יום שני, 27 במאי 2019

אמת ואי אמת (חלק א): האם יש איסור לשקר?

לא מזמן הזכרנו את ענין "לשנות מן האמת מפני השלום". אני מבקש בסדרה הבאה לעיין בסוגיית אמירת אמת ואי-אמת.

נפתח בשאלה: האם בכלל יש איסור לשקר, ומה הוא כולל?

מספר פעמים התורה מזהירה מפני אמירת שקר.

1. בעשרת הדברות: לא תענה ברעך עד שקר/שוא – חז"ל הסבירו שאיסור זה מופנה לעדי שקר (תלמוד בבלי מסכת מכות דף ד עמוד ב):
האי לא תענה ברעך עד שקר מאי דרשי ביה? ההוא מיבעי ליה לאזהרה לעדים זוממין.
וכך כתבו גם הראשונים בעלי הפשט. לדוגמא אבן עזרא (שמות (הפירוש הארוך) פרשת יתרו פרק כ פסוק יג):
כאילו כתוב לא תענה אם אתה עד שקר.
2. בפרשת משפטים: מדבר שקר תרחק – גם כאן חז"ל מייחסים את האיסור בעיקרו לדיין או להתנהלות בבית הדין, כנראה עפ"י ההקשר של הפסוק (תורה תמימה שמות פרק כג פסוק ז):
(ז) מדבר שקר תרחק - ת"ר, מניין לדיין שלא יעשה סניגורין לדבריו, ת"ל מדבר שקר תרחק [שבועות ל' ב']:
מדבר שקר תרחק - ת"ר, מניין לדיין שלא ישב תלמיד בור לפניו, ת"ל מדבר שקר תרחק [שם שם]:
מדבר שקר תרחק - ת"ר, מניין לדיין שיודע בחבירו שהוא גזלן, וכן עד שיודע בחבירו שהוא גזלן שלא יצטרפו עמו, ת"ל מדבר שקר תרחק [שם שם]:
מדבר שקר תרחק - ת"ר, מניין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר הואיל והעדים מעידים אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר העדים, ת"ל מדבר שקר תרחק [שם ל"א א']:
מדבר שקר תרחק - ת"ר, מניין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחובה לעשיר מניין שלא ישתוק, ת"ל מדבר שקר תרחק [שבועות ל"א א']:
מדבר שקר תרחק - ת"ר, מניין לתלמיד שרואה את רבו טועה בדין שלא יאמר אמתין לו עד שיגמרנו ואסתרנו ואבננו משלי כדי שיקרא הדין על שמי, ת"ל מדבר שקר תרחק [שם שם]:
מדבר שקר תרחק - ת"ר, מניין לתלמיד שאמר לו רבו יודע אתה בי שאם נותנין לי מאה מנה איני מבדה, מנה יש לי אצל פלוני ואין לי עליו אלא עד אחד, תא אתה וקום התם ולא תימא מידי, דהא לא מפקת מפומך שיקרא, אפילו הכי אסור, ת"ל מדבר שקר תרחק [שם שם]:
מדבר שקר תרחק - ת"ר, מניין לנושה בחבירו מנה שלא יאמר אטעננו במאתים כדי שיודה לי במנה ויתחייב לי שבועה ואגלגל עליו שבועה ממקום אחר, ת"ל מדבר שקר תרחק [שם שם]:
מדבר שקר תרחק - ת"ר, מניין לנושה בחבירו מנה וטענו מאתים שלא יאמר אכפרנו בב"ד ואודה לו חוץ לב"ד כדי שלא אתחייב לו שבועה ולא יגלגל עלי שבועה ממקום אחר, ת"ל מדבר שקר תרחק [שם שם]:
מדבר שקר תרחק - ת"ר, מניין לשלשה שנושין מנה באחד שלא יהא אחד בעל דין ושנים עדים כדי שיוציאו מנה ויחלקו, ת"ל מדבר שקר תרחק [שם שם]:
מדבר שקר תרחק - ת"ר, מניין לשנים שבאו לדין אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש אצטלא בת מאה מנה, שאומרים לו לבוש כמותו או הלבישהו כמותך, ת"ל מדבר שקר תרחק [שם שם]:
מדבר שקר תרחק - ת"ר, מניין לדיין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו, וכן מניין לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו, ת"ל מדבר שקר תרחק [שבועות ל"א א']:
מדבר שקר תרחק - תניא, ר' נתן אומר, מדבר שקר תרחק זו אזהרה לפרוש מן המינות, וכן הוא אומר (קהלת ז') ומוצא אני מר ממות וגו' [מכילתא]:

גם הראשונים בעלי הפשט הסבירו פסוק זה בהתאם להקשרו בפרשה שהוא מדבר על הנהגתם של הדיינים. כך לדוגמא רשב"ם:
מדבר שקר תרחק - אם נראה בעיניך דין מרומה ועדים רמאים ואין אתה יכול להכחישן תתרחק מאותו הדין ואל תדין בו כלל.
או דברי אבן עזרא:
מדבר שקר עם הדיין ידבר, שלא ידין דין שקר, וכמוהו צדק צדק תרדוף
אך יש מהפרשנים שכתבו שאכן יש כאן איסור לשקר.

ר' חיים פלטיאל שמות פרשת משפטים פרק כג פסוק ז:
(ז) מדבר שקר תרחק. שלא לדבר שקר.

ספורנו שמות פרשת משפטים פרק כג פסוק ז:
(ז) מדבר שקר תרחק. מכל דבר שיוכל לסבב שקר, כאמרם ז"ל (אבות) הוי זהיר בדבריך, שמא מתוכם ילמדו לשקר (אבות א, ט):

3. בפרשת קדושים: וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ – גם כאן ככלל הראשונים אינם מפרשים זאת לאיסור על אי אמירת אמת, אלא איסור לרמות את עמיתו בענייני ממון. כך לדוגמא ספורנו:
לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו. שכל זה בממון
היוצא מכאן שנראה שקשה למצוא איסור על סתם סיפורי בדיה, כל עוד לא נגרם נזק למישהו אחר כתוצאה מהשקר.

גם הרמב"ם בספר המצוות שלו לא מנע מצווה של "מדבר שקר תרחק", או "לא תשקרו", על שקר סתם. שתי המצוות שהוא מונה, זה מצווה רמ"ט:
שהזהירנו מהשבע על כפירת ממון המוטל עלינו והוא אמרו (שם) ולא תשקרו איש בעמיתו

ומצווה רפה:
שהזהירנו מהעיד עדות שקר והוא אמרו ית' (יתרו) לא תענה ברעך עד שקר
הדברים הטרידו את רשב"ץ שבספרו על האזהרות תמה: "היאך אפשר שלא תהיה לנו מצות עשה בדבור אמת?" (זהר הרקיע קנט):

לדברי רשב"ץ מתייחס הגרי"פ פערלא בספרו וקובע שאכן אין איסור על סתם שקר (עשין עשה כב):
ומעתה מה שתמה הרשב"ץ ז"ל איך אפשר שלא יהי' לנו מ"ע בדבור אמת לא ידענא מקום קושיא כלל. דודאי בדברים שבין אדם לחבירו יש לנו כמה אזהרות בתורה. בדיינים כתיב מדבר שקר תרחק. ובעדים כתיב לאו דלא תענה וגו'. ובאונאת דברים כתיב לא תונו. ובגניבת הדעת כתיב לא תגנבו וכתיב לא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו. אבל בדברי שקר זולת זה שהם פטומי מילי בעלמא. אף דמדה מגונה ודבר גנאי הוא לדבר בם. מכל מקום על כל פנים לית בהו איסורא מן התורה כלל. ואפילו מדרבנן נראה דלא אסרום.
ואעפ"כ נראה שלא ניתן להשאיר את הדברים כך, ולו רק מהעובדה שאנו מתייחסים לשקר כדבר חמור ביותר שנוגד את היותנו אנשי אמונה.

לכן נראה שאמנם האיסור בתורה הוא אכן רק כשהאדם גורם נזק לחברו או לחברה ע"י השקר שלו. אבל, הסברה נותנת שלא ניתן להקים חברה בה מקיימים "ככל היוצא מפיו יעשה" ו"מוצא שפתיך תשמור ועשית", ו"מדבר שקר תרחק" (גם אם נפרש את הפסוק הזה עפ"י מובנו המשפטי) ו"לא תשקרו" (כשהוא מתפרש כשקר בענייני ממון), כל עוד שאין אמת מידה מאד ברורה שהאדם צריך להקפיד על דיבור אמת. לא ניתן להפריד בין עולם המשפט ועולם העסקים לבין העולם שבחוץ, ולקבוע שבאחד יישמר האמת כשבשני אין צורך לשמור על דיבור אמת. אמנם, השקר בעולם המשפט ובעולם העסקי הוא חמור לאין ערוך משקר של סיפורי בדיה, אך לא ניתן לשים מחיצה ביניהם. אם רוצים להקפיד שבאחד ישרור האמת, אין מנוס מלהתהלך תמיד במידת האמת, שגם אם היא לא מפורטת כציווי בתורה היא בודאי כלולה במצוות אחרות כמו "ואהבת לרעך כמוך", "קדושים תהיו", ו"ועשית הישר והטוב". 

2 comments:

יוסי רוזנר אמר/ה...

לדעתי מכך שהספורנו על "מדבר שקר תרחק" מציין למשנה באבות המתייחסת לבין הדין, משמע שגם הוא מפרש שהאיסור איננו כללי על כל שקר.

RavTzair אמר/ה...

מקבל את ההערה.