יום שישי, 7 באפריל 2017

החרוסת

עפ"י המשנה בפסחים, החרוסת זה אחד מהמאכלים המצויים ב"קערת הפסח" – זה מוסכם על כולם. יש מחלוקת מה חשיבותו: מצוה או לא מצוה (תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קיד עמוד א). לא ברור מהמשנה אם במקדש היו מביאין לפניו חרוסת:
הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין, אף על פי שאין חרוסת מצוה. רבי אליעזר ברבי צדוק אומר: מצוה. ובמקדש היו מביאין לפניו גופו של פסח.
בגמרא שם (דף קטז עמוד א):
אף על פי שאין חרוסת מצוה. ואי לא מצוה - משום מאי מייתי לה? - אמר רבי אמי: משום קפא.
רבי אלעזר ברבי צדוק אומר מצוה וכו'. מאי מצוה? רבי לוי אומר: זכר לתפוח. ורבי יוחנן אומר: זכר לטיט, אמר אביי: הלכך צריך לקהוייה, וצריך לסמוכיה. לקהוייה - זכר לתפוח, וצריך לסמוכיה - זכר לטיט. תניא כוותיה דרבי יוחנן: תבלין זכר לתבן, חרוסת זכר לטיט. אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: כך היו אומרים תגרי חרך שבירושלים: בואו וטלו לכם תבלין למצוה.
בביאור דעת חכמים שחרוסת אינה מצוה, הגמרא אומרת שזה משום קפא – ובזה יש מחלוקת בין רש"י (שזה להפיג החריפות - "שרף החזרת קשה, ויש בו ארס") לבין ר"ח (שזה למניעת תולעת בחרוסת - "כדי שתמות הקפא שבאותו הירק מן החומץ שבחרוס' פי' קפא תולעת").

בביאור דעת ר' אלעזר שחרוסת היא מצווה נחלקו בגמרא: זכר לתפוח או זכר לטיט.
המוכרים בירושלים (לא ברור אם לפני החורבן או לאחריו) היו מכנים את החרוסת "תבלין למצוה".

לאור דברי הגמרא יש לשאול:
  • לדעת ר' אליעזר בר' צדוק – מה ראו חכמים לתקן תקנה זו? מה מוסיף החרוסת על פני המצה והמרור? 
  • האם החרוסת היא זכר לחרות או זכר לשעבוד? 
  • לדעת חכמים – מה קשור ה"קפא" לליל הסדר? 
מהגמרא בפסחים דף ל: 
אמר רבא בר אבא אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל: כל הכלים שנשתמשו בהן חמץ בצונן - משתמש בהן מצה, חוץ מן בית שאור, הואיל שחימוצו קשה. אמר רב אשי: ובית חרוסת כבית שאור שחימוצו קשה דמי.
ורש"י שם:
בית חרוסת - כלי שנותנין בו חומץ, וכל דבר שיש לו קיהוי, ורגילין ליתן בו קמח ועשוי לטבל בו בשר כל ימות השנה, והקמח מתחמץ מחמת הקיהוי, ולשון חרוסת - קיהוי, אייגירו"ש +(צ"ל אייגרו"ם) תבלין חריף+ בלעז.
רואים שחרוסת זה תבלין לבשר בכל ימות השנה. אז לדעת חכמים, ליל הסדר אינו שונה בזה מכל ימות השנה. סביר להניח אם כן שבזמן ש"במקדש היו מביאין לפניו גופו של פסח" היו מביאים גם חרוסת כתבלין לבשר.

הנצי"ב מסביר בפירושו להגדה, אמרי שפר, שליל הסדר עבר שינוי תוכני מזמן הבית לאחר החורבן:


לדבריו, מעמדה של המצה השתנתה. בזמן המקדש היא היתה כלחמי תודה, נלוית לקרבן הפסח ולא בעלת מעמד עצמאי. לאחר החרבן המצה והמרור קיבלו מעמד עצמאי.

דבר דומה ארע לחרוסת (ראה פרופ' דוד הנשקה, מה נשתנה" עמ' 255 ואילך) – התבלין של הקרבן. כבר אין קרבן, אך החרוסת נשארה עם שני שינויים:
א. מעתה החרוסת יתבל את המצה והמרור (במקום את הקרבן).
ב. החרוסת יקבל מעמד סמלי עצמאי (בדומה למצה ולמרור).

כשבאו להסביר את מעמדה הסמלי של החרוסת – נחלקו הדעות, חלק הסבירו על השעבוד וחלק על הגאולה.
אך כאן לא מסתיים הסיפור.
הרמב"ם בפירושו למשנה הסביר שאם חרוסת מצוה – יש לברך עליה:
והחרוסת תערובת שיש בה חמיצות וכעין תבן זכר לטיט, וכך אנחנו עושין אותה, שורין תאנים או תמרים ומבשלין אותן ודכין אותן עד שיתרככו ולשין אותן בחומץ ונותנין בתוכן "סנבל" או קרנית או איזוב בלי שחיקה. ור' צדוק שאומר חרוסת מצוה חייב לדעתו לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת חרוסת. ואינה הלכה.
הרמב"ם ביד-החזקה כותב שהיא מצוה מדברי סופרים, אך אינו מזכיר שמברכים עליה:
החרוסת מצוה מדברי סופרים זכר לטיט שהיו עובדין בו במצרים, וכיצד עושין אותה לוקחין תמרים או גרוגרות או צמוקין וכיוצא בהן ודורסין אותן ונותנין לתוכן חומץ ומתבלין אותן בתבלין כמו טיט בתבן ומביאין אותה על השלחן בלילי הפסח.
ניתן לומר שהרמב"ם חזר בו לעניין פסיקת ההלכה כר' אליעזר בר' צדוק, כפי שכותב רדב"ז (שו"ת רדב"ז חלק ה ללשונות הרמב"ם - הוספות מחלק ג' סימן תקמד (אלף תרצב)):
 אלא שראיתי בפירוש המשנה שכתב ואין הלכה כר' אלעזר לא ידעתי אם טעות הוא שנפל בספרים ומ"מ על מ"ש בפסק סמכינן וכ"כ בעל מ"מ דהלכה כר"א ב"ר צדוק.
אך מתעוררת השאלה:
  • למה נפקא מינה אם חרוסת מצוה או לא? אם זה לענין אם מברכים או לא – ראינו שלא! אם זה לענין חיוב אכילת שיעור מסוים – גם לא מצינו שיעור כזה! אז למה נ"מ אם זה מצוה? 
לפי הגרי"ד סולובייצ'יק (שיח הגרי"ד) המצוה היא להביאה אל השלחן לפני ההגדה (ולשון הרמב"ם מדוייק - "ומביאין אותה על השלחן בלילי הפסח") – ויש לספר את יציאת מצרים בשעה שמצה ומרור וחרוסת מונחים לפניך. 

אך מדוע? מה מוסיף החרוסת למצה ולמרור? אמרנו שליל הסדר עבר טרנספורמציה אחר החורבן. הנושא העיקרי שלו אינו תודה לה' שגאלנו, אלא האמונה שה' הוא שגואל את עמו. אי לכך יש יותר דגש גם על קושי השעבוד. המהרש"א בחידושי אגדות מסביר:  
זכר לטיט כו' בשעת אכילת מרור יזכור וימררו חייהם בעבודה קשה בחומר וגו' שהיא עבודת הטיט וזכר לתבן שהוסיפו בעבודתם ותבן לא ינתן לכם ויפץ העם וגו' לקושש קש לתבן ור"א דקאמר זכר לתפוח לפי המדרש שכתבו התוס' יש לעשות חרוסת גם בשאר פירות שנדמו ישראל בשיר השירים אבל בשמעתין לא נקט אלא זכר לתפוח והיינו דיש לזכור הנס דכל עוד שמררו חייהם היו יולדות בריוח כמ"ש תחת התפוח וגו' כדאמרינן במסכת סוטה ולקיים מ"ש פן ירבה כן ירבה:
החרוסת מדגיש את קושי השעבוד, אך גם את "תחת התפוח" – את האנושיות של עמנו בתוך השעבוד הנורא! את השאיפה לחיים בריאים ותקינים! וזה עצמו מקהה את מרירות המרור.

יום ראשון, 26 במרץ 2017

ציוצי "מה נשתנה - ליל הפסח בתלמודם של חכמים" של פרופ' דוד הנשקה

בחודשיים האחרונים קראתי בשקיקה את ספרו של פרופ' דוד הנשקה "מה נשתנה - ליל הפסח בתלמודם של חכמים". נהנתי מאד מהקריאה ואני ממליץ על הספר בכל לב. במהלך הקריאה ניסית לצייץ נקודות מתוך הספר. אין ממש חוקיות בציוצים, היו פרקים שצייצתי הרבה, ואחרים שצייצתי פחות. בגדול, ניסיתי לצייץ בכל פעם שהגעתי למשהו שהרגשתי שהוא חידוש מרעיש. להלן קיבצתי את ציוצי על הספר.
הציוצים מכילים ספוילרים!!!
אם הספר מונח לכם על השידה ואתם בדרך לקרוא אותו - אני לא ממליץ לכם להמשיך לקרוא את הרשומה הזאת. אם לא שמעתם על הספר, או שראיתם את הספר והגבתם בתנועת ביטול של "מה כבר אפשר לחדש ב500 עמודים על ליל הסדר שטרם נכתב?" - הרשומה הזאת בשבילכם!
[קישור ל#מה_נשתנה_הנשקה בטוויטר]





































יום שישי, 17 במרץ 2017

מחשבה לפרשת כי-תשא

פעמיים בפרשה מתפלמס רבי אברהם בן עזרא עם דעות משונות בפרשנות על הפרשה:
אבן עזרא שמות פרק לד פסוק ח:
וימהר - ריקי מוח אמרו, כי מהר משה כאשר הזכיר רבעים, שלא יאמר חמשים. וזאת טעות גדולה, כי אין הדעת סובלת שיפסוק הוא דברי השם בעוד שהיה מדבר, כי היה בן מות לשעתו. רק כאשר נפסק הקול מיד מהר משה להתפלל.

אבן עזרא שמות פרק לד פסוק כט:
ישתחקו עצמות חוי הפושע, שאמר כי בעבור שלא אכל לחם שבו פני משה יבשות כמו הקרן. וטעם וייראו (שמות לד ל), מפני שהיו פניו מכוערות. ואיך לא פקח זה המקולל את עיניו, כי לא יירא האדם לגשת אל האדם רק בעבור דבר פלא שנתחדש בו שלא ראה כמוהו. ואין אדם שלא ראה פני המת, ולא יירא מגשת אליו. ועוד, אלו היה ככה, למה לא היה תמיד המסוה על פניו, ולמה היה מסיר אותו תמיד בדברו עם ישראל. והלא ראה, כי בהיותו בן מאה ועשרים שנה לא כהתה עינו ולא נס לחה, ואף כי כאשר היה בן שמונים:

הפרשנות המשונה הראשונה אומרת שמשה למעשה קטע את דברי ה' כדי שדבריו לא יהפכו לחמורים יותר. 
הפרשנות המשונה השניה אומרת כי פניו של משה קרנו כי הוא היה חיוור מאי אכילה 40 יום ו40 לילה. 

שתי הפרשנויות הללו למעשה שמים מראה על פני אותם "פרשנים" ומראים לנו כיצד הם מבינים את תפקידו של משה, מנהיג העדה. 
הפרשנות הראשונה שמה את משה כמי שתפקידו למנוע יתר התערבות של ה' בענייני בני האדם. משה הוא למעשה זה שמונע מהא-ל הנוזף לפגוע יותר מדי בבני האדם. 
הפרשנות השניה גם היא למעשה רואה את ה' כא-ל נוזף, ככזה שלא מתרשם במיוחד ממצבו הפיזי של משה ומחזיק אותו בלי מאכל ומשקה במשך 40 יום, עד שצורת פניו משתנות. לפי פרשנות זו, משה הוא כמו שק החבטות של העם, מין נער שליחויות של ראשי המאפייה שמדי פעם מקבל מהם טובות הנאה, אך בפעמים אחרות סובל מנחת זרועם. 
האמת, כפי שדואג אבן-עזרא להורות לנו, היא שתפקידו של משה אינו להצר את צעדיו של ה' מחד, ואינו להיות שק החבטות של ה' מאידך. 

יום שישי, 10 במרץ 2017

קם רבה ושחטיה לרבי זירא

הגמרא במגילה (דף ז עמוד ב) מביאה את הדין ש"מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" ולאחר מכן מביאה את המעשה הנורא הבא:
רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום, קם רבה שחטיה לרבי זירא. למחר בעי רחמי ואחייה. לשנה אמר ליה: ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי! - אמר ליה: לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא. 
ידידי הרב יצחק רונס שיתף כמה פירושים מקוריים להסבר סיפור זה.

שו"ת משנה הלכות חלק יא סימן תקנו:
בהא דקם רבה ושחטיה לר"ז... וצ"ע שהוא דבר זר מאד ובפרט על רבה מגדולי האמוראים ולפי גירסת השאילתות (שס"ז) רבא הי'. והנראה לפענ"ד דצריך לדקדק מה שאמרו מצוה לבסומי בפורי' עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי וי"ל דהנה המן הי' מזרע עמלק ומצוה על כל מי שיכול להרגו כדין מלחמה לה' בעמלק מדור דור, ומצוה לזכור אשר עשה לך עמלק ובפרט בפורים והי' רבה נולד במזל מאדים... וכיון שבברייתו נולד במזלא להיות אשיד דמא ובחר לקיים מצות מחיית עמלק בחשבו כי לכן נולד במזל מאדים לשפוך דם העמלקים ולפי שנתבסם ולא הכיר בר"ז עלה בדעתו אז מצות מחיית עמלק יותר מבכל שעה וכיון שאמרו חייב לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי ולא הכיר בו אי זה ארור המן או ברוך מרדכי ולכן כשנתבשם רבה ומחשבתו על קיום המצוה למחות זרע עמלק וחשב על ר' זירא שזה ארור המן והוא מזרע עמלק א"כ מצוה להרגו כמו על זרע עמלק שמצוה למחות את שמם, ואולי שר' זירא לכבוד פורים גם לבש כעמלקי כדרך הנערים בימינו ללבוש מלבושיהם לפורים וכוונת ר"ז היתה להראות מה הי' אם ח"ו הי' הצליח המן וגם מה שעשו לבני ישראל ורבה בראותו לא הכירו... ולכן קם ושחטיה לר"ז ופרע לו את בית השחיטה לקיים מצות מחיית עמלק בפועל ממש למחר בעי רחמים עליה וכו' וא"כ אדרבה אפילו בעת שכרותו נמי דעתו על קיום המצות הי' רק שטעה בר"ז שחשב שהוא ארור המן והבן.
ומי שלא מעוניין ללכת בדרכו של רבי זירא ולהתחפש להמן, יכול למצוא כאן בדברי הרב יורם אברג'ל רעיון לתחפושת מקורית:



מתוך ספר הנשקפה כמו שחר פרק ח:
ביום פורים אחד, פנה מרן הראי"ה לתלמידו האהוב הגרי"מ חרל"פ, ושאלו: למה רבה כ"כ כעס על רבי זירא בשכרותו עד ששחטו? והשיב מרן הראי"ה: אולי היו חלוקים רבי זירא ורבה בהנהגותיהם. שרבי זירא היה מקרב את הפושעים הכי גדולים, כדאיתא בסנהדרין [לז.] דהיה מתפלל על הני בריוני. ורבה חלק על דרך זו ולא סבר כמותו. ע"כ ביום פורים שחטיה. והוסיף מרן הרב זצ"ל, באזני תלמידו: ואני כנראה אחוז במידת רבי זירא לקרב גם הרחוקים לתורה ומצוות, ורמז לזה: רבי זיר"א - הם אותיות דר"ת, זה רבי אברהם יצחק. וכדרך שכעסו רבנן על רבי זירא, כמסופר שם בגמרא, כך כועסים עלי ג"כ ת"ח שאינם מבינים את הנהגתי.
בקובץ בית אהרן וישראל (שבט-אדר, תשע"ז) התפרסם מעין פורים-תורה בנושא זה של "קם רבה ושחטיה לרבי זירא":




עוד נראה לי בהסבר הסיפור, כי רבה קיים בעצמו "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" - כלומר, הוא חשב שצדיק הדור, רבי זירא, הוא למעשה ההמן הרשע של הדור. או אז קם רבה ושחטיה לרבי זירא.




ואסיים באגרת מהרב חרל"פ שהגיעה אלי לאחרונה על כך שבפורים עיצומו של יום מכפר:

קיימו וקבלו היהודים

דרשות רבות סביב פורים נסובות סביב הגמרא בשבת האומרת שבני ישראל חזרו וקבלו את התורה בימי אחשורוש (תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמוד א):
ויתיצבו בתחתית ההר, אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב קימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר. 
לענ"ד רבים העוסקים בגמרא זו מפספסים בה נקודה קריטית.

הלומד קטע זה מבין שלמעשה היו שתי "קבלות התורה": פעם ראשונה בסיני, שם קבלו עם ישראל את התורה בכפיה, ופעם שניה בימי אחשורוש, שם קבלו עם ישראל את התורה ברצון.

אך השאלה חייבת להישאל: היכן מצינו שעם ישראל קיבל תורה בימי אחשורוש? היתכן והיתה בתקופת המגילה טקס קבלת התורה / חידוש הברית ומרדכי ואסתר נמנעו מלציין זאת במגילה?

לפני כמה שבועות מסר הג"ר הרשל שכטר שיעור בשכונתי, ובין היתר הוא אמר שמדובר בקבלת הברית שנעשה בתקופת נחמיה. זה אמנם עונה על השאלה הראשונה, אך הלשון קשה ביותר. האם לא יותר נכון לכתוב "הדור קבלוה בימי נחמיה", ועוד שהפסוק שנבחר הוא פסוק המדבר בחג הפורים, ולא בחידוש הברית בתקופת נחמיה?

נראה שפשט הגמרא היא שקבלת חגיגות פורים היא היא קבלת התורה בימי אחשורוש.

אמנם הבנה זו מעוררת קשיים גם כן, אך נראה לי שאין מנוס מלהבין כך את פשט הגמרא.

חג הפורים לא היה הנחתה מלמעלה, בניגוד למעמד הר סיני, אף אחד לא קבע עבור היהודים שעליהם לקיים חג בפורים. ההיפך הוא הנכון, היהודים החלו לקיים את החג מעצמם מתוך אחדות נפלאה. רק לאחר מכן הם "קיימו וקבלו" - קיימו מה שקיבלו כבר - המשיכו לקיים את חגיגות הפורים שכבר קבלו על עצמם.

אך מה זה קשור לקבלת התורה?
היהודים בימי אחשורוש הוכיחו כי עם ישראל הוא עם אחד מגובש, וכי הם גם מוכנים מתוך אחדות זו לקבל על עצמם חיובים הקשורים בכך שהם עם ישראל.
לא סתם חז"ל הדגישו כי ישראל חנו בסיני "כאיש אחד בלב אחד" - זו תחילת קבלת התורה, והתנאי הראשון לה, להיות עם מגובש. התנאי השני הוא הרצון והמוכנות לקבל את החיובים של פועל יוצא מכך שאנחנו עם אחד המעוניין להיות גם עם ה'. זו קבלת התורה. ואת זה הוכיחו יהודי שושן בקבלת חג הפורים. 

יום שלישי, 7 במרץ 2017

דרוש לפורים - משנכנס אדר מרבין בשמחה

הגמרא בסוף תענית אומרת "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה".
רואים בבירור מדברי חז"ל אלו שיש קשר בין מיעוט השמחה בחודש אב ל"מרבין בשמחה" של חודש אדר. הלא דבר הוא!

נראה שביסוד הדבר לארועי חודש אב וחודש אדר יש שורש ומכנה משותף.
ליל ט' באב נהיה בכיה לדורות בגלל חטא המרגלים - שהמרגלים והעם הודיעו שאינם מעוניינים להיכנס לארץ ישראל.
גם ארועי פורים ארעו מפני שהעם החליט להישאר בגלות במקום לעלות לא"י לאחר הכרזת כורש.

אך אם כך, יש לשאול: אם השורש הוא משותף, איך יתכן והתוצאה כה שונה - שט' באב זו בכיה לדורות ואלו פורים זו שמחה גדולה?

ההבדל הוא באמונה.
למרגלים היה חסר אמונה. הם אמרו: "כי חזק הוא ממנו" - כביכול כלפי מעלה. הם לא האמינו שיש ביד ה' להושיע ח"ו. (אגב, יש שהסבירו את חטא המרגלים בכך שהם לא רצו לרדת ברמה הרוחנית מהיותם "אוכלי המן" להיותם עובדי אדמה. רואים מכאן שגם כאלו שדואגים מאד לרמה הרוחנית של העם יכולים להיות חסרי אמונה בסיסית)
לעומת זאת, מרדכי מגלה את האמונה הפשוטה ש"רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" - ה' משגיח עלינו ו"נצח ישראל לא ישקר". חוסר העליה לארץ לא היה מתוך חוסר באמונה, אלא מתוך נוחות וכד'. האמונה היתה חזקה.

נמצאו למדים שההבדל הזה: האמונה בה' - היא הקובעת "אם יש ה' בקרבנו אם אין", אם התוצאה תהיה בכיה לדורות או שמחת עולם. 

יום שני, 6 במרץ 2017

מבט חדש על מלחמת עמלק

שמות פרק יז
(ח) וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם:
(ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי:
(י) וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה:
(יא) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק:
(יב) וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ:
(יג) וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב: פ
(יד) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם:
(טו) וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי:
(טז) וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר: פ

הרב יעקב מדן כותב בספרו "כי קרוב אליך" כי יש להבין את סיפור מלחמת עמלק על רקע הסיפור הקודם המופיע בתורה. סיפור "מסה ומריבה":
שמות פרק יז
(א) וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם:
(ב) וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה  תְּנַסּוּן אֶת ה':
(ג) וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא:
(ד) וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי:
(ה) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת  הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ:
(ו) הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:
(ז) וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן:

העם צמא למים ולא מוכן להמשיך בדרך אל הר ה'. יתכן והתכנון היה שהעם יתאפק עד אשר יגיעו לחורב ושם אצל הר סיני משה יאמר להם "הוי כל צמא לכו אל המים - ואין מים אלא תורה", ואז יכה בצור ויצאו מים. אלא, שהעם לא היה מוכן להתאפק, ורב עם משה בדרשו "תנו לנו מים ונשתה". משה וזקני ישראל עברו לפני העם והלכו עד לחורב כדי להוציא מים מן הצור. המים יצאו וזרמו במורד הנחל אל העם שהיה ברפידים.
עמלק נצלו את ההזדמנות הזאת שהעם חסר הנהגה, ויתכן ואף עסוק בהתקוטטות בינו לבין עצמו מי ישתה קודם מהמים. עמלק מתנפל על עם ישראל העייפים, וחסרי ההנהגה ומכה בהם מכה קשה. בינתיים משה עושה את דרכו חזרה. עייף מהדרך הוא מצווה ליהושע לארגן צבא ולצאת ולהלחם בעמלק. עייפות זו גם יכולה להסביר את כבדות ידיו של משה בראש הגבעה.

לניתוח הספרותי של פרשת מלחמת עמלק הוצעו מספר אפשרויות לחלוקת הסיפור. הרב אלחנן סמט (עיונים בפרשת השבוע, סדרה שניה, פרשת בשלח) מציע את החלוקה הבאה:
בשדה המערכה
על ראש הגבעה
וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק

מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדִי

וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק
וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה

וְגָבַר יִשְׂרָאֵל
וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ


וְגָבַר עֲמָלֵק

וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ

וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד

וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב
וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם



וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ ה' נִסִּי

מִלְחָמָה לַה' בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר
וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ

בחלוקה זו מספר מילים כמעט זהה בכל אחת מהמחציות. הסיפור החלק השמאלי של הטבלה נקרא כמעט לבדו, מבלי צורך בצירוף הצד הימני. הבלטתי את המילים המנחות בכל אחת מהמחציות: המילה יד במחצית הימנית, והמילה עמלק במחצית השמאלית. מילים, שלא מופיעות במחצית האחרת כלל (אמנם, יש כאן מעין הנחת המבוקש, לענ"ד).

אך מה המשמעות של החלוקה הזאת?
לדברי הרב סמט (ראו גם כאן), החלוקה הזאת מבטאת את החלוקה בין ההנהגה הטבעית - המלחמה המתרחשת בשדה המערכה, לבין ההשגחה האלוהית הנסתרת - וזה מה שמתרחש בראש הגבעה.

לענ"ד אפשר להוסיף הסבר נוסף למשמעות החלוקה הנ"ל. נראה שמה שמתחולל בפרשת מלחמת עמלק זה מעבר ממלחמה אנושית למלחמה אלוהית. או במילים אחרות, המלחמה עוברת משדה המערכה לראש הגבעה. זה קורה בשתי המחציות במקביל.
במחצית הימנית יהושע מתחיל להלחם, "וגבר ישראל", "וגבר עמלק". בסופו של דבר הוא מצליח במלחמה, אך מיד לאחר מכן באה ההסבר כיצד הוא ניצח במלחמה. לא היה זה נצחון טבעי, אלא "מלחמה לה' בעמלק".
במחצית השמאלית היד עוברת גם היא מהפך - מיד אנושית וכבדה, ליד אלוהית איתנה.
נקודת המפנה היא בפסוק "וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד" - ידי משה ה"כבדים" חדלים להיות כבדים כשאהרן וחור תומכים בהם. הם הופכים להיות יד ה', או הידא אריכתא של ה', עד לסוף הסיפור: "כי יד על כס יה - ידו של הקדוש ברוך הוא הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית" (רש"י שם). 

יום שישי, 3 במרץ 2017

מחשבה לפרשת תרומה

שמות פרק כו
(כח) וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה:

הגמרא בשבת (צח) מביאה ש"בריח תיכון" זה היה פועל בנס:
והבריח התיכן בתוך הקרשים. תנא: בנס היה עומד. 
רש"י מבאר שם:
בנס היה עומד - שאחר שהקרשים כולן נתונין באדנים לצפון למערב ולדרום היה נותנו, ומבריח לשלשת הרוחות, ואין לך אומן יכול לעשות כן, ובנס היה נכפף מאליו.
תוספות שם מביאים שהברייתא של מלאכת המשכן חולקת על הגמרא שלנו (ועל פיה נכתב בפירוש רש"י עה"ת):
תנא בנס היה עומד - אומר ר"י דהכא דקאמר שבריח התיכון היה מסבב ג' רוחות פליגא אברייתא דמלאכת המשכן דהתם אמר שלא היה נס אלא היו שם חמשה שנים למעלה אחד מתחיל מתחילת אורך המשכן עד חציו והשני מתחיל משם ואילך עד סוף הרוח וכן למטה היו שני בריחים כזה הענין אבל האמצעי היה הולך מרוח מזרח עד רוח מערב והיינו מן הקצה אל הקצה ולא היה מקיף כל שלש רוחות.
נמצא שיש כאן מחלוקת מעניינת, מה פירוש המילים "מן הקצה אל הקצה". האם הפירוש הוא מן הקצה המזרחי לקצה המערבי? או שמא, הפירוש הוא מן הקצה הצפון מזרחי לקצה הדרום מזרחי?

מה המשמעות של הנס הזה? מדוע להעדיף לומר שהיה נס במשכן, ולא לקבל את הדעה האומרת שהיו למעשה שלושה בריחים תיכונים? 

אולי יש כאן ענין רעיוני. כידוע, צדדי המשכן מסמלים תחומים שונים של העיסוק האנושי. הדרום מסמל את החכמה, שכן מנורה בדרום. הצפון את העושר, שכן השלחן בצפון. הבריח התיכון המחבר את כל צדדי המשכן, מסמל לבני האדם שניתן לחבר את הצדדים. יתכן וזה יצטרך להיות חיבור נסי, אך זה אפשרי וזו השלימות שצריך לשאוף אליו. 
הדעה השניה סבורה שעדיף להתמקד בצד אחד. גם לחבר את כל אחד מהצדדים לבד זה לא פשוט, אך אם תתמקד בכך ייתכן ותצליח. ומה יהיה עם הצדדים האחרים? לא עליך המלאכה לגמור - יש עוד אנשים בעולם. 

כדאי לציין שמה שבזמן התורה וחז"ל היה נס, בימינו כבר הוא טבע. כיום ניתן בקלות יחסית לייצר בריח תיכון חזק וגמיש המסוגל לחבר שלושה צדדי משכן בבת אחת, ללא נסים גלויים. אולי זה מלמד שמלכתחילה האמירה שניתן לחבר את כל שלושת הצדדים אינה לחלוטין בלתי אפשרית.