ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.
היד שנשתרבבה
באותם ימים שניטש בישראל הויכוח הגדול סביב עניין תחיית העם היהודי, היה אבא זצ"ל [רבה האחרון של ורשה] עומד וטוען על-דבר המטרה העיקרית: להחדיר את התורה בחיי ארץ ישראל ולקדשה בקדושת עם ישראל.
מתנגדיו הרבנים היו מחייכים כנגדו ואומרים לו:
"ר' שלמה – דוד רחימא, מה הוא סח ועל מה הוא חולם? מטרה זו שעליה מדבר מר היא רחוקה מאד ואך תמימות יתירה היא לקוות שניתן להשיגה".
דברים אלו גרמו לו לאבא צער עמוק. עמד וסח להם מעשה ביד שנשתרבבה ונתמשכה.
כשאנו מתבוננים במעשה הגאולה הראשונה, דהיינו יציאת-מצרים, אנו רואים כי הניצן הראשון של מעשה הגאולה היה המעשה בבת פרעה, אשר ירדה אל היאור ומצאה שם את התיבה עם הילד הבוכה, הלא הוא משה רבנו. היה זה מעשה-ההצלה הראשון שגרר בעקבותיו את כל מעשי הגאולה. אף שמו של משה רבנו נקרא על שם מעשה זה: "כי מן המים משיתיהו", ומזה באה כל ההשתלשלות של יציאת מצרים.
והנה במעשה זה גופו אירע דבר מוזר ופלאי. כאשר עמדה בת פרעה על שפת היאור וראתה את התיבה למרחוק, פשטה את ידה לקראתה כדי לקחתה. כיון שראו נערותיה כשהיא פושטת את ידה צחקו לה ואמרו: היאך את רוצה להשיג את התיבה. הלא רחוקה היא וידך קצרה? השפילה בת פרעה עיניה מחמת כלימה שנכלמה על מה שעשתה. אך ברגע זה התרחש הנס המופלא, וידה הפשוטה הלכה ונשתרבבה ונתמשכה יותר ויותר, עד שהגיעה אל התיבה.
דבר זה – המשיך אבי הרב – בא ללמדנו, כי אם יש רצון להגיע אל המטרה, אין המרחק מפריע. ברם, ברצון בלבד לא סגי, "ווילן (רצון באידיש) אינו משמש כלום." ראשית כל צריך לפשוט את היד, למתחה ולאמצה ככל האפשר, כדי להגיע אל המטרה. היד גמישה היא להפליא. בכח הרצון היא מסוגלת להשתרבב ולהשתרבב עד אשר תגיע אל המטרה, ותהא זו רחוקה כמה שתהיה.
וסיים הרב ואמר:
כלום אותם ראשוני העולים לארץ ישראל בימי שלטון התורקים, ואף אלה שבאו אחריהם בימי המנדט, כלום ראו לפניהם את הדרך. וכי ידעו היאך יגיעו אל המטרה. החשבון המעשי השקול בודאי שלא הוסיף להם עידוד לעלייתם, אלא מאי – הרצון העז והאמיתי עמד להם והיד נשתרבבה ונתמשכה...
(מתוך "בגלגולי השנה" לד"ר ש.ז. כהנא ז"ל )
לאות על הבתים
הרה"ג ר' ראובן מאדעס ז"ל, הזכיר בפני בעל "אבן ישראל" מסדיגורא זי"ע, את התוי"ט במסכת דמאי (פ"ז מ"ג בד"ה ומעשר שני באחרונה) שכתב שם: ושמעתי שמן הכתוב "וישם את השפחות וילידיהן ראשונה ואת לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים" (בראשית ל"ג ב') יש תשובה להשואל על הפסוק (חגי ב' ט') "גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון". כידוע, הפסוק הזה מדבר מהבית השני ונאמר עליו "אחרון" ונמצא שח"ו לא יקום עוד בית שלישי? אבל מהכתוב הנ"ל מוכח שאין שום ראיה. שהרי הכתוב לא נמנע מלקרוא "אחרונים" לאמצעיים (היינו לאה וילדיה) אע"פ שיש עוד אחרים אחריהם, והיינו, שכלפי הקודמים אליהם קרויים אחרונים, וכמו כן כאן הבית שיבנה לעתיד במהרה בימינו יהי' אחרון לזה השני. וכתב עוד שם התוי"ט שזכיתי אני להביא עד שני ועל פי שניהם יקום דבר. בפרשת שמות (שמות ד' ח') כתיב "והיה אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון (שם ט') והי' אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה וגו' ולקחת ממימי היאר וגו' והי' לדם ביבשת", הרי לך מזה שאחרי שאמר שאם לא יאמינו לקול האות האחרון, שוב אמר אות שלישי, עכ"ל התויו"ט.
ואחרי שהציע הרה"ג הנ"ל את דברי התויו"ט לפני מרן זי"ע ענה לו מרן תיכף ומיד (רמז לסיוע דברי התויו"ט) הרי כתוב "והי' הדם לכם לאות על הבתים" (שמות י"ב י"ג) פי' שהדם שהוא בעצם האות השלישי, עכ"ז קראה התורה לאות השני בשם אחרון זה לכם לאות על הבתים, פי' על בניין בית המקדש השלישי, שהגם שכתוב על הבית השני אחרון היינו אחרון להקודם לו.
אילו נתן לנו את השבת ולא נתן לנו את התורה דיינו
וקשה דמה די בזה בלי קבלת התורה?
וי"ל דידוע דתכלית קיום התורה והמצוה הוא למען האמין בה' ולדבקה בו. והנה ע"י קבלת השבת בקדושה וטהרה יוכל לבא לאמונה שלמה, ולכן אף אם לא היה נותן לנו את התורה היינו יכולים להשיג האמונה ע"י השבת. ואך הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו נתן לנו את התורה למען יחקקו תורת ה' ומצותיו בכל איברנו ולהיות ראויים להשראת השכינה, ע"ד אהל שכן באדם (תהלים ע"ח, ס).
ועוי"ל: איתא בגמ' (קדושין ל' ע"ב) בראתי יצה"ר ובראתי לו תורה תבלין, פי' דע"י אור התורה מתבטל היצר הרע. ונמצא דניתנה תורה למען ביטול הסטרא אחרא ממציאותה, ולכן היה די בנתינת השבת אף בלי קריבה להר סיני לקבל התורה.
באותם ימים שניטש בישראל הויכוח הגדול סביב עניין תחיית העם היהודי, היה אבא זצ"ל [רבה האחרון של ורשה] עומד וטוען על-דבר המטרה העיקרית: להחדיר את התורה בחיי ארץ ישראל ולקדשה בקדושת עם ישראל.
מתנגדיו הרבנים היו מחייכים כנגדו ואומרים לו:
"ר' שלמה – דוד רחימא, מה הוא סח ועל מה הוא חולם? מטרה זו שעליה מדבר מר היא רחוקה מאד ואך תמימות יתירה היא לקוות שניתן להשיגה".
דברים אלו גרמו לו לאבא צער עמוק. עמד וסח להם מעשה ביד שנשתרבבה ונתמשכה.
כשאנו מתבוננים במעשה הגאולה הראשונה, דהיינו יציאת-מצרים, אנו רואים כי הניצן הראשון של מעשה הגאולה היה המעשה בבת פרעה, אשר ירדה אל היאור ומצאה שם את התיבה עם הילד הבוכה, הלא הוא משה רבנו. היה זה מעשה-ההצלה הראשון שגרר בעקבותיו את כל מעשי הגאולה. אף שמו של משה רבנו נקרא על שם מעשה זה: "כי מן המים משיתיהו", ומזה באה כל ההשתלשלות של יציאת מצרים.
והנה במעשה זה גופו אירע דבר מוזר ופלאי. כאשר עמדה בת פרעה על שפת היאור וראתה את התיבה למרחוק, פשטה את ידה לקראתה כדי לקחתה. כיון שראו נערותיה כשהיא פושטת את ידה צחקו לה ואמרו: היאך את רוצה להשיג את התיבה. הלא רחוקה היא וידך קצרה? השפילה בת פרעה עיניה מחמת כלימה שנכלמה על מה שעשתה. אך ברגע זה התרחש הנס המופלא, וידה הפשוטה הלכה ונשתרבבה ונתמשכה יותר ויותר, עד שהגיעה אל התיבה.
דבר זה – המשיך אבי הרב – בא ללמדנו, כי אם יש רצון להגיע אל המטרה, אין המרחק מפריע. ברם, ברצון בלבד לא סגי, "ווילן (רצון באידיש) אינו משמש כלום." ראשית כל צריך לפשוט את היד, למתחה ולאמצה ככל האפשר, כדי להגיע אל המטרה. היד גמישה היא להפליא. בכח הרצון היא מסוגלת להשתרבב ולהשתרבב עד אשר תגיע אל המטרה, ותהא זו רחוקה כמה שתהיה.
וסיים הרב ואמר:
כלום אותם ראשוני העולים לארץ ישראל בימי שלטון התורקים, ואף אלה שבאו אחריהם בימי המנדט, כלום ראו לפניהם את הדרך. וכי ידעו היאך יגיעו אל המטרה. החשבון המעשי השקול בודאי שלא הוסיף להם עידוד לעלייתם, אלא מאי – הרצון העז והאמיתי עמד להם והיד נשתרבבה ונתמשכה...
(מתוך "בגלגולי השנה" לד"ר ש.ז. כהנא ז"ל )
לאות על הבתים
הרה"ג ר' ראובן מאדעס ז"ל, הזכיר בפני בעל "אבן ישראל" מסדיגורא זי"ע, את התוי"ט במסכת דמאי (פ"ז מ"ג בד"ה ומעשר שני באחרונה) שכתב שם: ושמעתי שמן הכתוב "וישם את השפחות וילידיהן ראשונה ואת לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים" (בראשית ל"ג ב') יש תשובה להשואל על הפסוק (חגי ב' ט') "גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון". כידוע, הפסוק הזה מדבר מהבית השני ונאמר עליו "אחרון" ונמצא שח"ו לא יקום עוד בית שלישי? אבל מהכתוב הנ"ל מוכח שאין שום ראיה. שהרי הכתוב לא נמנע מלקרוא "אחרונים" לאמצעיים (היינו לאה וילדיה) אע"פ שיש עוד אחרים אחריהם, והיינו, שכלפי הקודמים אליהם קרויים אחרונים, וכמו כן כאן הבית שיבנה לעתיד במהרה בימינו יהי' אחרון לזה השני. וכתב עוד שם התוי"ט שזכיתי אני להביא עד שני ועל פי שניהם יקום דבר. בפרשת שמות (שמות ד' ח') כתיב "והיה אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות הראשון והאמינו לקול האות האחרון (שם ט') והי' אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה וגו' ולקחת ממימי היאר וגו' והי' לדם ביבשת", הרי לך מזה שאחרי שאמר שאם לא יאמינו לקול האות האחרון, שוב אמר אות שלישי, עכ"ל התויו"ט.
ואחרי שהציע הרה"ג הנ"ל את דברי התויו"ט לפני מרן זי"ע ענה לו מרן תיכף ומיד (רמז לסיוע דברי התויו"ט) הרי כתוב "והי' הדם לכם לאות על הבתים" (שמות י"ב י"ג) פי' שהדם שהוא בעצם האות השלישי, עכ"ז קראה התורה לאות השני בשם אחרון זה לכם לאות על הבתים, פי' על בניין בית המקדש השלישי, שהגם שכתוב על הבית השני אחרון היינו אחרון להקודם לו.
אילו נתן לנו את השבת ולא נתן לנו את התורה דיינו
וקשה דמה די בזה בלי קבלת התורה?
וי"ל דידוע דתכלית קיום התורה והמצוה הוא למען האמין בה' ולדבקה בו. והנה ע"י קבלת השבת בקדושה וטהרה יוכל לבא לאמונה שלמה, ולכן אף אם לא היה נותן לנו את התורה היינו יכולים להשיג האמונה ע"י השבת. ואך הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו נתן לנו את התורה למען יחקקו תורת ה' ומצותיו בכל איברנו ולהיות ראויים להשראת השכינה, ע"ד אהל שכן באדם (תהלים ע"ח, ס).
ועוי"ל: איתא בגמ' (קדושין ל' ע"ב) בראתי יצה"ר ובראתי לו תורה תבלין, פי' דע"י אור התורה מתבטל היצר הרע. ונמצא דניתנה תורה למען ביטול הסטרא אחרא ממציאותה, ולכן היה די בנתינת השבת אף בלי קריבה להר סיני לקבל התורה.
(מרן ר' יש"י מבוהוש זי"ע – פאר ישראל)
אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו
לכאורה תמוה מאמר זה מאד מאד, וכי היה לנו די אילו רק קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה? וי"ל בדרך זו: כי הנה העיקר היא ההכנה, ואם האדם מכין את עצמו ומקבל עליו עול מלכותו ית' ורוצה בקיום המצות, אפי' אם ישנן כמה מצות שאין בידו לקיימן נחשב הדבר לפני הקב"ה כאילו קיימן. וזהו "אילו קרבנו לפני הר סיני" היינו: אילו הייתה בידם רק אותה ההכנה שהכינו את עצמם בקרבתם לפני הר סיני ברצון גמור לקבל את התורה "דיינו", הי' די להם בזה, כי בעיני הקב"ה הי' נחשב כאילו קבלוה וקיימוה.
(מרן אדמוה"ז מסדיגורא זי"ע – מכתבי בנו ר' שלמה'ניו זי"ע)
מסודות ההכתרה
בהקדמה לספה"ק 'מגיד דבר ליעקב' מובא, שהמגיד ממעזריטש זי"ע העיד על מרן ה'בעל שם טוב' הק' זי"ע, שע"י שמות של מלאכים מסויימים ידע הבעש"ט מה יהיה בכל חודש ניסן [ראש השנה למלכים] בכל שנה ושנה ואיזה ממונים יתמנו על העולם, וכך ידע איך להתנהג עם אותן שרים הממונים.
כמיהה לצאת מן הגלות
ב'ארץ צבי' מביא הגה"צ צבי פרומר מקוז'יגלוב זצוק"ל קושיית ה'פרי מגדים' (כפתיחה להלכות ק"ש) מאי שנא מצות זכירת מצרים שיש בפסח מבשאר ימות השנה כולה שיש חובה על האדם לזכור את יום יציאת מצרים כל ימי חייו? ומיישב הפמ"ג שבפסח צריך להרבות בסיפור יציאת מצרים ואילו בימות השנה צריך רק להזכיר יצי"מ.
ומבאר הגה"צ מקוז'גליוב דבפסח צריך להרבות בסיפור יציאת מצרים, כי ע"י הסיפור מתעוררת בלילה הזה אצל כל נפש יהודי הכמיהה ליציאה מן הגלות וממ"ט שערי טומאה (היינו כל אחד לפום שיעוריה דליביה, דכמה שהוא שקוע בחומר ומשקיע בעבודה ליטהר, כך יוכל ליגאל ולצאת לאור עולם בחג זה), ולכן יש עניין להרבות בסיפור יצי"מ, כדי שיזכה לצאת יותר מן האפילה שהוא שרוי בה, משא"כ בכל השנה כולה, שאין סגולה זו סגי בהזכרה בעלמא.
קורבן פסח
מובא בהגש"פ 'אמרי קודש' (קלפהולץ) ב"חסל סדור פסח", שבשנת תרצ"ד רצה הגה"צ רבי שמעון סופר זצ"ל אב"ד ערלוי, להקריב קרבן פסח בירושלים, וכאשר ביקש מבן אחיו הרה"ג רבי אברהם דוד שרייבר ז"ל שישתדל אצל השלטון שיוכלו להקריב קרבן פסח, שלח הלה את בנו שיסע להרה"ק רבי אהרן מבעלזא זי"ע וישאל את פה קדשו אם מותר להקריב בזמן הזה קרבן פסח. כששטח את שאלתו לפני הרה"ק מבעלזא, ביקש ממנו שיעיין בשו"ת 'יד דוד' להגאון רבי דוד (פרידמן) קרלינר ז"ל הנמצא בביהמ"ד ויאמר לו מה דעתו בנידון. לאחר שעיין בספר חזר ואמר למהר"א שה'יד דוד' אוסר להקריב קרבן פסח בזה"ז, נענה הרה"ק מבעלזא, שאם כן אין להקריב. ואעפ"כ לאחר מלחמת העולם השניה, כאשר עלה הרה"ק מבעלזא לארץ ישראל בשנת תש"ד, הגיע לירושלים ביום ט"ז שבט, ולאחר כמה ימים ביקש מאנשי ביתו שיראו למצוא עבורו דירה בתל-אביב, והוסיף "ואם אפשר, הייתי רוצה להיות בתל-אביב כבר בשבת הבאה", אך מחמת סיבות שונות נשתהה הדבר ונדחה מיום אל יום. או אז הביע את רצונו שעכ"פ בפסח רוצה להיות בתל-אביב.
והסביר אחיו הגה"צ רבי מרדכי רוקח מביילגורייא זצוק"ל את טעמו שלא רצה בשום אופן להישאר בירושלים על חג הפסח, כיון שאפשר לפרש דעת ה'חתם סופר' שנוטה לומר שמותר להקריב קרבן פסח בזה"ז, לכן לא רצה להיות בירושלים בפסח כדי לא להיכנס בחשש חיוב הקרבת קרבן פסח.
קדש ורחץ
הרה"ק רבי מאיר מפרעמישלאן זי"ע היה נותן רמז בסימנים אלו (מובא ב'דברי מאיר'), שהרוצה להתקדש ולהתרחץ מעוונתיו, אזי אחת העצות לזה היא שירבה בצדקה, כמובא בדניאל ( ד', כד) "וחטאך בצדקה פרוק", ולזה ירמזו "כרפס יחץ" לתת כרים וכסתות לעניים ולפרוס להם מפִּתּוֹ, שיחלק להם את פרוסת לחמו ויטול את כרו להביאו לעני, ועוד זאת "מגיד רחצה" שתיכף ומיד כשיכנס עני לביתו יאמר לו שירחוץ ויטול ידיו לסעודה, ואם אתה עושה כן סופך שתגיע לקדושה ותפרוק חטאיך בזכות הצדקה.
אז רוב נסים הפלאת
בעיר שאץ התגוררה הרבנית מרים חיה ע"ה, בתו של הרה"ק רבי מאיר מפרעמישלאן זי"ע, אשת חבר של הרה"ק רבי יואל משאץ זי"ע (מצאצאי הרה"ק רבי יחיאל מיכל המגיד מזלאטשוב זי"ע) אשר נפטר בדמי ימיו, ואחרי הסתלקותו התפרסמה זוגתו כפועלת ישועות ועושה פלא. אף היא היתה נקראת "די רעבעצין מיט די שטעקען" (-הרבנית עם המקל, כי עם המקל של אביה הק' פעלה ישועות בקרב הארץ) ומזה פירנסה את ביתה, כי רבים הביאו לה פתקאות ופדיונות שתתפלל בעדם כנהוג אצל האדמו"רים (ואכן הקימה בית נאמן בישראל, בנין וחתנין רבנן גדולים וקדושים, הרה"ק רבי שלום מאסקאוויטש זצוק"ל שנתעטר כאדמו"ר משאץ והתגורר בלונדון היה מיוצ"ח).
פעם אחת הגיע ה'אהבת ישראל' מוויז'ניץ זי"ע לשבות שב"ק בשאץ כדי לבקר את אחיו, ומאוד השתוקק לפגוש את הרבנית משאץ, מחמת היותה בתו של הרה"ק מפרעמישלאן, אך כדי שלא לגרום חלישות הדעת לאחיו החליט ללכת בשתיקה בלא גבאים ומשמשים, כדי שאף אחד לא ידע אודות ביקורו. ואכן בשעת הכושר כאשר לא היה מסובב ומלווה עם משמשיו, פגש ברבי אברהם'לה שפירא שהיה אז כילד בן עשר, ושאל אותו אם הוא יודע היכן מתגוררת הרבנית משאץ, משנענה לו בחיוב ושאין הדרך ארוכה כ"כ, התלווה אליו עד שהגיעו לביתה ודפקו על הדלת. משפתחה הרבנית וראתה את האורח החשוב קיבלה אותו בכבוד גדול והכניסתו לביתה ואף כיבדה אותו לשבת.
ויהי מיד כשנתיישב ה'אהבת ישראל' פתח ושאל את הרבנית, לאחר שהתנצל בפניה שלא תהיה לה שום קפידה על שהוא שואל אותה שאלות_ שאלה: "מהיכן יש לכם הכח לפעול ישועות ולעשות נסים לישראל, הלא גם לנו היתה דודה, בתו של הרה"ק ה'תורת חיים' שהיתה אשה חשובה וצדקנית (לא ידוע לי לאיזה מן הבנות נתכוון) ואעפ"כ לא זכתה להיות פועלת ישועות (כאומר שלכך צריך כח התורה שאין לנשים – ועי' ברכות יז.), ומנין זכיתם אתם שתוכלו לעשות אותות ומופתים?", השיבה לו הרבנית תשובה סתומה ובלתי מובנת ואמרה "מלייבלע גנב". התפלא ה'אהבת ישראל' על תשובתה, אך היא בשלה "כן, כן, וויזניצע'ר רבי, מלייבלע גנב", והתחילה לספר:
מנהג היה לו לאבי הק' זי"ע, שבכל שנה במוצאי יום הקדוש היה נעמד ליד חלון ביתו, וכל בני העיר עברו לתת ידם לידו הק' כדי לזכות לקבל ברכה שנה טובה. בפערמישלאן היה גר יהודי ושמו לייבלע שפרנסתו ועסקו היה לגנוב ולגזול מאנשים רח"ל (בימים ההם היה מצבם הכלכלי של ישראל בכי רע, ובלית ברירה היו אנשים שלא עמדו בנסיון והצורכו לגנוב כדי לפרנס את בני ביתם, ומאידך גיסא התפרנסו רבים כשומרי עסקי העשירים מחמת רבוי הגנבים). שנה אחת התחשק לו לקבל ברכת שנה טובה מאבי הרבי, אך ידע שבודאי לא יאות בכך והוא לא יסכים לברכו, כי בזה כאילו נותן לו הסכמה לגזול את בני העיר. לפיכך חיכה לשעת הכושר, וכשלפתע הבחין שהרבי תפוס בשרעפיו, הלך מיד ונגע בידו הק' ורצה להסתלק מיד. אך אבי הק' שעיניו היו פקוחות הרגיש מיד מי נגע בו, ותיכף התחיל להטיף לו דברי מוסר וכיבושין "לא די שאת אחיך הנך גונב במשך כל ימות השנה, כי רצית לגנוב גם אותי?", בשמוע לייבלע כך התאושש וענה על אתר "וכי יעלה על דעת הרבי שרצוני הוא שיברכני להצליח לגזול את מי שלא פסקו עליו כך, חס ושלום. ברצותי להתברך שאם נפסק בשמים על אחד שיפסיד את כספו בגניבה, 'אזכה' אני להיות הגנב ולא אחרים..." וזכה אותו הגנב שאבי הק' נהנה מתשובתו, ונתן לו את ידו וברכו בשנה טובה. "כששמעתי כך, נגשתי אח"כ אל אבי ובקשתי ממנו גם אני כדברים האלה, שאם נפסק על איש יהודי להיחלץ מצרותיו ולהיוושע בדרך נס ופלא ממכאוביו אהיה אני השליחה להצילו, והסכים לדברי ובירך אותי בכך, ומכח אותה ברכה הנני זוכה לפעול ישועות עבור ישראל", סיימה הרבנית משץ את דבריה לה'אהבת ישראל', וביארה לו שזו היתה כוונתה באומרה שזכתה לברך את ישראל על ידי "לייבלע גנב"...
אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו
לכאורה תמוה מאמר זה מאד מאד, וכי היה לנו די אילו רק קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה? וי"ל בדרך זו: כי הנה העיקר היא ההכנה, ואם האדם מכין את עצמו ומקבל עליו עול מלכותו ית' ורוצה בקיום המצות, אפי' אם ישנן כמה מצות שאין בידו לקיימן נחשב הדבר לפני הקב"ה כאילו קיימן. וזהו "אילו קרבנו לפני הר סיני" היינו: אילו הייתה בידם רק אותה ההכנה שהכינו את עצמם בקרבתם לפני הר סיני ברצון גמור לקבל את התורה "דיינו", הי' די להם בזה, כי בעיני הקב"ה הי' נחשב כאילו קבלוה וקיימוה.
(מרן אדמוה"ז מסדיגורא זי"ע – מכתבי בנו ר' שלמה'ניו זי"ע)
מסודות ההכתרה
בהקדמה לספה"ק 'מגיד דבר ליעקב' מובא, שהמגיד ממעזריטש זי"ע העיד על מרן ה'בעל שם טוב' הק' זי"ע, שע"י שמות של מלאכים מסויימים ידע הבעש"ט מה יהיה בכל חודש ניסן [ראש השנה למלכים] בכל שנה ושנה ואיזה ממונים יתמנו על העולם, וכך ידע איך להתנהג עם אותן שרים הממונים.
כמיהה לצאת מן הגלות
ב'ארץ צבי' מביא הגה"צ צבי פרומר מקוז'יגלוב זצוק"ל קושיית ה'פרי מגדים' (כפתיחה להלכות ק"ש) מאי שנא מצות זכירת מצרים שיש בפסח מבשאר ימות השנה כולה שיש חובה על האדם לזכור את יום יציאת מצרים כל ימי חייו? ומיישב הפמ"ג שבפסח צריך להרבות בסיפור יציאת מצרים ואילו בימות השנה צריך רק להזכיר יצי"מ.
ומבאר הגה"צ מקוז'גליוב דבפסח צריך להרבות בסיפור יציאת מצרים, כי ע"י הסיפור מתעוררת בלילה הזה אצל כל נפש יהודי הכמיהה ליציאה מן הגלות וממ"ט שערי טומאה (היינו כל אחד לפום שיעוריה דליביה, דכמה שהוא שקוע בחומר ומשקיע בעבודה ליטהר, כך יוכל ליגאל ולצאת לאור עולם בחג זה), ולכן יש עניין להרבות בסיפור יצי"מ, כדי שיזכה לצאת יותר מן האפילה שהוא שרוי בה, משא"כ בכל השנה כולה, שאין סגולה זו סגי בהזכרה בעלמא.
קורבן פסח
מובא בהגש"פ 'אמרי קודש' (קלפהולץ) ב"חסל סדור פסח", שבשנת תרצ"ד רצה הגה"צ רבי שמעון סופר זצ"ל אב"ד ערלוי, להקריב קרבן פסח בירושלים, וכאשר ביקש מבן אחיו הרה"ג רבי אברהם דוד שרייבר ז"ל שישתדל אצל השלטון שיוכלו להקריב קרבן פסח, שלח הלה את בנו שיסע להרה"ק רבי אהרן מבעלזא זי"ע וישאל את פה קדשו אם מותר להקריב בזמן הזה קרבן פסח. כששטח את שאלתו לפני הרה"ק מבעלזא, ביקש ממנו שיעיין בשו"ת 'יד דוד' להגאון רבי דוד (פרידמן) קרלינר ז"ל הנמצא בביהמ"ד ויאמר לו מה דעתו בנידון. לאחר שעיין בספר חזר ואמר למהר"א שה'יד דוד' אוסר להקריב קרבן פסח בזה"ז, נענה הרה"ק מבעלזא, שאם כן אין להקריב. ואעפ"כ לאחר מלחמת העולם השניה, כאשר עלה הרה"ק מבעלזא לארץ ישראל בשנת תש"ד, הגיע לירושלים ביום ט"ז שבט, ולאחר כמה ימים ביקש מאנשי ביתו שיראו למצוא עבורו דירה בתל-אביב, והוסיף "ואם אפשר, הייתי רוצה להיות בתל-אביב כבר בשבת הבאה", אך מחמת סיבות שונות נשתהה הדבר ונדחה מיום אל יום. או אז הביע את רצונו שעכ"פ בפסח רוצה להיות בתל-אביב.
והסביר אחיו הגה"צ רבי מרדכי רוקח מביילגורייא זצוק"ל את טעמו שלא רצה בשום אופן להישאר בירושלים על חג הפסח, כיון שאפשר לפרש דעת ה'חתם סופר' שנוטה לומר שמותר להקריב קרבן פסח בזה"ז, לכן לא רצה להיות בירושלים בפסח כדי לא להיכנס בחשש חיוב הקרבת קרבן פסח.
קדש ורחץ
הרה"ק רבי מאיר מפרעמישלאן זי"ע היה נותן רמז בסימנים אלו (מובא ב'דברי מאיר'), שהרוצה להתקדש ולהתרחץ מעוונתיו, אזי אחת העצות לזה היא שירבה בצדקה, כמובא בדניאל ( ד', כד) "וחטאך בצדקה פרוק", ולזה ירמזו "כרפס יחץ" לתת כרים וכסתות לעניים ולפרוס להם מפִּתּוֹ, שיחלק להם את פרוסת לחמו ויטול את כרו להביאו לעני, ועוד זאת "מגיד רחצה" שתיכף ומיד כשיכנס עני לביתו יאמר לו שירחוץ ויטול ידיו לסעודה, ואם אתה עושה כן סופך שתגיע לקדושה ותפרוק חטאיך בזכות הצדקה.
אז רוב נסים הפלאת
בעיר שאץ התגוררה הרבנית מרים חיה ע"ה, בתו של הרה"ק רבי מאיר מפרעמישלאן זי"ע, אשת חבר של הרה"ק רבי יואל משאץ זי"ע (מצאצאי הרה"ק רבי יחיאל מיכל המגיד מזלאטשוב זי"ע) אשר נפטר בדמי ימיו, ואחרי הסתלקותו התפרסמה זוגתו כפועלת ישועות ועושה פלא. אף היא היתה נקראת "די רעבעצין מיט די שטעקען" (-הרבנית עם המקל, כי עם המקל של אביה הק' פעלה ישועות בקרב הארץ) ומזה פירנסה את ביתה, כי רבים הביאו לה פתקאות ופדיונות שתתפלל בעדם כנהוג אצל האדמו"רים (ואכן הקימה בית נאמן בישראל, בנין וחתנין רבנן גדולים וקדושים, הרה"ק רבי שלום מאסקאוויטש זצוק"ל שנתעטר כאדמו"ר משאץ והתגורר בלונדון היה מיוצ"ח).
פעם אחת הגיע ה'אהבת ישראל' מוויז'ניץ זי"ע לשבות שב"ק בשאץ כדי לבקר את אחיו, ומאוד השתוקק לפגוש את הרבנית משאץ, מחמת היותה בתו של הרה"ק מפרעמישלאן, אך כדי שלא לגרום חלישות הדעת לאחיו החליט ללכת בשתיקה בלא גבאים ומשמשים, כדי שאף אחד לא ידע אודות ביקורו. ואכן בשעת הכושר כאשר לא היה מסובב ומלווה עם משמשיו, פגש ברבי אברהם'לה שפירא שהיה אז כילד בן עשר, ושאל אותו אם הוא יודע היכן מתגוררת הרבנית משאץ, משנענה לו בחיוב ושאין הדרך ארוכה כ"כ, התלווה אליו עד שהגיעו לביתה ודפקו על הדלת. משפתחה הרבנית וראתה את האורח החשוב קיבלה אותו בכבוד גדול והכניסתו לביתה ואף כיבדה אותו לשבת.
ויהי מיד כשנתיישב ה'אהבת ישראל' פתח ושאל את הרבנית, לאחר שהתנצל בפניה שלא תהיה לה שום קפידה על שהוא שואל אותה שאלות_ שאלה: "מהיכן יש לכם הכח לפעול ישועות ולעשות נסים לישראל, הלא גם לנו היתה דודה, בתו של הרה"ק ה'תורת חיים' שהיתה אשה חשובה וצדקנית (לא ידוע לי לאיזה מן הבנות נתכוון) ואעפ"כ לא זכתה להיות פועלת ישועות (כאומר שלכך צריך כח התורה שאין לנשים – ועי' ברכות יז.), ומנין זכיתם אתם שתוכלו לעשות אותות ומופתים?", השיבה לו הרבנית תשובה סתומה ובלתי מובנת ואמרה "מלייבלע גנב". התפלא ה'אהבת ישראל' על תשובתה, אך היא בשלה "כן, כן, וויזניצע'ר רבי, מלייבלע גנב", והתחילה לספר:
מנהג היה לו לאבי הק' זי"ע, שבכל שנה במוצאי יום הקדוש היה נעמד ליד חלון ביתו, וכל בני העיר עברו לתת ידם לידו הק' כדי לזכות לקבל ברכה שנה טובה. בפערמישלאן היה גר יהודי ושמו לייבלע שפרנסתו ועסקו היה לגנוב ולגזול מאנשים רח"ל (בימים ההם היה מצבם הכלכלי של ישראל בכי רע, ובלית ברירה היו אנשים שלא עמדו בנסיון והצורכו לגנוב כדי לפרנס את בני ביתם, ומאידך גיסא התפרנסו רבים כשומרי עסקי העשירים מחמת רבוי הגנבים). שנה אחת התחשק לו לקבל ברכת שנה טובה מאבי הרבי, אך ידע שבודאי לא יאות בכך והוא לא יסכים לברכו, כי בזה כאילו נותן לו הסכמה לגזול את בני העיר. לפיכך חיכה לשעת הכושר, וכשלפתע הבחין שהרבי תפוס בשרעפיו, הלך מיד ונגע בידו הק' ורצה להסתלק מיד. אך אבי הק' שעיניו היו פקוחות הרגיש מיד מי נגע בו, ותיכף התחיל להטיף לו דברי מוסר וכיבושין "לא די שאת אחיך הנך גונב במשך כל ימות השנה, כי רצית לגנוב גם אותי?", בשמוע לייבלע כך התאושש וענה על אתר "וכי יעלה על דעת הרבי שרצוני הוא שיברכני להצליח לגזול את מי שלא פסקו עליו כך, חס ושלום. ברצותי להתברך שאם נפסק בשמים על אחד שיפסיד את כספו בגניבה, 'אזכה' אני להיות הגנב ולא אחרים..." וזכה אותו הגנב שאבי הק' נהנה מתשובתו, ונתן לו את ידו וברכו בשנה טובה. "כששמעתי כך, נגשתי אח"כ אל אבי ובקשתי ממנו גם אני כדברים האלה, שאם נפסק על איש יהודי להיחלץ מצרותיו ולהיוושע בדרך נס ופלא ממכאוביו אהיה אני השליחה להצילו, והסכים לדברי ובירך אותי בכך, ומכח אותה ברכה הנני זוכה לפעול ישועות עבור ישראל", סיימה הרבנית משץ את דבריה לה'אהבת ישראל', וביארה לו שזו היתה כוונתה באומרה שזכתה לברך את ישראל על ידי "לייבלע גנב"...
[הגדה של פסח מפי סופרים וספרים]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה