יחס רבני למבקשים להחליף את מינם

בשבוע שלפני פסח התפרסם בכמה אמצעי תקשורת [בין היתר בגל"צ ובעיתון הארץ] סיפור אודות נער המבקש להחליף את מינו למין נקבה ושבשל כך סבל מאלימות קשה במוסדות החינוך בהם ניסה להשתלב. 

[הסיפור עצמו אינו מענייננו כאן, ראשית משום שאיני משוכנע כי אפשר לסמוך על דיווחי התקשורת בנושאים אלו, ושנית משום שהנושא העקרוני הוא בעיני החשוב כאן.]

 

מספר ימים לאחר פרסום הפרשה בתקשורת נשלח מכתב עליו חתומים כמה עשרות רבנים ורבניות לחיזוק הנער. באורח פלא המכתב הגיע גם לעיתון הארץ ופורסם שם. הנה המכתב לפניכם:

לאחר מספר ימים פרסם מיכאל פואה מאמר תגובה למכתב זה באתר ערוץ 7 (קישור). 

עם או בלי קשר לדבריו של מיכאל פואה גילו חלק מהרבנים החתומים על המכתב הזה את תוכנו של המכתב: קרי, מכתב שאינו מתמקד רק בגינוי אלימות, אלא תמיכה אקטיבית בתהליך שינוי המין. 

אחד מהרבנים הללו הוא הרב ד"ר רונן לוביץ שמיהר להוציא מאמר הבהרה (קישור) באתר ערוץ 7 (אינני  יודע מדוע זה לא נשלח לפרסום גם בהארץ). בין היתר הוא כותב:

אולם את חטאיי אני מזכיר וחרף כל האמור ברצוני להודות בכנות שטעיתי בכך שחתמתי על המכתב המדובר. המכתב התקבל בזמן הלחץ הגדול של ערב פסח, והוספתי את חתימתי מבלי לקרוא אותו בתשומת לב. עשיתי זאת מתוך תחושה שבכל מקום של אלימות יש לצאת להגנת הנפגע, ועל אחת כמה וכמה במקרה זה שסכנותיו מרובות, ומרובים בו גילויי חוסר סובלנות בוטה בחברה שמהווים חממה להנבטת זרעי אלימות בשמם של ערכי דת ומשפחה כביכול. כיוון שהכותרת היתה "מכתב לנערה טרנסג'נדרית", ולא "גילוי דעת" או "מכתב פומבי" וכדומה הבנתי שהמכתב יישלח אישית אל אותו נער כדי לעודד אותו, ולמנהלת בית הספר כדי לזרז אותה לפעילות מתקנת ותו לא.
כיוון שכך לא נתתי לבי לכך שהמכתב מכיר בזהות המינית החדשה שאימץ הנער לעצמו, וכי מבין השיטין עלול לבצבץ עידוד למעשה. כמו כן לא מצאתי את הזמן להתדיין בניסוח הדברים ולהביע הסתייגות מהקריאה שיש במכתב לחנך לכך "שמדובר בתופעה טבעית", קריאה שעלולה להתפרש באופן פסול, והיא חורגת בהרבה ממה שנכון ונחוץ כתגובה למקרה המדובר.
משיחות עם רבנים אחרים שחתמו על המכתב התברר לי שאכן לפחות כמה מהם שותפים לעמדתי זו, וחשו אף הם אי-נוחות רבה עם אמירות אלה, אלא שחיפזון פסח הביאם, כמוני, לפסוח על שינויים ותיקונים שנדרשו במכתב. ייתכן שהתקיים בנו בעניין זה הביטוי "מועדים לשמחה", כדברי ידידי הרב יהודה גלעד.

כתגובה להבהרתו של הרב רונן לוביץ כתב הרב יואל קטן גם הוא מאמר לאתר ערוץ 7 (קישור). זה לא קורה כל יום שאני מסכים לתוכן מאמרי הדעות של הרב יואל קטן. הפעם זה קרה (אם כי יש להודות שאני הייתי מתנסח קצת באופן אחר). הנה מה שבעיני הוא השורה התחתונה מדבריו:

אפשר וצריך להתנגד בחריפות לאלימות שהופנתה נגד אותו נער מסכן, אפשר אפילו לכתוב עצומה נגד זה, אבל איך אפשר לעודד את התופעה הזו של החלפת המגדר ולקרוא לנער המסכן הזה בלשון נקבה כפי שבחר לעצמו?

או במילים שלי:
יכלתם לכתוב מכתב עליו יסכימו כל קצוות המגזר הדתי שתוכנו: 'איננו מסכימים עם הדרך בה בחרת ללכת, אבל אנחנו מגנים בנחרצות כל שימוש באלימות נגדך'. במקום זה כתבתם מכתב שבמחשבה שניה גם הרב רונן לוביץ לא מרגיש בנוח לחתום עליו.

לפני מספר ימים פרסם הרב אבידן פרידמן, אחד מחותמי המכתב שלא חזר בו מחתימתו, מאמר תגובה לרב יואל קטן (קישור). הרב פרידמן מסביר במאמרו שהטעם להתייחס למבקש להחליף את מינו עפ"י המין אותו בחר הוא מפני ש"משנים מהאמת מפני השלום". ולדבריו, הוא גם מבין את החלוקים עליו, כמו הרב קטן:

כנראה שהרב יסביר ש"עת לעשות לה', הפרו תורתך", וניתן לדחות גם על איסורים חמורים ביותר בשעת הצורך שכזו. כדי לשמור על ערכי המשפחה שהם תחת מתקפה בימינו, אסור להסתכן בחשש ולו הרחוק ביותר של עידוד "התופעה הזו של החלפת המגדר".

יש לומר, שאינני מבין מדוע התמקד הרב פרידמן בטיעון של "משנים מהאמת מפני השלום", שכן הוא סובר שאכן המבקש להחליף את מינו הוא במובן מסוים בעל המין החדש, או בעל המגדר החדש, או הזהות החדשה, או כל מילה אחרת שנרצה לבחור לטובת הענין.
אך עתה שבחר בטיעון שבו הוא מסכים שמדובר בשקר, אך שאפשר (ואולי צריך) לשנות מפני השלום, הרי שהטיעון הזה אינו מספק.
הכלל הוא שאם יש שני דרכים, באחד צריך לוותר על ערך האמת ובשני צריך לותר על ערך השלום, אז בוחרים בזה שבו מוותרים על האמת. אך אם יחד עם האמת עומדים גם ערכים אחרים, אין כלל גורף שבוחרים בדרך השלום. לדוגמא, אם עם האמת עומד גם הצדק, הרי ברור שלא נאמר שזה "הפרו תורתך" לדבוק באמת ובצדק על פני השלום.
במקרה הזה, לפני שיהיה אפשר לקבוע שמשנים מפני השלום, צריך לקודם לבחון מה הערכים העומדים בצד השני ורק אז לקבל החלטה אם במקרה הזה נכון לשנות או לא. טרם ראיתי ניתוח שעשה זאת.
[אין זה ענייני כאן, ואולי בעתיד נעמיק בזה יותר, אך יש לציין שחוץ מהמובן מאליו, יש לקבלת עקרונות "הנזילות המגדרית" גם מחירים נוספים בתוך קבוצות שאולי לא ציפו לכך בתחילת דרכה של התנועה המחשבתית הזאת. ראו כאן וכאן וכאן. ההתייחסות למחירים של התנועה המחשבתית הזאת נצרכת פי כמה כשמדובר בכאלה שעודם בגיל ההתבגרות ושיקול דעתם איננו כשל אדם בוגר. ואכמ"ל.]
גם הקביעה "שברמה ההלכתית [...] חייבים לדבר בצורה שלא פוגעת במישהו לפי הרגשות הסובייקטיביות שלהם", הוא שגוי. אונאת דברים ודומיו אינה נקבעת עפ"י הרגשה סובייקטיבית, אלא עפ"י נתונים אובייקטיביים. אנשים יכולים להיעלב, להתרגז ולהתעצבן מכל מיני דברים שזולתם עושים. אך כל עוד הזולת אינו פוגע במודע כדי לפגוע בו, הרי שאין לו למי לפנות בתלונה, כי אם לעצמו. [אם כי יתכן ויש דרך חסידות להימנע במקרים כאלה מלפגוע בזולת, אך זו ודאי אינה קביעה "בצורה ברורה ברמה ההלכתית"].
ככלות הכל, מטעמים אלו ומטעמים נוספים, אינני חושב שיש מקום כלל לטענת "משנים מהאמת מפני השלום" במקרה הזה.

לסיום דברי, עלי לומר שבאופן אישי אני מאוכזב מאד מחלק מרבני בית הלל (המכתב לא היה של רבני בית הלל, אך מספר רבנים/ות מבית הלל חתמו עליו). הן אלה שחתמו על המכתב הזה ומסכימים לתוכנו, והן אלה שאינם מסכימים לתוכנו אך בכל זאת חתמו עליו כי לא ראו צורך לקרוא על מה הם חותמים. 

התחדשות יהודית

לפני קצת יותר מחודש, באסרו חג שבועות, נסעתי יחד עם קבוצה מבית-הלל למה שאפשר לכנות "מסע". במסע הזה פגשנו יהודים שונים וקבוצות שונות שהמכנה המשותף לכולם הוא מה שמכונה "התחדשות יהודית". המסע ארך יומיים, שבהם כמעט ולא נחנו. פשוט נסענו ממפגש אחד למשנהו.
כמעט כל אחד מהמפגשים השאיר אותי עם המון מחשבות והרהורים ולעיתים קרובות אף פעור פה. אחרי עוד מפגש ועוד מפגש כזה נותרתי עם כל כך הרבה מחשבות וכל כך המום (המונח שאני רוצה להשתמש בו הוא overwhelmed, התרגום הכי קרוב לעברית שאני מכיר זה: המום) שלקח לי הרבה זמן עד שהצלחתי לעשות לעצמי סדר ולהגדיר עבורי מה הדבר הזה בעצם אומר להבנתי.
עבור אלה מכם שבכלל לא יודעים על מה אני מדבר אנסה לתאר במילים בודדות עם מה נפגשתי, אך אני ממליץ לקרוא את דבריהם של אלישיב רייכנר (קישור) והרב עו"ד צוריאל בובליל (קישור). פגשנו ביהודים שונים שאינם מגדירים את עצמם דתיים, ומן הסתם מי שרגיל לחלוקה הדיכוטומית של דתי-חילוני היה מגדירם חילוני. יהודי אחד כזה ייסד אצלו ביישוב (שאין בו אף דתי אחד) בית כנסת (אורתודוקסי לחלוטין, עם מחיצה!), יהודי אחר הוא יזם שעובד על כל מיני יוזמות לחיבור יהודים ליהדותם, קבוצה אחרת עובדת עם בתי ספר ממלכתיים כדי ליצור יחד אתם טקסים וחומר לימודי הקשור למעגל השנה ולמעגל החיים היהודי, וכמובן יוזמות שונות של לימוד תורה בבתי מדרש לחילונים, ועוד ועוד.
על המושג "התחדשות יהודית" שמעתי לפני המפגש הזה, ובאופן שטחי גם קראתי פה ושם על כל מיני יוזמות שיצאו מבתי מדרשם של הפועלים בשטח ההתחדשות היהודית. אך מסע זה היה הפעם הראשונה שאני חויתי את הדברים מיד ראשונה ובמפגש פנים אל פנים.
כפי שתיארתי לעיל, יצאתי מהיומיים הללו פעור פה לחלוטין, עם הרבה מחשבות לא מסודרות, ועם הרבה שאלות מכל מיני כיוונים. חלק מהשאלות נוגעות בכלל למושגים "חילוני" ו"דתי", וחלק לתכנים של היוזמות הללו: האם אלו דברים מבורכים (חשוב אולי להבהיר שלפחות לגבי חלק מהיוזמות הללו הם לא מחכים ללגיטימציה כלשהי מצד הדתיים, ולא אכפת להם בכלל אם אני או כל רב אחר יראה בזה דבר מבורך או לא)? האם אנו צריכים לחלק את התייחסותנו בין יוזמות שהם מבקשים שיתוף פעולה עם ציבור דתי או רבנים לבין יוזמות שלמעשה מעוניינים להחליף את מקומם המסורתי של רבנים (לפחות כאלה שפועלים בקרב הציבור הלא-דתי)? עד כמה היוזמות הללו הן תופעת שוליים בציבור הישראלי או עד כמה הן נמצאות קרוב למיינסטרים?
יש כמובן שאלות נוספות לגבי הערך של לימוד תורה עבור מישהו שאינו מאמין באותם דברים שאני מאמין בהם, או ערכם של קיום מצוות מסוימות ע"י מישהו שאינו שומר שבת וכד'. את דעתי על שאלות אלו גיבשתי, בעזרת רבותי, לפני שנים רבות, כך שלא אעסוק בזה כעת.

בטרם אמשיך, אזכיר שבכנס ירושלים האחרון התקיים פנל בנושא לימוד תורה לחילונים. בשעתו האזנתי לדברים שנאמרו שם וזכור לי שהרגשתי פספוס גדול מהדברים שנאמרו מהצד הדתי של הפאנל:



כאמור, הסתובבתי עם לא מעט שאלות בראשי במשך כמה שבועות. באותם ימים הזדמן לידי ספרו האוטוביוגרפי של חגי בן-ארצי "דרך אחרת" (שמעתי ברשת המלצה חמה מאד מהרב אהרן רקפת ובמקרה גמור יומיים לאחר מכן ראיתי את הספר בספריה, בלא שחיפשתיו כלל. אני מצרף את המלצתי לזה של הרב רקפת.). בפרק בספר בו הוא מספר על מפגשו עם תורת הרב קוק, הוא כותב את הדברים הבאים כשהוא מתאר את דברי הרב במאמר הדור:

רק עם שוך הסערה יחפשו הבנים של המורדים הגדולים אט אט את הדרך חזרה, יבקשו את המיטב ואת הנצחי בשורשיהם היהודיים, שבלעדיהם אין להם קיום. את המיטב שבמורשתם העתיקה ישלבו במיטב ערכיהם החדשים, ועולם יהודי חדש יצמח מתוך החרבות. 

כשקראתי את הדברים, שכאמור מיוסדים על דברי הרב במאמר הדור, הרגשתי שנעשה לי סדר מסוים במחשבות.
למעשה מה שמתואר כאן הוא שיבוא זמן שבו צאצאיהם של המורדים בדת ימצאו את דרכם חזרה, אך הם יבואו חזרה גם עם ערכים חדשים.
אך אני חושב שצריך להוסיף לכך עוד דבר. כשהתחילה שיבת ציון לפני כמאה שנה, שדרה גדולה של הממסד הרבני והדתי התנגדו "לתהליך הגאולה" שהובילו אותם פורקי עול. אך היו רבנים שהבינו שלא הכל יקרה בדיוק איך שהם חושבים שזה צריך לקרות. תלמידי תלמידיהם של אותם רבנים כבר יודעים שאותם רבנים צדקו בהבנת שר ההיסטוריה. ואעפ"כ הם חושבים שאחרי שאותם פורקי עול הקימו את המסד הגשמי של המדינה, יבוא יום ובו צאצאיהם של מקימי המדינה יבקשו מהם, הרבנים, ללמד אותם איך להיות שומרי תורה ומצוות. אך נדמה לי שיש סיכוי שגם בבניית הקומה הרוחנית של המדינה, שר ההיסטוריה לא בהכרח יפעל כפי שחושבים הרבנים. ייתכן שגם הקומה הרוחנית של המדינה ילך וייבנה ע"י כאלה שלא גדלו בבית המדרש ושמביאים אתם לחייהם הרוחנים ערכים שהם פגשו במקומות אחרים.
השאלה היא, במידה וזה אכן יקרה, האם הרבנים יעמדו מנגד ויצעקו שלא כך צריך להתרחש תהליך הגאולה, או שהם יכירו בכך שאולי יש כאן משהו חדש ששר ההיסטוריה הצליח להרכיב בצורה מופלאה? 

האם אנו נמצאים במצב של מלחמת מצוה?

הבוקר פרסמו רבני בית הלל (שאני נמנה על שורותיהם) נייר עמדה בנושא גיוס בנות לשירות לאומי וצבאי. את נייר העמדה במלואו אפשר לקרוא כאן. העבודה על נייר העמדה התחיל בכנס שערך בית הלל בנושא לפני כמה חדשים (ראו כאן וכאן) והסתיים בשבועות האחרונים.
כפי שכתבתי הבוקר (בדף הפייסבוק שלי) אני צופה שיהיה עליהום לא פשוט על בית הלל בגלל נייר העמדה הזה. עם זאת, תחושתי היא שאין הרבה חידוש בדברים, מעבר לפרסומם, ושעל פיהם חיים חלקים נרחבים מהציבור הדתי לאומי כבר כמה דורות. אין בדברי אלה ביקורת על נייר העמדה, אלא קביעה שהסוגיא ההלכתית היא די ידועה וקשה להציג בה חידושים. כך נדמה לי לפחות.

אני בכל זאת רוצה להפנות את תשומת לבכם לנקודה אחת בנייר העמדה. כך נכתב בפרק הנקרא "מלחמת מצווה במדינת ישראל כיום":

ביחס למצב שבו אין לחימה פעילה, גלויה ומובהקת, ועיקר פעילות הצבא היא לשמור על הביטחון השוטף, התגלעה מחלוקת בין חברי בית המדרש ורבניו. היו שאמרו כי מניעת מלחמה איננה מלחמה וכל עוד אין פעילות יזומה מצד האויב המסכנת את המדינה, המצב לא יוגדר כמלחמת מצוה. היו שסברו כי מכיוון שהמלחמה בין ישראל לשכנותיה ולאויביה היושבים בתוכה לא הסתיימה, ואיומים ביטחוניים על אזרחי המדינה ומוסדותיה הם עניין שבשגרה, אנו נמצאים במצב של מלחמת מצווה.

מעבר לענין שאולי מישהו ימצא בכך שחברי בית המדרש של בית הלל לא הצליחו להגיע לעמק השווה בנושא זה, ועל כן החליטו לכתוב בפירוש שהדעות חלוקות בסוגיא, אני חושב שיש כאן שאלה שהיא באמת מעניינת ובעלת השלכות רבות.

כאמור, השאלה היא: איך מגדירים מבחינה הלכתית את מצב הבטחון השוטף כיום? כלומר, במצב היום-יומי של מדינת ישראל, שכולנו רגילים אליו, שבו חיילי המילואים אינם מגויסים, ומאידך אויבינו רק ממתינים לנצל רגע של גילוי חולשה כדי להשיג הישגים ביטחוניים - איך המצב הזה מוגדר הלכתית? האם זהו מלחמת מצוה שעליה אמרו חז"ל ש"אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" יוצאים למלחמה? והרי איננו חיים כך, ורובנו הולכים לעבודת יומם באופן סדיר. ומאידך, בודאי שאיננו נמצאים במלחמת רשות, שהרי אם הבחירה היתה בידינו בודאי היינו מעדיפים לכתת חרבותינו לאתים.

לשאלה זו השלכות מגוונות. מעבר להשלכות על שאלת גיוס נשים לצבא, הרי שאלה זו נושקת לשאלת ההתיחסות בכלל למצב בו מדינת ישראל נמצאת בו מבחינה מדינית. כך נדמה לי שמישהו בעל השקפת עולם פוליטית יותר שמאלית יעדיף לומר שאיננו נמצאים במצב של מלחמת מצוה, ומנגד בעלי השקפת העולם ימנית יותר יעדיפו להגדיר את המצב כמלחמת מצוה.

יתרה מזאת, נראה לי שהשאלה הזו היא חדשה. כוונתי לומר שבתקופה הקדומה, עת שהיה לעם ישראל צבא, לא היה מצב ביניים כמו היום שהמדינה למעשה נלחמת על קיומה מזה 66 שנה ומצד שני מצליחה לנהל חיים נורמלים ללא גיוס מילואים וכד'.
ביום זה, יום שחרור ירושלים, עלינו להודות לבורא עולם על החסד הגדול שעשה עמנו "כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל".

שירות משמעותי לבנות - תגובה לדברי הרב שמואל אליהו

בפעם האחרונה הצגתי בפניכם את סיכום שני המושבים הראשונים ביום העיון שקיימו רבני ורבניות בית הלל בנושא "שירות משמעותי לבנות". הפעם, אני מבקש להתמקד בדבריו של הרב שמואל אליהו. אני מעריך מאד את הרב אליהו שנאות להגיע למקום שהוא ידע שהוא יהיה בו בדעת מיעוט, ושרוב הקהל לא ישתו בצמא את דבריו. יתרה מזאת, מן הסתם יהיו כאלה שיתקפו אותו על זה שהוא בכלל נתן לגיטימציה לבית-הלל ע"י השתתפות בכנס שלהם. כך שאין לי ספק שמדובר בצעד אמיץ מצדו, והוא בהחלט זכה להערכתי על צעדו זה.

לפני שאגיע לדבריו של הרב שמואל אליהו, שעליהם אני מבקש להגיב, אני חש צורך להציג את דעתי האישית בנושא של גיוס בנות דתיות לצבא. אקדים ואומר שגם אני גדלתי על המוסכמה ש"כל הרבנים אוסרים על בנות להתגייס לצבא", ולזה אחזור בהמשך.

אני הייתי בצבא, הן בסדיר והן במילואים. אני מכיר היטב את הפגיעה הרוחנית שעוברים חיילים דתיים בצבא, אני גם מכיר את האבטלה הסמויה בצבא, וגם את השפה הצה"לית. כנגד כל אלה אפשר למצוא פתרונות ברמת הפרט - הכנה נאותה לקראת השירות, קשר במהלך השירות עם מקור רוחני, תפקיד שהוא מכובד ותורם וכד'. אני גם מאמין שככל שיהיו מקומות בהם יש יותר בנות בכלל, ויותר בנות דתיות בפרט, אז השפה והאוירה תשתנה בהתאם, כפי שהדבר קרה במקומות אליהם הגיעו בני"שים (בני ישיבות הסדר, למי שלא מכיר את הביטוי). כך, שגם אם הפתרון ברמת הפרט יוביל לגיוס במספרים גדולים יותר, אינני רואה כאן אסון, כל עוד נערכים לכך מראש והבנות מבינות לאן הן נכנסות, ומה הסכנות במקום.
אך הדבר שמטריד אותי יותר זה האיחור בזמן הנישואין. גם ככה ככל שההשפעה המערבית גוברת על החברה הדתית, גיל הנישואין מתאחר, אך אני חושב שכניסה למסלול של הכנה לצבא (של שנה?) ואחר כך שירות משמעותי של שנתיים ואחר כך עוד זמן של שינוי אוירה או התחזקות רוחנית אחרי הצבא ורק אחר כך חיפוש אחר מסגרת ללימוד מקצוע, כל זה רק יגרום לאיחור של גיל הנישואין והקמת המשפחה. לזוגות צעירים במגזר הדתי מספיק קשה עם זה שהבנים מסיימים את שירותם הצבאי רק באזור גיל 23 וצריכים אז להתחיל בלימודי מקצוע לחיים, אם גם הבנות יצאו ללימודים רק בגיל כזה, העול על כתפי הזוג הצעיר יהיה קשה מאד.
בעיני, זו הבעיה הגדולה של גיוס לצבא. לכן, בשונה מהקול שבלט בכנס בית-הלל על כך שבכל מקרה אין סיבה בעולם שבת תשרת פחות משנתיים שירות לאומי, אני אינני מסכים. אמנם, יש כאן בעיה מוסרית, שבנות הציבור הלא-דתי מתגייסות לשנתיים ובנותינו משרתות שירות לאומי של פחות זמן, אך אני סבור שצריך לשקלל את הערכים. וכשם שאני מצדיק את קיום מוסד ישיבות ההסדר בכך שמכיוון שהציבור שלנו מחזיק בלימוד תורה כערך חשוב, שזה מצדיק שירות קצר יותר כדי שיהיה אפשר להקדיש זמן ללימוד תורה, כך אני מצדיק שירות קצר יותר לבנות בשם הערך של רכישת מקצוע בטרם ייפול עול גידול הילדים על כתפי האשה.
כשאני מוסיף לענין זה את התרומה הגדולה לעם ישראל שיש ברוב ככל תפקידי השירות הלאומי, לעומת האבטלה הסמויה הרווחת בהרבה תפקידים בצה"ל, ואת האוירה הקיימת בהרבה מקומות בצבא, אין לי הרבה בעיה להציב את השירות הלאומי המשמעותי בראש סולם העדיפויות עבור רוב בנות הציונות הדתית. ולאור כל האמור לעיל, אינני תומך בגיוס בנות לצבא. עם זאת, אני נרתע מאמירות בנושא שהן לדעתי חוטאות לאמת.
ועכשיו נגיע לדבריו של הרב שמואל אליהו.

אני ממליץ לצפות בכל דבריו של הרב שמואל אליהו בנושא, מתוך כנס בית הלל:


דרכה של הלכה שאני מכיר, היא שמציגים את הבעיות ההלכתיות לנוכח המציאות בשטח ואחר כך דנים לראות האם יש דרך לפתור את הבעיות ההלכתיות. כך לדוגמא, בשאלת לימודי רפואה לכהן. בלימודי רפואה ישנם הרבה בעיות שסטודנט כהן יכול להיתקל בהם. כאשר כהן שואל רב אם הוא יכול ללמוד רפואה, על הרב לפרוס בפניו את מכלול הבעיות ההלכתיות שהוא עלול להיתקל בהם (כמובן, מתוך הכרת המציאות) ואחר כך לראות האם יש דרך עבור הכהן לשמור על קדושתו לנוכח הבעיות הללו. יהיו רבנים שיגיעו למסקנה כי יש פתרונות מספקים, ויהיו אחרים שיגידו שהפתרונות האפשריים הם כל כך קשים ונדירים שהסיכוי שהכהן יוכל לשמור על קדושתו ולמצוא את הפתרונות לכל הבעיות הוא כה קטן, שאל לכהן להכניס את עצמו למצב הזה. אך אינני מכיר מצב שבו בית הספר לרפואה מצהיר שהוא מעוניין שכהנים ילמדו אצלו, שביה"ס מוכן לעשות כל אשר יבקשו ממנו על מנת שהכהן ילמד אצלו, ועדיין שיהיו רבנים שיגידו "אין מצב. הרי דבר מקובל הוא שלכהן אסור ללמוד רפואה.".
כך אני מצפה שהדיון יתרחש גם בסוגיית גיוס בנות לצבא. אפשר לבוא ולומר: 'אלו הבעיות. אני לא מכיר דרך לעקוף את הבעיות הללו. ולכן כל בת שתשאל אותי אני אומר לה לא להתגייס.' אך זה יהיה מוזר אם תבוא בת שתאמר שהיא מצאה פתרון לבעיות הללו (ונאמר שזה באמת פתרון אמיתי), ובכל זאת יאמרו לה: 'מצטערים, כל הרבנים אוסרים גיוס בנות לצבא'.

וכן מכיוון אחר. יש בקהילתי נשים המשרתות בצבא הקבע. נשים אלו הן נשים כשרות וחסודות, וחס ושלום להוציא עליהן כל לעז. עבודתן בצבא במדים, איננו שונה מכל עבודה אחרת. כך לתפיסתי, בכל אופן. אני אינני יודע כיצד ניתן לומר שהאשה הזאת המשרתת בצבא מאז גיל שמונה עשרה, בשנתיים הראשונות לשירותה עשתה איסור (איסור הגיוס לצבא) אך אחרי זה בשמונה עשרה השנים הבאות אז מה שהיא עושה זה בסדר. [ואינני מבין את מי שיאמר שכל עוד היא בצבא, מזה עשרים שנה, היא עושה איסור].
כך שאינני חושב שניתן לומר שהצבא זה חפצא של איסור עבור נשים, ואף לא איסור על הגברא לכלל הנשים (אפשר לומר גברא לנשים?). יש בשירות הצבאי בעיות רבות. אך אם תבוא מישהי ותראה שהשירות הצבאי הספציפי שלה הוא הרבה יותר משמעותי ועם הרבה פחות בעיות מאשר בשירות הלאומי - כיצד ניתן לומר שהדבר אסור?
לזכותו של הרב שמואל אליהו יש לומר שגם הוא נמנע מלומר זאת בצורה ברורה כשנשאל ישירות על כך (לקראת סוף דבריו בכנס).

הרב אליהו אמר בכנס שישראל היא המדינה היחידה בעולם בו יש שירות חובה לבנות. עד כמה שידוע לי ישראל היא המדינה היחידה בעולם שנלחמת יום יום על קיומה במשך 65 שנה. כך שאינני יודע מה תורם נתון זה לדיון. אני מסכים לחלוטין, כפי שכתבתי בדברי הפתיחה שלי, שאם אפשר לא לגייס בנות כלל לצבא, הדבר עדיף. אך אינני יודע לומר שזה המצב היום. אני כן יודע לומר שישנן תפקידים בצבא שחיילות תורמות בהם המון לבטחון המדינה.

לפני מספר שבועות הוציאה חזרה מועצת הרבנות הראשית על פסיקת הרבנים הראשיים הראשונים במדינת ישראל בנוגע לאיסור לגייס בנות לצבא. אינני חושב שמועצת הרבנות הראשית במתכונתה הנוכחית יכולה לטעון לעמדת הנהגה בעם ישראל, אך במקרה בספציפי הזה הם אף לא דאגו שתהיה אפילו מראית עין של דיון רציני בסוגיא. אני אפילו לא בטוח שחבר המועצת, הרב הצבאי הראשי, השתתף באותה ישיבה. כפי שכתבתי לעיל, ישנן בעיות בצבא. תפקיד הרבנים להצביע על אותן בעיות. אך אם הרבנים לא עושים את המינימום לברר ולשמוע את המציאות בשטח, כיצד ניתן להתייחס לדבריהם ברצינות?
דבריי אמורים אף כנגד הרב שמואל אליהו עצמו. הרב אליהו טען שיש לו מקורות טובים על מנת להכיר את המציאות הצה"לית. עד כדי כך שכאשר הוא הוזמן שוב ושוב, על ידי מספר דוברים, ובהם היוהל"ן, לבוא לסיור ולראות בעיניו את המציאות בשטח, הוא אפילו לא ראה צורך להגיב להזמנה.

הדברים שכתבתי כאן כנגד דעתו של הרב שמואל אליהו, לענ"ד אין בהם חידוש גדול. אינני חושב שיש כאן תובנות שבוגרת י"ב לא יכולה להגיע אליהן בעצמה. לכן, בעיני, תפקיד הרבנים הוא להציג את הדברים כהויתם: מה הבעיות בגיוס בצבא - הן הבעיות ההלכתיות שבשירות עצמו, והן הבעיות החברתיות, ולהצביע על פתרונות אפשריים לבעיות הקיימות.
אני מניח שרוב הבנות תגענה בכוחות עצמן לאותן מסקנות שאני הגעתי אליהם ויבחרו ללכת לשירות לאומי. עבור הקבוצה שבכל זאת תרצה להתגייס, יש לחזק את ידן, ולעזור להן להתגבר על מכלול הבעיות שהן ייתקלו בהן. 

שירות משמעותי לבנות

היום בשעות הצהריים והערב התקיים יום עיון של בית-הלל בנושא "שירות משמעותי לבנות". לצערי, לא יכולתי להשתתף עד לסופו, אך בשני המושבים הראשונים הייתי נוכח (הגם שהייתי צריך לצאת לפני סיומו של המושב השני, כך שכנראה פספסתי חלק מהשאלות שנשאלו ע"י הקהל). הנה סיכום שרשמתי לעצמי. 

מושב א' – הרצאות קצרות, 10 דק' כל הרצאה

הרב מאיר נהוראי – דברי פתיחה:

זה הנושא הנפיץ ביותר במגזר. כמעט אין יום שאין בו מאמר בנושא באתרים המגזריים.

בפרשת תרומה הפועל האמור על התרומה היא מגזרת לקיחה, בפרשת כי-תשא הפועל הוא מגזרת נתינה. התרומה של כי-תשא היא חובה, אף אחד לא יכול לותר על ההשתתפות שלו, כשאדם נותן מה שהוא חייב הוא מרגיש שזה שלו ולכן "ונתנו", אך כשאדם נותן מה שאינו חייב, בפרשת תרומה, האדם לא מרגיש שהוא נפרד ממשהו שהוא שלו, ולכן "לוקחים" את התרומה.

צריך לומר בלי גמגום שיש חובה לשרת את המדינה – גם בנים וגם בנות. האתגר העומד בפנינו הוא איך לקדם את השירות של הבנות כדי שזה יהיה מנדבת –לב, "ויקחו".

תא"ל רחלי טבת ויזל, יוהל"ן:

נתונים: בצה"ל יש לפחות 4000 נשים דתיות (בוגרות תיכונים דתיים ואולפנות), בחובה ובקבע.

כשהתגייסתי לצה"ל היינו בנות מעטות בוגרות אולפנה. כשמאפיינים היום את הבנות המתגייסות, בנות מגיעות ממרכז החינוך הדת"ל במספרים לא קטנים.

כיום יש לצה"ל חשיפה לכל בני הנוער בארץ, בכדי להסביר על האופציות שעומדות לפניהם בטרם גיוס, למעט בנות דתיות באולפנות. צה"ל מעוניין לתת לבת הדתיה את המסגרת שהיא מעוניינת בה כדי לשמור על אורחות חייה הדתיים. כל בת דתייה מסומנת במערכת הדתית כ"בת-חיל", והמפקד שלה יודע שהוא צריך לשים לב לצרכיה הדתיים (זמן לתפילות, לבוש, זכות לפגוש רב/קצינת-דת וכד').

יש בשנה וחצי האחרונות מהפך ברבנות הצבאית, כך שהרב הצבאי יודע שהוא אחראי גם על החיילות הדתיות.

כל המידע הזה נמנע מבנות בוגרות החינוך הדתי, כי הצבא לא יכול להיכנס לבתי הספר לתת להם את המידע הזה.

הייתי רוצה שכל המידע יהיה נגיש לבנות לפני שהן מקבלות את ההחלטה. וכן הייתי רוצה שבית-הלל ייתן גב למי שבחרה להתגייס.

הרב אביחי רונצקי:

כשחזרתי לצבא לפני שבע שנים, היה מציאות של ואקום בכל הקשור לבנות בצבא. הרבנות כלל לא עסקה בכל הקשור לצרכים הדתיים של הבנות. מינינו קצינה שאחראית על הנושא ת.פ. הרבצ"ר ולאחר מכן גם מש"קיות הכפופות לה. כיום הרבנים הצבאיים כיום מחויבים לתת שירות גם לחיילת הדתיה.

המציאות היא שיותר ויותר בנות מתגייסות לצבא. צריך להוסיף עוד מסגרות קדם-צבאיות שיכינו את הבנות. גם בצבא צריך להוסיף עוד ועוד קשרים עבור הבנות להעשרת עולמן הרוחני של הבנות (וגם של הבנים) במהלך השירות. כמו כן צריך להוסיף ביחידות השונות קצינות דתיות שתטפלנה בחיילות הדתיות. 

הרב אוהד טהר לב:

יש כיום ארבע מדרשות שיש להם הסדר עם הצבא – הבנות הללו מתגייסות כקבוצה והמדרשה מלווה את הבנות בזמן שירותן בצבא. המדרשות הותיקות קימות למעלה מעשור.

מכינת צהלי – המכינה שומרת על קשר עם הבנות, אך הבנות לא מתגייסות כקבוצה, ואין הסדר עם הצבא לשמירת הקשר בין המכינה לבנות בזמן שירותן.

כ250 בנות לומדות במסלולים המיוחדות הללו, מתוך כ1800 בנות דתיות המתגייסות לצבא. כל המוסדות הללו קורסות תחת המספרים ההולכים וגדלים. יש מאות בנות המעוניינות ללמוד במוסדות הכנה לצבא ואין מקום עבורן.

תובנות:

-        המרכז הדתי מתפורר – הבנים הולכים ימינה לישיבות הקו, הבנות הולכות שמאלה.

-        הבנות מחפשות אתגרים רוחניים. 

-        הבנות מדברות בשפה דתית אחרת ממה שהורגלנו.

-        הבנות משפיעות ומשנות את הצבא במקומות שאליהן הן מגיעות.

-        אנחנו משדרים שדר הפוך לנשים – הן יכולות/צריכות להתפתח בכל תחום, חוץ מהשירות הצבאי (שיש לו אתוס כל כך מפותח בחברה הישראלית).

ידעיה לוין, מנכ"ל בת-עמי:

בחינוך הדתי יש 6000-7000 בוגרות בשנה. גם מי שדוגל בגיוס בנות לצבא צריך לשאול את עצמו: לכמה בנות ניתן למצוא מסגרות מתאימות בצבא? כמה מהן יקבלו הכנה ראויה בטרם גיוסן.

האולפנות לכאורה מחנכים לשירות לאומי, אך לרוב האולפנות אין תוכנית חינוכית מסודרת בענין.

יש הרבה בורות ביחס לשירות הלאומי. בניגוד לנאמר בתקשורת, יש מנגנונים מסודרים להתמודד עם מקרי הטרדה מינית.

לא מסכים עם הרב טהר-לב ביחס לשינויי העומק בחברה הדת"ל. לדעתי, הנושא המרכזי הוא הרצון להיות חלק מהחברה הישראלית, ולא להיות מובדלים.

לקראת שנה הבאה עושים שינויים גדולים בשירות הלאומי: התחרות בין העמותות לא צריך לבלבל או לבוא על חשבון הבנות, תהליך הכוון יותר מסודר.

אני מאמין בחינוך לבחירה, יחד עם החשיבות לשמירה על אורח החיים הדתי.

בת עמי מחנכת לשנתיים שירות. כמעט כל המסגרות קוראות לשנתיים שירות (מאבי וורצמן ומטה). בבת-עמי כ35% נשארות לשנה שניה (בעמותות אחרות פחות). יש יעד להעלות את זה.

יפעת סלע, מנכ"ל אלומה:

מחכה לדיון הזה 12 שנה. עצם הדיון מבחינתי הוא מהפכה.

הבנות צריכות לקחת בחשבון שהצבא זה לא מערכת כבקשתך. אנחנו נותנות מידע כדי שהבנות יבינו מה המסגרות הקיימות ואיזה מסגרות לא קיימות.

אנחנו מלוות את הבנות, לא כמדרשה, אלא בניסיון לקשר את מי שפנתה אלינו לגורם שאמור לסייע בפתרון הבעיה.

בשנה האחרונה התקיימו ב59% מבתי הספר התיכוניים לבנות איזה שהיא פעילות של אלומה שמספקת מידע על הצבא.

כ70% מהבנות שמתגייסות נמצאות במסגרות שהן יחסית מוגנות.

מכיוון שיש גידול של בנות שמתגייסות, אנחנו כל הזמן מחפשות עוד ועוד תפקידים (גם לבנות החזקות, וגם לבנות עם נתונים חלשים יותר) שיהיו במסגרות מוגנות יחסית.

בסוף המושב דברה בוגרת שירות לאומי ולאחר מכן קצינה בצה"ל (בוגרת ברוריה).

בדבריה בוגרת הש"ל הסבירה על השירות שלה. בתוך דבריה היא עמדה על כך שבנות מגיעות לשירות לאומי בלי שהן מבינות שמעתה הן צריכות לדאוג לחיים הרוחניים של עצמן (תפילות, לימוד תורה וכד'). הרבה בנות פוגשות בבעיות הלכתיות במסגרת השירות, והן לא יודעות למי לפנות.

הרבנית רחל קרן:

דברים שנאמרו ע"י תלמידותי (במדרשת עין הנציב):

-        האמירות המכלילות ("אסור לבנות", "כל הבנות") מאד מפריעות לבנות – "לא רואים בנו כבת אדם".

-        מוסדות החינוך הדת"ל לבנות מאד מגוונות – ישנן כאלה שמתנכלות לבנות שהחליטו לגייס, ישנן בנות שהתגייסו ללא הכנה משום שלא הכירו אפשרות של מדרשה/מכינה וכד'. ישנן כאלה שמורות בבתי הספר שירתו בצבא ומעודדות אותן לכל בחירה שהבת תקבל.

-        בנות מרגישות ש"ההצהרה" היא שקר. ישנן בנות שכלל לא מתאים להן להתגייס, אבל בגלל שהן לא מוכנות להצהיר הן מתגייסות.

-        אחד הדברים שמטריד מאד את הבנות זה השפה בצבא.

-        בנות לא מרגישות שמעריכים אותם: מדוע הבנים המתגייסים כל כך מוערכים ע"י החברה הדתית (גם אם הם לא עושים משהו חשוב בצבא), ואילו בת שעושה שירות הרבה יותר משמעותי (לפעמים) לא מוערכות.

-        ישנן בנות שנאמר להן או שהן מקבלות שדר שבזה שהן בחרו להתגייס הן כבר הוציאו את עצמן מהציבור הדתי.

מושב ב' – היבטים הלכתיים

הרב עמית קולא:

התייחס ראשית לדברי המשנה ואח"כ הרמב"ם ש"כלה יוצאת מחופתה" – קרי, האשה משתתפת במאמץ המלחמתי.

לאחר מכן, דן בשאלת האיסור לאשה לשאת נשק מדין "לא יהיה כלי גבר על אשה". מספר טיעונים נטענו כנגד האיסור הזה. הב"ח מסביר שהאיסור "לא יהיה כלי גבר" תלוי במטרת הלובש. בנוסף, באחרונים נכתב כי לנשים מותר לשאת כלי נשק לצורך הגנה. חלק מחכמי דורינו דנים באיסור זה לא כאיסור פרטי, אלא כהכוונה שההלכה מבקשת ליעד לאשה.

חכמי דורנו שעסקו בסוגיית גיוס נשים לצבא כנראה הגיעו למסקנה שאי אפשר להצביע על איסור הלכתי ברור בדבר. על כן נאמרו על ידם טענות שונות, שנראה שהן כולם יוצאים מנקודת ההנחה ש"הדבר פשוט לא ייתכן".

סיכום:

-        נשים משתתפות במלחמת מצוה

-        נושא נשים בנשיאות נשק

-        בירור אידיאולוגי: האם נשים מתאימות לצבא?

-        תשומת לב לרקע השונה של המתגייסות

-        שמירת הצניעות וטוהר המחנה

-        זהירות בכבוד הרבנות

-        תפקיד המחנכות והמחנכים – איך גורמים לבנות לקבל החלטות לא בוסריות בקשר לעתידן.

-        ליבון מרכיבי ההנעה – מה המוטיבציה של המתגייסות?

הרב שמואל אליהו:

באתי לכאן כי אני חושב שכולנו צריכים לשבת באותו בית מדרש. איך מרגיש האדם הפשוט כשקבוצת רבנים א' מפרסמת פסק הלכה כזה והקבוצה השניה מפרסמת הפוך – מה הוא אמור לעשות עם זה?

הבנות צריכות ללכת לפי פסק הלכה ולא להרגיש שהן הולכות נגד ההלכה.

כמעט כל הפוסקים, כפי שהציג הרב עמית, סברו שלא ייתכן שנשים יעסקו במלחמה. ולאמיתו של דבר גם המקורות שמהם רואים שבנות משתתפות במלחמה, הנשים אינן משתתפות כלוחמות אלא כתומכות בלבד.

אבל, כפי שאמר הרב נריה זצ"ל, גם אם היה כתוב "כי תצא למלחמה אתה ובתך" היינו פוסקים הפוך. המציאות בצבא אינו פשוט. כל מי שהיה בצבא יודע זאת. וזה עמדתם של כל שדרת הפוסקים. מי יעז לצאת כנגד כל שדרת הפוסקים?

זאת ועוד, עד כמה שקראתי, בכל צבאות העולם אין שירות חובה לנשים, חוץ מישראל. גם בישראל, בשעת מלחמה הנשים הלוחמות ככלל לא עברו את קו הגבול ולא השתתפו ב"עזרת ישראל מיד צר". כך שבסופו של דבר ההכשרה של הבנות כלוחמות לא מגיע למיצויו.

האם הבנות הדתיות מצליחות לשמור על עולמן הרוחני בצבא? ממחקר שאנחנו ערכנו בעזרת גב' מינה צמח הן לא שומרות על עולמן הרוחני, בניגוד למחקר (הלא מוסמך, לדבריו) שפרסמה עמותת אלומה.

לסיכום, לפי דעתי, דעת ההלכה היא חד משמעית.

היוהל"ן: אני מזמינה את הרב לראות את השירות המשמעותי שהבנות עושות. לדעתי, לדבר על כלל הבנות בהכללה הוא פוגע. צריך לבוא לראות. לא הכל מצוין, אבל מציעה לראות את העובדות.

הרב שמואל: אני לומד מהצבא בעיקר מהילדים ומהתלמידים שלי. כשחייל מספר לי שהוא שומר לבד בלילה על הגבול יחד עם חיילת, הרי שלדעתי זה לא רק פגיעה בצניעות אלא גם פגיעה בביטחון. הטבע האנושי לא השתנה מאז שהייתי בצבא. אני מעריך את המאמצים שהצבא עושה, אך זה לא אומר שהתוצאה מוצלחת.

הרב צבי קורן: הרב שייך לקבוצת רבנים שמובילים את הקו הקורא לבנות לא להתגייס. אני מבקש שכשאומרים את זה לבנות, לא להגיד "כל הרבנים אומרים כך" – הבנות יודעות שזה לא נכון. בנוסף, אמרו לבנות שמה שהן יעשו זה נגד ההלכה, וזה נותן להן את התחושה שהן הולכות נגד התורה. אפשר להגיד שאסור, ולשכנע שאסור, אבל לא להגיד לבנות שהן הולכות נגד התורה.

הרב שמואל: אני משתדל להגיד "רוב מוחלט" או "רוב ככל". 

הסכם לכבוד הדדי – תגובה, מאת: בניה גולדברג

בניה גולדברג הוא ידיד שלי משנות נעורי, וכיום סטודנט לתואר שלישי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן. הדברים הבאים נכתבו על ידו בעקבות הפרסום בתקשורת למען חתימה על ההסכם לכבוד הדדי. 

אקדמת מילין

לאחרונה התנועות הדתיות הליברליות החלו במסע פרסום נרחב לשכנע את הציבור לחתום על "הסכם לכבוד הדדי" (=הל"ה). לאחר מספר דיונים עם חברים, התברר את אשר כבר ידוע, אי אפשר לנצח מילה כתובה אלא באמצעות מילה כתובה אחרת. משכך, התיישבתי לכתוב. קורא נאמן הביע דעתו כי אשר נכתב אינו קריא עבור קורא שאינו משפטי. חככתי בדעתי מעט והכנתי גרסה מקוצרת ופחות מנומקת והרוצה להעמיק יקרא את הגרסה הארוכה (קישור).

*אדגיש כי בדבריי לקמן אני מתייחס להל"ה בלבד, ולא לנספחיו או לכל הסכם ממון אחר.

מהו הל"ה?

אין כדברי הנחתום המעיד על עיסתו, אז פשוט אצטט מאתר "בית הלל" (ההדגשה שלי):

"הסכם קדם נישואין, דוגמת ה'הסכם לכבוד הדדי', מביא את שני בני הזוג להידברות דווקא במצבים שבהם יש תסכול או כעס בין הצדדים. מתוך ההידברות הם מגיעים להסכמה – או להתגרש בשיתוף פעולה או לחזור לשלום בית בעזרת משקם נישואין. זה נעשה באמצעות לחץ כלכלי על שני הצדדים. מנגנון ההסכם יוצר התחייבות כספית למזונותיו של בן הזוג האחר כל זמן היותם נשואים, מצד בן הזוג המסרב/ת להתגרש. השלבים של מימוש התחייבות זו הם:

א. שליחת הודעה מבן זוג למשנהו.

ב תקופת ניסיון שיקום נישואין של 180 יום מיום ההודעה (עם אפשרות של הארכה לתקופה נוספת של 90 יום); במהלך תקופה זו תתקיים הידברות בין הצדדים מתוך שאיפה להגיע לגט בהסכמה אם לא ניתן לשקם את הנישואין.

ג. בתום התקופה, תכנס לפועל ההתחייבות הכספית של המסרב/ת להתגרש כלפי הצד השני, עד אשר בני הזוג מתגרשים בפועל. הידיעה שהמציאות אכן תשתנה בתום שישה או תשעה חודשים תגרום לסרבן/ית להבין שלטובת עצמו/ה כדאי להסכים לגט – אחרת ישולם סכום נכבד של כסף כדמי מזונות חודשיים לבן הזוג".

הל"ה כחוזה

הל"ה איננו תרופת פלא וברמה העקרונית הוא חוזה לכל דבר ועניין. היינו, כשם שאם קניתם דירה והקבלן מסרב למסור אותה לידכם עליכם לפנות לבית משפט כדי לממש את זכותכם, ועד שבית המשפט יורה על אכיפת החוזה, כל שיש לכם ביד הוא פיסת נייר, כך גם עם הל"ה. כדי לממש את זכותכם לחיובים המגיעים לטענתכם (אותם מזונות מוגדלים), עליכם לפנות לבית משפט לענייני משפחה או לבית הדין הרבני (=בד"ר), ורק לאחר שהוא יפסוק ויקבע כמה מגיע לכם, הזכות תהיה אכיפה וברת ביצוע. מאחר ולאכיפה יש צורך בגוף שיפוטי ממילא הדברים אינם כה פשוטים וקלים. הצד הסרבן יכול לטעון כי הל"ה חסר תוקף כפי שניתן לתקוף כל חוזה (טענות דוגמת טעות, הטעיה, כפיה, עושק, חוסר תום לב וכד').

לטענתי, מעמדו של הל"ה (שלא קיבל אישור של גוף שיפוטי) יהיה אף גרוע יותר ממעמדו של חוזה מסחרי. בלשון פשוטה יהיה יותר קל לבטל את הל"ה מאשר חוזה לרכישת דירה. הל"ה הוא חוזה מן המוכן, שניתן להוריד מן המרשתת ולחתום עליו ללא כל ייעוץ משפטי, וללא מחשבה מרובה. הל"ה דרך כלל נחתם על ידי זוג צעיר ולקראת חתונה. לעיתים תוך לחץ של אחד הצדדים, הורים, רבנים או חברה סובבת. כל הנסיבות הללו  יתמכו בטענת צד המעוניין בביטול כי הוא חתם מתוך טעות, הטעיה, עושק וכד'.

לעניין זה אעיר, כי לדעתי ייתכן ומחברי ההסכם אופטימיים מדי. ניתן למצוא התבטאויות מהן עולה כי לדעתם אין לבית המשפט או בית הדין שיקול דעת, והם ייאלצו לבצע את ההתחייבות שנקבעה בהל"ה (המזונות המוגדלים). מי שמכיר את העולם המשפטי והרבני במקצת, יודע שלבית המשפט ובד"ר לעולם יש שיקול דעת, ומעולם לא אילץ אותם אדם לעשות דבר מה, אלא אם כן רצו בכך.

ההיגיון העומד מאחורי הל"ה פגום לכאורה

הרציונל העומד מאחורי הל"ה הוא כי סרבן גט פוטנציאלי לא יעמוד בסירובו, שכן כל עוד הוא מסרב, הוא יחוב בתשלום מזונות מוגדלים (1,500$ או חצי ממשכורת חודשית), וכידוע אף אחד לא אוהב לשלם כסף. לטענתי, הרציונאל הזה פגום.

1. כעיקרון, בעל חייב במזונות אשתו כל עוד הם נשואים. קשה להאמין כי בעל סרבן יהיה מוכן לשלם מזונות רגילים, אבל ברגע שיתחייב במזונות מוגדלים הוא יזדרז ליתן גט.

2. פעמים רבות בן הזוג מסרב ליתן גט כדי להשיג יתרון כלכלי כלשהו. אם נניח שהסירוב נובע מהתעקשות על קבלת חצי דירה (שווי של 300,000 ₪), הרי שלכאורה הסירוב עדיף על פני ההסתכנות שבחיוב של המזונות המוגדלים.

3. אם בן זוג אכן סרבן כדי להשיג יתרון כלכלי שאינו זכאי לו, מדוע שלא ינקוט באותו אופן אף כלפי המזונות המוגדלים? נדגים: האישה רוצה חצי מהדירה, נניח שלא כדין, ומסרבת לקבל גט עד שתירשם מחצית הדירה על שמה בטאבו. הבעל פועל על פי הל"ה והאישה מתחילה לחוב במזונות מוגדלים (הכוונה 'לחוב' "על הנייר", שכן בינתיים אין פסיקת בי"מ/בד"ר בעניין). אז עכשיו האישה תוסיף לדרישותיה לקבלת הגט, כי בנוסף למחצית הדירה, על הבעל גם למחול לה על כל המזונות המוגדלים, שבהם התחייבה.

4. בישראל על סרבן גט יכולות להיות מופעלות מספר סנקציות, חלקן בעלות אופי ממוני (פיצוי לבן הזוג) וחלקן בעלות אופי עונשי (איסור יציאה מארץ, החזקת כרטיס אשראי, חשבון בנק, מאסר וכד'). אם בן הזוג הסרבן לא נרתע מאותן סנקציות מדוע שיירתע מהסנקציה של מזונות מוגדלים?

רק כדי לשבר את האוזן, בעניין אחד נפסק לאישה על ידי בית משפט פיצוי בסך 400,000 ₪ ועוד 4,000 ש"ח לחודש עד שהבעל יסכים ליתן גט. אם פסק דין שכזה, לא מרתיע סרבנים פוטנציאליים, קשה לי להאמין שהל"ה ירתיע.

גט מעושה

כידוע אין האיש מגרש את האישה אלא מרצונו החופשי. גט שניתן שלא מרצון חופשי, הינו גט מעושה, שהינו גט פסול מדאורייתא. הצד השני של המטבע הוא כי גם האישה אינה מקבלת גט אלא לרצונה, ועל פי חרם דרבינו גרשום. לכן, לגירושין במדינת ישראל צריך את הסכמת שני הצדדים.

כאמור, צד מסורב יכול לפנות לבית משפט אזרחי בתביעת נזיקין, ולקבל פיצוי על הנזק שנגרם לו בשל סירוב בן הזוג ליתן/לקבל גט. דא עקא, ובד"ר מסרב לסדר גט במקרה שקיים פסק דין שכזה. בד"ר תופס חיוב שכזה כהתערבות שאינה ראויה בהליך הגירושין. בד"ר סבור כי החיוב שמטיל פסק הדין האזרחי, שלא על דעתו, עלול לגרום לגט להיות גט מעושה. בד"ר אף טוען "כי ייטיבו לעשות עורכי הדין העוסקים בדיני משפחה, אם ישקלו היטב בטרם ימליצו לאשה להגיש תביעת נזיקין לבית המשפט האזרחי בגין סרבנות גט. המלצה כאמור עלולה לעלות כדי רשלנות מקצועית, וספק בעיני אם אפילו החתמת הלקוחה מראש על ויתור מפני תביעת רשלנות שכזו, תועיל...".

לדעתי, כשם שבד"ר מסרב לסדר גט במקרה שבית משפט אזרחי פוסק חיוב נזיקי על צד סרבן, כך הוא גם יסרב לסדר גט במקרה שבית משפט אזרחי יפסוק חיוב תשלום במזונות מוגדלים מכוח הל"ה. כך גם ספק אם בד"ר יהיה מוכן לפסוק בעצמו מזונות מוגדלים, מחשש לכך שהגט יהיה גט מעושה.

הל"ה כמקור לסכסוך נוסף בין הצדדים

מעבר לכל האמור, אני מאמין כי הל"ה יכול לשמש כעוד נושא שבגינו הצדדים יוכלו להסתכסך. בנוסף, לכל הנושאים הרגילים (רכוש, משמורת ילדים וכד'), עתה הצדדים גם יכולים למצוא עצמם מתווכחים על הפירוש שיש להעניק להל"ה, והאם מגיע אם לאו מזונות מוגדלים לאי מי מהם.

בנוסף, לטענתי הל"ה אינו הסכם פשוט, והוא מכיל מספר קשיים, עליהם הרחבתי מעט בגרסה המורחבת.

גירושין מהירים כאידאל

הל"ה מבקש לעודד הליך מהיר של גירושין, והשאלה היא האם זה תמיד טוב, או שמא אולי יש מקום ליתן הזדמנות לשלום בית מעבר ל180+90 יום.

מעבר לכך נניח ומדובר בכהן. ההשלכה של גירושין מהירים תהיה כפולה. האחת, כי המעוות לא יכול לתקון, והוא לא יוכל להחזיר את גרושתו. השנייה, כי אם מדובר בכהן חרדי, הרי שהנוהג המקובל בחברה הוא שידוך גרושה לגרוש, מה שיקשה על הכהן הגרוש למצוא לשידוך שני (כך על פי הרב בס).

שיווק הל"ה

מעבר לאשר טענתי למעלה, לענ"ד הדרך שבה משווק הל"ה אינה הוגנת אם לנקוט בלשון עדינה, וכדלקמן:

(א) אחת הטענות מדוע יש לחתום על הל"ה הינה טענה בדבר 100% הצלחה בארה"ב, אלא שהדברים מטעים:

-        הדין בארה"ב שונה מהותית מהדין הישראלי, כך שספק רב שניתן להשוות בין השניים.

-        קצת קשה לדלות מהמקורות השונים של ד"ר לבמור (ראו כאן הערה 23), מה בדיוק הסטטיסטיקה, בכל אופן, איך שיהא, אין המדובר במדגם של ממש שניתן להסיק ממנו משהו. נראה כי יש שתי אפשרויות להבין את הסטטיסטיקה אודות הקיים בארה"ב וכדלקמן: (1) הכוונה כי עד לשנת תשס"ה היו 15 זוגות שחתמו על הסכם קדם נישואין והתגרשו בהגינות ובשקט. כמובן, שלא ניתן להסיק דבר מכך, כי אולי היו מתגרשים בהגינות ובשקט גם בלי ההסכם. (2) הכוונה היא כי עד לשנת תשס"ה היו 30 זוגות שחתמו על הסכם קדם נישואין ומתוכם 28 התגרשו בהגינות ובשקט, ו-2 קצת התקשו אך כאשר הוגשה בקשה לממש את הסכם קדם הנישואין הבעלים ניאותו ליתן גט. היינו, הל"ה עמד במבחן התוצאה רק פעמיים (גם זה רק כפלצבו, שכן הל"ה לא נידון לגופו). לדעתי קצת קשה להסיק מכך מסקנות מרחיבות כלשהן.

-        נציין כי גם בשנת תשס"ט ד"ר לבמור מפנה לנתונים אלו, ולא ראיתי כי קיימים נתונים יותר מבוססים או עדכניים במקום כלשהו.

(ב) שימוש במסורבות גט כפרנזטוריות.

מסורבות גט כותבות מכתבים ציבוריים המגוללים את סיפורם האישי, ומסקנתם כי סבלם היה נמנע לו היו חותמות על הל"ה.

-        בעיניי יש פסול לבקש טובה ממישהו שלא יכול לסרב. אותן מסורבות מקבלות עזרה וסיוע מאותם גופים המבקשים מהן טובה חזרה. הן לא בדיוק בעמדה נפשית לסרב או לשקול באופן הגון ושקול בקשה מעין זו.

משל למה הדבר דומה. לרופא המבקש ממטופל לפרסם תרופה נסיונית אשר לטענת הרופא הייתה יכולה לרפא את תחלואיו לו רק היה משתמש בה מבעוד מועד. האם המטופל, שחב את חייו לרופא, מצוי בעמדה לסרב לבקשת הרופא? 

-        מעבר לכך, הסיפור שהן מספרות בדרך כלל הוא קשה. באותו מקרה קשה, ספק רב אם הל"ה כלל היה מסוגל לעזור. כאמור, הל"ה לא יעזור להביא אדם מחו"ל, וכן לא יעזור מקום בו בן הזוג מפגין התעלמות מחיוביים כספיים עצומים המוטלים עליו.

(ג) הל"ה קיים, ככל הנראה, משנת 2001, היינו למעלה מעשר שנים. עד ליום זה, לפי מה שהצלחתי למצוא, הוא לא נידון לגופו, ולא ניתן  לדעת אם יש בו משום תועלת או נזק. המשמעות הפשוטה של עבודה זו, כי החתימה על הל"ה מהווה תרופה ניסיונית, שאין כל הוכחה שהיא עובדת בישראל (ולטענתי גם בארה"ב). מן הראוי היה, לענ"ד, שלא להצניע עובדה זו.

(ד) עוד נעיר כי מהרוח הנושבת ניתן להתרשם כי בעיקר מדובר בבעל סרבן, אולם לפי הודעת בד"ר באמצע שנת 2007 היו בישראל כ-180 מסורבות גט וכ-190 מסורבי גט (כך לפי ההגדרה שאומצה על ידם, הגדרה עליה ארגוני הנשים חולקים).

(ה) האמת תיאמר, כבודם של הרבנים וארגוני הנשים המצדדים בהל"ה מונח במקומם, אך אין דעתי נוחה מכך, שלא ראיתי עורכי דין או שופטים המתעסקים בדיני משפחה המצדדים בהל"ה.

הל"ה כפלצבו

לטענתי, הל"ה בעיקר יכול להיות בעל משמעות כתרופת פלצבו. כשם שזו יש בכוחה להועיל על אף שאין בה ממש הוא הדין להל"ה. הל"ה יכול להרתיע בן זוג סרבן פוטנציאלי שיחשוש מהתשלומים שהל"ה יטיל עליו, אז מלכתחילה בן הזוג לא יסרב וישתף פעולה.

האם זה נימוק מספיק טוב כדי להצדיק את הל"ה, לטעמי לא, מאחר ולצד יתרון זה הוא יכול להציב קשיים רבים.

אתגר

אם תרשו לי, אבקש לאתגר (to challenge) את רבני בית הלל המבקשים לעודד את הסכמי קדם נישואין, ולהעלות למרשתת את ההסכמים האישיים עליהם הם חתומים. כידוע, הסכם קדם נישואין, ניתן לעשות גם בתר נישואין, ואין בין זה לזה, אלא שזה האחרון נדרש לאישור בד"ר או בית משפט בדווקא.

הערה לפני סיכום

הרב עמיטל זצ"ל היה נוהג לומר "אין פטנטים". לדעתי, טוב שזוג טרם שיינשא יתכבד וילך לעורך דין ויחתום על הסכם ממון אישי המותאם למידותיו. היתרון שבכך, הוא הסדרת הנושאים הממוניים (ואולי עוד נושאים) קודם לחתונה, והפחתת נושאי החיכוך במקרה של גירושין.

סיכומון

אם אסכם, לדעתי להל"ה יכולות השפעות חיוביות על צדדים שיאמינו בו ומראש ימנעו מהצבת קשיים, ובדומה לאפקט פלצבו. מקרים אלו הם המקרים הקלים, כאשר לדעתי במקרים הקשים לא יהיה בו כדי לסייע. בנוסף, לצד ההשפעות החיוביות, יכולות להיות להל"ה גם השפעות שליליות. ימים יגידו האם הל"ה מסייע אם לאו, ואני לא באתי אלא לעורר את הציבור לדיון בעניין.

* לצורך הכנת רשימה זו עיינתי במספר מאמרים ובספרה של הד"ר לבמור, בחוברת של מרכז רקמן, בדבריו של הרב קנוהל, בפסקים של בד"ר, ועוד מספר מקורות.

ציוצים מכנס בית הלל בנושא "דמותה של הרבנות בישראל"

אני נמצא בכנס של בית-הלל העוסק בנושא "דמותה של הרבנות בישראל". יש הרבה דוברים מעניינים. אשתדל לצייץ במהלך הכנס. תהנו.
המושב הראשון עוסק במערכת בתי הדין בישראל. הרב יוסף כרמל, ראש ארץ חמדה, הוא הדובר הראשון. להלן מדבריו.
מה הסיבות שהקמנו רשת בתי דין אלטרנטיביים?
ישנם הטוענים כנגד ארץ חמדה שהקמת בתי הדין היתה הדרך הלא-נכונה ללכת בה. במקום, היה אולי צריך להלחם על כך שתהיה אפשרות ממלכתית לדון עפ"י התורה
בשנת 1950 פנו 2000 אזרחים לבתי הדין הרבניים של המדינה כדי לדון דין תורה. כעבור כ50 שנה, המספר הזה ירד ל200.
לירידה הזו גרמו שני שותפים: בית המשפט העליון ובתי הדין הרבניים "שעזרו לבית המשפט העליון לפגוע בסמכויות בתי הדין".
כשבית המשפט העליון קבע שאסור לשופט מטעם המדינה לעסוק בבוררות, משמעות הדבר הוא שאף דיין בבית דין של המדינה לא יכול לעשות דין תורה.
כך יוצא שכיום הדרך היחידה שפתוחה בפני אזרחי המדינה לדון בדיני תורה הוא בבתי הדין הרבניים הפרטיים.
מה שגרם לבית המשפט העליון להוציא את אותה ההלכה היה שבתי הדין הרבניים טענו בפני בג"ץ שהם כפופים רק לתורה ולא לחוקי המדינה.
"אני לא רוצה לחיות במדינה שאין בה בית משפט עליון חזק, לא יותר מדי חזק". כאזרחי המדינה אנחנו כפופים לחוקי המדינה, ואין סתירה לשמירת תו"מ.
אחרי שהחליטו להקים את בתי הדין של גזית, ישנו 10 שנים כדי לראות כיצד הופכים את חושן משפט למשהו שאפשר לדון מתוכו.
איננו רוצים מערכת שאנשים מגיעים אליה כי הם חייבים. רוצים מערכת ששמעה הטוב מושך אליה אנשים. זה העקרון הראשון לבניית מערכת פרטית אלטרנטיבית.
הכלל של user-friendly צריך להיות לנגד עיניו של כל מי שנותן שירות תורני לציבור.
העקרון השני הוא שהמערכת חייבת להיות סופר-מקצועית. פירושו של דבר גם הכרת המציאות לאשורו. בכל הרכב יושב דיין עם תואר אקדמי. זה חלק מהמקצועיות.
לסיום, כל נסיון של הקמת מערכת אלטרנטיבית צריך להיות מתוך כבוד למה שקיים, מתוך ענווה, ומתוך רצון לשפר. לא מתוך ניגוח ומלחמה. ע"כ הרב כרמל.
הדובר השני הוא הרב שלמה ריסקין, רבה של אפרת. להלן דבריו.
יש פלורליזם בהלכה. לא בכל דבר. אבל ברוב הדברים. אין רק דרך אחת וגישה אחת. אלו ואלו דברי אלוקים חיים.
אנחנו לא מאמינים בחוסר האפשרות לטעות של בתי הדין.
שני סיפורים על מעומדים לגיור שלמדו בישיבות שבתי הדין העבירו אותם שבעה מדורי גיהנם ללא שום סיבה.
הכרחי שיהיו בתי דין אלטרנטיביים לגיור שלא יאמינו שמטרתם להקשות על המתגייר. כיום, בגדול, הגישה בנתיב שונה מהקיים בבתי הדין האזרחיים.
בעניין גירושין. הרמב"ם האומר שאל לנשים להיות שבויות אצל בעליהן, צריך להיות לנגד עינינו.
בגיור ובגירושין ישנן כמה גישות בהלכה. בבתי הדין הקיימים כיום יש גישה כמעט אחת ויחידה.
לכן יש צורך רב בבתי דין אלטרנטיביים שייצגו את שלל הדעות בהלכה.
ע"כ הרב ריסקין. כעת הרב ד"ר שאול פרבר ממכון עיתים.
שירותי הדת במדינה ניתנים בשלושה תחומים: א. קבורה. ב. גיטין. ג. נישואין.
בגיטין יש מערכת מאד ריכוזית. המדינה קובעת בדיוק מי רשאי ומי לא רשאי לעסוק בגירושין.
בקבורה, כל מי שרוצה יכול להקים לעצמו חברה קדישא, כל עוד הוא עומד בתנאי סף.
בנישואין, המדינה קבעה מי הם רשמי הנישואין, אך כל מי שעומד בתנאי סף של הרבנות יכול לחתן.
כיום הגיור דומה מאד למצב שמתרחש בגיטין. גם מי שיכול לגייר בחו"ל לא יכול לגייר בארץ.
אם כולנו מתלוננים על האופן בו נבחרים הדיינים, ואנחנו לא מרוצים מהסחורה שהם מספקים, האם עדיין עלינו לומר שבתי דין אלו זה משהו קדוש?
אם יש לנו רצון לשנות - צריך לקבוע עובדות בשטח. אין אלטרנטיבה אם לא יוצרים אלטרנטיבה.
ע"כ דברי הרב שאול פרבר.
שאלה לרב כרמל: מה ההיקף את התיקים הנידונים בגזית? עד כמה בתי הדין באמת דנים דין תורה ולא פשרות למיניהם?
תשובת הרב כרמל: ברירת המחדל אינם פשרות. אנחנו מעוניינים לתת לצדדים צדק.
יש כיום 8 בתי דין של גזית. נידונים בהם מאות תיקים בשנה, כאשר מספר זה נמצא בעליה מתמדת.
יש תוכניות גם בענייני אישות. מעוניינים להציע גם בבתי הדין הרבניים הפרדה בין הדיון על הגט לבין הדיון הממוני (שיוכל להיות בגזית).
המשוב השני עוסק ב"רבנות ראשית ורבנות עיר". הדובר הראשון: עו"ד הראל גולדברג, עובד משרד המשפטים, על מעמדה המשפטי של הרבנות הראשית לישראל.
החוק אינו מכיר בתפקיד הרב הראשי. היא מכירה בגוף "מועצת הרבנות הראשית". הרב הראשי יכול להוביל את המדיניות שלו רק בעזרת המועצת.
150 חברי הגוף הבוחר את הרב הראשי (והמועצת) מורכב מ80 רבנים ו70 נציגי ציבור. יחסית, הגוף הבוחר לא כל כך נתון למניפולציות.
בניגוד לנשיא מועצת הרה"ר שהחוק לא מעניק לו סמכויות. לנשיא בתי הדין הרבניים כן מעניק החוק סמכויות. בגוף הבוחר את המועצת האחרון היו 4 נשים.
כיום אין מינוי של רבני התיישבות מכיוון שלא הגיעו להסכמה למי הרב ייתן דיווח.
עו"ד גולדברג אמר עוד הרבה ממה שלא היה לי כוח לסכם. מאד מעניין.
כעת מדבר הרב דוד סתיו.
צריך לדעת שכמו שיש בעיות ברבנות הראשית וברבנות הממלכתית בכלל, יש גם בעיות כמעט בכל משרד ממשלתי במדינה שלנו. הרבנות לא שונה מהותית.
עם זאת, מוסדות המחזיקים בכח בידיהם, יחד עם מונופול וריכוזיות, יחד עם מגזריות, זה מתכון מאד מסוכן.
ברמה הפרקטית: יש כיום כ40 ח"כים דתים. סביר להניח שההרכב הזה לא ייתן את ידו לשינויים מהותיים הקשורים לנישואין אזרחיים. זה ברמה הפרקטית.
ברמה האידיאולוגית, זה שהרבנות אחראית על נישואין וגירושין, זה כח אדיר - שיכול להיות חיובי ויכול להיות שלילי.
הכוח הזה יכול לאפשר לרבנות לגרום להתבוללות אדירה בא"י ומנגד יכול לגרום לאחדות האומה.
על פי רישומי הרה"ר שליש מהזוגות שנישאו ב2010 לא התחתנו עם בני/בנות זוג שהמדינה מכירה ביהדותם.
הפתרון לזה הוא לעשות בירורי יהדות בצורה מקרבת.
כשמדברים על גיור, הכוונה הוא גם על אלפי ילדים הלומדים במוסדות ממ"ד יסודיים, שמקשים עליהם את תהליך הגיור.
עיכוב הגיור משמעותו שהילדים הללו ילכו לתיכונים לא-דתיים ויתחתנו בסוף כלא-יהודים.
מתנגד למודל הקהילתי בכל מה שקשור לגיור, קידושין וגירושין, שעלול להוביל לנישואין אזרחיים ולהרחיק את עולי בריה"מ מהיהדות.
הליכה לדרך המודל הקהילתי נכונה בכל הקשור לבחירת רבנים, אך אסור לותר על הרבנות הראשית הממלכתית.
תפקיד הרבנות הוא גם להביע עמדות ציבוריות. לפחות בהעלאת התמודדות ערכית בנושאים הציבוריים. (לא צריך להביע עמדה בכל דבר).
אסטרטגית רצינו להפוך את נושא בחירת הרב הראשי, לנושא שמעסיק את הציבור הישראלי. בזה הצלחנו. לפחות 40 שנה לא עוסקים בנושא הזה כמו שעוסקים כיום.
פוגש הרבה אנשים חילוניים שאומרים: הדבר האחרון שחשבתי שיעניין אותי אי פעם הוא בחירת הרב הראשי, וכיום אני מרגיש שהנושא בוער בי.
גם אדם חילוני רוצה זיקה ליהדות. גם הוא רוצה שילדיו יתחתנו עם יהודים כאן בארץ ולא בחו"ל. יש לרה"ר פוטנציאל להשפיע על הרבה דברים במרחב הציבורי
יש הרבה דברים שאפשר להפריט מצד אחד, אך להשאיר מנגנון פיקוח ממלכתי יחד עם קוד אתי שכל העוסקים יהיו מחוייבים לה.
המאבק הקשה ביותר שלי אינו עם החרדים, ובודאי שלא עם החילונים, אלא בתוך הציבור הדתי-לאומי.
לא מבין איך אפשר לומר את המשפט "תפקיד הרבנים הוא לא לתת פתרונות אלא ללמד תורה". (משפט שנאמר ע"י הרב מרדכי שטרנברג בשבוע שעבר).
ע"כ דברי הרב סתו. לענ"ד היה מרתק.
ד"ר הדר ליפשיץ, נאמני תורה ועבודה, מציג את המודל הקהילתי.
יש שני כשלים יסודיים ברבנות: מונופול וריכוזיות. אין תחרות במתן שירותי הדת, ומי שמחליט על מינוי רבנים זה שר הדתות.
שירותי הדת היסודיים הם: רבנות, כשרות, נישואין וגיור.
יש בחו"ל מקומות בהם משלמים מס דת וולנטרי. כך מציעים גם לעשות בארץ. מי שמשלם את מס הדת יירשם לבית כנסת מסוים והוא יקבל תקציב לפי מי שחבר בו.
הרב יהיה עובד של הקהילה. כל קהילה תמנה את הרב שהיא חפצה בו, והרב יצטרך למסור לה דין וחשבון על פעילותו (ולא למדינה).
קהילה יכולה להיות גם חילונית או רפורמית.
הכשרות, הנישואין והגיור יתנהלו על ידי אגד של קהילות.
המודל הקהילתי ימנע מהרפורמים לעתור לבג"ץ כי הם יצטרכו להראות כמה חברים יש להם שמשלמים מס דת.
כל המודל של הרב קוק להוציא סמכויות ותקציב מגורמים מקוריים עבור גורם כלל-ארצי, הוא מודל שהיה מקובל בשלטון לפני שבעים ומאה שנה.
כיום בכל העולם מקובל להוציא סמכויות מגורמים כלל ארציים ולהעניק אותם לגורמים מקומיים.
כיום מקדשים את המודלים שבנה בן-גוריון שהיה הרבה יותר אנטי-דתי מכל ח"כ שיש היום בכנסת. במפלגות הכי חילוניות שומרים הרבה יותר יהדות מאי פעם.
המושב השלישי עוסק ב"מערך הכשרות בישראל". הדובר הראשון הוא הרב אהרן ליבוביץ, רב קהילה בירושלים.
הנחה א: מערך הכשרות בירושלים לא מתפקדת. אי אפשר לסמוך על תעודת כשרות של הרבנות ירושלים.
לא בא לפתור את בעית כלל ישראל. בא לתת מענה לציבור שלו - בני הקהילה שלו בשכ' נחלאות בירושלים.
יוזמה שהתחילה בפייסבוק "כשרים בלי תעודה". יש תחושה שלפעמים התשלום למשגיח שלא עושה כלום חוץ מלגבות את משכרותו זה כתשלום פרוטקשין.
יש ציבור גדול של אנשים שאינם בני-תורה, ואף דתל"שים שרוצים שהמסעדות תהיינה כשרות. לא אכפת להם שרב יהיה זה שיאמר שכשר.
"ההרגשה שלי הוא שחוק אונאה בכשרות בירושלים גורם לאונאה." החוק מסיר את האחריות מהצרכן ומעניק אותו אך ורק לנותן הכשרות.
חושב שצריך לומר שאפשר לסמוך על בעלי עסק שמודיעים שהעסק שלהם כשר.
הבעיות ההלכתית: האם בעל העסק מבין מה זה כשר? האם ניתן לסמוך עליו, הגם שהוא עצמו לא אוכל כשר ויש גם נגיעת ממון?
איך המודל עובד? בעל העסק קשור ל"נאמני כשרות" שמסבירים להם את חומרת הכשרות. בעל העסק מתחייב בפני הקהילה שהוא מבין את המשמעות שסומכים עליו.
גם מודיעים לבעל העסק שאם יתגלה שהוא לא עומד בהתחייבות הדבר יפורסם ברבים והוא כבר לא יהיה נאמן.
"נאמני הכשרות" הינם בחורי ישיבה הלומדים איסור והיתר הבונים מערכת יחסים אישית עם בעלי העסק והעובדים ומבקרים בעסק מדי פעם ומתעניינים בנעשה.
המודל מתאים לבתי קפה שכונתיים, לא ברשתות, אולמות ומקומות גדולים.
ע"כ הרב ליבוביץ. הדובר האחרון (שאמר שהוא יקצר מאד) הוא הרב זאב ויטמן.
המצב הרצוי והנדרש בנושא הכשרות הוא שכל מקום שיש תעודת כשרות יהיה גם כשר. אי אפשר לומר שכיום זה כך בכל מקום.
הרצוי הוא שמצב הכשרות לא יהיה תלוי במי עומד בראש המערכת. ראה כמה רבנים ראשיים שרצו לעשות מהפכות. לצערו, לא תמיד המהפכות נעשו. קל לרצות.
ע"כ דבריו הקצרים. וע"כ מהכנס.