יום חמישי, 7 במרץ 2024

מחשבה לפרשת תרומה ולפרשת ויקהל

לפעמים החידושים הגדולים ביותר הם אלה שכתובים בפירוש.

מהו "המשכן"?

מן הסתם עולה בראשך משהו מסוג התמונה הזאת:

אך לפי הכתוב בתורה בפרשיות המכונות פרשיות המשכן, המשכן כלל לא נראה בתמונה הזאת. 

על פי הכתובים, המשכן הוא עשר יריעות בד מחוברות:

"וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתֹלַעַת שָׁנִי כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב תַּעֲשֶׂה אֹתָם:" 

 וכן בתחילת פרשת ויקהל:

"אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶת אָהֳלוֹ וְאֶת מִכְסֵהוּ"

וכפי פירוש רש"י במקום:

את המשכן - יריעות התחתונות הנראות בתוכו קרויים משכן:

את אהלו - הוא אהל יריעות עזים העשוי לגג:

ואת מכסהו - מכסה עורות האילים והתחשים: 

 וכן בסיום הכנת היריעות:

"וַיַּעַשׂ חֲמִשִּׁים קַרְסֵי זָהָב וַיְחַבֵּר אֶת הַיְרִיעֹת אַחַת אֶל אַחַת בַּקְּרָסִים וַיְהִי הַמִּשְׁכָּן אֶחָד:"

[נראה שהפסוק היחיד שממנו משמע ש"משכן" אינן היריעות, הוא הפסוק: "וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו וַיָּשֶׂם אֶת קְרָשָׁיו וַיִּתֵּן אֶת בְּרִיחָיו וַיָּקֶם אֶת  עַמּוּדָיו:" - שכן אדניו, קרשיו ועמודיו כולם נסובים על "המשכן". וראה מחלוקת רש"י ותוס' בשבת כח.]

יריעות אלו היו נפרשות על גבי קרשי המשכן, ומעליהן היו מונחות יריעות עיזים ומכסה עורות אילים ועורות תחשים. כלומר, החלק היחיד מהיריעות האלו שהיו נראות לבני אדם, בזמן שהמשכן היה עומד, היתה התקרה של אוהל מועד למי שנמצא בתוכו.  

לאור זאת, עלינו לשאול מדוע יריעות אלו כה מיוחדות? 

נראה שהדבר דומה מאד למה שקורה בסוכה. הסוכה קרויה על שם הסכך הסוכך מלמעלה. אך נדרשים לסוכה גם דפנות, כדי להגדיר את השטח עליו הסכך סוכך. 

באותו אופן, המשכן כולו קרוי על שם יריעות השוכנות מעליו ובעצם תוחמים מלמעלה את מרחב המשכן. זהו החידוש של המשכן, שענן ה' כבר אינו בלתי מוגבל ופרוס עד אין-סוף מהארץ לשמים ונמצא לפני המחנה, אלא הוא מוכן לשכון בתוככי המחנה יחד עם כלל ישראל.

מחשבה לפרשת כי-תשא ולשבת שקלים

 "זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ"

מה הופך שקל להיות "שקל הקודש"?

לפי הרמב"ן:

"ובעבור שמשקלי הערכין ופדיון הבכור במטבע ההוא שהם קדש, וכן כל שקלי המשכן וכן כל כסף קצוב האמור בתורה, יקרא לו הכתוב שקל הקדש."

כלומר, מכיוון שהשקל משמש גם עבור דברים שבקדושה, הרי שנלוה לשמו הכינוי "הקודש". 

באותו אופן מסביר הרמב"ן מדוע הלשון העברית היא לשון הקודש, שכן כתבי הקודש כתובים בשפה זו:

"וכן הטעם אצלי במה שרבותינו קוראין לשון התורה "לשון הקודש", שהוא מפני שדברי התורה והנבואות וכל דברי קדושה כולם בלשון ההוא נאמרו. והנה הוא הלשון שהקב"ה יתעלה שמו מדבר בו עם נביאיו ועם עדתו, אנכי ולא יהיה לך ושאר דברות התורה והנבואה, ובו נקרא בשמותיו הקדושים אל, אלהים, צבאות, ושדי, ויו"ד ה"א, והשם הגדול המיוחד, ובו ברא עולמו, וקרא שמות שמים וארץ וכל אשר בם, ומלאכיו וכל צבאיו לכולם בשם יקרא מיכאל וגבריאל בלשון ההוא, ובו קרא שמות לקדושים אשר בארץ אברהם יצחק ויעקב ושלמה וזולתם: "

זאת, בניגוד לדעת הרמב"ם, הסובר שהעברית היא לשון הקודש משום שהשמות בהם מכנים את איברי המין הינן כינויים מושאלים, ולא שם עצמי: 

"והרב אמר במורה הנבוכים (ג ח) אל תחשוב שנקרא לשוננו לשון הקדש לגאותינו או לטעותינו, אבל הוא בדין, כי זה הלשון קדוש לא ימצאו בו שמות לאבר הבעילה בזכר או בנקבה, ולא לטפה ולשתן ולצואה רק בכנוי. ואל יטעה אותך "שגל" (תהלים מה י), כי הוא שם אשה המזומנת למשכב, ואמר ישגלה (דברים כח ל) על פי מה שנכתב עליו, ופירושו יקח אשה לפילגש:" 

נמצא שיש הבדל בתפישה בין הרמב"ן לרמב"ם. לפי הרמב"ן כשיש כלל שחלקו משמש לקודש, הרי שכל הכלל הופך להיות קודש. אך לפי הרמב"ם, רק אם הכלל כולו קשור לקודש, או לכל הפחות מתרחק מהכיעור, רק אז הוא יכול להיקרא קודש. 

אך יש לשאול, לפי שיטת הרמב"ם, מה המשמעות של המילים "שקל הקודש" בפסוק? מה הופך את השקל להיות קודש? 

נראה לי להציע, שלפי הרמב"ם היה להקדש מטבע מסויים שייעודו היה לשקול מולו את השקלים שהיו תורמים למקדש. ובניגוד לרמב"ן שהבין את הפסוק "מחצית השקל" מאותו סוג ומשקל המכונה "שקל הקודש", לפי הרמב"ם הפירוש הוא שיביאו מחצית ממשקל המטבע הידוע שיש בידי ההקדש.  

יתכן וזה גם משמעות רש"י שכתב (אך לא כך הבינו חלק מפרשניו): 

"מחצית השקל בשקל הקודש - במשקל השקל שקצבתי לך לשקול בו שקלי הקדש, כגון שקלים האמורין בפרשת ערכין ושדה אחוזה:"

יום חמישי, 15 בפברואר 2024

"לא על הלחם לבדו" - כלכלת נתינה או כלכלת נטילה

 

השער האחרון של ספרו של פרופ' שלום רוזנברג "המחשבה היהודית לגווניה" עוסק בנושא "ההגות היהודית במענה לבעיות הזמן". נושא הפרק השני בשער הוא "לא על הלחם לבדו: אל מול הגלובליזציה".

בפרק הזה דן המחבר בהשקפה כלכלית ראויה לטעמו.

הנה חלק מדבריו:


בהמשך הוא מקשר את דבריו ל"קונטרס החסד" של הרב אליהו דסלר, ובעקבותיו הוא קורא ל"כלכלה של נתינה".

קצת קשה לנהל איתו ויכוח כשהוא לא מגדיר מה בדיוק צריך להשתנות כדי שהכלכלה תוכל להיקרא "כלכלה של נתינה".


(‏כתבתי בעבר את הסתייגותי מדבריו של הרב דסלר בקונטרס החסד)

לאחרונה קראתי ספר של Magatte Wade בשם The Heart of a Cheeta, הלב של הצ'יטה.

הרב דסלר שדיבר על בחירה בין כלכלת החפץ חיים לכלכלת הזאבים. המחברת הנ"ל עוסקת בכלכלה המצויה באפריקה כיום, ובפרט בארץ מולדתה סנגל.

למותר לציין שהכלכלה שם דומה בהרבה לזה שהכיר החפץ חיים.


והמחברת זועקת: השיטה הכלכלה הזאת הורגת אותנו!

כל מיני חוקי "כלכלת נתינה" לא מאפשרים לאנשים להקים עסקים שיספקו עבודות לאנשים הרעבים ללחם.


‏היא לא מדברת על כלכלת זאבים, אלא על כלכלת צ'יטות, ושואלת את הקוראים: האם אתם לא מבינים שהדבר המוסרי והערכי הוא דווקא לעודד "כלכלת נטילה" כמו במדינות המפותחות, ולא "כלכלת נתינה" כמו שיש היום באפריקה?



יום ראשון, 11 בפברואר 2024

מחשבה לפרשת משפטים

 בתחילת פרשת משפטים (פרק כא):

(יב) מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת:

(יג) וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה: ס

(יד) וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת: ס 

הפסוק הראשון "מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת" מדבר על הרוצח במזיד. הפסוק השני "וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וכו'" מדבר אודות הרוצח בשוגג. 

אך במה עוסק הפסוק השלישי - "וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת"?

רש"י כותב שיש בפסוק שני חידושים:

  1. בחצי הראשון של הפסוק התורה מבחינה בין מי שהתכוין לרצוח, לבין מי שהתכוין להועיל, כדוגמת רופא או שליח בית דין. דווקא רוצח המתכוין "להרגו בערמה", את הנרצח, חייב מיתה, "ולא שליח בית דין והרופא והרודה את בנו ותלמידו, שאף על פי שהם מזידין אין מערימין" (רש"י שם). 
  2. בחצי השני של הפסוק התורה מחדשת: "מעם מזבחי - אם היה כהן ורוצה לעבוד עבודה, תקחנו למות".

אך מה המשמעות של החידוש הזה ש"אם היה כהן ורוצה לעבוד עבודה"?

ועוד, שואל הנצי"ב (העמק דבר שמות פרק כא פסוק יד): 

ולפי הנראה הוא תמוה, דמאי איריא רוצח הא בכל מיתות בית דין כך הדין, ותו למאי ייחד הכתוב בפרשה שלימה בפ"ע, הרי היה יכול לכלול בפרשה הקודמת, מכה איש ומת מות יומת מעם מזבחי וגו', ותו הא להרגו בערמה משמע שירא לעשות לעיני הבריות, וא"כ אינו בהתראה ואין כאן מיתת ב"ד.  

הנצי"ב מסביר שבניגוד לפסוק הראשון העוסק במוות ע"י בית דין, בפסוק הזה מדובר בדין המלך. 

חשבתי להציע פשט בפסוק:

הפסוק הראשון "מכה איש ומת" מדבר אודות רוצח המבצע את מעשיו בפרהסיא. אדם כזה, רוצח ידוע, דינו מוות. 

הפסוק השלישי "וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה" מדבר אודות אדם המבצע את זממו בתחבולה. הציבור אינו מכירו כרוצח ידוע, אלא כאדם מן השורה. יש מציאות שאף מדובר באדם שהציבור, שאינו מודע למעשיו, אף מחזיק ממנו כאדם קדוש, כהן העובד בבית המקדש. על אדם כזה התורה אומרת "מעם מזבחי תקחנו למות" - גם אם בעיתונות למחרת אולי יכתבו שהוצא למוות "כהן ורוצה לעבוד עבודה", אם שורת הדין נותנת שהוא רוצח הרי ש"מעם מזבחי תקחנו למות".

יום שבת, 20 בינואר 2024

מחשבה לפרשת בא

הגמרא בברכות (ט ע"ב) מביאה:

"דבר נא באזני העם וגו'" אמרי דבי רבי ינאי אין "נא" אלא לשון בקשה. אמר ליה הקב"ה למשה: בבקשה ממך לך ואמור להם לישראל בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב שלא יאמר אותו צדיק [רש"י: אברהם] "ועבדום וענו אותם" קיים בהם "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" לא קיים בהם. אמרו לו: ולואי שנצא בעצמנו. משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים והיו אומרים לו בני אדם מוציאין אותך למחר מבית האסורין ונותנין לך ממון הרבה ואומר להם בבקשה מכם הוציאוני היום ואיני מבקש כלום:

הגמרא מביאה את התשובה של העם לבקשת ה' לשאול ממצרים כלי כסף ובלי זהב ושמלות. העם עונה: ולואי שנצא בעצמנו! לא צריך שלל או ביזה, מספיק שנצא לחירות.

המשל מחזק את תשובת העם. האסיר מוותר על הבטחות עתידיות לעושר, תמורת האפשרות לחירות בהווה. 

לכאורה, המדרש מנסה להגיב לדברי העם ובכך להסביר שה' מבקש שבכל זאת יאותו לקחת מהמצרים כלים ובגדים כדי "שלא יאמר אותו צדיק" שה' לא קיים את הבטחתו. 

אך לכאורה טענת העם (ולואי שנצא בעצמנו) היא צודקת (ולכן הקב"ה צריך לבקש: בבקשה מכם), והמשל רק מחזק את טענת העם. 

ומדוע ה' צריך להיתלות בדברי "אותו צדיק", ולא אומר פשוט: אני הבטחתי "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול"?

אם נרצה להכניס את דברי ה' לתוך המשל, מה היתה הטענה הנגדית לדברי האסיר? נראה שהיו עונים לו: אפשר לשחרר אותך היום ואז כל אדם ברחוב יזהה אותך כאסיר משוחרר שיצא בעור שיניו מהכלא. אך עדיף שתמתין יום וכשתצא, אף אחד לא יסתכל עליך ויאמר "כך נראה אסיר משוחרר", אלא כך נראה אדם מכובד הולך ברחוב. 

לירידת ישראל למצרים ולאותה הבטחה "ועבדום וענו אותם" היתה תכלית. התכלית לא היתה שישראל יהיו עם של עבדים משוחררים, אלא שאחרי תקופה של גלות הם יוכלו להתעלות לגבהים שלולי אותה תקופה לא היו מצליחים להגיע אליהם. עם ישראל עוד לא מבין את זה וטוען "ולואי ונצא אנחנו", אך הקב"ה עונה להם: היתה תכלית לירידה למצרים! נועדתם הגדולות! אתם לא סתם עם של עבדים משוחררים! אתם צאצאי אותו צדיק שכרתי איתו ברית בין הבתרים! עד עתה ראיתם רק את ההתחלה, אך בשביל ההמשך צריך לצאת ברכוש גדול.

יום שבת, 30 בדצמבר 2023

מחשבה לפרשת ויחי

 בניגוד לרב חגי לונדין (פרשה של הנפש) בתמונה המצ"ב, לדעתי ספר בראשית אינה מסתיימת בסגירת מעגל.



היה ניתן לראות את סיום ספר בראשית כסגירת מעגל אם הספר היה מסתיים עם האחים עומדים מסביב לקבר יעקב במערת המכפלה. אך באופן מודגש ומובהק, ספר בראשית אינו מסתיים בקבורת יעקב. הספר מסתיים עם האחים החוזרים למצרים ודואגים על עתידם. הספר שהתחיל בגן עדן ובעולם שכולו טוב מאד, המשיך בבחירה של אדם/משפחה שיזכו בארץ ישראל (המזכירה מבחינה גיאוגרפית את גן עדן), מסתיים בכך שכל בני אותה משפחה אינם נמצאים בארץ, והם רואים שההבטחה לרשת את הארץ לא התקיימה בהם. 

כל שנותר הוא לתלות תקווה בפקידה עתידית על עליה ממצרים, הנאמרת כמעט מאה שנה (!) לאחר שיוסף הורד למצרים.

סיום ספר בראשית, כמו גם סיום התורה כולה כשמשה לא נכנס לארץ והעם גם הוא טרם נכנס, לא נועדה להשאיר את הקורא עם תחושת פספוס או דכדוך, אלא להדהד מסר ברור: "לא עליך המלאכה לגמור, ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה". 

המסר של ספר בראשית, ושל התורה כולה, מתחילה ועד סוף, הוא שתפקידו האדם הוא לעמול לשיפור העולם ולהבאתו אל עבר הגאולה. אך אל לו לצפות בהכרח לראות את הגאולה בעיניו, ואף לא לחוש תסכול אם הגאולה אינה מגיעה, כל עוד הוא עשה את החלק שלו.

יום שבת, 23 בדצמבר 2023

מנהגי עשרה בטבת שחל בערב שבת

תענית עשרה בטבת חל ביום שישי לעיתים נדירות, יחסית. וזה יום התענית היחיד שיכול, על פי הלוח שלנו, לחול בערב שבת. לכן, מעט משונה לפגוש ב"מנהגים" מיוחדים ביחס ליום זה. אך לא אלמן ישראל, ואכן הופתעתי למצוא בספרי המנהגים שני מנהגים כאלה.

א. הנחת תפילין

מנהג נפוץ בקרב הספרדים להתעטף בטלית ולהניח תפילין במנחה של תענית. הטעם למנהג הוא כדי להשלים למאה ברכות ביום התענית. כך מופיע בבית יוסף (בית יוסף אורח חיים סימן מו):

ואם הוא מתענה חסרו ח' מסעודה אחת שאינו סועד ונמצא שאינו מברך אלא צ"ח ויש לו להשלימן כשיניח ציצית ותפילין בתפלת המנחה ויברך עליהם. 

בספר "נתיבות המערב" של הרב אליהו ביטון כותב כך (עמ' רכה):

נהגו במנחה של תעניות, להתעטף בציצית ולהניח תפילין עם ברכה למעט תענית עשרה בטבת שחל בערב שבת, שאין מניחין תפילין במנחה. 

שם בהערות הוא מפנה בין היתר לספר "ויאמר יצחק" של רבי יצחק וליד שם כתב כך (קישור):


"כשחל תענית ציבור בע"ש אם מניחים תפילין במנחה עיין להרב עיקרי הד"ט חא"ח סי' י"א שהביא פלוגתא בזה וסיים וכתב דשב ואל תעשה עדיף"

בהמשך לדבריו, חיפשתי בספר עקרי הד"ט (זה שם הספר! זה משחק מילים על צמד המילים "עיקרי הדת", וזה ראשי תיבות שם המחבר: הרב דניאל טירני) ושם הוא עוסק ב"בני חבורה" הנוהגים כנראה להתפלל בקביעות במנחה עם תפילין - כיצד ינהגו במנחה של ערב שבת, אך בתוך דבריו הוא מביא את מנהג "פה פירינצי שלא להניחם כשחל תענית צבור בערב שבת" (קישור):



[בסוף דבריו הוא מציין ברכי יוסף, אך לא מצאתי שם.] 


ב. קריאת ויחל

בספר "עטרת אבות - בירורי הלכות וחקי מנהגים אשר נהגו בהם בק"ק מרוקו" עמ' שפג מביא כך:

"עשרה בטבת שחל בערב שבת, מנהגנו שאין קוראין במנחה "ויחל", משום טורח הציבור שעוסקים בהכנות לשבת."

 המקור לכך מופיע בספר האגור בשם השבלי הלקט, דבריהם מובאים בבית יוסף, שדוחה אותם וכותב ש"לא נהגו כן" (בית יוסף אורח חיים סימן תקנ):

"כתב האגור (סוס"י תתפ) בשם שבלי הלקט (סי' רסג בהגה) שאין קורין בספר במנחה בערב שבת כשחל בו אחד מארבעה צומות הללו עכ"ל ולא נהגו כן." 

הרמ"א בשולחן ערוך מביא דברים אלו של הבית יוסף (שולחן ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקנ):

"הגה: ואם חלו בערב שבת, קורים בשחרית ומנחה, ויחל (ב"י);" 

באופן קצת משונה, המגן אברהם מצטט את הבית יוסף כמי שכתב שאין קוראים ויחל, אך הוא מסביר את ההכרעה לקרוא ויחל גם בערב שבת בכך שהיום "הכל מכינים מבעוד יום" (מגן אברהם סימן תקנ ס"ק ו):

"והרב"י כ' דאין קורין במנח' וכ"ה במשנה פ"ד דתענית שאנשי מעמד לא היו קורין במנחה בע"ש מפני כבוד שבת וצ"ל דהאידנ' הכל מכינים מבע"י ולכן קורין "

דבריו של ה"עטרת אבות" מבוססים על דברי הרב רפאל בירדוגו בספר "תורות אמת" (קישור):



"ומנהגינו אינו אלא כספר האגור שהביא הבית יוסף דאין קורין במנחה משום כבר שבת"

ודומני שכיום נתפשט שכולם קוראים ויחל גם בערב שבת.  

יום חמישי, 21 בדצמבר 2023

"האי מאן דשדא סיכתא לאתונא" - מבעיר ומבשל מתכת בשבת

בגמרא שבת עד ע"ב [רש"י בסוגריים]:

אמר רב אחא בר רב עוירא: האי מאן דשדא סיכתא לאתונא [שהשליך יתד לח לתנור חם ליבשו, שיתקשה] - חייב משום מבשל. פשיטא! מהו דתימא - לשרורי [לחזק, ואין כאן בישול] מנא קא מיכוין, קא משמע לן: דמירפא רפי [על ידי חום האור והמים שבתוכו יוצאין, ולאחר שיצאו מימיו קמיט - מתקשה, וכי רפי ברישא הוי בישולו], והדר קמיט.
לשיטת רש"י ה"סיכתא" אותו השליכו לתנור הוא כנראה יתד מעץ. אך מה שכדאי לציין מדברי הגמרא הזאת הוא שלפי הבנת רש"י מתחייבים משום בישול על כך שאדם מרפה דבר קשה בעזרת האש. כך רש"י מסביר את דברי הגמרא: הייתי אומר שאין כאן בישול משום שהיתד מתקשה בתנור, בא רב אחא להשמיע לנו שבכל זאת מתחייבים משום בישול בגלל שבתהליך חימום היתד, היתד עובר שלב של ריפוי בטרם הוא מתקשה, ועל ריפוי זה מתחייבים משום בישול. 

בגמרא בע"ז לח ע"א מובאת מימרא נוספת העוסקת בענין בישול גוים, שיש בה גם דמיון למימרא שראינו בשבת:
אמר רבינא: הלכך, האי עובד כוכבים דשדא סיכתא [קובליי"א בלע"ז ליבשה בתנור] לאתונא, וקבר בה ישראל קרא מעיקרא [והטמין ישראל בתנור דלעת חיה קודם שהוסק התנור והעובד כוכבים הסיקו ונתבשלה הדלעת] - שפיר דמי [הואיל והעובד כוכבים לא לבשל נתכוין]. פשיטא [היינו דר' יוחנן]! מהו דתימא: לבשולי מנא קא מיכוין [האי עובד כוכבים לבשולא להאי סיכתא איכוון והא לשם בישול הסיקו], קמ"ל [דאין בישול בכלים, אלא]: לשרורי מנא קא מיכוין [להקשות את היתד ואין דעתו לבישול].

על פניו שתי הסוגיות סותרות. 

הסוגיא בשבת אומרת בפירוש שיש דין בישול (לענין שבת) בסיכתא, ואילו בסוגיא בעבודה זרה הגמרא לומדת ש"שאין בישול בכלים" (לעניין בישולי גויים). 

הריטב"א וראשונים אחרים מתרץ ומחלק בין הלכות שבת לבין בישולי גויים:

האי מאן דשדא סיכתא לאתונא וכו' קמ"ל דמירפא רפי והדר קמיט. פירוש ולבישולא קמא נמי קא מכוין וחייב, וק"ל דבמסכת ע"ז (ל"ח א') אמרינן איפכא האי גוי דשדא סיכתא לאתונא אין בו משום בשולי גוים ואמרינן פשיטא ופרקינן מהו דתימא לבשולי מיכוון קמ"ל דלשרורי מנא קא מכוין, תירצו בתוספות דהכא לענין שבת החמירו, דודאי בסיכתא זו שתי מלאכות יש בה, בשולי מנא כד רפי מרפא ושרורי מנא כד קמיט, ולענין שבת ראוי לחייב משום דמבשל שאף לבשל מתכוין דלא [אפשר] לשרוריה אלא בהכי, אבל התם לענין בשולי גוים דרבנן כיון דעיקר כוונתו לשרורי מנא הוא אין להחמיר ולאסור, שאפי' כשנתכוון לבשל חומרא הוא לאסור שלא נתכוון לבשל תבשילו של ישראל, וכן תירץ רבינו הגדול.

לדברי הריטב"א בשבת החמירו מכיוון שלא ניתן לחזק את הכלי מבלי לרפותו, הרי שלעניין מלאכות שבת החמירו שזה ייחשב מלאכה, ושמחשבתו היא גם על הריפוי ולא רק על הקישוי. לעומת זאת, בבישולי גויים שהיא איסור דרבנן, הסתפקו ללכת אחר עיקר המחשבה. 

בניסוח קצת אחר, בשבת מסתכלים על כלל התהליך שעבר על הסיכתא, ובבישולי גויים המבט הוא רק על ההפרש בין התחלת התהליך לסופו. 

הרמב"ם כותב (רמב"ם הלכות שבת פרק ט הלכה ו):

המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא או המחמם את המתכת עד שתעשה גחלת הרי זה תולדת מבשל, וכן הממסס את הדונג או את החלב או את הזפת והכופר והגפרית וכיוצא בהם הרי זה תולדת מבשל וחייב, וכן המבשל כלי אדמה עד שיעשו חרס חייב משום מבשל, כללו של דבר בין שריפה גוף קשה באש או שהקשה גוף רך הרי זה חייב משום מבשל. 

מדברי הרמב"ם שבבישול מתחייבים "בין שריפה גוף קשה באש או שהקשה גוף רך", נראה שהוא אינו מסכים עם רש"י. 

[ובמאמר מוסגר יש לציין שהרמב"ם כנראה לא הבין כרש"י ש"סיכתא" זה יתד מעץ. אלא, הוא כנראה הבין שמדובר בכלי ממתכת, ואף יתכן והסביר כראשונים אחרים שמדובר בכלי אדמה.

כך מסכם זאת השבת-של-מי:

שם אמר רב אחא בר רב עוירא האי מאן דשדא סיכתא לאתונא חייב משום מבשל. הרי"ף והרא"ש מפרשי' סיכתא כלי רקיקין שנותנין לכבשן לצורפן והוא כמ"ש הר' המ"מ בפ"ט דהל' שבת הלכה ו' למקור הדין של הרמב"ם דפסק דהמבשל כלי אדמה חייב משום מבשל אמנם רש"י ז"ל פי' יתד של עץ לח והר' מרכבת המשנה אשכנזי כתב דהרמב"ם מפרש יתד של מתכת ולכן פסק באותה הלכה המחמם את המתכת חייב משום מבשל:

ע"כ]


אך יש להבין, כיצד הרמב"ם הבין את הגמרא שלנו (מה ההו"א ומה המסקנה)?

שאלה זו שאל הלחם-משנה, הנה דבריו (לחם משנה הלכות שבת פרק ט הלכה ו):

בין שריפה גוף קשה באש או שהקשה גוף הרך וכו'. קשה דבפ' כלל גדול (דף ע"ד) אמרו האי מאן דשדא סיכתא לאתונא חייב משום מבשל והקשו פשיטא ותירצו מהו דתימא לשרורי מנא קא מכוין קמ"ל דמירפא רפי והדר קמיט ע"כ. ופירש"י דמירפא רפי ע"י חום האור והמים שבתוכו ולאחר שיצאו מימיו קמיט מתקשה וכי רפי ברישא הוי בישולו ע"כ. משמע דבסיכתא אי לאו דרפי בתחלה לא הוה חייב ואיך כתב שבכ"מ שהקשה גוף הרך שחייב וי"ל דהוא סובר דכל דבר לח שמתבשל אף על פי שמתקשה חייב משום בישול דומיא דאופה ומה שאמרו בסיכתא שהוא כלי אדמה לפי דעתו ז"ל הפירוש מהו דתימא שאינו עושה שום מלאכה שהרי הם חזקים שהם מתחזקים יותר קמ"ל שחייב על הבישול מפני שבתחלה האש מרפה אותם ונעשה לח ואח"כ מקשה אותם ומש"ה חייב אבל לעולם דבכל דבר לח חייב בקישויו: 

כלומר, היה מקום לומר שהמקשה גוף שהוא כבר קשה לא יתחייב משום מבשל, לכך משמיעה לנו הגמרא שכיוון שבמהלך התהליך הגוף קודם נהיה רפוי ורק אח"כ הוא נהיה קשה, הרי שחייבים על כך. 

באותו אופן נעיין בדברי הרמב"ם בפרק יב (רמב"ם הלכות שבת פרק יב הלכה א):

המבעיר כל שהוא חייב, והוא שיהא צריך לאפר, אבל אם הבעיר דרך השחתה פטור מפני שהוא מקלקל, והמבעיר גדישו של חבירו או השורף דירתו חייב אף על פי שהוא משחית, מפני שכוונתו להנקם משונאו והרי נתקררה דעתו ושככה חמתו ונעשה כקורע על מתו או בחמתו שהוא חייב, וכחובל בחבירו בשעת מריבה שכל אלו מתקנים הן אצל יצרן הרע, וכן המדליק את הנר או את העצים בין להתחמם בין להאיר הרי זה חייב, המחמם את הברזל כדי לצרפו במים הרי זה תולדת מבעיר וחייב. 

על הלכה זו השיג הראב"ד שלוש השגות. הנה ההשגה השלישית על סוף דברי הרמב"ם:

הרי זה תולדת מבעיר וחייב. א"א ולמה לא משום מבשל כמו סיכתא לאתונא דמרפא רפי והדר קמיט (שבת עד), והמחמם את הגחלת והמצרפו במים אינו מכבה אבל הוא מכה בפטיש שגומר את חסומו מ"מ חיוב אין בו דצרוף דרבנן הוא 

הראב"ד שואל: מדוע "המחמם את הברזל כדי לצרפו במים" שחייבים עליו משום מבעיר שונה מ"המחמם את המתכת עד שתעשה גחלת" שחייבים עליו משום מבשל?

המגיד משנה כתב לתרץ שדבר שהוא עצמו נהיה אש אין לחייבו משום בישול. אך דבריו קשים מדברי הרמב"ם עצמו שכתב לענין בישול "המחמם את המתכת עד שתעשה גחלת. הלחם משנה העיר כך על דברי הרב המגיד, ותרץ שלדברי הרמב"ם יתחייבו ב"המחמם את הברזל" על מבשל בתחילת הפעולה, ועל מבעיר בסוף הפעולה (לחם משנה הלכות שבת פרק יב הלכה א):

המחמם את הברזל וכו'. כתב ה"ה ומ"ש לחייבו משום מבשל וכו' משמע דסבור דכיון דנעשה אש ושורף אין לחייב משום מבשל. וקשה שהרי בפרק ט' חייב רבינו משום מבשל שכתב המחמם את המתכת עד שתעשה גחלת הרי זה מתולדת מבשל. לכן נראה דמ"ש ה"ה ז"ל דבדין הוא לחייבו משום מבעיר לבסוף שנעשה אש שכל מבשל משום הפועל הראשון דמרפא רפי חייב ודלא כהראב"ד ז"ל דסבור דלעולם אינו חייב אלא משום מבשל בלבד. 

אך האגלי-טל (מלאכת האופה סי' ט ס"ק ב) מעיר על דבריו אלו של הלחם-משנה שלשיטת הרמב"ם אין צורך לומר שמתחייבים גם משום מבשל וגם משום מבעיר:

ואולם קושיא זו אינו צודק אל לפירוש רש"י. אך לפירוש הרמב"ם דחייב אהא דקמיט לבסוף אם כן שפיר יש לומר כיון דתכלית כוונו אינו על הריפוי אינו חייב על הריפוי. וסיכתא לאתונא על קמיטתו חייב והכא עדיין לא קמיט עד שמכבהו במים. ובזה אין אנו צריכים למ"ש הלחם משנה שם דחייב משום מבעיר ומשום מבשל, אלא שאינו חייב משום מבשל כלל, מאחר שתכלית כוונתו לאחר שיפסוק הריפוי ואדרבה שאז יתחזק עוד יותר היפך הריפוי. על כן אינו חייב על הריפוי רק יש לחייבו משום מבעיר. 

כלומר, כל דברי הראב"ד והלחם משנה הם אליבא דשיטת רש"י שבסיכתא לאתונא מתחייבים משום הריפוי. אך לדעת הרמב"ם אין כוונתו על הריפוי, אלא על הקישוי שלאחר הריפוי. וכאן ב"המחמם את הברזל כדי לצרפו במים" הקישוי מגיע לא ע"י האש, אלא ע"י המים. ולכן לא מתחייבים על הקישוי משום מבשל. ונשאר לחייב רק על מבעיר. (ולדברי האגלי-טל נראה שלדעת הרמב"ם "המחמם את המתכת עד שתעשה גחלת" יתחייב הן משום מבשל והן משום מבעיר. וצ"ע).

בהמשך דבריו, כותב האגלי-טל שמחלוקת זו בין רש"י וראב"ד לבין הרמב"ם אם מתחייבים על הריפוי, או על הקישוי, הוא למעשה מחלוקת בין הבבלי לירושלמי. בענין הקטרת אברים למזבח, הירושלמי כותב בפירוש שיש בזה משום מבשל, הגם שמעוניינים שהם יישרפו (תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת שבת פרק ב):

הוי לית טעמא אלא משום איכול איברים ופדרים שהיו מתאכלין על גבי המזבח כל הלילה. על דעתיה דר' יודא דו אמר משום מבעיר ניחא. על דעתיה דר' יוסי דו אמר משום מבשל מה בישול יש כאן. מכיון שהוא רוצה באכולן כמבשל הוא: 

ומפני מה חייבים בזה משום בישול? מסביר האגלי-טל שלפני שהם נשרפים הם מתרככים, ורק אח"כ נשרפים. 

ובתלמוד הבבלי, בדיון דומה המופיע במסכת יבמות, הגמרא מניחה שבהקטר אברים יש רק משום מבעיר, ולא משום מבשל (תלמוד בבלי מסכת יבמות דף לג עמוד ב):

אי בהקטרה, והא"ר יוסי: הבערה ללאו יצאתה! 

עוד בענין זה מצאתי בהערה של הרב מנשה הקטן על ספר בית-שערים (שו"ת בית שערים חלק אורח חיים סימן רנז) שכתב להסביר את דברי הרמב"ם:

ובענייתינו כתבנו לישב שיטת הרמב"ם דדעת הרמב"ם ז"ל דידוע הרוצה לחזק מתכות הרי הוא משליכו לתוך האש עד שמלבנו היטב ואח"כ זורקו במים וכן להיפוך מי שרוצה לרפות ולרכך המתכת שיהא נוח למלאכה חוזר ומשליכו לתוך האש עד שיעשה כגחלת ואז הוא מתרכך והוסר החוסם וזה ידוע לצורפים ולפ"ז נראה דהרמב"ם ס"ל דהיכא דרוצה לרככו אז הוא דחייב משום מבשל אבל היכי דרוצה לחזקו ולחסמו אדרבה קרי ליה תולדה דמבעיר ולא מבשל ועיין רמב"ם פ"ט מה"ש ה"ו המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא או המחמם את המתכות עד שתעשה גחלת הרי זה תולדת מבשל הנה מבואר דהתם כיון שרוצה להתיכו נכנס בדין מבשל והכי שרוצה לצורפו מיכנס בדין מבעיר ועיין צ"פ שוב מצאתי כעין זה במרכה"מ ובקרית ספר רמב"ם הנ"ל כמעט כמו שכתבתי וברוך פוקח עורים.  

הוא מתרץ בפשטות את שאלת הראב"ד שהדבר תלוי במחשבתו של האדם. אם המחשבה היא לרכך את המתכת, הרי שעל זה חייבים משום מבשל, ואם הרצון הוא לחזק/לצרף את המתכת הרי שעל זה חייבים משום מבעיר.