יום ראשון, 17 בנובמבר 2019

הליכה אל הכותל בשבת משכונת מעלה הזיתים - דעת הרב אשר וייס

אחד הקוראים של הרשימה הליכה אל הכותל בשבת משכונת מעלה הזיתים הפנה את תשומת לבי לכך שהרב אשר וייס נתן שיעור בשבוע שעבר בנושא זה ממש בישיבת עטרת כהנים. את השיעור במלואו ניתן לשמוע כאן.

הרב וייס מפנה לשו"ת שו"ת ציץ אליעזר (חלק יג סימן לד) בו נשאל כך:
שאלתו היא אם מותר לחולה לב לישא אתו בשבת ולצאת לתפלה או לטיול במקום שאין עירוב כדורים מיוחדים שהרופא נתן לו שבמקרה של הרגשת - מיחוש יקח מיד אחד מהם וישימו בפיו תחת לשונו ויוטב לו. ונושא אותם אתו תדיר כדי שיהיה לו פת בסלו. 
ולאחר דיון לא ארוך מסיק הציץ אליעזר שאין להתיר את הדבר:
ומהאמור והנתבאר דעת לנבון נקל שאין מקום להתיר נשיאת הכדורים של כגון נידון שאלתו דמר. ולא רק שאין להתיר עבור טיול וכדומה לצרכי חול, אלא גם לרבות שאין להתיר אפילו לשם הליכה לביהכ"נ וכדומה לשאר צרכי מצוה. והדרך היחידה שיוכל ללכת היא ע"י שישאיר כמה כדורים מע"ש במקום שמור בביהכ"נ. ואם זה בלתי אפשרי אזי מוטב שיתפלל ביחידות בביתו, ולא לטלטלם במקום שאין עירוב. 
[הרב וייס מפנה גם לתשובה של הרב משה פיינשטיין באגרות משה באותו נושא ועם מסקנה דומה, אך לא מצאתי תשובה כזאת.]

לכאורה יש מקום לומר שגם היושבים במעלה הזיתים יכולים לשבת בשכונתם ולא להצטרך לחילול שבת עבור אבטחתם.

ועם זאת, הרי אנו יודעים שהמשטרה והצבא מאבטחים בחילול שבת כדי לאבטח את הבאים להתפלל בכותל המערבי, ומעולם לא שמענו מישהו שמעיר שאין לצאת ולהתפלל בכותל כי זה גורם חילול שבת. ועל פניו אין הבדל בין זה לבין ההליכה ממעלה הזיתים לכותל שדורש אבטחה.
[רק נעיר שהרב בן-מאיר במאמרו דחה השוואה זו וחילק בין אבטחת מקום (הכותל המערבי והדרכים המובילות אליו) לבין אבטחת אנשים (ההולכים ממעלה הזיתים לכותל).]

לכן נראה לרב וייס שאין הבדל בין הדברים, ויש להתיר גם לתושבי מעלה הזיתים לצאת בשבת לכותל. אך יש לבאר מדוע הדבר מותר, ומדוע לא נאמר כפי שכתב הציץ אליעזר שפשוט ישב בביתו?

הרב וייס מחדש יסוד שהתורה לא דרשה מהאדם לשנות מאורחות חייו הטבעיים כדי למנוע מצב של התרת איסור עבור פיקוח נפש. ליסוד הזה הוא מביא כמה ראיות.

הגמרא אומרת שמניקה היא אחת הנשים המשמשת במוך. לכאורה היה מקום לומר שמניקה יכולה פשוט להימנע מתשמיש, ולמה התירו לה לשמש במוך? אלא שמכאן רואים שלא דרשו לשנות מהחיים הטבעיים.

הגמרא אומרת שחולה הנושא קמיע יכול להיכנס עמו לבית הכסא. ושוב, לכאורה היה מקום לומר שאדם יכול להתפנות שלא בבית הכסא, ולא להכניס את הקמיע לבית הכסא. רואים גם כאן שלא דרשו מהאדם לשנות מחייו הטבעיים.

וגם אם על היחיד אולי היינו קובעים שישב בביתו ולא יצטרך להתיר איסורים, הרי שעל הרבים לא ניתן לגזור לשנות מאורחות חייהם כדי שלא ניכנס למצב פיקוח נפש. וגזירה כזאת היא גזירת כלייה על היישוב.
זאת ועוד, מכיוון שמדובר ברבים, אם נפסוק שאסור להזמין ליווי לכותל יהיו בודאות יחידים שיחליטו ללכת בלא ליווי ויש בזה סכנת נפשות.

כיוצא בדבר, השלחן ערוך פסק שבזמן הזה מכבים דליקה בשבת מחשש פיקוח נפשות מצד הגויים מסביב. לכאורה היה אפשר לפסוק שאם יש דליקה בשבת אז כל היהודים יעזבו את העיר, ואז לא יהיה לגויים את מי להרוג. אלא, שבהכרת המציאות ידעו הפוסקים שזה לא מעשי ויהיו יהודים שיכנסו לסכנת נפשות להגן על נכסיהם, ולכן פסקו שיש לכבות את הדליקה.

הראב"ד כותב שעבור חולה בשבת עדיף לשחוט בהמה ולא להאכילו נבלה, הגם ששחיטה זה כרת ונבלה זה לאו, והסיבה שהוא מביא זה שבלאו הכי צריך לחלל שבת עבור החולה הזה (בבישול וכד') אז עדיף להרבות בחילול שבת, ולא להוסיף לאו נוסף.
נראה שלאור זאת יש לומר שהמשטרה והצבא מחללים שבת כדי לשמור על היישוב, זה תפקידם. ולכן, זה קל יותר שהם יחללו שבת עבור אבטחה נוספת. 

ברשימה הקודמת טענתי כנגד מו"ר הרב יהושע בן-מאיר שלכאורה יש להתיר את ההליכה ממעלה הזיתים, הגם שזה כרוך בחילול שבת של המאבטחים את ההליכה, מדין יישוב ארץ ישראל וכיבוש הארץ, כפי שהגדיר הרמב"ן: "ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות".

הרב וייס מביא את האפשרות הזאת, ומבאר יותר.

הגמרא מביאה (תלמוד בבלי מסכת שבת דף יט עמוד א):
תנו רבנן: אין צרין על עיירות של נכרים פחות משלשה ימים קודם לשבת, ואם התחילו - אין מפסיקין. וכן היה שמאי אומר: עד רדתה - אפילו בשבת. 
והדבר צריך ביאור: במה מדובר כאן? אם זה פיקוח נפש, למה צריך פסוק "עד רדתה"?
השפת אמת שם מסביר שיש כאן חידוש שכיבוש ארץ ישראל דוחה שבת:
ונראה דוודאי לא מיירי בדאיכא סכנה דא"כ למה לי קרא וע"כ צ"ל דמיירי היכי שידינו תקיפה אלא שע"י ההפסק בשבת יתבטל הכיבוש ואתי קרא לומר דהכיבוש דוחה שבת:
 ומחדש הרב וייס (ראה מנחת אשר פרשת שופטים סימן לה) שחידוש זה, אם כיבוש ארץ ישראל דוחה שבת, תלוי במחלוקת ראשונים.
הרמב"ם כותב (רמב"ם הלכות מלכים פרק ח הלכה א):
חלוצי צבא כשיכנסו בגבול העכו"ם ויכבשום וישבו מהן, מותר להן לאכול נבלות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו, אם ירעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלות אלו האסורים, וכן שותה יין נסך, מפי השמועה למדו ובתים מלאים כל טוב ערפי חזירים וכיוצא בהן. 
 הרדב"ז שואל: במה המדובר כאן? אם אין להם מה לאכול, הרי שזה פיקוח נפש? ואם יש להם מה לאכול, מדוע להתיר להם נבלות וטרפות?
כותב הרדב"ז:
ונראה לי ליישב דברי רבינו דלעולם במלחמת שאר העמים איירי ולא איירי שהם מסוכנים אצל הרעב אלא שאינם צריכין לטרוח לבקש מאכל היתר כיון שנכנסו לגבול העמים אם ילכו לבקש מאכל היתר יקומו עליהם העמים ודמיא להא דאמרינן צרין על עיירות של העמים ואפי' בשבת אבל קודם שיכנסו לגבול הרי הם כשאר כל אדם 
כלומר, לדברי הרדב"ז מדובר על הרחבה של דין פיקוח נפש, והחידוש הוא שבזמן מלחמה חוששים גם לפיקוח נפש רחוק. וזו גם הסיבה שממשיכים מצור בשבת, מפני שחוששים לפיקוח נפש רחוק.

לעומת הרדב"ז כתב הריב"ש בתשובה (שו"ת הריב"ש סימן קא):
אבל יש בה התר א' מיוחד שאם התחילו אין מפסיקין ומחללין את השבת לכל צרכי המצור ואפילו שלא מפני הסכנה, כמו שבא הקבלה עד רדתה ואפילו בשבת.  
כלומר, לשיטתו המצור בשבת אינו דין בפיקוח נפש, אלא חידוש בדיני מלחמה.

לדיון שלנו, בודאי שהיה מקום להסתמך על סברות השפת-אמת והריב"ש, אלא שהרב וייס נרתע מלסמוך על סברות שלא לובנו על יד הראשונים והאחרונים, ולכן הוא אינו חושב שנכון, משיקולי "השקפת ההלכה" להתיר מדין כיבוש ארץ ישראל, אלא להסתמך על דיני פיקוח נפש המסורים בידינו מדורות קודמים ולהתיר על סמך הסברא שהוא הביא לעיל שהתורה לא דרשה לשנות מאורח החיים הטבעי, קל וחומר כשמדובר ברבים. 

יום שבת, 16 בנובמבר 2019

בלילה הוא (רעיון לפרשת וירא)

על הפסוק (בראשית פרק יט פסוק לג):
וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת־אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת־אָבִיהָ וְלֹא־יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ:
מעיר הנצי"ב כך בד"ה "בלילה הוא":
כל מקום דכתיב זה הלשון והוא שלא כמנהג לשון הקודש משמעו שהיה בזה השגחה ממנו ית' וכפרש"י להלן ל ט"ז.
כוונת הנצי"ב לכך שהתורה כתבה "בלילה הוא" במקום המקובל בעברית "בלילה ההוא".
הנצי"ב מפנה לרש"י על פסוק נוסף בו קיימת תופעה זו (סך הכל הביטוי "בלילה הוא" מופיע ארבע פעמים בתנ"ך, שלוש מהם בתורה), הפסוק מפרשת ויצא (בראשית ל טז):
וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא.
 שם רש"י מעיר כך בשם המדרש:
"בלילה הוא" - הקב"ה סייעו שיצא משם יששכר (ב"ר)
מפרשי רש"י מסבירים שכשהתורה כותבת "הוא" במקום "ההוא" היא מרמזת ל"הוא" הנעלם - הקב"ה.

כך שגם אצלנו, כפי שמביא הנצי"ב ומקורו בדברי חז"ל, בזיווג הבכירה ואביה הקב"ה היה שם לסייע.
מדוע הקב"ה היה צריך לסייע לזיווג כזה מעוות לצאת לאויר העולם?

כנראה שדברי חז"ל מכוונים לכך שמהזיווג הזה היתה צריכה לצאת בסופו של דבר רות המואביה, ולאחר מכן דוד המלך, ולכן ההשגחה היתה צריכה להיות מעורבת בענין.

מדוע כל כך חשוב שדוד המלך יצא דווקא מזיווג כזה?

הנה דברים יקרים מפז שכותב הרב אליהו כי-טוב בספר הפרשיות, פרשת וירא:


יום רביעי, 13 בנובמבר 2019

הכנת מיונז בשבת

האם מותר להכין מיונז בשבת?

לטובת מי, שכמוני, לא היה לו מושג איך מכינים מיונז, הנה סרטון קצר (כמוהו תמצאו רבים ביוטיוב):


יש סרטונים בהם מכינים את המיונז מביצה שלמה. בסרטון זה מכינים מיונז רק מהחלמונים, ויש צורך להפריד את החלמון משאר הביצה.
בשבת מותר להפריד את החלמון מהחלבון, אך יש להקפיד על דיני ברירה: לעשות זאת ביד ולא בכלי, ולקחת את החלמון ולא את החלבון, ולעשות זאת סמוך לסעודה.
כך כותב המשנה ברורה (סימן שיט ס"ק נח):
וע"כ יש ליזהר מלברור החלמון מן החלבון ע"י איזה כלי כדי לטרוף אותו ולשפוך לתוך הקאווע כמו שנוהגין במקום חלב [ובענין שאין בו משום מבשל עיין לעיל בסוף סימן שי"ח] דאסור משום חשש בורר אבל מותר ליקח החלמון בידו דהוי בורר אוכל לאלתר וביד דמותר וה"ה דמותר ע"י עירוי מקליפה לקליפה דזה ג"כ מקרי כבורר בידו וכנ"ל בסקמ"ד: 
אם כי, יש מי שכתב שאין בזה איסור ברירה (שו"ת ציץ אליעזר חלק יב סימן לב):
ואם רוצים לערבב רק את החלמון, כפי שעושים עפ"י רוב, אם אפשר להפריד החלמון מהחלבון ביד או ע"י עירוי מקליפה לקליפה יש בודאי לעשות כן, ואם אי אפשר יש מקום לסמוך על דיעות גדולי המפרשים שסוברים שאין בכה"ג משום איסור בורר, משום דמיקרי בכה"ג מין אחד (יעוין מכ"ז באו"ח סי' שי"ט סעי' ט"ו ונו"כ, ומ"ב שם ס"ק נ"ח ושעה"צ ס"ק מ"ט, וכף החיים ס"ק קט"ו עיין שם). 
 נחזור לעניין הכנת המיונז.
כך כותב השמירת שבת כהלכתה (פרק יא סעיף לב):
בשבת אסור להכין מיונית קשה, וגם באשר למיונית נזילה, יטיב לעשות אם יכין מבעוד יום.
דבריו מבוססים על דברי המשנה ברורה (סימן שכא ס"ק סח):
אסור לטרוף ביצים בקערה מפני מראית העין שנראה כמי שרוצה לבשלם בקדרה 
חידוש זה שיש איסור "שנראה כמי שרוצה לבשלם בקדרה" מבוססים על דברי רש"י (מסכת שבת דף קט עמוד א):
פיעפועי ביעי - לטרוף ביצים מגולגלין בקערה.
אסור - דמתחזי כמאן דבעי למשדינהו בקדרה. 
[יש להדגיש שראשונים אחרים הבינו את הגמרא באופן אחר לגמרי. הנה לדוגמא דברי התוס' רא"ש:
פעפועי. פי' ר"ח מין ירק כמו הפעפועות והלגלוגין דעירובין.]

על דברי המשנה ברורה דלעיל יש להוסיף מחלוקת אחרונים שמביא הפרי מגדים שלפי דעת המגן-אברהם יש איסור לטרוף ביצים באופן שיעשו עב כי זה נראה כלש (אשל אברהם על שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שכא סעיף טז):
ואסור לטרוף כל דבר דנראה כלש כשעושה עב, עיין [מ"א] אות כ"ח, ולט"ז [ס"ק] י"ד מותר 
דבריהם של המג"א והט"ז נאמרו על ההלכה הבאה שמותר לגמור את שחיקת הריפות  [המשנה ברורה מסביר: הריפות - מעשה דייסא], ונחלקו האם מותר לערבב בכח (שולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שכא סעיף יט):
לפיכך מותר לגמור שחיקת הריפות בעץ פרור בקדירה בשבת, אחר שמורידין אותה מעל האש. 
נמצאנו למדים לפי הנ"ל שבמיונז עבה יש שני חששות:
1. נראה כלש (כדעת המגן-אברהם).
2. נראה שרוצה לבשלם בקדרה (כדברי רש"י שאסור לטרוף ביצים).

אם מכינים מיונז רך, הגרש"ז אוירבך המובא בשש"כ מתלבט מה יהיה דינו. לדבריו, יתכן ואין כאן "נראה שרוצה לבשלם" מפני "שמכיון שמערבה עם השמן, ניכר שהוא מאכל בפני עצמו ואינו עומד לבישול", ואף מפני שנראה כלש הוא מתלבט אם זה מותר בנוזלי, אך בסופו של דבר נוטה להחמיר. לכן נקט המחבר בלשון "יטיב לעשות אם יכין מבעוד יום".

בענין סברת הגרש"ז אוירבך מתי איננו אומרים "שנראה שרוצה לבשלם", גם הציץ אליעזר כתב, בשם התפארת ישראל, דבר דומה שאין לך בו אלא המקרה בו דבר רש"י, וכל מקרה שונה יש מקום להקל. לכן יש לדוגמא להקל אם מדובר בטריפת ביצה בודדת (שו"ת ציץ אליעזר חלק יב סימן לב):
אלא כנראה שסבר לה הבעל תפא"י כנ"ל דבהיות שכל האיסור בזה הוא רק משום דמיחזי כרוצה לבשלם ולכן אין לנו בזה אלא מה שאסרו, דהיינו רק טריפת ביצים אחדות, ועכ"פ לא פחות משתים, דאז הטורח והטריפה יותר מרובה, וגם רק בקערה שהדרך משם לתתו לקדרה לבשל, אבל לא ביצה אחת במעט מים בכוס וכדומה, כי עי"כ אין הטריפה מרובה כ"כ וגם ניכר דלא בעי למשדינהו בקדרה. וא"כ דון מינה בכל כיוצא בזה שלא דמי באיזה צד שהוא לההיא דפעפועי ביעי וכנ"ל

יום רביעי, 6 בנובמבר 2019

הליכה אל הכותל בשבת משכונת מעלה הזיתים

לפני מספר חודשים התפרסמה תשובה הלכתית של מו"ר הרב יהושע בן מאיר בעניין: האם מותר ללכת בשבת משכונת מעלה הזיתים בירושלים לכותל המערבי? השאלה עלתה מכיוון שההליכה לכותל המערבי בשבת מלווה על ידי צוות בטחון מונע המלווה ברכבו את ההולכים. כך שהשאלה בשלמותה תנוסח כך:
האם מותר לעשות פעולה המותרת בשבת, כאשר זה גורם לאחר לחלל שבת עבורי (גם אם חילול השבת הוא בהיתר)?

בטרם נגיע לתשובת הרב בן-מאיר, נראה התייחסות לשאלה זו מהראשל"צ הרב אליהו בקשי-דורון, שנשאל אותה שאלה (הפניה לתשובתו מצויה במאמר של הרב בן מאיר).

הנה תשובת הרב בקשי-דורון (מתוך אוצר החכמה), שו"ת בנין אב ח"ו סימן יג:



לפי הרב בקשי-דורון, הנושא עליו יש לדון הוא מצוות יישוב ארץ ישראל. לצורך מצוות יישוב ארץ ישראל ניתן לבטל שבות. אך מעבר לזה הרי שיש כאן מעין מלחמת כיבוש ארץ ישראל עליה נאמר "עד רדתה - ואפילו בשבת", והיא מתירה גם איסורי דאורייתא. אך את תשובתו הוא מסיים לא באמירה חד משמעית אלא במשפט: "והדברים נאמרים בגדר כיוון למחשבה, וצריכים עיון רב, ותשועה ברוב יועץ".

תשובתו של הרב בן-מאיר התפרסמה בירחון האוצר (גליון לב).
נביא תחילה את המאמר בשלמותו ולאחר מכן נסכם וננתח את דבריו.
הנה התשובה:



את התשובה פותח הרב בן-מאיר בדיון בשאלה שלדבריו היא המרכזית כאן: האם מותר לראובן להכניס עצמו למצב של פיקוח נפש בשבת, כך שהוא או שמעון יצטרך לחלל שבת על מנת לשמור על חייו?
נחלקו בעל המאור והרמב"ן אם במקרה שלא הוחמו מים בערב שבת או שהוחמו ונשפכו, האם ימולו בשבת ויחממו מים, או שידחו את המילה? בעל המאור כתב שידחו את המילה, והרמב"ן כתב שימולו ויחממו מים.
לכאורה, זה ממש שאלתנו: האם נכניס את התינוק למצב פיקוח נפש שידרוש שנחלל שבת, או שנעדיף לא לחלל את השבת ונדחה את המילה?
אך זה לא מחוייב. יתכן והרמב"ן לא התיר להכניס עצמו למקום פיקוח נפש אלא רק במקום שמקיימים מצוות עשה של מילה, אך עבור פעולת רשות לא היה מתיר.
השולחן ערוך פסק כדעת בעל המאור ובענייננו נראה שאף הרמב"ן יסכים לדעתו.

מסוגיא אחרת ניתן להגיע למסקנה דומה.
הגמרא אומרת שאסור להפליג בספינה שלושה ימים קודם לשבת.
בעל המאור הסביר את הטעם לכך ששלושה ימים זה סמוך לשבת, וכיוון שסביר להניח שיכנס למצב של פיקוח נפש בשבת אזי נראה כאילו מתנה לדחות את השבת.
הרמב"ן לעומת זאת כתב שהאיסור הוא כשהספינה הולכת במיוחד בשביל ישראל, וזאת גם כשהספנים הם גויים.
יוצא מכאן שהרמב"ן אסר אפילו להיכנס למצב בו יצטרך גוי לחלל שבת עבורו.
ואם כן, איך מסתדרת דעה זו של הרמב"ן עם דעתו המתירה מילה גם כשזה ידרוש חילול שבת של יהודי? אלא על כרחינו שהוא מחלק בין מקום בו מקיימים מצות עשה של מילה לבין מקום של רשות.

המסקנה מכל הנ"ל הוא שבין לרמב"ן ובין לבעל המאור אסור לראובן להכניס עצמו למצב של פיקוח נפש בשבת כשזה יגרום לחילול שבת ודאי.

לקראת סוף התשובה הוא מגיע לדיון בענין מצוות יישוב ארץ ישראל.
את הדיון בנושא הזה הוא בחר לנהל סביב אמירה בודדת של הרב שלמה זלמן אוירבך על ההיתר לטייל באילת: "אם לא יטיילו שם, לא יוכלו לגור שם [באילת]". לדבריו של הרב בן-מאיר יש להבין אמירה זו שכוונת הגרש"ז היא שכיוון שגרים שם יהודים, והם נצרכים לגור שם על מנת לשמור על גבולות המדינה, הרי שאין איסור יציאה לחו"ל לשם. לדבריו, אין זה נכון להבין את האמירה כאילו "שהטיול לאילת דוחה איזה איסור מחמת נחיצותו".
לכן מסיק הרב שמכיוון ש"יש יישובים רבים שאינם יכולים ללכת לכותל בשבת [מחמת המרחק]. יש יישובים רבים שהם מבודדים ואינם יכולים בשבת לטייל ליישוב סמוך.", הרי ש"האיסור ללכת לכותל בשבת אינו כזה שמסכן את היישוב", ולכן אין להתירו בשבת מחמת חילול השבת שייגרם בעקבותיו. זאת, לאור הדברים לעיל שמוסכם שאין לראובן להכניס עצמו למצב של פיקוח נפש בשבת כשזה יגרום לחילול שבת ודאי.

בפעם הראשונה שראיתי את התשובה של הרב לא קראתי אותה לעומק, והמסקנה הפריעה לי, אך לא יכלתי לומר היכן בדיוק הנקודה שמפריעה לי במהלך. עברו מספר שבועות וקראתי שוב במתינות ובשימת לב. לאחר מכן שבתי וחשבתי האם אני מסכים עם המסקנה אליה הגיע הרב. כעת אני חושב שאני יודע להסביר מדוע הדברים לא מתיישבים על לבי.

יש הבדל אחד בולט בין הסוגיא בה דנו הרמב"ן ובעל המאור, בין אם זה סוגיית המים החמים שנשפכו עבור המילה, ובין אם זה סוגיית המפליג בספינה, לבין הסוגיא שלנו. מדרך הטבע מי שמפליג בספינה יימצא במצב של פיקוח נפש, אם לא בודאות אז בהסתברות גבוהה. כך גם לגבי מי שנימול, שבדרך הטבע יימצא במצב של פיקוח נפש שידרוש חימום מים. לעומת זאת, מי שהולך ברגל לכותל אין זה מדרך הטבע שהוא ייקלע למצב של פיקוח נפש. הסיבה שהוא עלול להימצא במצב של פיקוח נפש זה בגלל מחבלים שהחליטו לפגוע ביהודים שנקרים בדרכם.
עתה, מה הסיבה שאותם מחבלים החליטו לפגוע ביהודים שנקרים בדרכם? הסיבה לכך ברורה: מאבק על הזכות להתיישב בארץ ישראל, ובאופן יותר ספציפי למקרה שלנו: מאבק על הזכות של יהודים להתיישב בירושלים.
כעת זה ברור שיהודים המבקשים בכל זאת להתיישב במקומות הללו וללכת לכותל מקיימים ממש כלשונם את דברי הרמב"ן: "שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה לאבותינו, לאברהם, ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה", ואם יהודים יימנעו מלעבור בדרכים מסוימות בירושלים בגלל אותם איומי אלימות הרי שהם מקיימים ח"ו "נעזבה ביד זולתנו מן האומות".
הרי שיש גם בהליכה לכותל, ובחוסר ההתקפלות בפני הגורמים המחבלים, מצוות כיבוש ארץ ישראל, והיא הרי מתקיימת בשבת "עד רדתה - אפילו בשבת".

[יש עוד חלק מהמאמר שלא סיכמנו לעיל, ונעשה זאת כאן.
הקהילות יעקב (הגאון הסטייפלר) שבת סי' טו מסיק שלבעל המאור האיסור להפליג שלושה ימים קודם השבת הוא כנראה מדרבנן, אחרת לא מובן מדוע לפני ג' ימים מותר להפליג.
ואם כן, הדבר קשה, מדוע לבעל המאור יהיה אסור למול כשאין מים חמים מוכנים? הרי איסור דרבנן אמור להידחות מפני מצות עשה דאורייתא של מילה?
אלא, מחדש הקהילות יעקב, יש הבדל בין להכניס עצמו למצב של פיקוח נפש שידרוש חילול שבת ביום השבת עצמו לבין לפני שבת. לפני שבת הרי זה איסור דרבנן, וביום השבת זה איסור תורה.
הרב בן-מאיר דוחה את קושייתו של הקה"י, שהרי מצינו שחכמים העמידו את דבריהם לפעמים גם במקום של מצוות דאורייתא.
ועם זאת, חידושו של הקה"י הוא נכון. אלא, שהקושי הוא אחר.
כולי עלמא מודים שלהפליג לצורך מצוה מותר סמוך לשבת. ואם כן, מדוע הפלגה תהיה שונה ממצוות מילה?
אלא, נאמר כפי חידושו של הקה"י: בערב שבת זה איסור דרבנן, וחכמים לא העמידו דבריהם במקום מצוה. אך בשבת להכניס עצמו למצב של פיקוח נפש הרי זה איסור דאורייתא.]

מה עלינו ללמוד מרצח רבין?

בצער רב עלי להודות שבכל הקשור לרצח רבין יש בקרב בציבור הדתי-לאומי תסמונת המונעת מאנשים חכמים להבין דברים מאד בסיסיים, וגורמת להם להתבטא באופנים שקשה להלום.

לפני מספר שבועות כתב הרב ד"ר מיכאל אברהם טור בבלוגו, ובין היתר כתב את הדברים הבאים (קישור):
בעיניי השאלה המרתקת ביותר שמעורר רצח רבין היא דילמה במישור האישי. אתחיל בניסיון לשחזר את המציאות בעיניו של יגאל עמיר (בלי להכיר אותו ואת השקפותיו). חשבו על אזרח פרטי שמגיע למסקנה ברורה לגמרי (ויחד עמו לא מעט אנשים חכמים, הגיוניים וסבירים לכל הדעות) שהמנהיג המדובר הולך בעיוורון צייתני וללא הקשבה ושיקול דעת להמיט אסון בלתי הפיך על כלל הציבור, וגורר את כולנו אחריו (כולל אלו שמסכימים איתו, שכולם לדעתו לוקים בעיוורון). כעת נשאל את עצמנו האם מצב כזה בלתי אפשרי? עקרונית מצב כזה ודאי אפשרי, ולכן בלי קשר לדעתנו שלנו ניתן לחשוב על אדם שנמצא בדילמה כזאת. נכון, חלק ניכר מהציבור חשב אחרת ממנו (אם כי, איני חושב שמדובר ברובו), אבל קשה לומר שזו מסקנה מופרכת על פניה. רבים וטובים חשבו כמוהו מבחינת הערכת המציאות שלהם, והוא כנראה הניח שהאחרים מולכים שולל בצורות שונות. נדמה לי שהוא לא בהכרח היה אמור להסיק את המסקנה שמחשבותיו אלו הן הבל.
ולא, זה לא אומר שיש לאנשים הללו שהיו סביבו (פוליטיקאים ורבנים) אשם תורם ברצח. מותר לגמרי (ואף ראוי) לומר שרבין הולך להמיט אסון בלתי נסבל על העם והמדינה, אם אכן זה מה שאתה חושב. בדומה לדילמה של יגאל עמיר עצמו, ניתן לשאול לגבי כל רב או פוליטיקאי. מה הוא אמור לעשות ולומר במצב שבו הוא מגיע למסקנה שרבין הוא רודף? רק קראו את הציטוטים שמובאים עד היום מביבי ושאר מנהיגי הימין באותה תקופה שמסווגים אוטומטית כהסתה. מה לזה ולהסתה?! הם חשבו שרבין ממיט עלינו אסון ושמעשיו יעלו לנו בדם רב, ולכן גם אמרו זאת. זו הייתה הערכת המציאות שלהם. אין ספק שכתוצאה מכך יכול אדם להסיק מסקנה ולעשות מעשה קיצוני (יש שיאמרו שעמיר הוא הוכחה טובה לזה. אני לא בטוח), אז מה? האם מצופה ממני לא לומר את מה שאני חושב, ולהמשיך ללכת כצאן לטבח (לשיטתי)? האם מותר לבקר מנהיג שטועה אבל אסור לבקר מנהיג שעומד להמיט עלינו אסון? טענות דומות עלו באותה תקופה ביחס לאמונה הדתית, כאילו היא עלולה להביא לפנאטיות רצחנית. וגם על כך תהיתי, האם מישהו מצפה ממני לוותר על אמונתי רק כי יש מישהו שיסיק ממנה מסקנות בעייתיות?!
אבל האווירה והאמירות מסביב הן רק רקע לדילמה האישית. נשוב כעת לדילמה של האדם הפרטי, כי זה מה שיותר מעניין כאן. האם עמיר היה צריך להסיק בהכרח שכללי הדמוקרטיה קדושים יותר מהשרידות של כולנו? האם עליו לשתוק וללכת יחד עם כלל הציבור כצאן לטבח (לשיטתו)? לא אכנס כאן לדוגמאות היסטוריות של מעשים קיצוניים כמו אלו של הרשל גרינשפן ודוד פרנקפורטר, כי אני יודע שמיד יצלבו אותי (חוק גודווין), אבל אלו דוגמאות לא רעות (בטח יותר טובות מרצח גדליה). ולא, אני ממש לא מתכוון לומר שרבין דומה לנאצים, ואפילו לא שהוא עשה זאת במזיד והתכוון להרע. בהחלט ייתכן שהוא עשה זאת בתמימות כי הוא חשב שזה מה שראוי. אולי. אני גם לא מתכוון לומר שמה שקרה לו הגיע לו. אבל הדילמה שתיארתי לא תלויה בשיקולים של מגיע או לא מגיע, מזיד או שוגג. מדובר בדילמה שהיא תוצאתית ביסודה. מחד, עומד גורלו של הציבור כולו (לדעתו של עמיר/ישמעאל של דורנו), ומאידך ניצב המרקם הדמוקרטי וכללי המשחק (ולא חורבן הדמוקרטיה). מישהו מוכן לחתום לי שלדילמה הזאת יש תשובה פשוטה וחד משמעית?
איני נכנס כאן לשאלה האם להערכתו של עמיר יש בסיס, ולו רק מפני שלדעתי האישית לא. בהחלט הייתה צפויה סכנה ממעשיו של רבין לאנשים רבים שישלמו מחיר כבד, מה שלפחות בדיעבד יש לו תימוכין, אבל איני חושב שהייתה שם סכנה קיומית לציבור. אני גם לא חושב שרצח פוליטי כזה יכול לשנות משהו, והוא אכן לא שינה כלום (להיפך, הוא רק הזיק). לכן לדעתי האישית אין דילמה, והרצח היה פסול, אסור וחסר כל היגיון. אבל אני מדבר בהנחה שזו הערכת המציאות המפוכחת שלך כאדם פרטי, וכמובן גם של קבוצה לא מבוטלת של אנשים חכמים וחשובים מסביבך שאותם אתה מעריך. האם במקרה כזה יש תשובה כל כך פשוטה לדילמה הזאת? אני כלל לא בטוח בזה.
אז האם יש תשובה פשוטה לדילמה מה לעשות במקרה שיש מחד סכנה גדולה וברורה לציבור גדול, ומאידך יש פגיעה במרקם הדמוקרטי וכללי המשחק?

בעיני, ברור שיש תשובה פשוטה וברור שכללי המשחק הדמוקרטיים הם המנצחים. לא זו בלבד, אלא שזה המסר העיקרי שעלינו ללמוד וללמד לדורות הבאים מהטרגדיה הנוראה של רצח רבין.

אנסח את הדברים בצורה מעט שונה:
הפועל היוצא של החיים במשטר דמוקרטי הוא שאנחנו מוותרים על השימוש בכוח כדי להשליט את דעותנו.
זה האלף בית של מהו דמוקרטיה.

היוצא דופן היחיד לכלל הזה הוא מקרה שבו ראובן פועל באופן ברור נגד החוק כדי לפגוע בשמעון. במקרה כזה, יהיה מותר לי או למישהו אחר להתערב ע"י שימוש בכוח כדי להציל את שמעון.
אבל אם ראובן פועל במסגרת החוק, גם אם הוא פוגע בשמעון, הרי שעם קבלת הכללים הדמוקרטיים ויתרתי על היכולת שלי להשתמש בכח כנגד ראובן. הכלי היחיד שנשאר בידי הוא לשכנע את העם לשנות החוק כך שמעשהו של ראובן יוגדר כלא חוקי.
לכן, במדינה דמוקרטית בו הוחלט ש"המתת חסד" זה חוקי, אם אני רואה שראובן עומד לרצוח את שמעון בהמתת חסד, אסור לי לפגוע בראובן.
באותו אופן, גם אם יגאל עמיר היה בטוח במאת האחוזים שיצחק רבין עומד להביא על היושבים בציון אסון, והוא אף עשה כל שביכלתו כדי לודא שהוא לא טועה בהערכה שלו, אסור היה לו להשתמש בכח. מה שהיה עליו לעשות זה לנסות לשכנע כמה שיותר אנשים להצביע נגדו. זה הכל. אם הוא מרגיש שזה לא מספיק, תמיד עומדת בפניו הברירה לשכנע את כל המחזיקים בדעתו להגר למקום אחר על פני הגלובוס.

מכלל לאו נשמע הן, המקרה היחיד בו מוצדק להשתמש בכח כנגד המשטר, הוא כאשר יש פגיעה בדמוקרטיה. אין כוונתי למה שזועקים פעמיים ביום בתקשורת על "פגיעה בדמוקרטיה", אלא על פגיעה מהותית בדמוקרטיה. מיצובישי לגולדפרב, ואף מינויו של גונן שגב לשר, אינו פגיעה בדמוקרטיה המצדיקה שימוש בכח. שינוי החוק או החוקה כך שיילקח מהאזרחים הזכות לבחור או להיבחר, זו הפגיעה בדמוקרטיה עליה אני מדבר.

מעולם לא חשבתי שיש חידוש במה שכתבתי כאן, אך לצערי בעקבות דבריו של הרב מיכאל אברהם אני רואה שצריך לכתוב את הדברים בפירוש.

בעיני, זה המסר החשוב ביותר שצריך ללמד ביום רצח רבין. עזבו אתכם ממורשת רבין, עזבו אתכם מיום פטירת רחל אמנו, אם הדברים דלעיל אינם מובנים מאליהם לכל אחד, צריך להקדיש בכל שנה את יום הרצח כדי לשנן אותם היטב היטב. 

יום שבת, 2 בנובמבר 2019

"לפני האלהים" (רעיון לפרשת נח)

התורה מתארת את הנסיבות שהובילו למבול (בראשית פרק ו יא):
וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס:
מה הכוונה השחתה לפני האלהים?

הפרשנים התחבטו בדבר.
האבן-עזרא הביא שתי אפשרויות - עבירות שנעשו בפרהסיא, או דווקא עבירות שנעשו בסתר:
וי"א כי טעם לפני האלהים בפרהסיא. ואחרים אמרו, כי הטעם שנשחתו בסתר ובדברים מכוסים שלא ידעם כי אם השם. 
אחרים, כדוגמת החזקוני, הסבירו שהמילה "אלהים" כאן היא של חול, ומתחבר למה שנאמר כמה פסוקים לפני כן "ויראו בני האלהים את בנות האדם":
ותשחת הארץ לפני האלהים לפני הגדולים שהיו בארץ, שהיו לוקחים את הנשים בחזקה. 
כבר ממה שהבאנו עד כה אפשר לחוש שיש ערפל מסוים סביב הביטוי "לפני האלהים".

ברצוני דווקא להביא חיזוק לפירושו של הנצי"ב שלפני האלהים משמעו בדברים שבין אדם למקום (העמק דבר בראשית פרשת נח פרק ו פסוק יא):
לפני האלהים. בדברים שבינם לשמים, היינו בע"ז וג"ע שנקרא השחתה כדאי' בע"ז [כ"ג ב'] ובכ"מ, כל מקום שנאמר השחתה הרי זה ע"ז וג"ע, והיינו לפני האלהים משמעו ביחוד כפירה בה', וזנות שהוא בין אדם לשמים: 
הביטוי "לפני האלהים" מופיע עוד פעם אחת בתורה. גם במופע הנוסף פירושו אינו פשוט.

כך מופיע בתחילת פרשת יתרו (שמות פרק יח יב):
וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹהִים וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹהִים:
מה פירוש הביטוי "לפני האלהים" שם?
האבן-עזרא הסביר ש"לפני האלהים" זה לפני אהל מועד:
וטעם לפני האלהים כי אהל משה היה לצד מזרח אהל מועד: 
האבן-עזרא כאן לשיטתו הסבור שפרשת בואו של יתרו היה לאחר מתן תורה, ולכן כבר היה אהל מועד, למרות שבתורה הסיפור מופיע לפני מתן תורה ולפני הקמת המשכן.

ראשונים אחרים שלא קבלו את חידושו של האבן-עזרא שמאחר את מועד בואו של יתרו, התחבטו בשאלה מהו "לפני האלהים" כאן:
- רבינו בחיי שמות פרשת יתרו פרק יח פסוק יב:
עם חותן משה לפני האלהים. לפני משכן האלהים, והוא עמוד הענן ועמוד האש ששם משכן האלהים. 
- חזקוני שמות פרשת יתרו פרק יח פסוק יב:
לפני האלהים לפי הפשט לפני כמו מלפני כלומר ממה שהקריבו לפני הקדוש ברוך הוא והם השלמים.
מעניין שרש"י לא מתמודד עם הקושי של מהו "לפני האלהים", ובמקום זאת מביא דברי אגדה:
לפני האלהים - מכאן שהנהנה מסעודה שתלמידי חכמים מסובין בה כאלו נהנה מזיו השכינה:
אך יתכן שדווקא דברי רש"י מורים לנו את הפשט הנכון בפסוק.
המילים "לפני האלהים" בפסוק בפרשת יתרו באים להורות לנו שהאכילה של משה, אהרן וזקני ישראל עם יתרו, לא היה רק מסיבת מרעים, אלא חלק מטקס דתי-רוחני אותו ביצע יתרו. כזה, שכלל העלאת עולה וזבחים לאלהים, וגם סעודה (ואמנם חלק מהאחרונים מסבירים את "לפני האלהים" כמורה על כך שאכלו "משלחן גבוה"). לאור דברים אלו, הביטוי "לפני האלהים" מורה על הפולחן הדתי.

אם נחזור למבול ולפרשת נח, הרי שגם אצלנו נפרש ש"לפני האלהים" משמעותו הפולחן הדתי. כלומר, כפי שפירש הנצי"ב "ותשחת הארץ לפני האלהים" - בדברים שבינם לשמים.

לאור פירוש זה, ניתן להסביר את שני חלקי הפסוק כך:
"ותשחת הארץ לפני האלהים" - בדברים שבינם לשמים.
"ותמלא הארץ חמס" - בהתנהלות שבין אדם לחברו.

יום ראשון, 27 באוקטובר 2019

תגובה על החתימה של מגילת איכה

בגליון ט' של כתב העת "פשטות המתחדשים" התפרסמה התגובה שכתבתי להערות של הרב חיים סבתו (הדברים פורסמו בבלוג - כאן):

יום ראשון, 13 באוקטובר 2019

סוכה קטנה שחלקה תחת גג

אדם שיש לו מרפסת קטנה, והיא מכוסה בחלקה ע"י מרפסת של השכן מעל, כך שנותר לו שטח שמעליו כיפת השמים בגודל חמשה טפחים X עשרה טפחים. 
האם אפשר לבנות סוכה במרפסת כזו? ואם כן, כיצד?

שיעורה של סוכה מינימלית היא שבעה טפחים X שבעה טפחים. 
כך כותב הרא"ש (רא"ש מסכת סוכה פרק א):
[דף ג ע"א] אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב הונא הלכה צריכה שתהא מחזקת ראשו ורובו ושולחנו והיינו ז' טפחים על ז' טפחים דגברא באמתא יתיב ושולחנו טפח כדאיתא בירושלמי (פרק הישן הלכה ח) כמה כדי שולחן טפח. 
המשנה ברורה מביא בשם אחרונים שאם צד אחד גדול משבעה טפחים, עדיין צריך שהצד הניצב יהיה לפחות שבעה טפחים (משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים הלכות סוכה סימן תרלד סעיף א):
ועיין באחרונים שהסכימו דבין באורך ובין ברוחב לא יחסר משבעה טפחים וע"כ אם בצד אחד פחות משבעה טפחים ובצד השני ארוך הרבה יותר לא מהני לזה. 
הגמרא בסוכה מביאה כלל המופיע בתוספתא ומציע לו כמה ביאורים (תלמוד בבלי מסכת סוכה דף יט עמוד א):
תנא: פסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה.
הגמרא שואלת למה כוונה:
מאי פסל היוצא מן הסוכה? 
אחת ההצעות היא זו:
רבי אושעיא אמר: לא נצרכה אלא לסכך פסול פחות משלשה בסוכה קטנה. ומאי יוצא - יוצא מתורת סוכה.  
רבי אושעיא מסביר שבסוכה מינימלית של 7X7 שבחלקו יש סכך פסול, פס של פחות משלושה טפחים - הרי שהפסל (הסכך הפסול פחות מ3 טפחים) נידון כסוכה והסוכה כשרה. לעומת זאת, אם היה סכך פסול ברוחב שלושה טפחים, הרי שהסכך הפסול היה קובע מקום לעצמו ולא היה מצטרף לסכך הכשר ולכן הסוכה היתה פסולה.

לפי זה, במקרה שלנו, הרי שיש אפשרות לשים חמישה טפחים של סכך כשר, ומעבר לזה יש סכך פסול. לכן, אם יש בכל המרפסת רוחב שבעה טפחים, כשהמרפסת העליונה מכסה רוחב שני טפחים ממנה, חמישה הטפחים של הסכך הכשר יכול להצטרף לשני הטפחים של הסכך הפסול (המרפסת מעל) ולהכשיר בכך את הסוכה ברוחב שבעה טפחים.

כל זה נכון לכאורה כשהמרפסת התחתונה כולה ברוחב שבעה טפחים. אך אם המרפסת רחבה משבעה טפחים, יש בעיה אחרת.

הגמרא מביאה את המקרה הבא (תלמוד בבלי מסכת סוכה דף יד עמוד ב):
[סוכה] שנתן עליה נסר שהוא רחב ארבעה טפחים, אף על פי שלא הכניס לתוכה אלא שלשה טפחים - פסולה. היכי דמי? [...] כגון דאנחה אפומא דמטללתא, דעייל תלתא לגיו ואפיק חד לבר, דהוה ליה פסל היוצא מן הסוכה וכל פסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה. 
 המהרש"א מסביר את דברי הגמרא:
וצ"ל דמיירי בסוכה קטנה דאין שיעור ז' לסכך כשר לחוד דאי נשאר בכשר לצד דופן אמצעית שיעור סוכה ודאי דהסוכה כשרה וכן מצאתי בדברי בעל המאור 
כלומר, מי שיש לו סוכה קטנה של 7X7 והניח על פיה (בצד בו אין דופן) נסר עץ רחב ארבעה טפחים (שהוא סכך פסול, מגזרת חכמים, משום תקרה) אך רק שלושה טפחים מתוך הארבעה נמצאים בשטח הסוכה, וטפח אחד ממנו נמצא בחוץ. כאן, נאמר "פסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה" לפסול את הסוכה, כי הפסל (הטפח הנמצא בחוץ) נידון יחד עם יתר הסוכה ומצטרף לשלושה הטפחים שנמצאים בפנים ויחד הם מהווים ארבעה טפחים, שזה מה שחז"ל קבעו כסכך פסול.

וכפי שציין המהרש"א כך הביא גם בעל המאור להלכה (המאור הקטן מסכת סוכה דף ט עמוד א):
והא דתני' פסל היוצא מן הסוכה נדון כסוכה לא הזכירה הרי"ף ז"ל ואעפ"כ הלכה היא, הלכך היכא דאנח נסר שהוא רחב אפומא דמטללתא בסוכה קטנה ועייל תלתא ואפיק חד פסולה 
 עפ"י זה, אם המרפסת רחבה משבעה טפחים, ורק חמשה טפחים מהם סכך כשר, הרי שיתר הסכך הפסול מצטרף כולו ואינו מצטרף לאותם חמישה טפחים, ואזי הסוכה פסולה.

העצה היעוצה היא לבנות דופן או צורת הפתח, בסוף שבעה טפחים, שיכלול חמישה טפחים סכך כשר ועוד שני טפחים של סכך פסול. כך לא יצטרף יתר הסכך הפסול עם הסכך הפסול המצורף להשלים לשבעה טפחים של הסוכה.
וכך מסכם בפסקי תשובות (פסקי תשובות אורח חיים סימן תרלב אות ח-ט):
אמנם אם עשו דופן המפריד בין הסכך הפסול שבתוך הסוכה לסכך הפסול שחוץ לסוכה יש להתיר, והסכך פסול הפחות מג' מצטרף לסכך הכשר לשיעור סוכה, ומותר לישב אף תחת הסכך הפסול.