המקבל עליו עול תורה

המשנה באבות (פרק ג משנה ה) אומרת:

רבי נחוניא בן הקנה אומר: כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ וכל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ

מובנו של המשנה הוא פשוט יחסית, כפי שכותב הרב טייכטל הי"ד בספר משנה שכיר - מועדים (פרקי אבות פרק ו):

ביאור משנה זה נ"ל עפי"ד הספר חסידים [אות ע"ז] שכתב בזה"ל, שעבד עצמך לקונך ותחשוב בלבך שכל אדם שומר עבדיו, על אחת כמה וכמה שישמרך רבון העולמים עכ"ל

כלומר, מי שממלא אחר רצונות האדון, ריבונו של עולם, האדון יסיר ממנו את הדאגה לענייני העולם הזה - עול מלכות ועול דרך ארץ. 

מקור פיקנטי הקשור לנושא הוא המקור הבא (דף על הדף קידושין דף כט עמוד ב):

איתא בשם החי' הרי"ם זצ"ל על מה שנוהגים לזרוק על החתן העולה לתורה אגוזים ושקדים ומיני מתיקה. כי הנושא אשה מקבל עליו עול פרנסה, כמו שאמרו כאן רחיים על צוארו כו', ושנינו (אבות פ"ג) שמי שמקבל על עצמו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ, וזהו שמרמזין לו שאם יעלה לתורה ויקבל עליו עול תורה, אז יהי' לו פרנסה בנקל כמו אגוזים ושקדים שגדלים מעצמם בלי טורח.

ה'משך חכמה'
מתוך: ויקיפדיה

אך האם זה הפירוש היחיד שניתן לתת למשנה זו? 

הבה נעיין בדבריו הבאים של הג"ר מאיר שמחה הכהן מדווינסק (משך חכמה שמות פרק לד):

(כז - כח) ויאמר ה' אל משה כתב לך את הדברים האלה וכו'. ויכתוב על הלוחות את דברי הברית עשרת הדברים. ובעקב (דברים י, א - ד): "בעת ההיא אמר ה' אלי פסל וכו' ואכתוב על הלוחות וכו' ויכתוב על הלוחות". וכן לעיל (לד, א) כתוב "וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת". הענין, כי אלמלא חטאו בעגל ולא נשתברו לוחות ראשונות לא נשתכחה תורה מישראל, ולא היתה אומה ולשון שולטת בהם (עירובין נד, א). והביאור, כי לולא זה היה הופעת אור האלקי פועל בם והיו מזוככי החומר והיו "ממלכת כהנים וגוי קדוש". אבל כעת צריך כל אדם ליגע לזכך חומריותו בתכונות נפשו, במדות ישרות וטהורות, גם לעמול על לימוד התורה ולהשחיר את פניו כעורב (עירובין כב, א), ואח"כ לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא בסיעתא דשמיא, וכל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ (אבות ג, ה). לכן הלוחות ראשונות "מעשה אלקים המה" (שמות לב, טז) - הקדוש ברוך הוא בעצמו עשאן [רש"י שם], גם הכתיבה. לא כן לוחות שניות, משה פסל אותם, גם הכתיבה משה כתבן כדרך כל אדם הכותב. אבל החקיקה מזה ומזה כדרך שהיה בלוחות הראשונות - שזה ענין נסיי ונפלא כמאמרם ז"ל ש - מ"ם ו - סמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים (שבת קד, א) - זה היה מפועל אלקי כדי להראות שהחומר צריך אדם לזכך אותו. וירמוז שגם הכתיבה הוא להכנה ממפעל האדם, ואח"כ לחקיקה הוא מצד עזר הקדוש ברוך הוא. ולכן כתוב (דברים י, ד) "ויכתוב על הלוחות כמכתב הראשון", היינו שהיו חקוקין מזה ומזה חרות על הלוחות מזה ומזה. ודו"ק.

כיצד המשך חכמה מסביר כאן את המשנה "כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ"?

המשך חכמה פותח בשאלה: מי כתב את עשרת הדברות בלוחות השניים? מצד אחד ה' אומר "וכתבתי על הלוחות", וכך משה מדווח שקרה בפרשת עקב "ויכתוב על הלוחות", אך בסוף פרשת כי-תשא ה' מצווה את משה לכתוב "כתב לך את הדברים האלה". כיצד ניתן ליישב בין הדברים?

המשך-חכמה מסביר שיש הבדל בין המצב לפני החטא לבין המצב לאחר החטא: לפני החטא משה לא היה צריך לעשות כלום. ה' פסל, כתב וחקק את הלוחות. לאחר החטא משה היה צריך לפסול ולכתוב וה' אך ורק חקק על הלוחות כדי שיהיו מזה ומזה. 

אך איך כל זה קשור למשנה שלנו? 

להבנתי, המשך-חכמה הפך את משמעות המשנה. לדבריו, לפני החטא, בני ישראל היו במצב של "ממלכת כהנים וגוי קדוש", כלומר היה עליהם עול מלכות, ולכן הם לא נדרשו לבצע את העבודה של פסילה וכתיבה. לאחר החטא הוסר מהם עול המלכות ולכן הם נצרכו לא רק ללמוד את התורה אלא גם להתעסק בפן הגשמי של פסילה וכתיבה וה' רק סייע מעט בחקיקה. 

לפי הבנה זו, המשנה אינה באה לעודד את האדם לקבל על עצמו עול תורה, ולשכנע אותו בכדאיות הדבר שיביא להסרת העולים הכבדים של עול מלכות ועול דרך ארץ. לפי המשך-חכמה המשנה באה להתריע בפני האדם שיבין שקבלת עול תורה אינה פשוטה והיא באה עם איבוד כל מיני פריבילגיות שאולי קיימות אצל מי שדווקא פורק ממנו עול תורה. 

אולי ר' מאיר שמחה בעל המשך-חכמה פירש כך את המשנה משום שהוא לא הרגיש שעם קבלת עול התורה העבירו ממנו עולים אחרים. 

הנה כמה תיאורים של הגאון הרוגוצ'ובי בהשוואה לעמיתו לרבנות דווינסק ר' מאיר שמחה (הדברים מובאים במאמרו של הרב מיכאל אברהם בספר רבנות האתגר):

'שמור נפשך' - היתה הסיסמא של הגאון הרוגוצ'ובי. הוא עצמו ארז את רכושו ומטלטליו [בתחילת מלחמת העולם הראשונה] ויצא לו לדרכו [...]. למרות שחלק מביתו נהרס על יד פגז אקראי, רבי מאיר שמחה סרב לזוז ממקומו. חבריו והקהילה ברובה דחקו בו לעזוב את דווינסק. 'כל עוד יש תשעה יהודים בדווינסק, אני אהיה העשירי', ענה להם הרבי. 'האם חייך לא חשובים לך?' התחננו בפניו. 'גורלו של היהודי האחרון בדווינסק יהיה גם גורלי', הוא ענה. 

יחסו כלפי אנשים שבאו להתייעץ בענייני הלכה היה נוקשה למדי, והוא היה שולח אותם להיוועץ בר' מאיר שמחה, מכיוון שאין לו זמן לעניינים כאלה. 'אין לי זמן' הפך להיות שמו השני של הרב חסר הסבלנות הזה, שהיה נדמה שהיה חי בעולמות אחרים. כיצד מתנהלת הקהילה שלו, או כל דבר בעל ענין ארצי היה מחוץ לתחום הענין שלו. כל חייו ומחשבתו היו מרוכזים בספרי התלמוד. הוא היה יותר רב למלאכים מאשר לבני תמותה רגילים. 

הרוגוצ'ובר כנראה העדיף את פשט המשנה, המשך-חכמה נאלץ למצוא פירוש אחר למשנה...

אל תעשה התורה קרדום לחפור בה

לקראת שבת בו לומדים פרק ד' מפרקי אבות בו מופיעה המשנה:

רבי צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם וכך היה הלל אומר ודישתמש בתגא חלף הא למדת כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם:
עליו כותב הרמב"ם את דבריו הידועים בנוגע לצורך להתפרנס לא מלימוד תורה:

וליודעי גם כן שדברי בו לא יאותו לרוב הגדולים בתורה, ואולי לכולם; אבל אומר ולא אחוש, מבלי לשאת פנים למי שקדם ולא למי שנמצא.

דע, כי זה כבר אמר: אל תעשה התורה קרדום לחפור בה, כלומר: אל תחשבה כלי לפרנסה, ובאר ואמר שכל מי שיהנה בזה העולם בכבוד תורה שהוא כורת נפשו מחיי העולם הבא. והעלימו בני אדם עיניהם מזו הלשון הגלויה, והשליכוה אחרי גוום, ונתלו בפשטי מאמרים שלא הבינום - אני אבארם - והטילו להם חוקים על היחידים ועל הקהילות, ועשו את המינויים התוריים לחוק מכסים, והביאו בני אדם לסבור שטות גמורה, שזה צריך ומחוייב, לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים העוסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעות, אין בתורה מה שיאמת אותו, ולא רגל שישען עליה בשום פנים.

וכמובן, לאור הארועים האקטואליים האחרונים, אני עוסק מעט בנושא התפרנסות מלימוד תורה.

הגיע אלי מתלמיד חכם אחד המקור הבא, שנכתב ע"י בן דורו של הגאון מוילנא, רבי פנחס אליהו הורביץ:

ויותר חרה לי על תלמידי חכמים שלא רוצים ללמד לבניהם אומנות רק תורה לבד וסומכים
עצמם שבניהם יהיו רבנים ודיינים, ולא רבים יחכמו בתורה עד שיגיעו להיות מורה הוראות
בישראל ונשארים קרח מכאן וקרח מכאן ונעשים מלמדי תינוקות,
ומשרבו בעלי זאת הדעת רבו המלמדים יותר מן התלמידים ועל כן אינם מגיעים לחצי פרנסתם ובביתם אין לחם ואין שמלה ואינם יכולים לעסוק ע"י זהבמלאכתם מלאכת הקודש באמונה,
ומהם שעוסקים עם זה באיזה מו"מ,
ומהם שהולכים לבעלי בתים ללמוד שיעורים בבתיהם,
ומהם שמרחקים נדוד מנשותיהם בארץ רחוקה ללמוד שם עם תלמידים למען יראו את הלחם ובניהם נעשים בורים ע"י זה כי יגדלו ואין אב ונשיהם לחמם בדאגה יאכלו, ומהם אשר ילכו בארצות רחוקים ולא ימצאו תלמידים ונשיהם וטפם מתים ברעב,
ומהם אשר ישוטטו רבים בארץ מרחקים, זה נעשה איש מוכיח, וזה הכין לבו לדרוש וילך בדרך מרחק וידרש לבית ישראל, וזה הולך על ארץ רחוקה לקבץ על יד ויקבץ מכל ישראל,
וזה מלין יתן בספר ויחקו הדברים בדפוס וגם דמו הנה נדרש, וזה נודד הוא ללחם לכל הערים הרחוקות ואין מוכיח ואין דורש ואין מבקש כ"א טרף לביתו זו אשתו ובניו וחשוקיהם כסף וכלם נצרכים לבריות ומבקשים לחם,
והאשם הזה הוא על אבותם שלא רצו ללמד אותם בקטנותם אומנות.

על זה נאמר "דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת.

-----------------------------------------------------------

אני מתלבט מעט עד כמה אני רוצה להתייחס לנושא האקטואלי כעת, אז אציג בפניכם כמה קישורים עם הערות קצרות.
- אליעזר היון כמעט מתחנן לתת לצעירי הציבור החרדי לעשות את השינויים הנדרשים בקצב שלהם. לצערי, אין בעיני משמעות לאמירות שלו. אני לא מאמין ש"צעירי הציבור החרדי" יכולים לערוך שינויים מרחיקי לכת. אני כן מאמין שמנהיגי הציבור יכולים לערוך שינויים ולדאוג לכך שהשינויים יהיו יותר מווסתים ותחת בקרה. עד עתה, אני חש שמנהיגי הציבור החרדי בוגדים בשולחיהם. בשנה האחרונה שמעתי שוב ושוב ח"כים חרדיים מתראיינים בתקשורת, ולנוכח אמירת המראיין שמשהו השתנה בציבור הכללי והוא לא מוכן להמשיך בהסדר הזה יותר, התשובה תמיד היתה שלא מעניין אותם והם ימשיכו לחיות את חייהם כפי שהם רואים לנכון. אם במקום להעיר הערות ביניים הם היו מנסים להידבר, אני מאמין שהם היו מצליחים לשנות הרבה (ואולי אני סתם פתי).
- אני כל פעם נדהם מחדש לגלות שיש אנשים, שאני מכיר כאנשים חכמים, שחושבים שהרבנים של הדור הקודם לא למדו כלל לימודי חול. כמעט באותו העניין, אני ממליץ לקוראי האנגלית לקרוא על הסיבה האמיתית לסגירת וולאז'ין (רמז: זה לא קשור ללימודי חול): קישור1, קישור2, קישור3. בקישור השני ישנו תרגום של מסמך שהוגש ע"י ישיבת וולאז'ין לממשלה ובו מפורט תוכנית הלימוד בישיבה, הכולל גם חשבון וגם שפות. אמנם יכול להיות שהישיבה עיגלה כאן פינות כלפי הממשלה, אך הדברים מסתדרים מצוין עם הידוע לנו על המשכילים בתוך וולאז'ין.
- אסיים להפעם בזה שגם אני חושש מהלא-נודע. אני גם מפחד שנגיע למצב גרוע בו הציבור החרדי בהמוניו מתבצר בעמדותיו ומוצא את עצמו רעב ללחם. לע"ע אני לא מפחד מה"פגיעה בעולם התורה". זו שעת מבחן גדולה לכל מי שרואה את עצמו בעמדת מנהיגות בחברה החרדית. לצערי, אינני יכול לומר שהמנהיגים הנוכחיים הוכיחו את עצמם. לעת הזאת טוב יעשו אותם מנהיגים אם הם יגדירו, בראש ובראשונה לעצמם, מה מגדיר את החברה החרדית (רמז: הימנעות מכניסה לשוק העבודה זה לא אחד מהדברים), ועל הדברים הללו יכריזו כקו אדום ועליהם ישמרו מכל משמר. 

על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון

בפרקי אבות מופיעה המשנה הבאה על הלל הזקן (משנה מסכת אבות פרק ב משנה ו):

אף הוא ראה גולגלת אחת שצפה על פני המים אמר לה על דאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון: 

ובתרגום (לא מדוייק) לעברית: על שהטבעת - הטביעו אותך, וסוף מטביעיך שיוטבעו.

משנה זו מציבה בפני הלומד שאלות תאולוגיות לא פשוטות: וכי כל אדם שנרצח, נהיה לו כך משום שהוא רצח אחרים? האם כל אדם שרוצח מוצא את מותו הלא-טבעי?

ראשונים רבים פתרו את הבעיה הראשונה בזה שקבעו שהלל זיהה את ההרוג, וכך יכל לקבוע שאכן "על שרצח - נרצח".

אני מבקש להסב את תשומת לבכם לשני פירושים על משנה זו.

הראשון הוא הרמב"ם, בפירושו למשנה, שמוציא את המשנה לחלוטין מהמישור התיאולוגי, ומעמיד אותה באופן הטבעי בו העולם מתנהל. קרי, מי שמתעסק באש - סופו שיכווה:

והכוונה בזה המאמר שמעשי הרעות ישובו בראש עושיהם, כמו שאמר: +משלי ה כב+ "עוונתיו ילכדונו" וכו', ואמר: (תהלים ז טז) "בור כרה" וכו'. ומאמר החכמים: "במידה שאדם מודד בה מודדין לו". וזה נראה לעין בכל זמן ובכל מקום, שכל מי שיעשה הרעות ויחדש מיני העוול והפחיתויות - הוא עצמו ישיגהו נזק מאותן הרעות גופן אשר חידש, לפי שהוא ילמד פעולה שתיעשה לו ולזולתו. 

לדידו של הרמב"ם לא מדובר על השגחה פרטית, אלא על דרך התנהלות העולם, שמי שענייניו עם העולם התחתון סביר להניח שלא יצא מזה נקי (ראו כאן להרחבה).

בעל התוספות יום-טוב מביא תחילה את דברי המדרש שמואל שמפרש את המשנה על גלגולי נשמות. כלומר, מי שבאה לו מיתה לא טבעית, כנראה מכפר על מעשה שעשה בגלגול קודם, ואילו מי שרוצח בגלגול הנוכחי, גם אם יסיים את חייו בשלום, ישלם על כך בגלגול הבא. התוס' יו"ט אינו מקבל הסבר זה:

ולא יתכן בעיני כלל לומר שלא היתה כוונת הלל במאמרו זה כי אם מה שהוא בסוד הגלגול. שהוא אמנם מדברים הנעלמים וראוי להסתירם כי אם לשרידים אשר ה' קורא. ולא היה רבינו הקדוש מחבר המאמר הזה ושנאו במשנתו. כי כמו שאין המקרא יוצא מידי פשוטו. כך אין המשנה יוצאת מידי משמעה המובן לכל. והיה מניח מאמר זה עם שאר מאמרים מקובלים אצלם שהניחום בעל פה ולא כתבם במשנה. 

במקום פירוש זה, מציע התוספות יום-טוב שהלל מציב את האידיאל. כך, לדעתו של הלל, העולם אמור להתקיים, ואם אנו רואים שלא כך הדבר צריך שתהיה אמונה שבכל זאת יש דין ויש דיין:

וזה לפי שכשראה הגולגלת הזאת א"ל על דאטפת וכו' כלומר מסתמא הדעת נותן והשכל מחייב דעל דאטפת אטפוך ולסוף מטיפיך יטופון. כי במדה שאדם מודד בה מודדין לו. שכך היא המדה וכן השכל מחייב. אלא שעם כל זה המציאות מכחישו. שהרי הרבה נהרגים ולא הרגו והרבה הורגים ולא נהרגים. וכדי להסכים המציאות שלא יהא מכחיש למה שמחייבו השכל. והוא שעכ"פ הכל במדת אמת ושפיטת צדק נשפט. לפיכך הוא היה אומר והוה מרגלא בפומיה מן אז והלאה מרבה בשר מרבה רמה וכו' להרגיל בפי הבריות כי מתחייב הכל בחיוב אמתי ובמדת יושר שהרי אתה מוצא מרבה בשר מרבה רמה וכו' לענין הפחיתיות מרבה תורה מרבה חיים וכו' לענין המעלות. הרי כי מדות הנהוגות בעולם ישרות ותמימות הם. ומן הגלויות אתה דן לנסתרות לה' אלהינו שגם המה בצדק ויושר נמשכים. אלא שאין בנו כח להשכילם ולעמוד על תכונתם. כענין שנאמר (ישעיה נ"ה) כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי. ונמצא א"כ שזה המאמר על דאטפת וכו' לא אמרו בדרך חיוב לחייב שכך הוא ושכן יהיה. אלא בדרך הנחה היה אומר שכך היא ההנחה כפי השכל ומפני שהמפורסם מכחישו כדי שלא יבא האדם ח"ו לומר דלית דין ולית דיין לפיכך הוא היה אומר והרגיל בפיו להשמיע בקהל רב מרבה בשר וכו'. מרבה תורה כו' לומר שלמראה עינינו נשפוט בטוב טעם ודעת שכשם שאלו נמשכים כסדר בין לרע בין לטוב. כן כל המדות שבעולם נהוגות על הסדר ואף על פי שאין בנו כח להשיג. 

דברי הלל אלו מופיעים גם במסכת סוכה (תלמוד בבלי מסכת סוכה דף נג עמוד א) (למעשה, ראשונים רבים, וביניהם כנראה רש"י, לא גרסו משנה זו בפרקי אבות):

תניא, אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן: אם אני כאן - הכל כאן, ואם איני כאן - מי כאן. הוא היה אומר כן: למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי, אם תבא אל ביתי - אני אבא אל ביתך, אם אתה לא תבא אל ביתי - אני לא אבא אל ביתך, שנאמר (שמות כ) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך. אף הוא ראה גלגולת אחת שצפה על פני המים, אמר לה: על דאטפת אטפוך, ומטיפיך יטופון. 

כך כותב הרב בני לאו (חכמים ח"א עמ' 170) על תחילת דברי הגמ' בסוכה:

הלל אומר את דבריו כאילו מפי הגבורה... זהו חידוש עצום של הלל: לקחת פתגם שכולו מדיף ניחוח עממי מיחסי אדם לחברו: "אם תבוא לביתי אבוא לביתך" ו"למקום שלבי אוהב, לשם רגלי מוליכות אותי", ולרמוז בשמחת בית השואבה למערכת היחסים האינטימית שבין אלוהים לישראל. הלל מביא את הכתוב: "אבוא אליך" ועליו הוא אומר: "אם תבוא". אם אתה, ה', אכן תבוא לביתי כפי שהבטחת, אבוא גם אני לביתך. והדברים אמורים בשמחת בית השואבה והלל מזכיר לקב"ה את חובת נוכחותו ומזמין אותו. 

לאור פירושו של התוספות יו"ט ודברי הרב בני לאו, גם דברי הלל "על דאטפך אטפוך" מקבלים מימד של התרסה מסוימת כלפי שמיא: כך העולם אמור להתנהג "על דאטפת אטפוך, וסוף מטיפייך יטופון".

ביום זה, יום הזכרון וערב יום העצמאות הדברים מתחברים אצלי לדבריו של הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק ב"קול דודי דופק" על כך שדם יהודי כבר אינו הפקר:

לפום צערא אגרא

מחשבה שעלתה בראשי הערב:

הגמרא בחגיגה דף ט עמוד ב מספרת:

אמר ליה בר הי הי להלל: מאי דכתיב: +מלאכי ג'+ ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עבד אלהים לאשר לא עבדו, היינו צדיק היינו עובד אלהים, היינו רשע היינו אשר לא עבדו! - אמר ליה: עבדו ולא עבדו - תרוייהו צדיקי גמורי נינהו. ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד. - אמר ליה: ומשום חד זימנא קרי ליה לא עבדו? אמר ליה: אין, צא ולמד משוק של חמרין: עשרה פרסי - בזוזא, חד עשר פרסי - בתרי זוזי.

בר הי הי המוזכר כאן, הוא לכאורה בן הא הא המוזכר בסוף מסכת אבות:

בן הא הא אומר לפום צערא אגרא:

היתכן והתובנה ש"לפום צערא אגרא" הגיעה לבן הא הא בעקבות הדברים שלימד אותו הלל?

או אולי אפשרות מעט שונה: מהגמרא בחגיגה רואים שבר הי הי הוא תלמיד של הלל. הלל קיים בעצמו "לפום צערא אגרא", הוא למד תורה בצער וזכה ונהייה נשיא ישראל. התלמיד ינק את הסלוגן "לפום צערא אגרא" מרבו, הלל.

"והוי מתאבק בעפר רגליהם"

"יהי ביתך בית ועד לחכמים"
הנה ע"י הספרים אשר בבתינו, בתינו הוא בית ועד לחכמים אלה. הוזהרנו ג"כ וניתן לנו רשות להתאבק וללחום בדברים ולתרץ קושייתם ולא לישא פני איש רק לאהוב האמת. אבל עכ"ז יזהר בנפשו מלדבר בגאוה ובגודל לבב כאשר מצא מקום לחלוק וידמה כי גדול הוא כרבו או כמחבר הספר אשר הוא משיג עליו וידע בלבבו כי כמה פעמים לא יבין דבריו וכוונתו. ולכן יהיה אך בענווה יתירה, באמרו: אם איני כדאי אך תורה היא וכו'. וז"ש "הוי מתאבק" כנ"ל [=שיש להאבק, מלשון מאבק] אך בתנאי "בעפר רגליהם" ר"ל בענווה והכנעה לדון לפניהם בקרקע.
(מתוך: רוח חיים, ר' חיים מוולוז'ין, פרקי אבות פרק א משנה ד)

אהוב את המלאכה

כבר כתבנו כאן פעם על ספרו של הרב דר' בנימין לאו "חכמים" שחלקו הראשון סובב סביב הפרק הראשון של פרקי אבות. בפרקי אבות השבת למדנו את דבריו של שמעיה:
אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות ואל תתודע לרשות.

הרב בני לאו מסביר ששמעיה ואבטליון חיו בתקופת מלחמת האחים בין הורקנוס ואריסטובלוס, ולאור התקופה הוא מסביר את דבריו של שמעיה (כרך א' עמ' 139):
ניתן להבין היטב את הקביעה "אל תתודע לרשות". זוהי אמירה ברורה. כשמתנהלת מלחמת אחים, אין לנקוט עמדה. כל נקיטת עמדה תערער את מקומך. הפרושים מנחים את תלמידיהם לפסוע צעד אחורנית ולא להתערב במדיניות הממלכה. לאחר שנים רבות של מדינה חשמונאית שבה הפקידות מסואבת ומתייונת אנו יכולים להקשיב לקול הקורא: "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות". חוזרים לעבודה ולמלאכה. זוהי אמירה הצומחת על רקע אכזבה מהמדינה היהודית שלא צלחה. השררה השחיתה את המידות וערערה את כל היסודות.

ניתן להבין את דבריו בשני כיוונים:
א. הקריאה "אהוב את המלאכה" היא נכונה תמיד, אך חכמים הבינו את נכונותה רק על רקע התנאים ההיסטוריים ששררו באותה תקופת שפל.
ב. הקריאה "אהוב את המלאכה" היא נכונה רק בתקופה שאכן הרבנות מסואבת ומושחתת, אך בתקופה בריאה עם שלטון בריא יש להעדיף את הרבנות על פני המלאכה.

הרב דר' בני לאו לא מבהיר לאיזה משתי ההבנות הוא נוטה. האם יש בעיה אמונית להגיד איזה מהם? האם יושבי בית המדרש חייבים לומר דווקא את הראשון ולא את השני?
נקודה למחשבה.