יום שבת, 18 במאי 2019

נפילת מצדה לאור ההלכה והשלכותיה לימינו

מיתוס גבורת לוחמי מצדה אומץ ע"י ראשי התנועה הציונית כמיתוס מכונן של גיבורים המוכנים למות עבור חירותם.

בשנת תש"כ (1960) מפרסם הרב שלמה גורן, שכיהן אז כרב הצבאי הראשי, מאמר שכותרתו "גבורת מצדה לאור ההלכה", בו הוא מבקש לקבוע כי לוחמי מצדה פעלו עפ"י ההלכה, ושיש ללמוד ממעשיהם לקח גם לימינו.

את הדיון ההלכתי מתחיל הרב גורן מסיפור מיתתו של שאול המלך המבקש מנושא כליו לקום ולהרגו.

[כאן נחרוג מעט מהמהלך של הרב גורן]

ר"י אברבנאל שואל מדוע וכיצד ציווה שאול לנושא כליו להרוג אותו:
השאלה הראשונה למה שאול הרג את עצמו? ואיך צוה לנושא כליו שיעמוד עליו וידקרהו? והנה ההורג עצמו כאלו שופך דמים ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים, כמו שחז"ל הוכיחו מאמרו (בראשית רבה פרשה ל"ד דף ל"ח ע"ב) אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש (בראשית ט' ו'). ואם נאמר שעשה זה מהסבה אשר זכר פן יבואו הערלים האלה ודקרני והתעללו בי, הנה אם היתה העלילה שימיתוהו הנה הוא היה הורג עצמו גם כן, ואם היה שיעלילו בגופו הנה לא ימלט מזה גם אחרי מותו, ואם כן למה הרג עצמו?
תשובתו היא ששאול בחר בכך כי חשש שייפול חי בידי הפלישתים והוא חשש שיתעללו בו בטרם יהרגו אותו, ומכיוון שיש מעלה בבחירת מוות על פני קלון, בחר שאול במוות.
והנה שאול לא חטא במה שהרג את עצמו לפי שהיה יודע כי סופו למות במלחמה ההוא, כי כן אמר לו שמואל ומחר אתה ובניך עמי, וכאשר ראה שנתקיים דברו בבניו אשר מתו לעיניו ושהמורים היו הולכים סביבו ושהיה בלתי אפשר להמלט מידם בחר ליהרג ביד נערו או ביד עצמו, באופן שלא יתעללו בו פלשתים כי פחד שיעשו לו כאשר עשו לשמשון או לצדקיהו ושיבזו אותו בקלון מתמיד וחרפה רצופה, ולהיותו מעולה בטבעו אוהב הכבוד והמעלה היה ראוי שיבחר מות מקלון, כל שכן כשיתחברו יחד, ועל כיוצא בזה אמר אגג מלך עמלק (בסי' ט"ו ל"ב) אכן סר מר המות כמו שפירשתי שם. וכן אחז"ל בב"ר (פר' ל"ד ל"ח ע"ד) אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, יכול כשאול? תלמוד לומר אך. הנה התבאר שלא חטא שאול בזה, והותרה השאלה הראשונה:
את דבריו מסיים ר"י אברבנאל בדברי המדרש בב"ר המחריג פעולה כמו זו של שאול מעונש על רצח:

אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, יכול כשאול? תלמוד לומר אך

דברים דומים לאלה מצינו בדברי הרמב"ן בספרו תורת האדם (שער הסוף - ענין ההספד):

וכן מצינו בגדול שאיבד עצמו לדעת מפני האונס שמספידין אותו כגון שאול מלך ישראל שאבד עצמו אלא שהיה אבודו מותר לו, כדאמרינן בבראשית רבה (פל"ד) אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם, יכול אפילו נרדף כשאול ת"ל אך, לפיכך לא היה בכלל מאבד עצמו לדעת ונענשו עליו כשלא הספידוהו כראוי, כדאמרינן ביבמות (ע"ח ב') ויאמר ה' על שאול ועל בית הדמים. על שאול שלא נספד כהלכה וכו'.

וכך נפסק גם בשלחן ערוך (יורה דעה הלכות אבילות סימן שמה סעיף ג):

וכן גדול המאבד עצמו לדעת, והוא אנוס כשאול המלך, אין מונעין ממנו כל דבר.

מכל הנ"ל ניתן להסיק מסקנה שאדם הנמצא במצבו של שאול מותר לו לאבד עצמו לדעת, אך האם ניתן לומר שמצוה לעשות זאת?

הרב גורן מציע שתי אפשרויות למקורות הדוגלות בכך שאכן מצוה למסור את נפשו.

המקור הראשון הוא דברי שמואל הנביא לשאול (שמואל א פרק כח יט):

וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי

על זה אומר הילקוט שמעוני (שמואל א רמז קמא):

שאמר שמואל לשאול אם אתה שומע לעצתי ליפול בחרב תהא מיתתך כפרה עליך ויהא גורלך עמי במקום שאני שרוי שם, ושמע שאול לעצתו ונהרג הוא ובניו עמו שיהא חלקו עם שמואל הנביא שנאמר עמי עמי במחיצתי.

מכאן, טוען הרב גורן "שנצטווה שאול לנהוג כך". והוא ממשיך "ואין לומר ששאול עשה עפ"י צו הנבואה כמבואר בילקוט, שהרי המדרש מלמדה מן המקרא של פרשת נח הקובע הלכה לדורות שבמקרה דומה אין איסור של איבוד לדעת".

מקור נוסף, הוא מהגמרא בעבודה זרה המספרת אודות הוצאתו להורג של רבי חנינא בן תרדיון, שלא היה מוכן לפתוח את פיו ולקרב את מותו משום ש"מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו". על זה כותב רבינו תם שם:

דהיכא שיראים פן יעבירום עובדי כוכבים לעבירה כגון ע"י יסורין שלא יוכל לעמוד בהם אז הוא מצוה לחבל בעצמו
התוס' בעבודה זרה מפנה לתוספות בגיטין הכותב שכשיש חשש ליסורין או לעינויים ניתן (מצוה??) לשלוח יד בנפשו.

כדי להשלים את התמונה יש להביא את דברי האורחות החיים המובא בבדק הבית בבית יוסף הכותב שיש מפרשים ששאול "שלא ברצון חכמים עשה" (בית יוסף יורה דעה סימן קנז):
[בדק הבית] וכתוב בארחות חיים (סי' ד הל' אהבת השם אות א) בבראשית רבה (פרשה לד אות יג) דורש ואך את דמכם לנפשותיכם וגו' (בראשית ט ה) אזהרה לחונק את נפשו יכול אפילו כחנניה מישאל ועזריה תלמוד לומר אך פירוש שבשעת השמד יכול למסור עצמו למיתה ולהרוג את עצמו אם הוא ירא שלא יוכל לעמוד בניסיון וכן יכול אפילו כשאול בן קיש (שמואל א לא ד) שאם ירא שמא יעשו לו יסורים קשים שיכול למסור עצמו למיתה תלמוד לומר אך. ומכאן מביאין ראיה השוחטים התינוקות בשעת השמד ויש אוסרים ומפרשים הך תלמוד לומר אך שאינו יכול להרוג עצמו וחנניה מישאל ועזריה מסרו עצמם ביד אחרים אבל הם לא פגעו בעצמם ושאול בן קיש שלא ברצון חכמים עשה. ומעשה ברב אחד ששחט תינוקות הרבה בשעת השמד שירא שיעבירום על דת והיה עמו רב אחר וכעס עליו וקראו רוצח והוא לא חש לדבריו ואמר הרב המונע אם כדברי יהרג אותו רב במיתה משונה וכן היה שתפשוהו גוים והיו פושטים עורו ונותנין חול בין העור והבשר ואח"כ נתבטלה הגזרה ואם לא שחט אותם אפשר שהיו ניצולים ולא היו הורגים אותם.

הרב גורן דוחה דעה זו, בטענה שהוא מנוגד לכל מה שראינו עד כה.

את דבריו מסיים הרב גורן, באופן מעט מפתיע, עם מסקנות מעשיות:
מכל האמור נוכל להסיק כי:
א) הנופל בידי אויב אכזרי שעומד להורגו בזמן מלחמה וירא שיכופו אותו תוך כדי יסורים לעבור על סוג עבירות כאלה שנצטווינו עליהם לההרג ולא לעבור, כגון עבודה זרה, גלוי עריות, ושפיכות דמים, מצוה למות מיתת עצמו ולא ליפול בידי האויב.
ב) הנופל בידי האויב כנ"ל העומד ודאי לכוף אותו לעובר על עבירות אחרות תוך יסורי מות כבדים מנשוא, שבזמן רגיל אין מצוה להיהרג עליהם; אבל האויב כוונתו תהיה להעבירו על דתו ואמונתו ולבסוף יהרגו אותו, דינו כבשעת גזירת השמד ורשאי למות מיתת עצמו ולא ליפול בידי האויב.
ג) כאשר נפילתו בשבי האויב יביא לידי חילול השם, ויתן בידי האויב אמצעי להתפאר ולהתגדל בו, ובסופו של דבר יהרגו אותו, מותר גם כן למות בידי עצמו ולא ליפול בידי האויב מעין מה שקרה לשאול המלך ולאנשי מצדה.
ד) כאשר קיים חשש שלפני המוות תוך כדי יסורים והתעללויות ינסה האויב לסחוט ממנו ידיעות בטחוניות חשובות, שגם על אי מסירתם לידי האויב אנו מצווים למסור את הנפש, כי המוסר ידיעות כאלה לידי האויב נדון כרודף אחר חברו להורגו וכמוסר נפש מישראל לידי הגויים, שמצווה על כל אדם להורגו, לכן ההימנעות מזה היא גם כן מצווה, ומוטב להיהרג על כך ולא לעבור.
ה) כאשר ירא מפני יסורים נוראים ביותר בנופלו בידי האויב, ללא קשר עם כפיה על דת, והאויב הוא אכזרי שבודאי ימיתהו בסופו של דבר, תוך כדי יסורים שאין לעמוד בהם, יש שמתירים גם בזה למות בידי עצמו ע"מ למנוע נפילתו בידי האויב.
ו) בכל המקרים הנ"ל מסתבר שמוטב למות בידי עצמו ולא לצוות על ישראל אחר שיהרגהו, אבל ממעשיהם של אנשי מצדה ומקרהו של שאול המלך ונושא כליו נראה שאין הבדל בזה, ומותר גם לבקש אחרים שיהרגוהו.
ז) כל שאין חשש ליסורים ממושכים כבדים מנשוא בנופלו בידי האויב, ולא לכפיה לעבור על הדת, ולא קיים חשש של התפארות ומתן כבוד מדיני לאויב בנפלו לידם, וגם אין חשש לכפיה למסור ידיעות בטחוניות לאויב, גם כאשר המתתו בידי האויב בטוחה, אסור לו להמית את עצמו וחייב לסמוך על רחמי שמים.
ח) מעשהו של שאול המלך בנופלו על חרבו היה ע"פ צו הנבואה, ומעשי הגבורה של לוחמי מצדה היו בהתאם להלכה המקובלת בידינו, על פי המדרש ושאר הפוסקים הראשונים ביניהם הארחות חיים, הרמב"ן, הרא"ש, הבית יוסף ושאר המקורות הנקוטים בידינו.

את דבריו של הרב גורן מבקר בחריפות הרב משה צבי נריה, במאמר שכותרתו "התאבדות אנשי מצדה בהלכה". כבר מניסוח הכותרות ניתן לחוש בהבדלי הגישה בין שני הרבנים.

טענתו העיקרית של הרב נריה היא שאכן הרב גורן לא הצליח להוכיח כי יש מצווה למסור את הנפש, אלא רק היתר לעשות זאת במקרים מסוימים.

גם דברי רבינו תם המנוסחים באופן ש"מצוה לחבל בעצמו", מצוטטים במקורות אחרים כ"מותר לחבול בעצמו", וכך נכתב גם בפסקי התוספות בגיטין. אם נוסיף לזה את הדעה המובאת באורחות חיים, ששאול לא נהג כהוגן, הרי יש להתרחק ממסקנותיו של הרב גורן.

בתוך דבריו הוא מביא גם את דברי ר"י מבעלי התוספות, ואת מסקנת המהרש"ל מדבריו (ים של שלמה מסכת בבא קמא פרק ח) שאסור לו לפגוע בנפשו:

היינו נמי שאסור להרוג את עצמו בשביל שום דבר שירא. וכן פסק ר"י להדיא (תוד"ה אלא). ונראה, אפילו אם נתפס בידי גוים. ומתיירא שלא יענו אותו עד שיעבוד ע"ז. מ"מ לא ימית את עצמו. ויסבול כל העינויים לפי כחו, והבא לטהר מסייעים לו. ואולי יכול לקבל הענויים.

הרב נריה מסיים את דבריו במילים הבאות:

ואחינו שהיו נתונים בצרה ובשביה, בגיטאות ובמחנות המות, והיו צפויים ליסורים והתעללויות ולהעברה על דת – אילו היו נוהגים כפסק דין זה לא היה נשאר מהם שריד ופליט.

במאמר שפרסם ד"ר ירון זילברשטיין (בין גבורת שאול לגבורת מורדי הגטאות: מיתוס מצדה בהגותם של הרב שלמה גורן והרב משה צבי נריה, דעת 81 2016 עמ' 411-440) מנתח המחבר את הבדלי ההשקפה בין הרב גורן לרב נריה, כפי שהם באים לידי ביטוי במאמריהם על מצדה.

הוא מציע את החלוקה הבאה (עמ' 437):

ההבדל המרכזי בין תפיסותיהם של שני הרבנים הוא יחסם למושג 'יהודי חדש' ולמושג 'קידוש ה'', התלוי בו, וכן למשמעות קיומה של מדינת ישראל. הרב גורן מבקש לעצב 'יהודי חדש' הכולל גבורה יהודית ואף 'ישראלית', ששבי איננו אפשרות מבחינתה, בעוד עצמאות מדינית וריבונות הן מרכיב מרכזי בתפיסתה. מלחמות ה' נתפסות כחלק מהגבורה היהודית, והניצחון בקרב כקידוש ה'. לדעתו, הקריאה בדברי אלעזר [בן יאיר]: 'אשרי הנופלים בקרב, כי מתו בהילחמם בעד חירותנו ולא במכרם אותה לאויבים', היא שצריכה להדריך גם את חיילי צה"ל במלחמותיהם.

[...]
הגבורה לדידו [של הרב נריה] איננה גבורת הנשק והמוות, אלא דווקא גבורת כיפוף הקומה, שבה על היהודי לותר על חירותו ועל ריבונותו ולחיות חיים יהודיים של 'וחי בהם'. [...] 'היהודי החדש' של הרב נריה הוא למעשה אותו יהודי ישן המוכר משנות הגולה הארוכות.
נספח
הרב משה צבי נריה, התאבדות אנשי מצדה בהלכה (מתוך "אוצר החכמה"):

ד"ר ירון זילברשטיין, בין גבורת שאול לגבורת מורדי הגטאות: מיתוס מצדה בהגותם של הרב שלמה גורן והרב משה צבי נריה:


יום שישי, 3 במאי 2019

יחס רבני למבקשים להחליף את מינם

בשבוע שלפני פסח התפרסם בכמה אמצעי תקשורת [בין היתר בגל"צ ובעיתון הארץ] סיפור אודות נער המבקש להחליף את מינו למין נקבה ושבשל כך סבל מאלימות קשה במוסדות החינוך בהם ניסה להשתלב. 
[הסיפור עצמו אינו מענייננו כאן, ראשית משום שאיני משוכנע כי אפשר לסמוך על דיווחי התקשורת בנושאים אלו, ושנית משום שהנושא העקרוני הוא בעיני החשוב כאן.]
 
מספר ימים לאחר פרסום הפרשה בתקשורת נשלח מכתב עליו חתומים כמה עשרות רבנים ורבניות לחיזוק הנער. באורח פלא המכתב הגיע גם לעיתון הארץ ופורסם שם. הנה המכתב לפניכם:

לאחר מספר ימים פרסם מיכאל פואה מאמר תגובה למכתב זה באתר ערוץ 7 (קישור). 

עם או בלי קשר לדבריו של מיכאל פואה גילו חלק מהרבנים החתומים על המכתב הזה את תוכנו של המכתב: קרי, מכתב שאינו מתמקד רק בגינוי אלימות, אלא תמיכה אקטיבית בתהליך שינוי המין. 
אחד מהרבנים הללו הוא הרב ד"ר רונן לוביץ שמיהר להוציא מאמר הבהרה (קישור) באתר ערוץ 7 (אינני  יודע מדוע זה לא נשלח לפרסום גם בהארץ). בין היתר הוא כותב:
אולם את חטאיי אני מזכיר וחרף כל האמור ברצוני להודות בכנות שטעיתי בכך שחתמתי על המכתב המדובר. המכתב התקבל בזמן הלחץ הגדול של ערב פסח, והוספתי את חתימתי מבלי לקרוא אותו בתשומת לב. עשיתי זאת מתוך תחושה שבכל מקום של אלימות יש לצאת להגנת הנפגע, ועל אחת כמה וכמה במקרה זה שסכנותיו מרובות, ומרובים בו גילויי חוסר סובלנות בוטה בחברה שמהווים חממה להנבטת זרעי אלימות בשמם של ערכי דת ומשפחה כביכול. כיוון שהכותרת היתה "מכתב לנערה טרנסג'נדרית", ולא "גילוי דעת" או "מכתב פומבי" וכדומה הבנתי שהמכתב יישלח אישית אל אותו נער כדי לעודד אותו, ולמנהלת בית הספר כדי לזרז אותה לפעילות מתקנת ותו לא.
כיוון שכך לא נתתי לבי לכך שהמכתב מכיר בזהות המינית החדשה שאימץ הנער לעצמו, וכי מבין השיטין עלול לבצבץ עידוד למעשה. כמו כן לא מצאתי את הזמן להתדיין בניסוח הדברים ולהביע הסתייגות מהקריאה שיש במכתב לחנך לכך "שמדובר בתופעה טבעית", קריאה שעלולה להתפרש באופן פסול, והיא חורגת בהרבה ממה שנכון ונחוץ כתגובה למקרה המדובר.
משיחות עם רבנים אחרים שחתמו על המכתב התברר לי שאכן לפחות כמה מהם שותפים לעמדתי זו, וחשו אף הם אי-נוחות רבה עם אמירות אלה, אלא שחיפזון פסח הביאם, כמוני, לפסוח על שינויים ותיקונים שנדרשו במכתב. ייתכן שהתקיים בנו בעניין זה הביטוי "מועדים לשמחה", כדברי ידידי הרב יהודה גלעד.
כתגובה להבהרתו של הרב רונן לוביץ כתב הרב יואל קטן גם הוא מאמר לאתר ערוץ 7 (קישור). זה לא קורה כל יום שאני מסכים לתוכן מאמרי הדעות של הרב יואל קטן. הפעם זה קרה (אם כי יש להודות שאני הייתי מתנסח קצת באופן אחר). הנה מה שבעיני הוא השורה התחתונה מדבריו:
אפשר וצריך להתנגד בחריפות לאלימות שהופנתה נגד אותו נער מסכן, אפשר אפילו לכתוב עצומה נגד זה, אבל איך אפשר לעודד את התופעה הזו של החלפת המגדר ולקרוא לנער המסכן הזה בלשון נקבה כפי שבחר לעצמו?
או במילים שלי:
יכלתם לכתוב מכתב עליו יסכימו כל קצוות המגזר הדתי שתוכנו: 'איננו מסכימים עם הדרך בה בחרת ללכת, אבל אנחנו מגנים בנחרצות כל שימוש באלימות נגדך'. במקום זה כתבתם מכתב שבמחשבה שניה גם הרב רונן לוביץ לא מרגיש בנוח לחתום עליו.

לפני מספר ימים פרסם הרב אבידן פרידמן, אחד מחותמי המכתב שלא חזר בו מחתימתו, מאמר תגובה לרב יואל קטן (קישור). הרב פרידמן מסביר במאמרו שהטעם להתייחס למבקש להחליף את מינו עפ"י המין אותו בחר הוא מפני ש"משנים מהאמת מפני השלום". ולדבריו, הוא גם מבין את החלוקים עליו, כמו הרב קטן:
כנראה שהרב יסביר ש"עת לעשות לה', הפרו תורתך", וניתן לדחות גם על איסורים חמורים ביותר בשעת הצורך שכזו. כדי לשמור על ערכי המשפחה שהם תחת מתקפה בימינו, אסור להסתכן בחשש ולו הרחוק ביותר של עידוד "התופעה הזו של החלפת המגדר".
יש לומר, שאינני מבין מדוע התמקד הרב פרידמן בטיעון של "משנים מהאמת מפני השלום", שכן הוא סובר שאכן המבקש להחליף את מינו הוא במובן מסוים בעל המין החדש, או בעל המגדר החדש, או הזהות החדשה, או כל מילה אחרת שנרצה לבחור לטובת הענין.
אך עתה שבחר בטיעון שבו הוא מסכים שמדובר בשקר, אך שאפשר (ואולי צריך) לשנות מפני השלום, הרי שהטיעון הזה אינו מספק.
הכלל הוא שאם יש שני דרכים, באחד צריך לוותר על ערך האמת ובשני צריך לותר על ערך השלום, אז בוחרים בזה שבו מוותרים על האמת. אך אם יחד עם האמת עומדים גם ערכים אחרים, אין כלל גורף שבוחרים בדרך השלום. לדוגמא, אם עם האמת עומד גם הצדק, הרי ברור שלא נאמר שזה "הפרו תורתך" לדבוק באמת ובצדק על פני השלום.
במקרה הזה, לפני שיהיה אפשר לקבוע שמשנים מפני השלום, צריך לקודם לבחון מה הערכים העומדים בצד השני ורק אז לקבל החלטה אם במקרה הזה נכון לשנות או לא. טרם ראיתי ניתוח שעשה זאת.
[אין זה ענייני כאן, ואולי בעתיד נעמיק בזה יותר, אך יש לציין שחוץ מהמובן מאליו, יש לקבלת עקרונות "הנזילות המגדרית" גם מחירים נוספים בתוך קבוצות שאולי לא ציפו לכך בתחילת דרכה של התנועה המחשבתית הזאת. ראו כאן וכאן וכאן. ההתייחסות למחירים של התנועה המחשבתית הזאת נצרכת פי כמה כשמדובר בכאלה שעודם בגיל ההתבגרות ושיקול דעתם איננו כשל אדם בוגר. ואכמ"ל.]
גם הקביעה "שברמה ההלכתית [...] חייבים לדבר בצורה שלא פוגעת במישהו לפי הרגשות הסובייקטיביות שלהם", הוא שגוי. אונאת דברים ודומיו אינה נקבעת עפ"י הרגשה סובייקטיבית, אלא עפ"י נתונים אובייקטיביים. אנשים יכולים להיעלב, להתרגז ולהתעצבן מכל מיני דברים שזולתם עושים. אך כל עוד הזולת אינו פוגע במודע כדי לפגוע בו, הרי שאין לו למי לפנות בתלונה, כי אם לעצמו. [אם כי יתכן ויש דרך חסידות להימנע במקרים כאלה מלפגוע בזולת, אך זו ודאי אינה קביעה "בצורה ברורה ברמה ההלכתית"].
ככלות הכל, מטעמים אלו ומטעמים נוספים, אינני חושב שיש מקום כלל לטענת "משנים מהאמת מפני השלום" במקרה הזה.

לסיום דברי, עלי לומר שבאופן אישי אני מאוכזב מאד מחלק מרבני בית הלל (המכתב לא היה של רבני בית הלל, אך מספר רבנים/ות מבית הלל חתמו עליו). הן אלה שחתמו על המכתב הזה ומסכימים לתוכנו, והן אלה שאינם מסכימים לתוכנו אך בכל זאת חתמו עליו כי לא ראו צורך לקרוא על מה הם חותמים. 

יום שלישי, 30 באפריל 2019

ספירת העומר - טעם המצווה

פעמיים התורה מצווה אותנו על מצוות ספירת העומר:
ויקרא פרק כג
(טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה:
(טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה':

דברים פרק טז
(ט) שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת:
מה טעמה של מצווה זו?

הרמב"ם בחלק ג' של מורה נבוכים מציע שהמצווה קשורה לחג השבועות שהוא זמן מתן תורתנו (ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק מג):
ושבועות, הוא יום מתן תורה, ולהגדיל היום ההוא נמנו הימים מן המועד הראשון אליו, כמי שממתין בו הנאמן שבאוהביו ושהוא מונה יום וגם השעות, וזאת היא סבת ספירת העומר מיום צאתנו ממצרים עד יום מתן תורה, שהוא היה הכונה והתכלית ביציאתם באמרו ואביא אתכם אלי, ולא היה המראה הגדול ההוא אלא יום אחד, כן זכרונו בכל שנה יום אחד, אבל אכילת מצה אילו היה יום אחד לא היינו מרגישים בו ולא היה מתבאר ענינו, כי הרבה פעמים יאכל האדם מין אחד מן המאכלים שני ימים או שלשה, ואמנם יתבאר ענינו ויתפרסם בהתמיד אכילתו היקף שלם.
 דברים דומים מופיעים ב"שורש המצווה" בספר החינוך (מצוה שו):
משרשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל, וכמו שכתוב [ירמיהו ל"ג, כ"ה] אם לא בריתי יומם ולילה וגו'. והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה, וכמו שאמר השם למשה [שמות ג', י"ב] וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, ופירוש הפסוק כלומר, הוציאך אותם ממצרים יהיה לך אות שתעבדון את האלהים על ההר הזה, כלומר שתקבלו התורה שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם. וענין גדול הוא להם, יותר מן החירות מעבדות, ולכן יעשה השם למשה אות צאתם מעבדות לקבלת התורה, כי הטפל עושין אות לעולם אל העיקר.
אך יש להודות כי בפשט הפסוקים טעם זה קשה. התורה לא מציינת כלל את חג השבועות כזמן מתן תורתנו, אלא כחג הקציר. זאת ועוד, כשהתורה מזכירה את ספירת העומר זה בהקשר חקלאי ולא בהקשר של חירות או קבלת התורה.

ראשונים אחרים אכן ציינו טעמים אחרים למצוות ספירת העומר. נסקור חלק מהם.

רמב"ן רואה בספירת העומר דרך בה התורה תוחמת יחד שני ארועים חקלאיים רבי משמעות, שיש להם גם משמעות דתית חשובה, קציר השעורים (עם מנחת העומר) וקציר החטים (עם מנחת הביכורים) (רמב"ן ויקרא פרשת אמור פרק כג פסוק טו):
והנה טעם הפרשה, שיתחיל לספור בתחילת קציר שעורים ויביא ראשית קצירו כרמל מנחה לשם ויקריב עליו קרבן, וישלים מספרו בתחילת קציר חטים כעלות גדיש בעתו, ויביא ממנו סולת חטים מנחה לשם ויביא קרבן עליו.
חזקוני רואה בספירת העומר תזכורת שנתית למנין השנים לשמיטה ויובל (חזקוני ויקרא פרשת אמור פרק כג פסוק טו), בהם קציר השעורים וקציר החטים אינו מתקיים:
ע"י ששבעה שבועות אלו בין שני ראשי זמנים של קציר שעורים ושל קציר חטים שמצות שמיטה נוהגת בהם והם שעליהם אמר ירמיה שבועות חוקות קציר ישמור לנו ופרש"י שבעה שבועות שחקק לנו בהם שני חוקות קציר חק העומר ושתי הלחם ישמור לנו שיהא הקציר בזמנו לפיכך דבר גדול תלוי במנינם כדי להיותו דוגמא וזכרון, כשם שאנו מונין יומי ושבועי ולאחר השבת השביעית אנו מקדשים את יום החמישים, כך אנו צריכים לעשות בשמטה ויובל. וכל עצמן של תוכחות שבספר זה לא נאמרו אלא על השמטת השמיטין, שהרי יש בהם מ"ט מיני פורעניות כנגד ארבעים ותשע שנים שביובל אם מבטלים בהם שמיטין.
רבי יצחק קארו סבור שספירת העומר מודא שהאדם לא ישכח לעלות לרגל לחג הקציר, הגם שעסוק בטרדות הקציר (תולדות יצחק ויקרא פרשת אמור פרק כג פסוק טו):
הטעם שצוה הקדוש ברוך הוא לספור את העומר, מפני שכל איש ישראל היה עסוק בקציר שלו, וכל אחר בגרנו מפוזרים וישכחו עלייתם לרגל.
רבי יצחק אברבנאל רואה בספירת העומר תזכורת לאדם על ימי חייו החולפים ביעף (אברבנאל ויקרא פרק כג):
צוה שיקריב עומר השעורים המורים כפי השם על הנשארים מימי האדם וחייו אשר בשערה ישופנו וכדי שלא יבטח על תהו לחשוב כי עוד רבות בשנים יחיה צוה וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה. לרמוז שיתנו לבם ויספרו את עצמם וימי חייהם הנשארים אחרי שביתת עשרה שנים הראשונים ועשרה האחרונים. והענין שיספרו כל הימים שאפשר שיחיה עוד שהם עד ממחרת השבת השביעית שהוא מספר החמשים יום לרמוז שימי האדם מלבד עשרה שנים הראשונים ועשרה האחרונים הן בין רב למעט חמשים שנה ומה טוב אמרו וספרתם לכם כי בהיותם מונין כן יהיו מונין ומשערים מספר ימי חייהם האפשרי להיות כפי טבע בני אדם על הרוב. והזהירם שבסוף הימים ההם יקריבו מנחה חדשה לה' לרמוז שבסוף החמשים שנה ההם מהספירה להיותם קרובים לימי הפקדה וימי השלום ראוי שיקריבו מנחה חדשה בהנהגת עצמו לא כימים הראשונים שהיו להוטים אחר יצרם אבל בדרך אחר חדש ללכת אחרי ה'. וכמו שאמרו ושוב יום אחד לפני מיתתך.

יום חמישי, 11 באפריל 2019

מצוות אכילת מצה - שתי אכילות בליל הסדר


נחלקו הרא"ש ורש"י (ראו הגדת מסורת הרב עמ' 139) באיזה כזית מצה מקיימים את מצוות אכילת מצה:
לפי רש"י עיקר המצווה היא לאכול את כזית המצה של האפיקומן, כמו המצה הנאכלת עם הפסח (רש"י מסכת פסחים דף קיט עמוד ב):
אין מפטירין אחר מצה אפיקומן - שצריך לאכול מצה בגמר הסעודה זכר למצה הנאכלת עם הפסח, וזו היא מצה הבצועה שאנו אוכלין באחרונה לשם חובת מצה אותה שלאחר אכילה, ועל כרחינו אנו מברכין על אכילת מצה בראשונה, (הואיל ובאה) [אף על פי שאינה באה] לשם חובה, כדאמר רב חסדא לעיל /ערבי פסחים/ (קטו, א) גבי מרור דלאחר שמילא כריסו הימנו היאך חוזר ומברך עליו, הכי נמי גבי מצה, הלכך תרוייהו מברך ברישא, והדר אכיל מצה באחרונה בלא ברכה, אבל לא מרור דלאו חובה הוא.
לפי הרא"ש עיקר המצווה היא המצה הראשונה (של מוציא מצה), ומצת האפיקומן היא רק זכר לפסח (רא"ש מסכת פסחים פרק י סימן לד):
ולפי זה היה נראה שצריך לאכול עמה מרור וחרוסת כיון שהיא זכר מצה הנאכלת עם הפסח בכריכה ועליהן היה ראוי לברך [על] אכילת מצה אלא שכבר מילא כריסו ממנה וא"כ צריך לעשות כמו בזמן המקדש שהיו אוכלין הכל ביחד הלל וסיעתו ואף לרבנן מצוה לאוכלו ביחד אמנם תמיהני למה עושין כריכה בתחילה יספיק בכריכה אחרונה זכר למקדש הלכך נראה לי דאותה מצה אינה לשם חובה אלא אוכלין אותה זכר לפסח שהיה נאכל על השובע באחרונה ולפי שהוא זכר לפסח יש ליתן לה דין הפסח שלא לאכול אחריה. וא"צ עמה מרור וחרוסת.

הרמב"ם בפרק ח – מצד אחד לא כתב שאוכלים את מצת האפיקומן עם חרוסת (ולכן כנראה רק "זכר" כפי שכתב הרא"ש), ומצד שני הביא בהלכות אכילת מצה שצריך שישאר טעמו בפה (שנראה מזה שקיום מצוות אכילת מצה היא באכילת האפיקומן כדברי רש"י).
הרמב"ם בפרק ו כותב שמצוות אכילת מצה היא מצוה בפני עצמה ואינה קשורה למצווה לאכול קרבן פסח (רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ו):
מצות עשה מן התורה לאכול מצה בליל חמשה עשר שנאמר +שמות י"ב+ בערב תאכלו מצות, בכל מקום ובכל זמן, ולא תלה אכילה זו בקרבן הפסח אלא זו מצוה בפני עצמה ומצותה כל הלילה, אבל בשאר הרגל אכילת מצה רשות רצה אוכל מצה רצה אוכל אורז או דוחן או קליות או פירות, אבל בליל חמשה עשר בלבד חובה ומשאכל כזית יצא ידי חובתו.

את דבריו אלה הוא מסביר יותר בספר המצוות (מצוות עשה נו) – שיש מצווה אחת לאכול קרבן פסח עם מצה ומרור ומצווה שניה לאכול מצה בליל הסדר:
והמצוה הנ"ו היא שצונו לאכול כבש הפסח ליל חמשה עשר מניסן בתנאיו הנזכרים והוא שיהיה צלי ושייאכל בבית אחד ושייאכל עם מצה ומרור והוא אמרו ית' (בא יב) ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו. ואולי יקשה עלי מקשה ויאמר למה תמנה אכילת פסח מצה ומרור מצוה אחת ולא תמנה אותם שלש מצות ושתהיה אכילת מצה מצוה ואכילת מרור מצוה ואכילת פסח מצוה, אשיבנו אמנם היות אכילת מצה מצוה בפני עצמה הוא אמת כמו שנבאר (ע' קנח) וכן אכילת הפסח מצוה בפני עצמה אמת כמו שזכרנו אבל המרור הוא נגרר לאכילת הפסח ואינו נמנה מצוה בפני עצמה.

הנצי"ב (בהקדמתו להגדה) מסביר שלדעת הרמב"ם אמנם יוצאים ידי חובת אכילת מצה בכזית הראשון, אך המצווה נמשכת עד לסיום אכילת המצה של האפיקומן:
דאף על גב שיוצאים בכזית ראשון מכל מקום כל זמן שאוכלים הרי זו מצוה... ומזה הטעם התקינו חז"ל להפסיק באמצע ההלל, אף על גב דבכל זמן שגומרים הלל אסור להפסיקו היינו כדי ללמדנו דגם עיקר אכילה הוא מצוה, ועלינו להודות לה' על זה גם כן.

יוצא אם כן שמחלוקת הרא"ש ורש"י איזה מצה היא העיקרית, היא למעשה נטועה בתובנה שיש שתי אכילות עיקריות בלילה זה: בתחילתו מצה ובסופו פסח, וכשאין פסח הרי שמצה במקום הפסח. הם חולקים בשאלה: מהי האכילה העיקרית – האכילה הראשונה או האכילה האחרונה? או במילים אחרות, אכילת המצה או אכילת הפסח?
אך נראה שיש משמעות עמוקה יותר לשתי האכילות הללו.
התורה מספרת על שני סוגי מצה שאכלו בני ישראל ביציאתם ממצרים: מצה שנאכלה בליל הסדר, ומצה שלקחו אתם ביציאתם ממצרים. שם, בפסח מצרים, האכילות היו הפוכות: האכילה הראשונה, זו שהיתה בבתים במצרים, היתה של הפסח "צלי אש ומצות על מרורים", ואילו האכילה השניה, ביציאתם ממצרים, היתה של מצה בלבד (שמות פרק יב):
(ח) וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:
(לד) וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם:
(לט) וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם:

לזכר המאורעות ההן יש בידינו שני חגים (להרחבה בנושא זה ראו: זכור ושמור, הר"י בן-נון, "פסח, חג המצות והאביב"):
א. חג הפסח – המתחיל בצהרי יום י"ד בניסן עד לחצות ליל ט"ו בניסן, ומתמקד בקרבן הפסח.
ב. חג המצות – המתחיל בליל ט"ו בניסן ונמשך שבעה ימים, ומתמקד באיסור על אכילת חמץ ובהחלפתו באכילת מצה.

בליל הסדר, ליל ט"ו בניסן, מתאחדים שני החגים לזמן אחד. ועם זאת, ניתן להבחין בין מצוות האכילה בשני החגים השונים:
אכילת המצה בברכת המוציא נראית כשייכת לחג המצות. ואילו אכילת המצה עם הפסח והמרור (מה שאנו קוראים אפיקומן) הרי היא שייכת לחג הפסח. אמנם, זה סדר הפוך ממה שארע בפסח מצרים, אך זה משום שבפסח מצרים היתה חלוקה ברורה בין הפסח, שהיה במצרים, לבין המצות (שלזכרם חוגגים את חג המצות), שהיו כשיצאו ממצרים.

בהמשך נראה את המשמעות של החלוקה שהצענו, אך ראשית נראה כיצד שיטות הראשונים שהבאנו לעיל מסתדרים איתה.
לדעת הרא"ש, כיום שאין פסח הרי שנשאר רק חג המצות, ולכן חיוב אכילת המצה היא של חג המצות, ואכילת המצה במקום הפסח הינה רק זכר לחג הפסח.
לדעת רש"י, המצוה המיוחדת של ליל ט"ו הרי היא אכילת הפסח, וגם כשאין פסח הרי שיש לציין את חג הפסח באופן שונה – חיוב אכילת מצה.
לפי הרמב"ם יש הרי שתי מצוות: מצוה לאכול מצה בפני עצמה – מחג המצות, ומצוה לאכול פסח, מצה ומרור – מחג הפסח, שבהיעדר פסח מקיימים רק עם מצה.
לשם הסברת המשמעות של שתי האכילות, נביא מדבריו של הרב יואל בן-נון.
עמ' 83:
לדורות, אם כן, הפסח בא לזכור את ההצלה הפלאית משעבוד מצרים. הקרבן, הסעודה וההגדה – כולם יחד מכוונים לזיכרון הצלה פלאית זו בחצי הלילה.
עמ' 87:
עיקר עניינו של החג הוא האזהרה החמורה מפני האשליה של גאולה שלמה בבת אחת, כאילו החמץ של חג השבועות הוא בהישג יד, מיד אחרי הפסח. דווקא הציפייה לחמץ המידי, ציפייה טבעית לעם נגאל, היא הרקע לחומרת האיסור ולהרחקותיו, בכתוב ובהלכה לדורות. המצה הנאכלת בשבעת ימי חג המצות מבטאת את הגאולה האמתית על כל קשייה וחבליה, גאולה מתמשכת העשויה שלבים שלבים.

(אגב, יש להעיר שהנצי"ב מבאר באופן שונה את ההבדל בין משמעות הפסח למשמעות המצה. הפסח עניינו השגחה פרטית על כל אדם ואדם, והמצה עניינה גאולה מידית וחפוזה).
הרב הנזיר מעיר שאנחנו נותנים בליל הסדר שני טעמים למצה: "לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים", וזכר לגאולה "עד שנגלה עליהם... וגאלם [מיד]":

נראה שאלו אותם שני הטעמים שהביא הרב יואל בן נון: אכילת מצה כנגד זה שמתחילים את הגאולה ממצב שפל ומתקדמים לאורך תהליך הגאולה. ואכילה אחרת שהיא כנגד ההצלה הפלאית.
כנגדם שתי אכילות המצה בלילה הזה: האכילה הראשונה היא תחילת התהליך, אכילה המשויכת לחג המצות. והאכילה השניה, המשויכת לחג הפסח, כנגד הגאולה הפלאית והיא היא המכונה בלשוננו "צפון".

שתי האכילות מזכירים מעט את דבריו של ר' צדוק הכהן מלובלין בתחילת צדקת הצדיק על שתי התנועות של האדם המתחזק בעבודת ה':

ראשית כניסת האדם לעבודת ה' צריך להיות בחפזון, כמו שמצינו בפסח מצרים שהיה נאכל בחפזון ולא פסח דורות. מפני שההתחלה לנתק עצמו מכל תאות עולם הזה שהוא מקושר בהם, צריך לשמור הרגע שמתעורר בו רצון ה' ולחפוז על אותו רגע למהר לצאת מהם אולי יוכל. ואחר כך שוב ילך במתינות ולאט, כדין פסח דורות:

יום רביעי, 6 במרץ 2019

משמעות הקטורת

מכיוון שעסקנו קצת בענין שלחן לחם הפנים, ראוי שנזכיר דבר מה גם בקשר לקטורת ולמזבח הזהב, מזבח הקטורת.

הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פרק מ"ה - עפ"י תרגום הרב קפאח) כותב כך לגבי מצות הקטורת:
וכיון שהמקום המקודש נשחטין בו זבחים רבים בכל יום, ומחתכיו בו בשר, ונקטר, ונרחצין בו הקרבים, אין ספק שאלו הניחוהו כפי המצב הזה בלבד היה ריחו כריח בתי המטבחים, ולפיכך ציווה בו בהקטרת: הקטורת פעמים בכל יום בבקר ובין הערבים, כדי לבשם ריחו וריח בגדי כל העובדים שם, כבר ידעת אמרם מיריחו היו מריחין ריח הקטורת, וגם זה ממה שמקיים יראת המקדש.
אבל אילו לא היה לו ריח טוב, כל שכן אילו היה ההפך, הייתה ההרגשה הפך הרוממות, כי הנפשות נינוחות מאוד לריחות הבשמים ונמשכות אליהן, וקצות מן הריחות הרעים ומתרחקות מהם.
על פי דברי הרמב"ם הללו אפשר להסביר מדוע התורה בחרה לאחר את מיקומו של מזבח הקטורת לסוף פרשת תצוה, והוא אינו נמנה בתוך שאר כלי המשכן המנויים בפרשת תרומה. כלי המשכן בפרשת תרומה נועדו להשכין את השכינה במשכן, ואילו מזבח הקטורת, עפ"י דברי הרמב"ם, נועד רק להסיר ריח הרע. 

את דברי הרמב"ם הללו ביקר בחריפות רבינו בחיי (שמות פרק ל א):
וכיון שבאר לנו הרב בכאן ענין הקטורת בסודו, מעתה ראוי לכל משכיל להרחיק דעת הרמב"ם שכתב בזה בטעמי המצות, כי לפי שהיה אהל מועד מקום ששם מחתכין נתחי הקרבנות ורוחצין הקרבים על כן צוה להקטיר באותו מקום כדי להסיר ולדחות אותו הריח, ושיהא הריח הטוב מתגבר ועולה במקום ההוא גם בבגדי המשרתים שם.
והנה הרב הכריחו לומר כן הדרך אשר דרך בה בשאר המצות, אבל חס ושלום שנתלה העקר הגדול שבסוד הקטרת שחייבה עליו התורה כרת לעושה כמוהו כמתכונתו בטעם החלוש הזה.
מו"ר הרב שבתי רפפורט ביאר את משמעות דברי הרמב"ם הללו. 

יש בעבודת המקדש עבודות יפות יותר ועבודות יפות פחות. אולי אם היה זה נתון לבחירתו של אדם או כהן מסוים, היה הוא בוחר לעסוק כל היום רק בהטבת הנרות, או בברכת כהנים, ולהימנע משחיטה, או מהקטרת אימורים. אך אין זה נתון לבחירתו של האדם, אלא תכלית הכהן הוא לא רק לעסוק בעבודות "היפות" אלא גם "ללכלך" את ידיו בעבודות הפחות יפות. עבודות, שגם משאירות אחריהן ריח לא כל כך נעים. אלא, שגם כאשר יש הכרח לעסוק באותן עבודות עם הריח הפחות נעים, יש פתרון להעלות קטורת ולשפר את הריח. 

בחיי היום יום האדם אולי היה בוחר לשבת כל יום מעוטף בטליתו ומעוטר בתפיליו ולהינות מזיו השכינה, אך ההכרח הוא שיצא לעולם וגם ילכלך את ידיו בכל מיני עבודות נעימות יותר, ונעימות פחות. התורה מלמדת אותנו שגם כאשר יש הכרח לעסוק בעבודות המשאירות אחריהן ריח לא כל כך נעים, יש אפשרות לפחות למצוא פתרון בכך שהריח שישאר בסוף יהיה נעים. 

יום שלישי, 5 במרץ 2019

תפקידו של שלחן לחם הפנים

הרמב"ם במורה נבוכים מבאר את טעמם של כלי המשכן (ח"ג פרק מ"ה - תרגום הרב קאפח):
וכן עשו מנורה לפניו רוממות וכבוד לבית, כי הבית שנרות דולקים בו תמיד והוא מוסתר בפרוכת יש לו בנפש רגש גדול, וכבר ידעת הדגשת התורה את הדעה על רוממות המקדש ויראתו, כדי שיהא לאדם התפעלות שפלות הרוח והכניעה בעת ראייתו ואמר ומקדשי תיראו, והשווהו לשמירת שבת חיזוק ליראת המקדש. והצורך למזבח הקטורת ומזבח העולה וכליהם ברור.
לאחר מכן הוא כותב כך לגבי שלחן לחם הפנים:
אבל השולחן ושיהא עליו לחם תמיד איני יודע לכך טעם, ולא מצאתי עד כה לאיזה דבר איחסהו
קל להבחין בכך ששלחן לחם הפנים יוצא דופן בכך שאין לו זכר באדריכלות בית הכנסת המודרני. המנורה מוצאת את זכרה בבית הכנסת ע"י הצבת נר-תמיד, הבימה מזכירה במעט את המזבח, ארון הקודש שבבית הכנסת הוא מקביל לקדש הקדשים ולארון בבית המקדש. אך אין מקבילה לשלחן לחם הפנים בבית הכנסת.

נראה לבאר את טעמו של השלחן ולחם הפנים כך:
בסיפורי בלשים תדיר שמספרים אודות הבלש המגיע למקום או בית מסוים, והדבר הראשון שהוא מחפש אודותיו אלו סימנים לכך שמתגוררים במקום. הסימן המובהק לכך שיש מישהו שגר במקום, הוא שיש אוכל במטבח. ככל שהאוכל יותר טרי כך זה מעיד על כך שהמקום עדיין מאוכלס.

שלחן לחם הפנים מעיד בפני באי המקדש ש"כאן גר א-ל חי" - יש לחם טרי על השלחן בבית המקדש.

זה מסביר גם מדוע אין כדוגמת שלחן לחם הפנים בבית הכנסת. בית הכנסת, בניגוד לבית המקדש, איננו בית ה', מה שמסביר גם את ההבדלים בהלכה בין כניסה לבית הכנסת לבין כניסה להר הבית (אסור להיכנס במנעלו, ובארנקו). 

לפי דברנו נסביר גם את דברי הגמרא (תלמוד בבלי מסכת יומא דף כא עמוד ב) על כך שהיו מראים את לחם הפנים לעולי הרגלים:
מלמד שמגביהין אותו לעולי רגלים, ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום, שסילוקו כסדורו, שנאמר לשום לחם חום ביום הלקחו. 
"חיבתכם לפני המקום" הוא שהקב"ה השוכן בבית הזה, שעל זה מעיד הלחם הטרי, מזמין אתכם לביתו ברגל!

[ולמה בכל זאת הרמב"ם שהוא אינו יודע לכך טעם? יתכן ודברנו אודות לחם טרי המעיד על כך שהקב"ה מאכלס בבית המקדש עבר את הגבול מבחינת הגשמת הא-ל, לשיטת הרמב"ם.]

יום חמישי, 21 בפברואר 2019

גלאים בשבת - חזרה לדעת הג"ר אשר וייס

לפני חמש וחצי שנים כתבתי פוסט בנושא "גלאים בשבת - דעת הג"ר אשר וייס" בו סיכמתי את דעתו של הרב אשר וייס כך:
מסקנתו היא שאין זה משנה איך נסתכל על הפעולה החשמלית, כל עוד הפעולה החשמלית מתבצעת ללא כוונתו וידיעתו של המפעיל אין זה מלאכה. עד כאן זה אולי נשמע דומה לסברתו של הרב ואזנר. אך הרב וייס מסייג מאד את הדברים. הוא קובע שזה לא מלאכה רק בתנאי נוסף, שלא מורגשת הפעולה החשמלית. והרב וייס לא הסתפק בכך, אלא הוסיף הסתייגות נוספת שדבריו נאמרים לכתחילה רק במקרה של חולה. וגם היתר מצומצם זה תלוי בהסכמת "גדולי ההוראה עיני העדה".
והנה אמש גליתי במרשתת תשובה של הרב אשר וייס שלא הכרתי עד עתה בו, שנראה שהוא שונה מרוח הדברים הללו.
הוא מציג את השאלה כך (קישור):
הנה רבה הדאגה והחשש אצל רבים מאחב"י המדקדקים במצוות ויראי ה' בתפוצות ישראל עקב התקנת מערכות תאורה המופעלים ע"י פסיקת קרן אור. ולא רק במערכות תאורה אלא גם במערכות נוספות כגון מערכת לשטיפת האסלות בשירותים ציבוריים בבתי מלון וכדו', ולפעמים קשה להזהר כגון ברבים הגרים בבתים משותפים או אף בבתים פרטיים אשר בסביבתם בתים נוספים ובהתהלך האדם לתומו ברחוב כאשר הוא אך מתקרב לביתו נדלקת האור, ויש לעיין האם יש בזה איסור וחילול שבת.
ופשוט הדבר דכל מי שיראת ה' נוגעת ללבבו יתרחק ממתקנים אלה, דאף אם יתברר שיש להקל בזה מעיקר הדין, מ"מ אוושא מילתא ויש בזה זילותא דשבתא, ואם נבא לכתחלה להקל ראש בכגון אלה יבוא יום שבו יוכל האדם לעשות את כל מלאכתו ע"י גרמא וגרמא דגרמא ונמצא שבתו חול, אך השאלה מתעוררת באופן שאין ביד האדם להזהר אא"כ יסתגר בתוך ביתו ונמצא מבטל תורה ותפלה ועונג שבת ושמחת יו"ט.
וכשהייתי בעיר הגדולה לוס אנג'לס בארה"ב נשאלתי ע"י הרבנים הגאונים דמתא שליט"א על החלטת העיריה להפעיל את תאורת הרחוב וגם את רמזורי הכבישים בדרך זו ונמצא שלא יוכל אדם להתהלך ברחובה של עיר או לעבור כביש במעבר חציה אלא כשהוא מפעיל מערכת תאורה בדרך זו, ויש גם חשש שיראי ה' ינסו לעבור בכביש שלא במעבר חציה המיועד לכך ויגיעו ח"ו לידי סכנת נפשות (ושמעתי שוב שהעיריה המקומית החליטה מתוך התחשבות עם ציבור שומרי התורה שברחובות המרכזיים יפעלו הרמזורים לסירוגין בשיטה המקובלת ברוב העולם). ומ"מ צורך השעה היא ללבן סוגיה זו על בוריה.
 הרב וייס מבקש לדון בחיישנים אלה כגרמא שאין האדם מתכוין לתוצאת המלאכה (הגם שהוא יודע בודאות שהיא תקרה):
ובפתרון שאלה זו יש לעיין אם פסיקת קרן אור זה הוי בכלל גרמא או מעשה. דאם הוי מעשה גם אם הוי דבר שאין מתכוין אסור משום דהוי פסי"ר, אך אם גרמא הוא אין בזה איסור אלא א"כ הוא מתכוין למלאכה דאף שביארתי במנחת אשר למסכת שבת סימן נ"ו ובמנח"א לשמות סימן ס"ד – ס"ה באריכות את דברי הראשונים והאחרונים דמלאכה הנעשית בדרך גרמא אם התוצאה היא מיידית סמוך למעשה האדם והמלאכה נעשית כעיקר דרכה בימות החול חייב עליה מה"ת דמלאכת מחשבת אסרה תורה כמבואר בסוגית הגמ' בב"ק דף ס' ובדברי רש"י שם, נראה פשוט דאין זה אלא כשהוא מתכוין למלאכה ולא בפסי"ר, דאף דחייבין על פסי"ר לא מסתבר לומר בו נעשית מחשבתו, דמ"מ אין זה מחשבתו וכונתו, וממילא פטור עליה ודינה כגרמא בעלמא. והנחה ברורה זו כתב גם האבני נזר או"ח סימן קצ"ד.
ובהמשך הוא מסביר מדוע הוא רואה בזה פעולת גרמא בלבד:
ולגבי עצם השאלה אם בני"ד הוי גרמא או מעשה, נראה ברור לענ"ד דהוי גרמא כיון דאינו אלא מונע קרן אור מלהגיע למקלט וכאשר אין המעשה נעשית ע"י כח האדם או ע"י כלי שבידו או ע"י כח טבעי או בעל חיים שהאדם עושה בו שימוש ומפעיל באופן חיובי כחורש בשור וחמור, ואין האדם אלא מונע קרן האור הוי גרמא דהרי זה דומה להמבואר בסי' רע"ז סעיף א' – ב' דמותר לסגור חלון ע"מ שהנר לא יכבה ע"י הרוח, הרי דאין זה נחשב כמבעיר כיון שאינו אלא מונע את הרוח מלהגיע לנר לכבותו ובס"ג מבואר לגבי מדורה שהרוח מלבתו, דמותר לסגור דלת כנגדו אף שבכך נכבה המדורה, וע"כ דאף שגורם שנעשה מלאכה והמדורה תכבה כיון שכל פעולתו שלילית דהיינו במניעת הרוח אין כאן אלא גרמא ולא מעשה, וכן נראה בני"ד כיון שאינו אלא מונע קרן האור כמבואר.
ואף דנראה לכאורה דמי שעושה מלאכה עם מכשיר חשמלי שבידו חייב אף אם בנו מערכת טכנולוגית מתקדמת שבו יש הפסקת קרן אור הגורמת מלאכה, ונראה דחייב והו"ל כמעשה וכמו שכתבתי במנחת אשר לחומש שמות סימן ס"ה, אין זה אלא בכלי שבידו והוא מפעילו, אבל בני"ד שאינו נוגע ואינו מתעסק עם כל המערכת המדליקה את התאורה ואין מערכת זו ככלי ביד האדם וכגרזן ביד המחצב אין כאן אלא גרמא בעלמא בלבד כנלענ"ד. והרי גם בבעלי חיים מצינו שהחורש בשור וחמור חייב חטאת אבל המחמר אינו אלא לאו דכיון שאינו אוחז בבהמה אף שהוא גורם בקולו שתעשה מלאכה אין כאן מלאכת האדם, ואין כאן אלא גרמא כנ"ל, ונראה כן גם לגבי כלים דרק כשהאדם מפעיל כלי שבידו ומתעסק בו לעשות מלאכה חייב ולא בכעין ני"ד, וידעתי שיש מקום לבע"ד לחלוק על דברינו בסברא, אך הנלענ"ד ברור כתבתי, ודו"ק כי קצרתי.
בהמשך הוא מצרף להיתר הגרמא גם שיקול נוסף והוא מהרשב"א שהתיר לנעול בית כשיש בתוכו צבי, משום שעיקר מחשבתו על נעילת הבית ולא על צידת הצבי. הוא מסביר שכיוון שעיקר מעשה האדם הוא על דבר מותר לגמרי, נעילת הבית, זה שיש גם צבי שניצוד לא הופך את נעילת הבית למלאכה אסורה. ולכן:
ולדרך זה נראה דה"ה בני"ד כיון שאינו אלא מהלך לפי תומו והליכה זו אין ענינה עשיית מלאכה אלא הליכה בעלמא כאדם ההולך בבית עולמו אם אין כונתו לעשיית מלאכה אין בזה דין פסי"ר (ואף אם מתכוין אם אין זה עיקר כונתו מותר לשיטת הרשב"א כמבואר).
והנה ידעתי שכתב המשנ"ב בסי' שט"ז ס"ק כ"ה ובשעה"צ ס"ק ל"ג דאין עיקר ההלכה כשיטת הרשב"א אלא כשיטת הר"ן שדחה דבריו מ"מ פלוגתא דרבוותא הוא וספק גמור, ובני"ד דשעה"ד גדול הוא חזיא לאצטרופי לקולא, ודו"ק בכ"ז.
ומשום כל זה נראה, דאף שבודאי יש להתאמץ בכל עוז להמנע מגרם מלאכה בעל ענין, בשעת הדחק, ובמקום דכמעט וא"א בענין אחר יש מקום להקל.
הדברים הללו האחרונים מזכירים מאד את הדברים שראינו בזמנו בפוסט "גלאים בשבת - דעת הרב ואזנר".

נספח
הרעיון שהפעלת חיישנים הוא גרמא, נכתב לפני כ15 שנה ע"י הרב אלישיב קנוהל במאמר שנדפס בתחומין כג. בשולי מאמר זה האריך הרב ישראל רוזן, עורך תחומין בזמנו, לחלוק על מחבר המאמר. בסופו של דבר המחלוקת נוגעת בשאלה האם הפעלת מערכת חשמלית ע"י חיישנים נחשבת מעשה בידיים. במידה ולא, אין בהפעלה יותר מגרמא (יודגש שזה לא אומר שזה מותר). לענ"ד דווקא בנקודה זו הרב רוזן לא ראה צורך לבסס את עמדתו מעבר לאמירה הסתמית שאין הבדל משמעותי בין הפעלת מערכת ע"י חיישנים לבין הפעלתו ע"י לחיצה על שלט/כפתור.
המאמר המדובר עם הערות העורך נמצא כאן.