יום ראשון, 13 ביולי 2014

התחדשות יהודית

לפני קצת יותר מחודש, באסרו חג שבועות, נסעתי יחד עם קבוצה מבית-הלל למה שאפשר לכנות "מסע". במסע הזה פגשנו יהודים שונים וקבוצות שונות שהמכנה המשותף לכולם הוא מה שמכונה "התחדשות יהודית". המסע ארך יומיים, שבהם כמעט ולא נחנו. פשוט נסענו ממפגש אחד למשנהו.
כמעט כל אחד מהמפגשים השאיר אותי עם המון מחשבות והרהורים ולעיתים קרובות אף פעור פה. אחרי עוד מפגש ועוד מפגש כזה נותרתי עם כל כך הרבה מחשבות וכל כך המום (המונח שאני רוצה להשתמש בו הוא overwhelmed, התרגום הכי קרוב לעברית שאני מכיר זה: המום) שלקח לי הרבה זמן עד שהצלחתי לעשות לעצמי סדר ולהגדיר עבורי מה הדבר הזה בעצם אומר להבנתי.
עבור אלה מכם שבכלל לא יודעים על מה אני מדבר אנסה לתאר במילים בודדות עם מה נפגשתי, אך אני ממליץ לקרוא את דבריהם של אלישיב רייכנר (קישור) והרב עו"ד צוריאל בובליל (קישור). פגשנו ביהודים שונים שאינם מגדירים את עצמם דתיים, ומן הסתם מי שרגיל לחלוקה הדיכוטומית של דתי-חילוני היה מגדירם חילוני. יהודי אחד כזה ייסד אצלו ביישוב (שאין בו אף דתי אחד) בית כנסת (אורתודוקסי לחלוטין, עם מחיצה!), יהודי אחר הוא יזם שעובד על כל מיני יוזמות לחיבור יהודים ליהדותם, קבוצה אחרת עובדת עם בתי ספר ממלכתיים כדי ליצור יחד אתם טקסים וחומר לימודי הקשור למעגל השנה ולמעגל החיים היהודי, וכמובן יוזמות שונות של לימוד תורה בבתי מדרש לחילונים, ועוד ועוד.
על המושג "התחדשות יהודית" שמעתי לפני המפגש הזה, ובאופן שטחי גם קראתי פה ושם על כל מיני יוזמות שיצאו מבתי מדרשם של הפועלים בשטח ההתחדשות היהודית. אך מסע זה היה הפעם הראשונה שאני חויתי את הדברים מיד ראשונה ובמפגש פנים אל פנים.
כפי שתיארתי לעיל, יצאתי מהיומיים הללו פעור פה לחלוטין, עם הרבה מחשבות לא מסודרות, ועם הרבה שאלות מכל מיני כיוונים. חלק מהשאלות נוגעות בכלל למושגים "חילוני" ו"דתי", וחלק לתכנים של היוזמות הללו: האם אלו דברים מבורכים (חשוב אולי להבהיר שלפחות לגבי חלק מהיוזמות הללו הם לא מחכים ללגיטימציה כלשהי מצד הדתיים, ולא אכפת להם בכלל אם אני או כל רב אחר יראה בזה דבר מבורך או לא)? האם אנו צריכים לחלק את התייחסותנו בין יוזמות שהם מבקשים שיתוף פעולה עם ציבור דתי או רבנים לבין יוזמות שלמעשה מעוניינים להחליף את מקומם המסורתי של רבנים (לפחות כאלה שפועלים בקרב הציבור הלא-דתי)? עד כמה היוזמות הללו הן תופעת שוליים בציבור הישראלי או עד כמה הן נמצאות קרוב למיינסטרים?
יש כמובן שאלות נוספות לגבי הערך של לימוד תורה עבור מישהו שאינו מאמין באותם דברים שאני מאמין בהם, או ערכם של קיום מצוות מסוימות ע"י מישהו שאינו שומר שבת וכד'. את דעתי על שאלות אלו גיבשתי, בעזרת רבותי, לפני שנים רבות, כך שלא אעסוק בזה כעת.

בטרם אמשיך, אזכיר שבכנס ירושלים האחרון התקיים פנל בנושא לימוד תורה לחילונים. בשעתו האזנתי לדברים שנאמרו שם וזכור לי שהרגשתי פספוס גדול מהדברים שנאמרו מהצד הדתי של הפאנל:



כאמור, הסתובבתי עם לא מעט שאלות בראשי במשך כמה שבועות. באותם ימים הזדמן לידי ספרו האוטוביוגרפי של חגי בן-ארצי "דרך אחרת" (שמעתי ברשת המלצה חמה מאד מהרב אהרן רקפת ובמקרה גמור יומיים לאחר מכן ראיתי את הספר בספריה, בלא שחיפשתיו כלל. אני מצרף את המלצתי לזה של הרב רקפת.). בפרק בספר בו הוא מספר על מפגשו עם תורת הרב קוק, הוא כותב את הדברים הבאים כשהוא מתאר את דברי הרב במאמר הדור:
רק עם שוך הסערה יחפשו הבנים של המורדים הגדולים אט אט את הדרך חזרה, יבקשו את המיטב ואת הנצחי בשורשיהם היהודיים, שבלעדיהם אין להם קיום. את המיטב שבמורשתם העתיקה ישלבו במיטב ערכיהם החדשים, ועולם יהודי חדש יצמח מתוך החרבות. 
כשקראתי את הדברים, שכאמור מיוסדים על דברי הרב במאמר הדור, הרגשתי שנעשה לי סדר מסוים במחשבות.
למעשה מה שמתואר כאן הוא שיבוא זמן שבו צאצאיהם של המורדים בדת ימצאו את דרכם חזרה, אך הם יבואו חזרה גם עם ערכים חדשים.
אך אני חושב שצריך להוסיף לכך עוד דבר. כשהתחילה שיבת ציון לפני כמאה שנה, שדרה גדולה של הממסד הרבני והדתי התנגדו "לתהליך הגאולה" שהובילו אותם פורקי עול. אך היו רבנים שהבינו שלא הכל יקרה בדיוק איך שהם חושבים שזה צריך לקרות. תלמידי תלמידיהם של אותם רבנים כבר יודעים שאותם רבנים צדקו בהבנת שר ההיסטוריה. ואעפ"כ הם חושבים שאחרי שאותם פורקי עול הקימו את המסד הגשמי של המדינה, יבוא יום ובו צאצאיהם של מקימי המדינה יבקשו מהם, הרבנים, ללמד אותם איך להיות שומרי תורה ומצוות. אך נדמה לי שיש סיכוי שגם בבניית הקומה הרוחנית של המדינה, שר ההיסטוריה לא בהכרח יפעל כפי שחושבים הרבנים. ייתכן שגם הקומה הרוחנית של המדינה ילך וייבנה ע"י כאלה שלא גדלו בבית המדרש ושמביאים אתם לחייהם הרוחנים ערכים שהם פגשו במקומות אחרים.
השאלה היא, במידה וזה אכן יקרה, האם הרבנים יעמדו מנגד ויצעקו שלא כך צריך להתרחש תהליך הגאולה, או שהם יכירו בכך שאולי יש כאן משהו חדש ששר ההיסטוריה הצליח להרכיב בצורה מופלאה? 

יום חמישי, 10 ביולי 2014

הפעלת חיישנים בשבת - תגובת הרב ישראל רוזן

רשומה זו היא המשך לרשומה: הפעלת חיישנים בשבת

הרב רוזן בתגובתו למאמרם של הרב דרור פיקסלר והרב אלי רייף ולדבריו של הרב נחום אליעזר רבינוביץ' טוען שבעה טיעונים (את דבריו ניתן לקרוא כאן):
א. השבת תיעשה כחול אם נתיר חיישנים.
ב. אם נמשיך את קו המחשבה שבהיתר, ניתן לפתח מערכות שלמות שימנעו משביתה בשבת, ואחריתו מי ישורנו.
ג. גם מלאכה הנעשית ע"י חיישן זהו פעולה אנושית.
ד. אם דרך המלאכה להיעשות ע"י חיישן, אין זה שונה מחרישה ע"י בע"ח שהיא היא המלאכה האסורה בשבת.
ה. הרב רבינוביץ' הוא כמעט דעת יחיד בהנחתו שאין איסור תורה, או לפחות איסור דרבנן ברור (ולא רק 'עובדין דחול') על הפעלת מערכת חשמלית בשבת בידיים.
ו. היתרו של הרב ואזנר אינו היתר כללי, אלא רק במקרה שלא ניחא ליה או קרוב למתעסק.
ז. הרב רבינוביץ' הוא יחיד המחזיק בדעות אלו ואין אף פוסק מובהק שמסכים אתו בזה.

כדי להשיב לדבריו של הרב רוזן, אקדים שוב את הנקודה העומדת לדעתי ביסוד הדיון: האם חיישן זו "בריאה חדשה"?
בני האדם עמלו והמציאו מנגנון כזה שמערכות שלמות פועלות ללא מגע יד אדם וללא שהאדם מפעיל כח על מנת להפעילם.
השאלה היא: האם להמצאה זו יש השלכה על איסורי שבת ומלאכת מחשבת, או שמא מדובר סך הכל בעוד המצאה בעולם ההמצאות החשמליות ואין שום סיבה שהמצאה זו תצריך מאנשי ההלכה חשיבה מחודשת?
יובהר: כשאני מדבר על חשיבה מחודשת אינני מתכוין בדווקא להיתר. אני מתכוין שגם מי שמבקש לאסור יצטרך לעמול קשה בכדי לבסס את האיסור, כפי שעשו הרבנים מדורות קודמים כדי לבסס את איסור השימוש בחשמל בשבת.

ועתה לדבריו של הרב רוזן.
שני הסעיפים הראשונים למעשה אומרים אותו הדבר: התרגלנו עד היום שיש דברים שאסורים בשבת, מי יכול לבוא ולהתירם?
טענה זו לדעתי אינה נכונה בפני עצמה, כי גם השבת שלנו עם שעוני השבת ופלטת השבת נראית אחרת לגמרי ממה שנראה שבת לפני מאתיים שנה. מי שהזדמן פעם להתארח בשבת בבית שלא משתמשים בו בחשמל בשבת (ואינו מחובר לגנרטור) יודע עד כמה זה לא אותו השבת שאנחנו, המשתמשים בחשמל, שומרים. כך, ששמירת השבת כבר עברה שינויים, ומן הסתם תעבור שינויים גם בעתיד.
עוד יותר מוזר לי לקרוא את הטיעון הזה מראש מכון צומת הרב ישראל רוזן שהוציא כל מיני פטנטים חשמליים שמופעלים בשבת (גם לצורך קל של עונג שבת), שלכל צופה מן הצד שאיננו מבין במערכות חשמליות, נראים הרבה יותר עשיית מלאכה בשבת מאשר מעבר על פני חיישן שהדליק את האור, שספק אם רציתי כעת להדליקו אם לאו.
כך גם מוזר לשמוע מהרב רוזן טענות על דעתם של פוסקים מובהקים כנגד דעתו של הרב רבינוביץ, כשאת אותם טענות אפשר להעלות כנגד מכון צומת עצמו.
אך יש להוסיף על כך. אם המצאת החיישן הינה "בריאה חדשה", ולא סתם עוד מערכת חשמלית בחיינו, ודומני שכך האדם הפשוט טופס את ההמצאה הזו (בלי קשר למלאכות שבת, אלא סתם השינוי שהמצאת החיישנים הכניסה בעולמנו), אז היכן בדיוק אותם רוב הפוסקים המובהקים הביעו את דעתם? מיהם אותם פוסקים מובהקים? אני מכיר מספר מועט מאד של פוסקים מובהקים שנכנסו לעובי הקורה של נושא החיישנים. ואם רוב הפוסקים המובהקים לא נכנסו לעניין לעומקו, על פי מה ניתן לטעון כנגד הרב רבינוביץ, שלכל הדעות הגיע להוראה וראוי להביע את דעתו, שאין לקבל את דעתו כי הרוב מתנגד לדבריו. אינני טוען שאין חידוש בדבריו של הרב רבינוביץ, או שאני טיפש מספיק לחשוב שמחר כל רבני ישראל יעמדו בטור להוסיף את שמם לדבריו של הרב רבינוביץ, אלא רק שאין מקום לטיעון "דעת יחיד" במקום שאחרים לא הביעו את דעתם. [ראו דבריו של "מישקה" בתגובתו לרשומה הקודמת שאולי מפריך את טענתי זו]
דבריו של הרב רוזן על כך שמהרגע שהומצאו חיישנים הרי שזו דרך עשיית המלאכה, ולכן גם מלאכה המתבצעת ע"י חיישן הינה מלאכה מהתורה, אינם יכולים להיאמר לענ"ד ללא הוכחה מספקת: היכן מצינו חיוב על מלאכה בשבת כשהאדם לא ביצע פעולה לעשיית המלאכה הזו?
מעבר לזה, יהיה על הרב רוזן לקבוע היכן עובר הגבול שלו: אדם שסגר תריסים וגרם לאור עם חיישן פוטואלקטרי להידלק - האם יהיה זה חיוב מהתורה? חיישן שמזהה זיהה של האדם ומדליק מערכת קירור, או חיישן שמזהה כשלאדם קר ומדליק חימום - האם יהיה על זה חיוב (בהנחה שיש במערכת עצמה מלאכה מהתורה)? מה בדיוק יהיה האיסור במקרה כזה - האם יהיה אסור להיכנס לחדר שהחיישן נמצא בו, או רק איסור להזיע ליד החיישן? ומה אם מחר יהיו חיישנים שיזהו מחשבות של האדם - האם גם אז יהיה איסור תורה?
דבריו של הרב רוזן בנוגע לדבריו של הרב ואזנר נסתרים לחלוטין מדברי הרב ואזנר עצמו. אינני רואה צורך להאריך בנקודה זו. גשו לדבריו ותראו בעצמכם.

אסיים מעין הפתיחה. השאלה הגדולה היא: האם חיישנים זה משהו חדש? האם העובדה שניתן כיום לגרום למלאכות להיעשות ללא הפעלת שום כח וללא שום פעולות ייעודיות משנה משהו לעניין מה שמוגדר כעשיית מלאכה בהלכות שבת? כמעט כל שכתבתי לעיל למעשה תלוי בתשובה שנענה על כך.  

יום ראשון, 6 ביולי 2014

הפעלת חיישנים בשבת

לא כל יום שאני שמח מאד על מאמר חדש שמתפרסם. זה קרה בשבוע שעבר כשהתפרסם מאמרם של הרב ד"ר דרור פיקסלר והרב אלי רייף בגליון "אמונת עתיך" החדש (מס' 104). מאמרם עוסק בנושא שעסקנו בו לא מעט בעבר: חיישנים וגלאים בשבת. את מאמרם תוכלו לקרוא בקישור הזה. בסופו של מאמרם של הרבנים פיקסלר ורייף צורף נספח של מורם ורבם הג"ר נחום אליעזר רבינוביץ', ראש ישיבת ברכת משה במעלה אדומים, המצטרף לדבריהם ומוסיף ומבאר את הענין. את דבריו תוכלו לקרוא בקישור הזה.
מי שעקב אחר דברינו בעבר בנושא חיישנים וגלאים בשבת, ובייחוד בדברים שכתבנו על שיטתו של הרב רבינוביץ בנושא, כנראה לא ימצא הרבה חידושים במאמרים אלו. ואף על פי כן, אני מצאתי בהם יתר בהירות. לאחר הרבה זמן שאני עוסק בנושא זה, והודות למאמרים הללו, הצלחתי לנסח לעצמי תובנה שעד כה לא הצלחתי לנסחה. על זה שמחתי שמחה גדולה.

נשתדל להסביר. 
הרב ואזנר, בתשובתו הידועה העוסקת בהדלקת אור ע"י חיישן, מחדש עיקרון: זה לא מספיק שנעשה מלאכה בשבת, כדי שאדם יתחייב משום "מלאכת מחשבת" יש צורך שהמלאכה שנעשתה תהיה כתוצאה מפעולת האדם. אם אדם עשה פעולה א' וקרתה באותו הזמן מלאכה A, עדיין האדם לא עשה מעשה אסור, כל עוד פעולה א' לא היתה הגורם הישיר וההכרחי למלאכה A. לדברי הרב ואזנר, הגם שהאדם גרם להדלקת התאורה, כיוון שאין קישור הכרחי בין פעולת האדם למלאכה שקרתה (הדלקת האור) אזי הפעולה היא פעולה מותרת. [ולפי זה אין בעיה לעבור במקום שתדלק תאורה, כל עוד הוא לא הולך בכוונה להדליק את התאורה]
[חשבתי שאולי יש מקום להביא ראיה לרב ואזנר ממחלוקת הר"ן והרשב"א לעניין צידת צבי. הרשב"א מתיר לנעול את הדלת לבית, לאחר שנכנס אליו צבי, כל עוד האדם לא מכוון אך ורק לצידת הצבי. הר"ן חולק עליו בחריפות. הרב ואזנר סבור שלעקרון דלעיל גם הר"ן יסכים. אולי יש להביא לכך ראיה, שכן הר"ן אוסר רק את נעילת הדלת, אך הוא לא אסר את הכניסה והיציאה מהבית, הגם שכל פעם שהאדם עובר בדלת הבית נמצא שהצבי ניצוד בתוכה.]
יש עוד להאריך בדבר החידוש הזה, עשינו זאת בעבר, ומן הסתם נחזור לזה גם בעתיד, אך לעת עתה נסתפק בזה. 

הרב רבינוביץ, כפי שהראינו בעבר, הולך צעד אחד רחוק יותר מהרב ואזנר ואומר שכיוון שהאדם לא עושה פעולה של עשיית מלאכה, אלא רק הולך לפי תומו, אזי אי אפשר לקרוא לזה כלל מלאכה. 
עד לאחרונה לא הצלחתי לנסח לעצמי מה מוסיף הרב רבינוביץ' על הרב ואזנר, ומדוע אין צורך לחוש גם כשהוא הולך בדעה צלולה כך שהחיישנים יפעילו כל מיני מערכות חשמליות. תמיד ידעתי שיש חילוק אחד בין הרב רבינוביץ' לרב ואזנר והוא הגדרת הפעולה החשמלית. לפי הרב רבינוביץ' כל פעולה חשמלית בידיים שיש בה נורת להט, היא איסור תורה. אך אם אין בה נורת להט היא אסורה רק משום עובדין דחול. הרב ואזנר לא יסכים לחלוקה זו, על אף שגדולי עולם כהגרש"ז אוירבך אימצו אותה. 

אך יש עוד עניין, והוא החשוב יותר לענ"ד.
יש הבדל מהותי בין פעולה הנעשית ע"י חיישן לבין מלאכות שבת שאנחנו רגילים אליהם, ובכלל זה גם לדיון שנערך עד היום בענייני חשמל בהלכה. 
במערכת שמופעלת ע"י חיישנים האדם אינו זה שעושה את המלאכה. כלומר, גם כשאני מתקרב לדלת אוטומאטית והדלת נפתחת, אף אחד לא חושב שהרגל שלי ייצר איזה שהוא אנרגיה או כח שהניע את הדלתות. דומני שאין חולק על כך. לכן, יש בעיה בכלל לדבר על "מלאכה". עד היום "מלאכה" היתה דבר שנעשה ע"י כוחו או אפילו כח-כוחו של האדם. המצב בחיישנים אינו כך. ה"כוח" שמפעיל את פתיחת הדלת הוא החשמל. הרגל שלי שחוצה של קו הלייזר, או התנועה שלי או חום גופי שהחיישן מגלה אינן מניעות שום דבר.
הדבר דומה לנורה המחוברת לחשמל אך פועלת רק כשחיישן מזהה חושך. האם אדם שסוגר את התריסים הפעיל את הנורה? הרי ברור שלא החושך מפעיל את הנורה, אלא החשמל. פשוט המערכת מספיק חכמה כדי לא לפעול כשיש אור.
ובניסוח מעט שונה, הקרובה יותר לניסוח של הרב רבינוביץ': האדם אינו מפעיל את המערכת החשמלית, החיישן משתמש באדם כדי לתזמן את הפעלת המערכת. 

הרב ישראל רוזן, ממכון צומ"ת, כתב תגובה למאמר של הרב פיקסלר והרב רייף ולדברי הרב רבינוביץ', תוכלו לקרוא את דבריו בקישור הזה. אנחנו נתייחס לתגובתו בימים הקרובים ברשומה נפרדת. 

- גלאים בשבת - דעת הג"ר אשר וייס
- גלאים בשבת - דעת הרב ואזנר
- הראשל"צ הרב שלמה עמאר על חשמל בשבת

יום חמישי, 3 ביולי 2014

עשות ספרים הרבה אין קץ



בשבועות האחרונים, לרגל שבוע הספר, פרסמו ב'ספרים בלוג' שתי רשומות על מצב ספרות הקודש בעת האחרונה. למי שיכול לקרוא אנגלית, אני ממליץ לקרוא:
- http://seforim.blogspot.co.il/2014/06/publish-and-perish-or-digital-death.html
- http://seforim.blogspot.co.il/2014/07/a-response-to-yaakov-rosenes.html


ברשומה הראשונה המחבר סוקר את מצב השוק היום ומתאר כיצד לרוב הספרים המודפסים אין אפילו קבוצה קטנה של אנשים שיקראו/ילמדו אותם. בעולם הכללי יותר ויותר ספרים עוברים לפורמט דיגיטלי, אך בעולם התורני לא רואים זאת עדיין. קשה להאמין, לדעתו, שעולם הספר התורני יצליח להחזיק מעמד כלכלית באופן שהשוק מוצף בכמות עצומה של ספרים מודפסים, אך מספר קוראים שמתמעטים. בסוף דבריו הוא מתנבא שבעתיד הלא רחוק ספרים יודפסו רק על פי בקשת קוראים - אם מישהו מעוניין בעותק של ספר מסוים - המו"ל/מחבר הספר ידפיס עבורו עותק בודד של הספר, ובכך נחזור למה שהיה בעבר שמי שרצה ספר היה צריך להעתיק בצורה עצמאית את כתב היד.

ברשומה השניה המחבר (השונה מהמחבר הראשון) משווה בין כתבי העת התורניים לבין כתבי העת המדעיים-אקדמאיים. בין היתר הוא עומד על כך שאחוז המאמרים שמתקבלים לפרסום בכתבי עת מדעיים נחשבים עומד על כשליש, אלו שמתקבלים צריכים לעבור peer-review של טובי המומחים בתחום (ולא רק של העורך וכד') וכך קהל הקוראים של כתבי העת יודע בודאות שמה שמגיע אליו זהו שמנה וסלתה של ההתפתחות המדעית של התחום. לא כן הדבר, לדבריו, בספרות התורנית המודפסת ובכתבי העת התורניים. בין היתר הוא מזכיר את ההסכמות הניתנות לספרים ללא שום קשר לאיכות הספר, הסכמות שאולי עושות מעט חסד עם מחבר הספר אך לא מועילים כלל לקהל היעד של הספר.

יום שלישי, 17 ביוני 2014

הרהורים על תפילה בעת צרה

כידוע, לדעת הרמב"ם תפילה בכל יום היא מצוה מהתורה כחלק ממצוות עבודת ה'. לעומת זאת, לדעת הרמב"ן, תפילה בכל יום מצוה מדרבנן. אך לשיטת הרמב"ן ישנה מצוה מהתורה על הציבור להתפלל בעת צרה (השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם מצות עשה ה):
וזה כענין שכתוב (בהעלותך י) וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני י"י אלהיכם והיא מצוה על כל צרה וצרה שתבא על הצבור לצעוק לפניו בתפלה ובתרועה 
בימים אלו שכולנו דואגים לשלומם של הנערים החטופים נערכות תפילות בכל רחבי הארץ (הנה דוגמא מעניינת) בהם מעתירים לפני רבון העולמים לשמור ולנצור את הנערים החטופים ולהוציאם מאפילה לאור גדול. התפילות מרגשות עד דמעות וכולנו מחכים שתהיינה בשורות טובות.

גם בבתי הכנסת במהלך התפילות הסדירות משתדלים להוסיף תפילות לשלום הנערים. השבוע הזדמן לי להתפלל במספר מקומות וברובם הוסיפו בסוף התפילה פרק תהילים נוסף ואמרו "מי שברך" לשלום הנערים.
עם זאת, עולים בראשי הרהורים סביב נושא זה. בכוונה התחלתי בדברי הרמב"ן על כך שתפילה בעת צרה היא שונה מהתפילה שבכל יום. ההרגשה שלי היא שבהרבה בתי כנסיות אנשים עושים חלוקה בראש: עד כאן התפילה הרגילה הנאמרת מעט בחופזה ולא כל כך בכוונה, ומכאן התפילה המיוחדת שהיא תפילה לעת צרה. הייתי רוצה לראות אחרת: שבימי צרה פתאום אנשים ישימו יותר לב לתפילה היומיומית הרגילה שלהם ויתכוונו ויאריכו בה יותר מהרגיל. הייתי השבוע בשני מקומות שונים בהם סיימו תפילת ערבית ואמרו את מזמור "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים". זאת, על אף שרק רגע אחד לפני כן אמרו את אותו המזמור לפני "עלינו לשבח". בפעם הראשונה בה אמרו את המזמור, היא נאמרה כמעט באופן של "משיח לפי תומו", במהירות ובלא תשומת לב. בפעם השניה בה אמרו את המזמור, אמרו אותה פסוק בפסוק ובכוונה. הדבר היה לפלא בעיני: אם רוצים לומר את מזמור "שיר למעלות אשא עיני" בציבור ובכוונה, מדוע לא לומר את זה שנמצא בתוך התפילה הסדורה לנו מימי חז"ל? מדוע את זו שנמסרה לנו מאבותינו אנשים אומרים במהירות ובלא כוונה, אך מרגישים צורך להוסיף את אותו המזמור ולאומרו שוב אחרי גמר התפילה?
אני משתוקק לראות מציאות שבה בעתות צרה התפילה שאנו כה רגילים אליה מקבלת פנים חדשות. פתאום אנשים מאריכים ב"ומתיר אסורים" שבברכה השניה של שמונה עשרה ובברכת "מתיר אסורים" שבברכות השחר, וכך הלאה.
האם קשה מדי לאנשים לעבור ממצב של תפילה כ"מצוות אנשים מלומדה" לתפילה שבה שמים לב למה שאומרים, ולכן מעדיפים פשוט להוסיף בסוף התפילה קטע קצר בה אפשר להאריך ולכוון? 

יום רביעי, 28 במאי 2014

האם אנו נמצאים במצב של מלחמת מצוה?

הבוקר פרסמו רבני בית הלל (שאני נמנה על שורותיהם) נייר עמדה בנושא גיוס בנות לשירות לאומי וצבאי. את נייר העמדה במלואו אפשר לקרוא כאן. העבודה על נייר העמדה התחיל בכנס שערך בית הלל בנושא לפני כמה חדשים (ראו כאן וכאן) והסתיים בשבועות האחרונים.
כפי שכתבתי הבוקר (בדף הפייסבוק שלי) אני צופה שיהיה עליהום לא פשוט על בית הלל בגלל נייר העמדה הזה. עם זאת, תחושתי היא שאין הרבה חידוש בדברים, מעבר לפרסומם, ושעל פיהם חיים חלקים נרחבים מהציבור הדתי לאומי כבר כמה דורות. אין בדברי אלה ביקורת על נייר העמדה, אלא קביעה שהסוגיא ההלכתית היא די ידועה וקשה להציג בה חידושים. כך נדמה לי לפחות.

אני בכל זאת רוצה להפנות את תשומת לבכם לנקודה אחת בנייר העמדה. כך נכתב בפרק הנקרא "מלחמת מצווה במדינת ישראל כיום":
ביחס למצב שבו אין לחימה פעילה, גלויה ומובהקת, ועיקר פעילות הצבא היא לשמור על הביטחון השוטף, התגלעה מחלוקת בין חברי בית המדרש ורבניו. היו שאמרו כי מניעת מלחמה איננה מלחמה וכל עוד אין פעילות יזומה מצד האויב המסכנת את המדינה, המצב לא יוגדר כמלחמת מצוה. היו שסברו כי מכיוון שהמלחמה בין ישראל לשכנותיה ולאויביה היושבים בתוכה לא הסתיימה, ואיומים ביטחוניים על אזרחי המדינה ומוסדותיה הם עניין שבשגרה, אנו נמצאים במצב של מלחמת מצווה.
מעבר לענין שאולי מישהו ימצא בכך שחברי בית המדרש של בית הלל לא הצליחו להגיע לעמק השווה בנושא זה, ועל כן החליטו לכתוב בפירוש שהדעות חלוקות בסוגיא, אני חושב שיש כאן שאלה שהיא באמת מעניינת ובעלת השלכות רבות.

כאמור, השאלה היא: איך מגדירים מבחינה הלכתית את מצב הבטחון השוטף כיום? כלומר, במצב היום-יומי של מדינת ישראל, שכולנו רגילים אליו, שבו חיילי המילואים אינם מגויסים, ומאידך אויבינו רק ממתינים לנצל רגע של גילוי חולשה כדי להשיג הישגים ביטחוניים - איך המצב הזה מוגדר הלכתית? האם זהו מלחמת מצוה שעליה אמרו חז"ל ש"אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה" יוצאים למלחמה? והרי איננו חיים כך, ורובנו הולכים לעבודת יומם באופן סדיר. ומאידך, בודאי שאיננו נמצאים במלחמת רשות, שהרי אם הבחירה היתה בידינו בודאי היינו מעדיפים לכתת חרבותינו לאתים.

לשאלה זו השלכות מגוונות. מעבר להשלכות על שאלת גיוס נשים לצבא, הרי שאלה זו נושקת לשאלת ההתיחסות בכלל למצב בו מדינת ישראל נמצאת בו מבחינה מדינית. כך נדמה לי שמישהו בעל השקפת עולם פוליטית יותר שמאלית יעדיף לומר שאיננו נמצאים במצב של מלחמת מצוה, ומנגד בעלי השקפת העולם ימנית יותר יעדיפו להגדיר את המצב כמלחמת מצוה.

יתרה מזאת, נראה לי שהשאלה הזו היא חדשה. כוונתי לומר שבתקופה הקדומה, עת שהיה לעם ישראל צבא, לא היה מצב ביניים כמו היום שהמדינה למעשה נלחמת על קיומה מזה 66 שנה ומצד שני מצליחה לנהל חיים נורמלים ללא גיוס מילואים וכד'.
ביום זה, יום שחרור ירושלים, עלינו להודות לבורא עולם על החסד הגדול שעשה עמנו "כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל".



יום חמישי, 15 במאי 2014

סיפור חינוכי?

לפני מספר ימים נזכרתי בסיפור שהיה מספר לנו אחד מרבותי בישיבה. את הסיפור הזה שמעתי ממנו מספר פעמים, אבל רק לפני כמה ימים, בשעה שנזכרתי בו וסיפרתי אותו למישהו אחר, הבנתי שדרוש לא מעט אומץ (ואולי מעט שיגעון) כדי לספר אותו לתלמידיך.
וכך הוא סיפר (אני כותב בגוף ראשון, הגם שהדברים אינם ציטוט, אלא על פי מה שאני זוכר):
בשעה שלמדתי בישיבת 'מרכז הרב' נתלתה הודעה על לוח המודעות בה היה כתוב שהרב צבי יהודה [קוק] אומר שכל הבחורים צריכים ללכת עם ציציות בחוץ. כשראיתי את ההודעה אמרתי לעצמי: עד עכשיו סברתי שאולי יש ללכת עם ציציות בחוץ בגלל שכתוב בשלחן ערוך, אבל אם זה לא בשלחן ערוך, אלא רק שהרב צבי יהודה אומר, אינני רואה סיבה ללכת עם ציציות בחוץ.
ומאז ועד היום הולך הרב עם הציציות בפנים.