אמת ואי אמת (חלק ג) - כיצד מרקדין לפני הכלה?

חלקים קודמים:
- חלק א
- חלק ב

הגמרא בכתובות מביאה את המחלוקת המפורסמת בין בית שמאי לבית הלל "כיצד מרקדין לפני הכלה?" (תלמוד בבלי מסכת כתובות דף טז עמוד ב):

תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. אמרו להן ב"ש לב"ה: הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרים לה, כלה נאה וחסודה? והתורה אמרה: מדבר שקר תרחק! אמרו להם ב"ה לב"ש: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר: ישבחנו בעיניו, מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות.

רש"י מסביר "כיצד מרקדין – מה אומרים לפניה". כלומר, כיצד נכון לשבח את הכלה (כנראה, בשעה שרוקדין לפניה). לפי תוס' בית שמאי אומרים שיש לשבח אותה לפי מה שהיא ולא לומר דבר שאינו נכון באופן אובייקטיבי, ובית הלל אומרים שהשבח צריך להיות אבסולוטי – לא להתמקד רק במעלותיה, שכן מתוך ההתמקדות במעלותיה ישתמע במה יש לגנותה.

כסיוע לדבריהם מביאים בית שמאי את הפסוק "מדבר שקר תרחק" – שלשיטתם אכן מונעת סתם שקר (הגם שלפי מה שראינו בחלק א' ההבנה הפשוטה היא שמדובר על שקר בדין).

מנגד, בית הלל מביאים ראיה לשיטתם שברור שיש לשבח מקח שאדם קונה בשוק (וזאת, כנראה, גם לשיטת בית שמאי). תוספות מסבירים שבית שמאי אכן יסכימו לשיש לשבח מקח מהשוק, אך יש לודא שהשבח לא יכלול דבר שקר.

למסקנת הסוגיא, לא ברור כיצד ראייתם של בית הלל מסייעת לשיטתם. הרי גם בית שמאי אינם אומרים שיש לגנות את הכלה, אלא לומר דברי אמת ולהתרחק מן השקר. הגמרא מסיימת עם האמירה ש"לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות", שגם היא לא מובנת. האם "עירוב עם הבריות" זה נימוק שיכול להצדיק שקר?

דברי בית הלל מובאים להלכה בשו"ע אבן העזר (הלכות קידושין סימן סה סעיף א):

מצוה לשמח חתן וכלה ולרקד לפניה, ולומר שהיא נאה וחסודה (פירוש מן ותשא חן וחסד לפניו (אסתר ב, יז)) אפילו אינה נאה.

הט"ז שם מאריך לבאר את הסוגיא שלנו:

ויש לדקדק טובא בהאי פלוגתא חדא ל"ל כלה הו"ל לומר כמות שהיא הלא הוזכרה מקודם ותו לפי האמת בתוס' שם כתבו דאם יש בה מום ישתקו ולא ישבחוהו עכ"ל תימה דאין לך ביוש גדול מזה דביפות ירקדו ובמכוערות לא ירקדו והרבה חשו חז"ל שלא לבייש בענין כזה כההיא בט"ו (באב) היו בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולין כדי שלא לבייש מי שאין לו כדאיתא ביש נוחלין ותו דלישנא דכיצד מרקדין משמע בכל הכלות מרקדין כן ותו במ"ש מי שלקח מקח רע וכו' האיך מביא ראיה ממה דאמרי אינשי על תקנת חכמים דהא באמת על זה שייך להקשות והא כתיב מדבר שקר תרחק ונראה דב"ש ס"ל דבלשון זה יאמר לכל הכלות כלה כמות שהיא ופירושו שהכלה הזאת היא בכל השלימות הראויות לה ואם כן הוא שבח גדול להיפות ולאינם יפות אף על גב דאין שבח לענין יופי שלה מ"מ יש לפרש לפי ענינה שיש לה קצת מעלות בשאר דברים וב"ה אומרים כלה נאה וחסודה וזה הלשון יתפרש על הכלות שאפילו חיגרת או סומא יש עליה חוט של חסד בעיני חתן שלה כי אלמלא לא מצאה חן בעיניו לא נשאה דהא צריך לראות את הכלה תחילה והקשו עליהם ב"ש דהעולם יסברו דחסודה דקאמר היינו שחוט של חסד שלה משוך בעיני כל אדם וזה שקר הוא והתורה אמרה מדבר שקר תרחק דהיינו שלא לדבר דברים הנראים לשקר בעיני הבריות על זה תירצו ב"ה דהא כבר נודע מנהג כל האדם שנוהגין שמי שלוקח מקח רע משבחין הרואים בעיניו כדי שלא יצטער ואם כן אף כאן בודאי יבינו כל העולם שחסודה דקאמר היינו בעיני החתן שלה כן נראה לי נכון בפי' מאמר זה בס"ד:

הט"ז מסביר שדברי בית שמאי "כלה כמות שהיא" פירושם שאומרים בלשון הזאת לכל הכלות: "כלה כמות שהיא", שבלשוננו כנראה שהיה מיתרגם להיות: היא טובה כפי שהיא. ואילו לשיטת בית הלל אומרים לכל הכלות "כלה נאה וחסודה" שיתפרש שהיא נמצאה נאה וחסודה בעיני החתן. המחלוקת ביניהם היא כיצד אמירת "כלה נאה וחסודה" תתפרש בעיני האנשים שבחוץ. בית שמאי רואים ערך בדבקות באמת כדי שאנשים מן החוץ לא ילמדו לשקר, ואלו בית הלל סוברים שאין לחשוש לזה שכן האדם הסביר יבין שהמברך מתייחס לדעתו של החתן שבודאי מוצא אותה נאה וחסודה (ונראה שבאופן עקרוני הם מסכימים עם בית שמאי שיש להתרחק ממקום בו האדם מן החוץ ילמד מהתנהגותו לשקר).

לדבריו של הט"ז קשה, מדוע בית הלל אינם מקבלים את שיטת בית שמאי? מה רע בריקוד "כלה כמות שהיא"?

החתם סופר מציע גם כן הסבר לסוגיא (חתם סופר מסכת כתובות דף יז עמוד א):

[מהדורא תנינא] אומרי' כלה נאה וחסודה, י"ל דב"ה נמי לא קאמר שיאמר שקר ממש על כעורה שהיא נאה אלא יאמר לישנא דמשתמע תרי אפי כי נאה במעשי' נמי נקרא נאה סתם כדאמר ר"י בן פרחי אפונדקתי' בסוטה וסנהדרין ומכ"ש דתואר חסודה שייך על הצניעות והואיל וסתם בנות ישראל בחזקת כשרות הן יוצדק תואר הזה על כולן. וב"ש ס"ל אפ"ה ה"ל בכלל מדבר שקר תרחק דהרי משום כן לא נאמר בתורה אל תדבר שקר אלא מדבר שקר תרחק להרחיק מדברי' כיוצא באלו שיובן מהם שקר כדבריש פ' שבועת העדות דמפיק דרשות הרבה דומי' להנ"ל מקרא דמדבר שקר תרחק, וב"ה ס"ל כיון שמצוה להיות דעתו של אדם מעורבת עם הבריות ולשבח מקחו של כל אדם תו אין כאן לא גניבת דעת ולא דבר שקר כיון שכן נהגו כדאי' פ' ג"ה אם יש שם חבר עיר מותר ע"ש ומזה הוציא שם בת"ח דפ"א מותר לומר לחברו אכול עמי אעפ"י שיודע בו שאינו סועד ואין כאן משום גניבת דעת דמפני כבודו עושה לו ע"ש וה"נ דכוותיי ועיי' עוד לפנינו מ"ש ע"ד זה בשמעתין אי"ה:

לדברי החת"ס בית הלל מורים להלל את הכלה בלשון הנשמעת לשני פנים, וכך אין כאן שקר ממש. בית שמאי סוברים, מנגד, שיש להתרחק לחלוטין מהשקר. בית הלל משיבים להם שמנהג העולם קובע שכך ראוי לנהוג, ולכן אין כאן שקר (מה שאנשים תופסים כאי אמת) ומצווה להיות מעורב דעתו עם הבריות.

דברי החת"ס הללו שמגדיר את האמת והשקר על פי האופן שבו בני האדם רגילים להשתמש בשפה, דומים גם לדברי הט"ז לעיל המסביר שאם האדם אתו מדברים מבין דבר נכון מתוך דבריך הרי שאין כאן שקר. לדברים אלו נוסיף את דבריו של הרב אשר וייס בסוגייתנו (מנחת אשר, פרשת תולדות):

ולכאורה תמוה דב"ה לא ענו כלום לטענת ב"ש דהלא "מדבר שקר תרחק" כתיב. אלא נראה ברור דכיון דכל מצוה זו לגבי כל שמחוץ לכותלי בית הדין אינו אלא מן המדות הטובות, משו"כ אמרו בית הלל דכל כה"ג מותר לשנות כדי לחבבה על בעלה וכדי שתהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות, וכמו שמצינו בכמ"ק שהתירו להדיא לשקר ולשנות משום סיבות שונות שיסודן בתורת המדות המתוקנות והראויות כמו שהתירו לשנות מפני השלום (יבמות ס"ה ע"ב) ומשום הצניעות (ב"מ כ"ג ע"ב) וכפי שיבואר לקמן.

נסיים את דיונינו בדברי הרש"ש המחלק בין מקום שיש לאדם יכולת לשנות את החלטתו (שאז יש לומר לו את האמת, לשיטת בית שמאי, ולשיטת בית הלל יש לשנות מפני השלום ואולי הבין שבמקח מן השוק אין ענין של "מפני השלום" כמו שיש בשלום בית) לבין מקרה שבו לאדם אין יכולת לשנות יותר את החלטתו (שאז גם בית שמאי אמורים להודות שיש לשנות מפני השלום) :

גמרא א"ל ב"ה לב"ש לדבריכם כו' מן השוק כו'. יש לדקדק על תיבת לדבריכם שנראה כמיותר כי כן לא הוזכרה באמירת ב"ש לב"ה. וכן תיבות מן השוק נראין מיותרים. ושמעתי בזה דבר נכון והוא דמי שלוקח מקח מן החנות ומראהו לתגר או לקרובו ודאי דאם רואה בו איזה חסרון מצוה או חובה עליו לגלות לו בכדי שיחזירנו להחנווני. משא"כ כשלוקח מן השוק שאינו מכירו להשיבנו לו אם נתאנה מה לו לחבירו לגלות לו מומיו להדאיבו באין תועלת. וזה שאמרו לדבריכם ר"ל בשלהי גיטין דלא יגרש את אשתו אא"כ מצא בה דבר ערוה א"כ אין לו תקנה כמו שלוקח מן השוק ישבחנו כו'. וש"י:

נשים לב שכלל המפרשים שראינו הבינו שאין לשקר, גם במקרה של שינוי מפני השלום. השינוי הוא רק בזה שהאמירה הנאמרת משתמעת לשני פנים.