יום שלישי, 13 באוגוסט 2019

ביקורת ספרים: גישת התמורות - שיטה חדשה בפרשנות התורה, בעריכת ד"ר חזי כהן ואביעד עברון

הספר "גישת התמורות" בהוצאת מגיד וישיבת מעלה גלבוע מציע לקוראים "גישה חדשה בלימוד התורה".
הספר הוא אסופת מאמרים בעריכת ד"ר חזי כהן ואביעד עברון, חלקם ישנים וחלקם חדשים, המציגים בפני הקורא גישה ללימוד התורה שהתפתחה בישיבות הקיבוץ הדתי. לפני שניכנס לפרטי הספר, אני רוצה לברך על היוזמה להוציא אל העולם הרחב את פירותיו של בית מדרש שעד כה היו נעלמים מעיני הציבור הרחב. אני חושב שיש בזה ברכה רבה, הן לאלה שמחוץ לאותו בית מדרש שנחשפים לגישות ולתורות חדשות, והן לאלה שבתוך אותו בית מדרש שדבריהם עתה יהיו חשופים ונתונים לביקורת עמיתיהם. אני מקווה שהספר הזה יהיה תמריץ גם לישיבות אחרות להוציא את תורתם הייחודית לאור עולם.

הספר מתמקד בחלקים ההלכתיים של התורה, ולמעשה בא להתמודד עם קושיות ביקורת המקרא בדבר סתירות בין מקומות שונים במקרא, וכן בדבר ייתורים בפסוקים בחלק מפרשיות התורה. על פי רוב גם חז"ל התייחסו לאותם סתירות וייתורים, אך גישת חז"ל היתה לתרץ ולחלק נקודתית בין המקורות הסותרים. ביקורת המקרא ביקשה לתת תשובה כוללנית והציעה לעולם את תורת התעודות הטוענת שהתורה ערוכה ממספר תעודות שונות. בדורנו הציע הרב מרדכי ברויאר את שיטת הבחינות שביקשה לאמץ גם כן גישה כוללנית וקיבלה את הרעיון של מספר תעודות, אלא שטענה בתוקף שהעורך הוא הקב"ה נותן התורה, ושהסתירות באות לשקף למקבלי התורה וללומדיה בחינות שונות של הקב"ה.
גישת התמורות אינה מציעה גישה כוללנית לפתרון הסתירות בתורה, אך כן מגבשת עיקרון, או כלי עבודה, שיכול לסייע ללומד להתמודד עם סתירות כאלה. העיקרון אומר שיש חוקים או הלכות בתורה שעברו תמורה, או שינוי, במהלך זמן כתיבת התורה (כרגע נניח שמדובר מזמן מעמד הרב סיני ועד לערבות מואב).
הדוגמא המובהקת שאף חוזרת מספר פעמים בספר הוא היתר אכילת בשר תאווה. בפרשת אחרי מות, במדבר סיני, לפי דעת רבי ישמעאל, נאסר על ישראל לאכול בשר ללא שחיטת הבהמה באוהל מועד. ואילו בפרשת ראה, בערבות מואב, הדבר הותר לבני ישראל. הנה דוגמא מתורת התנאים להלכה שעברה תמורה. בתחילה היא ניתנה באופן אחד, שהתאים לתנאי החיים במדבר, וכעבור ארבעים שנה היא שונתה באופן שיתאים לתנאי החיים בארץ ישראל.
זו דוגמא שנדמה שקשה לחלוק עליה. כעת השאלה היא האם יש עוד מקרים כאלה בתורה בהם ניתן להצביע על שינויים ותמורות במצוות התורה. גם אם לא ניתן להצביע בודאות על מקרים כאלה, יתכן ויש בפנינו גישה פרשנית שניתן להחיל על מקומות שונים בתורה. בזה עוסקים המאמרים שבספר "גישת התמורות".

מאמרי הספר מחולקים לשני שערים: מבואות (שלושה מאמרים) ועיונים (שבעה מאמרים). הספר מסתיים במאמר חתימה של הרב אביה הכהן, שהוא אבי גישת התמורות וחתנו של הרב מרדכי ברויאר.

לא מצאתי חידוש גדול במבואות, מלבד עצם הצגת הגישה, אך הם בהחלט הצליחו לפתח אצלי תיאבון להגיע לעיונים ולהיווכח לאן ניתן לקחת את הגישה החדשנית הזאת. לאחר שסיימתי את המבואות וקראתי את שבעת המאמרים בעיונים, הרגשתי שבמקום להניח בפני שולחן ערוך, הגישו לי משהו שלא היה לגמרי אפוי. אבאר את דבריי.

נתחיל בכלל ונגיע לפרטים.
חלק גדול מהספר עוסק בסתירות שבין ספר דברים לשאר החומשים. ככלל, גישת התמורות אומרת שלקראת הכניסה לארץ חלק מההלכות שהיו נפוצות מזמן יציאת מצרים או מעמד הרב סיני, ושהתאימו לחיים במדבר, עברו תמורה ושינוי על מנת להתאים לחיים בארץ ישראל. לי באופן אישי, הכלל הזה נשמע משכנע, הגם שכשיורדים לפרטים (ונעשה זאת בהמשך) נתקלים בקשיים.
ועם זאת, ברמת הכלל, מי שטוען שהמצוות בספר דברים השתנו בכוונה מהאופן בו נאמרו בספרים השונים, היה מן ראוי שיתמודד גם עם שאלת מעמדו של ספר דברים בכלל. כוונתי להתמודדות עם שאלת הרב יצחק אברבנאל (אברבנאל דברים הקדמה):
שאלתי ובקשתי 
אם משנה התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. רצוני לומר ספר אלה הדברים. היה מאת ה' מן השמים והדברים אשר בו משה אמרם מפי הגבורה. כיתר דברי התורה מבראשית עד לעיני כל ישראל. אלו ואלו דברי אלהים חיים מבלי היות בהם שנוי וחלוף. 
או אם ספר משנה התורה הזה אמרו משה מעצמו חברו ואמרו כמבאר מה שהבין מהכוונה האלהית בביאור המצות וכמו שאמר הכתוב הואיל משה באר את התורה הזאת כדרך יודעי דעת ומביני מדע שיבארו על ספר כל הדבר הקשה דברים שכסה אותן עתיק יומין: 
כלומר, ברמת הפרט (שמצוות פלונית עברה תמורה) הדבר יכול להיבחן לגופו. אך כמי שנחשף לראשונה לגישה הזאת, הייתי מעוניין להבין את התפישה הכללית של המחזיקים בשיטה: מתי נאמרו התמורות למשה, יחד עם המצווה בגרסתה הראשונית, או רק מאוחר יותר? והאם בכלל נאמרו למשה, או שהוא אמרם מדעתו?

נעבור עתה לפרטים.
יש בספר שבעה מאמרים בחלק העיונים. מתוך השבעה, שלושה מאמרים השאירו אותי בתחושה שהזכרתי לעיל: תבשיל שלא אפוי דיו. אפתח אתם.

ד"ר חזי כהן במאמרו "מה בין הפסח בשמות לפסח שבדברים" מציע שמלכתחילה ניתנה מצוות הפסח במצרים ל"חוקת עולם" להיאכל בבית, צלי, ומן הכבשים ומן העזים, ולמרוח מדמו על מזוזות הבתים. בעת הכניסה לארץ, ועם גיבוש עבודת מקדש מרכזית, הומר מריחת הדם על המזוזות בכתיבת פרשיות על המזוזות, והפסח עבר מהיותו חלק מטקס כמו-מאגי להיותו קרבן ככל הקרבנות.
נעצור כאן לרגע ונבחן את הדברים. נניח שהתורה היתה מורה הפוך: בחומש שמות או ויקרא היתה מציגה את קרבן הפסח ככזה שנשחט במשכן וחלים עליו כל דיני הקרבנות, ואילו בספר דברים הוא היה מוזכר כזבח הנאכל בבית בחוג המשפחה. אני מניח שניתן היה לכתוב מאמר המציג את גישת התמורות, ומראה כיצד על הפסח עבר תמורה דומה שעבר על אכילת בשר תאווה הנובעת מכך שעם ישראל כבר אינו במדבר וחונה סביב למשכן, אלא פרוס בכל מרחבי ארצו ומרוחק מהמקדש. בעיני, האפשרות הזאת אינה מופרכת, וככזאת מחלישה את הטענה המרכזית במאמר.
נחזור למאמר. המוטיבציה מאחורי ההצעה במאמר, הוא הגדרתו של הפסח במצרים כ"חוקת עולם". לולי זאת, ניתן היה לומר שהתמריץ לשינוי היה הקמת המשכן. אך אם הקמת המשכן היה התמריץ, הרי שאין כאן שום "חוקת עולם", הרי המשכן נחנך פחות משנה מיציאת מצרים. לכן, המחבר מתאמץ לטעון שהתמריץ לשינוי הוא הכניסה לארץ, ושהפסח שנחוג בפרשת בהעלותך (הידוע כפרשת פסח שני) נחוג כבפסח מצרים בבתים (אוהלים במקרה הזה)! לכן, הוא נדחק לומר ש"הפירוש הסביר ביותר לביטוי 'בדרך רחוקה' הוא שהאדם רחוק מביתו, ולא מן המקדש המרכזי".
אך הדברים מופרכים מעיקרם, שכן הם מתעלמים מעניין האנשים הטמאים. היכן מצינו בפסח מצרים שטמא אינו אוכל מהפסח ומנוע מלקיים את המצוה? ברור הוא שכל ענין הטומאה והטהרה בפסח זה חידוש מעצם היותו של מקדש מרכזי, והיותו של הפסח קרבן המובא למשכן ככל קרבן. וכמו שהטמאים מנועים מלהיכנס למקדש (ולא לביתם הפרטי), כך מי שנמצא בדרך רחוקה מנוע מלהיכנס למקדש, ולא לביתו הפרטי.
מלבד זאת, עוד הערה קטנה, חסר במאמר התייחסות לשינוי מאכילת הפסח צלי ולא מבושל בפרשת בא, לאכילתו מבושל בפרשת ראה.

הרב דוד ביגמן במאמרו "השפעת היתר שחיטת חולין על דיני הקדשת בכור בהמה ובישול גדי בחלב אמו" דן בסתירה הקיימת במצוות הפרשת בכור בהמה. בפרשת קרח מופיע שהבכור נאכל לכהנים, כפי שנאמר לאהרן: "כל פטר רחם [...] יהיה לך". לעומת זאת, בפרשת ראה הבכור נאכל לבעלים: "לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה במקום אשר יבחר ה' אתה וביתך". לדבריו, לפני היתר אכילת בשר תאוה (שוב, לשיטת רבי ישמעאל) לא היתה שום ייחודיות במצוות בכור אם הוא היה נאכל לבעלים, וקיום המצוה בבכור לא היתה שונה מכל זביחת בהמה שהצריכה הבאה לאהל מועד. אך לאחר היתר אכילת בשר תאוה, הרי שבהבאת הבכור למקדש ושחיטתו שם כבר יש ייחודיות וכבר אין צורך למוסרו לכהן, והבעלים יכולים לאכלו בסעודה משפחתית. לכן, חלה תמורה בהגדרת המצווה בין פרשת קרח, לערבות מואב.
[זה לא נאמר במאמר, אך לכאורה אם הטענה היא ש"ייחוד הבכור באמצעות סעודה משפחתית מתאפשר רק לאחר היתר שחיטת החולין", הרי שצריך להסביר שחלה תמורה גם בדין הפסח ומעשר בהמה הנאכלים לבעלים. אך לא ברור אילו סימוכין יש לטענה כזאת.]
מן הסתם אתם שואלים את עצמכם: כיצד הבנה זו מסתדרת עם ההלכה הפסוקה שהבכור נאכל לכהנים?
לשאלה זאת אין התייחסות. ואמנם, היה מקום לשאול זאת גם על המאמר העוסק בפסח, אך מפרי עטו של רב וראש ישיבה היתה לי צפייה שתהיה לכך התייחסות.

הרב דוד ביגמן והרב אביה הכהן במאמרם "מוודאות לספק: עיון בפרשת סוטה" מציעים שפרשת סוטה עצמה עברה תמורה. היו היתה פרשה מקורית, ומתי שהוא היא עברה תמורה ונוספו לה פסוקים. לדבריהם, כך נראתה הפרשה המקורית (במדבר פרק ה):
(יא) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(יב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל:
(יג) וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה:
(טו) וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָוֹן:
(טז) וְהִקְרִיב אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהֶעֱמִדָהּ לִפְנֵי ה':
(יז) וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי חָרֶשׂ וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם:
(יח) וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה וְנָתַן עַל כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים:
(כא) וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת ה' אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה:
(כג) וְכָתַב אֶת הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר וּמָחָה אֶל מֵי הַמָּרִים:
(כד) וְהִשְׁקָה אֶת הָאִשָּׁה אֶת מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים:
(כה) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִיַּד הָאִשָּׁה אֵת מִנְחַת הַקְּנָאֹת וְהֵנִיף אֶת הַמִּנְחָה לִפְנֵי ה' וְהִקְרִיב אֹתָהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ:
(כו) וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶת הָאִשָּׁה אֶת  הַמָּיִם:
וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ:
(כט) זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ וְנִטְמָאָה:
וְהֶעֱמִיד אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כָּל הַתּוֹרָה הַזֹּאת:

לדבריהם של המחברים עניינו של הפרשה המקורית הוא כך: "במקור הקדום משתקפת הגישה שעמדתו של הבעל מתקבלת ללא עוררין." והפרשה עברה תמורה כדי להטיל ספק בודאות של גירסת הבעל.
מלבד זאת שציר הזמן לתמורות הללו אינו ברור כלל, ואין התייחסות אליה במאמר, הרי שעצם הצגת "הפרשה המקורית", לדבריהם, מעורר תמיהה.
תקראו שוב את "הפרשה המקורית". מה טיבה של פרשה זו? מה תפקידו של הכהן כאן? ומה תפקידה של המשכן כאן? האם יש לנו פרשה אחרת בתורה שבה המשכן הוא מקום לביצוע עונשים לעוברי עבירה, כפי שמוצג כאן?
כלומדים, מה אנחנו אמורים ללמוד מ"הפרשה המקורית" הזאת? או שמא, אנחנו לא אמורים ללמוד ממנה כלום, אלא רק מהתמורה שהיא עברה, ואם כן למה צריך פרשה מקורית ותמורה, מדוע אי אפשר להסתפק רק בגירסה אחת סופית?

אלו שלושת המאמרים שלא הצלחתי לעכל.
את יתר ארבעת המאמרים אמנם הצלחתי לעכל, אך לא בהכרח יצאתי משוכנע בנחיצות החידוש שבהם.

מאמרו של הרב אביה הכהן על התמורה שעברה פרשת אמה עבריה מפרשת משפטים, בה האמה היא פלגש, לפרשת ראה, בה האמה היא עבד שווה זכויות, לא שכנע אותי שיש כאן התקדמות. [בתוך המאמר הוא דן בדברי הגר"א המשתמש בביטוי "הלכה למשה מסיני" ושואל למה הכוונה. בעיני, פשוט שזה הפניה לביטוי "הלכה למשה מסיני" הנמצא בפי ר"ע כשמשה רבינו יושב בסוף בית המדרש ולא מבין את הנאמר.]

אביעד עברון במאמרו על מצוות התפילין מציע שפשט הציוויים בספר שמות (פעמיים בפרשת בא) הינו כדברי הרשב"ם שמדובר לא במצוה סמלית, אלא באמירה רעיונית. ואלו בספר דברים הציווי על תפילין הינו למצווה מעשית (קשירת דבר מה על היד ובין העיניים). זה המאמר, מכל מאמרי הספר, שנהניתי ממנו הכי הרבה (ושגם אין לי עליו הערות מהותיות).

במאמר של חזי כהן, אביעד עברון ואדיר ריינר על עד אחד מציעים המחברים שהמילה "עד" עד לשנת הארבעים (פרשת מסעי) משמעה בתורה: עד אחד. ואלו משנת הארבעים, ורק אז, התורה מגבילה עדות לשני עדים.
הייתי מציע למחברים שינוי קל בתזה שלהם: המילה עד כשהיא מופיעה סתם, פירושה: עדות. מהי עדות? את זה התורה מגדירה בשנת הארבעים.

המאמר המסיים את חלק העיונים הוא של ד"ר חזי כהן על המשכן והשבת. מאמר זה לוקה בחסר, לדעתי, כי הוא מתעלם ממחלוקת הראשונים האדירה בשאלה אם המשכן הוא לכתחילה או בדיעבד. באותו ענין, אין התייחסות ליחס בין מעמד כריתת הברית בסוף משפטים לכריתת הברית בפרשת יתרו. התייחסות לשתי שאלות אלו (שכמובן קשורים זה בזה, כפי שהראתי כאן) היתה מוסיפה הרבה למאמר הזה.
בנוסף, יש לבחון כיצד התזה שלו, שעבודת הקרבנות באה כתחליף לדיבור ישיר עם הקב"ה, מסתדר עם עבודת הקרבנות המופיעה בספר בראשית (שזה למעשה קושיית הרמב"ן על הרמב"ם בתחילת ויקרא).

לפני שאחתום עלי לציין עוד נקודה אחד. באחד ממאמרי המבואות, "שער לגישת התמורות", כותב ד"ר חזי כהן:
התמונה שאנו מציגים, שלפיה התורה היא דינמית, שונה מן התפיסה המקובלת המיוחסת לרמב"ם שהתורה אינה משתנה ולא תשתנה גם בעתיד. עמדה זו, שהפכה מקובלת מאד בעולמנו הדתי, אינה היחידה בעולם המחשבה היהודי.
בזמן שהספר הזה היה מונח על שולחני, מדי פעם מישהו היה ניגש ומרים את הספר ומרפרף בו. יותר מפעם אחת ניגש אלי אותו סקרן עם גבות הנושקות בקו השיער ושאל פחות או יותר כך: מה זה הספר הרפורמי הזה על שלחנך?
לאחר שקראתי את הפסקה הזאת, באמת לא ידעתי מה מצפה לי בחלק העיונים. אבל האמת היא שאינני מבין מדוע היא נכתבה. לא מצאתי משהו בספר, גם במאמרים היותר מעיזים (כמו זה על פרשת סוטה) משהו שבהכרח סותר את דברי הרמב"ם ש"זאת התורה לא תהא מוחלפת". תיאור הספר מספיק מעורר רתיעה גם מצד שמרנים לייט, גם בלי תוספת המשפט הנ"ל.

חתימה
הגם שבטור הזה הייתי ביקורתי מאד כלפי הספר, עם זאת, כפי שפתחתי אני רואה חשיבות גדולה בפרסום פירות בתי המדרש השונים לעולם הרחב, גם אם הם עשויים להיתקל בביקורת.
ואחרי כל הביקורת שלי, עלי לציין פנינה אחת שבשבילה אני ממליץ לכל אחד להניח ידו על הספר כדי לקרוא:
בחתימה של הספר יש מאמר של הרב אביה הכהן על הדרך אותו הוא עשה בלימוד התנ"ך מאז נכנס בשערי בית המדרש. 

יום ראשון, 11 באוגוסט 2019

כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד

בגליון האחרון של "פשטות המתחדשים" (גליון ח), מובא החידוש הנאה הבא מפרי עטו של הרב חיים סבתו:

אם נסכם את דבריו, הרב חיים סבתו מציע לקרוא את הפסוק האחרון של מגילת איכה כך:
"כי אם מאס מאסתנו?! [לא! אלא] קצפת עלינו עד מאד"

אני לא חסיד גדול של שימוש בסימן תמיהה בפרשנות המקרא, להוציא מקרים חריגים.
לאחר קריאת דבריו, שאלתי את עצמי אם הם מסתדרים מבחינת פשט הכתובים.

ראשית, יש להודות שכפירוש הרב סבתו מובא כנראה בדברי חז"ל (איכה רבה (וילנא) פרשה ה):
"כי אם מאוס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד" אמר רבי שמעון בן לקיש אם מאיסה היא לית סבר, ואם קציפה היא אית סבר, דכל מאן דכעיס סופיה לאיתרציא. 
התורה תמימה מביא את דבריו של רבינו יונה המבארים את דברי המדרש (תורה תמימה הערות איכה פרק ה הערה מד):
שכך רצונו לומר, וכי מאוס מאסתנו [והלא] קצפת עלינו, כלומר לא היתה השנאה כ"כ [טבעית] שלא תשוב אלינו ותמאס אותנו כמו הדבר המאוס שאין אדם רוצה בו כלל, אלא קצפת עלינו ומי שקוצף חוזר ומתרצה 
כלומר, לא מאס מאסתנו, אלא קצפת עלינו. זה ממש מתאים לפירוש של הרב סבתו.

ועם זאת, ברור לי שיש בפירוש זה קושי גדול מבחינת הפשט. חלק גדול מפרק ה' בנוי כך ששתי צלעותיו של כל פסוק מקבילות זו לזו. סימנתי בעזרת סימן / את הפסוקים שיש בהם צלעות מקבילות (איכה פרק ה):
(א) זְכֹר ה' מֶה הָיָה לָנוּ / הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת חֶרְפָּתֵנוּ:
(ב) נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְכָה לְזָרִים / בָּתֵּינוּ לְנָכְרִים:
(ג) יְתוֹמִים הָיִינוּ וְאֵין אָב / אִמֹּתֵינוּ כְּאַלְמָנוֹת:
(ד) מֵימֵינוּ בְּכֶסֶף שָׁתִינוּ / עֵצֵינוּ בִּמְחִיר יָבֹאוּ:
(ה) עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ / יָגַעְנוּ וְלֹא הוּנַח לָנוּ:
(ו) מִצְרַיִם נָתַנּוּ יָד / אַשּׁוּר לִשְׂבֹּעַ לָחֶם:
(ז) אֲבֹתֵינוּ חָטְאוּ וְאֵינָם וַאֲנַחְנוּ עֲוֹנֹתֵיהֶם סָבָלְנוּ:
(ח) עֲבָדִים מָשְׁלוּ בָנוּ פֹּרֵק אֵין מִיָּדָם:
(ט) בְּנַפְשֵׁנוּ נָבִיא לַחְמֵנוּ מִפְּנֵי חֶרֶב הַמִּדְבָּר:
(י) עוֹרֵנוּ כְּתַנּוּר נִכְמָרוּ מִפְּנֵי זַלְעֲפוֹת רָעָב:
(יא) נָשִׁים בְּצִיּוֹן עִנּוּ / בְּתֻלֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה:
(יב) שָׂרִים בְּיָדָם נִתְלוּ / פְּנֵי זְקֵנִים לֹא נֶהְדָּרוּ:
(יג) בַּחוּרִים טְחוֹן נָשָׂאוּ / וּנְעָרִים בָּעֵץ כָּשָׁלוּ:
(יד) זְקֵנִים מִשַּׁעַר שָׁבָתוּ / בַּחוּרִים מִנְּגִינָתָם:
(טו) שָׁבַת מְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ / נֶהְפַּךְ לְאֵבֶל מְחֹלֵנוּ:
(טז) נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ אוֹי נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ:
(יז) עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ / עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ:
(יח) עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ: פ
(יט) אַתָּה ה' לְעוֹלָם תֵּשֵׁב / כִּסְאֲךָ לְדֹר וָדוֹר:
(כ) לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ / תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים:
(כא) הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה / חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם:
(כב) כִּי אִם מָאֹס מְאַסְתָּנוּ / קָצַפְתָּ עָלֵינוּ עַד מְאֹד: 
מהסתכלות שטחית נראה שגם הפסוק שלנו, הפסוק האחרון, בנוי על בסיס שתי צלעות מקבילות "כי אם מאס מאסתנו" - "[כי אם] קצפת עלינו עד מאד".

רש"י פירש את הפסוק כך (רש"י איכה פרק ה פסוק כב):
כי אם מאוס מאסתנו - בשביל שחטאנו לא היה לך להרבות קצף עד מאד כאשר קצפת: 
כלומר, רש"י הבין את המילים "כי אם" בתור "גם אם": גם אם מאסתנו, הרי שקצפת עלינו עד מאד.

פירוש דומה, אם כי שונה במקצת, הביא דעת מקרא על מגילת איכה בו מציע שהמילה "אם" כאן הוא במובן "אכן", ואז יש לפרש את הפסוק: "כי אכן מאסתנו [ו]קפצת עלינו עד מאד".

אני תמיד הבנתי את הפסוק באופן אחר.

בתהלים כז, אומר דוד המלך:
(יא) הוֹרֵנִי ה' דַּרְכֶּךָ וּנְחֵנִי בְּאֹרַח מִישׁוֹר לְמַעַן שׁוֹרְרָי:
(יב) אַל תִּתְּנֵנִי בְּנֶפֶשׁ צָרָי כִּי קָמוּ בִי עֵדֵי שֶׁקֶר וִיפֵחַ חָמָס:
(יג) לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים:

הראשונים מסבירים את פסוק יג כמתחבר לפסוק יב: "לולי האמנתי לראות בטוב ה'" הרי שהייתי נתון "בנפש צרי".

הרב אלחנן סמט בביאורו לפרק מציע את הפירוש הבא (קישור):
אכן מאמין אני כי אראה בטוב ה' עוד בארץ החיים, שלולי כן... וכאן אין המשורר משלים את דבריו, כמו חושש הוא לומר בפירוש כמה רע היה אז מצבו.
כלומר, הפסוק למעשה נקטע, כפי שקורה לפעמים לאדם שנושא נאום נרגש.

באופן דומה הבנתי גם את הפסוק האחרון של איכה:
"לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים, הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם", כי אם אכן תשכחנו, ולא תשיב אותנו, "כי אם מאס מאסתנו, [כי אם] קצפת עלינו עד מאד"...
'וכאן אין המשורר משלים את דבריו, כמו חושש הוא לומר בפירוש כמה רע היה אז מצבו.'

יום חמישי, 8 באוגוסט 2019

מכותבי האגרות משה

מאמר נאה שכתב ידידי הרב יצחק רונס, רב קהילה בבית שמש, והתפרסם בירחון האוצר, גליון ל"א, עוסק בתארי הכבוד אותם כתב הרב משה פיינשטיין למכותביו בשו"ת אגרות משה. הרב רונס מראה כיצד תארים אלו נבחרו כנראה בקפידה רבה.



מעניין לעניין, אני מפנה את תשומת לבכם לאתר "המפה" של הרב אלי פישר ומשה שור.
באחד הפוסטים הם ממפים את הנמענים לתשובותיו של הרב משה פיינשטיין. זה נראה כך (לחצו להגדלה):


יום ראשון, 28 ביולי 2019

אמת ואי אמת (חלק ז) - האם אפשר לעבוד את ה' בשקר?

חלקים קודמים:
- חלק א
- חלק ב
- חלק ג
- נספח לחלק ג
- חלק ד
- חלק ה
- חלק ו



בחלק ד ראינו חלק מהתשובה של הרב חיים דוד הלוי בשו"ת עשה לך רב, המסביר את הרעיון ההשקפתי מאחורי הכלל ש"מצוה לשנות מהאמת מפני השלום". בהמשך התשובה הוא מביא את הדברים הבאים בשם התפארת ציון (שו"ת עשה לך רב חלק ד סימן סב):
אוסיף עוד נקודה חשובה ביותר, שדבר זה הוטבע בטבע העולם עם בריאתו, וכך איתא בבראשית רבה (פרשה ח' ה'), א"ר סימון בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לבראות את אדם הראשון, נעשו מלאכי השרת כיתות כיתות וחבורות חבורות, מהם אומרים אל יברא, ומהם אומרים יברא. כאמור, חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו (תהלים פ"ה). חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים, ואמת אומר אל יברא שכולו שקרים. צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות שלום אומר אל יברא דכוליה קטטה. מה עשה הקדוש ברוך הוא נטל אמת והשליכו לארץ, כאמור ותשלך אמת ארצה (דניאל ח'). אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבון העולמים מה אתה מבזה תכסיס אלטיכסייה (חותם) שלך, תעלה אמת מן הארץ, כאמור, אמת מארץ תצמח (תהלים שם) עכ"ל המדרש. 
וכתב הרב "תפארת ציון" פירוש נחמד בדברי המדרש וזו לשונו: מפני שהמלאכים הם רוחניים ואין להם השגה בדברים הגשמיים, לכן אי אפשר להסביר להם שהצדיקים מתקנים גם במדת השקר, כמו שאמרו רבותינו שמותר לשנות בשביל השלום, והראיה שהקב"ה שינה באמרו לאברהם שאמרה שרה ואני זקנתי. לכן השליכו לארץ היינו שהלבישו בגשמיות, שעי"ז יתבונן שלפעמים השקר גדול מהאמת ויסכים על בריאת האדם. ואחרי שהבין והסכים בקשו המלאכים להעלותו למעלתו ברוחניות כמתחלה, ודברי פי חכם כן.
לדברי התפארת ציון כיוון שהעולם הזה לא יכול רק במידת האמת, העולם לפעמים בא על תיקונו בעזרת מדת השקר!

לקראת סיום סדרת הרשימות הזאת שעסקה באמת ושקר, לא נוכל שלא להזכיר את דבריו של הרב אליהו דסלר (מכתב מאליהו, חלק א' עמ' 94) בענין אמת ושקר. כך הוא כותב:
מהו אמת ומהו שקר? בתחילת חינוכנו, הבננו, שאמת הוא כשמספרים עובדות כמו שאירעו ושקר - כשמשנים מזה. אך זהו רק באופנים פשוטים, אבל למעשה, יש הרבה אופנים שבהם אין הדבר כן. לפעמים אסור לומר דברים כמו שהם, כמו לספר מה שיש בו פגם לחבירו בלי תועלת והכרח, ולפעמים צריך דווקא לשנות, וזה כשהאמת לא תועיל אלא תזיק, כי אז מה שנראה כאמת הוא שקר, שמוליד תוצאות של רע ומה שנראה כשקר - מביא לתכלית של אמת.
נמצא, שאמת הוא מה שמביא לטוב ולרצון הבורא ושקר הוא מה שנותן הצלחה לעסקיו של שר השקר הסיטרא אחרא... מי שעיקר שאיפתו לרע ולשקר, אף אם אירע באיזה דברים שמתאים בדיבורו והנהגתו לעובדות, מכל מקום, לשקר ייחשב לו, כי כל פרטי המעשים מצטרפים ככלים לתכליתו העיקרי, ואם מטרתו היא שקר – הכל שקר
דבריו של הרב דסלר עומדים בסתירה חזיתית לדברים שהביא לעיל הרב חיים דוד הלוי בשם התפארת ציון. 
משפט המדבר על תיקון העולם בדרך שקר, אינו משפט שיכול להיאמר לפי השקפת הרב דסלר. לפי הרב דסלר אם זה תיקון העולם, רצון הבורא, הרי שזה בהגדרה אמת, ולא שקר. 
אלו שתי השקפות סותרות בתפיסה של אמת ושקר. 


יום חמישי, 25 ביולי 2019

תפקוד משטרת ישראל בשבת - שני מאמרים חדשים

לאחרונה פרסם הרב רמי ברכיהו, רב משטרת ישראל, שתי התכתבויות הלכתיות שלו על תפקוד המשטרה בשבת.

הפעלת מצלמות גוף בשבת
בגליון תמוז, מס' 124, של כתב העת אמונת עתיך התפרסם מאמר של הרב ברכיהו עם תגובה מאת הראשון לציון הרב יצחק יוסף. המאמר דן בנשיאת מצלמות גוף ע"י שוטרים בשבת.


מבין השורות נראה שאחד השוטרים פנה למשרד הראשון לציון בדבר ההיתר שהעניקה רבנות המשטרה לשאת מצלמות גוף, וממשרד הראשל"צ הפנו את השאלה חזרה לרבנות המשטרה.

הרב רמי ברכיהו מסביר את חשיבותם של המצלמות בכך שסטטיסטית מפחיתות אלימות הן ע"י השוטרים והן ע"י אזרחים בזירת הארוע. אלימות זו עשויה להגיע לכדי ספק פיקוח נפש. בנוסף, יש בהפעלת המצלמות משום השלטת חוק וסדר על ידי מניעת העללת עלילות על השוטרים, וכן בכך שמסייעות לבסס תיק משפטי כנגד עבריינים.
בהסתמך על כך שיש בהפעלת המצלמות רק איסור דרבנן,  הרי שניתן להתיר את השימוש במצלמות כשמדליקים אותם בשינוי.

הרב ברכיהו מסיים את דבריו לרב יצחק יוסף שהוא מבקש ממנו ש"ייתן גיבוי מלא לרבנות המשטרה ולרב הראשי למשטרת ישראל העושים רבות כדי לבסס את ההלכה במשטרת ישראל, ומשתדלים לעשות את עבודתם ומלאכתם על פי הוראות ה'שלחן ערוך' ובהתייעצות מלאה עם מומחי הלכה בתחומם."

למאמר זה צורף מכתב התשובה מהרב יצחק יוסף.
אודה על האמת, שאני כנראה לא הבנתי את דבריו.

הרב יצחק יוסף מתחיל בכך שנראה שהוא לא מסכים עם הרב רמי ברכיהו: "לדעתי אין להתיר בזה, אלא אם כן עושה כן על ידי גוי, או בשינוי ברור", ומיד הוא ממשיך "ואם יש באמת ענין פיקוח נפש, רק בזה יש להתיר להדליק המצלמה להדיא".
אינני יודע כיצד להבין את דבריו. לכאורה זה נושא הדיון: האם המצלמות מונעות מצד של פיקוח נפש? עדיין לא ברור מה עמדתו של הרב יוסף בשאלה הזאת.
לאחר מכן הוא למעשה מסכם את דברי הרב ברכיהו, ואז כותב "לאחר העיון בכל האמור לעיל אף אני מסכים עמכם בהיתר זה בהפעלת המצלמה על גוף השוטר במקום שיש חשש ספק פיקוח נפש והצלת חיים". ושוב, האם זו הסכמה לניתוח של הרב ברכיהו ולטעמים שהוא רואה כאן ספק פיקוח נפש, או לא?
לקראת סוף דבריו מבקש הרב יוסף מהרב ברכיהו "להוציא מכתב הבהרה לכל השוטרים בהוראות הפעלת המצלמה בשבת שלא תהיה האצבע קלה על ההדק ח"ו להפעילה במקום שודאי אין חשש פיקוח הנפש" - על מה מדובר כאן? באיזה מקרה אין חשש פיקוח נפש?
סוף דבר, יצאתי מבולבל לחלוטין ממכתבו של הרב יוסף. האם הוא מסכים עם דבריו של הרב רמי ברכיהו, ורק חושב שצריך להבהיר אותם (אולי ליחצ"ן) אותם יותר טוב לשוטרים, או שהוא חולק עליו בחלק מההיתר?

בענין פיקוח נפש בעבודת המשטרה בשבת, כדאי לראות את הסיכום שלנו כאן.


אבטחת טקס "שבת האור"
בגליון תחומין האחרון (כרך לט) התפרסם מאמר נוסף של הרב רמי ברכיהו תחת הכותרת "הריבונות כשיקול הלכתי: אבטחת טקס 'שבת האור' בכנסיית הקבר". מאמר זה עוסק באבטחת טקסי "שבת האור", טקס שבו המאמינים הנוצרים מוצאים אש מכנסיית הקבר. הטקס חל באופן קבוע בשבת, והוא ארוע רב משתתפים, וכמו כל ארוע רב משתתפים, משטרת ישראל נדרשת לאבטח אותו ולשמור על הסדר הציבורי.
תחילה דן הרב ברכיהו בענין איבה, וגדר פיקוח נפש בנוצרי, ובצורך להיכנס לכנסיה במקום שיש חשש איבה או פיקוח נפש. את דבריו הוא מסכם:
נראה כי שוטרים חייבים להיכנס לכנסיית הקבר בשבת האור, אם משום חשש איבה ואם משום חשש פיקוח נפש, ובמקום הצורך אם גם חייבים לחלל שבת כדי לאבטח את האירוע.
לאחר מכן מוסיף הרב ברכיהו יסוד, שיש שיאמרו שהוא מחודש, והוא "שיש מקום לבסס את ההיתר לשוטרים להיכנס לכנסיית הקבר בשבת האור גם על יסוד רחב יותר, והוא מימוש ריבונות העם בארצו, המהווה קיום של מצות יישוב ארץ ישראל הציבורית."
הרעיון הוא שחלק ממימוש הריבונות של מדינת ישראל הוא בכך שיהיה חוק וסדר בכל מקום שבו אזרחים ותיירים מסתובבים כך שתהיה הרגשת בטחון בארץ:
כאשר משטרת ישראל מאבטחת מקומות וארועים רגישים מבחינה מדינית, ביטחונית או דתית, שארגוני הטרור המבקשים לערער את מעמדה של מדינת ישראל עלולים לפגוע בהם כדי להרוג חפים מפשע ולהוציא את דיבתה רעה כביכול של מדינת ישראל בפני אומות העולם, יש מקום להתיר לאבטח מקומות ואירועים אלה גם בשבת משום מצות יישוב הארץ ומימוש הריבונות של מדינת ישראל. 
על זה הוא מוסיף, שמכיוון שמדינת ישראל קמה על סמך ההצהרה שהיא תעניק חופש דת ופולחן לכל בני הדתות הגרים בשטחה, הרי ששמירה על האפשרות לקיים טקסי פולחן לכל הדתות בבטחה יש גם בה ביסוס למעמדה של מדינת ישראל.
את דבריו הוא מסכם כך:
נמצא אפוא, שבמציאות שבה מדינת ישראל מחויבת לאמנות בינלאומיות של חופש פולחן דתי, המבחן של מימוש הריבונות אינו ביכולת למנוע את הפולחן או לאבדו, אלא דווקא באבטחת הפולחן על ידי באי כוחה של מדינת ישראל - קרי, משטרת ישראל, ובהתניית קיום הפולחן באישור המשטרה. ריבונות זו מתבטאת ביתר שאת גם בכך ששוטרי ישראל נכנסים לתוך כנסיית הקבר לצורך האבטחה, וממחישים בכך שהכנסייה איננה אקס-טריטוריה במובן הריבוני. 
לצד מאמרו של הרב ברכיהו מתפרסמים שני מאמרי תגובה של הרב אשר וייס והרב דב ליאור.

הרב וייס מסכים עם הנימוק של משום איבה, אך אינו מסכים שיש לחלל שבת עבור פיקוח נפש של גויים (גם אם מדובר בגר תושב).
בנוסף, הרב וייס אינו מקבל את החידוש שבמימוש הריבונות הישראלית, ובכלל זה הדאגה לחופש הפולחן בה, יש משום יישוב ארץ ישראל:
לענ"ד יש להיזהר מאד מלהרחיב גדר מחודש זה מעבר למלחמה ממש, דמלבד מה שיש לפקפק בעצם ההנחה שמלחמה דוחה שבת ללא חשש פיקוח נפש - האם כך פסקינן למעשה, נראה עוד שאין זה אלא במלחמה ממש, ולא בניהול יום יומי ושגרת ההנהגה בימי שלום, ורואה אני סכנה גדולה וחשש גדול בהרחבה גורפת של הלכה מחודשת כל כך בהלכות חמורות שבתורה שהן הלכות שבת שעונשם כרת. 
ובהמשך:
ובאופן כללי נראה דיש לנו לנהוג זהירות יתרה ומופלגת בבואנו לחדש קולא מחודשת בעניינים שנוגעים לציפור הנפש וליסודות הדת, ועדיף להסתמך על היסודות המקובלים והאיתנים של מסורת ההלכה כפי שנתקבלו ע"י גדולי ישראל לדורותיהם.
הרב דב ליאור בתגובתו חולק על הרב ברכיהו בהגדרת נוצרים כגרי תושב, ויש להתיר חילול שבת בעיקר משום חשש איבה.
עוד כותב הרב ליאור שהוא אינו תומך בחופש דת ופולחן במדינת ישראל:
שאנו שואפים שמדינת ישראל תתחזק והנהגתה תדרוש שלא ייערכו בארץ טקסים של ע"ז, ולא נהיה כפופים לאמנות בין לאומיות הסותרות את תורתנו הקדושה, אלא שעכשיו אנו אנוסים לנהוג אחרת. 
העמדה הזאת משונה לי מאד. לא רק שיהודים דתיים בכל העולם כולו נלחמים עבור חופש דת, ורק כאן במדינת ישראל יש רבנים המדברים נגד חופש דת. יתרה מזאת, אני לא בטוח שגם אלה שתומכים בביטול חופש הדת והפולחן כאן במדינת ישראל כל כך מרוצים במקומות בהם המדינה מתערבת בחופשיות הדת והפולחן, אם זה באיסור העליה להר הבית, או בתכנים המתפרסמים בספרי קודש וכד'.

יום שני, 22 ביולי 2019

אמת ואי אמת (חלק ו) - עוד על מותר לשנות מפני השלום

חלקים קודמים:
- חלק א
- חלק ב
- חלק ג
- נספח לחלק ג
- חלק ד
- חלק ה

על הרב משה כלפון הכהן מסופר (שו"ת שואל ונשאל הקדמות תולדות חייו (בחלק ג')):
האמת היתה נר לרגליו והיה מפורסם מאד במידת האמת שהיתה טבועה בדמו הוא היה רגיל לפרש את מאמר חז"ל מותר לשנות מפני השלום שהכונה לשנות בלבד ולא לשקר לגמרי וזה נרמז בפסוק את בריתי שלום שהוא"ו שבשלום נכתבה קטועה לרמוז שאין לשקר לגמרי מפני השלום רק לשנות

דוגמא לשינוי כזה, שאינו שקר, ניתן לראות בדברי השבות יעקב הבאים (שו"ת שבות יעקב חלק ב סימן צט):
זאת ועוד אחרת על אחד שמתה לו אחותו ונוהג שבעה ובתוך שבעה בא אביו מהדרך שלא ידע עדיין ממיתת בתו אי מותר לבנו לצאת לקראתו תוך שבעה כדי שלא ירגיש אביו במיתת בתו.
ועל דבר לצאת לקראת אביו שלא ירגיש באבילות בתו נ"ל דשפיר דמי דהא מצינו בט' באב דהולך לקראת רבו או אביו עד צוארו במים ואינו חושש ש"מ דכבוד אביו דוחה אבילות דט' באב ה"ה כאן אף דיש מקום לחלוק דאבילות ישנה שאני מ"מ הא מצינו דמותר לשנות מפני השלום וכ"ש משום כבוד אביו דהוקש כבודו לכבוד המקו' והא דאבל אין רשאי לצאת מביתו בלא"ה אינו חמור כל כך עיין בי"ד סי' שצ"ג ואין מקו' לבעל דין לחלוק דאע"ג דמי שמת לו מת אינו מחוייב לומר לו מ"מ אין לו לשקר ולומר חי הוא וכדאי' בי"ד סי' ת"ב סעיף י"ב מ"מ כה"ג אין כאן שקר כלל וכדאי' בפסחים דף ג' ע"ב וד' ע"א בהא דאהדרי' קרעי' לאחורי וכו' א"ל אנא לא קאמינא וכו' א"ל אייבו קיי' א"ל אימא קיימת וכו' יע"ש וא"כ פשוט הוא שמותר לעשות כן משום כבוד אביו כנ"ל הקטן יעקב.

אך יש תשובות שבודאי לא ניתן לומר עליהם שמדובר רק בשינוי, ולא בשקר.

בחלק ה' ראינו את תשובת הבן איש חי ברב פעלים על מקרה בו דיין אחד רוצה לומר "איני יודע", הגם שהוא יודע את הדין, אלא שהוא מפחד ששני הדיינים שיושבים עמו בדין יכריעו בניגוד לדעתו. השבות יעקב כתב שהדבר מותר משום "מותר לשנות מפני השלום" - ובכלל "שלום" נמצא גם משפט, שנאמר "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם". הבן איש חי חלק עליו בטעם ההיתר וסבר שלא ניתן לומר במקרה זה "מותר לשנות מפני השלום", משום שספר החסידים כתב שזה רק על העבר, ולא על ההווה והעתיד. אלא, שהוא סבר שהדבר מותר משום שמותר לשקר כדי לברר האמת (שו"ת רב פעלים חלק ג - חושן משפט סימן א):
העולה מכל האמור הוא דמ"ש הגאון שבות יעקב דמותר לשנות מדין דקי"ל מותר לשנות מפני דרכי השלום, הנה לפ"ד ספר חסידים הנז"ל, אין הוכחה מזה כי זה איירי במשנה על העבר ולא במשנה על אותה שעה שעומד בה, אבל מכל הנך דוכתי שהבאתי לעיל בס"ד יש להוכיח לנ"ד שמותר לשקר כדי לברר האמת וכדי להעמיד האמת על בריו ותיקונו, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר. 
מעניין לראות תשובה אחרת המיוחסת לבן איש חי, בשו"ת תורה לשמה העוסקת בענין שינוי מפני השלום (שו"ת תורה לשמה סימן שעא):
+האם מותר לשקר בשביל למנוע עבירה.+ 
שאלה בת המורדת בד"ת =בדיני תורה= ותובעת ירושה מנחלת אביה בערכאות של גוים במקום שיש בנים יורשים כי לפי דיניהם הבת לוקחת ירושה עם הבן אי שרי לעשות שטר צואה או מתנה בשקר מפי האב על שם הבנים היורשים בד"ת או אם יש בזה חשש מדבר שקר תרחק ואין אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה חברך. יורנו המורה לצדקה ושכמ"ה.  
תשובה ודאי שרי ואין בזה חשש מדבר שקר דארז"ל משנים מפני דרכי השלום והא עדיפא להקים דגל התורה ואין לך שלום גדול מזה ועוד יש להביא ראיה גדולה לזה מן הגמרא דראש השנה דף כ' ע"א שלח ליה רבי יהודה נשיאה לר"א הוו יודעין שכל ימיו של רבי יוחנן היה מלמדנו מאיימין על העדים וכו' אעפ"י שלא ראוהו יאמרו ראינו ע"ש ועוד עיין בדברי רב דימי דמתני איפכא ע"ש נמצא כדי להפיס דעת הבריות שלא יהרהרו אחר ב"ד המקדשים החודש אומרים לעדים שיעידו שקר וכ"ש בכהאי גוונא וגדולה מזו יש ללמוד מהגמרא הנז' דכל שהם עושים בשביל תיקון העולם וגם כדי שלא להוציא לעז ולהרהר אחר מעשה ב"ד אין לחוש משום שקר דכל זה נכלל בכלל מה שאמרו שמותר לשנות מפני השלום אך ודאי צריך לשקול בפלס משפט העניינים ואין לעשות היתר זה בכל גוונא וישימו יראת השם על פניהם ותחלת הכל יהיו רואים היטב את הנולד שלא יצא מזה חילול ה' ח"ו אח"כ ואם אפשר שיהיה נודע לערכאות ששקר עשו ודאי צריך שיחדלו מעשות הדבר הזה כי אין לך דבר שעומד בפני חילול ה' ועל הכל צריך עצה ויתיישבו בדבר בחכמה ובתבונה ובדעת. והיה זה שלום ואל שדי ה' צבאות יעזור לי. כ"ד הקטן יחזקאל כחלי נר"ו. 
 בתשובה זו מתיר הבן איש חי לשואלים לזייף צוואה של נפטר, על מנת להבטיח שגם עם בתו של הנפטר תפנה לבית דין של ערכאות, היא לא תזכה בירושה יותר ממה שהיתה (לא) זוכה בבית דין רבני של הקהילה. וכל זה, מהטעם שזה בכלל "ואין בזה חשש מדבר שקר דארז"ל משנים מפני דרכי השלום והא עדיפא להקים דגל התורה ואין לך שלום גדול מזה".
רק לאחר ההיתר הברור, מסתייג הבן איש חי מעט ודואג שלא יצא מזה חילול השם ושלא יעלו הגויים על הזיוף.

מעניין להשוות את הגישה של הבן איש חי, לזו של החתם סופר, הממליץ להתרחק מלשנות מפני השלום, ולהיות נקי מה' ומישראל (שו"ת חתם סופר חלק ו - ליקוטים סימן נט):
העתקתני בדבריך ובגלגולי סבותיך אשר לא הי' לי לנחת ודע בני ותלמידי שי' כי כל ימי הייתי מצטער על המקרא הזה והייתם נקיים מה' ומישראל וב' חובות אלו נקיות מה' יתב' והנקיות מישראל עמו הם שני רוכבי' צמדים על גבנו ויותר אפשרי לצאת ידי החוב הראשון היינו ידי שמים יותר הרבה ויותר מלצאת ידי הבריות כי הם חושבים מחשבות זרות ונושאי' ונותני' מוזרי' בלבנה ועונשו יותר קשה מאד מאד עד לאין מספר ממי שאינו יוצא ידי שמים ח"ו והוא מש"ס ס"פ יה"כ בענין חלול ה' דאין לו כפרה כלל ר"ל ושיעור ח"ה =חלול ה'= כגון רב דשקיל בשרא ולא יהיב דמי לאלתר ובעו"ה שכיח בדברי הבריות למדן כזה יעשה דבר זה והוא שגור בפיהם ואפילו על חשד סברא בעלמא והשתא אי נמי הי' אותו הלמדן עושה כשורה ויצא ידי שמים בכל יכולתו בחיק האפשרי אלא שלא נזהר עד שטעו בו אלו שותי שכר ועשאוהו מנגינותם הרי הוא כבר נלכד במצודתם על זה ידוו כל הדווי' והכתוב צווח הרכבת אנוש לראשנו. 
ואני הרהרתי כמה פעמים אם אפשר שקיים אדם בעולם מקרא זה על מתכונתו ואולי על זה כייל שהע"ה אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא רצונו לומר שאפי' בעשייתו כל טוב א"א שלא יחטא עכ"פ באופן השני הנ"ל ביציאת ידי הבריות. ואינני כדי להזכיר אבותינו הקדושים מ"מ תורה היא וחוכך אני בבני גד וראובן אשר עליהם נאמר מקרא זה והייתם נקיים ועפ"י עצת מרע"ה שהי' עפ"י ה' עשו את שלהם לנקות עצמן והוא במה שיצאו חלוץ י"ד שנים לפני צבא המלחמה ומ"מ לא יי"ח =יצאו ידי חובה= המקרא הזה בשלימות כי לא על חנם גלו ראשונה לפני כל השבטי' וקראו חז"ל עליהם מקרא הזה נחלה מבוהלת בראשונה אחריתה לא תבורך עיי' ברבה פ' מטות. 
ובכל זאת אחז"ל עם נבר תתברר ועם עקש תתפתל וידעת את אשר מרגלא בפומי תמיד אין יעקב שלא יפגענו לבן ומעטי לבן שיפגעו בהם יעקב שמור זה כי הוא אמת ובחון הדברי' ותראם אמתיים ורצוני כי ברית כרותה כל ת"ח וצדיק המכונה יעקב יש לו מצירי' נגדו המכוני' לבן אמנם מעטים הם הרשעים האלו אשר ימצאו נגדם מי שהוא אחיהם ברמאו' כיעקב נגד לבן והוה יודע כי הרבה פעמים הפכתי בהם ומהם ומהמונם ואמרתי להשמר מהם ולעשות העקוב למישור ואמרתי לברוח מן הקטנה שבתרמיתם ונכשלתי בגדול ממנו ולא זה בלבד עמי הארץ והמון עם אלא לומדי תורה ואפי' רבנים כל שאין דובר אמת בלבבו ולא היושר והצדק מרכבו הרחק דרכך ממנו הסר רגלך מנתיבו והענין הזה אשר אתה בו קבלו באהבה ועל כל גל וגל תנענע ראשך וסוף הכבוד לבוא כי יושיע ה' עם קרובו.
ומ"ש שהרב אמר משם אמ"ו זצ"ל לא שמעתי מפיו ואולי התיר הרב לעצמו ע"ד שאמרו חז"ל רצית להחנק תתלה באילן גדול ואל תאשימהו עבור זה הנה נמצא בשכונתך ס' מטפחת ספרים למהריעב"ץ תמצא שם כי דבר גדול דבר הנביא ז"ל בענין זה הלא ישתוממו רואיו וד"ל ואני תמה על גוף הדבר שהתירו חז"ל לכזב בתורת אמת ומה שאמרו חז"ל מותר לשנות מפני דרכי השלום לא הי' דעת הרמב"ן ז"ל נוח מזה עפ"י המובן הפשוט ע"כ הפליג בפירושו על פסוק ואני זקנתי עיין שם והגמ"א במוסריו סי' קנ"ו החליט דדוקא לשעבר ולא להבא עי"ש והכלל קושטא קאי. 
בדבריו האחרונים מתכוין החתם סופר לדברי הרמב"ן שפירש את המילים שה' אומר לאברהם בשם שרה "ואני זקנתי":
הוא פירוש "אחרי בלותי"
כלומר, לדברי הרמב"ן הקב"ה לא שינה מפני השלום, אלא דיווח נכונה מה אמרה שרה.


יום שלישי, 9 ביולי 2019

אמת ואי אמת (חלק ה) - לומר איני יודע או את האמת?

חלקים קודמים:
- חלק א
- חלק ב
- חלק ג
- נספח לחלק ג
- חלק ד


השבות יעקב (רבי יעקב בן יוסף ריישר סוף המאה ה17, תחילת המאה ה18) נשאל האם דיין שרואה שההרכב שהוא יושב בו יטעה בדין (לדעתו) יכול לומר "איני יודע" במקום להכריע לצד אחד. אם הדיין יכריע לצד אחד, הרי ששני הדיינים יכריעו על פי רוב שלא כדעתו. אך אם יאמר "איני יודע", הרי שיצטרכו להוסיף דיינים ואז יש סיכוי שהם יכריעו כפי שהוא חושב שצריך להכריע.

השבות יעקב מכריע שמותר לו לדיין לשקר ולומר "איני יודע", כיוון ש"מותר לשנות בדבר השלום", ומשפט נכון נכלל בשלום (שו"ת שבות יעקב חלק א סימן קלח):
תשובה הנה שאלתו שוב שנית קבלתי וכבר כתבתי באגרת ראשונה שלא טוב עשה להצטרף עמהם וכמ"ש בתשובת מהרי"ו סי' קמ"ז וז"ל אם תשמע לעצתי לא תשב אצל הקהל בשום דין דידעת שפסקי ב"ב =בעלי בתים= ופסקי הלומדים הם שני הפכים עכ"ל והובא בסמ"ע סי' ג' ס"ק י"ג על כן מה ששאלת אי מותר לך להסתלק מן הדין או כיון שראית שרוצין לקלקל לומר אינו יודע כדי שיוסיפו דיינים ודאי דשפיר דמי למעבד הכי כיון דכוונתך לשם שמים להוציא הדין לאמתו ע"י שיוסיפו דיינים אף על גב דשקורי קא משקרת כי ידעת הדין מ"מ הא קי"ל מותר לשנות בדבר השלום ודינא שלמא הוא כדכתיב אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם ועל זה וכיוצא בזה אמרו למוד לשונך לומר איני יודע כל זה נ"ל פשוט:
הבן איש חי, בדור שאחרי השבות יעקב, דן גם כן בשאלה זו. זאת, בעקבות פסיקה של הבית-יעקב (רבי יעקב בר' שמואל מצויזמיר, ספרו נדפס בשנת תנ"ו, סוף המאה ה17), המובא אף בשבות יעקב, האוסר זאת משום הוצאת לעז על הדיינים שהם אינם יודעים להכריע את הדין. אך הבית-יעקב לא דן כלל בנושא השקר שבדבר. מנגד, הבן איש חי מפקפק שמא השבות יעקב התיר את הדבר רק במקרה שהדיין השואל רואה שהדיינים היושבים עמו הם עמי ארצות.

הוא פותח את הדיון בדברי החיד"א הרואה חובה לדיין לומר את דעתו, ולא להשתמט ולומר "איני יודע". אך הוא מבקש להביא שהתירו לשקר על מנת להעמיד דין על אמיתה:
וראיתי להרב רבינו חיד"א ז"ל בברכ"י סי' י"ח אות ג' שהביא נידון בית יעקב הנז' וסו"ד [...] מ"מ הדין דין אמת לפק"ד דאסור לדיין לשקר ולמעבד טצדיקי להקים מזימת לבו, אלא חיובא רמיא עליה לגלות דעתו באמת וכתורה יעשה, ועמ"ש מהר"ח אלפנדארי בדרשותיו פ' משפטים בכיוצא בזה עכ"ל ע"ש.
ולכאורה נ"ל להביא ראיה דליכא למיחש לשקרא מהא דאמרינן בברכות דף מ"ג ע"ב רב פפא אקלע לבי רב הונא בריה דרב איקא אייתו לקמייהו שמן והדס, שקל רב פפא בריך אהדס ברישא והדר בריך אשמן א"ל לא סבר לה מר הלכה כדברי המכריע א"ל הכי אמר רבא הלכא כב"ה, ולא היא לאשתמוטי נפשיה הוא דעבד, ופירש רש"י לא אמר רבא הלכה כב"ה אלא רב פפא אכסיף לפי שטעה והשמיט עצמו בכך ע"ש, וא"כ י"ל דה"ה בכה"ג דשפיר מצי לשקר כדי לקיים האמת, כי לפי דעתו הדיינים שעמו טועין הם בסברתם, מיהו יש לדחות ראיה זו דאולי משום בושה דקשה מאד שנשפך דמו בקרבו הותר לשנות, וכן מצינו בהרמב"ם פי"ד מה' גזילה הי"ג במסכת' כיצד, היה עוסק במסכת נדה ואמר במקוואות אני שונה משום שלא יתבייש אם לא ידע להשיב, ועיין בלחם משנה שם.
הוא מסתייג מראיה זו שמא אין מדובר בשקר ממש, אלא בדיבור בלשון המשתמעת לשני פנים. אך לאחר מכן מביא הבן איש חי עוד מספר מקורות מהש"ס מהם משמע שמותר גם לשקר ממש. הנה אחת הראיות:
מיהו יש להביא ראיה בס"ד לנ"ד, דמותר לשקר, מהא דאמרינן בערובין דף נ"א ע"א רבה ורב יוסף הוו אזלי באורחא, א"ל רבה לר"י תהא שביתתנו תותי דקלא דסביל אחוה וכו', א"ל לא ידענא ליה, א"ל סמוך עלי דתניא ר' יוסי אומר אם היו שנים אחד מכיר ואחד אינו מכיר, זה שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר, וזה שמכיר אומר תהא שביתתנו במקום פ', וקאמר בגמרא ולא היא, לא תנא ליה כרבי יוסי אלא כי היכי דליקבל לה מיניה משום דרבי יוסי נמוקו עמו, ופירש רש"י הא דא"ל משמיה דרבי יוסי ליתא, דלא תנא ליה בשם רבי יוסי אלא סתמא תניא ליה לעיל, ומשו"ה אמרה בשם רבי יוסי כי היכי דלקבלה מיניה ע"ש.
בהמשך התשובה הוא עובר לדון בדברי השבות יעקב שהבאנו לעיל שהתיר את הדבר משום שינוי בדבר שלום. הבן איש חי מתקשה לקבל טענה זו, בגלל דברים אלו של ספר חסידים (ספר חסידים (מרגליות) סימן תכו):
דע אף על פי שאמרו מותר לשנות בדברי שלום אם יבא נכרי או יהודי ויאמר לאדם תלוה לי מעות ואינו מלוה לו ברצון כי ירא פן לא יפרע לו אינו יכול לומר אין לי כי מה שאמרו שמותר לשנות בדברי שלום זהו בשכבר עבר הדבר.
אלא שעל דברי ספר החסידים יש להקשות מכך מהגמרא בבבא מציעא האומרת שמשנים במסכתא. הבן איש חי מתרץ:
מיהו לקושיתו של רבינו חיד"א מהך דמציעא אנא עבדא תרצתי באופן אחר, דהתם אין זה שינוי גמור אם שואלין אותו אם יודע וישיב לאו, כי בשיעור הידיעה יש כמה מדרגות וכל חד אף על פי שהוא יודע נקרא אינו יודע לגבי הגדול ממנו שיש לו בה ידיעה יותר ושגורה בפיו יותר, וא"כ אם אמר איני יודע כונתו לומר לגבי רבי פלוני נחשב אני שאיני יודע.
ולכן, לדברי הבן איש חי, ההיתר במקרה של הדיין אינו משום שמשנים מפני השלום, אלא משום שזה עצמו הוא העמדת האמת. וכך הוא מסיים את תשובתו:
העולה מכל האמור הוא דמ"ש הגאון שבות יעקב דמותר לשנות מדין דקי"ל מותר לשנות מפני דרכי השלום, הנה לפ"ד ספר חסידים הנז"ל, אין הוכחה מזה כי זה איירי במשנה על העבר ולא במשנה על אותה שעה שעומד בה, אבל מכל הנך דוכתי שהבאתי לעיל בס"ד יש להוכיח לנ"ד שמותר לשקר כדי לברר האמת וכדי להעמיד האמת על בריו ותיקונו, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר.

אלא שדברי ספר החסידים רחוקים מלהיות מוסכמים. כך לדוגמא כותב עליהם הרב"ז (שו"ת הרב"ז ילקוט החנוכי סימן מט, הרב בצלאל זאב ב"ר חנוך הייניך שפרן, סוף המאה ה19):
גם הלום ראיתי בפי' "ברית עולם", שבגליון הספר חסידים, שהעיר על הס"ח הנ"ל, וכ': ואף על גב דאמרי' בב"מ, (כ"ג ע"ב) עבידי רבנן דמשני במסכתא וכו'. ומשני במה שהוא עתה? שאני התם, משום ענוה, ושלא להחזיק טובה לעצמו מותר. ולמדנו מזה דהענוה, יותר מהשלום בפרט זה, עכ"ל. [...] - גם במחכת"ה אישתמיטתיה דברי הט"ז והמג"א ז"ל. באו"ח סוס"י תקס"ה. שהקשו מכתובות ע"ז ע"ב. דא"ל רשב"י לריב"ל: נראתה הקשת בימיך, א"ל הן, ולא היא. לא הואי מידי (לא נראה הקשת בימיו), אלא סבר ריב"ל לא אחזיק טיבותא לנפשאי. הרי דאמר ריב"ל מילתא דשקרא, בשביל שלא להתגאות. וה"נ לענין תענית, היכא שא"א להתנצל בלא"ה דאעפ"י שמתענה יוכל לומר איני מתענה, כדי שלא להחזיק טיבותא לנפשיה. והט"ז ז"ל שם מסיים, והוא בכלל מותר לשנות מפני דרכי שלום, כיון דמתכוין לדבר מצוה, אין השינוי פוסל בו. עכ"ל. הרי מבואר להדיא דהט"ז ס"ל דהטעם משום ענוה, והטעם משום דרכי שלום, שוים הם, והכל נכלל בהאי כללא, דמותר לשנות מפני דרכי שלום, וגם בדבר שהוא עתה בשינוי, כגון שהוא מתענה, ואומר שאינו מתענה אפ"ה שרי.
הרב עובדיה יוסף, בשבתו בקהיר, התלבט בשאלה שלנו לגבי עצמו (שו"ת יביע אומר חלק ב - חושן משפט סימן ג):
ב"ה. קהיר. תש"ט לפ"ק. עמדתי ואתבונן אודות שלשה שישבו לדון, ונשאו ונתנו בהלכה, ושנים מחייבים ואחד דעתו לזכות, אם רשאי המזכה לומר איני יודע כדי שיוסיפו עוד ב' דיינים. כדקי"ל בחו"מ (סי' יח). ויוציאו הדין לאורה ע"פ הרוב.
הרב עובדיה יוסף דוחה את הטענה שדברי השבות יעקב הם רק כשהדיינים האחרים הם עמי ארצות:
ונוראות נפלאתי, דהיאך לא סיימוה קמיה דמני"ר דברי השבו"י, שהביא דברי ה' בית יעקב הללו, ודחאם מההלכה. ומוכח להדיא מדבריו, שאפי' אם הדיינים היושבים עמו הם ת"ח, לא חיישינן ללעז, שיותר טוב שיבושו בעוה"ז מעונש עוה"ב, (וכדאמר רב עמרם חסידא בקידושין פא) דחיישינן טפי לעיוות הדין.
בסופו של דיון הוא מסיק כבית יעקב שאין עצה ואין תבונה ואין הדיין יכול להסתלק מן הדין, וזה חלק מהחיוב על הדין לדון והאיסור של "מדבר שקר תרחק". את מסקנתו ההלכתית הוא מתבל בתיאור הדיינים שישבו עמו לדין באותה תקופה:
(ט) סיומא דהאי פיסקא שאין עצה ואין תבונה להסתלק מן הדין בטענת איני יודע, אא"כ היושבים עמו בב"ד הם יושבי קרנות, שאז אין סברת החכם הדיין בטלה ברוב דעות. וע"כ יוכל לומר קבלו דעתי, ואם רואה שאינו יכול להכריחם יאמר איני יודע בכדי שיוסיפו הדיינים ויצא הדין לאורה. והנה היושבים עמי בב"ד הם קצת תלמידי חכמים, וקרה פעם אחד שחלקו עלי ופסקו להוציא ממון ע"פ ספר אחרון שאנכי בעניי השיבותי על כל דבריו, בפסק אחד שערכתי בזה, והוכחתי בס"ד שאין להוציא מן המוחזק. הלא הוא כמוס עמדי. וחשבתי דרכי אם כדאי שאומר איני יודע כדי שיוסיפו הדיינים, וכמ"ש השבו"י ורב פעלים. א"ד כיון שהם קצת ת"ח ומצאו שכן נכתב בספר, איני רשאי לעשות כן. ואחרי התבוננות נמנעתי לומר איני יודע, (ופסקו ע"פ רוב דעות.) וה"ט דהכא באתרא הדין שאינה עיר של חכמים ושל סופרים, גם אם יוסיפו ב' דיינים במקומי, קרוב לודאי שיפסקו כדבריהם, בראותם שכן מפורש בספר. וע' בשו"ת מקום שמואל (סי' יא) שכ', מחשבותי לא כמחשבות קצת לומדים שראיתי, כי בהגיע המורה לדון דין הנדפס בספר הנה לא יזוז מדבריו. וקיימו בעצמם מ"ש הרמב"ם בס' מו"נ =מורה נבוכים=, בראות אדם דבר מה חקוק בספר תגדל אמונתו בו. ואנכי ולבבי לא כן אדמה כי יש לחפש עד מקום שידו מגעת. ע"ש. והשי"ת יזכנו לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. לא נבוש בעוה"ז ולא נכלם לעוה"ב. אמן.