

לאור זאת, כותב הרב משה צוריאל בספרו "לקט פירושי אגדה" על המשפט שנוסף בגמרא במגילה:

כל השורה הזו בגמרא היא מוזרה ואין לה שייכות לסוגיא הקודם ולא לאח"כ. וגם בסוגיא המקבילה בסנהדרין היא חסרה. והשורה הזו חסרה בכת"י מינכן. ורשם שם הרב רפאל נתן רבינוביץ', מחבר "דקדוקי סופרים" שאינה נמצאת בכל כתבי היד, "עין יעקב" ו"אגדת התלמוד" וכוד. אלא כנראה היא הוספה ע"י איזה תלמיד טועה. 

הרב צוריאל גם מפרש את הגמרא במגילה, כפי שהרב שטיינזלץ מפרש את הגמרא בסנהדרין:

ובכן נקראו כך [- חמור נושא ספרים] אותם רבנים ודיינים שמסתפקים בשטחיות חיצוניות של הדברים שלמדו ולא טורחים להבין סודם. ולכן "ביין שגו" גם הוא משל שהם עוסקים בשטחיות ובלי ההבנה הראויה. לכן אין להם כל הברכות הנ"ל וזה מה שהקב"ה עונה למידת הדין.

אני לגמרי מקבל את דברי הרב צוריאל, אך מעניין לציין שהמהרש"א כנראה כן גרס את המשפט האמצעי. כך הוא מעיר בפירושו למגילה:

שם מה נשתנו אלו מאלו א"ל הקב"ה ישראל עסקו בתורה או"ה לא עסקו בתורה א"ל גם אלה ביין כו' כצ"ל:

אך יש להתבונן, רש"י בפירושו לגמרא במגילה אכן לא מזכיר את המשפט השני "ישראל עסקו בתורה וכו'", אך מפרש את המשפט האחרון כך:

גם אלה - אלו הרשעים הנידונין בגיהנם.
ביין שגו - כלומר: אף הם עשו כהם, לפיכך דנם.
פקו פליליה - לגיהנם נשפטו.

כיצד יש להבין את המלים "לפיכך דנם" המופיעות ברש"י? האם אין כאן מישהו/י (מידת הדין?) המדבר/ת אל הקב"ה?

ירמיה הלך להחזיר את עשרת השבטים

הגמרא במגילה יד ע"ב אומרת לפי דעה אחת כי יאשיהו המלך נועץ בחולדה הנביאה ולא בירמיהו מכיוון שירמיהו לא היה זמין, שכן הוא הלך להחזיר את עשרת השבטים:

רבי יוחנן אמר: ירמיה לא הוה התם, שהלך להחזיר עשרת השבטים. ומנלן דאהדור - דכתיב (יחזקאל ז') כי המוכר אל הממכר לא ישוב, אפשר יובל בטל ונביא מתנבא עליו שיבטל? אלא מלמד שירמיה החזירן, ויאשיהו בן אמון מלך עליהן. דכתיב (מלכים ב' כ"ג) ויאמר מה הציון הלז אשר אני ראה ויאמרו אליו אנשי העיר הקבר איש האלהים אשר בא מיהודה ויקרא את הדברים האלה אשר עשית על המזבח בית אל. וכי מה טיבו של יאשיהו על המזבח בבית אל? אלא מלמד שיאשיהו מלך עליהן. רב נחמן אמר: מהכא (הושע ו') גם יהודה שת קציר לך בשובי שבות עמי.

הרב צוריאל בספרו "לקט פרושי אגדה" (הספר נמצא בהיברובוקס, ומומלץ למי שעוסק באגדות הש"ס) כותב על גמרא זו:

וצ"ל כי המפורסם באומה שעשרת השבטים שוכנים אי שם במקום מוסתר בעולם, זה רק נאמר במדרשים וע"פ רב האי גאון לימד כי סמכותם פחותה ממה שנאמר בתלמוד. אבל ע"פ חז"ל בגמרא כבר חזרו עשרת השבטים להיות בינינו וירמיה השיב אותם. וכך גם משמע ע"פ המהר"ל (נצח ישראל פרק לד) ושם ביאר שהמדרשים אינם כפשוטם אבל הם מדברים על רעיון פנימי.

כלומר, לדעת הרב צוריאל, יש להבין גמרא זו כפשטא. דהיינו, שירמיהו אכן השיב את עשרת השבטים. 

כיצד ייתכן לכלכל דבר זה? ירמיה - נביא החורבן - הולך בליל החורבן להשיב את עשרת השבטים לארץ?! הראיות שהגמרא מביאה לחזרתם של עשרת השבטים הם ראיות קלושות ביותר. הייתכן ועשרת השבטים יחזרו והנביא בספר מלכים/ירמיה/דברי-הימים לא יזכירו זאת כלל? 

ואם נסביר, שלא כדברי הרב צוריאל, את דברי הגמרא במגילה כמדברים על רעיון פנימי, על איזה רעיון פנימי מדובר?

את השאלות הנ"ל העליתי השבוע בפורום הרבנים ואחד מהרבנים הפנה אותי לדברי האברבנאל בספר ישועות משיחו חלק שני, העיון הראשון - פרק ד':

 גם במסכת ערכין פרק אחרון (לג, ע"א) ביארו חז"ל שהלך ירמיהו להחזיר עשרת השבטים ושמלך עליהם יאשיה, והביאו על זה ראיות מהכתובים. ואין ראוי לחשוב שהלך ירמיהו אל חלח וחיבור ונהרי גוזן וערי מדי, ולא ג"כ שהחזיר כל עשרת השבטים אשר גלו. אבל ענין מאמרם שכאשר נחרב שומרון ובנותיה יצא עם רב בגולה, והוליכם מלך בבל אשורה לאותם המקומות, ומהם ברחו אל ארץ יהודה וחסיו שם כמו שפרשתי, ומהם הלכו לארץ עמון ומואב ומצרים ושאר הארצות כי נתפזרו בכל פאה, והלך ירמיהו אחרי כן לאותם המקומות והחזיר מהם והיו תחת מלכות יאשיהו מכל שבט ושבט. ובסדר עולם (פ' כ"ט) שנינו "כל הקהל כאחד ארבע ריבוא, בכללם אתה מוצא ארבע ריבוא שהם ארבעים אלף ובפרטן אי אתה מוצא אלא שלשים אלף, אלא אלו של שאר שבטים היו שעלו עמהם" וכו'. ומזה יתבאר שהיו רבים מהשבטים מקובצים ומעורבים עם בני יהודה ובנימין, ומהם עלו בתוך העולים בבית שני אע"פ שלא נתייחס בספר עזרא כי אם ליהודה ובנימין להיות נכנסים עמם טפלים, ומהם נשארו בגלותם עם שארי בני יהודה ובנימין שלא רצו לעלות בבית שני. ולפי זה גם בגלותינו זה יש רבים מעשרת השבטים שלא הלכו לחלח וחבור נהרי גוזן וערי מדי.