יום רביעי, 21 ביוני 2017

שכר ועונש - במקרא

כל הבקיא בדברי התורה רגיל בעיקרון השכר והעונש שהתורה מציגה שוב ושוב. יש את פרשות הברכה והקללה בבחוקותי ובכי-תבוא, ובעוד מקומות רבים התורה חוזרת ומבטיחה טובה לשומרי המצוות ולהולכים בדרך ה', ועונשים שונים לממרים את דבר ה'.
כך אנו אומרים מדי ערב ובוקר בפרשה השניה של קריאת שמע (דברים פרק יא):
(יג) וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: (יד) וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ: (טו) וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ: (טז) הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱ-לֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם: (יז) וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם:
ואעפ"כ נראה שיש מקום לטעון שהשכר והעונש המובטחים לאורך התורה הנם שכר ועונש לציבור ולא ליחיד. כך לדוגמא בפרשה השניה של ק"ש שהבאנו לעיל, יש מקום לומר שעצירת גשמים וירידת גשמים הנם עונש ושכר לציבור המקיים את תורת ה', ולא לכל יחיד ויחיד. באופן דומה נראה שיש מקום לפרש את האזהרות מפני גלות או מלחמות שבפרשות התוכחה, שהן אזהרות לציבור ולא לכל יחיד ויחיד.
כשמעיינים בסיפורי התורה והנביא, שרכיבי השכר על מעשים טובים והעונש על מעשים רעים הנם מצויים בהם מאד, נגלה שבכל הקשור לעונשים כמעט ואין התייחסות לפעולתו של היחיד (אולי היוצא דופן המובהק הוא קרח). באשר לשכר על מעשים טובים, אמנם יש מתן שכר ליחיד (כדוגמת הבן לאשה השונמית וכד') אך נראה שאלה הם דווקא מקרים היוצאים מן הכלל ולא מעידים על הכלל.
אך בכל זאת יש מקומות בתורה שקשה יותר לומר שמדובר על שכר ועונש לציבור ולא ליחיד. לדוגמא, מצוות כיבוד אב ואם ושילוח הקן:
דברים פרק ה
(טז) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:
דברים פרק כב
(ז) שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים:
אמנם חז"ל (בהמשך נדון בהרחבה בעז"ה בשאלת השכר ועונש בספרות חז"ל) כתבו שיש מכאן קל וחומר למתן שכרן של מצוות, שאם התורה מבטיחה שכר על מצוות קלות, קל וחומר שיש מתן שכר על מצוות חמורות. ואעפ"כ קצת תמוה שאם יש יסוד בתורה שיש שכר ועונש על כל המצוות והעבירות אז שהתורה תפרט זאת רק בשתי מצוות אלו.
ואמנם, מצאנו מפרשני הפשט שניסו להסביר שאין כאן הבטחה למתן שכר:
·        הדר זקנים על התורה דברים פרשת כי תצא פרק כב פסוק ז:
והארכת ימים. הפשט למען ייטב לך אם תשלח את האם כי תוליד בריכות אחרות ותמצאם והארכת ימים לאם:
·        הדר זקנים על התורה שמות פרשת יתרו פרק כ פסוק יב:
למען יאריכון ימיך. שיתפללו עליך אם תכבדם. ועוד תחיה שלא יבריחוך מהם וימציאו לך כל צרכיך ומתוך כך תזכה שלא תרצח.
כך, שלכאורה יש מקום לומר שאין בתורה עיקרון של שכר ועונש ליחיד במובן הפשוט שלו: תעשה מצווה בהכרח יהיה לך טוב, תעשה עברה בהכרח יהיה לך רע. ובודאי שאין עקרון שדבר רע יכול לקרות לך רק אם עשית עבירה.
ואכן, מצינו במקרא התייחסויות לדברים רעים שארעו או שעלולים לקרות, ללא קשר לעבירה כלשהי:
בראשית פרק מד
(כח) וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד הֵנָּה: (כט) וּלְקַחְתֶּם גַּם אֶת זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה:
דברים פרק כ
(ה) וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ: (ו) וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ: (ז) וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה:
שמואל א פרק כג
(יב) וַיֹּאמֶר דָּוִד הֲיַסְגִּרוּ בַּעֲלֵי קְעִילָה אֹתִי וְאֶת אֲנָשַׁי בְּיַד שָׁאוּל וַיֹּאמֶר ה' יַסְגִּירוּ: (יג) וַיָּקָם דָּוִד וַאֲנָשָׁיו כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ וַיֵּצְאוּ מִקְּעִלָה וַיִּתְהַלְּכוּ בַּאֲשֶׁר יִתְהַלָּכוּ וּלְשָׁאוּל הֻגַּד כִּי נִמְלַט דָּוִד מִקְּעִילָה וַיֶּחְדַּל לָצֵאת:
שמואל ב פרק יא
(יד) וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּכְתֹּב דָּוִד סֵפֶר אֶל יוֹאָב וַיִּשְׁלַח בְּיַד אוּרִיָּה: (טו) וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר לֵאמֹר הָבוּ אֶת אוּרִיָּה אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת:
ואעפ"כ יש שני פסוקים בתורה שמשמע מהם שדבר רע לא יארע לצדיק:
בראשית פרק כ
(ד) וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר אֲ-דֹנָי הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג:
בראשית פרק יח
(כה) חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט:
אך גם פסוקים אלו לא סותרים את המהלך דלעיל.
מפרשי הפשט מסבירים את דבריו של אבימלך כך (רבינו בחיי בראשית פרשת וירא פרק כ פסוק ד):
(ד) הגוי גם צדיק תהרוג. יתכן לפרש כי היה אבימלך אומר על עצמו, אם אתה הורג גוי זה תהיה סבה שיהרג גם הצדיק, ואמר זה על אברהם: כי אם יהרג המלך על המעשה הזה הלא עבדי המלך יהרגו לאברהם.
ובאשר לדבריו של אברהם על סדום, הרי שזה מדבר על הציבור ולא היחיד.
את הסקירה הזאת נראה שיש לסיים עם התייחסות לספר איוב. הספר פותח בדרישת השטן לפגוע בטובה שזכה בה איוב (איוב פרק א):
(ח) וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱ-לֹהִים וְסָר מֵרָע: (ט) וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת ה' וַיֹּאמַר הַחִנָּם יָרֵא אִיּוֹב אֱ-לֹהִים: (י) הֲלֹא את אַתָּה שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל אֲשֶׁר לוֹ מִסָּבִיב מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ וּמִקְנֵהוּ פָּרַץ בָּאָרֶץ: (יא) וְאוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ אִם לֹא עַל פָּנֶיךָ יְבָרֲכֶךָּ:
ספר איוב עוסק כולו בצדיק שסובל שלא כפי שהיה ראוי לו על פי מידת הדבקות שלו בא-להים. עצם זה שמציאות זו אפשרית כמתואר בספר מלמדת אותנו שדברים רעים יכולים לקרות ללא קשר לעבירות. 

יום ראשון, 14 במאי 2017

בנה ביתך - לרגל יובל שנים לנצחון מלחמת ששת הימים

ראו גם: הכותל - לרגל יובל שנים לנצחון מלחמת ששת הימים

ניתן לומר בהכללה שהתגובה הרבנית המצויה לאחר מלחמת ששת הימים היתה תגובה פסיבית. כלומר, לא היתה קריאה לקום ולעשות מעשה, כתגובה לניסים שראינו באותם ימים, ולהמשיך את הנצחון לבניית בית המקדש על הר הבית. התגובה הרבנית המצויה קראה להמשיך להתפלל לביאת משיח שיבנה את בית המקדש. 

כך נוסח החלטת מועצת הרבנות הראשית מיום ו' ר"ח סיוון תשכ"ז (יומיים אחרי שחרור ירושלים):
בישיבה מיוחדת של מועצת הרבנות הראשית לישראל, היום עש״ק פ' נשא תשכ״ז, הובעה השמחה הגדולה האופפת את כל בית ישראל מתשועת ד׳ הגדולה והניסים הגלויים שזכינו לראות בניצחון המכריע של צבא ההגנה לישראל בכל החזיתות, ובהשבת ירושלים עיר הקודש ומקום המקדש לעם ישראל. בשורה זו נתקבלה בעליצות המונית ע״י כל ישראל, ואויבינו יבושו.מתבלטת השתוקקות גדולה של כל הצבור לשוב לשפוך שיח לפני ד׳ על יד הכותל המערבי שריד מקדשנו. בעניין זה מועצת הרבנות הראשית רואה לנחוץ להזכיר לצבור כי מפני קדושת המקום שמעולם לא פקעה, אסור לנו לעלות על הר הבית, עד שיבנה בית המקדש במהרה בימינו בביאת משיח צדקנו.
ומספר חדשים לאחר מכן, בתשובה שעוסקת בחידוש עבודת הקרבנות, כותב הרב אליעזר וולדנברג (שהיה חבר מועצת הרה"ר) את הדברים הבאים (שו"ת ציץ אליעזר חלק י סימן ה):
ולרווחא דמילתא כדאי להזכיר לאלה הלהוטים אחרי הקרבת ק"פ =קרבן פסח= בטומאה (ולדלג על הבעיות /ההלכתיות/ ההלכיות החמורות הכרוכות בזה) את דבריו המחוכמים והקדושים של הגאון בעל דברי חיים ז"ל מצאנז (כפי שמובאים בספר ברכת הפסח סי' ט"ז בפתחא זוטא סק"ז) שאמר בזה"ל: יש בכחנו לברר הלכה שמותר להקריב ק"פ בזה"ז, רק להמתין כל כך זמנים על קיום מצות ק"פ ואח"כ ליטול לעצמו אין כדאי עכ"ל, ומיעוט המחזיק את המרובה המה מילים נעלים אלה: ואח"כ ליטול לעצמו אין כדאי ואשרי החכם שיבינם.  
[כוונתו כנראה שכל כך הרבה זמן היהודים התפללו לה' שיבנה את בית המקדש, שחבל לא להמתין עוד קצת עד שיעשה זאת וכך לחדש את עבודת הקרבנות לכתחילה, ולא דיעבד.]

כלומר, לדבריו לא השתנה שום דבר בין אמצע המאה ה19, תקופת הדברי-חיים מצאנז, לבין שנת 1967.

מעניין לציין שאחד הקולות הראשונים שאנו פוגשים הקוראת לפעולה אקטיבית היא של ראשי ישיבת חברון (סלבודקה) הפונים לשר הבטחון בבקשה להשיב את ישיבתם לחברון. פניה שנדחית ע"י משה דיין (קישור):

בערב ראש השנה תשכ"ח כותב עורך כתב העת המעיין, הרב יונה עמנואל, את הדברים הבאים הקוראים לאיזה הנהגה דתית לקום והביע בקול הסבר ומשמעות למאורעות החדשים האחרונים (קישור):

אחד הקולות הבולטים שדווקא קראו לפעולות אקטיביות היה הרב חיים שרגא פייבל פרנק, שפרסם בכתב העת המעיין שני מאמרים:
- מאמר ראשון תחת השם "עת הפקידה הגיעה" בחורף שנת תשכ"ח בו הוא כותב בין היתר (קישור):
- מאמר שני תחת השם "בנין בית המקדש קודם למלכות בית דוד" בתחילת שנת תש"ל (קישור), בו הוא דוחה את הדעות האוסרים על עליה להר הבית וקורא לחדש את עבודת הקרבנות.


יום ראשון, 7 במאי 2017

הכותל - לרגל יובל שנים לנצחון מלחמת ששת הימים

היום התקבל בציבור הציוני-דתי קצת לזלזל בקדושת הכותל המערבי. כדאי לחזור ולהתבונן בדברים שנכתבו לפני יובל שנים, עם הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, אודות שחרור הכותל המערבי דווקא.

הרב שלום נח ברוזבסקי, האדמו"ר מסלונים בעל ה"נתיבות שלום", בשיחה בעת נצחון מלחמת ששת הימים (קישור):

הרב שלמה גורן, תחקיר ענף היסטוריה של צה"ל, כ"ד תשרי תשכ"ח (קישור):

הרב עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר חלק ה - יורה דעה סימן כו):
ב"ה. ג סיון תשכ"ז, לפ"ק, ירושלים ת"ו.
בהיות כי בימים אלה הפליא השם יתברך חסדיו ונפלאותיו עמנו, גבר עלינו חסדו, וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלהינו, כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול, ויצאנו מאפלה לאורה, ומיגון לשמחה, ברוך הוא ומבורך שמו אשר שם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלינו, וברוב רחמיו וחסדיו זכינו גם לשחרורו של הכותל המערבי שריד בית מקדשינו ותפארתינו, ואף כל שטח הר הבית והמקדש נתונים נתונים המה בחסות שלטון ישראל, לכן עמדתי ואתבונן בדבר מחלוקת רבותינו הראשונים אם מותר להכנס בזמן הזה למקום המקדש, ואם יש לפרסם איסור בדבר, כדי למנוע מכשול מהחרדים לדבר ה'. 
[...]
פשט משמעות דבריהם (בילקוט שמעוני שיר השירים ב', ובזוה"ק פר' שמות דף ה ע"ב) הנה זה עומד אחר כתלינו אחר כותל מערבי של ביהמ"ק שנשבע הקדוש ברוך הוא שאינו חרב לעולם. ומ"ש לא אוכל לצייר שתהיה שכינה מצויה בזה"ז בין טומאת הגוים, תמיהני שהרי הודה הרב שהשכינה בביהמ"ק לעולם ועד, אף על פי שהוא ביד הישמעאלים הטמאים, ושועלים הלכו בו בעוה"ר. וע' בזוהר חדש (ר"פ ויצא) דר' אלעזר הוה קא בכי, דחמי, דהאי אבנא קדישא דמינה אשתיל עלמא, והיא אבנא דשוי יעקב רישיה עלה, זמינן לשוואה סואבת עממיא ופגרי מיתייא דילון על האי אבנא, ווי לעלמא ווי לההוא דרא, ע"ש. וכתב מהר"מ חאגיז בס' אלה מסעי (דף ט), שעינינו הרואות שנתקיים דבר זה בעוה"ר, שכל מת של הישמעאלים קודם קבורה מכניסין אותו לכיפה במסגד אל אקצא הנקרא היום מדרש שלמה סמוך לאבן השתיה וכו'. והובא בס' חיבת ירושלים (צד רסד - רסה). ע"ש. ושכינתא בגלותא בעוה"ר. וא"כ יש להניח מאמר חז"ל שמעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי, פשוטו כמשמעו, על הכותל המערבי שלנו, ואין צורך להשיאו לדבר אחר. וצ"ע.  
הרב אליעזר ולדנברג (שו"ת ציץ אליעזר חלק י סימן ה):
אבל כבר נמנו וגמרו שכותל זה אינו מכותל העזרה כי אם מהר הבית, וכקטן כגדול נגשים אל הקודש לשפוך שיח. ופוק חזי מאי עמא דבר, ובני ישראל אם אין נביאים הם בני נביאים הן 
מכתב הסתדרות אגודת ישראל העולמית (קישור):

החלטת מועצת הרבנות הראשית, ר"ח סיוון תשכ"ז (קישור):
בישיבה מיוחדת של מועצת הרבנות הראשית לישראל, היום עש״ק פ' נשא תשכ״ז, הובעה השמחה הגדולה האופפת את כל בית ישראל מתשועת ד׳ הגדולה והניסים הגלויים שזכינו לראות בניצחון המכריע של צבא ההגנה לישראל בכל החזיתות, ובהשבת ירושלים עיר הקודש ומקום המקדש לעם ישראל. בשורה זו נתקבלה בעליצות המונית ע״י כל ישראל, ואויבינו יבושו. 
מתבלטת השתוקקות גדולה של כל הצבור לשוב לשפוך שיח לפני ד׳ על יד הכותל המערבי שריד מקדשנו. בעניין זה מועצת הרבנות הראשית רואה לנחוץ להזכיר לצבור כי מפני קדושת המקום שמעולם לא פקעה, אסור לנו לעלות על הר הבית, עד שיבנה בית המקדש במהרה בימינו בביאת משיח צדקנו. גם אלה מהצבא העולים לשם בתוקף תפקידם חייבים להיזהר במורא מקדש ולא לנהוג ח״ו בקלות ראש במקום הקדוש בקדושת עולמים. הגישה לכותל צריכה להיות כפי שהיה מקובל: או דרך שער האשפות או דרך שער יפו.
הרב קלמן כהנא (קישור):


אפשר להסתכל על דברים אלו, מלפני יובל שנים, בשני אופנים:
א. ניתן להעביר ביקורת על כך שטחו עיניהם מלראות את ההזדמנות הגדולה שהביא הקב"ה לפתחם, ודודי חמק עבר...
ב. ניתן לומר שאיננו חכמים יותר מהם, וכנראה שהם הבינו משהו אז שהיום אנחנו מייחסים לו פחות חשיבות, בצדק או שלא בצדק.
באיזה מהאפשרויות אתם בוחרים?

יום רביעי, 3 במאי 2017

עַל אַחַת כַּמָה וְכַמָּה, טוֹבָה כְפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ

דברים שפורסמו בעירי מודיעין לקראת יום העצמאות

בשיאו של ליל הסדר הכניסו בעלי ההגדה אמירה שעל פניה נראית קצת שלא במקומה. כך אנו אומרים: "עַל אַחַת כַּמָה וְכַמָּה, טוֹבָה כְפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ", ואז אנו מונים את כל הטובות שהקב"ה עשה עמנו מאז יציאת מצרים ועד לבניית בית הבחירה. ולכאורה, מה הטעם לומר ולהרחיב בכל הטובות הללו שעשה ה' עם אבותינו? האם אין מספיק דברים להודות עליהם ביציאת מצרים בלבד, שאנו צריכים להזכיר עוד שנתן לנו השבת, העמידנו לפני הר סיני, ועוד ועוד?

יציאת מצרים, כמו גם אירועים חשובים אחרים בהיסטוריה האנושית, יש השפעה במעגלים שונים. ליציאה ממצרים יש השפעה ישירה על אלו שהיו וחוו על בשרם את שעבוד מצרים. אך יש לזה גם השפעה עלינו, כפי שאנו אומרים בהגדה: "וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם". וכן, יש לה השפעה על אוכלוסיות שונות לאורך ההיסטוריה שנאבקו להשגת חירותם, כפי שנאבקו לשחרור יהודי בריה"מ תחת הסיסמא: "שלח את עמי". לא ניתן לראות את ההשפעה הגדולה של יציאת מצרים כשמתמקדים רק בסיפור יציאת מצרים עצמו. יש צורך להתרחק מעט ולהביט מעט ממרחק כדי להבין עד לאן מגיעה ההשפעה ולהפנים את החסד הגדול שעשה הקב"ה עם עמנו ביציאת מצרים.

משל למה הדבר דומה? לאדם העומד קרוב מאד לתמונה. האדם יכול להתרשם מאיכות הצבע, ומאיכות הבד, ואף משילובם של צבעים שונים. אך כדי להתרשם מהתמונה כולה ולהפנים את יופיה, יש צורך לקחת כמה צעדים לאחור ולהביט בה ממרחק מה, ואז לזוז מעט ולהביט בה שוב מזוית שונה וכך הלאה.

זו המשמעות של הזכרת החסדים העוקבים את יציאת מצרים. כשלוקחים מעט מרחק ורואים לאן הגיעו הדברים רואים את כל הענין בהסתכלות מחודשת.

עמים רבים חוגגים את יום עצמאותם. כעובדי ה', ברור הוא שהשמחה שלנו על עצמאות המדינה שלנו מקבלת ביטוי, לא רק של שמחת הכרס, אלא גם של הודאה לה'. כך מצאנו בהרבה מהתחנות במעגל השנה ובמעגל החיים, שהשמחה בהן היא טבעית, והתורה באה והוסיפה להן נופך של שמחה בקרבה לה'. לדוגמא: חג האסיף במעגל השנה – חג חקלאי טבעי, שהתורה הדריכה אותנו לנצל להודאה לה' על היבול החקלאי. ובמעגל החיים - כשנולד לאיש ילד/ה, הוא עולה לתורה ונותן שבח לה' בפני קהל ועדה.

כך ברמה הבסיסית ביותר, דבר פשוט הוא שעובדי ה' השמחים על עצמאות מדינית מוסיפים שבח והודיה על כך לקב"ה.

אך כשמתרחקים מעט יותר מבינים שלא רק עצמאות יש כאן. המדינה נולדה וקמה מתוך החורבן הנורא של שואת יהודי אירופה הי"ד. ובזכות קום המדינה נקבצו אליה יהודים מארבע כנפות הארץ ויצרו כאן מדינת לאום לעם היהודי. הרי שיש כאן עוד נופך שיש להודות עליה.

ומזוית אחרת, לא רק שיש כאן מדינה יהודית, הרי שהמדינה הזאת נוסדה וקיימת בארץ ישראל, ארץ אבותינו, ומתקיימים בה מדי יום ביומו דברי הנביאים: "וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ" ו"עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים".

ואם מתרחקים מעט יותר, רואים את ההישגים העצומים אליהם הגיעה המדינה בשנות קיומה.

על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו!

נסיים בסיפור שמביא הרב ישכר תמר בספרו עלי תמר על התלמוד הירושלמי (שביעית פרק ד) שדומני ממחיש בצורה טובה את דברנו:

"ברצוני לציין כאן מה שסיפרו לי שכבוד הרה"צ רא"י מסאדיגורא זצ"ל מפה תל - אביב היה מנהגו לבוא לביהכ"נ הגדול ביום חג העצמאות של המדינה ולומר הלל בציבור, וכשהמתפללים רקדו לפני רחבת ביהכ"נ השתלב במעגל ורקד בהתלהבות והיתה ההרגשה שיש לו להרבי שמחה מיוחדת בהיום, וכשאחד מחסידיו נכנס אתו בשיחה סיפר לו שכשהיה מתגורר בוינא נכנסו הנאצים ימ"ש לשם וראשית מלאכתם היה להתעלל ביהודים ובתור רבן של היהודים בחרו בו להיות מטאטא רחובות העיר נתנו לו מטאטא גדול לטאטא ובתוך העבודה אמר רבש"ע אזכה עוד לטאטא רחובות ארץ ישראל. ושוב תחבו לו דגל נאצי ביד וכפו אותו לקבוע הדגל הנאצי בבנין גבוה. ושוב תוך כדי המעשה אמר רבש"ע אזכה עוד להניף דגל ישראל במקום גבוה בא"י. כשזכה לעלות לא"י רצה לקיים דבריו, ברם לא יתכן שיעמוד ברחוב ויטאטא הרחוב לעיני כל, מה עשה ביום העצמאות קם בשעה שלש לפנות בוקר ולקח מטאטא גדול וטאטא ברחובות שלו. ושוב לקח דגל ישראל ביום העצמאות וקבעו על הגג בשמחה והתלהבות שקבל ה' תפלתו. ומכאן נובעת השמחה וההתלהבות שלו ביום תקומת מדינת ישראל, ישמע חובב ארצו ונבון דבר ויוסיף לקח."

שנזכה לחזות בעינינו בעוד ועוד זויות והשלכות של הטובות שעושה עמנו הקב"ה ויתקיים בנו "אין אנחנו מספיקים להודות לך ה'"!

יום שישי, 7 באפריל 2017

החרוסת

עפ"י המשנה בפסחים, החרוסת זה אחד מהמאכלים המצויים ב"קערת הפסח" – זה מוסכם על כולם. יש מחלוקת מה חשיבותו: מצוה או לא מצוה (תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קיד עמוד א). לא ברור מהמשנה אם במקדש היו מביאין לפניו חרוסת:
הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין, אף על פי שאין חרוסת מצוה. רבי אליעזר ברבי צדוק אומר: מצוה. ובמקדש היו מביאין לפניו גופו של פסח.
בגמרא שם (דף קטז עמוד א):
אף על פי שאין חרוסת מצוה. ואי לא מצוה - משום מאי מייתי לה? - אמר רבי אמי: משום קפא.
רבי אלעזר ברבי צדוק אומר מצוה וכו'. מאי מצוה? רבי לוי אומר: זכר לתפוח. ורבי יוחנן אומר: זכר לטיט, אמר אביי: הלכך צריך לקהוייה, וצריך לסמוכיה. לקהוייה - זכר לתפוח, וצריך לסמוכיה - זכר לטיט. תניא כוותיה דרבי יוחנן: תבלין זכר לתבן, חרוסת זכר לטיט. אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: כך היו אומרים תגרי חרך שבירושלים: בואו וטלו לכם תבלין למצוה.
בביאור דעת חכמים שחרוסת אינה מצוה, הגמרא אומרת שזה משום קפא – ובזה יש מחלוקת בין רש"י (שזה להפיג החריפות - "שרף החזרת קשה, ויש בו ארס") לבין ר"ח (שזה למניעת תולעת בחרוסת - "כדי שתמות הקפא שבאותו הירק מן החומץ שבחרוס' פי' קפא תולעת").

בביאור דעת ר' אלעזר שחרוסת היא מצווה נחלקו בגמרא: זכר לתפוח או זכר לטיט.
המוכרים בירושלים (לא ברור אם לפני החורבן או לאחריו) היו מכנים את החרוסת "תבלין למצוה".

לאור דברי הגמרא יש לשאול:
  • לדעת ר' אליעזר בר' צדוק – מה ראו חכמים לתקן תקנה זו? מה מוסיף החרוסת על פני המצה והמרור? 
  • האם החרוסת היא זכר לחרות או זכר לשעבוד? 
  • לדעת חכמים – מה קשור ה"קפא" לליל הסדר? 
מהגמרא בפסחים דף ל: 
אמר רבא בר אבא אמר רב חייא בר אשי אמר שמואל: כל הכלים שנשתמשו בהן חמץ בצונן - משתמש בהן מצה, חוץ מן בית שאור, הואיל שחימוצו קשה. אמר רב אשי: ובית חרוסת כבית שאור שחימוצו קשה דמי.
ורש"י שם:
בית חרוסת - כלי שנותנין בו חומץ, וכל דבר שיש לו קיהוי, ורגילין ליתן בו קמח ועשוי לטבל בו בשר כל ימות השנה, והקמח מתחמץ מחמת הקיהוי, ולשון חרוסת - קיהוי, אייגירו"ש +(צ"ל אייגרו"ם) תבלין חריף+ בלעז.
רואים שחרוסת זה תבלין לבשר בכל ימות השנה. אז לדעת חכמים, ליל הסדר אינו שונה בזה מכל ימות השנה. סביר להניח אם כן שבזמן ש"במקדש היו מביאין לפניו גופו של פסח" היו מביאים גם חרוסת כתבלין לבשר.

הנצי"ב מסביר בפירושו להגדה, אמרי שפר, שליל הסדר עבר שינוי תוכני מזמן הבית לאחר החורבן:


לדבריו, מעמדה של המצה השתנתה. בזמן המקדש היא היתה כלחמי תודה, נלוית לקרבן הפסח ולא בעלת מעמד עצמאי. לאחר החרבן המצה והמרור קיבלו מעמד עצמאי.

דבר דומה ארע לחרוסת (ראה פרופ' דוד הנשקה, מה נשתנה" עמ' 255 ואילך) – התבלין של הקרבן. כבר אין קרבן, אך החרוסת נשארה עם שני שינויים:
א. מעתה החרוסת יתבל את המצה והמרור (במקום את הקרבן).
ב. החרוסת יקבל מעמד סמלי עצמאי (בדומה למצה ולמרור).

כשבאו להסביר את מעמדה הסמלי של החרוסת – נחלקו הדעות, חלק הסבירו על השעבוד וחלק על הגאולה.
אך כאן לא מסתיים הסיפור.
הרמב"ם בפירושו למשנה הסביר שאם חרוסת מצוה – יש לברך עליה:
והחרוסת תערובת שיש בה חמיצות וכעין תבן זכר לטיט, וכך אנחנו עושין אותה, שורין תאנים או תמרים ומבשלין אותן ודכין אותן עד שיתרככו ולשין אותן בחומץ ונותנין בתוכן "סנבל" או קרנית או איזוב בלי שחיקה. ור' צדוק שאומר חרוסת מצוה חייב לדעתו לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת חרוסת. ואינה הלכה.
הרמב"ם ביד-החזקה כותב שהיא מצוה מדברי סופרים, אך אינו מזכיר שמברכים עליה:
החרוסת מצוה מדברי סופרים זכר לטיט שהיו עובדין בו במצרים, וכיצד עושין אותה לוקחין תמרים או גרוגרות או צמוקין וכיוצא בהן ודורסין אותן ונותנין לתוכן חומץ ומתבלין אותן בתבלין כמו טיט בתבן ומביאין אותה על השלחן בלילי הפסח.
ניתן לומר שהרמב"ם חזר בו לעניין פסיקת ההלכה כר' אליעזר בר' צדוק, כפי שכותב רדב"ז (שו"ת רדב"ז חלק ה ללשונות הרמב"ם - הוספות מחלק ג' סימן תקמד (אלף תרצב)):
 אלא שראיתי בפירוש המשנה שכתב ואין הלכה כר' אלעזר לא ידעתי אם טעות הוא שנפל בספרים ומ"מ על מ"ש בפסק סמכינן וכ"כ בעל מ"מ דהלכה כר"א ב"ר צדוק.
אך מתעוררת השאלה:
  • למה נפקא מינה אם חרוסת מצוה או לא? אם זה לענין אם מברכים או לא – ראינו שלא! אם זה לענין חיוב אכילת שיעור מסוים – גם לא מצינו שיעור כזה! אז למה נ"מ אם זה מצוה? 
לפי הגרי"ד סולובייצ'יק (שיח הגרי"ד) המצוה היא להביאה אל השלחן לפני ההגדה (ולשון הרמב"ם מדוייק - "ומביאין אותה על השלחן בלילי הפסח") – ויש לספר את יציאת מצרים בשעה שמצה ומרור וחרוסת מונחים לפניך. 

אך מדוע? מה מוסיף החרוסת למצה ולמרור? אמרנו שליל הסדר עבר טרנספורמציה אחר החורבן. הנושא העיקרי שלו אינו תודה לה' שגאלנו, אלא האמונה שה' הוא שגואל את עמו. אי לכך יש יותר דגש גם על קושי השעבוד. המהרש"א בחידושי אגדות מסביר:  
זכר לטיט כו' בשעת אכילת מרור יזכור וימררו חייהם בעבודה קשה בחומר וגו' שהיא עבודת הטיט וזכר לתבן שהוסיפו בעבודתם ותבן לא ינתן לכם ויפץ העם וגו' לקושש קש לתבן ור"א דקאמר זכר לתפוח לפי המדרש שכתבו התוס' יש לעשות חרוסת גם בשאר פירות שנדמו ישראל בשיר השירים אבל בשמעתין לא נקט אלא זכר לתפוח והיינו דיש לזכור הנס דכל עוד שמררו חייהם היו יולדות בריוח כמ"ש תחת התפוח וגו' כדאמרינן במסכת סוטה ולקיים מ"ש פן ירבה כן ירבה:
החרוסת מדגיש את קושי השעבוד, אך גם את "תחת התפוח" – את האנושיות של עמנו בתוך השעבוד הנורא! את השאיפה לחיים בריאים ותקינים! וזה עצמו מקהה את מרירות המרור.

יום ראשון, 26 במרץ 2017

ציוצי "מה נשתנה - ליל הפסח בתלמודם של חכמים" של פרופ' דוד הנשקה

בחודשיים האחרונים קראתי בשקיקה את ספרו של פרופ' דוד הנשקה "מה נשתנה - ליל הפסח בתלמודם של חכמים". נהנתי מאד מהקריאה ואני ממליץ על הספר בכל לב. במהלך הקריאה ניסית לצייץ נקודות מתוך הספר. אין ממש חוקיות בציוצים, היו פרקים שצייצתי הרבה, ואחרים שצייצתי פחות. בגדול, ניסיתי לצייץ בכל פעם שהגעתי למשהו שהרגשתי שהוא חידוש מרעיש. להלן קיבצתי את ציוצי על הספר.
הציוצים מכילים ספוילרים!!!
אם הספר מונח לכם על השידה ואתם בדרך לקרוא אותו - אני לא ממליץ לכם להמשיך לקרוא את הרשומה הזאת. אם לא שמעתם על הספר, או שראיתם את הספר והגבתם בתנועת ביטול של "מה כבר אפשר לחדש ב500 עמודים על ליל הסדר שטרם נכתב?" - הרשומה הזאת בשבילכם!
[קישור ל#מה_נשתנה_הנשקה בטוויטר]





































יום שישי, 17 במרץ 2017

מחשבה לפרשת כי-תשא

פעמיים בפרשה מתפלמס רבי אברהם בן עזרא עם דעות משונות בפרשנות על הפרשה:
אבן עזרא שמות פרק לד פסוק ח:
וימהר - ריקי מוח אמרו, כי מהר משה כאשר הזכיר רבעים, שלא יאמר חמשים. וזאת טעות גדולה, כי אין הדעת סובלת שיפסוק הוא דברי השם בעוד שהיה מדבר, כי היה בן מות לשעתו. רק כאשר נפסק הקול מיד מהר משה להתפלל.

אבן עזרא שמות פרק לד פסוק כט:
ישתחקו עצמות חוי הפושע, שאמר כי בעבור שלא אכל לחם שבו פני משה יבשות כמו הקרן. וטעם וייראו (שמות לד ל), מפני שהיו פניו מכוערות. ואיך לא פקח זה המקולל את עיניו, כי לא יירא האדם לגשת אל האדם רק בעבור דבר פלא שנתחדש בו שלא ראה כמוהו. ואין אדם שלא ראה פני המת, ולא יירא מגשת אליו. ועוד, אלו היה ככה, למה לא היה תמיד המסוה על פניו, ולמה היה מסיר אותו תמיד בדברו עם ישראל. והלא ראה, כי בהיותו בן מאה ועשרים שנה לא כהתה עינו ולא נס לחה, ואף כי כאשר היה בן שמונים:

הפרשנות המשונה הראשונה אומרת שמשה למעשה קטע את דברי ה' כדי שדבריו לא יהפכו לחמורים יותר. 
הפרשנות המשונה השניה אומרת כי פניו של משה קרנו כי הוא היה חיוור מאי אכילה 40 יום ו40 לילה. 

שתי הפרשנויות הללו למעשה שמים מראה על פני אותם "פרשנים" ומראים לנו כיצד הם מבינים את תפקידו של משה, מנהיג העדה. 
הפרשנות הראשונה שמה את משה כמי שתפקידו למנוע יתר התערבות של ה' בענייני בני האדם. משה הוא למעשה זה שמונע מהא-ל הנוזף לפגוע יותר מדי בבני האדם. 
הפרשנות השניה גם היא למעשה רואה את ה' כא-ל נוזף, ככזה שלא מתרשם במיוחד ממצבו הפיזי של משה ומחזיק אותו בלי מאכל ומשקה במשך 40 יום, עד שצורת פניו משתנות. לפי פרשנות זו, משה הוא כמו שק החבטות של העם, מין נער שליחויות של ראשי המאפייה שמדי פעם מקבל מהם טובות הנאה, אך בפעמים אחרות סובל מנחת זרועם. 
האמת, כפי שדואג אבן-עזרא להורות לנו, היא שתפקידו של משה אינו להצר את צעדיו של ה' מחד, ואינו להיות שק החבטות של ה' מאידך.