סיפור מותו של דוד המלך

חז"ל במסכת שבת מתארים את יום מותו של דוד המלך (תלמוד בבלי מסכת שבת דף ל עמוד ב):

כל יומא דשבתא הוה יתיב וגריס כולי יומא, ההוא יומא דבעי למינח נפשיה קם מלאך המות קמיה ולא יכיל ליה, דלא הוה פסק פומיה מגירסא. אמר: מאי אעביד ליה? הוה ליה בוסתנא אחורי ביתיה, אתא מלאך המות סליק ובחיש באילני, נפק למיחזי. הוה סליק בדרגא, איפחית דרגא מתותיה, אישתיק ונח נפשיה. 

ובתרגום לעברית:

כל יום השבת היה יושב (דוד) ולומד כל היום. ביום שהיה צריך למות בא מלאך המוות אליו ולא היה יכול לו (להרגו), שלא פסק פיו (של דוד) מלימודו. אמר (מלאך המוות) מה אעשה לו? היה לו (לדוד) גן מאחורי ביתו, בא מלאך המוות והרעיש בין האילנות, יצא (דוד) לראות. כאשר עלה במדרגות (לגן) נפלה מדרגה תחתיו, השתתק ונחה נפשו.

(התרגום מכאן)

דוד המלך יושב ולומד תורה כל היום. הוא יודע שהוא אמור למות ביום זה. הוא יושב ולומד כדי להגן על עצמו מפני המוות (כך פירש רש"י: שלא יקרב מלאך המות אליו, שהתורה מגינה ממות). כך מתחיל הסיפור.
אנחנו הקוראים מצפים למין מאבק בין מלאך המוות שצריך למלא את שליחותו לבין דוד המלך המתגונן מפניו ע"י לימוד התורה.
אך, הקורא נשאר בהרגשה שהתבוסה מגיעה מדי בקלות. מלאך המוות מקשקש באילן וזה מספיק כדי לגרום לדוד "להרים ידיים", לצאת החוצה, לנטוש את לימודו, ובעצם להיכנע למלאך המוות.
נדמה שהסיפור עוד יותר מפריע למי שפרקי אבות שגורים על לשונו (מסכת אבות פרק ג משנה ז):

רבי שמעון אומר המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו: 

ומה נאמר על מי שיושב בפנים ושונה ומפסיק ממשנתו כדי לצאת ולראות מדוע העצים עושים רעש?
הדברים אומרים דרשני.

דוד המלך בטבעו הוא איש שמכיל ניגודים. התורה בספר בראשית מתארת כיצד נולד זרע ישראל, וכיצד מנגד נולד זרע מואב. כך מתאר זאת הרב אליהו כי טוב (ספר הפרשיות, בראשית א' עמ' שכו):

כבר יש זרע בעולם. הן לאברהם נתת זרע, זרע קרוב נראה וגלוי והכל רואים מה רב טוב הצפון בו... אכן, גם זרע אחר הולך ובא. זרע אחר, זרע רחוק תכלית ריחוק, ממשמש ובא בעולם יחד עם הזרע הקרוב. לא יפרדו, אעפ"י שפרודים הם תכלית פירוד. כשם שהראשון מנופה ביותר מעשרים נפות עד שלא נותרה בו כל פסולת, כך זה השני מסולק מכל טוב גלוי ומכובר ביותר מעשרים כברות עד שעין אדם לא יכולה עוד להבחין בו כל טוב - כלה פסולת! כך תשורנה כל עין אדם. 'זרע אחר' ודאי. שניהם יחד נתגלגלו כל העת זה ליד זה, ושניהם גם יחד יבואו עתה בעולם!...
ומעתה ועד עת קץ ראשון, שניהם יחד יתגלגלו בעולם זה בקצהו אחד וזה בקצהו שני, עד אשר תוכן עלילות יחברם יחד.

הכל הולך אחר החיתום, וביומו האחרון סבור דוד שהוא הצליח גם לאחד בין העולם הגשמי וזה הרוחני. הוא סבור שהעצים נענים ומגיבים ללימוד תורתו, באופן הנשמע לאוזן הגשמית. הוא יוצא לראות. אין זה הפסקה ממשנתו. זו משנתו - לראות כיצד העולם הגשמי מצליח להתחבר לעולם הרוחני.
אך מעשה שטן זה היה, והעולם עוד לא היה מוכן לאיחוד בין הגשמי לרוחני. ובשעה שדוד הוטעה, הוא "עולה במדרגה" ובד בבד "נופל המדרגה". החלק הרוחני שלו נקרא לעלות למעלה, והחלק הגשמי יורד למטה.
עוד לא הגיעה השעה שהגשמי והרוחני יהיו משולבים יחד, וגם גופו ונשמתו שלו חייבים להיפרד זה מזה.

[ההשראה לדברי מהרב קוק בעין איה - קישור]

"מה מועלת תפלה?"

בלומדי במסכת שבת עמדתי נדהם מול התוספות הבא (תוספות מסכת שבת דף יב עמוד ב ד"ה "רבי יהודה"):

קשה לר"ת מה מועלת תפלה לר' מאיר ור' יהודה? דקאמר בפ"ק דר"ה (ד' טז. ושם): "הכל נידונים בר"ה וגזר דין שלהם נחתם ביוה"כ דברי ר"מ ר' יהודה אומר הכל נידונין בר"ה וגזר דין של כל אחד ואחד נחתם בזמנו בפסח על התבואה ואדם ביום הכפורים ר' יוסי אומר אדם נידון בכל יום". ואמר התם: אמר רב יוסף כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי - כר' יוסי, משמע דלר"מ ולר' יהודה לא מהניא צלותא!
וי"ל דהכא בשבת שבין ר"ה ובין יוה"כ איירי ולפי מאי דמשני התם איבעית אימא כדר' יצחק דאמר ר' יצחק יפה צעקה לאדם בין קודם גז"ד כו' אתי הכא שפיר.

התוספות שואל: איך מתפללים היום על החולה, הרי גזר דינו כבר נקבע בראש השנה?

התוספות עונה שני תירוצים: 

א. כשהגמרא אומרת שמתפללים על החולה, מדובר בשבת שובה. אחרת, באמת אין טעם להתפלל על החולה. 

ב. מה שמתפללים על החולה זה כר' יצחק הסובר שצעקה יפה גם לאחר גזר דין, ולכן אפשר להתפלל על החולה. 

במאמר מוסגר נציין שישנה תוספות מקביל, אך הרבה פחות מוקשה, גם במסכת ראש השנה (תוספות מסכת ראש השנה דף טז עמוד א):

וא"ת לרבנן נמי מי לא מצלינן רפאנו וברכת השנים ועוד רבי יהודה דאמר הכא אדם נידון בר"ה וגזר דין שלו נחתם ביוה"כ הא אמר בפ"ק דשבת (דף יב:) הנכנס לבקר החולה אומר המקום ירחם עליך ועל חולי עמו ישראל ואומר ר"ת דשלא יחלה ודאי לא מצלינן אלא לר' יוסי אבל שיתרפא מצלינן אליבא דכולי עלמא דמתי יחלו נגזר מתי יתרפאו לא נגזר ואמר בריש הנודר מן המבושל (נדרים דף מט.) אהך דרב יוסף קצירי קצירי ממש מריעי רבנן והשתא מצלינן אקצירי שיתרפאו ואמריעי היינו רבנן שלא יחלו ומה שמתפללין ברכת השנים היינו כדלקמן בפרקין (דף יז:) שאם פסקו גשמים מועטין שיורידם המקום בזמנן ועוד י"ל דתפלה דרבים שאני דגזר דינם נקרע כדלקמן (שם) וההיא דשבת דר' יהודה נמי יש לישב כהאי גוונא דדמיא לרבים דהוה מצלי בהדיה על כל חולים.

נחזור למסכת שבת. 

כיצד ניתן לעכל את דברי התוספות הללו. האם באמת יש הוה אמינא שאין מקום לתפילה, אחרי יום כיפור? ולפי התירוץ הראשון בתוספות זה לא רק הו"א, אלא גם מסקנה! 

כיצד אפשר לומר דבר כזה אחרי כל מה שאנחנו לומדים בתנ"ך, על תפילת אברהם על סדום, תפילת חזקיה לרפואתו ("אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים"), תפילת דוד על בנו ועוד?

בספר "שבת של מי" הוא מפנה למספר ספרים, אך לא הצלחתי למצאם:

עיין במפרשי עין יעקב ובזהב שיבה ובס' ישרש יעקב ובס' הבהיר פתח עינים דהרגישו הרבנים כל הצורך בדברי תוס' הללו ויתובי יתיבו:

גם בדברי האחרונים האחרים במקום לא מצאתי ארוכה לשאלותי. 

אודה לכל מי שיסייע בהסבר דברי התוספות הללו. 

רבי ישמעאל בן אלישע

ידוע מאד הסיפור המובא בגמרא בשבת (תלמוד בבלי מסכת שבת דף יב עמוד ב):

לא יקרא לאור הנר שמא יטה. אמר רבי ישמעאל בן אלישע: אני אקרא ולא אטה. פעם אחת קרא ובקש להטות. אמר: כמה גדולים דברי חכמים, שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר! רבי נתן אומר: קרא והטה וכתב על פנקסו: אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת, לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה. 

את רבי ישמעאל בן אלישע הכהן הגדול אנחנו מכירים מסיפורו שנכנס לפני ולפנים (תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ז עמוד א):

תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני! - אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין, ונענע לי בראשו. 

בספר דף על דף על הגמרא בשבת שם מביא את הדברים הבאים:

בספר דרך שיחה (ע' שלז) מובא שנשאל הגאון ר' חיים קנייבסקי שליט"א במובא כאן שר' ישמעאל כתב על פנקסו "לכשיבנה ביהמ"ק אביא חטאת שמינה", והרי במסכת ברכות (ז', א') מוכח שר"י בן אלישע היה כהן גדול, שאינו מביא חטאת בשגגת מעשה בלבד.
והשיב הגר"ח שליט"א: אין זה ר' ישמעאל כהן גדול, והיו שנים (עי' תוס' יבמות ק"ד, א' ד"ה אמר).

כוונתו של הג"ר חיים קנייבסקי לדברי התוספות הבאים (תוספות מסכת יבמות דף קד עמוד א):

אמר רבי ישמעאל בן רבי יוסי אני ראיתי את רבי ישמעאל בן אלישע - כך כתוב בספרים וקשיא לר"י איך יתכן שראה רבי ישמעאל בן רבי יוסי את רבי ישמעאל בן אלישע שנהרג קודם רבי עקיבא ורבי ישמעאל כפוף ויושב לפני רבי ויום שמת ר"ע נולד רבי ומיהו אין למחוק הספרים בשביל כך כי מה בכך שרבי ישמעאל ברבי יוסי היה כפוף ויושב לפני רבי כי גם רבי יוסי אביו אילו היה קיים היה כפוף ויושב לפני רבי ולמאי דפירש ר"י דתרי רבי ישמעאל בן אלישע הוו אתי שפיר דאותו שנהרג היה זקנו של אותו רבי ישמעאל בן אלישע שראוהו רבי ישמעאל בן רבי יוסי דאפשר שחיה הרבה אחר רבי עקיבא.

דברים אלו של התוספות, שהיו שני רבי ישמעאל בן אלישע הם כמעט מוכרחים וקשה לומר אחרת.
זאת, מכיוון שיש מדרש על רבי יהושע בן חנניה, תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי, בן דור החורבן (איכה רבה (וילנא) פרשה ד):

מעשה בר' יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי אמרו לו תינוק אחד יש בבית האסורין בקלון, הלך שם ראה תינוק אחד יפה עינים טוב ראי וקווצותיו סדורות לו עומד בקלון, עמד על פתחו לבדקו וקרא עליו הפסוק הזה (ישעיה מ"ב) מי נתן למשסה יעקב וישראל לבוזזים, ענה התינוק אחריו, הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו, כיון ששמע ר' יהושע קרא עליו בני ציון היקרים המסולאים בפז וזלגו עיניו דמעות ואמר מעיד אני שמים וארץ שמובטח אני בזה שמורה הוראה בישראל, והעבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שיפסקו עליו, אמרו לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה ולא היו ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל ומנו ר' ישמעאל בן אלישע 

כלומר, בדור החורבן, ר' ישמעאל בן אלישע היה ילד.

מעניין שהרב קוק, כמעט כמשיח לפי תומו מניח שהסיפור בשבת אודות רבי ישמעאל שקרא והטה או ביקש להטות והסיפור במסכת ברכות עוסקים באותו אדם (קישור):

ע"כ ר"י ב"א שהי' מרבה לעסוק בצפיית מרכבה, כאשר נודע מדבריו בספר היכלות, ומאמרו בברכות בצפייתו האלהית כשנכנס להקטיר קטרת לפני ולפנים, כדי שיחקק היטב בלבו הצד ההדיוטי של השכל האנושי לעומת עניני קודש הגדולים והנפלאים שהי' לו עמהם עסק, היה משים עצמו ג"כ בהנהגתו החיצונה על דברי תורה כהדיוט.

למצוה צריך לקפוץ

הנה משהו נחמד שנתקלתי בו לאחרונה.

הגמרא במסכת שבת (דף ה ע"ב) מביאה מחלוקת בן-עזאי וחכמים האם מהלך כעומד דמי. כלומר, האם אדם שעקר חפץ מרשות היחיד, עבר בכרמלית, והניח את החפץ ברשות הרבים מתחייב על מלאכת הוצאה בשבת. לדעת בן-עזאי מהלך כעומד, ולכן, על אף שהאיש לא עצר את הליכתו כשהוא היה בכרמלית, הליכתו נחשבת כאילו הוא עמד והניח את החפץ בכרמלית, ולכן הוא אינו מתחייב על הוצאה, שכן הוצאה מרשות היחיד לכרמלית ומכרמלית לרשות הרבים אינו איסור תורה.

התוספות במקום מביאים ירושלמי (שלא ברור אם קיים לפנינו) השואל כיצד לדעת בן-עזאי מתחייבים על העברת ד' אמות ברשות הרבים, הרי בכל רגע שהוא הולך הוא כאילו עומד ולכן לעולם אין העברה של ד' אמות ללא הנחה באמצע. התירוץ לשאלה זו, בשם הירושלמי, הוא שאפשר להתחייב בקופץ.

בספר דף על דף (המופיע בפרוייקט השו"ת) מובאים הדברים הבאים:

והקשה הגרע"א [=הג"ר עקיבא איגר] בדרוש וחידוש לר"ה (כ"ט ב) בשם חכם א', דא"כ [=דאם כן] מה הגזירה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר [=ד' אמות ברשות הרבים], ומדוע חיישינן שיקפוץ וזה לא שכיח ע"ש מש"כ.
ואיתא בשם כ"ק אדמו"ר בעל האמרי אמת זצ"ל דמוכח מכאן, דלמצוה צריך לקפוץ עכ"ד.
וכ"ק אדמו"ר מגור בעל ה"פני מנחם" זי"ע הוסיף בזה, דבן עזאי לשיטתו דס"ל (רפ"ב דאבות) הוי רץ למצוה קלה כלחמורה ודו"ק עכד"ק. 

שתי הערות קצרות לתחילת השבוע

1. כפי שאפשר לראות מהפוסט הקודם, אני עסוק טיפה במורה נבוכים לאחרונה. על הפיסקא הבאה של הרמב"ם (מו"נ ח"א פרק ע"א):

מה שהותר לבני-אדם כולם לא היה אלא מה שכתוב במפורש בכתבי-הקודש. יודע אתה שאפילו ההלכה המסוּרה לא היתה ערוּכה-בספר בזמנים קדומים בגלל מה שנפוץ בעדתנו: דברים שאמרתי לך על פה אי אתה רשאי לאָמרם בכתב. זאת היתה תכלית החוכמה לגבי התורה, שכן היה בכך כדי למנוע מה שקרה לאחרונה, דהיינו, ריבוי הדעות והסתעפות האסכולות, ספקות המתעוררים באשר ללשונם של דברים כתובים, שגגות המתלוות להם, פילוג שנוצר בין בני-אדם עד שהם נעשׂים כיתות, ומבוכה הנגרמת במעשׂים.

[התרגום כאן הוא של מ. שוורץ]

מעיר הרב קפאח במהדורתו כך (הע' 10):

כל זה מדבר רבנו בימיו שעדין לא התרחקו הרבה מסוגית התלמוד ודרכי חשיבתו, כל שכן בימינו שכל בעל תשובה מדייק דיוקי דיוקין מדברי אחרוני אחרונים שכל בסיסו אינו אלא דיוקים אויריים מדברי אחרון שלפניהם, עד שבמקרים מסוימים כשאדם מתבונן בהם רע עליו המעשה עד כמה רחוקים ומופלגים הם מן הגמרא ורוחה. 

2. השורות הבאות מתוך הדף היומי של היום הטרידו את מחשבתי במשך רוב היום (תלמוד בבלי מסכת שבת דף פ עמוד א):

אמר רב הונא: שכן צנועות כוחלות עין אחת.
תרגמא הילל בריה דרבי שמואל בר נחמני: כי תניא ההוא - בעירניות. 

ועם פירוש רש"י:

צנועות - שהולכות מעוטפות, ואין מגלות אלא עין אחד לראות, וכוחלות אותו.
בעירניות - בנות כפרים, אינן צריכות צניעות כל כך, שאין שחוק וקלות ראש מצוי שם, ועמה מועטין, ואינן מכסין פניהם וכוחלות שני עיניהם.

מה יש לנו כאן?

א. מקור בחז"ל לנשות השאלים והטאליבן ומכנה אותן "צנועות". 

ב. שגם אותן צנועות שהיו מתעטפות כל גופן, למעט עין אחת, עדיין היו מתאפרות באותו עין. 

ג. לדברי רש"י, במקום שאין שחוק וקלות ראש מצוי, "אינן צריכות צניעות כל כך". 

התבוננות בעולם - מילי דשמיא

בשבת למדנו את בדף היומי את מסכת שבת דף לא בו מופיע הסיפור הידוע על האיש שניסה להקניט את הלל ולהוציא אותו משלותו. לצורך כך הוא שאל את הלל את השאלות הבאות - והלל עונה על כל אחת מהשאלות:

מפני מה ראשיהן של בבליים סגלגלות? - מפני שאין להם חיות פקחות.
מפני מה עיניהן של תרמודיין תרוטות? - מפני שדרין בין החולות.
מפני מה רגליהם של אפרקיים רחבות? - מפני שדרין בין בצעי המים. 

האחרונים שואלים על הלל מדוע הוא ענה ללץ הזה, הרי הגמרא אומרת רק כמה שורות לפני (תלמוד בבלי מסכת שבת דף ל עמוד ב):

כתיב: (משלי כו) 'אל תען כסיל כאולתו', וכתיב (משלי כו) 'ענה כסיל כאולתו', לא קשיא, הא - בדברי תורה, הא - במילי דעלמא. 

כלומר, ב"מילי דעלמא" העצה היא לא לענות לכסיל.

המהרש"א מסביר שהלל חשב שהשאלות הם בדברי תורה וגם תשובותיו של הלל הם בדברי תורה, אם מבינים אותם נכון:

ונראה בזה לומר דמתוך ענותנותו [לא] חשב הלל דודאי זה בא להקניטו באלו שאלות אלא שרמז לו בשאלות הנוגעות בדברי תורה ובשלש השאלות נתכוין לג' מדות הרעות הללו שהם רוח גבוה ועין רעה ונפש רחבה שנזכרו בתלמידי בלעם 

לעומתו השפת-אמת סבור שהלל הבין נכון את השאלות והוא ענה לו ללמדו וללמדנו שהתבוננות בעולם היא בכלל "דברי תורה":

ונראה דזהו פי' שאלה גדולה שאלת שאינו מילי דעלמא כאשר חשב השואל רק בכלל מילי דשמיא נינהו שצריכין להתבונן ביצוריו של יוצר בראשית מפני מה משתנים אלו מאלו:

בכלל, התלבטתי ביני לבין עצמי, האם אין בסיפור הזה ובתשובותיו של הלל הודאה במקצת בתורת האבולוציה...