יום ראשון, 10 באפריל 2011

"מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו"

כידוע, דעת רב בגמרא בפסחים ש"מתחיל בגנות ומסיים בשבח" זהו מה שאנו אומרים בהגדה "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו". בעל ההגדה צרף לאמירה זו את הפסוקים:
וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ וָאֶתֶּן לוֹ אֶת יִצְחָק. וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵׂעִיר לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם.

- מהו הגנות ומהו השבח לפי דעה זו? או במילים אחרות, מתי התקיים "ועכשיו"?
- למה מובאים הפסוקים? לסיוע לשבח או לגנות?

בנוסף, הרמב"ם כתב כך (הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה ו):
וצריך להתחיל בגנות, ולסיים בשבח. כיצד: מתחיל ומספר שבתחילה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו, כופרים וטועין אחרי ההבל ורודפין עבודה זרה; ומסיים בדת האמת, שקירבנו הקדוש ברוך הוא לה, והבדילנו מן התועים, וקירבנו לייחודו. וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצריים, וכל הרעה שגמלונו; ומסיים בניסים ונפלאות שנעשו לנו, ובחירותנו. והוא שידרוש מ"ארמי אובד אבי" (דברים כו,ה), עד שיגמור כל הפרשה; וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו, הרי זה משובח.

דבריו לכאורה קשים מאד. שכן הוא כותב בהלכה הפוך מאיך שהוא סידר בהגדה שלו (עבדים היינו ורק אח"כ מתחילה עובדי ע"ז). אם למישהו יש תירוץ טוב, או מכיר מקור המדבר על כך - אשמח לשמוע.

אין תגובות: