אמת ואי אמת (חלק ה) - לומר איני יודע או את האמת?

חלקים קודמים:
- חלק א
- חלק ב
- חלק ג
- נספח לחלק ג
- חלק ד

השבות יעקב (רבי יעקב בן יוסף ריישר סוף המאה ה17, תחילת המאה ה18) נשאל האם דיין שרואה שההרכב שהוא יושב בו יטעה בדין (לדעתו) יכול לומר "איני יודע" במקום להכריע לצד אחד. אם הדיין יכריע לצד אחד, הרי ששני הדיינים יכריעו על פי רוב שלא כדעתו. אך אם יאמר "איני יודע", הרי שיצטרכו להוסיף דיינים ואז יש סיכוי שהם יכריעו כפי שהוא חושב שצריך להכריע.

השבות יעקב מכריע שמותר לו לדיין לשקר ולומר "איני יודע", כיוון ש"מותר לשנות בדבר השלום", ומשפט נכון נכלל בשלום (שו"ת שבות יעקב חלק א סימן קלח):

תשובה הנה שאלתו שוב שנית קבלתי וכבר כתבתי באגרת ראשונה שלא טוב עשה להצטרף עמהם וכמ"ש בתשובת מהרי"ו סי' קמ"ז וז"ל אם תשמע לעצתי לא תשב אצל הקהל בשום דין דידעת שפסקי ב"ב =בעלי בתים= ופסקי הלומדים הם שני הפכים עכ"ל והובא בסמ"ע סי' ג' ס"ק י"ג על כן מה ששאלת אי מותר לך להסתלק מן הדין או כיון שראית שרוצין לקלקל לומר אינו יודע כדי שיוסיפו דיינים ודאי דשפיר דמי למעבד הכי כיון דכוונתך לשם שמים להוציא הדין לאמתו ע"י שיוסיפו דיינים אף על גב דשקורי קא משקרת כי ידעת הדין מ"מ הא קי"ל מותר לשנות בדבר השלום ודינא שלמא הוא כדכתיב אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם ועל זה וכיוצא בזה אמרו למוד לשונך לומר איני יודע כל זה נ"ל פשוט:

הבן איש חי, בדור שאחרי השבות יעקב, דן גם כן בשאלה זו. זאת, בעקבות פסיקה של הבית-יעקב (רבי יעקב בר' שמואל מצויזמיר, ספרו נדפס בשנת תנ"ו, סוף המאה ה17), המובא אף בשבות יעקב, האוסר זאת משום הוצאת לעז על הדיינים שהם אינם יודעים להכריע את הדין. אך הבית-יעקב לא דן כלל בנושא השקר שבדבר. מנגד, הבן איש חי מפקפק שמא השבות יעקב התיר את הדבר רק במקרה שהדיין השואל רואה שהדיינים היושבים עמו הם עמי ארצות.

הוא פותח את הדיון בדברי החיד"א הרואה חובה לדיין לומר את דעתו, ולא להשתמט ולומר "איני יודע". אך הוא מבקש להביא שהתירו לשקר על מנת להעמיד דין על אמיתה:

וראיתי להרב רבינו חיד"א ז"ל בברכ"י סי' י"ח אות ג' שהביא נידון בית יעקב הנז' וסו"ד [...] מ"מ הדין דין אמת לפק"ד דאסור לדיין לשקר ולמעבד טצדיקי להקים מזימת לבו, אלא חיובא רמיא עליה לגלות דעתו באמת וכתורה יעשה, ועמ"ש מהר"ח אלפנדארי בדרשותיו פ' משפטים בכיוצא בזה עכ"ל ע"ש.

ולכאורה נ"ל להביא ראיה דליכא למיחש לשקרא מהא דאמרינן בברכות דף מ"ג ע"ב רב פפא אקלע לבי רב הונא בריה דרב איקא אייתו לקמייהו שמן והדס, שקל רב פפא בריך אהדס ברישא והדר בריך אשמן א"ל לא סבר לה מר הלכה כדברי המכריע א"ל הכי אמר רבא הלכא כב"ה, ולא היא לאשתמוטי נפשיה הוא דעבד, ופירש רש"י לא אמר רבא הלכה כב"ה אלא רב פפא אכסיף לפי שטעה והשמיט עצמו בכך ע"ש, וא"כ י"ל דה"ה בכה"ג דשפיר מצי לשקר כדי לקיים האמת, כי לפי דעתו הדיינים שעמו טועין הם בסברתם, מיהו יש לדחות ראיה זו דאולי משום בושה דקשה מאד שנשפך דמו בקרבו הותר לשנות, וכן מצינו בהרמב"ם פי"ד מה' גזילה הי"ג במסכת' כיצד, היה עוסק במסכת נדה ואמר במקוואות אני שונה משום שלא יתבייש אם לא ידע להשיב, ועיין בלחם משנה שם.

הוא מסתייג מראיה זו שמא אין מדובר בשקר ממש, אלא בדיבור בלשון המשתמעת לשני פנים. אך לאחר מכן מביא הבן איש חי עוד מספר מקורות מהש"ס מהם משמע שמותר גם לשקר ממש. הנה אחת הראיות:

מיהו יש להביא ראיה בס"ד לנ"ד, דמותר לשקר, מהא דאמרינן בערובין דף נ"א ע"א רבה ורב יוסף הוו אזלי באורחא, א"ל רבה לר"י תהא שביתתנו תותי דקלא דסביל אחוה וכו', א"ל לא ידענא ליה, א"ל סמוך עלי דתניא ר' יוסי אומר אם היו שנים אחד מכיר ואחד אינו מכיר, זה שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר, וזה שמכיר אומר תהא שביתתנו במקום פ', וקאמר בגמרא ולא היא, לא תנא ליה כרבי יוסי אלא כי היכי דליקבל לה מיניה משום דרבי יוסי נמוקו עמו, ופירש רש"י הא דא"ל משמיה דרבי יוסי ליתא, דלא תנא ליה בשם רבי יוסי אלא סתמא תניא ליה לעיל, ומשו"ה אמרה בשם רבי יוסי כי היכי דלקבלה מיניה ע"ש.

בהמשך התשובה הוא עובר לדון בדברי השבות יעקב שהבאנו לעיל שהתיר את הדבר משום שינוי בדבר שלום. הבן איש חי מתקשה לקבל טענה זו, בגלל דברים אלו של ספר חסידים (ספר חסידים (מרגליות) סימן תכו):

דע אף על פי שאמרו מותר לשנות בדברי שלום אם יבא נכרי או יהודי ויאמר לאדם תלוה לי מעות ואינו מלוה לו ברצון כי ירא פן לא יפרע לו אינו יכול לומר אין לי כי מה שאמרו שמותר לשנות בדברי שלום זהו בשכבר עבר הדבר.

אלא שעל דברי ספר החסידים יש להקשות מכך מהגמרא בבבא מציעא האומרת שמשנים במסכתא. הבן איש חי מתרץ:

מיהו לקושיתו של רבינו חיד"א מהך דמציעא אנא עבדא תרצתי באופן אחר, דהתם אין זה שינוי גמור אם שואלין אותו אם יודע וישיב לאו, כי בשיעור הידיעה יש כמה מדרגות וכל חד אף על פי שהוא יודע נקרא אינו יודע לגבי הגדול ממנו שיש לו בה ידיעה יותר ושגורה בפיו יותר, וא"כ אם אמר איני יודע כונתו לומר לגבי רבי פלוני נחשב אני שאיני יודע.

ולכן, לדברי הבן איש חי, ההיתר במקרה של הדיין אינו משום שמשנים מפני השלום, אלא משום שזה עצמו הוא העמדת האמת. וכך הוא מסיים את תשובתו:

העולה מכל האמור הוא דמ"ש הגאון שבות יעקב דמותר לשנות מדין דקי"ל מותר לשנות מפני דרכי השלום, הנה לפ"ד ספר חסידים הנז"ל, אין הוכחה מזה כי זה איירי במשנה על העבר ולא במשנה על אותה שעה שעומד בה, אבל מכל הנך דוכתי שהבאתי לעיל בס"ד יש להוכיח לנ"ד שמותר לשקר כדי לברר האמת וכדי להעמיד האמת על בריו ותיקונו, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר.

אלא שדברי ספר החסידים רחוקים מלהיות מוסכמים. כך לדוגמא כותב עליהם הרב"ז (שו"ת הרב"ז ילקוט החנוכי סימן מט, הרב בצלאל זאב ב"ר חנוך הייניך שפרן, סוף המאה ה19):

גם הלום ראיתי בפי' "ברית עולם", שבגליון הספר חסידים, שהעיר על הס"ח הנ"ל, וכ': ואף על גב דאמרי' בב"מ, (כ"ג ע"ב) עבידי רבנן דמשני במסכתא וכו'. ומשני במה שהוא עתה? שאני התם, משום ענוה, ושלא להחזיק טובה לעצמו מותר. ולמדנו מזה דהענוה, יותר מהשלום בפרט זה, עכ"ל. [...] - גם במחכת"ה אישתמיטתיה דברי הט"ז והמג"א ז"ל. באו"ח סוס"י תקס"ה. שהקשו מכתובות ע"ז ע"ב. דא"ל רשב"י לריב"ל: נראתה הקשת בימיך, א"ל הן, ולא היא. לא הואי מידי (לא נראה הקשת בימיו), אלא סבר ריב"ל לא אחזיק טיבותא לנפשאי. הרי דאמר ריב"ל מילתא דשקרא, בשביל שלא להתגאות. וה"נ לענין תענית, היכא שא"א להתנצל בלא"ה דאעפ"י שמתענה יוכל לומר איני מתענה, כדי שלא להחזיק טיבותא לנפשיה. והט"ז ז"ל שם מסיים, והוא בכלל מותר לשנות מפני דרכי שלום, כיון דמתכוין לדבר מצוה, אין השינוי פוסל בו. עכ"ל. הרי מבואר להדיא דהט"ז ס"ל דהטעם משום ענוה, והטעם משום דרכי שלום, שוים הם, והכל נכלל בהאי כללא, דמותר לשנות מפני דרכי שלום, וגם בדבר שהוא עתה בשינוי, כגון שהוא מתענה, ואומר שאינו מתענה אפ"ה שרי.

הרב עובדיה יוסף, בשבתו בקהיר, התלבט בשאלה שלנו לגבי עצמו (שו"ת יביע אומר חלק ב - חושן משפט סימן ג):

ב"ה. קהיר. תש"ט לפ"ק. עמדתי ואתבונן אודות שלשה שישבו לדון, ונשאו ונתנו בהלכה, ושנים מחייבים ואחד דעתו לזכות, אם רשאי המזכה לומר איני יודע כדי שיוסיפו עוד ב' דיינים. כדקי"ל בחו"מ (סי' יח). ויוציאו הדין לאורה ע"פ הרוב.

הרב עובדיה יוסף דוחה את הטענה שדברי השבות יעקב הם רק כשהדיינים האחרים הם עמי ארצות:

ונוראות נפלאתי, דהיאך לא סיימוה קמיה דמני"ר דברי השבו"י, שהביא דברי ה' בית יעקב הללו, ודחאם מההלכה. ומוכח להדיא מדבריו, שאפי' אם הדיינים היושבים עמו הם ת"ח, לא חיישינן ללעז, שיותר טוב שיבושו בעוה"ז מעונש עוה"ב, (וכדאמר רב עמרם חסידא בקידושין פא) דחיישינן טפי לעיוות הדין.

בסופו של דיון הוא מסיק כבית יעקב שאין עצה ואין תבונה ואין הדיין יכול להסתלק מן הדין, וזה חלק מהחיוב על הדין לדון והאיסור של "מדבר שקר תרחק". את מסקנתו ההלכתית הוא מתבל בתיאור הדיינים שישבו עמו לדין באותה תקופה:

(ט) סיומא דהאי פיסקא שאין עצה ואין תבונה להסתלק מן הדין בטענת איני יודע, אא"כ היושבים עמו בב"ד הם יושבי קרנות, שאז אין סברת החכם הדיין בטלה ברוב דעות. וע"כ יוכל לומר קבלו דעתי, ואם רואה שאינו יכול להכריחם יאמר איני יודע בכדי שיוסיפו הדיינים ויצא הדין לאורה. והנה היושבים עמי בב"ד הם קצת תלמידי חכמים, וקרה פעם אחד שחלקו עלי ופסקו להוציא ממון ע"פ ספר אחרון שאנכי בעניי השיבותי על כל דבריו, בפסק אחד שערכתי בזה, והוכחתי בס"ד שאין להוציא מן המוחזק. הלא הוא כמוס עמדי. וחשבתי דרכי אם כדאי שאומר איני יודע כדי שיוסיפו הדיינים, וכמ"ש השבו"י ורב פעלים. א"ד כיון שהם קצת ת"ח ומצאו שכן נכתב בספר, איני רשאי לעשות כן. ואחרי התבוננות נמנעתי לומר איני יודע, (ופסקו ע"פ רוב דעות.) וה"ט דהכא באתרא הדין שאינה עיר של חכמים ושל סופרים, גם אם יוסיפו ב' דיינים במקומי, קרוב לודאי שיפסקו כדבריהם, בראותם שכן מפורש בספר. וע' בשו"ת מקום שמואל (סי' יא) שכ', מחשבותי לא כמחשבות קצת לומדים שראיתי, כי בהגיע המורה לדון דין הנדפס בספר הנה לא יזוז מדבריו. וקיימו בעצמם מ"ש הרמב"ם בס' מו"נ =מורה נבוכים=, בראות אדם דבר מה חקוק בספר תגדל אמונתו בו. ואנכי ולבבי לא כן אדמה כי יש לחפש עד מקום שידו מגעת. ע"ש. והשי"ת יזכנו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. לא נבוש בעוה"ז ולא נכלם לעוה"ב. אמן.