יום רביעי, 17 בדצמבר 2014

תוכחה מרב שהואשם שהוא מיקל בקלות רבה מדי

שימו לב לדברים הבאים שכתב רב ביהדות גרמניה של ערב השואה. דבריו מובאים בתוך פולמוס הימום הבהמות לפני השחיטה המובאת באריכות רבה בשו"ת שרידי אש. שמו של הרב: הרב אפרים מאיר לאססמאנן (אם מי מהקוראים יכול להוסיף מידע על האיש - אשמח לשמוע).

המקור: שו"ת שרידי אש חלק ב סימן ד - הימום הבהמות ע"י חשמול נספח ג - מכתב יא סעיף ה ואילך.

לכן תמה אני מאד על תמהונו של כ"ת שלא קיימתי את אזהרת חז"ל: "הוו מתונים בדין". ומוכרח אני לדאבוני הגדול להגיד, כי דברי מוסר אלה צריכים להיות מופנים לא כלפי אלא כלפי כל אותם הרבנים שבאמת לא עיינו בדין ונתנו טעמים לאיסורא, שמתנגדים לדינא כגון: הטעם שנתנו איזה רבנים שיש לאסור את השחיטה אחר ההימום מחמת הדין טול ערקתא דמסאנא - ובאמת טעות גמורה היא, כי ידוע לנו שאין בדעתה של הממשלה להעביר אותנו חלילה מן הדת, וראיה לזה שיחסה של הממשלה למשומדים אינו עולה על יחסה ליהודים שתופסים באמונתם.
וראייה עוד יותר מעולה אפשר למצוא באותה העובדה שהממשלה גזרה שלא להתחתן בנו, ובגזרה זו הממשלה לא רק שאינה מרפה אלא גם מחזקת את אמונתנו ועזרה לנו לדבר שלא עלה עד כה לכל הרבנים בעלמא להוציא מן הכח אל הפועל.
גרוע יותר מזה הטעם שנתנו איזה רבנים שיש לאסור את השחיטה אחר ההימום מטעם שהחזקה של "נשחטה הותרה" אינה חלה ב"אם נפלה רעותא מחיים". טעם זה מתנגד לגמרי לדין מה שמפורש בש"ך יו"ד סי' נ' שאם ההיתר יותר מהאיסור מועילה החזקה דנשחטה הותרה אפילו אם נפלה רעותא מחיים וזאת היא דעת רוב הפוסקים.
ואין צריך לומר שהטעם שנתנו איזה רבנים שיש להטריף את השחיטה אחר ההימום מחמת הכלל "כל העומד לנקוב כנקוב דומה" טעות גמורה היא. כל זאת אוכיח בראיות ברורות בהמשך שיבוא אי"ה. 

ו
אחרי שעמלתי להוכיח בראיות ברורות שטעות גמורה היא שלא קיימתי דברי חז"ל: "הוו מתונים בדין", מוכרח אני לדחות גם את דברי התוכחה על החטא שחטאתי לפי דעת של כבוד תורתו שפגעתי בכבוד ת"ח, כדי שלא יתקיים בי המבטא השגור: "טוביה חטא וזיגוד מנגד" (פסחים קי"ג).
מעכת"ה יוכל להאמין לי שלבי כואב מאד על שהוכרחתי להטיח דברים כנגד רבנים אחדים שאינם לפי כבודם, כי לא נעלם ממני הדרש של רבי עקיבא: "את ה' אלוקיך תירא לרבות תלמידי חכמים", אבל לא נעלמה ממני גם זאת שתלמיד חכם צריך להיות תוכו כברו ופיו ולבו שווים, ובמקום שיש חלול השם אין חולקים כבוד לרב.
ואיך אפשר היה לי לשים מחסום למו פי בראותי בעין פקוחה את האמון הגדול שנתהווה ע"י זה, שרבנים אחדים לא די שלא החזיקו בכללי הוראת איסור והיתר שנתנו חז"ל, ולא הטו אוזן למה שאמרו חז"ל בכמה מקומות שכוחא דהיתרא עדיף, והעלימו עיניהם מכל ראיות להיתרא, אלא אף הפכו ראיות שמהן יוצאים היתרים בנדון שלפנינו ועשו מהן ראיות לאיסורא.
בחוות דעתי שהעתקה ממנה שלחתי בזמנו לכת"ה הראיתי על דברי בעל "קמח סולת" שכתב: "מי שאינו רוצה להטריח א"ע בדין אחד למצא היתר והוא מוליך א"ע לחומרא לטמא את הטהור אסורא קא עביד", והוא הראה את המקורות שעליהם נשען, וגם מה שהזהיר הרב המחבר ביו"ד ס' רמ"ב שלא לאסור את המותר אפילו במקום שאין הפסד שמא יצא מזה צד הקל במקום אחר, ואפשר שיתגלגל ויבוא קולא עד אחר מאה דברים. לוא ידעו חכמים הנ"ל איך בעלי הוראה אחדים מהפכים ומזלזלים בדבריהם היו מתהפכים בקבריהם. 

ז
בחוות דעתי הראיתי על שני צנועים מקהילה אחת שעקרו מלים אחדות מתשובת חתם סופר ביו"ד סי' ל"ה כדי להביא ראיה לאיסורא לנדון דידן, וכל שיש לו מוח בקדקדו ויעיין בכל התשובה הזאת יוכח שיש שם ראייה להיתרא ולא לאיסורא, ובכן הפכו את הראייה להיתרא לראיה לאיסורא.
וראיות כאלה אני מחזיק לזלזול חכמינו הגדולים שכני עפר, זי"ע, שאינם יכולים להכחיש את החי. מי יוכל לכעוס עלי ששונא אני את הני ת"ח שמשתמשים בדברי חז"ל כחוטב עצים זה שמשתמש בקרדומו כרצונו, ועינו של מי תהיה צרה עלי אם ארהיב עוז בנפשי לומר את האמת, ששונא אני את כל בעל הוראה יהיה מי שיהיה אם התורה בידו כחומר ביד היוצר ברצותו מתיר וברצותו אוסר, ואינו מתחשב עם האמת הטהורה כמו שכתוב: "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם".
בדעת שפויה ובמיטב ידיעות לבבי אמרתי את הדברים הנ"ל, אף על פי שלבי כואב מאד לומר דברים כאלה, אבל זאת היא נחמתי, כי היודע תעלומות ובוחן כל העשתונות הוא לבדו יודע שכל כוונתי היא רק לקדש שמו יתב' ולחזק את אמונתנו הקדושה ולהגדיל תורה ולהאדירה, ומובטח אני שהקב"ה לא יחשוב לי זאת לעבירה, חס ושלום, אלא למצוה כי הוא גומל טוב לשומרי מצוותיו.
ומחזיק אני לחובה להביא את דברי ר' יוסי בן אלישע שאמר במסכת שבת קל"ט: "אם ראית דור שצרות באות על ישראל צא ובדוק בדייני ישראל וכו'". וידוע הוא הפתגם השגור: "מי שלבו צר לשונו רחבה" ולבי מתכוץ מאד בראותי שבקהילתי, שקודם כולם אכלו משחיטה כשרה ונשמרו מכל דבר טמא, כעת אוכלים כמעט כולם נבלות וטרפות. ומצב כזה קיים כידוע בכל קהילות אשכנז, וכדי להסיר את גודל חלול השם שנתהווה מזה, וכדי להציל רבים מן העבירה ולבוא להם לעזרה שיחיו חיי כשרות, יצאתי למלחמת מצוה. ובטוח אני שיתקיים בי מה שנאמר: "שומר מצוה לא ידע דבר רע", ומה שאמרו: שליחי מצוה אינם ניזוקין. 

יום שני, 15 בדצמבר 2014

זכרונות מהישיבה התיכונית

בימים אלו אני מחפש ישיבה תיכונית עבור אחד מילדי. אני אוסף מידע רב על האפשרויות השונות הקיימות באזור מגורי, ומתוך כך נזכר בימים בהם הייתי אני בישיבה תיכונית. לא למדתי בישיבה התיכונית הטובה בעולם. אינני בטוח אם הייתי שולח לשם את ילדי שלי, מכל מיני סיבות, אך היו מספר דברים שזיכרונם נשאר טבוע בראשי.

ישיבה תיכונית
מתוך: ויקיפדיה
הדבר הראשון היה שראש הישיבה הכיר כל תלמיד בשמו. כשהיה נושא דברים בבית המדרש בפני כל הישיבה (ז-י"ב) הוא היה מסוגל לנקוט בשם של תלמיד שדיבר בשורות האחרונות של בית המדרש, אם הלה היה מפטפט וכד'. וזה לא היה רק שהוא זכר את השמות. הוא הכיר את מצבו הלימודי של כל תלמיד. הוא ידע היכן התלמיד גר. במקרים רבים הוא אף זכר את שמות הורי התלמיד, וגם במקרים שהוא לא זכר שמות הוא ידע, מבלי שהיו צריכים להזכיר לו, לקשר בין הורה לתלמיד.
זה היה נראה לנו, התלמידים, כדבר טבעי שראש הישיבה יכיר את תלמידיו אישית.
היום כשאני שואל אנשים על הישיבות התיכוניות שהם שולחים אליהם את ילדיהם אם ראש הישיבה מכיר את הילדים שלהם, אני בדרך כלל נתקל במבט תוהה האומר: מנין השאלה המוזרה הזאת? מה פתאום שהוא יכיר שמות של מאות תלמידים?!
נכון הדבר שבישיבה התיכונית בה אני למדתי היו "רק" כ350 תלמידים (ב12 כיתות) והיום בישיבות התיכוניות שאני מברר עליהם יש כמות גדולה יותר. ובכל זאת, הייתי רוצה לחשוב שאני לא היחיד שרואה בזה דבר שראוי לשאוף אליו.
ראוי להזכיר בהקשר זה שגם שנים אחרי שסיימנו את לימודנו במקום, אם היינו נפגשים, אני או חבריי, באותו ראש ישיבה בחתונה וכד' זה היה נראה לנו טבעי לחלוטין שהוא יזכור את שמותנו. [ובהקשר זה אספר דבר נוסף. מתוך שלל הר"מים שהיו לי בישיבה התיכונית, היה אחד שיצא דופן כאיש חינוך במהותו (חוץ ממנו היה עוד אחד או שניים שאפשר להגדיר כר"מים טובים, אך לא מתקרבים אליו כאנשי חינוך, ושאר הר"מים שהיו לי היו בגדול ברמה בינונית). מאז שסיימתי את לימודי בתיכון זכרתי אותו מאד לטובה כמישהו שהשפיע על מאד (עד היום הזה). לכן, כשנתקלתי בו באקראי כמה שנים אחרי שסיימתי את התיכון שמחתי לראות אותו ורציתי להודות לו על החוויה הטובה שהיתה לי אתו. נגשתי אליו והוא לא זכר אותי בכלל! מתוך שהייתי רגיל לראש הישיבה שתמיד ידע מי אני, זה היה שוק ואולי אפילו משבר עבורי.]

עוד זכרון מימיי בישיבה התיכונית. הימים ימי תרום הימצאות האינטרנט ועוד לא היה אי מייל, ואם היית צריך משהו מבית הספר היית צריך להתקשר למזכירות. במידה והתקשרת בשעות שהמזכירה לא נמצאת, המרכזיה של בית הספר היתה מעבירה את השיחה למשרדו של ראש הישיבה. וכך מצאתי את עצמי לא פעם מתקשר למזכירות בית הספר ומוצא את עצמי מסביר לראש הישיבה על הענין הפעוט שלשמה התקשרתי.


יום שבת, 6 בדצמבר 2014

פנימיה - למה צריך את זה?

from: wikipedia
כשהתגייסתי לצבא והתחלתי לשוחח עם אנשים לא-דתיים גליתי, לראשונה בחיי, שמחוץ לציבור הדתי-לאומי רק אנשים מבתים הרוסים הולכים ללמוד במוסדות עם פנימיה. בציבור הלא-דתי במשפחה נורמטיבית (וזה כולל גם משפחות שבציבור הדתי נחשבות להרבה פחות נורמטיביות) אין שום אפשרות או הוה-אמינא שילד ילך ללמוד את שנות התיכון שלו במוסד פנימייתי. ממה שאני מכיר, גם בציבור החרדי בישיבות הקטנות, קרי גיל תיכון, המוסדות בנויים באופן כזה שהילדים הולכים הביתה בהפסקת צהריים לאכול וחוזרים ללמוד סדר צהריים בישיבה וכמובן חוזרים הביתה לישון.

אז איך קרה שדווקא בציבור הדתי-לאומי המוסדות עם הפנימיות פרחו? ולא רק שפרחו, אלא חלקם הפכו למוסדות הנחשבים יוקרתיים ומבוקשים. הדבר נכון הן לבנים - בישיבות תיכוניות, והן לבנות - באולפנות.

שערי תירוצים לא ננעלו, וכבר הספקתי לשמוע במהלך שנות חיי כל כך הרבה תירוצים לצורך בפנימיה. תירוצים, שכאמור, כנראה לא היו ערים להם במגזרים אחרים בארץ וגם לא במגזר הדתי בחו"ל.
בשנים האחרונות התרחש איזה שהוא תהליך של הקלת תנאי הפנימיה. באולפנות שהיו עד לא מזמן עם תנאי פנימיה מלאים יש כיום שינה בבית הספר רק פעמיים בשבוע, וגם את זה המוסד לא תמיד מחייב. בישיבות שעד לפני כמה שנים התלמידים יצאו רק פעם בשבועיים, יוצאים היום פעם בשבוע, ולפעמים אף פעמיים בשבוע. אך קיומו של התהליך להקלת תנאי הפנימיה, רק מגדיל את השאלה: למה לא לותר לחלוטין על הפנימיה?
מלבד הערך החינוכי הלא-ברור שיש בהוצאת ילד מבית הוריו והחזקתו בפנימיה, ומלבד הבעיות והסיפורים סביב נושאים של הטרדות מיניות, שהם בעיני השיקולים המכריעים לצורך לביטול הפנימיות, יש גם שיקול כלכלי. הפנימיות מהוות נטל כלכלי כבד הן על המוסדות והן על ההורים. דווקא ההקלות בתנאי הפנימיה מגדילות את הנטל הכלכלי הזה. אם אולפנה צריכה להחזיק פנימיה לתלמידותיה בשביל יומיים בשבוע, זה אומר שההורים משלמים הן על החזקת הילדה בבית והן על החזקת הפנימייה בבית הספר. וכאמור, אם הערך החינוכי היה ברור, היה אולי מקום להחריש. אבל מכיוון שאינני מבין כלל איזה ערך חינוכי מושג באותן לילות של שינה מחוץ לבית, זה הופך לתמוה במיוחד.

ואולי היה מקום לקבל את הימצאותן של מוסדות פנימייתיים שהם מוסדות יחודיים שתלמידים אכן מגיעים אליהם ממקומות שונים בארץ, ושאותם תלמידים לא ימצאו מוסד דומה במרחק נסיעה מביתם. אבל יש מוסדות שיותר מ95% מתלמידיהם גרים במרחק נסיעת אופניים מבית הספר - למה הם צריכים פנימיה?!?!


יום רביעי, 3 בדצמבר 2014

אוטומציה בשבת - דעת המגן אברהם

לפני מספר חדשים כתבתי אודות מאמרם של ידידיי הרב ד"ר דרור פיקסלר והרב אלי רייף בנושא החיישנים (קישור).

הנה פיסקה מתוך מאמרם העוסק במחלוקת המגן אברהם ואבן העוזר:

נתקלתי בדברי המגן אברהם הללו קצת במקרה, לכן חזרתי לדברי ידידיי בנושא. דברי המג"א הם מדהימים בעיני, ולכן אני מבקש להקדיש להם רשימה נפרדת.

המגן אברהם סובר, ואף כותב שהורה כך למעשה, שטחינת חיטה ברחיים של מים אין בה איסור מהתורה של מלאכת טוחן, אלא איסור דרבנן בלבד. כדי להתחייב מהתורה על מלאכת טוחן יש לטחון במטחנת יד. הנה דבריו (מגן אברהם סימן רנב ס"ק כ):
ואם הרחיים של עכו"ם פשיטא דשרי ליתן לתוכה מבע"י ואם הישראל נותן לעכו"ם החטים מע"ש אפי' העכו"ם טוחנן בשבת שרי כמ"ש ס"ב ובלבד שלא יעמוד הישראל אצלו דאז מיחזי כשלוחו וכמ"ש ס"ס ש"ז אבל אם השע' צריכה לכך כגון סמוך לפסח רשאי הישראל לשמור הרחיים שלא יתחמץ דהא שבות דשבות היא אפי' נותן הישראל להרחיים בשבת ליכא חיוב חטאת עד שיטחון ברחיים של יד 
וכ"מ בתוס' דף י"ח ד"ה ולימא מר כו' דטעמא דב"ש דגזרינן כו' וק' דמ"מ קשה לימא גבי רחיים נמי משום גזירה אלא ע"כ אפי' נתנו בשבת ליכא חיוב חטאת וכ"כ הסמ"ג וסמ"ק בהדיא (וע' בתוס' ספ"ק דע"א מיהו ממ"ש סי' שט"ז גבי מצוד' בשם התוס' משמע דחייב חטאת בדבר דאתי ממילא וכ"פ התוס' במנחות דף נ"ו דומיא דמדביק פת בתנור ונאפה) וכ"מ בפ"ח ברמב"ם א"כ כשאומר לעכו"ם ה"ל שבות דשבות דשרי במקום מצוה כמ"ש סי' ש"ז ס"ה וכ"ש היכא דלא א"ל כלל רק יושב ומשמר ועססי' ש"ז:
הסיבה שדברי המג"א הם כה מפתיעים זה הסוגיא בתחילת פרק הכונס, ומזה מקשה בספר אבן-העוזר סי' שכח (תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף ס עמוד א):
ת"ר: ליבה ולבתה הרוח, אם יש בלבויו כדי ללבותה - חייב, ואם לאו - פטור. אמאי? ליהוי כזורה ורוח מסייעתו [רש"י: דחייב משום מלאכה בשבת אף על פי שהרוח מסייעתו כשהוא מגביה התבואה ברחת]! אמר אביי: הכא במאי עסקינן - כגון שליבה מצד אחד, ולבתו הרוח מצד אחר. רבא אמר: כגון שליבה ברוח מצויה, ולבתו הרוח ברוח שאינה מצויה. ר' זירא אמר: כגון דצמרה צמורי. רב אשי אמר: כי אמרינן זורה ורוח מסייעתו - ה"מ לענין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה [רש"י: נתקיימה מחשבתו דניחא ליה ברוח מסייעתו], אבל הכא גרמא בעלמא הוא, וגרמא בנזקין פטור. 
מדברי הגמרא הללו משמע שבשבת כיוון ש"מלאכת מחשבת אסרה תורה" - כל עוד אדם מתכוין לביצוע המלאכה, אם המלאכה מתבצעת (גם אם זה בעזרת גרמי טבע חיצוניים, כדוגמת הרוח והמים) הרי הוא חייב מדין תורה. ואם כן, הכיצד ייתכן שהמגן אברהם יטען שהטוחן בעזרת המים פטור מהתורה?!
זו למעשה טענתו של אבן העוזר: האדם מתכוין לטחון, הוא מכניס את החטים על מנת לטוחנם, ואם כן הוא מתחייב מצד מלאכת מחשבת אסרה תורה, ואין זה משנה שלמעשה המלאכה מתבצעת ע"י כח המים.

רבים מהאחרונים שדנו בדברי המגן אברהם התמקדו בראיה שהוא מנסה להביא מהתוספות בשבת דף יח ע"א. כאן אינני נכנס לדיון סביב ראיה זו, אלא ברצוני להתמקד דווקא בסברות האחרות שנאמרו בענין.

רבים רבים מהאחרונים דחו בשתי ידיים את דברי המגן אברהם. הנה לדוגמא דברי הערוך השלחן (ערוך השולחן אורח חיים סימן רנב סעיף ט):
עמג"א סק"ך שר"ל שבנתינת חטים לריחיים של מים ליכא איסורא דאורייתא ע"ש וכבר צווחו עליו כל גדולי עולם הא"ר והפנ"י והת"ש ודקדוקו אינו דקדוק כמ"ש המהרש"א שם וכל הגדולים וחלילה להעלות כן על הדעת ובפרט לפי מ"ש בר"ס זה ודו"ק 
אחד האחרונים הבודדים שמצדדים בדברי המגן אברהם הוא החתם סופר בהערותיו על גליון השלחן ערוך (דבריו מובאים גם בחידושיו על הש"ס: חתם סופר מסכת שבת דף יח עמוד א):
ובגליון מג"א שלי סי' רנ"ב ס"ק כ' כתבתי וז"ל שם. בס' אבן עוזר לקמן סי' שכ"ח דוחה כל ראיות והעלה שיש בו חיוב חטאת וצ"ע לדינא. לכן כשיש דחק סמוך לפסח רגיל אני לצוות שימכרו להנכרי בעל הרחיים את החטים וכל הכלים ואומרים לו, כשמניח אותם לשמרם מחמוץ. אזי אפשר שיחזרו ויקחו ממנו הקמח אחר הפסח עיין לקמן סי' ש"ז סעיף ג' והישראל יושב ומשמר ועש"ך יו"ד סי' קט"ו סק"כ וק"ל. ומה שקשה על ראיות מג"א מתוס' כבר תי' יפה בתוס' שבת ע"ש. דהכי קאמר דהי' לי' לרבה לומר דבמלאכה דאתי' ממילא כעין רחיים מודה ב"ה לב"ש דאיכא למטעי טפי ולמגזר ע"ש אטו שבת שיאמרו שאין בו איסור אע"כ דאה"נ אין בו חטאת ע"ש. ויותר נראה מ"ש בגליון ש"ע קטן בשערי תשו' והוא קרוב לדברי מחצית השקל. ופותקין מים לגינה נמי מילוי מים כל היום אין בו חיוב חטאת דוקא משקה מים לזרעים ממש עיין לשון רש"י מ"ק ב' ע"ב. אבל למלאות ניגרי הגן מים ליכא לא חורש ולא זורע. וכדברי מג"א מוכח בירושלמי לפמ"ש רשב"א בחי' דמשמעותי' כרבה משום גזירה דילמא אתי למיעבד בשבת ומסיים התם בירושלמי דלב"ש פותקי' מים וכו' אבל לא יתן חטי' וכו' משום השמעת קול. א"כ ש"מ בחטים לתוך רחיים ליכא למגזר משום דבשבת עצמו נמי ליכא איסור דאורייתא. וצ"ל שאני פת בתנור דכך הי' במשכן דכל בישול ואפי' נעשה ממילא. אבל טחינה במשכן הי' ברחיים של יד וכן מצודה הי' צד ממש לא ע"י פרישת מצודה. לכן כל שיעשה ממילא פטור וכ"כ קרבן נתנאל. וא"כ אזדא ליה ראיה של אבן עוזר סי' שכ"ח מזורה ורוח מסייעו דהתם הכי הוה במשכן דכל זורה הוה ע"י רוח משא"כ רחיים של מים שטחנו בשל יד, ומ"ש מצד צבי לק"מ כיון דהצבי רץ מפני הכלב שרודפו. האדם העומד לפניו וגדר דרכו הוא הצד בידים. כצבי בבית ואדם יושב על הפתח דחייב משום צד. עכ"ל על הגליון מג"א שם:

החתם סופר מביא בשם הקרבן נתנאל (שדבריו נסובים על דברי הרא"ש), שלמעשה יש להבין את דברי הגמרא בבבא-קמא אחרת ממה שכתבנו לעיל, שלענין חיוב מלאכות שבת כל עוד אדם מתכוין לביצוע המלאכה, אם המלאכה מתבצעת הרי הוא חייב מדין תורה. במקום זאת, יש להבין את הגמרא האומרת "ה"מ לענין שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה" - שלענין שבת מה נקרא מלאכה נלמד מהמשכן - וזורה במשכן היה ע"י הרוח. אך אי אפשר ללמוד מכאן לכל מלאכות שבת שע"י הרוח והמים יהיו חייבים מהתורה.

האגלי-טל דן בדברי המגן אברהם, גם הוא דן בעיקר בראיה מדברי התוספות, אך לבסוף מביא גם את הסברא הבאה:
והדין ברור דלא כמג"א והנותן חיטים לרחיים של מים חייב, וכמו ברחיים של יד שמנענע הרחיים בידיו חייב, ה"נ הנותן לתוך רחיים של מים דהא אין חילוק בין מקרב הדבר אל האש או האש אל הדבר כמ"ש התוס' ריש הכונס.
לדברי האגלי-טל הסיבה שיש לאסור הוא שאין הבדל בין אם מקרבים את המקבת אל הרחיים או אם מקרבים את החטים אל הרחיים. לדבריו, מי שמכניס חטים לתוך רחיים - למעשה פשוט עושה את הפעולה ההפוכה. במקום להחזיק את החטים במקום אחד ושם לכותשם ע"י הנעת המכתשת מעלה ומטה, הרי שברחיים של מים המכתשת נעה כבר מעלה ומטה והוא מכניס לתוך המכתשת את החטים.

יש עוד מה להאריך בדברי המגן אברהם ובמה שאחרונים אחרים כתבו עליו, אך לעת עתה נוסיף רק נקודה אחת והיא נוגעת למה שנכתב במאמר שהבאתי לעיל. אמנם נראה שהמגן אברהם יחלוק על האגלי-טל בדיוק בנקודה בה עוסקת המאמר, כלומר: המגן אברהם יסבור שכל עוד האדם לא מבצע את פעולת המלאכה (מלאכת הטחינה) הרי שזה לא מה שאסרה תורה (למעט באותם מלאכות שזה ממש מה שאסרה התורה, כדוגמת זורה ומבשל). עם זאת, לא לגמרי ברור לי שניתן להביא את דעת המגן אברהם כסיוע למקרה שהאדם הוא זה שגם מפעיל את כל המערכת. האם גם במקרה כזה, שהאדם הוא זה שהכניס את גלגל המטחנה לתוך המים, בטרם הכניס את החטים, ואח"כ הכניס את החטים לתוך הרחיים, עדיין יסבור המגן אברהם שאין בו איסור תורה? אינני בטוח. 

יום רביעי, 26 בנובמבר 2014

סקירת ספר: "מה נאכל בשנה השביעית?"

פורסם באתר כיפה (קישור)

גילוי נאות: רבות למדתי בימי בישיבה ממו"ר הרב יהושע בן-מאיר (להלן: ריב"ם), וכתלמיד בודאי שאינני במקום שיכול לבקר את דברי רבו, ובכל זאת אנסה לכתוב על ספרו בצורה לא מוטה.

את הספר "מה נאכל בשנה השביעית? – היתר מכירה או אוצר בית דין" הוציא לאור ריב"ם לקראת השמיטה הקודמת בשנת תשס"ח. לקראת השמיטה הנוכחית, תשע"ה, הוציא הרב את הספר לאור במהדורה מורחבת. המוטיבציה לכתיבת והוצאת הספר היה הניסיון של רבנים שונים בציונות הדתית לעודד את הציבור לרכוש תוצרת אוצר בית-דין ולהעדיפה על פני תוצרת של היתר מכירה. ריב"ם אינו מפחד ללכת נגד הזרם ולזעוק באזני כל מי שמוכן להאזין לו: הדרך הנכונה ללכת בה היא היתר מכירה, ואם רוצים להדר יש לצרף להיתר המכירה גם אוצר בית-דין.

דברים אלו של ריב"ם הם בעיקר כנגד ארגונים כמו "אוצר הארץ" שאינם משווקים כלל היתר מכירה ובמקום זאת משדרים לציבור כאילו יש הידור ברכישת אוצר בית-דין. אך דבריו הם גם כנגד משנתו ההלכתית של הרב זאב ויטמן שפרסם בספרו "לקראת שמיטה ממלכתית במדינת ישראל" את שיטת אוצר בית דין כדרך רצויה ללכת בה, ואף פעל למען הגשמת חזון זה כשכיהן כראש ועדת השמיטה שע"י הרה"ר בשמיטה הקודמת (תשס"ח). כנגד קולות אלו ריב"ם מציג שיטה האומרת: אין שום הידור באוצר בית-דין על פני היתר המכירה. לדידו, ההיפך הוא הנכון.

ריב"ם אינו בודד בגישה זאת. הג"ר עובדיה יוסף כבר כתב כך בתשובה קצרה שפרסם:
"פירות של היתר המכירה עדיפי מפירות של אוצר בית דין."

וגם הג"ר מרדכי אליהו כתב דברים דומים (הגם שנדמה שבדברים שבע"פ התבטא קצת אחרת). גם מקורות אלו מובאים בספר. ריב"ם גם מאריך להוכיח שהרב קוק לא הסתמך בשום מקום ובשום אופן על אוצר בית-דין, אלא רק כהידור נוסף במקומות שכבר יש היתר מכירה.

הטענה המרכזית של ריב"ם היא שהדוגלים בשיטת אוצר בית-דין למעשה מתירים איסורים ללא שום ביסוס הלכתי. למעשה, השדות אינם מופקרים, החקלאים עושים כל מיני פעולות בשדה (לאוקמי פירא) שמהמשנה משמע שהינן אסורות, ובייחוד עוברים על איסור קצירה, בצירה ומסחר בפירות הקדושים בקדושת שביעית. וכל ההיתרים הללו מסתמכים על דברי תוספתא שכמעט ולא הובאה להלכה אצל אף אחד מהראשונים, שנחלקו גדולי עולם כיצד נכון להבין אותה, ושגם אם ניקח את הפרשנות המקילה ביותר של התוספתא לא נגיע אפילו קרוב למציאות אותו פוגשים בשטח במקומות בהם מיישמים אוצר בית דין הלכה למעשה.

ככלל, ביחס להיתר המכירה התייחסו גדולי עולם במשך 130 השנה האחרונות שדאגו לבסס הלכתית את השימוש בו, ולשפר אותו משמיטה לשמיטה. מה שאי אפשר לומר על אוצר בית דין, שהינו פתרון יחסית חדש, שגם בו יש אלמנטים של הערמה באופן בו הוא מיושם, אך הוא טרם זכה לעמוד במבחן הזמן והביקורת. מדוע, שואל ריב"ם, יש הידור דווקא באחרון ולא בראשון?

במהלך קריאת דברי ריב"ם בספר הקורא שואל את עצמו שוב ושוב: מהם הטענות הנגדיות למחבר? מה סוברים אלו שמפרסמים במאמריהם ובספריהם שיש הידור בדרך של אוצר בית-דין על פני היתר מכירה?

בנספחים לספר מובאים גם את דעות החולקים עליו, וריב"ם גם מגיב לדבריהם. טענה אחת של מתנגדיו הוא שאין זה מספיק למנות את גנותו של אוצר בית-דין, יש למנות גם את הבעיות שיש עם היתר המכירה ולשקול אלו מול אלו על מנת להחליט איזה מהם עדיף. כנגד טענה זו סבור ריב"ם שגם אם נקבל (מה שהמחבר איננו מקבל) שיש פחות בעיות באוצר בית דין, עדיין הדרך הנכונה ללכת בה היא הדרך בה הלך הראי"ה קוק של היתר מכירה ואוצר בית דין כהידור נוסף.

עוד סוברים תומכי אוצר בית-דין שפתרון משלב של היתר מכירה יחד עם אוצר בית דין לא יעבוד כי החקלאי, שיודע שהוא עשה היתר מכירה, לא יסכים להקפיד על הגבלות בעבודתו בשדה, מכיוון שגם ככה הוא יודע שהשדה שלו מכור לנכרי. כנגד זה טוען ריב"ם, שגם אם זה המצב עדיין עדיף רק היתר מכירה ולא רק אוצר בית דין. ועם זאת, לא ברור לו שצריך לקבל את הקביעה שהחקלאים לא ישתפו פעולה עם שילוב של שני ההיתרים.

לאחר שמנינו מקצת שבחו של הספר, יש להוסיף גם מגרעת בולטת שיש בספר. בקריאת הספר בולט המחסור בעריכה. עבור מי שאיננו בעל רקע ישיבתי, יהיה לענ"ד מעט קשה לעקוב אחר מהלכי המחבר. אני תקווה שלקראת השמיטה הבאה הספר יעבור עריכה קפדנית ויונגש לציבור הרחב.

כאמור, הספר נושא אופי פולמוסי. הוא מביא את שלל הדעות החולקות עליו ומסביר מדוע אין הצדק אתם. להרגשתי רבים בציבור ימצאו בתכני הספר אכזבה מסוימת, כי הספר אינו בעל בשורה. הוא אינו מורה על דרך סלולה בה אפשר בתנאים הקיימים היום לחזור לאידיאל השמיטה של התורה, והוא אף לא מצביע על אופנים בהם אפשר לצמצם את היתר המכירה שאין חולק שהוא לא אידיאלי. לדידו של ריב"ם שמיטה כפי שציוותה התורה נוכל לשמור רק כשיתקיים "וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלוש השנים", וזה כידוע לא נראה באופק. מאידך, שמא באמירה שיש להתמודד עם המציאות בשטח ועם המציאות ההלכתית ללא הליכה אחר מקסמי שווא, ניתן לראות כסוג של בשורה.

"מה נאכל בשנה השביעית, היתר מכירה או אוצר בית דין? הרב יהושע בן-מאיר, הוצאת ישיבת שבות-ישראל.

יום רביעי, 5 בנובמבר 2014

דעת הגרש"ז אוירבך על חיישנים

מזה זמן שאני עוקב בענין רב אחרי הדיון ההלכתי בנושא חיישנים בשבת. מספר פעמים במהלך הדיון עלתה הטענה שהג"ר שלמה זלמן אוירבך כבר דן בנושא חיישנים כשהתייחס לנושא התרמוסטט במקרר, שהינו למעשה חיישן טמפרטורה. טענה זו הביאה אותי לשוב לעיין בדברי הגרש"ז אוירבך בנושא המקרר.

לפני שנגיע לדברי הגרש"ז, הנה לדוגמא דברים שכתב הרב איתם הנקין לאחרונה:

לדבריו "מדברי כל הפוסקים שהתירו את פתיחת המקרר בשבת, ברור כי אילו הייתה המציאות כזו שבכל פעם שנפתחת הדלת מופעל מייד מנוע המקרר היה בפתיחתה איסור גמור".

הנה דברים שכותב הגרש"ז אוירבך (שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן י סעיף י):
ועוד נלענ"ד שאפי' אם יודע ברור שתיכף עם פתיחת הדלת יתחיל המנוע לעבוד אינו יותר מגרמא. ראשית שבשום אופן אין החום משפיע כל כך מהר על הגאז והמפוח שהם סוגרים ומסוגרים עד כדי שנוכל לומר שתיכף עם פתיחת הדלת מפעיל הכח הראשון של החום את המנוע, ואחד המומחים אמר לי שלדעתו א"א כלל שהחום ישפיע בפחות מדקה אחת, ומה שרואים לפעמים שהמנוע מתחיל תיכף לעבוד אין זה מפני הפתיחה אלא שבלי זה כבר נתחמם הרבה והיה מפעיל תיכף את המנוע אף אם לא היה פותח כלל הדלת, ועוד כיון שהחום הנכנס צריך לגרום בתחלה התפשטות הגאז והמפוח הגורם לעשות חבור עם הזרם וגם עצם החבור נחשב רק כעשיית גשר בפני הזרם שזורם מתחנת הכח, ולכן אף על פי שאם אחד מסובב גלגל שקשור למערכה של גלגלים פשוט הוא שכל הגלגלים שמסתובבים מחמת הכח הראשון של הסיבוב נחשבים ממש ככחו ולא ככח שני או כח כחו (ועיין "ברב פעלים" ח"א סי' כ"ה שכתב אחרת וצע"ג) היינו מפני שכולם מסתובבים ממש מחמת כוחו, משא"כ כאן שהחום עצמו אינו מפעיל תיכף את המנוע כי אם לאחר שגורם תחלה פעולות שונות, באופן זה שפיר נחשב גרמא. 
כלומר, לדברי הגרש"ז אע"פ שלפי תפישת האדם פתיחת המקרר גורמת ישירות להפעלת המנוע ("שאפי' אם יודע ברור שתיכף עם פתיחת הדלת יתחיל המנוע לעבוד"), הוא עדיין מחשיב זאת רק כגרמא.
דברים אלו גם סותרים לחלוטין הגדרה שנתן הרב ישראל רוזן, ממכון צומ"ת, למושג גרמא (קישור):
מכאן פשיטא לענ"ד שאם מתחיל תהליך עכשווי, ע"י מעשה האדם בידיו, ברגליו, או בדרך הילוכו, הרי זה מעשה-אדם ולא 'גרמא'. ל'גרמא' תיחשב רק תוצאה המורכבת משני תנאים:1. שום תהליך לא החל בעת פעולת האדם; 2. התוצאה תתרחש 'אחר כך' ע"י גורם אחר, שלא הופעל ע"י האדם, כגון כח טבעי (רוח או אש או שמש) או מכשיר טכנולוגי (שעון או מנגנון אלקטרוני) ה'חי' ופועל ומכוון מצד עצמו, ולא כתוצאה מפועל האדם הנידונה [לענ"ד צריך שיהוי זמן הנחשב אצל בני אדם 'אחר-כך', ולא לפי מכשיר מעבדתי המודד חלקיקי שניות].
[לענ"ד כל דבריו של הרב רוזן בהערותיו למאמר שם נסתרים ע"י דברים שכותב הגרש"ז אוירבך בתשובתו על המקרר בסעיפים י-יא]


את תשובתו אודות השימוש במקרר בשבת, מסיים הגרש"ז בהשוואת הפעלת המנוע במקרר ע"י התרמוסטט לפעולה ע"י כח שני ושלישי. הפעולה אותו עושה האדם הינו הכנסת החום, החום גורם להתפשטות גז, התפשטות הגז גורם להפעלת המנוע. יוצא אם כן שהפעלת המנוע הוא כח שלישי או רביעי של האדם. ו"אף אם ננקוט כהסוברים דשאני שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה וחייב גם על כח שני ושאר מיני גרמות... מכל מקום כל זה דוקא אם הוא ממש מתכוין לכך".

והגרש"ז מסיים את דבריו במילים אלו:
ואפשר שהזורה בשבת בלא כוונה חשיב רק גרמא בעלמא וקיל טפי ממתעסק. 
כלומר, גם אם אדם עשה מלאכה דאורייתא, שכנראה גם נוחה לו, אלא שהוא לא מתכוין לעשות את המלאכה הזאת, והמלאכה נעשית ע"י שימוש בגורם אחר (הרוח במקרה הזה) "אפשר" שזהו רק גרמא בעלמא.

לכן נלע"ד שאפשר להסיק מדבריו שאם האדם לא מתכוין לתוצאת המעשה, דהיינו לגרימת המלאכה, שהדבר יהיה מותר. לפי"ז במציאות שהאדם יודע שיעבור במקום שיש בו תאורה הנדלקת ע"י חיישנים, אם אינו מתכוין לכך שהתאורה תדלק, יהיה מותר לו לעבור במקום.

יום שני, 27 באוקטובר 2014

סקירת ספרים: רב שיח, הרב רמי רחמים ברכיהו


"טלמון הוא מקום מיוחד, עם האנשים הכי טובים שפגשתי בחיי. חלקם הפכו להיות חברים קרובים שלי. רב היישוב, רמי ברכיהו, הפך להיות הרב שלי . לא כי אני מתכנן לחזור בתשובה, אלא כי הוא איש חכם מאוד, צנוע מאוד, חבר. ויש עוד רבים אחרים. " (מתוך: דף הפייסבוק של דורון הרמן, עיתונאי בערוץ 10)

הרב רמי ברכיהו מכהן זה כעשרים שנה כרב היישוב טלמון. לפני מספר שנים הוא הוציא לאור ספר "טל לברכה" (ב' כרכים) ובו ריכז תשובות הלכתיות לשאלות שהוא נשאל ובהם הוא טיפל בשנות כהונתו כרב. עתה הוא הוציא לאור ספר נוסף – "רב שיח" (ב' כרכים) ובו הוא אסף את הטורים ההלכתיים אותם כתב לעלון היישובי במהלך שנות כהונתו ברבנות במקום. הטורים עוסקים בנושאים הלכתיים או בנושאים ציבוריים להם נדרש הרב, וברובם הם פותחים בשאלה. עם זאת, הם אינם כתובים בלשון של תשובה בספר שו"ת הלכתי אלא בלשון של שיחה עם חברי הקהילה. הטורים מסודרים על פי נושאים, ובכל טור המחבר סוקר בלשון השווה לכל נפש את הנושא ההלכתי עליו הוא דן, מסביר את האפשרויות השונות להכרעה, ומביא את הקורא להבין את השיקולים שלו להכריע דווקא לצד מסוים. ע"י איסוף הטורים לספר מתגלה לקורא מסמך מרתק המתאר מנהיגות רבנית קהילתית על כל צדדיו.

אחד הנושאים המרתקים העולים בספר הוא התמודדות הקהילה עם חברים מעדות שונות ובעלי מנהגים שונים. הרב ברכיהו, עם בני קהילתו, מנסים באופנים שונים לקיים קהילה אחידה מבלי שבני עדה אחת יצטרכו לותר על מנהגי אבותיהם בשם האחדות.

הנושא של פערי המנהגים העדתיים והצורך של האחד לקבל את השונה ממנו, הוא רק דוגמא אחת למכלול של נושאים המתוארים בספר שהמכנה המשותף שלהם הוא שכדי לקיים קהילה בריאה צריך לדעת לקבל את האחר. העיקרון הבסיסי הזה עולה תוך כדי עיסוק בנושאים "קלאסיים" כמו הקדמת תפילת ליל שבת בקיץ באופן שירצה הן את המבקשים להקדים והן את המבקשים לאחר. וכן נושא הדיבורים בבית הכנסת בשעת התפילה, שהרב נוזף במדברים הפוגעים בקדושת המקום, אך יחד עם זאת מפציר באלו המעירים למדברים בבית הכנסת, שלא להיות קטנוניים מדי בהערותיהם. כמובן שעקרון קבלת האחר בקהילה עולה גם בשאלות היותר "פיקנטיות" כמו קדיש ע"י אשה בבית הכנסת או קריאה של נערת בת-מצווה מתוך ספר תורה כחלק מחגיגות כניסתה לעול מצוות. בנושאים אלה הרב המחבר מתווה דרך של מתן אפשרות לאדם לנהוג עפ"י רצונו, כל עוד זה אינו מנוגד להלכה, אך יחד עם זאת הרב מציב תנאים הן על מנת לשמור על העמידה בתנאי ההלכה והן על מנת להכיל את הדעות בקהילה המתנגדות למנהגים אלו.

מעבר לאמירה החשובה שאחד מתפקידיו החשובים של הרב הוא להכיל את הקצוות שבקהילתו ולשאוף לחנך בתוך הקהילה לקבלת האחר, יש בספר אמירות נוספות. המחבר איננו מחשיב את עצמו כמי שיכול לכפות את דעתו על הציבור. הוא אמנם ער למעמדו כרב היישוב, וככזה יודע שיש נושאים שהוא האחראי עליהם ושדעתו היא זו שתהיה מכרעת. עם זאת, ברבים מסימני הספר הרב מציג את עמדתו וכאילו אומר לציבור: זו עמדתי, הסברתי מדוע אני סבור כך, עכשיו הבחירה בידכם האם לקבל את דברי או לדחותם. במספר סימנים בספר הוא שב ועוסק בנושא לאחר שאחד מחברי הקהילה חלק על עמדתו של הרב, והרב נאלץ לחזור ולהסביר מדוע הוא סבור שעל הציבור לנהוג בצורה שונה. הרושם העולה מקריאת הספר הוא שהרב אף מעודד את חברי הקהילה ללמוד את הנושא המדובר לעומק ולגבש דעה עצמאית. באחדים מסימני הספר הרב אף מודה שטעה במה שפרסם קודם, לאחר שקיבל הערות על דבריו מחברי הקהילה.

במהלך קריאת הספר הקורא מסתקרן: האם בסופו של דבר החברים ביישוב קבלו את עמדת הרב? האם הצליח הרב במסע השכנוע שלו? האם המחלוקת בנושא כזה וכזה נשארה בעינה או שמא השלום חזר לשכון? כמובן, שהתשובות לשאלות אלו אינן נמצאות בספר. בעיני, אף זה חלק מהאופן שהספר מתאר את הרבנות הקהילתית: ישנן הרבה חזיתות בכל זמן נתון. פעמים שהרב מצליח להעביר את עמדותיו לקהילה, ולפעמים הוא נאלץ לסגת. העיקר שהוא לא ירים ידיים וימשיך לאתגרים הבאים.

אחד הסימנים הוא יוצא דופן בהיבט זה ומובא בו מה עלה בסופו של דבר בגורל השאלה והתשובה. השואלת, במקרה זה, שאלה האם במהלך לימודי אומנות מותר לה לצייר גבר ערום. הרב השיב הן מהפן ההלכתי והן מהפן הערכי, ובסוף התשובה הביא כך:

"ראוי לציין, כי השואלת אכן פנתה להנהלת בית הספר וביקשה לא לצייר גבר ערום. מנהלי בית הספר הבהירו כי מהצד המקצועי לא ניתן לוותר על ציור איברים לא צנועים, וזוהי מסורת מקובלת למעלה ממאתיים שנה. לאור תשובתה, כי בידה מסורת של כשלושת אלפים וחמש מאות שנה של שמירה על צניעות, הנהלת בית הספר נענתה לבקשתה וכיבדה את ערכיה." (עמ' 348)

לפני מספר חדשים, בטרם נחת על היישוב טלמון אסון רציחתו של גיל-עד שער (שמספר סימנים בספר מוקדשים לימים הקשים שעברו עליהם וכן הספדו של המחבר על גיל-עד חותם את הספר), יצא היישוב בקמפיין פרסומי למשוך אנשים נוספים ליישוב. אחד מהפרסומות ליישוב תיאר את אחד משיעוריו המיוחדים של רב היישוב, מחבר ספר זה. ללא ספק הימצאותו של הרב רמי בטלמון הוא נקודת אור חזקה עבור יישובו ועבור הרבנות הציונות הדתית בכלל. אשריכם אנשי טלמון שיש לכם רב כזה, ואשריך הרב רמי ברכיהו שיש לך יישוב היודע להעריך את מעלותיך.


סקירות נוספות על ספר זה:
הרב יונה גודמן, אתר כיפה
- הרב ד"ר יהודה ברנדס, מקור ראשון