יום שבת, 14 בינואר 2017

מחשבה לפרשת ויחי

חומש בראשית מסתיים עם הפסוק:
"וימת יוסף בן מאה ועשר שנים, ויחנטו אותו, ביישום בארון במצרים"

פסוק זה מצביע על הסיום הטרגי של הספר. משפחת יעקב נמצאת במצרים כגרים וזרים, יוסף שדאג לכל מחסורם מת, המרחק מכאן למה שקורה להם בתחילת ספר שמות הוא לא גדול.

נראה שצריך להוסיף ולהסתכל על חומש בראשית כיחידה אחת ולראות בה מבנה שלם. החומש פותח בסיפור הבריאה ומיד לאחר מכן בחטא אדם הראשון וגירושו מגן עדן. נראה שכל ספר בראשית, ואולי אף התורה כולה, היא סיפורו של האדם/המשפחה/העם הנבחר לחזור ל"גן-עדן", שהוא כמובן ארץ ישראל.
האבות נעים מצפון לדרום, חזרה לצפון וחזרה לדרום, בין חרן למצרים, עם עצירות בארץ כנען, אך לא מצליחים לתקוע יתד משמעותי בארץ. כך מסתיים חומש בראשית, עם כשלון מוחץ לחזור לגן-עדן, ארץ ישראל.
התורה כולה מסתיימת מחד עם מיתתו הטרגית של משה שרואה את הארץ ולא זוכה להיכנס אליה, אך מאידך עם העם הצופה מערבה ומוכן ומזומן להיכנס לארץ, ובזה לסגור את אותו מעגל.

מדוע האבות לא זכו לחזור לגן-עדן? נראה שרש"י עונה על כך בתחילת ספר בראשית: "בראשית... בשביל ראשית, בשביל התורה שנקראת ראשית, ובשביל ישראל שנקראו ראשית". העולם נברא בשביל עם ישראל והתורה. יהיה אפשר להיות בגן-עדן, פסגת העולם, רק כשיהיו את שני הדברים הללו: העם והתורה. עם התובנה הזאת נתחיל את צעדינו בחומש שמות, כשאנחנו מתקדמים עוד קצת לעבר סיום התורה ולעמידה על סיפה של גן-עדן, ארץ ישראל. 

יום רביעי, 11 בינואר 2017

היוצאים להציל בשבת - נספח: מודיעי נפגעים

ליתר הסדרה:
היוצאים להציל בשבת - חלק א'
היוצאים להציל בשבת - חלק ב'
היוצאים להציל בשבת - חלק ג'
היוצאים להציל בשבת - חלק ד'

יש בצה"ל מחלקה שתפקידה להודיע למשפחות אודות נפגעים ל"ע. כשנודע לצה"ל על פציעה או נפילה של חייל, תפקידה של מחלקת המודיעים להזעיק צוות שכולל אנשים מנוסים, אנשי רפואה ורפואת הנפש, שתפקידם להגיע כמה שיותר מהר לבני משפחתו של החייל שנפל ולהודיע להם בצורה מבוקרת את אשר ארע לבנם.
לאחר שבטור הקודם בנושא "היוצאים להציל בשבת" סיכמתי את הנהוג אצל בעלי תפקידים שונים הצריכים לפעול בשבת, הפעם נעסוק בפעולתם של מודיעי הנפגעים בשבת. הדברים נכתבים כאן כדיון תאורטי בלבד, ובשאלות הנוגעות למעשה יש לפנות למי שמתפקידו מכיר היטב את המציאות הצבאית - לרבנות הצבאית.

השאלה הראשונה שיש לברר היא, האם מודיעי הנפגעים הם בגדר היוצאים להציל? האם ניתן להגדיר את אותם מודיעי נפגעים כעוסקים בפיקוח נפש?

המטרה של מחלקת מודיעי הנפגעים בצה"ל הוא לודא שהידיעה בדבר נפילתו של בן משפחה יגיע לקרוביו באופן מבוקר ומוסמך. מודיעי הנפגעים יכולים להעניק טיפול רפואי ונפשי ראשוני אם הם רואים שהדבר נצרך. יתרה מכך, הורה ששולח את ילדו לשרת בצה"ל יודע שאם ח"ו יקרה משהו לחייל שלו אזי הוא יקבל הודעה מסודרת, והוא אינו צריך לחיות בחרדה שמא ארע משהו לקרובו והוא לא יודע מזה.
בנוסף, ישנה סטטיסטיקה המראה שהסיכוי שבמשפחה שכולה יתרחש מוות נוסף מסיבות של התאבדות, מצב נפשי ורפואי ירוד וכד', הן גבוהות מאשר בשאר האוכלוסיה. ישנה אמונה שע"י עטיפת המשפחה מרגע ההודעה במעטפת תומכת תקטין את הסטטיסטיקה הזאת. אני קורא לזה אמונה, משום שלא ידוע לי על נתונים המוכיחים את התועלת הזאת לכאן או לכאן. (דברים אלו שמעתי מפי אדם שעסק רבות בתחום).

יש להדגיש, שכיום בעידן שמועות הווטסאפ נראה שתפקידם של מודיעי הנפגעים הפך להיות נחוץ יותר ולחוץ יותר, על מנת לודא שההודעה המסודרת מגיעה למשפחה במהירות גבוהה מזו של השמועות. כמו כן, ההיגיון אומר שככל שמקבלי ההודעה נמצאים בגיל מתקדם יותר, ובמצב רפואי רעוע יותר, כך גדלה נחיצות עבודתם של מודיעי הנפגעים.

נשוב עתה לשאלה שלנו, האם פעולתם של מודיעי הנפגעים נחשבת פיקוח נפש?
בטורים הקודמים ראינו את דבריו של הרב שאול ישראלי אודות "פיקוח נפש ציבורי". הרב ישראלי כותב שכשדנים במערכות ציבוריות ישנם דברים המוגדרים ספק פיקוח נפש, הגם שאין לפנינו חולה ולא ניתן להצביע באצבע על מי שעלול להיפגע מאותו פיקוח נפש. אך כיוון שהמבט הוא על מספרים גדולים באוכלוסיה סביר להניח שיהיה מי שייפגע, ולכן הדבר יוגדר כפיקוח נפש.
גם אחרי דבריו של הרב שאול ישראלי נראה שנותרה השאלה: מה הגבול הנכון לדבריו?

בחוברת העוסקת בטיפול בחללים בשבת, מפרטת הרבנות הצבאית את האופן בו יש לפעול במקרה של הודעה למשפחות נפגעים בשבת. הנה העמודים הרלוונטיים (קישור):



הרבנות הצבאית מסיקה שמכיוון שלא לגמרי ברור שיש כאן פיקוח נפש, אזי יש לעשות שימוש בנהג גוי. בפועל, מחלקת מודיעי הנפגעים אינה כפופה לרבנות הצבאית והם לא פועלים על פי הוראותיה. יתרה מכך, המחלקה מפעילה אנשי מילואים השייכים למחלקה וגרים בקרבת מקום למשפחות הנפגעים. בחלק לא מבוטל מהמקומות קשה מאד לחייל המוקפץ בשבת להודיע למשפחות נפגעים למצוא נהג גוי שיסיע אותו למשימה.

כאמור, אינני יודע להכריע בשאלה האם יש כאן פיקוח נפש המתיר חילול שבת מהתורה (כדאי להזכיר כאן מאמר שהתפרסם לאחרונה של הרב אודי שוורץ מהרבנות הצבאית על עוד מקרים שמעמדם כפיקוח נפש מוטל בספק). עם זאת, ברור לי שדבריו של הרב משה פיינשטיין אודות "נמצאת מכשילן לעתיד לבוא" קיימים כאן. כלומר, באם נגדיר את המציאות הזאת כפיקוח נפש, אזי אם לא נתיר למודיע גם לשוב לביתו בגמר ההודעה אזי הוא פשוט יימנע מלהיות אחד ממודיעי הנפגעים.

[כדאי להעיר שבהערת שוליים 10 לעיל מובא פסק האגרות משה שלפי הנאמר בהערה התייחס לחום של 37.9 כספק פיקוח נפש. בפועל מה שכתוב באגרות משה הוא זה (שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן קכט):
וסתם בני אדם חוששין כשהוא קרוב למדת מאה ושנים שהוא חם ביותר ולכן על מדה זו מחללין ואין רשאין להחמיר. ואם אחד חושש גם בקרוב למאה ואחד ורוצה שיחללו עליו נמי מחללין דלא גרע ממכה שאינה של חלל שאם החולה אמר שצריך לחלול שמחללין. ובתינוק שאין שייך זה אם רואין שמצטער ביותר וכדומה לזה מה שניכר שהוא חולה אף שהחום הוא קטן רק יותר ממאה מחללין. סוף דבר אם רק לא ברור להו להחשיב שהוא מעט חום מחללין. 
הרב משה פיינשטיין דיבר על 101-102 מעלות פרנהייט. בהמרה למעלות צלסיוס מדובר בערך על 38.5 מעלות.]

יום ראשון, 8 בינואר 2017

רשמים מביקורים בישיבות תיכוניות

בשבועות האחרונים הזדמן לי לבקר במספר ישיבות תיכוניות. התפללתי שחרית עם תלמידי הישיבה, בדרך כלל תלמידי החטיבה, אך לא תמיד, והסתובבתי כמה דקות לאחר מכן. עשיתי זאת מכיוון שאני מחפש עתה ישיבה תיכונית לאחד מילדי. לפניכם כמה תובנות על חיפוש ישיבה תיכונית בכלל, ועל מה שראו עיני בפרט.

כיום, כשילד מגיע לכיתה ו' הוא מוזמן להגיע לימים פתוחים בישיבות התיכוניות השונות באזורו. בנוסף, הוריו מוזמנים לערב הורים לשמוע את ראש הישיבה וחלק מהצוות וכך להתרשם מהנעשה בישיבה.
בפועל, אינני יודע מה הילד אמור לקבל בימים הפתוחים הללו. המוסדות השונים מנסים להפוך את הביקורים לכמה שיותר מהנים, כדי שיהיה לתלמיד רושם טוב, אך בפועל הוא חוזר הביתה עם מעט מאד מידע על הישיבה התיכונית. אינני יודע כיצד ניתן לשנות זאת, כי בכל זאת מוסד שמלמד באזור העשר שעות ביום לעולם לא יישמע יותר מדי אטרקטיבי לילד בכיתה ו'.

בערבי ההורים, לעומת זאת, לכאורה ההורים מגיעים מוכנים עם שאלות קשות והם מנסים לחלוב כמה שיותר מידע מראשי הישיבות. עם זאת, גיליתי שלמעשה ראשי הישיבות יכולים לומר כמעט כל מה שהם רוצים, ואף אחד לא יסתור אותם ויגיד משהו בסגנון: "סליחה, אבל במציאות לא מתרחש מה שאתה מתאר". לדוגמא: באחד הערבים הללו ראש הישיבה דבר על התפילה בבוקר בבית המדרש בישיבה כ"תפילה ישיבתית מכובדת". במקרה נכחתי בתפילה באותו בית מדרש רק מספר ימים קודם, וקשה לי להגדיר את מה שחוויתי כתפילה ישיבתית.
ייזכר לטוב מוסד אחד שאני מכיר, שבערב ההורים נוכחים מספר תלמידי י"ב, והתשובות להורים על הנעשה בין כותלי הישיבה ניתנות על ידם (אני מניח שתלמידים אלו נבחרים בקפידה רבה, ובכל זאת יש משהו אותנטי בתשובות שלהם).

השורה התחתונה לכל מה שכתבתי עד כה הוא שמי שרוצה באמת לדעת מה קורה בתוך מוסד שהוא מתעניין בו, כדאי שיכתת את רגליו וילך לבקר ולהתרשם בעצמו מהתפילה, מההפסקות, מהתלמידים שהוא פוגש במסדרונות וכו'. היה גם נחמד אם משרד החינוך היה מפרסם יותר נתונים על בתי הספר, כמו אחוז הניגשים לבגרות חמש יחידות באנגלית ומתמטיקה בכל בית ספר בשלוש השנים האחרונות. לידיעת נפתלי בנט.

ועתה לכמה רשמים: במוסדות בהם ביקרתי התפילה היתה אשכנזית. בחלק מהמוסדות שרו את שירת הים יחד, כמנהג הספרדים בשבתות, ואולי אף שרו "שיר ספרדי" נוסף, אך התפילה בכללותה היתה אשכנזית. עפ"י סטטיסטיקה פשוטה, לפחות באחד מהמוסדות בהם ביקרתי היה אמור להיות תפילה ספרדית. אך לא. אנחנו בשנת תשע"ז, כולם מבינים שאין סיבה אמתית לכך שהתפילה בישיבות תיכוניות תהיה אשכנזית, ואעפ"כ אני לא ראיתי עדיין ניצנים לשינוי (ייתכן ובחלק מהמקומות בהם ביקרתי הנוסח תלוי בחזן, ובמקרה נפלתי על ימים עם חזן אשכנזי. אינני יודע). אך יותר מהענין העדתי, ביותר ממוסד אחד שאלתי את עצמי אם התפילה לא היתה נראית חיובית יותר אם היו משנים רק דבר אחד: שפסוקי דזמרא היו נאמרים בקול רם, מילה במילה, כנהוג בבתי כנסת ספרדים.
למדתי אני בישיבה תיכונית בו התפילה היתה אשכנזית. אבל, ראש הישיבה שהתפלל אתנו כל יום מימות השבוע, היה אומר את כל התפילה (למעט תפילת עמידה) בקול רם. כך הוא גם היה קובע את הקצב, אך הוא גם לימד אותנו איך להתפלל מילה במילה.

בכל אחד מהמוסדות נאמרת הלכה או דבר תורה לאחר התפילה. אני עוד זוכר את ההלכה היומית מימי בישיבה התיכונית, ולא לטובה. זה היה נראה לי אז כחלק מריטואל שראש הישיבה מרגיש שהוא צריך לצאת ידי חובת אמירת דבר הלכה, וההלכה נאמרה או נקראה גם כשהיא היתה לא מובנת לחלוטין. אינני יכול לומר ממה שראיתי בביקורי האחרונים שמשהו מאד השתנה בתחום הזה. באחד המוסדות נאמרה דווקא דבר תורה על פרשת השבוע, ולא דבר הלכה, שהיתה דווקא די מוצלחת לטעמי, אך במוסדות האחרים נאמרו דברי הלכה שלא נשמעו קוהרנטיים במיוחד, ובאחד המוסדות אף נאמרו דברים שהם בעיני מופרכים. בעיקר, לא נראה שיש המשכיות מהימים הקודמים בלימוד ההלכה היומית, דבר שלענ"ד הוא בסיסי וחשוב.

בחלק מהמוסדות בהם ביקרתי הר"מים משמשים כשוטרים במהלך התפילה (והם אמורים גם להתפלל במהלך השיטור), ובחלק מהמוסדות הר"מים מתפללים בתפילה. אני שאלתי את עצמי שוב ושוב, מה הגורם להבדל הזה? האם זה אוכלוסיית התלמידים? האם זה איזה שהוא החלטה חינוכית שקיבלו הר"מים? הרכב כיתות התלמידים בבית המדרש? אופן הישיבה? אין לי תשובה ברורה לשאלה הזאת.

ועוד נקודה אחרונה. אחד השינויים שהנהיג שי פירון, שר החינוך לשעבר, הוא שאפשר לגשת לבגרות רק בשלושה מקצועות מתוגברים, מלבד מתמטיקה ואנגלית. במילים פשוטות, תלמיד תיכון יכול לגשת לחמש יחידות בגרות באנגלית, מתמטיקה ועוד שלושה מקצועות בלבד. בישיבות תיכוניות היה נהוג לגשת לחמש יחידות בתנ"ך ובגמרא, ולפי ההנחיות החדשות אם זה המצב יהיה ניתן לגשת לחמש יחידות רק בעוד מקצוע אחד.
כיצד מתמודדים עם המצב הזה? בחלק מהישיבות התיכוניות קבלו החלטה לא לגשת לחמש יחידות בתנ"ך, ולאפשר לתלמידים שלהם לבחור שתי מגמות, בחלק אחר החליטו להמשיך לגשת לחמש יחידות גם בתנ"ך וגם בגמרא, ואז התלמידים מוגבלים לבחור מגמה אחת בלבד.
בערב ההורים באחד הישיבות מהקבוצה הראשונה, שהחליטו לותר על הבגרות חמש יחידות בתנ"ך, נאמר להורים שהישיבה פועלת מול משרד החינוך יחד עם ישיבות אחרות לבטל את מה שהנהיג שי פירון ולאפשר לגשת ליותר משלושה מקצועות מורחבים. אינני יודע כמה מהקוראים זוכרים מה היו ציוני הישיבות התיכוניות בבגרות חמש יחידות בתנ"ך - אך הם ממש לא היו מזהירים. אינני יכול לחשוב על אף סיבה לבקש ממשרד החינוך לאפשר לישיבות התיכוניות לחזור למצב הקודם. באותו מוסד נאמר להורים שהמוסד ממשיך ללמד את החומר לחמש יחידות, על אף שהתלמידים ניגשים בסוף רק לשלוש יחידות (עיינו לעיל בפיסקה המדברת על כך שאפשר לומר כל מה שרוצים להורים...).
מאידך, בערב הורים במוסד בו לא הסכימו לותר על הבגרות בתנ"ך, והתלמידים מוגבלים למגמה אחת, הדבר הוצג להורים כאילו שזה הדבר הנורמטיבי והמקובל בכל הישיבות התיכוניות. לא עלה על דעתם של ההורים ששמעו את הדברים שלמעשה זו החלטה העומדת בסתירה מוחלטת למחשבה שהובילה את השינוי שביצע שי פירון (נדמה לי ששמעתי זאת ממנו אישית, כשהוא הנהיג את השינוי הזה, אך יתכן ואיני זוכר נכון). לענ"ד מוסד שמחייב את תלמידיו להיבחן בחמש יחידות תנ"ך על חשבון מגמה נוספת, צריך לענות על השאלה: איזה מסלול ייפתח בפני הבוגר שלהם בזכות זה שיהיו לו בתעודת הבגרות גם בגרות בגמרא וגם בגרות בתנ"ך? 

יום ראשון, 1 בינואר 2017

היוצאים להציל בשבת - חלק ד'

חלקים קודמים: 
היוצאים להציל בשבת - חלק א'
היוצאים להציל בשבת - חלק ב'
היוצאים להציל בשבת - חלק ג'

בחלק זה, לאחר שראינו באריכות את הדיונים במרכזיים בסוגיא, אני מבקש לסכם את הדברים להלכה (להלכה למעשה יש להתייעץ עם פוסק ולא להסתמך על הדברים המתפרסמים באתר זה).

היוצאים להציל - אנשי צבא
ככל הידוע לי, מקובל ברבנות הצבאית, מאז תקופת הרב גורן, להורות שחיילים בסדיר או בקבע אינם חוזרים לביתם בשבת, אלא לכל היותר כשחוזרים מפעילות חוזרים לבסיס. וגם החזרה לבסיס אינה פשוטה, ואם יש מקום קרוב יותר בו אפשר לשהות וזה לא פוגע במבצעיות יש להעדיף את המקום הקרוב.
כך כותב הרבצ"ר הרב איל קרים בתשובה בספרו קשרי מלחמה (קישור). ואף על פי כן, יש מקרים יוצאי דופן בהם מתירים לחיילים (בדר"כ בקבע) שהוקפצו מביתם בשבת לחזור לביתם. ראו לדוגמא בתשובה זו. הרבצ"ר הרב קרים כתב בהקדמה לספרו את הדברים הבאים על סוגיית היוצאים להציל (הציטוט מכאן):
ברור שלא ניתן לכתוב בספר פסק המתיר את החזרה בשבת ללא סייגים, משום שהדבר יגרום לאנשים לדמות מילתא למילתא, וכולם יתחילו לנסוע בשבת גם כשאסור ... מאידך, לא ניתן לכתוב בספר פסק הלכה כוללני האוסר את החזרה בשבת, משום שישנם מקרים חריגים, שבהם יש להקל ולהתיר. לאחר שהתייעצתי עם שלושה רבנים מפוסקי דורנו, התנבאו שלושתם בסיגנון אחד, שיש לכתוב בגוף התשובה בספר "יעשה שאלת חכם".

היוצאים להציל - אנשי רפואה
לגבי אנשי רפואה שהוקפצו בשבת ראינו את מחלוקת הרב שלמה זלמן אוירבך (שהתיר חזרה ע"י גוי) והרב משה פיינשטיין (שהתיר חזרה ע"י יהודי). יש מי שרצה לומר שהתירו של הגר"מ פיינשטיין הוא רק בנוגע למי שהוקפץ בשבת, ולא למי שיוצא למשמרת שלו. בעיני, קשה לומר זאת. כל עוד היציאה היא בגדר "היוצא להציל", ונדמה לי שרופא/אחות היוצאים למשמרתם הם אכן בגדר "היוצאים להציל", הרי שחילוקו של האג"מ חל לגביהם: שאם זו הצלה שקצובה מראש בזמן הרי שיש להתיר לחזור גם באיסורי תורה משום "נמצאת מכשילן לעתיד לבוא".
בפועל, בבתי החולים הדתיים בארץ, דואגים לנהגים גויים שיסיעו את אנשי הרפואה בסיום משמרתם. בבתי חולים לא דתיים, עד כמה שידוע לי, הדבר פחות נפוץ. שמעתי על רב אחד המרכזים הרפואיים הגדולים בארץ שמתיר לאחיות לחזור ברכב בשבת.

היוצאים להציל - אנשי משטרה
לנושא "היוצאים להציל בשבת" הגענו בעקבות מאמרו של הרב רמי ברכיהו, שהתמנה לאחרונה לכהונת רב המשטרה. במאמר המדובר, הולך הרב ברכיהו בעקבות הרב שאול ישראלי הרואה בפעילות המשטרה בשבת חלק מגדר "פיקוח נפש ציבורי". לכן, גם סיור של ניידת ברחובות השכונה היא מותרת בשבת, הגם שאיננו יודעים להצביע על "חולה לפנינו", או על הפיקוח-נפש הספציפי הקיים. בנוסף, מחלק הרב ברכיהו בין פעילות חיילים בצבא, שמקובל שהם נמצאים בבסיס, גם כשהם לא במשמרת וזה חלק מהכשירות המבצעית של הצבא, לבין פעילות השוטר שאין שום סיבה מבצעית שיהיה נוכח בתחנת המשטרה אם הוא אינו במשמרת. לכן, מסיק הרב ברכיהו:
גישה הלכתית זו של הרב רמי ברכיהו, שהצגנו באריכות בחלקים השונים של טורי "היוצאים להציל בשבת", ככל הידוע לי הינה גישה חדשה ברבנות המשטרתית. עד כה, גישת רבנות המשטרה היתה קרובה לגישה שהציג הרב הרצוג בתשובתו. כלומר, שכדי להתיר פעילות משטרתית בשבת יש לדעת מה חשש פיקוח-הנפש הקיים, ובמקרה שלא ידוע על פיקוח נפש ממשי הרי שפעילות זו אסורה בשבת. העובדה שבפועל המשטרה לא פעלה עפ"י גישה זו, לא הפריעה לרבנים שונים במשטרה לדבוק בה ולמעשה להורות לשוטרים דתיים שהפעילות שהם מבצעים בשבת הינה אסורה. כניסתו לתפקיד של הרב רמי ברכיהו הוא שינוי כיוון בפסיקה ההלכתית בנושא זה. עדיין, אין היתר הלכתי גורף לכל פעילות שהיא של המשטרה, אך הנחת התשתית לפעילות סדירה של המשטרה בשבת היא אבן יסוד בדרך למשטרה יהודית במדינה יהודית. 

יום שני, 26 בדצמבר 2016

האם מסתכלים על התהליך או על התוצאה? מחלוקת עצמית!

היום הגיע לידי גליון 114 של כתב העת אמונת עתיך, בו מצאתי תגובה של הרב ישראל רוזן ממכון צומת לדבריו של ידידי הרב אלי רייף (ראו כאן).

הנה לפניכם התגובה:


שימו לב לדברים הבאים, בהם הרב רוזן סבור שאין להתחשב בתהליך אלא בתוצאת המעשה בלבד:
ולחומרא כיצד? (אי התחשבות בתהליך אלא בתוצאה): אם אדם לחץ על מתג כלשהו ומתחיל תהליך שרשרת של מליוני פעולות דיגיטליות האחוזות זו בזו, ואפילו אם חולף זמן ניכר מעת פעולת האדם עד להתרחשות התוצאה - כל זה נחשב בעיניי פעולה ישירה של האדם וכלל לא 'גרמא'. 
אני מסכים לדברים אלו לחלוטין. אך מצאתי מי שחולק עליהם. שמו: הרב ישראל רוזן, ראש מכון צומת. 
כך כותב הרב ישראל רוזן ממכון צומת אודות מכשיר הkosher switch ה"כושר סוויטש" (קישור וראו גם כאן):
עמדתנו היא ש'הכושר סוויטש' הינו 'גרמא' פשוטה, לא פחות אך גם לא יותר. אני שולל לחלוטין את הניסיון להתיר אביזרים אלו גם לצרכים של נוחיות או 'צורך', מתוך החשבה של פעולת 'הסרת המונע' בתור פעולה פחותה מ'גרמא'. ראו באתר 'צומת', שבו נתבאר הנושא בהרחבה. אין שום רב שפסיקתו מקובלת ובעלת משקל, התומך בכך. היתר ה'גרמא' הוא רק לצורכי רפואה וביטחון וכיוצא באלו, ולא להורדת תריס כדי להאיר חדר ילדים כשתינוק בוכה וכדומה.
אם אדם עושה פעולה ויש לה תוצאה מכוונת, גם אם הוא פועל בדרך עקיפה או בדרך השלילה, כמו 'הסרת מונע', זו 'גרמא' ברורה שנאסרה על ידי הראשונים, פרט ל'מקום פסידא'. כאמור, פוסקי דורנו החילו היתר זה של 'מקום פסידא' גם במכלול נושאי רפואה וביטחון וכיו"ב. הוי אומר, כל ההצעות הללו להתיר 'גרמא' לצורכי נוחיות, שלא לצורכי רפואה וביטחון, משוללות יסוד.
 אינני בטוח שניסיונו לפרש דבריו לעיל היתה מוצלחת במיוחד. [אגב, אני סבור שהיה על העורך להעיר לכותב על נקודה זו.]

הוספת ביאור (בעקבות תגובה):
בעניין ה"כושר סוויטש" הרב רוזן מתפלמס עם הרב פנחס שפירא הכותב שה"כושר סוויטש" זה מעשה בידיים - כלומר, כיוון שהאדם מתכוין למלאכתו, והאדם עושה פעולה על מנת שהמלאכה תתרחש, והמלאכה אכן מתרחש כפי מחשבתו, הרי שזו פעולה שלמה של האדם, ובמקרה של מלאכה דאורייתא, הרי שהאדם עשה מלאכה דאורייתא בשבת.
הרב רוזן חלק עליו וכתב שעצם זה שהאדם יודע שמעשיו יובילו לתוצאה הצפויה אינה הופכת את מעשיו למלאכה, מכיוון שהגדרת המעשה כמלאכה תלויה ב"תהליך" - האופן הטכנולוגי בו מתבצע הפעולה. ולכן, לדעת הרב רוזן ה"כושר סוויטש" זה גרמא - לא פחות ולא יותר.
הרב אלי רייף במאמרו טען שאחת הסיבות להתיר פתיחת דלתות מגנטיות בשבת זה שאין כאן באמת מעשה - בגלל שהאדם במעשהו לא עושה כלום. במסגרת זו הוא תיאר את ה"תהליך" - את הטכנולוגיה המאפשרת לפתוח דלת באמצעות הינף כרטיס פלסטיק. על זה הגיב הרב רוזן, שה"תהליך" אינו מעלה ואינו מוריד, אלא התוצאה (פתיחת הדלת). על זה הגיב הרב רייף, שזו טענה מעט מוזרה כשזו נטענת ע"י הרב רוזן. ולזה הגיב הרב רוזן בתגובתו לעיל, שבמקרה שהתוצאה גלויה וברורה, הרי שמתחשבים בתהליך להחמיר. איך בדיוק זה יכול להסתדר עם הדברים שהוא עצמו כתב לגבי ה"כושר סוויטש"?

בעניין זה, אחזור שוב על מה שכתבתי בעבר: אשמח לכל מי שיוכל להסביר לי את ההבדל בין דבריו של הרב רוזן אודות רמקול בשבת לבין דבריו כנגד ידידי הרב אלי רייף.

יום חמישי, 22 בדצמבר 2016

מחשבה לפרשת וישב

בראשית פרק לח
(כז) וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ:
(כח) וַיְהִי בְלִדְתָּהּ וַיִּתֶּן יָד וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת וַתִּקְשֹׁר עַל יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה:
(כט) וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו וַתֹּאמֶר מַה פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פָּרֶץ:
(ל) וְאַחַר יָצָא אָחִיו אֲשֶׁר עַל יָדוֹ הַשָּׁנִי וַיִּקְרָא שְׁמוֹ זָרַח:

בפסוקים אלו מסתיים פרשת יהודה ותמר.

פרשה זו מוזכרת כבדרך אגב גם לרגל נישואי בועז ורות (רות פרק ד):
(יב) וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה מִן הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לְךָ מִן הַנַּעֲרָה הַזֹּאת:

כיום, שאנו יודעים שמבית פרץ, ודרך בועז, יצא בית דוד המלך, הברכה שמתברך בועז נראית לנו מובן ופושט. אך בהקשר בו הוא נאמר, טרם לידתו ומלכותו של דוד, לא ברור למה כוונתו. בתקופת בועז מה הייחוד ב"בית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה"?

יש שכתבו שכוונת "העם אשר בשער" בברכתם לבועז היה להצביע על הדמיון בין מעשיה של תמר למעשיה של רות, ולחוסר השגרתיות שבשני הזיווגים הללו. אך בכל זאת כברכה זה נראה מעט משונה. 

רמב"ן אצלנו בפרשה מביא הסבר על דרך הקבלה:
ובמדרשו של רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר קצו) יזכיר סוד בשם אלה הילודים. אמרו איקרי זרח על שם החמה שהיא זורחת תמיד, ופרץ על שם הלבנה הנפרצת לעתים ונבנית לעתים. והרי פרץ הוא הבכור וחמה גדולה מן הלבנה, לא קשיא דהא כתיב ויתן יד וכתיב ואחר יצא אחיו. והנה לדעתם היה שם הלבנה לפרץ מפני מלכות בית דוד, והיו תאומים כי הלבנה מותאמת בחמה, והנה פרץ תאום לזרח הנותן יד, והוא בכור בכח עליון, כמו שאמר (תהלים פט כח) אף אני בכור אתנהו. וזהו מאמרם (ר"ה כה א) בקדוש החודש דוד מלך ישראל חי וקיים. והמשכיל יבין:
לדברי רמב"ן, שמו של זרח, המעיד על אופיו, מזכיר את זריחת החמה: את הקביעות. פרץ מזכיר את הלבנה "הנפרצת לעתים ונבנית לעתים". רמב"ן מסיים את דבריו, שתכונתו של פרץ, העולה ויורד, מתחזק ונחלש, זהו תכונתו של דוד ומלכות דוד, ולכן אומרים בקדוש החודש "דוד מלך ישראל חי וקיים".

דבריו אלו של רמב"ן מסתדרים גם על דרך הפשט, כמובן, כשמתבוננים בהתרחשות בעת הלידה של פרץ וזרח. תכונה זו משקפת גם את דרכה של תמר שפרצה גדר כדי להתחתן עם יהודה.

וגם את דרכה של רות שיצאה ועשתה מעשה כדי להינשא לבועז.

כך שנראה שניתן להסביר גם את הברכה של העם אשר בשער לבועז "ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה" שהיא מכוונת לתכונות הללו: יציאה מהשגרה והתבוננות ומציאת פתרונות לא שגרתיים לבעיות שמתעוררות - תכונה נצרכת לכל מנהיג.

כמובן, שחוסר הרצון להכיל את השגרה ופריצת החשיבה המקובעת הובילו גם את גיבורי החשמונאים במרדם ביוונים. 

יום חמישי, 15 בדצמבר 2016

מחשבה לפרשת וישלח

בראשית פרק לד
(א) וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ:
(ב) וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ:
(ג) וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ:
(ד) וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה:
(ה) וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם:
(ו) וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם אֶל יַעֲקֹב לְדַבֵּר אִתּוֹ:
(ז) וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה:

בסיפור מעשה דינה פסוק ה' נראה שלא במקומו. לכאורה סדר הפסוקים היה צריך להיות כך:
(א) וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ:
(ב) וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ:
(ג) וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ:
(ד) וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה:
(ו) וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם אֶל יַעֲקֹב לְדַבֵּר אִתּוֹ:
(ה) וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם:
(ז) וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה:

יש מהמפרשים שמסבירים את הפסוק "וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם" שהיה בדעתו של יעקב להגיב לכשיבואו בניו. כך פירש לדוגמא רד"ק:
והחריש יעקב - שלא נתן קול בעיר ולא התרעם עד באם וכן כשיצא חמור לדבר עמו החריש מלענות אותו דברים כי אמר לו עד שיבאו בניו:
בפועל קולו של יעקב לא נשמע במהלך כל הפרשה עד כמעט סופה:
(ל) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי:
זאת, על אף שנראה ששכם וחמור דווקא ניסו לערב את יעקב. בפסוק ו' חמור יוצא אל יעקב לדבר אתו, ובפסוק י"א שכם פונה "אל אביה ואל אחיה":
וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל אָבִיהָ וְאֶל אַחֶיהָ אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵיכֶם וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן:
ואף על פי כן, קולו של יעקב נדם. 

נראה שהדברים קשורים זה לזה. 
סדר הפסוקים הוא בדווקא. אמנם אולי היה מן הנכון להצמיד את יציאתו של חמור לבקשתו של שכם (פסוקים ד' ו'), והיה אולי מן הנכון להצמיד את שתיקתו של יעקב "עד באם" לביאתם מן השדה, אך זה לא מה שהתורה מספרת לנו בפסוקים הללו. 
לענ"ד התורה מספרת כי חמור יצא אל יעקב לדבר אתו בדיוק מהסיבה ש"וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם". שתיקתו של יעקב וקבלתו בשתיקה את מעשהו הנבזי של שכם, היא אשר גרמה לחמור לצאת לדבר עם יעקב, ודווקא כשבניו היו בשדה ומתוך הבנה שיש לו זמן לדבר עם יעקב עד שהבנים יבואו. 
אך הבנים הפתיעו וחזרו מוקדם, "באו מן השדה כשמעם", ומכאן הם כבר לא מאפשרים לשכם וחמור לנהל משא ומתן מול יעקב, אלא הם יציבו את התנאים. בניגוד ליעקב, הם אינם מוכנים לשתוק על מעשהו של שכם. 

מה גרם ליעקב לשתוק כך? האם זה היה משום שהוא הרגיש אשמה מסוימת בזה שדינה היתה יצאנית, כדברי רש"י? האם היה זה משום שחשב שאולי זה מנהג הארץ והוא צריך להתרגל אליה? לא לגמרי ברור.
מה שכן ברור הוא מה הוביל את האחים לא לשתוק, הם הרי מסבירים את עצמם היטב: "הכזונה יעשה את אחותינו?!"