יום רביעי, 26 בנובמבר 2014

סקירת ספר: "מה נאכל בשנה השביעית?"

פורסם באתר כיפה (קישור)

גילוי נאות: רבות למדתי בימי בישיבה ממו"ר הרב יהושע בן-מאיר (להלן: ריב"ם), וכתלמיד בודאי שאינני במקום שיכול לבקר את דברי רבו, ובכל זאת אנסה לכתוב על ספרו בצורה לא מוטה.

את הספר "מה נאכל בשנה השביעית? – היתר מכירה או אוצר בית דין" הוציא לאור ריב"ם לקראת השמיטה הקודמת בשנת תשס"ח. לקראת השמיטה הנוכחית, תשע"ה, הוציא הרב את הספר לאור במהדורה מורחבת. המוטיבציה לכתיבת והוצאת הספר היה הניסיון של רבנים שונים בציונות הדתית לעודד את הציבור לרכוש תוצרת אוצר בית-דין ולהעדיפה על פני תוצרת של היתר מכירה. ריב"ם אינו מפחד ללכת נגד הזרם ולזעוק באזני כל מי שמוכן להאזין לו: הדרך הנכונה ללכת בה היא היתר מכירה, ואם רוצים להדר יש לצרף להיתר המכירה גם אוצר בית-דין.

דברים אלו של ריב"ם הם בעיקר כנגד ארגונים כמו "אוצר הארץ" שאינם משווקים כלל היתר מכירה ובמקום זאת משדרים לציבור כאילו יש הידור ברכישת אוצר בית-דין. אך דבריו הם גם כנגד משנתו ההלכתית של הרב זאב ויטמן שפרסם בספרו "לקראת שמיטה ממלכתית במדינת ישראל" את שיטת אוצר בית דין כדרך רצויה ללכת בה, ואף פעל למען הגשמת חזון זה כשכיהן כראש ועדת השמיטה שע"י הרה"ר בשמיטה הקודמת (תשס"ח). כנגד קולות אלו ריב"ם מציג שיטה האומרת: אין שום הידור באוצר בית-דין על פני היתר המכירה. לדידו, ההיפך הוא הנכון.

ריב"ם אינו בודד בגישה זאת. הג"ר עובדיה יוסף כבר כתב כך בתשובה קצרה שפרסם:
"פירות של היתר המכירה עדיפי מפירות של אוצר בית דין."

וגם הג"ר מרדכי אליהו כתב דברים דומים (הגם שנדמה שבדברים שבע"פ התבטא קצת אחרת). גם מקורות אלו מובאים בספר. ריב"ם גם מאריך להוכיח שהרב קוק לא הסתמך בשום מקום ובשום אופן על אוצר בית-דין, אלא רק כהידור נוסף במקומות שכבר יש היתר מכירה.

הטענה המרכזית של ריב"ם היא שהדוגלים בשיטת אוצר בית-דין למעשה מתירים איסורים ללא שום ביסוס הלכתי. למעשה, השדות אינם מופקרים, החקלאים עושים כל מיני פעולות בשדה (לאוקמי פירא) שמהמשנה משמע שהינן אסורות, ובייחוד עוברים על איסור קצירה, בצירה ומסחר בפירות הקדושים בקדושת שביעית. וכל ההיתרים הללו מסתמכים על דברי תוספתא שכמעט ולא הובאה להלכה אצל אף אחד מהראשונים, שנחלקו גדולי עולם כיצד נכון להבין אותה, ושגם אם ניקח את הפרשנות המקילה ביותר של התוספתא לא נגיע אפילו קרוב למציאות אותו פוגשים בשטח במקומות בהם מיישמים אוצר בית דין הלכה למעשה.

ככלל, ביחס להיתר המכירה התייחסו גדולי עולם במשך 130 השנה האחרונות שדאגו לבסס הלכתית את השימוש בו, ולשפר אותו משמיטה לשמיטה. מה שאי אפשר לומר על אוצר בית דין, שהינו פתרון יחסית חדש, שגם בו יש אלמנטים של הערמה באופן בו הוא מיושם, אך הוא טרם זכה לעמוד במבחן הזמן והביקורת. מדוע, שואל ריב"ם, יש הידור דווקא באחרון ולא בראשון?

במהלך קריאת דברי ריב"ם בספר הקורא שואל את עצמו שוב ושוב: מהם הטענות הנגדיות למחבר? מה סוברים אלו שמפרסמים במאמריהם ובספריהם שיש הידור בדרך של אוצר בית-דין על פני היתר מכירה?

בנספחים לספר מובאים גם את דעות החולקים עליו, וריב"ם גם מגיב לדבריהם. טענה אחת של מתנגדיו הוא שאין זה מספיק למנות את גנותו של אוצר בית-דין, יש למנות גם את הבעיות שיש עם היתר המכירה ולשקול אלו מול אלו על מנת להחליט איזה מהם עדיף. כנגד טענה זו סבור ריב"ם שגם אם נקבל (מה שהמחבר איננו מקבל) שיש פחות בעיות באוצר בית דין, עדיין הדרך הנכונה ללכת בה היא הדרך בה הלך הראי"ה קוק של היתר מכירה ואוצר בית דין כהידור נוסף.

עוד סוברים תומכי אוצר בית-דין שפתרון משלב של היתר מכירה יחד עם אוצר בית דין לא יעבוד כי החקלאי, שיודע שהוא עשה היתר מכירה, לא יסכים להקפיד על הגבלות בעבודתו בשדה, מכיוון שגם ככה הוא יודע שהשדה שלו מכור לנכרי. כנגד זה טוען ריב"ם, שגם אם זה המצב עדיין עדיף רק היתר מכירה ולא רק אוצר בית דין. ועם זאת, לא ברור לו שצריך לקבל את הקביעה שהחקלאים לא ישתפו פעולה עם שילוב של שני ההיתרים.

לאחר שמנינו מקצת שבחו של הספר, יש להוסיף גם מגרעת בולטת שיש בספר. בקריאת הספר בולט המחסור בעריכה. עבור מי שאיננו בעל רקע ישיבתי, יהיה לענ"ד מעט קשה לעקוב אחר מהלכי המחבר. אני תקווה שלקראת השמיטה הבאה הספר יעבור עריכה קפדנית ויונגש לציבור הרחב.

כאמור, הספר נושא אופי פולמוסי. הוא מביא את שלל הדעות החולקות עליו ומסביר מדוע אין הצדק אתם. להרגשתי רבים בציבור ימצאו בתכני הספר אכזבה מסוימת, כי הספר אינו בעל בשורה. הוא אינו מורה על דרך סלולה בה אפשר בתנאים הקיימים היום לחזור לאידיאל השמיטה של התורה, והוא אף לא מצביע על אופנים בהם אפשר לצמצם את היתר המכירה שאין חולק שהוא לא אידיאלי. לדידו של ריב"ם שמיטה כפי שציוותה התורה נוכל לשמור רק כשיתקיים "וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלוש השנים", וזה כידוע לא נראה באופק. מאידך, שמא באמירה שיש להתמודד עם המציאות בשטח ועם המציאות ההלכתית ללא הליכה אחר מקסמי שווא, ניתן לראות כסוג של בשורה.

"מה נאכל בשנה השביעית, היתר מכירה או אוצר בית דין? הרב יהושע בן-מאיר, הוצאת ישיבת שבות-ישראל.

יום רביעי, 5 בנובמבר 2014

דעת הגרש"ז אוירבך על חיישנים

מזה זמן שאני עוקב בענין רב אחרי הדיון ההלכתי בנושא חיישנים בשבת. מספר פעמים במהלך הדיון עלתה הטענה שהג"ר שלמה זלמן אוירבך כבר דן בנושא חיישנים כשהתייחס לנושא התרמוסטט במקרר, שהינו למעשה חיישן טמפרטורה. טענה זו הביאה אותי לשוב לעיין בדברי הגרש"ז אוירבך בנושא המקרר.

לפני שנגיע לדברי הגרש"ז, הנה לדוגמא דברים שכתב הרב איתם הנקין לאחרונה:

לדבריו "מדברי כל הפוסקים שהתירו את פתיחת המקרר בשבת, ברור כי אילו הייתה המציאות כזו שבכל פעם שנפתחת הדלת מופעל מייד מנוע המקרר היה בפתיחתה איסור גמור".

הנה דברים שכותב הגרש"ז אוירבך (שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן י סעיף י):
ועוד נלענ"ד שאפי' אם יודע ברור שתיכף עם פתיחת הדלת יתחיל המנוע לעבוד אינו יותר מגרמא. ראשית שבשום אופן אין החום משפיע כל כך מהר על הגאז והמפוח שהם סוגרים ומסוגרים עד כדי שנוכל לומר שתיכף עם פתיחת הדלת מפעיל הכח הראשון של החום את המנוע, ואחד המומחים אמר לי שלדעתו א"א כלל שהחום ישפיע בפחות מדקה אחת, ומה שרואים לפעמים שהמנוע מתחיל תיכף לעבוד אין זה מפני הפתיחה אלא שבלי זה כבר נתחמם הרבה והיה מפעיל תיכף את המנוע אף אם לא היה פותח כלל הדלת, ועוד כיון שהחום הנכנס צריך לגרום בתחלה התפשטות הגאז והמפוח הגורם לעשות חבור עם הזרם וגם עצם החבור נחשב רק כעשיית גשר בפני הזרם שזורם מתחנת הכח, ולכן אף על פי שאם אחד מסובב גלגל שקשור למערכה של גלגלים פשוט הוא שכל הגלגלים שמסתובבים מחמת הכח הראשון של הסיבוב נחשבים ממש ככחו ולא ככח שני או כח כחו (ועיין "ברב פעלים" ח"א סי' כ"ה שכתב אחרת וצע"ג) היינו מפני שכולם מסתובבים ממש מחמת כוחו, משא"כ כאן שהחום עצמו אינו מפעיל תיכף את המנוע כי אם לאחר שגורם תחלה פעולות שונות, באופן זה שפיר נחשב גרמא. 
כלומר, לדברי הגרש"ז אע"פ שלפי תפישת האדם פתיחת המקרר גורמת ישירות להפעלת המנוע ("שאפי' אם יודע ברור שתיכף עם פתיחת הדלת יתחיל המנוע לעבוד"), הוא עדיין מחשיב זאת רק כגרמא.
דברים אלו גם סותרים לחלוטין הגדרה שנתן הרב ישראל רוזן, ממכון צומ"ת, למושג גרמא (קישור):
מכאן פשיטא לענ"ד שאם מתחיל תהליך עכשווי, ע"י מעשה האדם בידיו, ברגליו, או בדרך הילוכו, הרי זה מעשה-אדם ולא 'גרמא'. ל'גרמא' תיחשב רק תוצאה המורכבת משני תנאים:1. שום תהליך לא החל בעת פעולת האדם; 2. התוצאה תתרחש 'אחר כך' ע"י גורם אחר, שלא הופעל ע"י האדם, כגון כח טבעי (רוח או אש או שמש) או מכשיר טכנולוגי (שעון או מנגנון אלקטרוני) ה'חי' ופועל ומכוון מצד עצמו, ולא כתוצאה מפועל האדם הנידונה [לענ"ד צריך שיהוי זמן הנחשב אצל בני אדם 'אחר-כך', ולא לפי מכשיר מעבדתי המודד חלקיקי שניות].
[לענ"ד כל דבריו של הרב רוזן בהערותיו למאמר שם נסתרים ע"י דברים שכותב הגרש"ז אוירבך בתשובתו על המקרר בסעיפים י-יא]


את תשובתו אודות השימוש במקרר בשבת, מסיים הגרש"ז בהשוואת הפעלת המנוע במקרר ע"י התרמוסטט לפעולה ע"י כח שני ושלישי. הפעולה אותו עושה האדם הינו הכנסת החום, החום גורם להתפשטות גז, התפשטות הגז גורם להפעלת המנוע. יוצא אם כן שהפעלת המנוע הוא כח שלישי או רביעי של האדם. ו"אף אם ננקוט כהסוברים דשאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה וחייב גם על כח שני ושאר מיני גרמות... מכל מקום כל זה דוקא אם הוא ממש מתכוין לכך".

והגרש"ז מסיים את דבריו במילים אלו:
ואפשר שהזורה בשבת בלא כוונה חשיב רק גרמא בעלמא וקיל טפי ממתעסק. 
כלומר, גם אם אדם עשה מלאכה דאורייתא, שכנראה גם נוחה לו, אלא שהוא לא מתכוין לעשות את המלאכה הזאת, והמלאכה נעשית ע"י שימוש בגורם אחר (הרוח במקרה הזה) "אפשר" שזהו רק גרמא בעלמא.

לכן נלע"ד שאפשר להסיק מדבריו שאם האדם לא מתכוין לתוצאת המעשה, דהיינו לגרימת המלאכה, שהדבר יהיה מותר. לפי"ז במציאות שהאדם יודע שיעבור במקום שיש בו תאורה הנדלקת ע"י חיישנים, אם אינו מתכוין לכך שהתאורה תדלק, יהיה מותר לו לעבור במקום.

יום שני, 27 באוקטובר 2014

סקירת ספרים: רב שיח, הרב רמי רחמים ברכיהו


"טלמון הוא מקום מיוחד, עם האנשים הכי טובים שפגשתי בחיי. חלקם הפכו להיות חברים קרובים שלי. רב היישוב, רמי ברכיהו, הפך להיות הרב שלי . לא כי אני מתכנן לחזור בתשובה, אלא כי הוא איש חכם מאוד, צנוע מאוד, חבר. ויש עוד רבים אחרים. " (מתוך: דף הפייסבוק של דורון הרמן, עיתונאי בערוץ 10)

הרב רמי ברכיהו מכהן זה כעשרים שנה כרב היישוב טלמון. לפני מספר שנים הוא הוציא לאור ספר "טל לברכה" (ב' כרכים) ובו ריכז תשובות הלכתיות לשאלות שהוא נשאל ובהם הוא טיפל בשנות כהונתו כרב. עתה הוא הוציא לאור ספר נוסף – "רב שיח" (ב' כרכים) ובו הוא אסף את הטורים ההלכתיים אותם כתב לעלון היישובי במהלך שנות כהונתו ברבנות במקום. הטורים עוסקים בנושאים הלכתיים או בנושאים ציבוריים להם נדרש הרב, וברובם הם פותחים בשאלה. עם זאת, הם אינם כתובים בלשון של תשובה בספר שו"ת הלכתי אלא בלשון של שיחה עם חברי הקהילה. הטורים מסודרים על פי נושאים, ובכל טור המחבר סוקר בלשון השווה לכל נפש את הנושא ההלכתי עליו הוא דן, מסביר את האפשרויות השונות להכרעה, ומביא את הקורא להבין את השיקולים שלו להכריע דווקא לצד מסוים. ע"י איסוף הטורים לספר מתגלה לקורא מסמך מרתק המתאר מנהיגות רבנית קהילתית על כל צדדיו.

אחד הנושאים המרתקים העולים בספר הוא התמודדות הקהילה עם חברים מעדות שונות ובעלי מנהגים שונים. הרב ברכיהו, עם בני קהילתו, מנסים באופנים שונים לקיים קהילה אחידה מבלי שבני עדה אחת יצטרכו לותר על מנהגי אבותיהם בשם האחדות.

הנושא של פערי המנהגים העדתיים והצורך של האחד לקבל את השונה ממנו, הוא רק דוגמא אחת למכלול של נושאים המתוארים בספר שהמכנה המשותף שלהם הוא שכדי לקיים קהילה בריאה צריך לדעת לקבל את האחר. העיקרון הבסיסי הזה עולה תוך כדי עיסוק בנושאים "קלאסיים" כמו הקדמת תפילת ליל שבת בקיץ באופן שירצה הן את המבקשים להקדים והן את המבקשים לאחר. וכן נושא הדיבורים בבית הכנסת בשעת התפילה, שהרב נוזף במדברים הפוגעים בקדושת המקום, אך יחד עם זאת מפציר באלו המעירים למדברים בבית הכנסת, שלא להיות קטנוניים מדי בהערותיהם. כמובן שעקרון קבלת האחר בקהילה עולה גם בשאלות היותר "פיקנטיות" כמו קדיש ע"י אשה בבית הכנסת או קריאה של נערת בת-מצווה מתוך ספר תורה כחלק מחגיגות כניסתה לעול מצוות. בנושאים אלה הרב המחבר מתווה דרך של מתן אפשרות לאדם לנהוג עפ"י רצונו, כל עוד זה אינו מנוגד להלכה, אך יחד עם זאת הרב מציב תנאים הן על מנת לשמור על העמידה בתנאי ההלכה והן על מנת להכיל את הדעות בקהילה המתנגדות למנהגים אלו.

מעבר לאמירה החשובה שאחד מתפקידיו החשובים של הרב הוא להכיל את הקצוות שבקהילתו ולשאוף לחנך בתוך הקהילה לקבלת האחר, יש בספר אמירות נוספות. המחבר איננו מחשיב את עצמו כמי שיכול לכפות את דעתו על הציבור. הוא אמנם ער למעמדו כרב היישוב, וככזה יודע שיש נושאים שהוא האחראי עליהם ושדעתו היא זו שתהיה מכרעת. עם זאת, ברבים מסימני הספר הרב מציג את עמדתו וכאילו אומר לציבור: זו עמדתי, הסברתי מדוע אני סבור כך, עכשיו הבחירה בידכם האם לקבל את דברי או לדחותם. במספר סימנים בספר הוא שב ועוסק בנושא לאחר שאחד מחברי הקהילה חלק על עמדתו של הרב, והרב נאלץ לחזור ולהסביר מדוע הוא סבור שעל הציבור לנהוג בצורה שונה. הרושם העולה מקריאת הספר הוא שהרב אף מעודד את חברי הקהילה ללמוד את הנושא המדובר לעומק ולגבש דעה עצמאית. באחדים מסימני הספר הרב אף מודה שטעה במה שפרסם קודם, לאחר שקיבל הערות על דבריו מחברי הקהילה.

במהלך קריאת הספר הקורא מסתקרן: האם בסופו של דבר החברים ביישוב קבלו את עמדת הרב? האם הצליח הרב במסע השכנוע שלו? האם המחלוקת בנושא כזה וכזה נשארה בעינה או שמא השלום חזר לשכון? כמובן, שהתשובות לשאלות אלו אינן נמצאות בספר. בעיני, אף זה חלק מהאופן שהספר מתאר את הרבנות הקהילתית: ישנן הרבה חזיתות בכל זמן נתון. פעמים שהרב מצליח להעביר את עמדותיו לקהילה, ולפעמים הוא נאלץ לסגת. העיקר שהוא לא ירים ידיים וימשיך לאתגרים הבאים.

אחד הסימנים הוא יוצא דופן בהיבט זה ומובא בו מה עלה בסופו של דבר בגורל השאלה והתשובה. השואלת, במקרה זה, שאלה האם במהלך לימודי אומנות מותר לה לצייר גבר ערום. הרב השיב הן מהפן ההלכתי והן מהפן הערכי, ובסוף התשובה הביא כך:

"ראוי לציין, כי השואלת אכן פנתה להנהלת בית הספר וביקשה לא לצייר גבר ערום. מנהלי בית הספר הבהירו כי מהצד המקצועי לא ניתן לוותר על ציור איברים לא צנועים, וזוהי מסורת מקובלת למעלה ממאתיים שנה. לאור תשובתה, כי בידה מסורת של כשלושת אלפים וחמש מאות שנה של שמירה על צניעות, הנהלת בית הספר נענתה לבקשתה וכיבדה את ערכיה." (עמ' 348)

לפני מספר חדשים, בטרם נחת על היישוב טלמון אסון רציחתו של גיל-עד שער (שמספר סימנים בספר מוקדשים לימים הקשים שעברו עליהם וכן הספדו של המחבר על גיל-עד חותם את הספר), יצא היישוב בקמפיין פרסומי למשוך אנשים נוספים ליישוב. אחד מהפרסומות ליישוב תיאר את אחד משיעוריו המיוחדים של רב היישוב, מחבר ספר זה. ללא ספק הימצאותו של הרב רמי בטלמון הוא נקודת אור חזקה עבור יישובו ועבור הרבנות הציונות הדתית בכלל. אשריכם אנשי טלמון שיש לכם רב כזה, ואשריך הרב רמי ברכיהו שיש לך יישוב היודע להעריך את מעלותיך.


סקירות נוספות על ספר זה:
הרב יונה גודמן, אתר כיפה
- הרב ד"ר יהודה ברנדס, מקור ראשון

יום שבת, 18 באוקטובר 2014

פולמוס "הולכת בדרכה"

הרשת סוערת בשבועיים האחרונים סביב ספרה החדש של הרבנית מלכה פיוטרקובסקי "הולכת בדרכה". אספתי להלן חלק מהתגובות.

- ביקורת ספרים על הולכת בדרכה - הרב יואל קטן (פורסם בעיתון בשבע):


- תגובה לביקורת מהמחברת

- תגובה מיועצת ההלכה שולמית בן שעיה (פורסם בפייסבוק):
קראתי בעיון רב את דבריו של הרב יואל קטן על ספרה החדש של הרבנית ( או אשת ההלכה או מה שתרצו) הרבנית מלכה פיטרובסקי, 'מהלכת בדרכה'.
קטנה אני מלהביע את דעתי על הספר או על דבריו של הרב ובכל זאת ארשה לעצמי הארה קטנה.
ספרה של הרבנית מלכה פיטרובסקי לא הגיע בחלל ריק. הרבנית מלכה מהווה גורם משמעותי מבחינה תורנית והלכתית עבור קהל של נשים (ולא רק נשים) הצמא לא רק למענה נשי אלא בראש ובראשונה לעשות את דבר ה' מתוך מחויבות עמוקה להלכה, ומצא בה כתובת מתאימה לדבר. מאמרו של הרב קטן זורה חול לא רק בעיני הספר והמחברת אלא בראש ובראשונה בקהל זה.
מזה שנים לא מעטות שהולכת ומתעצמת הדרישה הנשית, מפי קהל הנשים יראות ה' למענה נשי ולתורה נשית. נזכור כולנו כי 50 אחוז מציבור שומרי המצוות הם נשים, בדיוק כמו חלקם באוכלוסיה הכללית.. התקדמות העולם והשינויים הכבירים במעמד האשה חוללו גם תמורות בעמדה הנפשית של הנשים עצמן. נשים רבות, יראות שמים, מעוניינות ללמוד תורה מפי נשים (ודי לנו אם נזכיר את דבריו המפורסמים של רבינו הרב צבי יהודה שסבר כי "נשים צריכות ללמד נשים" (!!!!) כבר לפני עשרות שנים). נשים רבות יראות שמים מעוניינות באוזן נשית שתיתן מענה (גם הלכתי!) לשאלותיהן. כבר חז"ל ציינו כי "נשים עם בפני עצמן", הבנה זו באה לידי ביטוי שנים רבות מאוחר יותר בתאוריות ההבדלים בין נשים לגברים ודומה כי היא ברורה היום לכולנו. באופן טבעי ונורמלי עם כל רגישותו ועדינותו של הרב המשיב, כפי שמציין הרב קטן במאמרו, נשים רבות יעדיפו לפנות לאשה. היכולת לשוחח עם אשה כמותן, המוכנות לחשוף פרטים אישיים ואינטימיים שפעמים רבות לא היו באים לידי ביטוי בשיחה עם הרב משמעותית מאוד בפרט בעניינים שבצניעות וכן בעניינים אישיים אחרים ולא רק בהם.
בפועל כדאי להביא בחשבון כי יש ריבוי עצום בפניות הלכתיות לנשים יודעות הלכה ויעידו על כך כל הנוגעות בדבר. ושמעתי מפי הרה"ג יעקב אריאל בהקשר זה רק בשבוע שעבר כי אין מיעוט בפניות לרבנים.. במילים אחרות, היכולת לפנות למענה נשי העצימה את המוכנות ואת הרצון של נשים לשאול ואשרינו שכך. האם על הרבנים להתנגד לתהליך זה? אולי דווקא לתמוך בו ולמנף אותו להתקדמות כללית של הציבור אל עבר עבודת ה' רבה יותר? אל עבר מחויבות אישית וציבורית עמוקה יותר לתורה ומצוות?
ללא ספק תהליך כזה מצריך ענווה גדולה וזהירות עצומה. על כל משיבה לדעת היטב את מקומה בדיוק כשם שעל כל רב משיב לדעת את מקומו. יש שאלות שהמשיבה יכולה לענות על פי ידיעותיה, הכשרתה והסמכתה ויש שאלות שעליה להפנות הלאה. בדיוק כשם שיש שאלות שמסוגלות למענה על ידי הרב המקומי ויש שאלות כלליות וציבוריות שעומדות לפתחן של גדולי הדור ויש שוני עצום ביניהם.
הרב קטן מציין כי התנגדותו אינה לעצם כתיבת הספר על ידי אשה אלא לקו ההלכתי או ה"אנטי הלכתי" כדבריו שבו. עם זאת קשה מאוד להתעלם מהתחושה שלוּ ספר כזה היה נכתב על ידי רב – גבר – יודע הלכה הוא לא היה "זוכה" לתגובה כה נזעמת. דומני שאצל רבים מאמר כזה משיג בדיוק את התוצאה ההפוכה, כותרת המאמר, חריפות הלשון, האזכור השיטתי של ה"פגמים" בספר (האם אין מקום לציין ולו מעלה אחת שלו??), אי נתינת מקום לכותבת להגיב, יוצרים תחושה קשה שמא מדובר במחלוקת שרחוקה להיות מלשם שמים. וחבל חבל שכך.
אולי נזכה לראות תיקון גם מעל דפי עיתון זה. יהי רצון.
שולמית בן שעיה
יועצת הלכה
קדומים
[אני אינני מסכים עם התגובה דלעיל. מהיכרותי עם הרב יואל קטן הוא היה כותב באותו אופן גם אלו רבני בית-הלל היו חתומים על הספר]



- תגובה מאת הרב אילעאי עופרן (פורסם בפייסבוק):
חובב מחלוקות מושבע אני. ומחלוקות חריפות, עם ביטויים ארסיים הנאמרים בריתחא דאורייתא, אני אוהב במיוחד. קראתי שוב ושוב את מאמר הביקורת של הרב קטן על ספרה של הרבנית פיוטרקובסקי. קראתי את תגובתה ואת תגובתו לתגובתה ולא הצלחתי להבין מה מוציא אותי משלוותי.
עד שהבנתי - שיטה דמגוגית ידועה קובעת, כי בהיעדר נימוק משכנע, כדאי להיעזר בטכניקת "גיוס הקונצנזוס" - הפיכת הטיעון חסר הביסוס לדעתו של הרוב, תוך הוצאה מן הכלל של מי שאינו מחזיק בו. עיקר הטכניקה מבוסס על הצמדת ביטויים כדוגמת "מוסכם ש..." או "כידוע לכולם" לטיעון חסר הראיות. זוהי שיטה מוחצת ומנצחת - מי רוצה להיות זה שאינו יודע מה שכולם יודעים או זה שחותר תחת המוסכמות המוחלטות?
17 פעמים, בהקשרים שונים מאשים הרב קטן את הרבנית פיוטרקובסקי בחריגה מה"מקובל" - ההלכה המקובלת, הדרך המקובלת, המנהג המקובל ועוד ועוד. בד"כ בלא בדל של ראיה מלבד הטיעון המעורפל ש"זוהי שיטת רוב הפוסקים". כאמור - גיוס הקונצנזוס.
זוהי שיטה פסולה המבקשת להגדיר באופן מלאכותי מי בפנים ומי בחוץ, מי בזרם ומי נגדו, מה ראוי ומה לא - בלי עומק, בלי נימוק ובלי טיעון.
ממש לא מקובל!
17 פעמים, בהקשרים שונים מאשים הרב קטן את הרבנית פיוטרקובסקי בחריגה מה"מקובל" - ההלכה המקובלת, הדרך המקובלת, המנהג המקובל ועוד ועוד. בד"כ בלא בדל של ראיה מלבד הטיעון המעורפל ש"זוהי שיטת רוב הפוסקים". כאמור - גיוס הקונצנזוס.
זוהי שיטה פסולה המבקשת להגדיר באופן מלאכותי מי בפנים ומי בחוץ, מי בזרם ומי נגדו, מה ראוי ומה לא - בלי עומק, בלי נימוק ובלי טיעון.
ממש לא מקובל!

יום שישי, 17 באוקטובר 2014

סקירת ספרים: ספרים על פרשת שבוע

פורסם באתר כיפה (קישור)

כי קרוב אליך, בראשית – הרב יעקב מדן, הוצאת ידיעות ספרים
הרב יעקב מדן, ראש ישיבת הר-עציון, הוא כמעט שם נרדף ללימוד תנ"ך בימינו. שיטתו הידועה משלבת לימוד על דרך הפשט, יחד עם ניתוח מדרשי חז"ל ומציאת חיבורם לפשט ו"השלמת" הפרטים אותם המקרא אינו מספר לנו, וכן השוואה בין סיפורים וסוגיות שונות במקרא והסקת מסקנות מסוגיא אחת לשניה. מי שהתאהב בדרכו הלימודית של הרב מדן בשיעוריו הפרונטאליים, במאמריו הרבים או בשיעוריו המוקלטים ברשת, לא יתאכזב מספר זה. הספר מכיל כ430 עמודים בהם דן המחבר בכל פרשה במספר רב של נושאים.
בפרק הדן ב"חטא הנחש", מפרשת בראשית, מביא המחבר את מדרש חז"ל המספר על מגע מיני בין הנחש לחווה. הקשר בין דברי המדרש לפשט הסיפור מופיע בכך שאדם וחווה הינם ערומים, בסופו של החטא הם מתביישים בערוותם, עונשה של האשה קשור גם הוא לענין (המחבר משווה בינו לבין עונש האשה הסוטה). המחבר מפליג להסביר שייתכן ואף קין, האלים והגס, נולד מאותו גילוי עריות.
בהקדמה לספר זה מבטיח לנו המחבר כרכים נוספים – כך שיש למה לצפות. יזכהו ה' להוציא לאור כרכים רבים על כל ספרי התנ"ך. 

כפשוטו – הרב דוד ניסני, הוצאת רננה (nissanid@gmail.com)
הרב ניסני, ר"מ בישיבת ההסדר בחולון, מנתח בספר זה סוגיות שונות בתורה על דרך הפשט. הבדיחה אומרת שפרשן הפשט תמיד עונה לשאלה "מה ההבדל בין פשט לדרש?" בתשובה: "מה שאני אומר הוא פשט, מה שאחרים אומרים זהו דרש". מבלי להיכנס להגדרות מסובכות בהגדרת "מהו פשט" אפשר להניח שאוהבי הפשט ימצאו בספר הזה אוצר בלום. קוראי הספר לא יוכלו להישאר אדישים לנוכח הרעיונות המקוריים שמציג המחבר – חלקם יזדעזעו, חלקם יוקסמו וחלקם ימצאו בו חומר רב למחשבה. בשלושים הפרקים של הספר המחבר מתייחס לנושאים שונים על פני כמחצית מפרשיות התורה, תוך שהוא מצויד במבט חדשני ובידע רחב מאד הן תורני, והן כללי.
בפרק הראשון של הספר המחבר מתייחס לשאלת סיפור הבריאה הכפול – פרק א' בבראשית מול פרק ב'. הוא מציג את הסתירות בין הפרקים ואת התשובות השונות שניתנו ליישוב הסתירות, וכן את הקשיים בכל אחת מהתשובות. לאחר מכן הוא ניגש להציע יישוב משלו לסתירות. לדידו יש להתייחס לשני הפרקים כמספרים על אירועים שונים בתכלית. פרק א' מספר את סיפור בריאת המין האנושי, והוא נברא כמין, דהיינו בני אדם רבים, כמו שנבראו מין החיות ומין העופות. פרק ב', שייתכן וארע גם זמן רב לאחר אירועי פרק א', מספר על יצירת אדם מיוחד שנועד לעבוד בגן עדן. מאדם מיוחד זה, שנוצר בפרק ב', נולד בסופו של דבר נח. על ידי הסבר זה, לא רק שהמחבר מגשר בין סיפור התורה לבין המחקר המדעי, הוא גם מפרש פסוקים שונים המורים על כך שהיו עוד אנשים בעולם חוץ מאדם, חווה, קין והבל – מהם מסתבר שלקח קין אשה, ועבורם בנה קין עיר ועוד.

מקום בפרשה – ד"ר יואל אליצור, הוצאת ידיעות ספרים
לא על כל ספר אפשר לכתוב שהוא ייחודי כפי שמוצדק ונכון לכתוב על ספר זה. "מקום בפרשה" דן ב"גיאוגרפיה ומשמעות במקרא". המחבר מוצא בכל פרשה בתורה (וגם במועדי השנה) עניין הקשור לריאליה של תקופת התורה, אם זה בגיאוגרפיה או בהיסטוריה של התקופה. הקישורים הם דרך מקומות המוזכרים בפרשה, שמות אנשים הקשורים למקומות בארץ ישראל, וכד'. במהלך דבריו המחבר מביא גילויים היסטוריים וארכיאולוגים שונים, דן במשמעותם, מתפלמס עם דעות חוקרים אחרים ומפענח את קשרם למה שמסופר בתורה. לא אחת המחבר מביא בתוך דבריו רעיונות והסברים בשם אביו הגדול, חוקר המקרא והפרשן, פרופ' יהודה אליצור.
וכך בפרשת לך-לך נעמיק בחקר מיקום העי, בפרשת ויחי במיקומו של אבל מצרים, גורן האטד ובדרך שעשו השבטים ממצרים לקבור את יעקב, ובפרשת בשלח בכל המקומות המוזכרים בסיפור דבורה (הפטרת בשלח). בפרשות לא-סיפוריות גם כן נמצא את הקשר למקומות ולגיאוגרפיה. כך לדוגמא בפרשת צו המחבר דן בשאלה מה משמעות המילה "מול" במקרא המופיעה בפרשה בביטוי "מול עורפו", מקום שחיטת העוף. הפועל היוצא של הבנת המילה "מול" הוא הבנה נכונה של הפסוק ביהושע, במעמד הברכה והקללה: "חציו אל מול הר גרזים והחציו אל מול הר עיבל". וכן בהבנת מיקום מזבח שניים וחצי השבטים שבסוף ספר יהושע שנבנה "אל מול ארץ כנען".
ספר ייחודי ומיוחד המשלב את תורת ישראל עם ארץ ישראל – ירבו כמותו בישראל!

עיונים בפרשות השבוע, בראשית שמות, סדרה שלישית – הרב אלחנן סמט, הוצאת ידיעות ספרים
ספר זה הינו החמישי בסדרת "עיונים בפרשות השבוע" של הרב אלחנן סמט, והראשון מהסדרה השלישית. בספר זה ממשיך המחבר בדרך שפסע בה בספריו הקודמים, לנתח מבחינה ספרותית את פרקי וסיפורי המקרא, ומתוך הניתוח הספרותי להבהיר ולחדש פשט חדש בסיפור. בנוסף, מצליח הרב סמט למזג בין פירושי הראשונים וניתוחם לבין דרכו החדשנית בניתוח פרקי המקרא.
בפרשת ויחי המחבר שואל על שאלת יעקב כלפי בני יוסף "מי אלה?": היתכן ויעקב לא הכיר את בני יוסף? ועוד, שאלה זו נשאלת לאחר שיעקב לכאורה הגיב להימצאותם של בני יוסף באמרו "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי"? ועוד, משמע מסיפור שיכול הידיים שבני יוסף היו ילדים קטנים, אך אם נחשב את השנים מאז לידתם ועד שבע עשרה שנה לאחר ירידת יעקב  למצרים נגיע לכך ששניהם היו כבני עשרים!
כדי לענות על שאלות אלו ואחרות המחבר מציע שיש כאן "סיפור מפוצל". דהיינו, חלק מהסיפור המופיע בתחילת פרשת ויחי למעשה ארע בעת שיעקב פגש לראשונה את יוסף בעת ירידתו למצרים, והוא נכתב כאן כדי לא להפריע לרצף הסיפור בפרשת ויגש. המחבר ממשיך ומאריך בסיבות לפיצול הסיפור ואף מוכיח כי מבחינה ספרותית הוצאת הסיפור הקדום מתוך הסיפור המאוחר, זה שמתרחש שבע עשרה שנה לאחר ירידתו של יעקב למצרים, מותירה את הסיפור המאוחר עם מבנה ספרותי ברור וחד.
נאחל למחבר שיזכה במהרה להוציא לאור את הכרך השני של הסדרה על ויקרא, במדבר ודברים.

הפרשה– הרב אביחי קצין, הוצאת המחבר (הפצה: דני ספרים)
הרב קצין מרביץ תורה בעיר רעננה ובמקומות נוספים מזה שנים רבות (גילוי נאות: הוא היה רב בית הכנסת בו גדלתי). במשך מספר שנים הוא שידר תוכנית יומית בת שעה ברדיו בנושא פרשת שבוע. לפני מספר שנים הוא קיבץ חלק מרעיונותיו וחידושיו על פרשת השבוע לספר בשם "הפרשה" שיצא לאור על חומשי בראשית, שמות וויקרא. בשנה האחרונה הוא זכה להוציא כרך שני לספר על חומשי במדבר ודברים. את דרכו הוא מגדיר "בין פשט לדרש – עיונים בפרשות השבוע לאורם של מדרשי חז"ל".
לדוגמא: בפרשת כי-תבוא דן הרב בפרשת מקרא ביכורים הפותחת במילים "וענית ואמרת", ושואל: מדוע מופיע כאן הפועל "וענית" – הרי מביא הביכורים אינו "עונה" לשום שאלה. הוא מביא מהראשונים המשיבים לשאלה זו, אך לא מסתפק בכך.
כהקדמה לתשובתו הוא דן בחיוב בליל הסדר לדרוש את פרשת מקרא ביכורים ומסביר עפ"י המשך חכמה והרב הוטנר שיש שני דינים בליל הסדר: סיפור ("מצוה לספר") ועניה ("עונין עליו דברים הרבה"). משמעותו של חלק ה"עניה", המתקיים ע"י דרשת פרשת מקרא ביכורים, הוא שהאדם חש שהקב"ה פונה ומדבר עמו – דרך הוצאתו ממצרים, ודרך הבאתו לארץ ישראל, והוא עצמו נתבע להשיב-לענות לו ע"י התעסקות במצוות הסדר והבאת הביכורים מתוך הכרה בחסדי ה' שהוא זכה להם.


מלאך לשבת – הרב מרדכי (מארק) אנג'ל, הוצאת jewishideas.org

הספר מלאך השבת, שראה אור בתש"ע, הוא מעט ותיק יותר מיתר הספרים בטור הזה, אך נחשפתי אליו רק לאחרונה. בספר זה הרב אנג'ל מציג דרשות קצרות על פרשות השבוע ומועדי השנה. על כל פרשה יש בדרך כלל שתי דרשות, כאשר כל דרשה היא בממוצע באורך עמוד עד עמוד וחצי. הדרשות מחברות בין תכני פרשת השבוע לערכים ואידיאלים יהודיים וגלובאליים. להבנתי, הדרשות מייצגות את אופי הדרשות שניתן לשמוע בבתי הכנסת הדתיים-מודרנים בארה"ב.
לדוגמא: את הפסוק "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב" בפרשת בלק, מסביר הרב כך "עם ישראל שוכן בדד, כלומר הוא ייחודי, ואינו מוערך על ידי הגויים". בדרשה זו הוא מאריך להסביר את הייחודיות של עם ישראל ומדינת ישראל ואת תרומתם לאומות העולם בשלל מישורים. הוא ממשיך להסביר שחלק מהייחודיות של עם ישראל נובעת מכך שהגויים אינם מעריכים אותו מספיק ואינם מכירים טובה לעם שתרם כל כך הרבה לאנושות.





על סף הארץ, עיונים בספר במדבר – הרב נתנאל הלפגוט, הוצאת מגיד

ספר זה מכיל עשר דרשות על ספר במדבר, כל דרשה כ5-7 עמודים. דרכו של המחבר היא בדרך כלל לחפש מקבילות לסיפור המקראי בו הוא עוסק ומתוך כך להסיק מסקנות פרשניות על הפרק הנדון.
לדוגמא: בפרשת מטות המחבר דן  במקומה של מלחמת מדין. התורה מאריכה מאד בתיאור ההכנות למלחמה ובייחוד בתוצאות המלחמה – חלוקת השלל והרמת אחוזים מן השלל לטובת הכהנים. לא מצינו אריכות כזו באף מלחמה אחרת בתורה, והדבר אומר דרשני. המחבר מצביע על מספר הקבלות מעניינות בין חטא העגל לחטא בעל פעור. משמעות ההקבלות ללמדנו על דפוס חוזר ומקביל בין דור יוצאי מצרים לדור באי הארץ – אלו חטאו בחטא העגל ואלו בבעל פעור. כשם שהתיקון לחטא העגל היה הרמת התרומה למשכן ובנייתו, כך התיקון לחטא בעל פעור הוא היציאה למלחמה כנגד מדין אך גם הרמת ה"תרומה" (כך מכנה זאת התורה!) מהשלל.

בתחילת הספר ישנו מאמר ארוך יחסית (כ40 עמודים) הדן "על יראת שמים ולימוד תנ"ך". במאמר זה מאריך המחבר, בוגר ישיבת הר-עציון, לבסס את דרכו בלימוד התנ"ך ומתייחס לרוב הפולמוסים שהיינו עדים להם בשנים האחרונות סביב לימוד התנ"ך. 

יום שלישי, 30 בספטמבר 2014

הדיון ההלכתי סביב מכשירי חשמל בשבת - כמה עדכונים

לפני כחצי שנה, ניסן תשע"ד, פרסם הרב ד"ר דרור פיקסלר מאמר בהמעיין אודות "הגדרת מלאכת מכה בפטיש והקשרה לחשמל בשבת". בסוף המאמר אף צורף הנספח הבא מהג"ר נחום אליעזר רבינוביץ':
יפה עשה ידידי הר"ד פיקסלר שהסביר בטוב טעם, מה שכבר כתבו הגרש"ז אויערבאך ועוד גדולים, שאין מקום לחוש למלאכת מכה בפטיש בפעולות חשמליות, ומי יבוא אחריהם. אמנם בתקופה שהתפשטו שימושים בחשמל ראו אל נכון גדולי הפוסקים שיש סיכון לעצם שמירת השבת, שהרי ע"י חשמל ניתן לעשות כל ל"ט מלאכות כולן, ועל כן ברור היה שיש איסור בפעילויות כאלה על כל פנים מדרבנן (וראה מה שכתבתי בשו"ת מלומדי מלחמה סי' נו-נז, סא ושו"ת שיח נחום סי' כה בשם גדולי הפוסקים, ושם כתבתי שבפעולות חשמליות שלא נעשית בהן מלאכה אך יש בהן סגירה ופתיחה של מעגלים חשמליים - יש איסור לעשותן משום גזרת 'עובדין דחול'). אמנם בימינו אנו התקדם והתפשט יישום חשמל לסוגים שונים של אוטומציה, וזה מאפשר למנוע עשיית מלאכות בידיים ואפילו בטיפול בחולים ומוגבלים, וגם במערכות ציבוריות שונות, ובכך להשרות מנוחת שבת במעגלים רחבים. לפיכך, צריך עתה לזהות בדיוק יתר אלו שימושים בחשמל אין בהם איסור כלל ואפילו מדרבנן, ועל ידי כך תתרחב שמירת השבת.
כתגובה למאמר זה פרסם הג"ר יעקב אריאל תגובה בהמעיין תמוז תשע"ד, בו חידש שיש לאסור שימוש בכל מכשירי החשמל מדין מצוות עשה של "שבתון" ו"זכור את יום השבת לקדשו". מתוך דבריו:
מה שהנחה לענ"ד את הפוסקים לפני מאה שנה, וצריך להנחותנו גם היום, הוא הדיבר הרביעי – "זכור את יום השבת לקדשו!" מצות "זכור" באה לשמור את השבת שלא תטבע בפרשנות פורמליסטית שתוצאותיה עלולות למחוק את השבת חלילה. 'זוכרהו מאחר שבא להשכיחו'. השבת אינה רק מנוחת הגוף (=שמור) אלא בעיקר מנוחת הנפש (=זכור). אין צורך לענות על צלצול הטלפון, אין חובה להשיב על דוא"ל, אין הכרח לסמֵס חזרה. מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח, מנוחה שלמה. כמה אומללה שבתם של כל המתוקשרים גם בשבת! לבי לבי על חילוליהם את השבת - הטלפון המצלצל, הרדיו המבשר כל חצי שעה חדשות, הסמ"ס הממסמס את מנוחת השבת - מעי מעי על חלליהם הרוחניים והחברתיים.
בגליון הנוכחי של המעיין, תשרי תשע"ה, התפרסמה תגובה אנונימית לרב יעקב אריאל מאת מחבר ספר "אורחותיך למדני" - ראו כאן. על דברי התגובה חזר והגיב הרב אריאל. את דבריו הוא סיים כך (ההדגשה שלי):
מטעם זה אסר הגר"מ פיינשטין (או"ח ח"ד סי' ס) את השימוש בשעון שבת. לדעתו, שעון שבת חמור מאמירה לנוכרי, ואילו היו חז"ל חיים בימינו היו אוסרים אותו ללא ספק. גם לנו יש סמכות, רשות ואף חובה, לפרש את כוונת התורה בימינו. אומנם דעת הפוסקים בנושא זה עומדת בניגוד לרב פיינשטיין, והם מתירים את השימוש בשעון שבת במקרים מסוימים ולא רק לצורך התאורה, אך אם המדרון החלקלק יביא לפריצת חומת השבת נגיד כולנו שמשה אמת ותורתו אמת ונצטרך להחמיר גם באלו.

בזירה אחרת פרסם, בכתב העת אמונת-עתיך, הרב ד"ר דרור פיקסלר יחד עם הרב אלי רייף מאמר אודות השימוש בחיישנים בשבת - אודותיו כתבנו כאן וכאן. בגליון הנוכחי, גליון 105, פרסם הרב איתם הנקין תגובה לדבריהם - את דבריו תוכלו לקרוא בבלוג שלו (ומשם קישור לתגובות המחברים וכן תגובה שלו לדבריהם שלא פורסם בגליון).
בנושא זה אני איתן בדעתי שעיקר השאלה היא מציאותית ולא הלכתית: האם המציאות בה ניתן להפעיל כל מיני מערכות ללא שום ביצוע עבודה היא מציאות חדשה?
בעיני, על מי שמבקש לשכנע לאסור את השימוש בחיישנים בשבת להגדיר: מה יהיה הגבול לדעתו בה נאמר שהמלאכה המתבצעת כבר אינה קשורה כלל למעשי האדם? לדוגמא: האם חיישן שיודע לקרוא מחשבות של האדם גם יהיה אסור? 

יום שני, 22 בספטמבר 2014

שמיטה ישראלית

כבר הרבה זמן שלא התפניתי לכתוב. זאת, על אף שיש הרבה נושאים על שולחני שראויים לפוסטים. בעז"ה נמצא יותר זמן בשנה החדשה. 

נושא אחד שאני רואה כחובה להעלות לפני תחילת השנה החדשה, שנת השמיטה, הוא נושא השמיטה הישראלית. הרבה נכתב על הנושא הזמן האחרון, הנה חלק מהחומר המומלץ לקריאה.

- מאמר של יוסי צוריה - מאמר זה לא נכתב בזמן האחרון, אלא לפני 14 שנה. במובנים מסוימים אני רואה במאמר הזה מעין כתיבת חזון לכל מה שנקרא היום 'שמיטה ישראלית'. אתם מוזמנים לקרוא כאן. במאמר מתאר יוסי צוריה כיצד ניתן ליישם רעיון של שמיטה בחברת היי טק. אינני יודע אם זה באמת בר יישום, אך זה לפחות רעיון מרתק. בזמן האחרון שמעתי את יוסי מדבר והוא הציע להתחיל בהקדשת זמן מרוכז בשנת השמיטה להשתלמות מרוכזת לעובדים, דבר שלא תמיד מתאפשר בשנה רגילה, אך שמוסכם בין הנהלות חברות שהוא חשוב ואף חיוני לעובדים.

- לפני מספר שבועות פרסם הרב ישראל רוזן מאמר במקור ראשון ובו הוא טוען ש"השמיטה אינה סוציאלית". אינני יודע כיצד אדם הקורא את הפסוקים בתורה יכול לטעון טענה כזאת.

- לאחר מכן פורסמו במקור ראשון תגובות למאמרו של הרב רוזן, ובתגובה לתגובות טען הרב רוזן כי "תחת עינינו מתרקמת דת חדשה". אני מסכים עם דבריו של הרב רוזן, אך בעיני זה בבחינת "תורה חדשה מאתי תצא", וכפי שכתבתי בטורי על "התחדשות יהודית" אני רואה הרבה אמת ברצון לחבר בין ערכי התורה של השמיטה, במקרה דנן, לבין החיים המציאותיים של כל אחד מאתנו (ולא רק של קומץ חקלאיים מהפריפריה).

- מומלץ מאד לקרוא את טורו של ג'קי לוי שגם כן נוגע בענין שמיטה ישראלית.

לענ"ד הציבור הדתי צריך לראות ביוזמת השמיטה הישראלית לא רק רצון של גורמים שונים בעם ישראל להתחבר לערכי התורה, אלא גם הזדמנות להוציא את השמיטה מלהיות כמעט רק נושא לויכוחים מגזריים ובין-מגזריים בתוך החברה הדתית ולהפוך אותו להיות משהו נוכח בכלל החברה הישראלית.