הגמרא בזבחים פח ע"ב מביא שכתונת של הכהנים מכפרת על שפיכות דמים, והראיה מפרשת וישב:
ואמר רבי עיניני בר ששון למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה לומר לך מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין כתונת מכפרת על שפיכות דם שנאמר (בראשית לז, לא) וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתנת בדם מכנסים מכפרת
באופן מעט דומה, במורה נבוכים ח"ג פרק מו כותב הרמב"ם:
אמנם החכמים ז"ל (ספרא שמיני א,ג) נתנו טעם לכך שכפרת צבור בשעירים תמיד, בכך שחטאם של כל עדת ישראל היה תחילה בשעיר עזים, ברמיזה למכירת יוסף הצדיק שנאמר בסיפור עליו: "[וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף] וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים [וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם. וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ: זֹאת מָצָאנוּ, הַכֶּר נָא, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִיא אִם לֹא?]"
אל יהא טעם זה חלש בעיניך, כי תכליתן של כל הפעולות האלה היא שיתקבע בנפשו של כל חוטא שעליו לזכור ולהזכיר תמיד את חטאו, כמו שנאמר: "וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד" (תהילים נא,ה), ושהוא צריך כפרה על אותו חטא, הוא וזרעו וזרע זרעו, על ידי מצווה שתהיה ממינה של אותה עבירה.
על פי הגמרא, שחיטת שעיר העיזים והטבלת הכתונת בתוכה, מחברת כביכול בין שפיכות דמים (רצח!) לבין הכתונת של הכהנים. ולפי הרמב"ם, שחיטת שעיר העיזים על ידי האחים מסמלת את חטא מכירת יוסף שהוא תחילת חטאם של "כל עדת ישראל".
נראה לבאר את חומרת המעשה של האחים בשחיטת שעיר העיזים ובהטבלת הכותנת בכך שבניגוד להתנפלות על יוסף, בתחילה במחשבה להרגו, ולאחר מכן, בזכות התערבות ראובן, בהשלכתו לבור, ולאחר מכן ברצון למכור אותו לעבד, הרי שבמעשה שחיטת השעיר יש מחשבה. החטא העיקרי של מכירת יוסף הוא חטא של רגש, האחים לא השקיעו בו זמן בתכנון ובמחשבה כיצד הדרך הטובה ביותר לבצע אותו. אבל בניסיון שלהם לחפות ולכסות על מעשיהם, על ידי שחיטת שעיר העיזים, בזה הושקעה מחשבה.
ניתן לומר שבשחיטת שעיר העיזים, עברו האחים מלהיות בעלי עבירה להיות עבריינים.
זה מסביר את החומרה שראינו במקורות לנוכח המעשה הזה. מעשה שאינו חטא רגשי של ניצול הזדמנות וכניעה ליצר, אלא מעשה של תכנון ומחשבה.
נראה שיש לכך גם רמז בפסוקים.
האחים רואים את יוסף מגיע ואומרים: "וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ". דבריהם "ועתה לכו ונהרגהו" לא יצאו אל הפועל, בזכות ראובן. כלומר, ראובן גרם להם לותר על החלק הראשון בפסוק. יהודה (על פי פירוש רש"י לפחות) גרם לאחים לותר על החלק השני בפסוק, כשמשכו את יוסף מהבור ומכרו אותו. אך את החלק השלישי בפסוק "ואמרנו חיה רעה אכלתהו" הם קיימו. התורה מדגישה את זה בחזרה מילה במילה על המילים: "וַיַּכִּירָ֤הּ וַיֹּ֙אמֶר֙ כְּתֹ֣נֶת בְּנִ֔י חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ טָרֹ֥ף טֹרַ֖ף יוֹסֵֽף". וזה התקיים על ידי מעשה שחיטת שעיר העיזים. כלומר, מהתכנון הראשוני של שפיכות דמים נותר החלק של "חיה רעה אכלתהו".
סיכום מתוך שיעור של הרב יעקב שפירא, ראש ישיבת מרכז הרב, שנמסר בישיבת רבינו
יצחק אלחנן. השיעור המלא, שלא כולו מסוכם כאן:
הגמרא מביאה שבשעת הסכנה מדליקים את נרות החנוכה "על שלחנו" (תלמוד בבלי מסכת שבת דף כא עמוד ב):
תנו רבנן: נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. אם היה דר בעלייה - מניחה
בחלון הסמוכה לרשות הרבים. ובשעת הסכנה - מניחה על שלחנו, ודיו.
רש"י הסביר שהסכנה היא שהפרסים אסרו להדליק נרות מחוץ לבית הע"ז שלהם:
הסכנה - שהיה להם לפרסיים חוק ביום אידם שלא יבעירו נר אלא בבית עבודה זרה
שלהם, כדאמרינן בגיטין (יז, א).
הב"ח חלק על הבנת רש"י והסביר שהסכנה היא שעת השמד (ב"ח אורח חיים סימן תרעא):
ופירושו שגזרו שמד שלא לקיים המצות ולא כפירוש רש"י
והוא אינו מקבל את שיטת רש"י, שכן הפרסיים היו מקפידים גם אם היו ישראל מניחים
על שולחנם. ממשיך הב"ח ומסביר שמפני שעת השמד, הקפידו למסור את הנפש ולהמשיך
בקיום מצוות נר חנוכה:
אבל כשנפרש דבגזירת שמד קאמר ניחא דאפילו ערקתא דמסאנא אסור לשנות בשעת שמד
(עי' סנהדרין עד ב) ולכן לא היו עוקרין מצות ההדלקה לגמרי
אך כדי לומר שישראל מסרו את נפשם להמשיך בקיום המצווה, צריך הב"ח להסביר
שבהעברת ההדלקה מפתח הבית לשולחנו, אין בכך משום ביטול המצווה:
אבל מה שהיו משנין להניחה על השולחן אין המצוה נעקרת בזה דאין זה שינוי בגוף
המצוה רק שינוי המקום בלבד ובכה"ג שרי אפילו בשעת השמד
וראיה לדבריו הוא מביא משינוי התקנה לבתולות להנשא ביום רביעי ליום שלישי בשעת
השמד, שאין בו משום עקירת המצווה:
כדמוכח בריש כתובות (ג ב) בתקנת נישואין ליום הרביעי דאפילו בשעת השמד משנין
התקנה מיום זה ליום אחר כיון שאין עושין שינוי בגוף התקנה והכי נמי לענין מצות
הדלקה דנר חנוכה
שואל על כך רבי עקיבא איגר (בהגהות שהודפסו בשלחן ערוך מגיני ארץ או"ח סימן תרעא), שאין הדבר ברור, שכן לא להדליק נר חנוכה זה "שב ואל
תעשה". לכאורה אין דין ייהרג ואל יעבור בשב ואל תעשה, כפי שהביא הרמ"א ביו"ד
קנז בשם הר"ן:
ודוקא אם רוצים להעבירו במצות לא תעשה אבל אם גזרו גזרה שלא לקיים מצות עשה אין
צריך לקיימו ושיהרג
אם כן, איך נסביר את דברי הב"ח שמעמיד את הצורך להדליק נר חנוכה על שולחנו
ב"ערקתא דמסאנא" שאסור לשנות?
לתרץ את קושיית רעק"א אפשר לומר שהחלוקה בין "שב ואל תעשה" לבין "קום עשה" היא
דווקא בשלוש העבירות החמורות שעליהם ייהרג ואל יעבור. אבל בשעת השמד, אין חלוקה
בין "שב ואל תעשה" לבין "קום עשה", ויש דין של "ייהרג ואל יעבור" גם בשב ואל
תעשה. ואם כן, אומר הב"ח, שבשעת השמד גם ב"שב ואל תעשה" יש דין של ייהרג ואל
יעבור בעקרתא דמסאני, ובגלל זה גזרו להמשיך להדליק נר חנוכה על שולחנו.
נבין את טעם החילוק על פי דברי הר"ן שהסביר שבשלוש עבירות, הטעם ש"ייהרג ואל
יעבור", הוא מפני חומרתן של העבירות (חידושי הר"ן מסכת סנהדרין דף עד עמוד א):
חוץ מע"א וג"ע וש"ד לפי שאלו העבירות הם חמורות מכולן אמרו חכמים יהרג ואל
יעבור.
ושם בהמשך הוא מסביר שבשעת השמד, אפילו על מצווה קלה מוסרים את הנפש. זאת,
משום שעלינו לעמוד על כך שלא תתקיים מחשבתם לבטל את ישראל מן התורה:
וטעמא דמילתא שבשעה שאומות העולם חושבין לבטל ישראל מן התורה צריך לעשות חזוק
כנגדן שלא לקיים מחשבתן ומוטב שיהרגו כמה מישראל ואות אחת מן התורה לא תבטל
כלומר, בשעת השמד התכלית של האומות הוא להרחיק את ישראל מן התורה. לכן, כל
אמירה שאין למסור את הנפש על "שב ואל תעשה" שייך רק במקום שצריך למסור את הנפש
על עבירה שהיא מאד חמורה. אבל במקום שהאומות מבקשים לעקור את התורה מישראל, אם
הישראל יימנע מקיום המצוות ב"שב ואל תעשה", הרי שיתקיים מחשבתם של האומות. לכן,
בשעת השמד אין אומרים שב"שב ואל תעשה" אין דין של "ייהרג ואל יעבור", ועליו
למסור את הנפש בין ב"קום ועשה" ובין ב"שב ואל תעשה".
הגמרא בסנהדרין מביאה שבשעת השמד מוסרים את הנפש גם על מצווה קלה, וכן
בפרהסיא, אפילו שלא בשעת השמד, מוסרים את הנפש גם על מצווה קלה (תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עד עמוד א):
כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שלא בשעת השמד, אבל בשעת השמד -
אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אפילו שלא בשעת
השמד, לא אמרו אלא בצינעא, אבל בפרהסיא - אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור.
אבל הטור לא כתב כך, אלא כתב את הדין של "מצוה קלה" רק בנוגע לשעת השמד ולא
בנוגע לפרהסיא (טור יורה דעה הלכות עבודת כוכבים סימן קנז):
כל העבירות חוץ מעכו"ם וגלוי עריות וש"ד שאומר לו לאדם שיעבור עליהם או יהרג
אם הוא בצנעא אם ירצה יעבור ואל יהרג ואם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג רשאי ואם
הוא בפרהסיא חייב ליהרג ולא יעבור [...]
ובשעת השמד אפי' על מנהג בעלמא שנהגו אם באים להעביר עליה יהרג ואל
יעבור
הבית יוסף תמה על הטור:
ויש לתמוה על רבינו למה גבי שעת השמד כתב דאפילו על מנהג בעלמא שנהגו יהרג ואל
יעבור ולא כ"כ גבי בפרהסיא דהא בה נמי איתמר אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור
וכי פירשו בגמרא מאי מצוה קלה ערקתא דמסאנא עלה נמי קאי
הצעתו של הבית יוסף היא שהטור הסתמך על מה שהוא כתב בשעת השמד, ולא ראה צורך
לחזור על זה גם בדין פרהסיא:
ואפשר לומר דמאחר דפרהסיא שוה לענין יהרג ואל יעבור סמך על מה שכתב דאפילו
על מנהג בעלמא יהרג ואל יעבור דממילא משמע דה"ה בפרהסיא
והב"ח שם כתב ליישב את דברי הטור, שאכן שעת השמד חמור מפרהסיא:
אלמא דס"ל לרבינו דבשעת השמד אינו שוה לגמרי לפרהסיא אלא חמור מיניה דאף על גב
דבפרהסיא אם מכוין להנאתו יעבור ואל יהרג מכל מקום בשעת השמד אפילו מכוין
להנאתו יהרג ואל יעבור
ומכאן נראה שגם הטור הסכים לחלוקה האמורה לעיל, בין שעת השמד לבין מקרים אחרים
שאינם שעת השמד. הטעם שיש למסור את הנפש בפרהסיא הוא משום שישראל מצווים על
קידוש השם. אבל בשעת השמד, הטעם הוא שרוצים לבטל את התורה כולה ולכן אסור שניתן
את ידינו לכך כלל, ויש למסור את הנפש גם על ערקתא דמסאני. יוצא לפי זה שדברי
הב"ח בחנוכה, שהסביר שהסכנה הוא שעת השמד, הם כשיטת הטור ביו"ד, שחילק בין שעת
שמד למקרים אחרים.
המשך-חכמה שואל מפני מה התורה מבדלת בין האופן בו מוצג ה' ביחס לאברהם לבין זה של יצחק. לגבי אברהם נאמר "אלהי אברהם אביך", אך לגבי יצחק מופיע "ואלהי יצחק", ולא "יצחק אביך".
זה לא רק כאן בתחילת הפרשה, ההבדל בין אברהם ליצחק נמשך גם בסופה של הפרשה:
המשך-חכמה מסביר שבעת שיעקב היה בגלות הרי שאחיו עשו זוכה לקשר עם יצחק, בזמן שהוא אינו יכול להיות בקשר עם אביו. לכן, בעת הזאת, כשיעקב בגלות, ראוי לא להזכיר את "אלהי יצחק אביך", כי ביחס לזה עשו כעת עולה על יעקב. לכן, הקישור הוא דווקא ל"אלהי אברהם אביך". הנה לשון המשך-חכמה:
(יג) אני ה' אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק. יתכן על פי מה שהביא המהרי"ט בשניות אורח חיים סימן ז', דזרע אברהם לא מיקרי עשו, וזרע יצחק מיקרי, משום ד"ביצחק יקרא לך זרע" (בראשית כא, יב) נאמר לאברהם - "ביצחק - ולא כל יצחק" (נדרים לא, א). ולכך מדויק שפיר "אלקי אברהם אביך", וביצחק לא הזכיר "אביך", מפני שהוא אבי עשו גם כן. ולכן מסיים "אשר דברתי לך" (פסוק טו), ועיין רש"י "משום דביצחק וכו'". או משום שיצא מארץ ישראל ואינו מכבדו - אשר נענש על זה במכירת יוסף - ועשו מכבדו (בראשית רבה עו, ב), לא הזכיר "אביך". ולכך בוישלח קאמר יעקב (לב, י): אלקי (אבי אברהם ואלקי) אבי יצחק, משום שחזר לארץ ישראל ללכת אל אביו. והזוהר הקדוש מתרץ באופן אחר, עיין שם, ודו"ק.
אך נראה שכדי לתת תשובה שלמה אנו נדרשים להוסיף עוד פרשנות, מאת הרב יהודה הרצל הנקין (פורסם בספרו "מהלכים במקרא").
הרב הנקין מסביר שבעת שיעקב יוצא לגלות הוא מוצא את חיבורו לעולם הרוחני של אברהם בדווקא, ולא לזה של יצחק אביו. יעקב, אחר שיצא מבית אביו, מזדהה עם אברהם שקיים את הציווי "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך", ולא עם יצחק שחי כל חייו בארץ ישראל, ולא נאלץ לברוח או לנטוש את בית אביו.
זו הסיבה שבעת שיעקב נמצא בגלות, הוא מחובר בדווקא ל"אלהי אברהם", ופחות לשיטתו הרוחנית של יצחק. רק כשיעקב חוזר לארץ הוא שוב מתחבר ל"אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק".
רש"י על הפסוק "ותעבור המנחה על פניו והוא לן בלילה ההוא במחנה" מביא שני פירושים, אחד על דרך הפשט ואחד מהמדרש:
"על פניו - כמו לפניו, וכן (ירמיה ו ז) חמס ושוד ישמע בה על פני תמיד, וכן (ישעיה סה ג) המכעיסים אותי על פני. ומדרש אגדה על פניו אף הוא שרוי בכעס, שהיה צריך לכל זה:"
הפשט הוא אכן פשוט. "על פניו" זה "לפניו". המנחה עברה לפניו. אך למה כוונת רש"י בהביאו את המדרש "ומדרש אגדה על פניו אף הוא שרוי בכעס, שהיה צריך לכל זה"?
לכאורה כוונתו לומר ש"פניו" זה כמו "אפו וחמתו", והכוונה שהמדרש נותן לנו הצצה למצבו הנפשי של יעקב, שלא רצה להתעסק בדורון, בתפילה ובמלחמה, והוא כעס על הצורך להתעסק בזה.
אבל זה קצת משונה, להכניס לפסוק הזה את מצבו הנפשי של יעקב. בנוסף, לכאורה, הפסוק שרש"י מביא כדי לחזק את פרשנות הפשט שלו "המכעיסים אותי על פני" מחזק גם את פירושו הדרשני, אם פני=כעסי, אך רש"י נמנע מלרמוז לזה.
המשך חכמה כותב על דברי רש"י אלו דבר שקשה להתווכח איתו מרוב שהוא פשוט. אביא תחילה את לשונו, ואז אסביר:
"על פניו ומ"א אף הוא בכעס שהיה צריך לכל זה רש"י אינו במדרש לפנינו רק הגירסא אף הוא בעקא והמעיין יראה דדריש על והוא לן כו' במחנה דריש אף הוא בעקא והמכוון על הקב"ה ע"ד עמו אנכי בצרה וכזה דרשו על קרא דוהוא אסור בזיקים והבן."
המשך חכמה טוען שדברי המדרש כלל אינם נסובים על המילים "ותעבור המנחה על פניו", אלא על המשך הפסוק "והוא לן בלילה ההוא במחנה". כך מופיע המדרש לפנינו:
"ותעבור המנחה על פניו וגו', אף הוא בעקא [=בצרה]"
כל מי שלמד גמרא או מדרש לא יתקשה להשתכנע, שאכן דברי המדרש נסובים על ה"וגו'", כלומר על המשך הפסוק. לפי הבנה זו, הכוונה היא ש"והוא, הקב"ה, לן [עמו] בלילה ההוא במחנה", הקב"ה היה שם עם יעקב בצרתו.
אך האם אפשר לומר שכך גם רש"י הבין? הוא הרי הוסיף למדרש את המילים "שהיה צריך לכל זה", וכן נראה שרש"י הבין שהמדרש נסוב על המילים "ותעבור המנחה על פניו".
לענ"ד אכן רש"י הבין שדברי המדרש נסובים על חציו הראשון של הפסוק, אך לא [לפחות לא רק] כפי שהסברנו ש"פניו=אפו וחמתו", אלא ממקום אחר לגמרי.
פעמיים במקרא יש שורש עב"ר על פניו: - "ותעבור המנחה על פניו" - "ויעבור ה' על פניו"
ה"פניו" האמור אצלנו, הוא "פניו" של הקב"ה, באופן דומה לאופן בו הבין המשך-חכמה לעיל. כלומר, שאף הקב"ה היה שרוי בכעס, כמו אחרי חטא העגל.
לפי זה נראה שצריך להסביר את דברי רש"י כך: "ומדרש אגדה: 'על פניו' אף הוא [הקב"ה] שרוי בכעס, שהיה [יעקב] צריך לכל זה".
אולי הלשון עדיין מעט קשה, אך נראה לי שזה פשט טוב יותר ברש"י מאשר האלטרנטיבות.
"שני גוים בבטנך" - גיים כתיב כמו (המו) גאים אלו אנטונינוס ורבי שלא פסקו מעל שולחנם לא צנון ולא חזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים (ע"א יא)
מה ראה רש"י להביא את דברי חז"ל אלה כאן?
המשך חכמה מבאר שרבקה ראתה שמאברהם יצא בן אחד טוב ובן לא-טוב. הבן הטוב משרה והבן השני מהגר. כך היא ציפתה שגם יהיה מיצחק, ושהבן הטוב יצא ממנה. אך כשהתחיל "ויתרוצצו הבנים בקרבה" היא הבינה שלא כך יהיה. "ותאמר אם כן למה זה אנכי" - מדוע אני, רבקה, שונה בזה משרה?
על זה משיב לה ה': שני גויים בבטנך" - אלו אנטונינוס ורבי. כלומר, אצלך הטוב והרע נמצאים יחד, והם יונקים ולומדים זה מזה. בטוב יש דברים שלמד מהרע, וברע יש דברים שלקח מהטוב.
ע"כ חידושו של המשך-חכמה.
נראה שאותו עקרון בא לידי ביטוי בהמשך הפרשה במחלוקת בין יצחק לרבקה. יצחק מעוניין לברך את איש האדמה בעניינים גשמיים, ואת האיש התם בעניינים רוחניים. אך רבקה באה בדעה ש"אלו אנטונינוס ורבי" - גם האיש התם יכול וצריך להיות מעורה בנעשה בעולם הגשמי.
לשון המשך-חכמה:
שני גוים בבטנך זה אנטונינוס ורבי כו'. הענין דשרה בררה חלק הטוב וחלק הרע נטלה הגר וכמו שאמ' עד יעקב אבינו לא פסקה זוהמה (שבת קמ"ו) וכיון שראתה שהבנים מתרוצצים וכשהולכת לבית ע"ז עשו מפרכס לצאת הרי כאן האחד טוב והאחד רע ולמה זה אנכי שלא כדרך שרה שלרבקה ניתן גם את הטוב גם את הרע ולא ביררו לה הטוב לעצמו והשיבו לה שני גוים זה אנטונינוס הרי שבחלק הרע שלך מעורבב גם הטוב ולכן המה שניהם בבטנך ודו"ק.
רש"י עומד על כך שיש הבדל בין האופן בו התורה מתארת את שהתרחש בין העבד לרבקה, לבין האופן בו העבד מתאר את שהתרחש למשפחתה.
בתיאור המעשה התורה אומרת שאחרי שרבקה השקתה את העבד וגמליו הוא הוציא תכשיטים ונתן לה ולאחר מכן הוא שאל אותה אודות משפחתה. אך בסיפור למשפחה, העבד מספר שאחרי שרבקה השקתה אותו הוא ישר שאלה "בת מי את?".
רש"י מסביר:
שנה הסדר שהרי הוא תחלה נתן ואחר כך שאל, אלא שלא יתפשוהו בדבריו ויאמרו האיך נתת לה ועדיין אינך יודע מי היא.
אלי דברי רש"י. אבל כשאנחנו קוראים את סיפור המעשה המקורי, האם לנו זה נראה לא סביר שהוא העניק לה תכשיטים לפני שהוא שאל אותה אודות ייחוסה?
נדמה לי שהתשובה היא: לא. היא השקתה אותו ואת גמליו, וכאות תודה והוקרה הוא העניק לה תכשיטים. נראה סביר לחלוטין. דווקא האופן בו הוא מספר את הסיפור לבני משפחתה יכול להעלות שאלה: וכי לא חשבת לומר תודה, לפני שאתה שואל אותה לייחוס שלה?
אלא, שצריך להבין את מטרת חזרת הסיפור של העבד למשפחה. העבד מנסה לשכנע את המשפחה שמה' יצא הדבר. אין לי צורך להראות להם שהוא מענטש ויודע כיצד להודות למי שעשה לו טובה. לכן בסיפור למשפחה הוא מדגיש את דווקא את צבר ההצלחות שלו, שהם מה', רבקה נענתה מיד לבקשתו ומיד אחר כך גילתה לו שהיא ממשפחת אברהם. בשלב כזה נתינת התכשיטים כבר משמשים למשהו אחר לגמרי מאשר רק הכרת הטוב, הם כבר משמשים כחלק מתהליך של חיזור.
העבד הצליח במשימתו, והמשפחה נענים: מה' יצא הדבר!
נחזור כעת לרש"י. רש"י לא הבין שנתינת התכשיטים מהעבד לרבקה היא פעולה של הכרת הטוב, אלא של אמונה של העבד שאכן ה' שלח לו את האשה הנכונה (פס' כג):
לאחר שנתן לה שאלה לפי שהיה בטוח בזכותו של אברהם שהצליח הקב"ה דרכו
על פי דברנו לעיל צריך להבין כך גם את השינוי בסדר בסיפור הדברים למשפחה.
תכלית הסיפור למשפחה הוא כדי לשכנע אותם ש"מה' יצא הדבר". הוא היה מוסיף את הפרט שהוא העניק לה תכשיטים מרוב אמונתו הגדולה שהיא האשה ששלח ה', אין בזה כדי לשכנע את המשפחה. המשפחה היתה מגיבה ואומרת: ברגע שהענקת לה את התכשיטים, כבר היתה משכנע את עצמך שזה מה', ולא משנה מי זאת. היותה של רבקה ממשפחת אברהם היא לא יותר ממקרה. וזו כוונת רש"י כשכותב:
שלא יתפשוהו בדבריו ויאמרו האיך נתת לה ועדיין אינך יודע מי היא
(עיין בדברי הנצי"ב בראשית כד נא, על הצורך להוכיח שהשידוך הזה הוא מה')
ופשוטו וכי ממנו אני מעלים, והרי הוא חביב לפני להיות לגוי גדול ולהתברך בו כל גויי הארץ:
כלומר, אברהם הוא שותפו של הקב"ה ולכן אין זה ראוי לכסות ממנו את גורל סדום.
להבנתי, המשך חכמה הבין את הפסוקים אחרת. לדבריו, יש בפסוקים אלה הסבר אלוהי מדוע אין חשש שאברהם יסכל את גורל סדום להיהפך, ולכן אין סיבה לכסות את גורל סדום מאברהם.
המשך חכמה מסביר שלכאורה היה לאברהם אינטרס בהישארות סדום, לא מפני סיבות הומניות, אלא מפני שאברהם מסר את נפשו להצילם, ולכן ראה בהם סוג של נכס שהוא השקיע בו ולכן רוצה בקיומו.
הפסוקים מדגישים שאין סיבה שאברהם ירצה דווקא בהישארות ה"נכס" הזה של סדום, כאשר לו עצמו יהיה זרע שימשיך וילך בדרכו.
לשון המשך חכמה:
(יז - יח) המכסה אני מאברהם (אשר אני עושה), ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום... הנה באמת הוא בטבע בעל החסד, שמי שהרבה להיטיב אותו חפץ אחרי זה כי יזכר לטוב שמו, לכן יחפוץ בהתקיים מי שהיטיב לו למען יהיה חסדו קיים לעד ונזכר לדורות, כאשר בארתי (ויקרא כג, מב) "וזוכר חסדי אבות", פירוש החסדים שעשה לאבות, לכן מיטיב לבניהם עדי עד, למען לא יהיה מה שהרבה חסדו לאבות בחנם. ובפרט האיש שאין לו בנים, כל קיומו בזכרו כי האנשים שהיטיב להם יזכרו לעד חסדו, כי במי יזכר שמו?! ואם יתמו האנשים שהיטיב לו, הלא היטב חרה לו, כי גם שמו תמה נכרתה מספר החיים. לכן אמר כי אברהם מסר נפשו להציל את סדום ועמורה וכו' ורכושם, ואם יתמו סדום ועמורה, הלא יחרה אף אברהם, כי אין האיש שהכיר טובתו עוד בתבל. לכן אמר, ואברהם היו יהיה לגוי גדול ונברכו בו וכו'", אף אם יהפך סדום, כי שמו ישאר לברכה בקרב הארץ. ולכן כאשר אמרו כי "עתה נרע לך מהם", שזה כפית טובה ללוט אשר עבורו הציל אברהם את כולם, לא היה תועלת לאברהם בהשאר אותם, כי שכחו טובתו גם חסדו עמהם, לכן אמרו: "עוד מי לך פה" להציל אותם ברחמים, הלא בוז יבוזו לך?! ודו"ק היטב.
[נראה שהדברים קשורים לכך שכשראובן נותן לשמעון וגומל אתו חסד, לראובן יש אינטרס וחיבור נפשי לראות בהצלחת שמעון, שכן הוא השקיע בו. הדברים מקבלים משנה תוקף כשמדובר בילדיו של אדם - אדם משקיע בהם ורואה בהם סוג של בבואה של עצמו ורוצה בהצלחתם לא רק כהצלחה העומדת לעצמה, אלא כי "ברא מזכה אבוה", הצלחת הבן הוא הצלחת האב.]
קשה מה הצורך בתוספת המילים "אחרי הפרד לוט מעמו"? לכאורה, ברור לפי סדר הדברים שזה אחרי היפרדות לוט מאברהם.
על זה מביא המדרש מחלוקת רבי נחמיה ורבי יהודה:
ר' יודה אומר כעס היה לאבינו אברהם בשעה שפירש לוט בן אחיו מעמו, אמר הקדוש ברוך הוא לכל הוא מדבק, וללוט אחיו אינו מדבק, רבי נחמיה אמר כעס היה לו להקב"ה בשעה שהיה מהלך לוט עם אברהם אבינו, אמר הקדוש ברוך הוא אני אמרתי לו לזרעך נתתי את הארץ הזאת, והוא מדביק את לוט בן אחיו כדי לירשו
לפי רבי יהודה הפסוק מרמז שה' לא היה מרוצה מזה שאברם נפרד מלוט (לכל הוא מדבק, וללוט אחיו אינו מדבק?!). לפי רבי נחמיה הפסוק דווקא מרמז שה' כן היה מרוצה מהיפרדות לוט ואברם, ושעד ההפרדות לא היה דיבור עם אברם (לפחות חלקי).
רש"י על התורה מביא כדברי ר' נחמיה, שזה גם נראה קרוב יותר לפשט הפסוקים.
אך דעת ר' יהודה קשה מאד בפסוקים עצמם. אם יש כעס על אברהם, כיצד זה בא לידי ביטוי בדיבור הזה, בו אברם מתבשר שהוא יירש את ארץ ישראל?
לאור זאת, מסביר המשך-חכמה שיסוד המחלוקת בין ר' נחמיה ור' יהודה כאן הוא בפירוש המילה "אחרי" - האם מדובר מיד אחרי, או לאחר זמן?
לשון המשך-חכמה:
אחרי הפרד לוט מעמו. במדרש (בראשית רבה מא, ח), ר' יודא אמר, כעס היה לאבינו (אברהם) בשעה שפירש לוט (בן אחיו מעמו: אמר הקדוש ברוך הוא: לכל הוא מדבק, וללוט אחיו אינו מדבק!). ר' נחמיה אמר: כעס היה לו להקב"ה בשעה שהיה מהלך לוט עמו. ויתכן דפליגי בהא דפליגי בפרשה מ"ב אם כל מקום שנאמר "אחרי" הוא סמוך או מופלג, דלמאן דאמר "אחרי" - מופלג, ולא דיבר עמו הקדוש ברוך הוא תיכף, זהו כר' יהודא, דכעס היה על אברם משום שפירש ממנו לוט, ולא נתיחד הדיבור אליו. אבל למאן דאמר "אחרי" - סמוך, הוא כר' נחמיה, דכעס היה עליו בשביל שהיה מהלך עמו, לכן כיון שפירש, דיבר עמו תיכף, וזה אמת. וכן פליגי במדרש רבה שמות פרק ט', אם "וימלא שבעת ימים אחרי הכות ה' את היאור" היה סמוך או מופלג, יעויין שם היטב:
אמר רבי ברכיה חביב משה מנח, נח משנקרא איש צדיק נקרא איש אדמה, אבל משה משנקרא איש מצרי נקרא איש האלהים
נח התחיל כ"איש צדיק" וסיים כ"איש אדמה", לעומת משה שהתחיל כ"איש מצרי" וסיים כ"איש האלהים".
המשך חכמה מסביר שההבדל בין נח למשה הוא כהבדל בין שני אבות-טיפוס: מי שדואג בעיקר לעצמו ומי שדואג לאחרים.
מי שמתבודד ודואג בעיקר לעבודת ה' העצמית שלו, אולי יתחיל כ"איש צדיק" אבל סיכוי סביר שימצא את עצמו בסופו של דבר כ"איש אדמה". לעומת זאת, מי שעוסק בצרכי ציבור ודעתו מעורבת עם הציבור, יש לו יכולת להתרומם מ"איש מצרי" להיות "איש אלהים".
לשונו של המשך-חכמה:
(כ) (ויחל נח) איש האדמה במדרש פרשה ל"ו (סעיף ג') אמר רב ברכיה: חביב משה מנח, נח משנקרא "איש צדיק" נקרא "איש האדמה", משה, משנקרא "איש מצרי" (שמות ב, יט) נקרא "איש אלקים" (דברים לג, א). הענין, דיש שתי דרכים בעבודת השם יתברך, דרך אחד מי שמייחד עצמו לעבודתו יתברך ומתבודד, ויש מי שעוסק בצרכי צבור ומבטל עצמו בשביל הכלל ומפקיר נפשו עבורם. אם כן, צריך לומר לפי המושג, שזה שמתבודד יעלה מעלה מעלה, וזה ירד ממדרגתו. וכן אמרו קהלת רבה, "כי העושק יהולל חכם" - רבי יהושע בן לקיש שכח פ' הלכות בשביל שעסק בצרכי צבור. ובכל זאת מצאנו שנח התבודד, ולא הוכיח את בני דורו, לכן אמרו עליו, שאף הוא היה ראוי לכלייה, ורק מתבודד לעצמו היה, בכל זאת אחר שנקרא "איש צדיק" ירד ממדרגתו ונקרא "איש האדמה". ומשה נקרא "איש מצרי" - שהוכרח לגלות, שזה מורה פחיתות בנפש - הואיל ומסר עצמו על ישראל בהריגת המצרי נקרא "איש אלקים", שהגיע לתכלית השלמות מה שיוכל האדם להשיג ועיין מדרש רבה ברכה, ודו"ק.
הדברים של המשך חכמה מזכירים את דבריו של הרבי מקאצק:
פעם אמר רבי מנדל מקוצק על צדיק אחד שהוא "צדיק אִין פֶּעלְץ" – "צדיק בפרווה". וכך פירשו תלמידיו את הדברים: יש מי שמחמם את גופו בלבד, ויש מי שמחמם את הבית כולו. ומה ההבדל ביניהם? מי שמחמם את גופו – לו חם אבל לאחרים אינו מועיל. מי שמחמם את הבית – מועיל גם לאחרים.
ורבים הסבירו לאור דבריו את ההשוואה בחז"ל בין נח לאברהם, כאשר נח הוא הצדיק במעיל פרווה ואברהם הוא הצדיק המדליק מדורה (ראו כאן).
מעניין גם לחשוב אם יש בדברי המשך-חכמה ביקורת מרומזת לעבר שותפו לרבנות העיר דווינסק...
על הפסוק "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" שואל המדרש רבה "במי נמלך". אחת התשובות היא ש"בלבו נמלך":
ר' אמי אמר בלבו נמלך, משל למלך שבנה פלטין ע"י ארדכל ראה אותה ולא ערבה לו, על מי יש לו להתרעם לא על ארדכל, אתמהא, הוי "ויתעצב אל לבו"
למה הכוונה שה' נמלך בלבו?
המשך-חכמה מסביר ש"דברה תורה כלשון בני אדם", ושהכוונה היא שהתורה מתארת לנו בני האדם כאילו היה לאלוהים "פרפרים בבטן" לפני שהוא ברא את האדם, ולאחר מעשה מתארים כאילו היתה לו "כאב לב", שזה "ויתעצב אל לבו".
והסיבה לכך שבבריאת האדם נצרך "בלבו נמלך" הוא בגלל יכולתו של האדם לבחור ברע, ובמרידה באלוהים.
הנה לשונו של המשך-חכמה:
(כו) נעשה אדם בצלמנו. הצלם האלקי הוא הבחירה החופשית בלי טבע מכריח, רק מרצון ושכל חפשי. והנה ידיעתו יתברך אינה מכרעת הבחירה, כי אין ידיעתו באה נוספת כידיעה של בשר ודם הבאה מהחושים, רק היא עצמותו יתברך, וכמו שכתב הרמב"ם. והנה, אם כי אין ביכולת בנו להבין איך היא - כי "אילו ידעתיו הייתיו" - רק זאת אנו יודעים, שלהבחירה החפשית הוא מצמצום האלקות, שהשם יתברך מניח מקום לברואיו לעשות כפי מה שיבחרו, ושלל ממפעליהם הגזירה וההחלטה בפרטיות. ולכן אמר "אל לבו, נעשה אדם בצלמנו", פירוש, שהתורה מדברת בלשון בני אדם, שאמר נניח מקום לבחירת האדם שלא יהא מוכרח במפעליו ומחויב במחשבותיו, ויהיה בחירי חפשי לעשות טוב או רע כאשר יחפוץ נפשו, ויוכל לעשות דברים נגד מזגי טבעו ונגד הישר בעיני ה'. ולכן מדבר בלשון רבים, כאשר בכמה מקומות לשון אלדות לשון רבים, וכמו "אשר לו אלקים קרובים אליו" (דברים ד, ז). וכן כל לשון מרות, כמו שפירש רש"י פרשת וירא על קרא ד"כאשר התעו אותי אלקים וכו' (בראשית כ, יג), יעוין שם, ועיין ירושלמי סוף פרק הרואה.
וזה כוונת רבותינו במדרש: רבי אמי אמר בלבו נמלך, משל למלך שבנה פלטרין על ידי אדריכל, ראה אותה ולא ערבה לו, על מי יש להתרעם, לא על אדריכל? הוי, "ויתעצב אל לבו" (בראשית ו, ו)! כי בבחירת האדם החפשית הוסיפו לעשות רע, לכן ניחם ה' על האדם הבחירי אשר עשה. ובמשל, האדריכל לפי דרכנו הוא כוח האלקי המצמצם לתת מקום לבריותיו להיות חפשים ולבחור כאשר ירצו. והמקובלים, ומהם הרמב"ן, דברו בזה נשגבות ויובנו לפי דברינו ודו"ק.
רש"י, אגב, פירש ש"נמלך בפמליא שלו:
אף כאן בפמליא שלו נמלך ונטל רשות, אמר להם יש בעליונים כדמותי, אם אין בתחתונים כדמותי, הרי יש קנאה במעשה בראשית:
מה המשמעות של להימלך בפמליא שלו? האם בכלל ה"פמליא" הזו זה יישות קיימת שאפשר להימלך בה?
נראה שהפמליא הם הכוחות והאופנים השונים בהם אלוהים מתגלה: חסד, גבורה, תפארת, וכו'. מידות רחמים, ועוד.
הימלכותו של אלהים בפמליא מדגישה את זה שבני האדם יורשים את הכוחות והתכונות שלהם מכוחות הבורא, אך בניגוד אליו שהוא אחד ומקור כל הכוחות, לבני האדם יש תכונות טבעיות בהם כוחות ותכונות מסוימות מקבלות דגש רב יותר מאשר תכונות אחרות.