יום ראשון, 8 בנובמבר 2020

"וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו"

מה פירוש המילה "אחר" שבפסוק (בראשית פרק כב יג): "וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ:"?

רש"י הסביר: 

אחר - אחרי שאמר לו המלאך (לעיל פסוק יב) אל תשלח ידך, ראהו כשהוא נאחז, והוא שמתרגמינן וזקף אברהם עינוהי בתר אלין: 

כלומר, צריך לקרוא את הפסוק כך: 

וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו [לאחר שהמלאך סיים את דבריו] וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ

רשב"ם הסביר:

וירא והנה איל - עובר לפניו:

אחר נאחז בסבך בקרניו - כלומר אחרי כן ראה את האיל מדי עברו נאחז בסבכי היער 

כלומר, צריך לקרוא את הפסוק כך:

 וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל [עובר לפניו, ול]אַחַר [מכן האיל] נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ

אבן-עזרא הסביר:

אחר נאחז - אחר שנאחז בסבך בקרניו 

כלומר, צריך לקרוא את הפסוק כך: 

וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל [ל]אַחַר [ש]נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ



יום שלישי, 3 בנובמבר 2020

נסיבות מותו של הרב משה אביגדור עמיאל זצ"ל

 לפני כ10 שנים פרסמתי כאן רשומה קצרה אודות נסיבות פטירתו של הרב עמיאל, רבה של תל-אביב לפני קום המדינה. 

לפני כ4 שנים הגיב לרשומה ההיא אחד הקוראים, נתנאל, שמצא מאמר של הרב עמיאל כנגד ההנהגה הרבנית החרדית (שאפשר לראות כאן), שעורר את חמתם של חסידי גור (כפי שאפשר לראות כאן). 

כעת הגיע לידי עבודת הדוקטורט של הרב יגאל ללום על "קווים למשנתו המשפטית של הרב משה אביגדור עמיאל" (אונ' בר-אילן, תמוז תשע"ה), בו מופיע נספח על "נסיבות פטירתו של הרב עמיאל". הממצאים בנספח זה מבוססים על עבודת מחקר של ר' שמואל ברום. 

המאמר אותו מצא נתנאל אינו מוזכר בעבודה זו, אלא מאמר אחר שהתפרסם בצורה אנונימית ושלדעת החוקרים יוחסה ע"י חסידי גור לרב עמיאל. 

הנה הדברים לפניכם (בתודה לרב ללום שאישר לי לפרסמם):

[גם התרגשתי שבעבודת הדוקטורט מצוטטת עבודת סמינריון של מו"ר הרב אליעזר הללה ז"ל על תורת המשפט ההלכתית של הרב עמיאל]



יום רביעי, 7 באוקטובר 2020

ביקורת ספרים: מה את מבקשת, מאת: אוריה מבורך

 



מה את מבקשת / אוריה מבורך


נתחיל מהשורה התחתונה: 

אם אתם הורים או מחנכים/ות של מתבגרים/ות - תקראו את הספר הזה, ואחר כך תנו למתבגר/ת שלכם לקרוא (אם כי הייתי עושה חלוקה בין בנים לבנות: בנות מכיתה ט ומעלה, ובנים מכיתה יא ומעלה).

אם אתם רווקים/ות - תקראו את הספר הזה.

אם אתם בכלל לא דתיים, אבל מעניין אתכם איך דתיים חושבים על נושאי מיניות - תקראו את הספר הזה.


הספר עוסק בשני נושאים השזורים ביניהם:

1. ניתוח וביקורת השיח על מיניות והתרבות המינית הנפוצים בעולם המערבי.

2. הצגת "השיח היהודי הבריא", השקפת עולם יהודית-תורנית על המיניות, בדגש רב על הצורך בלבוש צנוע ובשמירת נגיעה.


הספר פונה לנערות ולנשים צעירות. הוא כתוב בגוף שני בלשון נקבה, ובשפה המתאימה לדור הצעיר. 

הגם שמדובר בעיסוק בנושאים שלא קל לעסוק בהם במסגרת דתית, המחברת מצליחה לכתוב בצורה מאד ישירה, מחוברת למציאות, וברורה מבלי לרדת לשפה גסה, או להיכנס לתיאורים גרפיים מדי. היא כותבת בלשון נקייה, אך לא מותירה לקורא/ת לנחש למה כוונתה, והיא דואגת להסביר בדיוק למה היא מתכוונת. כשהיא כותבת על "שיח", או על "ארוטיקה" היא מסבירה בדיוק למה כוונתה.


הניתוח של השיח על המיניות בחברה המערבית הוא לדעתי פורץ דרך ומאיר עיניים. המחברת מתבלת את דבריה בדוגמאות מתוך סרטים, ראיונות ופרסומות, ומראה כיצד כולנו מושפעים מהשיח המערבי על מיניות.


"השיח היהודי הבריא" גם כן מוצג בצורה משכנעת ומקיפה. המחברת מצליחה להציג בפני הקורא/ת השקפת עולם מלאה, מהמסד עד הטפחות, מנקודות המוצא ועד המסקנות, כולל דוגמאות מפורטות, כיצד נראה בעיניה השיח הנכון על מיניות ואיך זה צריך לבוא לידי ביטוי בלבוש ובהתנהגות.


אני לא מכיר עוד ספר שעוסק בנושאי המיניות בצורה כל כך ממצה ובהירה. כל הכבוד למחברת על עבודתה והשקעתה.

כבר אמרנו: תקראו!


(בשולי הדברים:

1. האם הסכמתי ב100% לדברי המחברת? יש פה ושם נקודות שאני לא משוכנע שאני מסכים איתה, ואולי אקדיש לזה בעתיד פוסט נפרד, אבל מדובר בפרטים קטנים ולא בתמונה הכללית.

2. היה כל כך מוזר לקרוא בספר דוגמאות "מתקופת הקורונה". כל כך הרבה זמן אנחנו נתונים בתקופה הזאת, שזה כבר משתקף בספרים מודפסים?!)

יום שישי, 2 באוקטובר 2020

סקירות ספרים מהתקופה האחרונה

 מחזור קורן נוסח ק"ק ספרדים



רכשתי השנה מחזור קורן נוסח ק"ק ספרדים.

אחרי תפילות ראש השנה יש לי רק דברים טובים לומר עליו (אם בכל זאת תרצו לדעת, דבר אחד שהייתי מוסיף בו זה טעמי מקרא לפסוקי דזמרא, או לחילופין הדפסתם כשירה. כעת פסוקי דזמרא מודפסים עם פסיק המחלק כל פסוק לשניים או שלושה חלקים).
אחד הדברים החשובים לי ביותר במחזור שבו אני מתפלל זה שפיוטים יהיו מודפסים כפיוטים ולא כגושי מלל. בזה אני נותן לקורן ציון 100.
בתמונה המצורפת: פיוט רשות לקדושה בקורן ובשני מחזורים אחרים שנדפסו בעשור האחרון.

בשאלה היכן להדפיס את פיוטי הרשויות לנשמת ולקדיש, הם בחרו לא להכריע, והדפיסו אותם פעמיים: במקומם ולאחר שחרית.

עוד כמה הערות על המחזור ליום כיפורים:
- כל נדרי הם הכריעו לפי הנוסח של עבר ועתיד: די נדרנא ודי ננדר.
- לא הדפיסו את המקובל לומר אצל המרוקאים: מותר לנו ולכם וכו'.
- דבר שלא ראיתי כמותו במקומות אחרים: ליום כיפור שחל בשבת, הדפיסו לומר קבלת שבת לאחר כל נדרי ולפני ברכו, ולא לפני "לך אלי תשוקתי".

לראות את עצמו, מאת: הרב יעקב (יוקי) מאיר



לפני כמה ימים קבלתי את ספרו של הרב יעקב (יוקי) מאיר: לראות את עצמו - דרשות ודרישות לארבעה מועדים.
מזה כעשרים שנה הרב יוקי משמש כרב של אחת הקהילות הגדולות ברעננה, קהילה שבה אני גדלתי. בספר הוא קיבץ דרשות מארבעה מועדים בשנה: שבת שובה, שבת זכור, שבת הגדול ויום העצמאות. לפני כל דרשה הוא הוסיף כמה משפטים על המוטיבציה שלו בהכנת הדרשה המסוימת הזו.
אני כעת באמצע הדרשות לשבת שובה ומקווה לסיים אותם עד ראש השנה.
הדרשות מגוונות מאד, חלקן למדניות, חלקן מוסריות, חלקן עוסקות בדברי אגדה, וחלקן בשירים מודרניים (כמו זו שבתמונה המצורפת).
הדרשות מסודרות על פי השנים בהם נאמרו, ולתחושתי ניתן להבחין בתהליך השינוי העובר על רב קהילה: מהיותו רב חדש המנסה עדיין ללמוד ולחוש את הקהילה, להפיכתו להיות חלק מרכזי וטבעי בקהילה, שגם לא חושש גם להעיר כשנצרך תיקון.
כשהתחלתי להיות רב קהילה, אמר לי אחד מרבותי זצ"ל: "אני ואתה שנינו רבני קהילה. כמעט ואין שום דבר משותף בין אופי הקהילה שלך לזה שלי. ואעפ"כ סדנא דארעא חד הוא. קשה שלא לחוש כיצד כמעט בכל קהילה מתמודדים עם בעיות דומות."
קריאת הדרשות בספר הזכירו לי מאד את דבריו.


 The Michaela Way

לרגל פתיחת שנת הלימודים, רציתי להמליץ על שני ספרים מעולים.
בית הספר "מיכאלה" בלונדון הינו בית ספר ציבורי חינם הממוקם באחת השכונות העניות של לונדון וקולט לתוכו תלמידים רבים שהם או הוריהם היגרו לבריטניה.
שני הספרים נכתבו על ידי צוות בית הספר, ונערכו על ידי מנהלת המוסד. הראשון יצא לפני כחמש שנים, כשבית הספר היה בסך הכל בן שנתיים-שלוש. הספר השני נכתב לאחר שהתקבלו ציוני הבגרות של המחזור הראשון שבית הספר הגיש לבחינות הבגרות. ציוני בגרות, אגב, מהגבוהים במדינה.
בית הספר דוגל בעקרון יסוד של מדיניות "אין תירוצים" - מכל התלמידים, ללא תלות במוצאם, במצב בביתם, וכד', מצופה לעמוד במספר כללים: להגיע בזמן, להביא את כל הציוד, להתלבש בתלבושת אחידה מוקפדת, להתנהג בצורה נעימה ומנומנסת, להיות עירני בשיעור, לבצע את כל משימות שיעורי הבית, ועוד. בקיצור, מצופה מכל תלמיד לעמוד בכל המטלות של תלמיד אחר בבית הספר צריך לעמוד בו (זה כולל גם את הדרישה: שמירה על שקט מוחלט במסדרונות בית הספר, בין בזמן השיעור ובין בזמן המעבר בין שיעורים).
הספר הראשון מתאר איך בית הספר מתפקד: איך נראה שיעור, מה הדרישות הלימודיות במקצועות שונים, איך מחלקים את חוברות הלימוד (ב5 שניות!) לכל תלמידי הכיתה, כיצד מלמדים את התלמידים להכיר טובה (כולל אמירת תודה למורה באופן אישי בסיום שיעור!), כיצד מתקיים ארוחת צהריים (צמחונית, כדי שכלל התלמידים יוכלו לאכול ממנו) בבית הספר ועוד.
הספר השני מתאר את הערכים העומדים מאחורי התנהלות בית הספר. בספר זה דנים במשנת החינוך הפרוגרסיבית המצויה כיום במכונים ללימודי הוראה. הגישה הפרוגרסיבית דוגלת בכך שתפקיד בית הספר והמורה זה לסייע לתלמיד לפתח את היצירתיות שלו ואת הסקרנות שלו ללמוד דברים חדשים. [הקשיבו לפודקאסט שבקישור בתגובות לראיון עם חוקר חינוך פרוגרסיבי שהוציא לאחרונה ספר בנושא]
הגישה השמרנית, בה דוגלים בבית ספר מיכאלה, אומרת שתפקיד בית הספר להקנות ידע והרגלים טובים לתלמיד ושבראש הכיתה עומד/ת מקור הידע, המורה, שמקנה את הידיעות לתלמידים היושבים עם פניהם כלפי מקור הידע.
עוד אחד מהדיונים עוסק בכך שמורה שמוותר לתלמיד על עונש כשהוא לא מקשיב בשיעור, או לא מכין שיעורי בית, למעשה גורם נזק לתלמיד, ולא מכין אותו כיאות לחיים בוגרים בהם הוא יידרש לתת מענה על הטעויות שלו, ולהתחרות באנשים אחרים על מקומות לימוד ועבודה.

אם אתם אנשי חינוך או הורים - הספרים מומלצים ביותר.
לא יודע אם תסכימו עם הכל (אני לדוגמא לא הסכמתי עם העקרון שאין בונוס כספי למורים מצטיינים) - אבל בטוח שזה יעורר אתכם למחשבה על מה שקורה בבתי הספר שלכם או של ילדכם.

יום רביעי, 30 בספטמבר 2020

ביקורת ספרים: "מסיני ועד ימינו", מאת: הרב אוהד פיקסלר


במהלך קריאת ספרו של הרב אוהד פיקסלר "מסיני ועד ימינו", כמה אנשים שאלו אותי על מה מדבר הספר. שוב ושוב מצאתי את עצמי מתקשה להסביר לבן שיחי במה עוסק הספר. עתה, שגם סיימתי לקרוא אותו וגם אני מתנסח בכתב, אני מקווה שההסבר יצא ברור. 


תת הכותרת של הספר הוא: "הלכה, הגות ומסורת בעולם משתנה". במשפט אחד הספר מתאר את השתלשלות ההלכה במהלך הדורות. 

אמנם, כמעט כל ספר הלכה מתאר את השתלשלות ההלכה מהתורה שבכתב, לתורה שבע"פ, דרך חז"ל, הראשונים והאחרונים, עד אחרוני זמנינו. אך הייחודיות של הספר הזה הוא שהוא מתמקד במנגנונים הקיימים בהלכה, המשפיעים ומכוונים את דרכה ואת התפתחותה של ההלכה במהלך הדורות. לכל מנגנון מוקדש פרק, בו המחבר פורס בפני הקורא מספר סוגיות הלכתיות בהן המנגנון המדובר 'הופעל'. מנגנונים שונים בעלי מכנה משותף רחב יותר קובצו לשערים. סך הכל הספר מכיל ששה שערים על פני כ450 עמוד. 


מהם אותם מנגנונים? 

לדוגמא, תחת השער השני, "בין דאורייתא לדרבנן", נמצא פרקים העוסקים לדוגמא בנושא "מסרן הכתוב לחכמים" או "פשט ודרש". בפרק "מסרן הכתוב לחכמים" נמצא דיון הלכתי אודות מלאכות האסורות בחול המועד, הגדרת העינויים ביום הכיפורים, או פסול 'הדר' בארבעת המינים. תחת הפרק "פשט ודרש" נמצא דיון כיצד חז"ל הוציאו לעיתים את הפסוקים מפשטם וכיצד לעיתים נמצא השלכות הלכתיות גם להבנת הפשט, מעבר להשלכות ההלכתיות של הבנת הדרש. 


דוגמא נוספת. השער החמישי עוסק ב"הלכה במציאות משתנה" ובשער זה נמצא עיונים בסוגיות שונות לגביהם ניתן לומר שהמציאות השתנתה מאד במאה השנים האחרונות (ולפעמים קצת יותר), ונשאלת השאלה: האם המציאות המשתנה משפיעה על ההלכה? תחת השער הזה נמצא פרקים העוסקים בגילוח וכיבוס בחול המועד, וכן בחיוב מזונות עבור ילדיו, ובנושאים נוספים.


בשער השלישי, "יסודות בפסיקת הלכה", הפרק התשיעי עוסק ב"הגדרה הלכתית והגדרה מציאותית". בפרק הזה המחבר סוקר תחומים הלכתיים בהם יש פער בין קביעת ההלכה לבין המציאות, או כלשון המחבר "שאלת המפתח האם הדיון מציאותי או הלכתי". על הפער הזה גישרו (חלק) מהפוסקים ע"י חלוקה בין ההגדרה ההלכתית של הדבר לבין ההגדרה המציאות שלו. 

לדוגמא: פוסקים שונים קבעו שאין לערוך לאנשים שהתעוררה אצלם שאלת ממזרות בדיקת DNA לקביעת אבהות. פוסקים אלו הסבירו את עמדתם בכך שהדין הקובע מיהו ממזר זהו "הגדרה הלכתית טהורה, ואין גילוי המציאות האמיתית לא מעלה ולא מוריד" (ציטוט מדברי הרב נחום רבינוביץ'). 

דוגמא נוספת: בשאלת בליעת כלים יש פוסקים הנוטים לומר שמדובר בשאלה מציאותית, ואם אנו רואים שהכלים לא בולעים טעמים הרי שההלכה צריכה להשתנות. לעומת זאת יש שכתבו כי "ביישום הפרטני והמסתעף של ההלכה, יש ואין ההלכה צמודה למדע, אלא היא מיושמת על פי גדרים הלכתיים" (ציטוט מהרב רצון ערוסי).

דוגמאות נוספות הנסקרות בפרק: אתרוג מורכב, ברכת החמה, ועוד. 


הפרק הזה עורר אותי למחשבה: האם אכן יש כאן "יסוד בפסיקת הלכה"? 

על פניו השימוש בחילוק בין המציאות לבין גדרי ההלכה נועדה למעשה לתרץ מציאות שחז"ל לא חלמו עליה. כלומר, כשחז"ל קבעו את דבריהם, ההלכה נקבעה על פי תפישתם את המציאות. לא היה פער בין הגדר ההלכתי לבין הגדר המציאותי. בחלוף השנים והדורות, ובייחוד בעת החדשה, עם התפתחות הטכנולוגיה והמדע, התגלו פערים בין ההלכה למציאות. כעת עמדו בפני הפוסקים שתי אפשרויות: או לשנות את ההלכה מן הקצה לקצה, או לקבוע שההלכה נקבעת על פי "הגדר ההלכתי" ולא על פי המציאות. 

אמנם, יתכן ויש תחומים בהם ניתן להניח שאילו חז"ל היו פועלים היום הם עדיין היו קובעים את דבריהם ללא שום שינוי, מכיוון ש"לא ניתנה תורה למלאכי השרת" והדברים נקבעו באופן שגם האדם הפשוט יוכל לקיימם (ולכן ניתן, לדוגמא, לחשב פאי כ3 ולא כמספר לא רציונלי). אך בתחומים אחרים די פשוט לי שחז"ל לא היו חיים בשלום עם החלוקה בין הגדר ההלכתי לזה המציאותי. 

כך שנראה לי שככלל החלוקה בין הגדר ההלכתי למציאותי הוא יותר bug מאשר feature.

בקיצור, מדובר בספר מחכים ונחמד מאד. אני מאחל למחבר שימשיך להפיץ מעיינותיו חוצה. 

אגב, על מנת להצליח במשימת הפצת המעיינות, המחבר העלה את כל הספר לרשת והוא זמין פה וגם פה.


יום שישי, 25 בספטמבר 2020

הפעלת 'עוזר אישי' בשבת

 בגליון אמונת עתיך תשרי תשפ"א הופיע מאמר בדבר הפעלת עוזר אישי (כדוגמת Alexa או Echo) בשבת. המאמר הוא של הרב אריאל קטן והרב פרופ' דרור פיקסלר.


דומני שהראשון שדן בשאלה זו היה הרב יאיר הופמן (קישור). הרב הופמן דן בנושא השמעת קול ואוושא מילתא בשבת. הוא אוסר את השימוש במכשיר זה בשבת, כדין שימוש במיקרופון בשבת. הוא אף הולך רחוק וקובע שיש לנתק את המכשיר מהחשמל לפני שבת (אני הק' סבור שיש טעות בניתוח המציאות בענין זה - ראו כאן). 

המחברים במאמר זה מתייחסים לנושא הרבה יותר קריטי: האם מותר לעשות מלאכה ע"י הקול? האם זה בכלל נחשב למלאכה. 
בדבריהם הם מתייחסים לתשובה בשו"ת מראה הבזק (ארץ חמדה) הקובע שעשיית מלאכה ע"י קולו של אדם, הרי היא ככל מלאכה הנעשית ע"י כוחו של אדם. 
המחברים חולקים על מסקנה זו, ומחלקים בין אם המלאכה נעשית ע"י הבנת מילות הדיבור (שאז זה לא יחשב למלאכה), או ע"י כוח הרוח שיוצא מהפה (שאז זה יחשב לכוחו של האדם). 

במסקנת המאמר אין מסקנה להתיר את השימוש במכשיר, כי לדברי המחברים "יש לדון בשאלות נוספות שיש במערכת הזו בשבת". 
מלבד דין אוושא דמילתא, שהעלה הרב הופמן במאמרו, אחת השאלות הנוספות שיש לדון בהן, לענ"ד, היא: האם יש להשוות את דין העוזר האישי לדין אמירה לנכרי בשבת? 

"הריעו לפני המלך ה'"

פורסם בגליון האוצר, תשרי תשפ"א


 

יום שישי, 24 ביולי 2020

סקירת ספר: העולם המופלא של נוסח התורה, מאת: אהרן קסל

להלן תוכלו לקרוא סקירה על חלקים נרחבים מהספר "העולם המופלא של נוסח התורה", מאת: אהרן קסל, בהוצאת: כרמל

הספר מתחיל בסתירה באשר למקומו של ספר התורה בתקופת המקרא. ניתן לעמוד על שלוש נקודות (עמ' 45):
1. ספרי תורה לא היו מצויים בקרב העם.
2. העם לא ידע את תוכן התורה.
3. ספר תורה אחד היה מונח במקום מרכזי.
משלוש הנקודות הללו מסיק המחבר את התובנה הבאה: 
העברת ולימוד התורה היתה בעיקר בעל פה. נוסח התורה היה נשמר כעד במקום מוצנע אליו היו יכולים לבוא ולבדוק את הכתוב המדוייק. 

בשלב הבא יצא עם ישראל לגלות בבל. שם, עפ"י רד"ק (בהקדמה לספר יהושע), המאירי ואפודי, ארעו בספרי המקרא "הפסד ובלבול", וזה מסביר בין היתר תופעות כמו קרי וכתיב במקרא. אך אברבנאל דוחה אפשרות כזאת. 
עזרא ואנשי כנסת הגדולה בדור שיבת ציון תקנו את המצב כפי יכלתם וכן החזירו את ספר העד המדוייק למקומו. 

לקראת סוף הבית השני אנו מוצאים עדויות לכך שהיו בידי הכתות השונות נוסחים שונים לספרי המקרא, אך לא ברור עד כמה עדויות אלו משקפות את המצב בכלל העם, או שזה היה המצב רק בקרב הכתות. 

בתקופת התנאים וראשית האמוראים אנו מוצאים הנחת יסוד שאפשר לדרוש את התורה לאותיותיה, דבר המעיד על כך שהיתה הנחה שנוסח התורה המדוייקת מצויה בקרב כל העוסקים בה. 

בתקופת האמוראים אנו מוצאים כי הם אינם בקיאים בחסרות ויתרות, כלומר לא היה נוסח אחד מקודש עליו יכלו להסתמך לקבוע את הנוסח. 

התחנה החשובה הבאה בקביעת נוסח התורה הוא מפעלם של חכמי המסורה שפעלו בין המאות ה-6 וה-11. חכמים אלו, שפעלו בשלושה מוקדים: בבל, טבריה וירושלים, העירו הערות קצרות במטרה לשמר את נוסח התורה. שניים מהמשפחות הידועות בקרב בעלי המסורה הטבריינים היו בן-אשר ובן-נפתלי. 

נוסח המסורה התקבל בהדרגה בתפוצות ישראל. בתימן הוא אומץ לחלוטין, גם בספרד הוא התקבל בהצלחה, אך באשכנז המשיכו להיות נפוצים נוסחים שונים של התורה. 

בתחילת המאה ה13 ר' מאיר הלוי אבולעפיה (הרמ"ה) עשה צעד חשוב על מנת לקבע את נוסח התורה כפי שרובנו מכירים אותה כיום. הרמ"ה קיבץ אליו ספרי תורה עם נוסחים שונים, ובכל מקום שהבחין בשינויים בין הנוסחים הוא הכריע. 
לשיטת עבודה כזאת, של הכרעה בכל מקום ומקום באופן עצמאי, נקרא השיטה האקלקטית. התוצאה של השיטה האקלקטית היא שהתוצאה המוגמרת היא כנראה שונה מכל הנוסחים שהיו לפניה, ולמעשה נוצרה בידי הרמ"ה נוסח חדש לתורה שספק רב אם היתה קיימת אי פעם לפניו. 

מפעלו של הרמ"ה נחלה הצלחה אדירה ונוסחו התקבל בקרב תפוצות ישראל, למעט אצל התימנים ועדות אחדות אחרות. מימי הרמ"ה ואילך המצב ההלכתי המקובל הוא שאנו כן בקיאים עתה בחסרות ויתרות, על פי עבודתו הגדולה של הרמ"ה.

שניים השלימו את מפעלו של הרמ"ה: ר' מנחם די לונזאנו, בעל אור תורה, שחי במאה ה16, והמנחת שי, שחי באותו דור. שניהם חכמים איטלקים. הערותיהם של חכמים אלו נדפסו על תיקון סופרים בסוף המאה ה17 ותיקון סופרים זה (המכונה "חומש התארתאס") הפך להיות עד הנוסח הנאמן ממנו כתבו סופרים באשכנז ובספרד. [פרט ביוגרפי מעניין שמראה המחבר הוא שתיקון סופרים זה, שבזכותו נתקבע נוסח התורה, הודפס ע"י תלמידי שבתי צבי].

אחת הבעיות שעמדו בפני החכמים עסקו בקיבוע המסורה, היתה שיש מקומות לא מועטים בש"ס ובמדרשים בהם רואים שלפני האמוראים היתה נוסח אחר בפסוקים מהנוסח שלפנינו. היו דעות שקבעו שיש לתקן את ספרי התורה על פי המופיע בחז"ל, אך הרב שלמה גנצפריד הכריע שבמחלוקת כזו, בין המסורה לגמרא "הלכתא כבעלי המסורה". דעתו של הרב גנצפריד נתקבלה בקרב תפוצות ישראל.

עד כאן ראינו שהגם שבתקופות הקדומות הנוהג המקובל היה שיש עד נוסח נאמן, שעל פיו יש להגיה את הספרים, מה שנכנה "השיטה הדיפולומטית", במהלך הדורות, כשנעדר עד נוסח נאמן, התפתחה והתקבלה השיטה האקלקטית, זה שמכריע בין נוסחים רבים. שיטה זו, כאמור, התקבלה בקרב תפוצות אשכנז וספרד.
כאן אנחנו עוברים לדון על המקומות בהם נשתמרה השיטה הדיפלומטית. אחד המקומות הללו היה בקהילת ארם צובה. קהילת ארם צובה החזיקו ושמרו מכל משמר על "כתר ארם צובה", עליו סמכו כעד נאמן בנוסח ספרי התורה שלהם. סביב הקמת מדינת ישראל הכתר הוגנב החוצה מסוריה ובסופו של דבר קטעים ממנו הגיעו לארץ ישראל ומוצגים כעת בהיכל הספר בירושלים.
הרמב"ם כתב בהלכות תפילין ומזוזות פרק ח הלכה ד כך:
ולפי שראיתי שיבוש גדול בכל הספרים שראיתי בדברים אלו וכן בעלי המסורת שכותבין ומחברין להודיע הפתוחות והסתומות נחלקים בדברים אלו במחלוקת הספרים שסומכין עליהם ראיתי לכתוב הנה כל פרשיות התורה הסתומות והפתוחות וצורת השירות כדי לתקן עליהם כל הספרים ולהגיה מהם וספר שסמכנו עליו בדברים אלו הוא הספר הידוע במצרים שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו הספרים ועליו היו הכל סומכין לפי שהגיהו בן אשר ודקדק בו שנים הרבה והגיהו פעמים רבות כמו שהעתיקו ועליו סמכתי בספר התורה שכתבתי כהלכתו:
המחבר סבור שספר זה עליו הרמב"ם סמך כעד נאמן לקבוע את נוסח ספר התורה שלו, הוא הוא כתר ארם צובה. 
יהודי תימן החזיקו ב"כתרים" משלהם, שלפי המסורת מבוססים על אותו ספר תורה של הרמב"ם. הנוסח ב"כתרים" התימניים השתמר בדקדקנות לאורך הדורות.

אם כתר ארם צובה נמצא כעת בישראל, לכאורה היינו יכולים לקבוע ולפרסם בקלות רבה את נוסח כתר ארם צובה לכל דורש. אלא, שבכתר חסר כמעט כל התורה, למעט הפרקים האחרונים של ספר דברים. 
כאמור, קהילת ארם צובה שמרה על הכתר מכל משמר, ולא הניחה להתבונן בכתר, ואף לא לצלם את הכתר (מה שמתברר כטעות נוראית). 
איך בכל זאת ניתן לקבוע מהו נוסח התורה של הכתר? 
ובכן, יש כמה עדויות על כך:
א. פרופ' קאסוטו ביקר בחלב בשנת 1943, קיבל רשות לעיין בכתר, וערך רשימות על ממצאיו.
ב. אחד הדברים שקאסוטו גילה בחלב היתה רשימה של שינויים בין הכתר לבין חומש התארתאס. 
ג. בסביבות 1859 ביקרו ר' שלום שכנא ילין וחתנו ר' יהושע קמחי בחלב. גם הם קיבלו רשות לעיין בכתר וערכו רשימות עם ממצאיהם. 
ד. תשובות שונות שענו רבני חלב לשואליהם בנוגע לנוסח הכתר.

הרב מרדכי ברויאר השתמש בכל המקורות הנ"ל ובעבודה בשיטה האקלקטית ניסה לגבש מחדש מהו נוסח ארם צובה של התורה. את העבודה עשה הרב ברויאר בטרם התאפשר לו לראות את שרידי הכתב עצמו. לאור עבודה זו הוציא הרב ברויאר לאור את נוסחו לתנ"ך בהוצאת מוסד הרב קוק. לאחר הוצאת תנ"ך מוסד הרב קוק, התאפשר לרב ברויאר הגישה לשרידי הכתר, והוא חזר ובדק חלק מההנחות שלו ותיקן דברים ספורים, ולאור תיקונים אלו הוציא לאור תנ"ך בהוצאת חורב ובהוצאת האוניברסיטה העברית עם הנוסח המתוקן לדעתו של כתר ארם צובה. 

כאמור, הנוסח המצוי בידי התימנים נשמר בקפדנות לאורך הדורות, ולפי מסורתם מקורו מכתר ארם צובה שהיה בפני הרמב"ם. נוסחם קרוב מאד לנוסח אותו אימץ בסופו של דבר הרב ברויאר בעבודתו. 

עד כאן סיפור גלגולו של נוסח ספרי התורה שלנו. 

מעבר לסיפור מפורט זה המלווה גם בטבלאות המפרטות של השינויים בין הנוסחים השונים, תוכלו למצוא בספר הזה סיפור בלשי מרתק אודות ספר התורה שכתב הרמ"א, לכאורה על פי נוסח הכתר, בקהילת קרקוב. בנוסף, דיון הלכתי אודות שינויים בספרי התורה האשכנזים והספרדיים באופן שיתאימו לנוסח הכתר וכד', וכן דיון אודות העיקר השמיני של הרמב"ם וכיצד הוא מסתדר עם השינויים שכולנו יודעים אודותם בספרי התורה.