הסוחר בחמץ שנמכר לגוי

התכוונתי לכתוב על נושא זה והנה ראיתי שר' שאול שיף כתב על כך השבוע בגליונו "בסוד שיח":
הגר"מ פיינשטיין זצ"ל דן בספריו (אגרות משה או"ח חלק א' סימן קמ"ט ואו"ח חלק ב' סימן צ"א) בעניין חנוונים יהודים שמבקשים מאת הרב למכור את חמצם כנהוג, וחשודים הם לסחור בחמץ בתוך הפסח. ופסק שאין זה מהווה ביטול המכירה. ועל פי פסיקתו ישנם רבים שנהגו למכור את החמץ גם של חנויות או חברות גדולות הממשיכות לעסוק במסחר החמץ שלהם להדיא אפילו בפסח. וכותב הג"ר צבי (הרשל) שכטר שליט"א ב"פניני הרב" כי הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל היה אומר שזה חוכא ואיטלולא, שהרי מאחר ואנו יודעים שבדעתם להמשיך לעסוק במסחר החמץ שלהם כרגיל הרי זו הוכחה שבאמת אין להם דעת להקנות את חמצם כלל, וחושבים בטעות ששטר ההרשאה זה עניין של צרמוניה (טקס) דתית.

ראו גם דברי הג"ר יעקב אריאל בנושא זה המסכים כמעט לחלוטין עם הרב סולובייצ'יק, אלא שהוא מוסיף עוד עניין אחד והוא שברגע שאנחנו מצפים מהחנווני לעשות צעד פשוט כדי להוכיח את רצינותו והוא אינו עושה זאת זה מוכיח שהוא לא באמת מתכוין למכור לגוי. עוד מעניין שהרב אריאל מחלק בין סחורות וייתכן, לדבריו, שחלק מהסחורה תיחשב כמכורה וחלק לא (דבריו המלאים של הרב כאן):
א. במקום שהחמץ נמכר בפסח בטלה המכירה, לפחות באותו מין, מכאן ולהבא, ויש להודיע לציבור שיימנע מקנייה באותו מקום גם אחרי פסח מדין חמץ שעבר עליו הפסח עד שתגיע תוצרת חדשה.
ב. במקום שניתן בצורה פשוטה וקלה למנוע את מכירת החמץ בפסח, השתמטות מכך מטילה חשד כבד על כנותה של המכירה לנוכרי, והסברא נותנת שאין לסמוך על המכירה לנכרי.

דרשת שבת הגדול

התפרסם באתר כיפה במדור "דעת תורה" (קישור)

כידוע, אחת הסיבות שהשבת הקרובה מכונה "שבת הגדול" היא מפני שהרב, שהוא הגדול בקהל, דורש בפני הקהל בענייני הפסח. יש משהו מייצג בזה שנקבע כמנהג ישראל שבתקופת השנה שכל עם ישראל מנסה לעסוק בכמה שפחות עיסוקים שלא קשורים בהכנת הבית לפסח, מטילים על הרב להכין את אחת משתי הדרשות החשובות של השנה. אני בטוח שאם היו מעמידים את זה לבחירה, לא מעט רבנים היו מצביעים להזיז את דרשת שבת הגדול לאחרי פסח.

בעמוד הראשון של הלכות פסח, מתייחס המשנה ברורה לשאלה באיזה נושא יש לדרוש בשבת הגדול בפני הקהל:
ועכשיו נוהגין לדרוש בשבת הגדול... והעיקר להורות לעם דרכי ה' ללמד המעשה אשר יעשון דהיינו דיני הגעלה וביעור חמץ ואפיית המצה ושאר הלכות פסח... אבל אם יהיה הדרשה רק בפלפול או דרוש בעלמא אין יוצאין בזה ידי חובתן.
לא כולם הסכימו עם דברי המשנה ברורה. הג"ר אליעזר וולדנברג זצ"ל, בעל שו"ת ציץ אליעזר ואיש הלכה מובהק, פרסם חלק מהדרשות שנשא בשבת הגדול. בדרך כלל הדרשה נסבה סביב השאלה, מדוע נקראת שבת הגדול "שבת הגדול", ולאחר מכן איזה פשט נחמד ברמב"ם הלכות חמץ ומצה. לא בדיוק מה שכתב המשנה ברורה.

בצעירותי הייתי מקפיד ללכת עם אחד מהורי לדרשת שבת הגדול. מספר שנים הלכתי לשמוע את הרב ד"ר פ.ה. שהיה רב באחת הקהילות הקרובות לביתי. שנה אחת הוא דיבר על מעשהו של הלל הזקן וסימן הכורך בליל הסדר ובשנה אחרת הוא דיבר על מחלוקת הראשונים בעניין שתיית כוס חמישית בליל הסדר. על אף שהרב ניסה לשכנע שאין שום בעיה הלכתית לשתות היום כוס חמישית, אני עדיין מרשה לעצמי לקבוע שבדרשות אלו קשה לומר שהתקיים "ללמד המעשה אשר יעשון דהיינו דיני הגעלה וביעור חמץ".

לעומת זאת, הלכתי מספר שנים עם אבי שיח' לדרשתו של רב העיר, הרב י.פ. רב העיר היה חוזר כל שנה פחות או יותר על אותם הדברים. הדרשה היתה מחולקת לשניים - החלק הראשון היה הלכתי ובו הוא היה מסביר בעיקר איך להכשיר את המטבח לפסח. הוא היה עובר על כל חלקי המטבח ומסביר בפשטות איך להכשיר. במאמר מוסגר נספר שדעת הרב היתה שאין להכשיר מיקרוגל, אך הוא כנראה ידע שרוב הציבור לא ישמעו לו, ולכן היה פשוט מדלג על המיקרוגל בסקירה שלו. מדי שנה היתה אשה אחת, ייתכן וזו אפילו היתה אותה אשה, שהיתה קוראת מהקהל: "כבוד הרב, מה עם המיקרוגל?" ואז הרב היה מתייחס גם למיקרו ומסביר שאפשר להסתדר שבוע אחד בלי מיקרו. חלק זה של הדרשה היה מתארך עד בערך עשר דקות לפני המועד בו הוא היה אמור להסתיים. אז עבר הרב לחלק השני שהיה נמשך עד בערך חצי שעה אחרי צאת שבת. חלק זה היה על ההגדה והוא היה אומר וורט יפה שבדרך כלל היה מתקשר עם חשיבות החינוך הדתי לילדים.

אני זוכר שהייתי שואל את עצמי, מידי שנה לאחר הדרשה של רב העיר, מדוע אני טורח לבוא ולשמוע את הרב אם כבר שמעתי את רוב הדברים בשנה לפני כן. ראוי לציין שבשני סוגי הדרשות, הן זה של הרב פ.ה. והן זה של הרב י.פ., היתה תפוסה מלאה ועוד אנשים עמדו מאחור ובכניסה.

כיום אני שואל את עצמי מה נכון יותר, ללכת בדרכו של המשנה ברורה וללמד פחות או יותר מדי שנה את אותם הדברים, או להפליג על ענני הדרוש? מצד אחד גם אני לעצמי חוזר מדי שנה על אותם הלכות - מה לעשות אני לא זוכר הכל, אז מדוע לא לחזור בפני חברי הקהילה מדי שנה פחות או יותר על אותם נושאים. בנוסף, אם כל שנה אומר פחות או יותר את אותם הדברים אפשר לחסוך בצורה רצינית חלק מזמן ההכנה לדרשה. מצד שני, האם הקהל לא מצפה שאני אחדש משהו כל שנה? האם לא יוצאים אנשים בסוף ושואלים את עצמם: למה באתי - הוא אמר את אותם הדברים בשנה שעברה?

על מה אתם הייתם רוצים שהרב ידרוש בקהילה שלכם? טקבקו כאן למטה...

יצא לאור: מעיינותיך לחודש ניסן ה'תש"ע

חוברות "מעיינותיך" יוצאים לאור ע"י גוף הנקרא "תורת חב"ד לבני הישיבות" המנוהל ע"י ר' משה שילת (בנו של הר"י שילת) והמשתייך לזרם הלא-משיחי בחב"ד. החוברות מושקעות ומעוצבות להפליא ומתוכננות בכישרון רב באופן שיתאימו לציבור הלא חב"די.

מעיינותיך #24 ניתן להוריד כאן:
שאלת הבן החכם - הרב יואל כהן
שלהבת י-ה - מתוך מאמרי הרבי על עבודת ה' (בעז"ה אתייחס לקטע הראשון הנקרא כאן "רגש של העדר שביעות רצון" אחרי פסח)
חנוך ל"בינוני" על פי דרכו - הרב יחזקאל סופר
החסידות ותורת הקבלה - הרב נחום גרינוולד
התחלת נשיאותו של הצמח-צדק - סיפור המעשה איך התחיל הצמח צדק להיות הרבי השלישי בחב"ד

רשימות לקראת פסח שהתפרסמו בבלוג בשנים קודמות

הגדה:
- ארבע - מי יודע? חמשה - מי יודע? - על המספר ארבע וחמש בהגדה של פסח וליל הסדר.
- סיפור וזכירה - על סיפור יציאת מצרים וזכירת יציאת מצרים.
- מי עדיף - רשע או שאינו יודע לשאול?
- מבנה חלקו הראשון של "מגיד", מההגדה החדשה של הרב סולובייצ'יק
- ליל הסדר עם הרבי

הלכה:
- שיעור כזית בליל הסדר
- קטניות
- מוציא מצה - על מצות רכות ומצות קשות
- אור לארבעה עשר בודקין לאור הנר?!
- קניידלעך בערב פסח

קריאה נוספת:
- שביבים לפסח / שאול שיף
- מעיינותיך לחודש ניסן

עובדים עלינו בעינים - המשך

אם לא ראיתם את המודעה המשופצת בעלון השבת של צהר, הנה היא לפניכם.

קצת יצא לא ברור בסריקה, במודעה המשופצת כתוב שבמוצאי שבת ובמוצאי חג פתוח 20:00-22:00. כנראה שחזרו בתשובה...

מצאו את ההבדלים.

הסדר בזמן הבית ובזמן הגלות

מאז שיש לי ילדים קטנים המשתתפים בסדר, אני ממעט באמירת וורטים וחידושים בהגדה, ואני משתדל רק להסביר באופן פשוט את דברי ההגדה. היוצא מן הכלל הם דברי הנצי"ב המובאים בהגדתו, הגדת "אמרי שפר", שהינם לדעתי הבנה מעמיקה ביותר על כל מבנה ההגדה. דבריו של הנצי"ב בעניין זה מתחילים בפיסקת "הא לחמא עניא" ומגיעים לשיאם בפירושו ל"רבן גמליאל היה אומר". הנה עיקרם לפניכם (מפירוש "מצה זו וכו'"):

'מצה זו שאנו אוכלים על שום מה, על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם מיד' - במשנה (בפרק עשירי בפסחים) איתא 'על שום שגאל הקב"ה את אבותינו ממצרים' ומשמע טעם מצה היא מעין קרבן תודה דטעון לחם מצות... ולפנינו (בהגדה) איתא נוס' אחרת 'שלא הספיק וכו''...

אלא הענין דבזמן שהיה קרבן פסח היה ספור הגדה על ענין של פסח שהוא כמו שפסח ה' על הפתחים איך היה ולמאי כדרך החוקרים דבר לתכליתו איש לפי כחו, אבל על אודות המצה לא דברו הרבה כי אם תודה על הנס שגאל הקב"ה. אבל משחרב בהמ"ק וישראל בגולה הוא להיפך. אין עיקר הסיפור על דבר הפסיחה אלא על שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ וגו'.

...ובאשר לא נשתווה הליכות עולם של ישראל בהיותם בא"י לאופן הליכות עולמם בהיותם מפוזרים בארצות לא להם, ע"כ נשתנה קוטב הענין אשר ירה עליו מטרת הכוונה. בהיותם בא"י היה כל אופן פרנסתם על עבודת אדמתם ועבודת אדמה היה תלוי בשביתת הארץ בשנה השביעית ובתרומות ומעשרות... משום הכי אנו מזכירים כי כן היה גם במצרים שפסח ה' על הפתח בבית אחד שלט הדבר ובבית שכנו לא שלט הדבר. מעתה יש לנו להאמין כי כן ההשגחה בא"י באשר עיני ה' בה מראשית השנה עד אחרית שנה. וכל זה בהיות ישראל בארצם אבל בהיותם בארץ לא להם ועיקר פרנסתם אינו תלוי בעבודת האדמה ובהשגחה נוהגת בעסק בין הגוים יותר יש להשריש בלב עסק החפזון... כל זה וכיוצא בזה דברים הרבה ראוי לענות על המצה שהיה בא אות על חפזון.

למי שלא עכב אחרי כל המהלך נסביר בקיצור. בליל הסדר ישנם שני מוקדים - המצה והפסח. בזמן הבית הפסח ומה שהוא מסמל, ההשגחה הפרטית, היו מוקד הסדר. כיון שכך המצה לא סימלה כלל את לחם העוני אלא "לחמי תודה" הבאים יחד עם קרבן הפסח. בזמן הגלות המסר היותר חשוב הוא כבר לא ההשגחה הפרטית אלא האפשרות של גאולה מיד - חפזון, לכן סידרו חז"ל את ההגדה כך שבזמן הזה המצה היא במוקד. הם עשו את השינוי הזה על ידי שינוי הטעם של המצה "מצה זו על שום מה", ועל ידי הוספת "הא לחמא עניא בפתיחת ההגדה" (וגם "בבהילו יצאנו ממצרים" לפי נוסחת הרמב"ם).
כבדרך אגב נאמר שהסבר זה מסביר באופן יוצא מהכלל את כל הקושיות הידועות על "הא לחמא עניא" - למה הוא בארמית? למה הוא נוסף להגדה רק בגלות? שכן פיסקא זו נוספה במיוחד כדי לשנות את מוקד ההגדה למצה בזמן הגלות.

אור החיים לפרשת ויקרא

עוד ירמוז על זה הדרך: "אליו מאהל מועד" פירוש שלא השיג לדבר ה' אליו אלא לצד שמחל ה' על עון העגל ושכן באהל מועד לאות ולמופת, אבל אם לא היתה המחילה לישראל הרמוזה באהל מועד לא היה ה' מדבר אליו, ואמר לו שיאמר דבר זה לישראל, והוא אומרו "לאמר".
האור החיים ממשיך ומסביר שחז"ל למדו מהמילה "לאמר", שהיא מילה מיותרת מכיון שבפסוק שלאחר מכן כתוב "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם", שהדיבור עם משה הוא רק כדי שהוא ילמד את בני ישראל. כאן האור החיים מוסיף על דברי חז"ל ואומר שדבר זה נלמד גם ממילות "מאהל מועד". אוהל מועד מורה על השראת השכינה בתוך עם ישראל. השראת השכינה איננה דבר של מה בכך לאחר חטא העגל. הקב"ה בוחר להשרות את שכינתו בתוך עם ישראל מכיון שהוא מחל להם על חטא העגל.
כשהתורה מדגישה כי הקב"ה דיבר עם משה "מאהל מועד" כוונתה, על פי דברי האוה"ח, לומר שלולי הקב"ה היה מוחל לישראל לא היה דיבור עם משה. הדיבור עם משה מגיע אך ורק למען עם ישראל ואם עם ישראל לא היו ראויים להשראת השכינה גם לא היה דיבור עם משה.

עצות לעורך הסדר

הנה כמה עצות לעורך הסדר שמשתתפים בו ילדים הקטנים מגיל תיכון:
1. הושב את התלמידים באופן שנח לפנות אליהם - הושב את כל הילדים בגיל המתאים במקומות שניתן לפנות אליהם ושהם יכולים להרגיש שהם חלק ממה שקורה. דאג שהמושבים המוקצים לילדים יהיו כאלה שניתן ונח לשבת עליהם לזמן ממושך.
2. הכן את השיעור - סמן בהגדה שלך מבעוד מועד אלו חלקים מההגדה ניתן להסביר לילדים בגילאים השונים וכיצד בכוונתך להסביר (ע"י שאלות ותשובות). חלקים שאין בכוונתך להסביר לילדים רצוי לעבור עליהם במהירות יחסית או לחילופין לשלוח את הילדים להפסקה קצרה עד לפסקאות היותר מעניינות. הכן רשימה של פסקאות אותם הילדים יכולים לקרוא בעצמם בקלות, אך תן דגש דווקא להסבר הפסקאות ופחות לאופן הקריאה (דקדוק המילים / מנגינה נכונה).
3. התמקד בחומר הלימודים - כל שיחה, בדיחה, סיפור או חידוש שאינו מעניין ההגדה או שהילדים לא יבינו עלולים להפריע את ריכוז הילדים ולהקשות עליהם את הישיבה ליד שלחן הסדר. שמור את כל שאר הדברים לזמן הסעודה, ואם אין להם קשר בכלל לליל הסדר ניתן לשמור אותם בכלל למועד אחר.
4. תן לתלמידיך תמריצים - הכן מבעוד מועד ממתקים או מתנות קטנות לתת לכל מי שמשתתף יפה / שואל שאלות טובות / עונה תשובות מחכימות במהלך הסדר.
5. דאג שכל המשתתפים בסדר (ובמיוחד המבוגרים) ינוחו ויאכלו ארוחה טובה בערב פסח.

יש לכם עצות משלכם? היכנסו והגיבו.

ברכת האילנות

הגמרא במסכת ברכות (דף מג עמוד ב) אומרת:
אמר רב יהודה: האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי, אומר: ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם.
[תרגום: מי שיוצא בימות ניסן ורואה אילנות שמלבלבים, אומר: ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם.]

כך גם מובא בגמרא בראש השנה (דף יא עמוד א).

הרמב"ם הביא דין זה להלכה (הלכות ברכות פרק י הלכה יג):
הרואה בריות נאות ומתוקנות ביותר ואילנות טובות מברך שככה לו בעולמו, היוצא לשדות או לגנות ביומי ניסן וראה אילנות פורחות וניצנים עולים מברך ברוך אתה יי' אלהינו מלך העולם שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ונאות כדי ליהנות בהן בני אדם.

וכך גם כתב השולחן ערוך (אורח חיים סימן רכו סעיף א):
היוצא בימי ניסן וראה אילנות שמוציאין פרח, אומר: בא"י אמ"ה שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם.

על פניו מדובר בעוד אחת מברכות הראיה. כשם שאדם מברך על ראיית הים הגדול או על בריות נאות כך עליו לברך על לבלובי האילנות.

אך חכמי הקבלה הבינו שיש משמעות עמוקה המקשרת בין ברכה זו דווקא לחודש ניסן. דווקא הרב עוזי קלכהיים זצ"ל מבטא זאת באופן יפה (קישור):
לאחר חורף רטוב וסגרירי, אחרי ששבו העבים אחר הגשם, מתייצבת לפנינו חמה של ניסן. בזיו פניה המאירות והמחייכות ובקרניה החמות והמלטפות, מבשרת היא לנו על ימי האביב הקרבים ובאים. ולעומתה נענית האדמה ומתחממת ומוציאה צמחייה, ומתעטפים האילנות בלבושם האביבי הירוק, אחר שהיו מושלכים חשופים כל החורף לקור ולגשמים. ובתרועת אביב עונים האילנות, בפריחות ובריחות הממלאים חללו של עולם. גם אנו, כבני אדם, זוכים באותה עת לעדנה מיוחדת, ופינו מתמלא שירה, בברכת האילנות.

להבדלי תפיסה אלו יש מספר נפקא-מינות להלכה:
* האם יש לברך דווקא בניסן - אם מדובר בברכת הראיה, יש להסביר שהגמרא דיברה בהווה שרוב האילנות פורחות בניסן, אך אם אדם ראה אילן פורח לפני ניסן הוא יכול לברך. כך כתב לדוג' הריטב"א (ר"ה יא.):
ויומי ניסן לאו דוקא אלא כל מקום ומקום לפי מה שהוא מלבלבי.
כך גם פוסקים הלכה לתושבי חצי כדור הארץ הדרומי. אך לפי חכמי הקבלה יש לברך דווקא בניסן.
* מספר עצים - לפי חכמי הקבלה יש עניין לטור דווקא אחרי עצים שיעשו רושם בנפשו של האדם, ויש לברך בדווקא על שני עצים, אך לפי הנגלה אין צורך לדייק בכך. כך גם חכמי הקבלה העדיפו לצאת מן העיר למקום שנפשו של האדם מתרחבת ותלו דברים בדברי הגמרא "האי מאן דנפק".
* ברכה בשבת - כך כותב הכף-החיים (סי' רכו אות ד):
בשבת ויו"ט אין לברך ברכת האילנות שמא יטלטל האילנות או יקח בידו הפרחים להריח בהם או שמא יתלוש. ונראה לדברי המקובלים שכתבו שע"י ברכה זו מברר ניצוצי הקדושה מן הצומח יש עוד איסור נוסף דבורר וע"כ אסור לברך ברכה זו בשבת ויו"ט. וכן עמא דבר.
אך מצינו גדולים שכן ברכו בשבת. כך מובא שהג"ר שלמה זלמן אוירבך לא היה נמנע מלברך בשבת ומובא שהאדר"ת היה מקפיד לברך בשבת כדי להשלים למאה ברכות (פרטים אלו הובאו בספר פסקי תשובות).
* מניין וטקס - לפי חכמי הנגלה אין בסדר ברכת האילנות יותר מברכה של כמה מילים. לדעת חכמי הנסתר יש לעשות זאת בליווי אמירת לשם ייחוד, פרקי תהילים, פתח אליהו, קדיש ובמניין.

נסיים חלק זה בדבריו של ערוך השלחן (או"ח סי' רכו סע' א):
כלומר שנותן שבח והודאה להשי"ת שברא בשביל האדם אפילו דברים שאין בהם הכרחיות לחיי האדם כמו פרי אילנות ולכן אין מברכים ברכה זו על זרעים וירקות דאלו הם כהכרחיות ולא כן הפירות.

לעניין נוסח הברכה, ראו הדברים שהבאנו כאן בשם ר' אליהו לוין, ור' יעקב לוינגר שלח לי שהנוסח הנכון הוא כזה (ודבריו מתאימים לדברי ר' אליהו):
בָּרוּך אַתָּה יְיָ אֱלֹקֵינוּ מֶלֶך הָעוֹלָם שֶׁלֹּא חִסַּר (בסידורי הספרדים חלופה תקינה: חִסֵּר) בְּעוֹלָמוֹ כְּלוּם וּבָרָא בּוֹ בְּרִיּוֹת טוֹבוֹת וְאִילָנוֹת טוֹבוֹת לֵהָנוֹת בָּהֶן בְּנֵי אָדָם.

שינויים בהלכה

בימים האחרונים התפרסמה ביקורת ספרים שכתב הג"ר אהרן ליכטנשטין באנגלית (קישור). הספר שאותו הוא תוקף בעדינות אך בנחישות הינו ספר המציג גישה חרדית די קלאסית, ובכל זאת הרב ליכטנשטין ראה צורך להתייחס אליו.

הייתי מעוניין לתרגם עבורכם חלק מדבריו של הרב, אך מפאת הרמה הגבוהה של האנגלית אינני מסוגל לבצע את התרגום. בכל זאת, אנסה לסכם פיסקא אחת שהיא מאד מרשימה לטעמי.



הרב ליכטנשטין מתייחס בדבריו לדעה הגורסת שדעה בראשונים שהובאה להלכה בדברי האחרונים הופכת להיות דעה שלא ניתן לחלוק עליה, ומכאן היא נעשית לחלק מהותי מההלכה המחייבת. הרב ליכטנשטיין סבור שטענה זו איננה מדוייקת. מפי מורו ורבו הרב אהרן סולובייצ'יק זצ"ל הוא מצטט דברים שאמר בנוגע למחלוקת הראב"ד ובעל המאור אם הראשונים יכולים לחלוק על הגאונים: "אם למאן דהוא יש כתפיים מספיק רחבות הוא יכול לחלוק על הראשונים. השאגת אריה חלק על הראשונים במקומות רבים". כמובן, ממשיך הרב, שזכות זו איננה נחלת הכלל ונדרשת מידה של מנהיגות הלכתית כדי לנקוט בה. אך לא ניתן להשתמש בטענה מסוג זה כטענה ניצחת. האם יכול איש הלכה המכיר את התמורות ההיסטוריות שעברו על המושג בין-השמשות, תמורות הרות גורל במישור ההלכתי-המעשי, לקבל את הטענה המכלילה הזו כפי שהיא?

הודעה מנהלית - תיבת התגובות

עדכון (יום שני בבוקר): אינטרנט רימון חזרו אלי ואמרו לי שהבעיה טופלה, וכעת לא אמורה להיות כל בעיה לראות ולהכנס לתיבת התגובות. אינני נמצא ליד רימון כעת ואוכל לבדוק את זה רק בערב. אם אתם גולשים כעת ברימון ויש לכם עדיין בעיה (אחרי שעשיתם ריפרש לחלון שלכם, כדי לוודא שהבעיה באמת קיימת) בבקשה תשלחו לי מייל.

מסתבר שהעלמות תיבת התגובות זה משהו שקשור לאינטרנט רימון. פניתי לרימון כדי שיתקנו את הבעיה - נראה כמה זמן ייקח להם עד שהעניין יטופל.

במידה ואתם גולשים ברימון ואתה רואים את הקישור לתיבת התגובות בבקשה תשאירו הודעה שאתם רואים ואתם גולשים ברימון.

במידה ואתם לא רואים את תיבת התגובות ואתם לא גולשים ברימון - בבקשה תשלחו לי מייל: ravtzair בג'ימייל.

אני מקווה שהעניין המיותר הזה יפתר כמה שיותר מהר.

בכל מקרה, אני אשמח לקבל את תגובותיכם. אלו שרואים את תיבת התגובות מוזמנים להגיב בתיבת התגובות (אך מתוך ידיעה שהרבה פחות קוראים יכולים לראות את תגובותיהם) ואלו שאינם יכולים להגיב בתיבת התגובות מוזמנים לשלוח לי את תגובותיהם ישירות למייל.

עדכון: פניתי לתמיכה הטכנית של אינטרנט רימון אך משום מה הם לא ראו צורך לחזור אלי עדיין. אני יודע שגם מספר קוראים פנו לרימון ואשמח אם קוראים נוספים יפנו כדי שהם יבינו שעליהם לתקן את העניין במהירות. מבחינתי זו ממש בושה וחרפה שחברת אינטרנט רימון ביצעה שינויים מבלי להודיע על כך ללקוחות, מבלי לשים הודעה באתר שלהם שהם מבצעים שידרוג או שינויים ומבלי להערך מראש לתת תמיכה טכנית לכל מי שנפגע מהשינויים.

עובדים עלינו בעיניים

המודעה הבאה התפרסמה בעלון "השבת" של צהר (תסלחו לי על האיכות, אין לי סורק בצבע):

התירוץ לסתירה שיש בין שני הריבועים האדומים הוא כנראה שהכניסו את הידיעה אודות פתיחה אחרי מוצ"ש כדי שזה ידבר לציבור הדתי, אבל אבוי שכחו להוריד את שבת משעות הפתיחה בגוף המודעה.

הגדה לשונית תש"ע

הרב "מענה לשון" שלח למכותביו הגדה של פסח ובו משובצים הדיונים השונים שערכו הוא ומכותביו בעניינים לשוניים ודקדוקיים הקשורים להגדה. חלק מהדברים פורסמו בעבר בפינת "מענה לשון" בעלון מאורות הדף היומי. מעט עריכה לא היתה מזיקה לקובץ, ובכל זאת, חובבי הז'אנר (ואפילו אלו שלא) יוכלו למצוא כאן פנינים.
בין שלל הנושאים המדוברים:

• מה ההבדל בין אגדה להגדה?
• משמעות המילה "מסובין"
• שורש המילה "מצה"
• מתי הוא "פסח" ומתי "חג המצות"?
  

קישור לקובץ בscribd

אור החיים לפרשת ויקהל-פקודי

כא וַיָּבֹאוּ, כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ, הֵבִיאוּ אֶת-תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל-עֲבֹדָתוֹ, וּלְבִגְדֵי, הַקֹּדֶשׁ. כב וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים, עַל-הַנָּשִׁים; כֹּל נְדִיב לֵב, הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל-כְּלִי זָהָב, וְכָל-אִישׁ, אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לה'. כג וְכָל-אִישׁ אֲשֶׁר-נִמְצָא אִתּוֹ, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי--וְשֵׁשׁ וְעִזִּים; וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים, הֵבִיאוּ. כד כָּל-מֵרִים, תְּרוּמַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת, הֵבִיאוּ, אֵת תְּרוּמַת יְהוָה; וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים, לְכָל-מְלֶאכֶת הָעֲבֹדָה--הֵבִיאוּ.

האור החיים מתייחס לכפילות הקיימת בפסוקים אלו ביחס לתיאור האנשים שהביאו את תרומת ה'. בפסוק הראשון, פסוק כא: "אשר נשאו לבו", "כל אשר נדבר רוחו אותו".
האור החיים מסביר:
דע כי יש שתי הדרגות במתנדבים, האחד הוא המתנדב ברצון נפשו כפי יכולתו וערך ממונו ולזה יקרא "נדבה רוחו"... והשני הוא המתנדב יותר מיכולתו מגודל טוביות לבו ולזה יקרא "נשאו לבו"... ולזה אמר כי בישראל נמצאו שני סוגים הנזכרים, ופתח במעולה שבשניהם.

עפ"י ההבחנה הזו מסביר האור החיים גם את הפסוקים שלאחר מכן.
אלו ש"נשאם לבם" הביאו את תכשיטי הנשים - דבר שאדם לא מוותר עליו בקלות. לאחר מכן תורמי הזהב - המתכת היקרה, לאחר מכן תורמי החומרים היקרים - את שני אלו התורה מכנה "איש", לאחר מכן יש "כל מרים" המביאים את החומרים היותר מצויים "כסף ונחשת" ובסוף את מביאי עצי השטים.

רבנים פופוליסטים

מתפרסם במסגרת טור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור)

בגליון האחרון של העיתון "בשבע", כתב ברוך מרזל מאמר כנגד הרב יובל שרלו בעניין סירובי פקודה. הנושא עצמו של סירובי פקודה ומה אמר או לא אמר הרב שרלו, לא ממש מעניין אותי אז לא אתייחס אליו (אם כי די ברור שדבריו של הרב שרלו הוצאו מהקשרם. על פי מה שצוטט, מה בדיוק הוא אמר? שאם הוא היה קורא עתידות והיה יודע מה יהיה בעוד חמש שנים הוא היה קורא לסרב פקודה?! מה ההיגיון במשפט הזה?). ברצוני להתייחס לאחת הפסקאות במאמר המדברת אודות תפקידו של הרב, או ליתר דיוק לתפקודם של רבנים רבים. כך כותב ברוך מרזל:
"לצערי, יש היום רבנים רבים שסרגל היהדות שלהם אינו נמדד רק ע"פ דבר ה' - זו הלכה.
הרבנים הללו, כשהם נדרשים לפסוק הלכה, בודקים לפני כן מה דעת הקהל בנושא, מה דעת התקשורת בנושא ואיזו תגובה הם יקבלו. האם זה פוליטיקלי קורקט? כך הם פעלו בנושא מצעד הגאווה, כך הם פעלו בנוגע לשילוב עולי אתיופיה בחינוך, וכך הם פעלו במהלך פשע הגירוש מגוש קטיף".
ברצוני להעיר על דבריו מספר הערות, שאולי יעמידו את הדברים באור אחר.

איתרע מזלו של ברוך מרזל ומאמרו התפרסם בעיתון "בשבע" רק מספר עמודים לפני הכתבה של יאיר שפירא באותו גליון שתיאר באריכות את ההתדיינויות האחרונות של רבנים מכובדים מהעולם החרדי בבתי המשפט האזרחיים. שפירא מזכיר בין היתר, את המחלוקת המשפטית בין ראשי ישיבת פוניבז' שלא הצליחו למצוא הרכב דיינים שיוכל לדון בענייניהם כי היה ברור שכל דיין שיבחרו יהיה מוטה לחלוטין לטובת הציבור בתוכו הוא גר.
כך יכלו הקוראים מיד להבין ש"יש היום רבנים רבים שסרגל היהדות שלהם אינו נמדד רק ע"פ דבר ה' - זו הלכה" גם בציבור החרדי, ולא רק בציבור הדתי-לאומי. מעניין לציין שעל פניו יכלו ראשי ישיבת פוניבז' לפנות לבית דינו של הרב יעקב אריאל ברמת-גן ולקבל פסק דין שאיננו מוטה, אך הרבנים העדיפו ללכת לערכאות מאשר להודות שאפשר לדון דין תורה אצל "רבנים ד"לים". והנה שוב, "רבנים רבים שסרגל היהדות שלהם אינו נמדד רק ע"פ דבר ה' - זו הלכה".

בניגוד לרבני הציבור החרדי מהסעיף הקודם, שאותם אני דן לכף חובה ולא יהיה זה לזכותו של הרב שרלו להשוות אותו אליהם, ניתן למצוא רבנים אחרים שהואשמו באותן ההאשמות ודווקא יש בזה כבוד גדול להימצא במחיצתם. כזה לדוגמא הוא כמובן הרב שלמה גורן, שכידוע זכה לקיתונות של שופכין כאשר הסכים להתקפל מול משה דיין ולהתיר את האח והאחות, כך לפחות הוצג לציבור על ידי רבנים מובילים. בין הרבנים שראו את פסיקתו בעין רעה נמנה גם הרב שאול ישראלי. גם נגד הרב גורן טענו בשעתו שהוא המציא מושג של ביטול גירות רק כדי לרצות את התקשורת והפוליטיקאים.

אינני מתכוון להסתפק בטיעון הדמגוגי "גם אצלם זה ככה", ואני מבקש באמת להעלות נקודה זו כשאלה למחשבה. האם זה פסול שהרב מתחשב ב"כותרות העיתונים" כשהוא מביע את דעותיו? האם יש ציפייה שהרב יהיה מנותק לחלוטין מהלכי הרוחות הנושבים בציבור? מצינו בחז"ל מספר התייחסויות לעניין זה, שכלל לא משתמע מהן כשיטתו של ברוך מרזל.
א. מצינו ש"כשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע".
ב. חז"ל קבעו שכל גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה דינה להתבטל.
ג. הגמרא בסוף יומא מגדירה את המחלל את השם כמי שהבריות אומרים עליו "ראו כמה מכוערין מעשיו, אוי לו לרבו שלימדו תורה", ואת מי שמקדש את השם כמי שהבריות אומרים עליו "ראו כמה נאים מעשיו, אשרי רבו שלימדו תורה". המדד, במקרה זה, הוא דווקא הבריות-ההמון, ולא רק "דבר ה' זו הלכה".

אין לי כוונות לשכנע אתכם, הקוראים, שהרב חייב להיות פופוליסטי או לקבוע שאין רע בהתנהגותם של כל מי שפועל בפופוליזם. אני מסתפק בהטלת ספק והצבת הנושא כנקודה למחשבה. דעתי האישית בנושא זה היא שהדבר נמדד במידת יראת השמיים של האדם. אתה יכול להתחשב ב"פוליטיקלי קורקט" ובהלכי הרוח הנושבים בציבור, כל עוד ברור לך שתתן את הדין על כל מעשיך לפני הקב"ה בבוא היום. אם אתה מתחשב ב"פוליטיקלי קורקט" מפני שאתה ירא שמיים, אתה פועל נכון. אם לחילופין אתה ירא שמיים מפני שזה "פוליטיקלי קורקט" או שאתה מתחשב בדעת הקהל משום שאתה ירא תקשורת או ירא את שכניך, אתה נמצא במקום הלא נכון.

בקרוב: הכנס הרביעי של שוחרי לשון הקודש תש"ע

הננו שמחים להזמין את הציבור
לכנס השנתי הרביעי של שוחרי לשון הקודש
אשר יתקיים בס"ד בחג המצות
ביום חמישי, י"ז בניסן התש"ע, שני ימים בעומר, בשעה 13:45
בבית הכנסת אהל משה, שכונת סנהדריה המורחבת (מעלות דושינסקי 9), ירושלים.

תוכנית הכנס:
13:45 - תפילת מִנחה
מושב ראשון (14:00 - 15:30)
...............................................
מושב שני (15:45 - 17:30)
מַנחה: הרב יואל קטן, ר"מ בישיבת שעלבים, ראש מכון שלמה אומן


הכניסה ללא תשלום
עזרת נשים פתוחה

הזמנים משוערים וללא התחייבות...

רצוי לאשר השתתפות בדוא"ל: frank@mscc.huji.ac.il
פסח שמח וכשר!

נשמח לראותכם
וכן נשמח אם תודיעו לחבריכם על הכנס או תתלו בלוח מודעות באיזור שלכם!

יצא לאור: הספר "בלבבי משכן אבנה"

לפני כשנה וחצי כתבתי ביקורת ספרים על הספר "והשב את העבודה" על עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים שכתב הרב משה אודס, רב היישוב צופים. בימים אלו ראה אור מהדורה שנייה של הספר "בלבבי משכן אבנה" מפרי עטו של הרב אודס. הספר, המכיל כ570 עמודים - גדול בהרבה מ"והשב את העבודה", עוסק ב"עיונים בקרבנות, בכהונה ובבתי המקדש" .

הספר מכיל כמאתיים עמודים העוסקים בעולם הקרבנות, דהיינו הקורבנות השונים, מנחות, טעמי הקרבנות וכד'. עוד כשבעים עמודים עוסקים בכהונה ובלוייה, ועוד כמאה וחמישים עמודים על המשכן ובתי המקדש.

לקראת סיום ספר שמות ותחילת ספר ויקרא, מובא לפניכם פרק מתוך הספר על "העולה והשלמים" הדן בהבדלים בין שני סוגי הקרבנות:

למי שנח יותר - הנה קישור לscribd.

האם העולה לתורה מברך לפני הקריאה כשספר התורה פתוח או סגור?

הדברים המתפרסמים בבלוג זה הינם להלכה ולא למעשה.

הגמרא בסוף מגילה מביאה בעניין הנהגותו של העולה לתורה (מגילה דף לב עמוד א ):
תנו רבנן: פותח ורואה, גולל ומברך, וחוזר ופותח וקורא, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: פותח ורואה ומברך וקורא.
מאי טעמא דרבי מאיר - כדעולא, דאמר עולא: מפני מה אמרו הקורא בתורה לא יסייע למתורגמן - כדי שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה, הכא נמי - כדי שלא יאמרו ברכות כתובין בתורה. ורבי יהודה: תרגום איכא למיטעי, ברכות - ליכא למיטעי. אמר רבי זירא אמר רב מתנה: הלכה, פותח ורואה ומברך וקורא.

כלומר, הגמרא מכריעה במחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה כרבי יהודה שהעולה לתורה פותח את ספר התורה, רואה את מקום הקריאה ומברך, בלי שהוא סוגר את ספר התורה.

אמנם, התוספות הבינו שרבי יהודה מודה לכתחילה לרבי מאיר (שם ד"ה גוללו מבחוץ ועי"ש הגהות הב"ח):
ולכתחילה הוא גוללו וסותמו קודם שיברך כדי שלא יאמרו ההמון שהברכות כתובות בו אבל בדיעבד אין לחוש שהרי לא שכיחי עמי הארץ כל כך עתה אבל לאחר שקרא בו ודאי צריך לגוללו קודם שיברך כר' יהודה.

אך הראשונים האחרים הבינו את הגמרא כפשטה שרבי יהודה אומר בדווקא להשאיר את ספר התורה פתוח בשעת הברכה. כך כותב לדוגמא הרמב"ם (הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יב הלכה ה):
כל אחד ואחד מן הקורין פותח ספר תורה ומביט למקום שהוא קורא בו, ואח"כ אומר ברכו

[עיין בדברי ערוך השלחן שכותב כך:
רבותינו בעלי התוס' כתבו דלכתחילה יגלול עי"ש ונראה דס"ל דגם רבי יהודה מודה דזה עדיף טפי לגוללה אלא דסבירא ליה דא"צ לכך. ויש מי שנוהג כן ולא ידעתי אם נכון לעשות כן אחרי שמכל הפוסקים לא נראה כן ואינהו ס"ל דלר"י דווקא יברך כשהיא פתוחה דכיוון שצריך לקרותה איך יסתמנה?!]

המחבר בשולחן ערוך גם כן כתב כפשטות דברי רבי יהודה (שולחן ערוך אורח חיים סימן קלט סעיף ד):
כל הקורים מברכים לפניה ולאחריה, ופותח הספר קודם שיברך ורואה הפסוק שצריך להתחיל בו ואחר כך יברך; ולאחר שקרא, גולל ומברך.

הרמ"א שם לא חלק על דבריו אך העיר עליהם:
הגה: ובשעה שמברך ברכה ראשונה יהפוך פניו על הצד, שלא יהא נראה כמברך מן התורה (כל בו); ונראה לי דיהפוך פניו לצד שמאלו

על פי כל זה, נראה שברור שיש להשאיר את ספר התורה פתוח בזמן הברכה שלפני הקריאה.

אבל, בספר שער הכוונות כתב רבי חיים ויטאל כך (עניין קריאת ס"ת דרוש ג' דף מט - קישור):
ועתה נבאר ענין האדם עצמו כשעולה לקרוא בתורה צריך לזהר שיראה מקום הקריאה ויסתכל בפסוק אשר עתיד להתחיל אח"כ תכסה הכתיבה ע"י מפה של הס"ת ואז תברך ברכת התורה שלפניה ואח"כ תפתח ותקרא ואח"כ תחזור ותסתום הכתיבה ואז תברך ברכת התורה של אחריה ואעפ"י שיש פוסקים שכתבו שאין צורך לכל זה כמ"ש בית יוסף וע"ש.

כך כותב רח"ו גם בספר פרי עץ חיים שער ס"ת פ"ב. בשני המקומות אין הוא מנמק את דבריו.

בעקבות דברי ר"ח ויטאל הלכו פוסקים ספרדים רבים, כדוגמת הכף החיים שכתב "וכן עמא דבר" בסימן קלט ס"ק כג ובן-איש-חי פר' תולדות (שנה שנייה) אות י"ח. בהלכות שבסידור חזון עובדיה שכתב הרב יצחק יוסף גם כן כותב כך:
קודם שמברך העולה לס"ת, צריך להסתכל באיזה פסוק הוא מתחיל לקרוא בתורה, ורק אחר כך יברך, ויכסה הכתיבה במטפחת.

בספר נתיבות המערב, מנהגי יהודי מרוקו שחיבר הרב אליהו ביטון, מביא שיהודי מרוקו נהגו כדברי המחבר בשו"ע והרמ"א (עמ' מב):
נהגו שהעולה לתורה רואה את מקום הקריאה, ומנשק באמצעות מטפחת את מקום הקריאה, והופך את פניו לצד אחר ומברך, ויש שלא הקפידו להפך פניהם.

אור החיים לפרשת כי-תשא

"ואתה דבר אל בני ישראל לאמר אך את שבתותי תשמרו..."
האור החיים מסביר פסוק זה כרמב"ן בעקבות חז"ל שהמילה "אך" באה למעט שמירת שבת במצב של פיקוח נפש, כלומר שפעמים יש לחלל שבת וזה כשיש מצב של פיקוח נפש.
האור החיים מסביר את הלימוד הזה לא רק כלימוד טכני של המילה "אך", אלא כדבר הבא לידי ביטוי בכל הפסוק. הפסוק הזה הוא לכאורה קשה מאד:
א. מה טעם נכתבה המילה "ואתה"?
ב. הפסוק לפני פסוק זה הוא "ויאמר ה' אל משה לאמר", אז מה טעם לחזור על מילת "לאמר"?
ג. מדוע "שבתותי" ברבים?

כל הקושיות מתורצות בלימוד חז"ל. הטעם שיש להציל נפש בישראל גם על פני חילול שבת הוא מפני הטעם של "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", וזה משמעות הכתוב "אך את שבתותי תשמרו" - יש להעדיף שמירת שבתות הרבה על פני שמירת שבת אחת, "שמרו שבתות הרבה על ידי שתעשה מיעוט שמירה בהם".
הסיבה שיש לומר "ואתה" ו"לאמר", כי התורה אינה יכולה לכתוב הכל ויש דינים הנלמדים כתורה שבעל פה מהרב. וכאן אומר הקב"ה למשה שדבר זה עליו ללמד את בני ישראל, שלא יעדיפו שמירת שבת אחת על פני שבתות הרבה.

שו"ת אינטרנט

לפנים בישראל היה ביכלתם של רבנים גדולי ישראל לחדש חידושים חובקי עולם, אך הוצאות הדפוס היו כה יקרות שהם היו צריכים לשקול בפלס את דבריהם ולפרסם רק את המינימום הנצרך לאותה שעה. המליצה אומרת שהמגן אברהם היה כה עני שהוא רשם את חידושיו על פתקים קטנים והוא לא הבחין בכך שחצי ממה שהוא רשם היה על השלחן ולא על הפתק. אחריו היה צריך לבוא המחצית השקל, שהיה בעל ממון, כדי להרחיב את דברי המגן-אברהם ולהשלים את "המחצית" שנשאר על השלחן. כך או כך, ההנחה היא שגם אם ה"שאגת אריה" היה מפרסם עוד שני כרכים של ספרו, או אם ה"אגלי טל" היה מספיק לכתוב על כל ל"ט אבות המלאכה ולא רק על שתים עשרה, דבריהם עדיין היו נלמדים בשקיקה.
כיום המצב השתנה וכל אדם המעוניין בכך יכול לפרסם ככל העולה על רוחו ברשת, וגם מי שבוחר להדפיס את דבריו העלות היא לא גבוהה יחסית. מאידך, הדור ירד. מי שיכתוב היום באריכות יכול להניח מראש שאף אחד לא יטרח לקרוא את דבריו. הדרישה היא לכתוב בקיצור ובתמצית. [בהזדמנות זאת אני שמח להכיר לכם את האתר "חידוש". המגרעת הגדולה של אתר זה היא בדיוק בנקודה הזו של חוסר התמציתיות.]

מה לכל זה ולשו"ת האינטרנט?
שו"ת האינטרנט מאפשר לרב המשיב להרחיב מאד בכל תשובה ותשובה, זאת משום שאין ממש מגבלה של מקום. מאידך, אם הרב המשיב יאריך יותר מדי אף אחד לא יטרח לקרוא או להשתמש במדיום הזה. אדם מן השורה המעוניין לשאול שאלה את הרב לא רוצה לקרוא סימן שלם של יביע אומר כדי לדעת כיצד עליו לנהוג. לכן, הקיצור הוא בהחלט נצרך לטובת השואלים הרבים במדיום הזה. אבל פירושו של "קיצור" איננו להעלים לחלוטין את משמעותה של תשובה הלכתית. רב שמשיב מבלי שהוא מביא נימוקים ומקורות לדבריו, לדעתי איננו ממלא את תפקידו נאמנה. קל וחומר כשהרב משיב באופן שבכלל לא ניתן לדעת בביטחון שהרב הבין את השאלה.

אני מחזיק בבטן את הדברים הללו כבר הרבה זמן ומה שהמריץ אותי לפרסם אותם דווקא היום זו התשובה הבאה שהתפרסמה היום באתר כיפה (קישור):

שלום רב לכבוד הרבנים!
יש לי דיסק וינדוס מקורי של וינדוס 7 שאחי קנה ואני רוצה להשתמש בו גם למחשב שלי כמובן שהדיסק נקנה במחיר מלא רק שאני רוצה להשתמש בו לעוד מחשב בנוסף למחשב שמותקן בו כבר תוכנה זו החברה כנראה שלא נותנת אופציה כזו האם מותר לי לעקוף אותה או לא ?
מיותר לציין שיש בידי אופציה כזו לעקוף ע"י קובץ מיוחד לזה
אני התקנתי אותה ונשאר לי עוד יום להחליפה ובנתים אני משתמש בה על סמך הנסיון שלה שמתרת מספר ימים לשימוש חינם

תוכן התשובה
בס"ד
שלום וברכת ד´
נראה לי שאסור, אלא א"כ מורידים מהאינטרנט, אבל מדיסקים קנויים אין להפעיל. אפשר להפעיל גם מהדורות ישנות יותר שאינן נמכרות עוד בחנויות.

אחרי שקראתם את דבריו של הרב המשיב, תשאלו את עצמכם:
1. מה כתוב בתשובה, מבחינת הבנת הנקרא – עברית פשוטה?
2. מה הסברא לחלק בין דיסק קנוי לבין הורדה מהאינטרנט?
3. האם הסברא הזו היא סברא נכונה?
4. האם אתם בטוחים שהרב הבין את השאלה?

הרב המשיב לא עזר לפתור אף אחת מהשאלות הללו, לצערי.

אז אם אתם רבנים המשיבים באינטרנט – השיבו באופן שברור מתוך דבריכם כיצד הבנתם את השאלה ומהי קו המחשבה שלכם בתשובה (ההמלצה שלי לרב משיב לדוגמא הוא הרב דרור ברמה המשיב באתר ynet-יהדות). ואם אתם שואלים שאלות באינטרנט – הגישו את שאלותיכם רק לרבנים שמכבדים אתכם במתן תשובה המוכיחה שהם הבינו את שאלותיכם ושתשובותיהם ברורות ומפורטות דיין.

בנושאים הקשורים לנידון כאן, אני מבקש הפעם להמליץ על מספר רשימות:
- שו"ת ס.מ.ס - ועכשיו הספר
- האדם המאמין בעולם המודרני
- ערב עיון - מסיני ללשכת הגזית

שיחות ספאם בטלפון

זה לא קשור כלל לנושאי הבלוג, אבל אני רואה צורך לפרסם את זה בכל זאת.

בשבועות האחרונים קיבלתי לטלפון הביתי כמויות הולכות וגדלות של שיחות ספאם. לאחר שאחד הילדים הקטנים שלי ענה לטלפון ושמע מהעבר השני ילדה קטנה מספרת בקול בוכה על כך שהוריה נהרגו ושהיא צריכה כסף, אמרתי לעצמי שצריך למצוא משהו לעשות כנגד זה. אמש, כשקיבלתי שיחת ספאם הקוראת לי להשתתף בשיעור לדוגמא מתחת מרכז הקבלה החלטתי שיותר אני לא מוכן לסבול את זה.

התקשרתי היום לבזק 199, החברה המספקת לי את הטלפון בבית, כדי להתלונן. הייתי מוכן להרים צעקות, אבל כל מה שהטלפנית מהעבר השני שאלה אותי היה: "אז אתה רוצה שאני אחסום אותך לפרסומות?", עניתי בחיוב, והיא אמרה לי "בסדר".

אני עכשיו מחכה לראות אם זה באמת יעבוד.

בכל מקרה, אם גם אתם מוטרדים משיחות הספאם - זה פשוט וקל לבקש חסימה.

עניי עירך קודמין

שולחן ערוך אורח חיים סימן תכט סעיף א:
שואלין בהלכות פסח קודם לפסח שלשים יום. הגה: ומנהג לקנות חטים לחלקן לעניים לצורך פסח. וכל מי שדר בעיר י"ב חודש צריך ליתן לזה.

בעיר מגורי, שאיננה ידועה כעיר מוכת עוני, פועלת מוסד גמ"ח המבקשת מאנשים לתרום תחת הסיסמא "עניי עירך קודמין". אני בטוח כי גמ"ח זה פועל בנקיות ידיים גמורה ושכל מעשיהם לשם שמיים, אך מאז הפעם הראשונה שראיתי מודעות אלו שאלתי את עצמי אם זו טענה נכונה.


על פניו, כך כתוב בשלחן ערוך (יורה דעה סימן רנא סעיף ג):
ועניי ביתו קודמין לעניי עירו, ועניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת (כ"מ בסמ"ג וסמ"ק וטור). הגה: והקבועים בעיר קרויים עניי העיר, והם קודמין לעניים אחרים הבאים לשם ממקומות אחרים (טור דלא כר"י בר ברוך). ויושבי ארץ ישראל קודמין ליושבי חוצה לארץ.

העיקרון המובא כאן הוא שככל שהאדם יותר קרוב אליך כך אתה יותר צריך לדאוג לו (כאשר יושבי ארץ ישראל יוצאים מהכלל). לעניין זה, גם קרבתו הגיאוגרפית של העני נחשב כקרבה.

מאידך, האם יש הגיון בדרישה הזו במציאות הקיימת?

כל אחד יודע שהמושג של מרא דאתרא נעלם עם התפתחות הכפר הגלובלי (בעז"ה נכתוב על כך ברשימה נפרדת). האם גורלם של גבולות העיר לעניין קדימות בצדקה לא צריכים להעלם גם כן? האם ניתן לומר שעני שגר בשכונה מרוחקת ממני במודיעין, עיד מגורי, קרוב אלי יותר מאשר עני שגר במודיעין עילית או בלוד?

לפני שנה או שנתיים יצא לי לשטוח טענה זו בפני הרב יעקב אריאל, והוא לא הסכים אתי. טענתו היתה שכשם שלשכת הרווחה המקומית אחראית על העניים במרחב שלה ולא על עניים במרחבים אחרים, הגם שיכול להיות שמצבם קשה יותר, כך גם הקהילה המקומית אחראית יותר על העניים במרחב שלה יותר מאשר על עניים במרחבים אחרים.

עם זאת, בכל זאת יש להדגיש שהדין של "עניי עירך" הוא רק דין של קדימות, דהיינו לאחר שהקדמת את עניי עירך בודאי שיש לדאוג לעניי ערים אחרות הנמצאים במצב קשה יותר מאשר עניי עירך. הפתחי תשובה שם (יורה דעה סימן רנא ס"ק ד) מביא את דברי החתם סופר האומר שלמי שיש קדימות יש תביעה רק כל עוד העניים האחרים שווים אליהם, אך אם מצבם טוב יותר מהעניים האחרים אין להם דין קדימות:
עיין בתשובת חתם סופר סימן רל"ג ורל"ד שהאריך מאוד דיש להקדים יושבי ירושלים על יושבי שארי העיירות א"י וכל הקדימות אינם אלא להקדים ולא לדחות נפשות וע"כ אם שניהם שוים שצריכים להחיות נפשם בלחם צר נאמר זה קודם אבל כשיש לאנשי ירושלים אפילו רק לחם צר שוב אין להם שום תביעה עד שיגיע לכל א' מהעיירות אחרות ג"כ כשיעור הזה ושוב מהנותר שיצטרכו לכסות ומותרות יש הקדמה למוקדם עד שיהיו שוה בשוה בזה כו' ע"ש.

בושש

הגמרא (ברכות דף מ עמוד א) מביאה את הדין הידוע לגבי בציעת הפת:
אמר רבא בר שמואל משום רבי חייא: אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד.
רבא בר שמואל אקלע לבי ריש גלותא, אפיקו ליה ריפתא ובצע להדיא. אמרו ליה: הדר מר משמעתיה? אמר להו: לית דין צריך בשש.
[תרגום: רבא בר שמואל נקלע לבית ריש גלותא, הוציאו לו פת ובצע מיד (ללא שיביאו לו מלח או לפתן). אמרו לו: חזר מר משמועתו? אמר להם: זה אינו צריך בושש.]

רש"י נדרש להסביר את המילה "בשש":
בשש - עכוב, כמו: בושש רכבו (שופטים ה'), כלומר: פת נקיה היא זו, ואין צריכה לפתן.

חשבתי שזה מאד מעניין שרש"י מביא את הפסוק משירת דבורה במקום את הפסוק מהתורה "וירא העם כי בשש משה". אולי זה מפני שרש"י אינו רוצה להזכיר את גנותם של עם ישראל וחטא העגל ולכן מעדיף להביא פסוק משבחו של עם ישראל. האפשרות האחרת היא שרש"י חשב שהמילה בושש בשירת דבורה הוא הרבה יותר ברור מאשר בפסוק "וירא העם כי בשש משה" (ואולי ראיה לאפשרות זו היא שבפסוק על משה רש"י מסביר כתרגומו ואז מביא לראיה את הפסוק משופטים).

האם יש דרך להכריע בין האפשרויות?

איך שומרים על שקט בזמן המגילה?

האם אתם מתפללים בבית כנסת עם המון ילדים קטנים, ובכל זאת נשמר השקט בזמן קריאת המגילה (בין המן להמן, כמובן)?




אם כן, איך עושים את זה?


האם הקהל מחונך באופן שהוא איננו מביא ילדים קטנים מדי לקריאה? האם בעל הקורא עושה משהו מיוחד שבזכותו נשמר השקט? האם קוראים עם מקרופון כך שגם אם השקט לא נשמר מצליחים לשמוע?





שתפו אותי (ואת יתר הקוראים) בהצלחות שלכם (ובכשלונות שלכם).

פורים שמח!

עלון שבת זכור

הלימוד המרכזי ממגילת אסתר

כשהרב סולובייצ'יק התקרב לסופה של ההרצאה בת ה90 דקות, הוא שאל את קהל המאזינים מה ההלכה היהודית אותה אנחנו יכולים ללמוד מסיפור מגילת אסתר? ישנן מספר הלכות שניתן להסיק, אך הרב סולובייצ'יק חיפש את האחת שנבדלת מכל האחרים. "ההלכה המרכזית במגילת אסתר", הוא אמר, "היא החובה על הפרט למסור את נפשו אם הייעוד והעתיד של הכלל בסכנה".

תרגום שלי מכאן.

hat-tip: hirhurim

פורים שמח!!

אור החיים לפרשת תצווה

על הפסוק "ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד ומעיל וכתנת תשבץ מצנפת ואבנט" שואל האור החיים:
קשה למה לא מנה הכתוב אלא ששה בגדים והשמיט ציץ הקודש ומכנסיים?
האור החיים מתרץ כך:
ואולי שני דברים אלו אינם בגדר אחד עם הששה, הציץ לצד מעלתו... והמכנסיים לצד היותם בהדרגה פחותה משלושה בגדי כהן הדיוט.

האור החיים שוב דן בעניין מעלתם של המכנסיים לקראת סוף הפרשיה העוסקת בבגדי הכהונה, על הפסוק "ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה", כותב כך:
קשה למה איחר מצות המכנסיים? ...ועוד נראה שנתכוין לכותבו באחרונה, והלסמיך לו מצות "והיו על אהרן וגו' ולא ישאו עון ומתו', ואם היה כוללו עם שאר בגדים... תבא הסברא לומר כי לא באה האזהרה אלא על שאר בגדים, אבל המכנסיים אינם באים אלא כדי שלא תגלה ערוה ואין בהם צורך קדושת עבודה, לזה אמרם לבסוף וסמך להם האזהרה והעונש לומר כי מעכב הוא לקדושת הכהונה כשאר בגדים.

לכאורה האוה"ח יכל להשתמש בתירוץ הקודם גם במקרה זה ולומר שהתורה איחרה את המכנסיים מפני שהם בדרגה פחותה משאר הבגדים, אך האור החיים העדיף לתרץ שהתורה באה ללמד אותך שסיבת לבישת המכנסיים זה לא רק לכסות בשר ערוה אלא כי יש מצוה ללבוש מכנסיים.

אני חושב ששני הדברים משלימים אחד את השני. המכנסיים הינם בדרגה פחותה משאר הבגדים, כי בסופו של דבר אין להם תפקיד אחר מאשר לכסות בשר ערוה. אך דווקא בגלל שהם הבגד הפשוט ביותר התורה ראתה צורך להדגיש שגם הדברים הפשוטים והברורים הינם בגדר מצוה והם לא יורדים בסופו של דבר מחשיבותם של שאר בגדי הכהונה שבאים לכבוד ולתפארת.

"כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו"

מאת: שמעון לרנר

(מורי ורבי מבקש אני מראש מחילה אם הדברים שאכתוב יפגעו בכבודכם. "עת לעשות לד'...")

קשה מאוד לתאר את עומק השבר והזעזוע הממלאים אותי מאז יום רביעי שעבר. (כן, אני יודע, הפרשייה התפרסמה כבר ביום שלישי אבל בשעות הראשונות הייתי בהכחשה גמורה ולא הסכמתי להקשיב בכלל לחדשות).
ספק אם אני בכלל צריך. ודאי רבים בציבור מסוחררים כמוני ויכולים לדמיין ולתאר לעצמם מה עובר עלי.
הלב נקרע לרסיסים, כואב לי פיזית ונפשית, ואינני מוצא מרגוע לנפשי.

רבים וטובים ממני כבר שיתפו את הציבור בהרבה כיווני חשיבה מועילים, ובכל זאת נדמה שהשאירו לי מקום קטן להתגדר בו.

מאז שהתחלתי את חטיבת הביניים בישיבת חורב ועד סיום הישיבה התיכונית (ואף מעבר), נדמה בעיני הרב כמלאך ד' צבקות.
אהבתי (ואני עדיין אוהב) את הרב אלון כמו שתלמיד נאמן יודע לאהוב את רבותיו. למדתי ממנו תורה הרבה ועוד יותר מידות ומעשים טובים. הוא תמיד ידע לקרוא את מצב הרוח שלי במבט חטוף, וידע יותר טוב מרבים אחרים לעודד בזמנים קשים.
האם הוא חיבק יותר מדי? אינני יודע. זכורים לי היטב שני חיבוקים שזכיתי לקבל ממנו.
אחד ליד קברו הטרי של נחשון וקסמן הי"ד, כשראש הישיבה בכה יחד איתנו.
השני בחתונה שלי, כשראש הישיבה הגיע בשעה מאוחרת לריקודים [היו לו עוד כמה אירועים באותו ערב].
משניהם אני שואב כוחות עד עצם היום הזה וגם עכשיו לא הייתי מוותר עליהם בשום אופן.

קל מדי לתלות את הבעיה בהערצה מופרזת לרבנים. זה נכון שצריך להזהר אבל זה לא כל הסיפור. אין בי (ומעולם לא הייתה לי), הערצה עיוורת לרב כלשהו. חבריי ואנוכי לא נמשכנו כלל וכלל לצד הכריזמאטי.
במישור העקרוני, דמותו של הרב אמורה להצטייר בעיני תלמידיו כמלאך ד' צבקות. יש בזה סיכון מסוים אבל בחיים הרבה פעמים הרווח תלוי בסיכון. רק כך אפשר לגדל דור שבאמת שואף לגדלות בתורה.

רבים אומרים למיחש מיבעי.אבל למיחש למה?למיחש שמא היסודות שעליהם נבניתי וחונכתי רעועים ומטים ליפול? למיחש שתחילת דרכי בקודש נשענת על אשליה ומצג שווא?
למיחש שהכלי שממנו קיבלתי כל כך היה ח"ו פגום?

והזעקה בוקעת ועולה מעומק הנשמה.

מורי ורבי הלא אתה לימדת אותי מה היא יראת שמים אמיתית. את מימיך שתיתי ואתה הכנסת אותי תחת כנפי השכינה.שלי ושל ביתי - שלך.רבים אומרים שזכויותיו של אדם אינן נמחקות סתם כך.
שאין מלאכים, ושכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו.
זה מסביר אולי איך יתכן שיקרה כזה דבר אבל לא איך אני צריך להתייחס למה שכבר היה.
הרי בודאי שאם צריך לחשוש כבר אי אפשר לראות בו דוגמא אישית שלאורו אלך.
קשה לי לקבל את העובדה שאולי כל עולמי הרוחני איננו מיוסד על אדני הקדושה והטהרה.

ובשעות קשות אלה מתנגנים באוזני שוב ושוב דבריו של אדמו"ר הזקן מחב"ד בספר התניא.
רק הסתכלות מיוחדת זו עזרה לי באמת לעבור את הימים האחרונים.

"דלכל איש ישראל אחד צדיק ואחד רשע יש שתי נשמות"

ראייה פשוטה אך כל כך חודרת את המציאות ומאפשרת לפשר בין מה שהמוח יודע למה שהלב מרגיש.

"נפש אחת מצד הקליפה...וממנה באות כל המידות רעות...
דהיינו כעס וגאוה...ותאות התענוגים... והוללות וליצנות"

שתי נפשות נפרדות לחלוטין שאינן נוגעות אחת בחברתה ונלחמות זו עם זו באופן מתמיד.

"ונפש השנית בישראל היא חלק א-לוק ממעל ממש"
אין לי ספק שמה שזכיתי לראות אצל הרב היה הצד הא-לקי והקדוש.

אין לי ספק שכל הדברים השמורים בזכרוני מגיעים ממקום קדוש וטהור.
אמנם נכון, ברגע שלמיחש מיבעי נפגמת דמות מלאך הא-לוקים.
כשאני מסתכל עכשיו קשה לי לאבחן ולהפריד בין הצדדים השונים.

אינני יודע אם אצליח אני להגיע למדריגה בה אוכל להמשיך ולבקש תורה מפיו.

החשש המקנן בלב פנימה מטשטש את הראייה.
אבל דבר אחד אני יודע בוודאות גמורה:
דמות נשמתו הא-לקית של מורי ורבי צרובה על לוח ליבי לעד.

הדברים נכתבו בדמע

מה לכהן בבית קברות?

התרשמויות ממושב "חרדים לאינטרנט" בכנס איגוד האינטרנט הישראלי

מאת: אשת רב צעיר

אתמול התקיים הכינוס ה-14 של איגוד האינטרנט הישראלי (www.isoc.org.il). זו כבר שנה שלישית שאני משתתפת בכנס המעניין הזה וזוכה לשמוע דעות על דילמות הנוגעות באינטרנט ועל חידושים בתחום.
השנה הבחנתי בדברים מוזרים כבר מרגע הגעתי לתור הנרשמים בכניסה לכנס. קודם כל, יחד עם אנשי ההיי-טק ואנשי האקדמיה, עמדו בתור חרדים בתלבושת מלאה. וזאת כחודש לאחר שיצא איסור ברור של העדה החרדית על שימוש באינטרנט וגלישה באתרים חרדיים. בנוסף, לצד השלטים המכוונים לאולם המליאה ולשירותים ניצב שלט ענק המכוון לבית הכנסת. בעת ההרשמה נשאלו כל בעלי החזות הדתית/חרדית אם הם מעוניינים בארוחת גלאט לצהריים. בנוסף על כל זאת, אך כנראה ללא קשר, זה הכנס המקצועי הראשון בו השתתפתי אליו הגיעה אישה עם תינוק. מה קורה פה?! שאלתי את עצמי כאשר נכנסתי לאולם ההתכנסות וראיתי עוד חרדים, מה הביא לשינוי כל כך משמעותי בנוף?
כמובן שכבר עברתי על התוכניה מראש וידעתי שיהיה מושב בכנס המוקדש כולו לחרדים ולאינטרנט. גם תהיתי מראש מי ישב בקהל של אותו מושב – האם רק אנשים דתיים או שאחרים ימצאו בזה עניין. אך לא שערתי שיגיעו חרדים במיוחד בכדי לשבת בקהל ובוודאי שלא יגיעו בבוקר כאשר המושב הנזכר מתחיל רק בשעה 15:00. צר לי לאכזב אתכם, אך לא ניגשתי אל אף אחד מהללו ולא שאלתי את השאלות שסיקרנו אותי. שמעתי הרצאות, דיברתי עם קולגות ובשעה שלוש ניגשתי לאולם בו הייתה אמורה להתקיים הישיבה.
במשך כל היום הרמה הטכנולוגית של כל הנלווה להרצאות היתה ראויה לציון. הכל נעשה חלק מבחינת מעבר בין דובר לדובר והצגת המצגת הנכונה עבור כל מציג. היה אולם אחד שהועבר בשידור חי בטלוויזיה (22*) והנוכחים באולם זכו לראות מסך מפוצל מעוצב להפליא של השידור של הדובר בטלוויזיה יחד עם המצגת שאותו הציג. על כן די הופתעתי שהמושב של "חרדים לאינטרנט" התחיל באיחור בגלל בעיה של העלאת החומר של אחד הדוברים למחשב. הצטערתי גם שהמושב התחיל באיחור שכן היה עלי לעזוב לפני הסוף על מנת לאסוף את בני מהמעון.
אז אחרי כל ההקדמה הזו מה היה במושב "חרדים לאינטרנט"?
שלושה דיברו במושב:
אריה פרנקל, מנהל אגף יח"צ המשרד המגזרי גל-גורן BSD (שכונה הגורו של הפרסום החרדי) – יו"ר המושב.
הרב מרדכי בלוי שליט"א (כך בתוכניה), מפקח חינוכי ויו"ר משמרת הקודש והחינוך, שע"י בד"צ בני ברק.
אברהם דיקמן, מנהל אגף הדרכה ואתר האינטרנט פרוג (PROG)
באולם ישבו כ-80 איש, מתוכם כ-20 היו דתיים או חרדים.
ר' פרנקל פתח בכך שעל אף השימוש הנרחב של הציבור החרדי בסלוגן (הגאוני לדבריו) "חדש אסור מהתורה", דווקא בנושא האינטרנט לא השתמשו בו. הוא ציין מספר ספרי הלכה הדנים בשימושים באינטרנט לאור ההלכה, כאשר אין ביניהם איסור גורף להשתמש באינטרנט. הוא אמר שמטרתם בבואם לכנס להציף את בעיית האינטרנט בחברה החרדית ולחפש פתרונות.
הרב בלוי הוא שבלט מבין הדוברים. הוא התחיל את נאומו בשאלה "מה לכהן בבית קברות"? מה הוא עושה בכנס של איגוד האינטרנט הישראלי. המשיך וטען כי לא יתכן חרדי ש"רק גולש באינטרנט ל..." כמו שלא יכול להיות צמחוני שאוכל רק ארוחה אחת בשרית ביום. בשפתו הציורית אמר שמי שגולש באינטרנט הוא לא חרדי – אולי הוא חרדון. וכן שלא ניתן להכניס ילדים למסגרות לימוד חרדיות אם יש להם אינטרנט בבית כמו שלא יכניסו אותם אם יש להם טלוויזיה בבית.
הרב בלוי אמנם שיבח את הטוב שבאינטרנט אך אמר שכל עוד ניתן להגיע לתהום פעורה במרחק של קליק לא ניתן להכניס את האינטרנט הביתה. אמנם ככלי עבודה חייבים את האינטרנט ובעידן הדואר האלקטרוני "לא נחזור ליונת הדואר", אך השימוש צריך להיות רק לצרכי עבודה ולא לצרכי בידור.
על כן קרא הרב למספר שינויים אשר "יכשירו" את האינטרנט: להוסיף חסימות לרשת ברמה התחוקתית (לפי דעתי אין לכך סיכוי); שספקי תוכן כגון בנקים וקופות חולים יספקו אתרים חלופיים לחרדים אשר אינם כוללים פרסומות לא צנועות או מידע על מחלות שלא מדברים עליהם ופרוצדורות ש"אסורות" (דווקא רעיון מוצלח); שיהיה מעין אינטראנט –"אתם יודעים מה זה אינטראנט?" שאלה שאין מקומה בכנס איגוד האינטרנט – לחרדים הכולל רק אתרים שנבחרו כמתאימים לציבור (מי בדיוק יבחר את האתרים המתאימים לציבור החרדי? גוף חרדי שיחשף לכל התועבה באינטרנט על מנת לברור את התבן מהמוץ?!).
בראשית דבריו ציין הרב בלוי את פטירת הרב פרוש ואמר כי הדברים המובאים יהיו לזכרו, עוד שינוי מפרוטוקול ההרצאות המקובל בכנסים מעין אלו.
אברהם דיקמן בתפקידו מכשיר חרדים לעבודות המשתמשות באינטרנט. הוא ציין שעבודה מקוונת מהווה פתרון טוב לחרדים שרוצים לעבוד אך מתקשים במקומות עבודה שלא מתאימים לאורח חייהם. גם ר' דיקמן שיבח את האינטרנט ובעיקר את ארבעת האתרים החרדיים הבאים: אוצר החכמה, מאורות הדף היומי, קול הלשון והאתר שלו אתר פרוג.
לדבריו: "הממסד הרבני בציבור החרדי יודע שלא ניתן להתנהל ללא אינטרנט, אך לא ניתן להשתמש באינטרנט כפי שהוא היום". קצת פרדוקס, לא?
לפי דעתו "ניתן להיות יהודי ירא שמים ולהשתמש באינטרנט שימוש מושכל".
טענתו לבאי הכנס הייתה כי הציבור החרדי הצליח להתארגן ככח רכש בנושא הסלולרי, ולקבל מסלולים כשרים, ועליו לעשות זאת גם בנושא האינטרנט.
לצערי נאלצתי לצאת מוקדם ולא נשארתי לחלק של השאלות ותשובות, מה שבוודאי היה מרתק. כעת נשאר לי רק לתהות כמה חרדים אראה בכנס בשנה הבאה?

סוגיות לשוניות לפורים מהרב "מענה לשון"

את הרשימה הזו פרסמתי כלשונה לפני שנה מאד קרוב לפורים, ואני מניח שהרבה קוראים פספסו את האוצרות שיש כאן בגלל שזה פורסם באיחור. לכן החלטתי לסטות מהרגלי ולפרסם זאת שוב.
עדכון: קבלו את הקונטרס המעודכן לשנת תש"ע.

הרב "מענה לשון", ר' אוריאל פרנק, שלח לי קונטרס שלם על סוגיות ועניינים לשוניים הקשורים לפורים. הקונטרס מורכב מנושאים שנידונו בעבר ברשימת התפוצה של הרב "מענה לשון" והוא נבנה מ"העתק-הדבק" מהדיונים שהתקיימו שם בשנים האחרונות (זה מסביר את שינויי הכותבים, גופנים, גדלים וכו' לאורך הקונטרס).
בין הנושאים הנידונים: אופן הגיית השם "מרדכי", "להרוג" - "ולהרוג", "זכר" - "זכר", טעויות שונות בקריאת המגילה - האם יש בהם משום שינוי הכוונה?, קריאת עשרת בני המן, ועוד דיוקים ודקדוקים בתפילות ובברכות הפורים. כל מי שמתעניין בענייני לשון ימצא כאן אוצר בלום של דעות ודיונים (וגם אנשים כמוני שפחות נמשכים לענייני לשון, סביר להניח שימצאו כאן לפחות נושא אחד או שניים שיעניינו אותם).
בין הכותבים בקונטרס: ר' אוריאל פרנק, הרב יואל קטן, ד"ר מיכאל דושינסקי, הרב דויד יצחקי, ר' אליהו לוין, ד"ר יוחנן ברויאר ועוד ועוד רבנים, חכמים ודקדקנים.

הקונטרס לעילוי נשמתם של הקדושים שנרצחו אשתקד בישיבת מרכז הרב, אור לא' באד"ש, ובהם שלושה מתלמידיו של ר' אוריאל פרנק:
שגב פניאל אביחיל, אברהם דוד מוזס, יונתן יצחק אלדר, יונדב חיים הירשפלד, רועי אהרן רוט, יוחאי ליפשיץ, נריה כהן, דורון מהרטה.
הי"ד!

‫סוגיות לשוניות לפורים‬

איך נשאו את המנורה?

רש"ר הירש כותב על הפסוק מפרשת תרומה "בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנה" כך (התרגום מכאן):
בדי הארון מסמלים את היעוד ואת התפקיד לשאת את הארון ומה שבתוכו אל מחוץ לתחומו כשהשעה צריכה לכך. מצוות "לא יסורו הבדים" מבשרת לדורות את האמת, שזאת התורה ותפקידה אינם מותנים דוקא באדמת הארץ שבית המקדש עומד עליה. הלאו של "לא יסורו" כסמל לאי תלות התורה האלוקית בתנאים מקומיים מתבלט עוד יותר ע"י הניגוד אל כלי הקודש האחרים, ביחוד אל השולחן והמנורה, שלא נאמר בבדיהם "לא יסורו". מובע בזה הרעיון: אמנם שולחן ישראל ומנורת ישראל - חייו הגשמיים בכל היקפם וחייו הרוחניים בעצם שגשוגם – קשורים לאדמת ישראל (= אינם אפשריים אלא בישיבת העם על אדמת ארץ הקודש), אבל לא כן תורת ישראל.

רש"ר הירש שגה כאן כשהוא כתב שלא נאמר בבדי המנורה "לא יסורו", שהרי המנורה היתה הכלי היחיד במשכן שלא היו לו לא טבעות ולא בדים (שמות פרק כה):

(לא) וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ:
(לב) וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי:
(לג) שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפֶרַח וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפָרַח כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן הַמְּנֹרָה:
(לד) וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ:
(לה) וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן הַמְּנֹרָה:
(לו) כַּפְתֹּרֵיהֶם וּקְנֹתָם מִמֶּנָּה יִהְיוּ כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהוֹר:
(לז) וְעָשִׂיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ:
(לח) וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתֹּתֶיהָ זָהָב טָהוֹר:
(לט) כִּכָּר זָהָב טָהוֹר יַעֲשֶׂה אֹתָהּ אֵת כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה:
(מ) וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר:

אז איך נשאו את המנורה, אם לא היו לה בדים?

התורה אומרת בפרשת במדבר (במדבר פרק ד):

(ט) וְלָקְחוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אֶת מְנֹרַת הַמָּאוֹר וְאֶת נֵרֹתֶיהָ וְאֶת מַלְקָחֶיהָ וְאֶת מַחְתֹּתֶיהָ וְאֵת כָּל כְּלֵי שַׁמְנָהּ אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ לָהּ בָּהֶם:
(י) וְנָתְנוּ אֹתָהּ וְאֶת כָּל כֵּלֶיהָ אֶל מִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְנָתְנוּ עַל הַמּוֹט:

אך מה זה המוט?

אונקלוס תרגם מוט כפי שהוא תרגם בדים, כלומר שמוט זה יחיד של בדים: אריחא (מוט), אריחוהי (בדים).

התרגום הקרוי יונתן תרגם אחרת: אסלא (מוט), אריחוהי (בדים).

הרשב"ם מביא מחלוקת האם המוט היה כמין אלונקה או שזה היה יותר כמו הבדים בשאר הכלים:

טועה היה בזה ר' יוסף קרא מדלא כת' כדכת' במוט בשנים. והיה רוצה לומר שכל המוט היה תחת הכלים מדכת' על. השיבותי כי המוטות היו בצדי הכלים כדרך כל משא שנותנין המוטות בטבעות שבצידי הכלים כדכת' בפרשת המשכן, אבל לשון ונתנו ראוי לומר על המוט ואצל לשון משא יאמר במוט כדכת' וישאוהו במוט, ונשא בם את השולחן וכת' על כתף יסבלוהו, אין לכם משא בכתף. כלומר בדבר זה נושאין את זה:

מסיבה לא כל כך ברורה הרשב"ם מעדיף להגיד שבכל זאת היו למנורה טבעות. דווקא ניתן להביא סיוע לר' יוסף קרא מהמשך הפרק:

(יב) וְלָקְחוּ אֶת כָּל כְּלֵי הַשָּׁרֵת אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָם בַּקֹּדֶשׁ וְנָתְנוּ אֶל בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אוֹתָם בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְנָתְנוּ עַל הַמּוֹט:
וכי נאמר שלכל אחד מכלי השרת היו טבעות שהיה אפשר להשחיל אותם במוט? יותר פשוט לומר שהניחו אותם על כמין אלונקה.

עוד על ההאשמות כנגד הרב אלון

הקדשתי הערב את זמן השיעור שלי בזמן סעודה שלישית לדיון בנושא פרשת הרב מרדכי אלון. לא הייתי בטוח איך הציבור "יאכל" את זה, ואם הנושא בכלל מעניין את חברי הקהילה שלי. אני שמח שבסופו של דבר זה עבר בהצלחה.

לאחר שהתנצלתי על כך שאני מרגיש צורך לשנות מפורמט השיעור הקבוע, פתחתי בהצגת הנתונים שהתפרסמו:
השבוע נפל דבר בישראל ורב חשוב שאלפים היו נוהרים לשיעוריו הואשם שהוא ניצל את מרותו וקיים מערכת יחסים מינית עם אנשים שפנו אליו לעזרה.
הצגתי בפני הציבור גם את המקרה של הרב מרדכי טנדלר.
המשכתי וסיפרתי שאחד החברים אצלנו אמר לי הבוקר בבדיחותא:
מזל שהספר שקנינו כדי לחלק לנערי הבר-מצווה הוא של הרב לאו ולא של הרב אלון, אחרת מה היינו עושים עם כל הספרים שקנינו...

השאלות שהצגתי בפתח הדיון היו: האם הרב נשאר רב אחרי שעולים חשדות כל כך חמורים? איך מתייחסים לתורה שלמדנו ממנו? לספרים שלו?

הבאתי את המקורות הבאים:
א. תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף יז עמוד א:
ההוא צורבא מרבנן דהוו סנו שומעניה (רש"י: שיוצאין עליו שמועות רעות). אמר רב יהודה: היכי ליעביד? לשמתיה - צריכי ליה רבנן, לא לשמתיה - קא מיתחיל שמא דשמיא. אמר ליה לרבה בר בר חנה: מידי שמיע לך בהא: אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב (מלאכי ב') כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא אם דומה הרב למלאך ה' - יבקשו תורה מפיו. ואם לאו - אל יבקשו תורה מפיו (רש"י: הואיל וסנו שומעניה, הא דצריכי ליה רבנן לאו כלום הוא, דמוטב דלא ילפי מיניה). שמתיה רב יהודה.

ב. תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף יז עמוד א:
אמר רב הונא: באושא התקינו: אב בית דין שסרח - אין מנדין אותו, אלא אומר לו: (מלכים ב' י"ד) הכבד ושב בביתך. חזר וסרח - מנדין אותו, מפני חילול השם. ופליגא דריש לקיש. דאמר ריש לקיש: תלמיד חכם שסרח - אין מנדין אותו בפרהסיא, שנאמר (הושע ד') וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה - כסהו כלילה.

ג. תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף טו עמוד ב:
ורבי מאיר היכי גמר תורה מפומיה דאחר? והאמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב (מלאכי ב') כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, אם דומה הרב למלאך ה' צבאות - יבקשו תורה מפיהו. ואם לאו - אל יבקשו תורה מפיהו! - אמר ריש לקיש: רבי מאיר קרא אשכח ודרש (משלי כ"ב) הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי. לדעתם לא נאמר, אלא לדעתי. רב חנינא אמר מהכא: (תהלים מ"ה) שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך וגו'. קשו קראי אהדדי! - לא קשיא, הא - בגדול, הא - בקטן. כי אתא רב דימי אמר, אמרי במערבא: רבי מאיר אכל תחלא ושדא שיחלא לברא. דרש רבא: מאי דכתיב (שיר השירים ו') אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל וגו' למה נמשלו תלמידי חכמים לאגוז? לומר לך: מה אגוז זה, אף על פי שמלוכלך בטיט ובצואה - אין מה שבתוכו נמאס, אף תלמיד חכם, אף על פי שסרח - אין תורתו נמאסת.

נעלתי את הדיון בפשט שלי בדברי חז"ל (מסכת שבת דף קיב עמוד ב):
אם ראשונים בני מלאכים - אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים - אנו כחמורים
הסברתי כך: מי שמחפש מלאכים יוכל למצוא אותם רק בקרב מי שכבר נפטר לבית עולמו. אנשים החיים בינינו תמיד תוכל לראות ולמצוא את הפגמים שלהם. בקרב החיים לא ניתן למצוא מלאכים, רק אנשים או חמורים.

[אגב, יש להזהר מהמגמה האומרת: כולנו בני אדם, לכל אדם יש נפילות. ההאשמות בשני המקרים, הן בזה הנוכחי והן במקרה השני שהוזכר בפתח הדברי, הינם חמורים מאד שאדם רגיל לא נופל בדברים כאלו.]

סיפורי ילדים חלק ב', מאת: חיים ולדומירסקי

חלק א' - כאן
מתפרסם בעלון 'עולם קטן' ואמור להתפרסם גם בסרוגים

בגדי המלך החדשים
כולכם ודאי שמעתם את סיפור בגדי המלך החדשים מס' פעמים, אולם האם אתם בטוחים שהסיפור האמיתי הוא זה שסופר לכם ? ואולי זה מה שקרה שם באמת - בממלכה מסוימת חי מלך ישר ועניו אשר לא היה החכם באדם, אולם תמיד אהב ללמוד דברים חדשים. לאותה ממלכה הגיעו שני חייטים מדענים שפיתחו חומר אשר עקב תהליכים נוירו- אופטיים (שאין כאן המקום לפרט) פולט קרינה באורכי גל שרק אנשים המשתמשים במוחם בצורה יוצאת מן הרגיל יכולים לזהות, או בקיצור – דבילים לא רואים אותו. המלך אשר כאמור היה חובב ידע גדול (גם אם לא מבריק) מיד הזמין בגד העשוי מן החומר הנדיר תמורת סכום גדול, המשקף בהחלט את ערך התגלית המרעישה.
הגיע היום והבגד כבר מוכן, המלך בא לראותו... ולא ראה דבר. המלך כמובן האדים במבוכה והשפיל את עיניו. החייטים הנבונים שראו את מצוקת המלך עודדו אותו– "לא נורא, אדונינו המלך, יש דברים שלא רואים מיד... המשך ללמוד ולהחכים וגם אתה תראה את הבגד". המלך מעודד מדברי החייטים יצא למצעד גדול ברחבי הממלכה כשהוא עטוי בבגד המתוחכם. ההמון מטבעו היה ברובו עממי ולא חכם במיוחד ורק מיעוטו חכם. החכמים המעטים שהיו בקהל עצרו את נשימתם, בגד מפואר שכזה הם לא ראו מימיהם. רוב הציבור שלא ראה כלל את הבגד, רק את המלך הערום מבעד לבגדים, החריש כמובן, שכן לא רצה להסגיר את סודו. האנשים הפשוטים רק הסתכלו בהערכה על החכמים שכן ראו, והרגישו כאילו הם רואים את בגדי המלך דרך עיניהם. הממלכה עמדה לפני שלב חדש, ההמון רצה ללמוד, להחכים, להשתפר... שעה גדולה הגיעה לממלכה! סופסוף החכמים יוכלו להנהיג את העם ולהצעיד אותו קדימה.
אולם לפתע נשמעה צעקה! אחד הילדים שלא רק שהיה טיפש גדול, אלא גם לא היה לו מספיק שכל להסתיר את זה, החל לצעוק בקול "המלך הוא עירום, המלך הוא עירום!". החכמים הביטו בילד בסלחנות, אולם מס' טיפשים בקהל החלו אף הם להצטרף אל הילד "זה נכון. המלך הוא עירום". אחד החכמים ניסה להסות את קהל הנבערים "אתם טועים! פשוט רק חכמים יכולים לראות אותו", "מה אתה מבלבל את המח?" צעק אליו אחד האיכרים "מתנשא שקרן שכמוך! עובדה שגם הילד לא ראה את הבגד". על הטענה המבוססת לוגית של אחד החכמים "אבל אולי הילד הוא אידיוט" ההמון הגיב במטח עגבניות כבד "אין כאן שום בגד, זה הכול אשליה. מתנשאים שקרנים!".
צעקות החלו לעלות מן ההמון "המלך הוא עירום. הכול שקר". החייטים החכמים שזיהו את ההתפתחות המדאיגה, ארזו את חפציהם והסתלקו מן הממלכה לפני שייסקלו ע"י ההמון הנבער. המלך, שהושפע אף הוא מן ההמון הנבער, התמלא זעם על אותם "שקרנים" והממלכה ... היא נשארה בבורותה, המשיכה לצפות באח הגדול והתדרדרה לה לעוד מאה שנות טמטום.

הלו אבא
הלו אבא הוא סיפור חביב וחינוכי, המלמד את הילד שהוא לא צריך להיות חמדן קטן ורק לרצות מתנות ואבא שחוזר מהעבודה זו מתנה מספיק גדולה. זה המקום להזכיר לכם את הכלל מהפר' שעבר – "יש דברים שטובים בתיאוריה". הוורסיה שלי ל'הלו אבא' נראית בערך כך -
הלו, הלו, דוידי ?
איפה אתה אבא ?
אני בעבודה. תביא לי את אמא.
אבא! מה תביא לי מתנה ?
מה מתנה עכשיו?! תביא לי את אמא.
אבל אני רוצה מתנה.
(אהה... נזכרתי... אני אעשה לו את התרגיל מ'הלו אבא')
טוב טוב, בסדר. שים לב - אני אביב לך טרקטור עם ...
יש!!! טרקטור.
חכה, חכה, מה אתה קופץ? לא סיימתי. אני אביא לך ... טרקטור עם... כנפיים.
ייישששש! רואי, אבא מביא לי טרקטור עם כנפיים ולך הוא לא מביא כלום.
דוידי, דוידי, חכה שניה. לא נראה לך מוזר? תחשוב רגע - לטרקטור אין כנפיים לאוירון יש כנפיים.
אבל אתה הבטחת!
אבל אין לו כנפיים!!! מה אתה רוצה שאני אעשה? לאווירון יש כנפיים.
אז אתה מביא לי אווירון ?
כן בדיוק. אני אביא לך אוירון עם ... משוטים.
מעייני... אבא מביא לי טרקטור עם כנפיים ואוירון עם משוטים.
אבל דוידי, אתה אמור לשאול עכשיו - "אווירון עם משוטים ???" למה שלאווירון יהיו בכלל משוטים ? (חוץ מהמטוס ההוא בניו יורק שנפל להדסון)
אבל אתה הבטחת לי!!! אתה מביא לי טרקטור עם כנפיים ואווירון עם משוטים.
לא לא לא. אולי כלב עם שפם, כלומר תיש עם משקפיים... נו, עזוב, אני אביא מתנה אחרת.
לא רוצה אחרת.
כן, כן. אני אביא לך מתנה נהדרת - איש עם משקפיים.
מה פליימוביל ?
לא!!! לא פליימוביל!!! מה יש לך היום?! אני אביא לך את אבא.
לא רוצה את אבא! רוצה מתנה!
(וואי וואי הסתבכתי). בסדר. בסדר. נו מה אתה רוצה שאני אקנה לך ?
ספר עם שלט רחוק.
דוידי... די כבר... לספר אין שלט רחוק למכונית יש שלט רחוק.
טוב, שיהיה.

מאזינים יקרים. האזנתם להרצאתו של ד"ר קדחני במסגרת הקורס חינוך אלטרנטיבי לילדים. ההרצאה עסקה בנושא - סיפורי ילדים השפעותיהם ומשמעויות נסתרות. בשבוע הבא נעסוק בנושא פורים במסורת האיזבקית וכן בשלל בדיחות לשבת זכור . ליתר ההרצאות ששודרו במסגרת זו יש להיכנס לארכיון. כתובתנו –www.haim.shoresh.org.il .
Yahoo ו msn הבטיחו לתרום 20 סנט לילדה חולת שפעת לכל מי שישלח מייל לכתובת
vlado@olam-katan.co.il (אה, כן, וגם אינטל יחלקו לפטופ חינם ל20 הראשונים שישלחו מייל לכתובת הזו)

אור החיים לפרשת תרומה

"וזאת התרומה" טעם אומרו 'וזאת' וגו'.
אולי שיכוין לומר שלא יביאו ישראל נדבה ממין אחד או משלושה, אלא צריכין להביא מכל המינים, ואינם יוצאים ידי חובת תרומת המשכן אלא בהבאתם מכל המינים, והיא אומרו 'וזאת' לומר מלבד חיוב ההבאה עוד אני מצווך שתהיה התרומה ממינים אלו כולם, והטעם כי אין הכנת המשכן מושלמת בחסרון אחד מהמינים, ואין הכוונה כי כל איש ואיש מישראל יביא מכולם, אלא שבכללות תרומת כל ישראל יהיו כל המינים.
או ירצה לומר שיקבלו מהמביאים כל הי"ג מינים ולא יזלזל במביא פשתן ועורות וגו'.

האור החיים מתקשה מדוע יש צורך לכתוב את הפסוק "וזאת התרומה אשר תקחו מאתם", היה אפשר להסתדר בלעדיו "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי: זהב וכסף ונחושת וכו'".
האור החיים מציע שני תירוצים:
א. להודיע שכל המינים נצרכים. אם היה חסר הפסוק הזה היה אפשר להבין שגם חלק מהרשימה היא מקובלת, הפסוק "וזאת התרומה" מלמדת אותנו שבסופו של דבר צריך להגיע למצב שיש את כל המינים.
ב. להודיע שכל אחד יביא מה שהוא יכול וזה נחשב לתרומה, בין אם הוא הביא דבר פחות ערך ובין אם הוא הביא דבר יקר ערך.

לשני התירוצים יש מכנה משותף ברור: המשמעות של ציבור. יש חובה על הציבור, מה שאין כן על כל יחיד לדאוג שכללות התרומה היא שלמה, כלומר שלא חסר שום דבר ממה שנצרך לחברה. מצד שני על כל פרט בחברה לתרום במקום שהוא יכול, וכל תרומה היא רצויה ומקובלת. ע"י שכל אחד תורם את התרומה שהוא יכול לתרום נוצר מצב שבסופו של דבר יש לציבור את כל מה שהוא נצרך.

אכילה במוצ"ש לפני ערבית

כידוע אסור לאכול במוצאי שבת לפני עשיית הבדלה. אך האם מותר לאכול לאחר הבדלה אם לא התפלל עדיין ערבית של מוצ"ש?

ההבנה שלי היא שתפילת ערבית איננה מעכבת - עי' שו"ע או"ח רצ"ט סע' ג'.

אך על דברי השולחן ערוך (אורח חיים סימן רצט סעיף י):
אסור לעשות שום מלאכה קודם שיבדיל, ואם הבדיל בתפלה מותר אע"פ שעדיין לא הבדיל על הכוס. ואם צריך לעשות מלאכה קודם שהבדיל בתפלה אומר: המבדיל (בין הקודש ובין החול). בלא ברכה, ועושה מלאכה.

כותב המשנה ברורה (סימן רצט ס"ק לה):
ומ"מ לענין אכילה לא מהני עד שיבדיל הבדלה גמורה על הכוס [מו] וגם בתפלה:

ובשער הציון כתב כך:
(מו) אחרונים, אם לא שהתפלל ושכח להבדיל דאז די בכוס לבד, וכנ"ל בסימן רצ"ד:

אשמח אם מישהו יכול להפנות אותי ל"אחרונים" כאלה.

[דבר זה הוא נפקא-מינה בשבוע הבא, אם מתפללים ערבית של ליל פורים מאוחר יותר מזמן צאת שבת אם יכולים להבדיל ולטעום משהו.]

הרב אלון, פורום תקנה ואני

מישהו ניגש אלי היום ושאל אותי אם יש לי מידע פנימי על פרשת הרב אלון. אז כמובן שאין לי.

אבל בכל זאת אני מרגיש שיש לי קשר לעניין, או לכל הפחות קשר עקיף.

במהלך השנתיים פלוס שהבלוג הזה קיים ולמעלה משש מאות רשימות שהתפרסמו יש רשימות מעטות מאד שהתלבטתי אם לפרסם אותם מראש, יש מספר זעום של רשימות שהתלבטתי גם לאחר פרסומם אם היה זה צעד נכון לפרסמם.
את הרשימה רצוי לרוב אחיו פרסמתי לפני קצת פחות משנתיים בלב כבד, אבל מתוך תחושה שהנושא שהעלתי שם ראוי לדיון רציני בתוך הציבור שלנו. קיבלתי לא מעט ביקורת על פרסום הדברים, ביקורת שלא שכנעה אותי להוריד את הרשימה אבל בכל פעם שראיתי שמישהו הגיע לבלוג לעמוד ההוא רק בגלל שחיפש את הצמד "הרב מרדכי אלון" בגוגל, התלבטתי אם באמת היה נכון לפרסם את הרשימה ההיא ואם נכון להשאיר אותה.

אתמול, מתוך ההלם והזעזוע, חזרתי וקראתי את הרשימה ההיא ואמרתי לעצמי שאם רק המצב שתיארתי שם היה בלתי סביר בעיני הציבור שלנו, לא היינו מגיעים ליום הזה. אם אדם שמודיע שהוא פורש מהחיים הציבוריים ללא שום הסברים, היה נעזב לנפשו כל עוד הוא מתפקד כאדם פרטי אך אם ירצה לחזור לחיים הציבוריים יצטרך לספק הסברים למהלכיו, לא היינו מגיעים ליום הזה.

מעשר עני בימינו

לפני כשבוע כתבנו בעניין תרומות ומעשרות בימינו. אני מבקש לחזור ולהרחיב במספר עניינים שהעלנו שם בעניין נתינת מעשר עני בזמן הזה.

א. האפשרות להפקיר נכסיו ולזכות במעשר עני. הציץ אליעזר (חלק ד סימן י פרק ג) בשם השל"ה מביא אפשרות זו ודוחה אותה ממספר סיבות:
ובדבר מה שמתמה כתר"ה על המנהג שמובא בשו"ת הרדב"ז החדשות (סימן תשל"א) שנהגו בהפרשת מעשרות לומר ואם השנה זו היא מעשר עני הריני מפקיר וזוכה מדין עני, ומתמה שאין זה מחוור שהרי מן הדין צריך להפקיר בפני שלשה. אודיענו שכוון בזה להשל"ה בשער האותיות. והשל"ה שם מתמה עוד יותר מזה שאפילו אם יהא ההפקר בפני שלשה נמי לאו שפיר עבדי בזה. וז"ל ונוהגים בא"י כשמפריש מעשר עני לומר הריני מפקיר נכסי שאז הוא עני ואח"כ זוכה בה. ואני התרעמתי על זה מיום בואי הנה דהפקרם אינו הפקר. חדא דהא קיי"ל דלא הוי הפקר אלא בפני שלשה, וכן מצאתי בספר חרדים שכתב כן. ועוד אפילו הוי הפקר גמור מי שיש לו חובות אצל אחר הן בע"פ הן בשטר ממה נפשך דלא שפיר עבד הן אם בשעת הפקר מוחל החובות או לא, אם מוחל אותם כי לפי האמת יוכל למחול אף בתפוס שטרא ואפילו משכון והוי מחילה כמו שכתב המרדכי ריש סנהדרין והביאו רמ"א בחו"מ סימן רמ"א. א"כ דהוי מחילה כשתבעו אח"כ שיפרע לו גזול הוא בידו דכבר נמחל, אלא בודאי אינו מוחל, נמצא אינו עני... ודברתי מזה עם גדולי חכמי ההוראה והסכימו לדברי עכ"ל. וכן עיין מ"ש בכה"ג המהרי"ט חלק א' (סימן פ"ה) עיי"ש באריכות.

כלומר, הבעיות העיקריות הן שהוא איננו מפקיר בפני שלושה, ועוד אם הוא היה מפקיר הפקר גמור היה אסור לו אחר כך ללכת ולתבוע חובות מבעלי חוב שלו ואם הוא כן תובע את החובות שלו אזי הוא גזלן.

אולי אפשר ללמד זכות על דרך זו, כסוג של מיגו. בעל הפירות שצריך לתת מעשר עני מחזיק בפירות. אם אני מבין נכון, עקרונית לא ניתן להוציא את הפירות מידו גם אם עני פלוני יתבע אותו לדין, כי הוא יכול לטעון שהוא רוצה לתת לעני אחר. אבל אם כל העניים בעולם יתאגדו לתבוע ממנו את המעשר עני, לכאורה הוא יהיה חייב לתת להם, אבל במקרה כזה הוא יוכל להפקיר את כל נכסיו ולזכות במעשר מצד עצמו. כלומר, כיון שהוא יכול לעשות צעד כזה, אין שום אפשרות להוציא ממנו את המעשר בדין. ואם אי אפשר להוציא ממנו את המעשר בדין, אי אפשר להגדיר אותו כגוזל את העניים. [אינני בקיא ככל בכל ענייני חושן משפט, אז נא לקחת דברים אלו בערבון מוגבל מאד. וכפי שכתבנו ברשימה הקודמת אין להסתמך על אפשרות זו.]

ב. כתבנו שם גם אפשרות נוספת: יש האומרים כי כיום אין חובה לתת את המעשר לעני, מכיוון שאף עני איננו בא לבקש את המעשרות, ולכן זה נחשב שהם מוותרים על המעשר.
דבר זה שמעתי מחבר ששאל גאון אחד בעניין הזה [אינני מפרסם את שמו מכיוון שלא שאלנו אותו אם מותר לפרסם את הדבר בשמו. אך מדובר באדם המוחזק למורה הוראה ושנשאל ספציפית בעניין זה באופן ברור שזה על מנת להורות בשיעור לרבים]. ההבנה שלי בעניין הוא כך: נניח שהיה לי מעשר עני בביתי ואני יורד לרחוב ופוגש עני. אני מודיע לעני שיש לי בביתי מעשר עני ואני מבקש שהוא יבוא לקחת את המעשר המגיע לו. בתחילה העני שש ושמח, אך אז אני מסביר לו שמדובר בחצי ענף פטרוזיליה או פלח אחד של לימון. העניים בימינו לא יהיו מעוניינים כלל, לא רק לסור לביתו של אדם לקחת כזה מעשר אלא ספק אם היו מעוניינים אפילו אם הייתי נותן לו את המעשר ביד. במקרה כזה, היות ואני בטוח שאף עני שאני מכיר לא יהיה מעוניין במעשר עני שיש לי, אין עלי חובה למצוא את העני שיסכים לקחת ממני את המעשר.

ג. הציץ אליעזר (חלק יא סימן סו ) מביא אפשרות של המרת המעשר עני בכסף אך דוחה את זה ואומר שע"י מתן כסף אין מקיימים את מצוות נתינת מעשר עני:
ההלק"ט שם כותב שהוא היה נוהג לפדות המעשר עני בשויו לעניים, וגם ע"ז יש להעיר דנהי הניצול עי"כ מידי גזל ממון עניים, אבל מצות נתינה הא לא קיים עי"כ.

חידוש אמירת פיוטים, מאת: הרב "מענה לשון"

את תקנת חז"ל לקרוא ד' פרשיות בשבתות אדר השלימו הפייטנים בהוסיפם פיוטים מיוחדים לשבתות אלו. וכך נהגו ישראל להתרומם בשבתות מיוחדות אלה לא רק בקריאת התורה, אלא גם בתפילה. בדורות האחרונים חדלו מאמירת פיוטים, מטעמים שונים, ובעקבות זאת ישנם סידורים שהשמיטום לגמרי (כגון רנת ישראל, קורן, הרווחים בבתי הכנסת הלאומיים).
כיום, לפחות בחוגים מסוימים, ישנה בורות גמורה בנושא הפיוטים, וחבל (מבחינה רוחנית ותרבותית) שעולם עשיר זה יישכח, וחבל שלא נתבשׂם ממנו.
לענ"ד, ראוי לחדש אמירת פיוטים, אך באופן מבוקר. אין טעם להעמיס את כל הפיוטים, מהרבה טעמים[2], אך כדאי לפחות "לטעום" מעט, כדי להפגיש את הציבור עמם, והרוצה להוסיף - ידע לאן לפנות.
כוונתי היא שכל קהילה הרוצה בכך[3] תנהיג אמירת פיוט אחד עד שלושה (כך שלא תארך הוספה זו יותר משתים עד חמש דקות) במקום שמותר לכו"ע, כגון לפני הוצאת ס"ת. כדאי לבחור את הקטעים שהם יחסית מובנים, לְחַלֵּק לציבור את הנוסח שייאמר, בתוספת "פירוש מספיק", וניתן גם להוסיף דברי רקע טכניים ותוכניים-רעיוניים, וכך יוכלו הכל לספוג מהאווירה המיוחדת לשבת זו.

לדוגמה, מתוך הפיוטים האשכנזיים לשבת שקלים, הייתי בוחר בפיוט ה"זולת" [=המיועד להוספה לאחר "זולתך", לפני "עזרת אבותינו" בברכה שלאחר ק"ש], "אתה אהבת עמך... שונאיהם להכותם" - פיוט קצר, ומובן יחסית, הכולל חלק מהמסרים המיוחדים לשבת שקלים.
כמו כן, ניתן להוסיף את חלק הפיוט אשר לחנו מוכר ברבים מתוך פיוטי הקדושה ליוצר שקלים "כי אתה הוא ממ"ה מלכותו נצח נוראותיו שיחו... תפארתו". כמובן, שניתן לחבר או לאמץ לחנים, ובלבד שהם תואמים לתוכן ולצורה של הפיוט!
----------------------------------------------
[1] תודה למכללת הרצוג באלון שבות שפתחה בפניי שער לפיוטים, ובפרט לפרופ' אפרים חזן נר"ו שפתח בי סקרנות לתחום זה, וקרב לבי לפיוטים.
[2] כבר צווחו קדמונים נגד ריבוי מלל בעומדנו לפני ה', בפרט כשאין מבינים את מה שאומרים. הדברים בוטים במיוחד, כאשר מבלי דעת שוגים באמירת הפיוט, ולפעמים אף מודפס בסידור נוסח שגוי, שלא זו בלבד שאין לו פשר, אלא גרוע מכך: לפעמים נמצא מקלל ולא מברך.
למשל, בפיוט הקליר לשבת שקלים "אומן בשומעו" מנוקד בסידורים רבים:
"עִקְרם" [=עקר אותם, ח"ו!] במקום "עִקָּרם" [=העִקָּר שלהם, השורש של עמ"י, כלומר: אברהם אבינו!]
[3] אם לא בבית הכנסת, זה יכול להתבצע גם בשולחן שבת.

הרה"ג והרה"צ

כידוע, ה"עולם" אומר שהכינוי הרה"צ, דהיינו הרב הצדיק, הומצא כדי שיהיה כינוי עבור מי שאיננו גאון ולכן אי אפשר להצמיד לשמו את התואר הרה"ג. [הבהרה: אין בהכרח קשר בין הרה"צ לבין הרב הצעיר.]
לא פעם אני נשאל מה צריך לעשות כדי להיות רב. בשורות הבאות ננסה להבהיר מה יש לעשות כדי להיות בדרגת הרה"צ או הרה"ג, כדי שכל אחד יידע אלו צעדים יש לקחת כדי להגיע לדרגות אלו. יש להבהיר שרבים וטובים קנו תארים אלו בדרכים אחרות מהמתואר כאן, ואנו לא באנו אלא לשרטט את הדרך הקלה ביותר.

הרה"צ – יראתו קודמת לחכמתו
- גם כשאתה הולך לחתונה עם ישיבה מעורבת, תקפיד לשבת בשלחן אחר מאשתך.
- במהלך החתונה תקפיד ללחוש לאשתך, מספיק בקול כדי שכולם ישמעו, ששמעת שהרב _____ (כאן יש לכתוב את שמו של אדם שכבר מוחזק בתואר הרה"צ שנים רבות) לא אוכל באולם הזה.
- בסעיף הקודם, עדיף שהאשה תהיה בכלל בצד השני של האולם, בעזרת הנשים.
- בכל מקום שאליו אתה מגיע כדאי להאריך בשבחה של האכסניה הקודמת בה היית. במיוחד כדאי לתאר בפרוטרוט את הכיבודים השונים שהעניקו לך או לכל הפחות שהיית רוצה שיעניקו לך.
- כשאתה עולה לאוטובוס, במקום לשבת ליד גבר שעלול לקום באמצע הנסיעה ובמקומו תשב ח"ו אשה, עדיף לשבת בספסל ריק ולשים את תיקך על הכסא הריק.
- במידה ומישהו מבקש לשבת לידך באוטובוס יש להראות לו שספר המוסר או החסידות המונח בתיק יכול להיות ממש כבד לעיתים שפשוט אי אפשר להרים אותו.
- רצוי להסתובב עם אדם אחר, המכונה משב"ק (ברשימה אחרת בעז"ה נסביר את הדרכים לקנות תואר זה), שיציג אותך בתור הרה"צ ויעיר הערות לאנשים שאתה פוגש בסגנון: "הצדיק לא אוהב שזה מסודר ככה", "הצדיק מעדיף את זה אחרת", וכו'.

הרה"ג – חכמתו קודמת ליראתו
- כשאתה מציג מקור מסויים בשיעוריך אמור לדוג' "יש חזון-איש ידוע", גם אם אתה בטוח שאתה היחיד בחדר שמכיר אותו.
- במהלך השיעור הקפד לומר "כדאי לראות מה כותב האור החיים על הפסוק הזה", גם אם אתה יודע שלא כל הקהל ירוץ הביתה מיד אחרי השיעור לראות מה כותב האור החיים.
- בכל פעם שאתה מזכיר מקור מהגמרא באמצע שיעור, תקפיד לומר בדיוק באיזה דף ועמוד המאמר נמצא, רצוי אף להוסיף אם זה בתחילת העמוד, באמצעו או לקראת סופו. אם אינך יודע בדיוק, תאלתר, אף אחד לא יבדוק אחריך בכל מקרה.
- כשאתה נכנס לבית כנסת, גם אם זה בית כנסת שמעולם לא דרכת בה עד עתה, תמיד תתיישב ב"מזרח".
- כשאתה מצטט את אחד מגדולי הדור, תאמר "מרן הרב XXX אמר לי פעם", גם אם רק שמעת אותו ברדיו.
- במידה ואיזה נודניק בא אליך והראה לך שטעית בהבנת מקור מסוים, יש לומר: "אכן יש חלק מהראשונים שהבינו כמו שאתה אומר".

אור החיים לפרשת משפטים

האור החיים על הפסוק:
לא תהיה אחרי רבים לרעת ולא תענה על רב לנטות אחרי רבים להטות.

מסביר דבר מחודש בעל מסר חשוב ביותר.
האור החיים מסתמך על דברי חז"ל שבכדי להרשיע אדם יש צורך גם לראות את זכותו, ולכן בית דין של כ"ג שכל הדיינים חייבו את הנאשם - הנאשם איננו נהרג. רק במקרה שדיין אחד לפחות זיכה את הנאשם ויש הכרעה ע"י הרוב שהנאשם חייב - רק אז הורגים אותו.

עתה, נצייר את המקרה הבא. דיין שיושב בדין ורואה שכל חבריו מחייבים ועתה הגיע תורו כדיין האחרון בקבוצה להביע את דעתו. אם בדעתו לחייב, פירוש הדבר שהנאשם יצא זכאי בדין, שכן בית הדין יהיה כולו מחייבים. אז יוכל הדיין לומר כך: אני חושב שהוא חייב, אז כדי שהוא באמת יצא חייב אומר שהוא זכאי ואז הוא יצא חייב בהכרעת הרוב. וכן להפך אם בדעתו לזכות את הנאשם: אם הוא יאמר זכאי יהיה רוב נגדו, אך אם הוא יאמר חייב יהיה בית דין כולו מחייב והנאשם יצא זכאי.
על זה, אומר האור החיים, מצווה התורה: לא תהיה אחרי רבים לרעת - אם אתה רואה שכולם מחייבים ואתה רוצה לזכותו, ואם תהפך את דבריך להיות אחרי הרבים לחייב אתה בעצם מזכה אותו (שזה מה שאתה רוצה לעשות). וכן להפך:
ולא תענה על רב לנטת אחרי רבים להטות - אם אתה רואה שכולם מחייבים ואם אתה תאמר שהוא זכאי (על אף שאתה חושב שהוא חייב) הוא באמת יתחייב, התורה מצווה אותך לא להתחשב במה שאמרו הרוב ולומר את דעתך האמיתית.

וכל זה מפני:
לצד כי ה' יושב במסיבת הדיינים והוא ישפוט בפיהם

או במילים אחרות:
לא עליך המלאכה לגמור (ועם זאת) ואין אתה בן חורין להבטל ממנה.

את האור החיים הזה למדתי לראשונה כד הוינא טליא, בערך בכיתה ה', בשיעור ילדים אצל הרב זינגר. לא זכרתי אותו, אך כשפתחתי השבוע את האור החיים להכין שיחה לשבת ראיתי את תחילתו ומיד נזכרתי איך שהרב זינגר לימד אותנו את זה. להודיעך כוחה של גירסא דינקותא.

שו"ת ס.מ.ס - ועכשיו הספר

באתר כיפה דווח אתמול שיצא לאור ספר "שו"ת ס.מ.ס" של הרב שלמה אבינר.
בכתבה באתר כיפה מובא ציטוט של הרב שלמה אבינר שנאמרה בעבר המלמד זכות על תופעת שו"ת הס.מ.ס:
זה התפקיד של רב: להיות זמין. אני לא חושב שיש בזה חסרונות. כמו בכל דבר עלי אדמות צריך לדעת להשתמש בזה. הביקורת לא יודעת איך פועל המדיום הזה. יש הרבה שאלות שאני לא משיב להן, או מציע לשואל להתקשר אלי אם אני רואה שהנושא מורכב מבחינה הלכתית או שיש שם מצוקה אנושית. אנשים שמבקרים לא מבינים שמאחורי ה-SMS יש אנשים.

אני כשלעצמי לא משתכנע מדבריו לגבי נחיצות המוסד הזה, אך גם אם נקבל את דבריו כנכונים וכמחייבים את מוסד השו"ת הזה, אין הם מסבירים את הצורך להדפיס את השו"תים הללו בצורת ספר. אחת מהאמרות החסידיות האהובות עלי נאמר ע"י האדמו"ר הששי מחב"ד הריי"צ בשמו של הצמח-צדק:
מלה הבאה בדבור הוא ברבים, שבכתב - לפני העולם, שבדפוס - לדורי דורות.

כיום, עם היווצרות עידן הכפר הגלובלי, חוזקו של הפתגם הזה נחלש. אבל עדיין נדמה לי שנשאר ממנו משהו. כלומר, לא כל דבר שצריך לומר אותו צריך גם לכתוב אותו ולא כל דבר שצריך לכתוב אותו צריך להדפיס אותו. לכן, גם אם נקבל את דברי הרב אבינר שיש צורך בקיומם של שו"תי הס.מ.ס, בכל זאת יש צורך להסביר מדוע יש צורך להדפיס ספר כזה ועבור מי הוא נועד.
אני מחכה שיצא איזה שהוא מאמר מכובד מפרי עטם של משיבי הס.מ.ס שיפרט באופן מדוקדק את החיוב והשלילי שבשו"תי הס.מ.ס, ואת השיקולים להחזיק מוסד כזה בכלל, את השיקולים להדפיס את השו"תים הללו בעלוני שבת ואת השיקולים להדפיס אותם כספר. אני מחכה למאמר מהסגנון של מאמרי הרב שרלו שיפרט את כל הדעות והצדדים ויסביר מדוע בחרו הרבנים המכובדים בדרך בה בחרו.

מי יודע, אולי אני סתם קופץ ובעצם מאמר כזה כבר נכתב בהקדמה לספר שיצא זה עתה לשוק.

הבעל שם טוב והילד עם החליל

לאחרונה השתמשתי בסיפור הידוע אודות הילד והחליל באיזה עניין (לא במסגרת הבלוג):
"איש כפרי אחד, שהיה מתפלל תמיד ימים נוראים בבית מדרשו של הבעש"ט ז"ל, היה לו ילד אחד אטום לב מאוד ולא היה יכול לקבל אף צורת האותיות, ובפרט לומר שום דבר קדושה. ולא היה אביו לוקחו עמו בימים נוראים העיר, יען כי אינו יודע מאומה. וכאשר נעשה בר מצוה לקחו עמו על יום הכיפורים, שיהיה אתו עמו לשמרו שלא יאכל ביום הקדוש לחסרון ידיעתו והבנתו. והילד היה לו חליל, שהיה מחלל תמיד בעת ישבו בשדה לרעות את הצאן והעגלים. ולקח אתו עמו בכיס בגדו את החליל ואביו לא ידע מזה. הנער היה יושב כל המעת לעת הקדוש בבית המדרש ואינו יכול לומר מאומה. בעת תפלת מוסף אמר לאביו: "אבי, יש איתי עמי החליל שלי ואני רוצה מאוד ליתן קול על החליל". נתבהל אביו מאוד וגער בו. ואמר לו: "השמר לך ושמור נפשך מאוד לבל תעשה את הדבר הזה" והוכרח להתאפק. בעת תפלת מנחה אמר לו עוד הפעם: "אבי הרשני ליתן קול ולחלל בחליל שלי. וקלל אותו קללה נמרצת והזהיר בו באזהרה רבה לבל ירהיב בנפשו חלילה לעשות כזאת. ולא היה יכול ללקחו מיד הנער, יען כי הוא מוקצה. אחר תפילת המנחה אמר לו עוד הפעם ובקש מאביו: "יהי מה, הרשני נא לחלל איזה קול'. וכאשר ראה אביו תשוקתו מאוד, וכי נכספה נפשו מאוד לחלל, אמר לבנו: באיזה מקום אתה מחזיק את החליל?" והראה לו. ולקח אביו בידו את הכיס והחזיק ידו על הכיס והחליל, לשמור לבל יקחנו לחלל עמו. וכן התפלל תפלת נעילה וידו מחזקת את כיס בגד הנער עם החליל באמצע התפלה שמט הנער בחוזק רב את החליל מתוך הכיס ומיד אביו ונתן קול עצום בהחליל. תמהו כל השומעים. והבעש"ט, אחרי הקול הזה, קיצר מהרגלו. ואמר אחר התפילה: "הנער הזה עם קול חלילתו העלה כל התפלות והקל מעלי". ואמר סיבת זה, כי הוא אינו יודע לומר מאומה וכאשר כל היום הקדוש ראה ושמע רבת תפלת ישראל וניצוץ קדשו בערה בו כמו אש ממש, והיודע יכול להלביש תבערת הקדושה והתשוקה בתיבות התפלה לפניו יתברך, אך הוא אינו יודע מאומה ולא מצא בעצמו לרוות צמאונו, רק לחלל בחליל לפניו יתברך, רק שאביו מנעו, ואש תשוקתו בערה בו בכל פעם יותר עד כלות נפשו ממש ובחוזק תשוקתו חלל באמתחת נקודת לבבו בלא שום פניה, רק נקי לשמו יתברך, רחמנא ליבא בעי והבל פיו הנקייה נתקבל מאוד לרצון לפניו יתברך ועי"ז העלה כל התפילות" (גדולים מעשי צדיקים, סיפור י"ט עמ' 23).

תמיד הבנתי שהסיבה שהילד מחלל בדווקא בזמן תפילת נעילה זה בגלל שהארוע התרחש בשיאו של היום, לאחר שהילד ינק מקדושת היום כולו. לאחר שקראתי את הסיפור שוב לאחרונה, התחיל לקנן ספק בליבי שמא הסיבה שזה התרחש בסוף היום זה אולי כדי לומר שהילד חילל בחליל רק לאחר שקיעה ביציאת היום הקדוש. היתכן?
אם זו אכן הסיבה, נצטרך לשאול האם היה הבעש"ט מתייחס אחרת אם הילד היה מחלל באמצע תפילת מוסף.

אם כבר נגענו בסיפור זה, חביבים עלי דבריו של ידידי ר' אוריאל פרנק שהעיר לי פעם כמה הסיפור הזה הוא אנטי-חינוכי - לא רק שהילד לא יודע להתפלל הוא גם לא מקשיב לאבא שלו ומפריע לכל המתפללים עם המשחקים שלו. סיפור למבוגרים בלבד.

תרומות ומעשרות בימינו

מה עושים כיום עם תרומות ומעשרות?
תרומה גדולה ותרומת מעשר - סך הכל מעט יותר מאחוז אחד אסורים באכילה.
מעשר ראשון: עקרונית מותר באכילה, מכיוון שאין לויים ודאיים. מי שמעוניין להדר ייתן למי שמוחזק כלוי, או יצטרף לבית האוצר (נתינת הלוואה שהפרעון שלה הוא בפירות מעשר ראשון).
מעשר שני: את המעשר השני יש לפדות על פרוטה מתוך מטבע כאשר אפשר לפדות כמה פעמים על מטבע המכיל מספר פרוטות (פרוטה = 10 אג' בערך) וכאשר המטבע מלא אפשר לחזור ולחלל את המטבע כולו על פרוטה מתוך מטבע אחר. אפשרות נוספת זה לחלל את המעשר השני על חלק מהפירות בשווי פרוטה.
מעשר עני: הרצוי ביותר זה לתת לעני, או להצטרף לבית אוצר (לתת הלוואה לעני שהפרעון שלה הוא בפירות מעשר עני. יש האומרים כי כיום אין חובה לתת את המעשר לעני, מכיוון שאף עני איננו בא לבקש את המעשרות, ולכן זה נחשב שהם מוותרים על המעשר. אפשרות אחרת (לא מומלצת) המופיעה בפוסקים זה לומר: זה מעשר עני, אני מפקיר את כל נכסי וזוכה בה מדין עני, ולאחר מכן יאמר שהוא זוכה מחדש בנכסיו.

בסופו של דבר אנו משתמשים בכל מיני "תחמונים" כדי לתת כמה שפחות ולהשאיר אצל הבעלים כמה שיותר מהפירות.
אפשר להסתכל על זה בשני אופנים:
אפשרות אחת לומר שיש כאן עוד דוגמא למקום שבו אין להלכה הכח לבטל דברים שאבד עליהם הכלח. בזמן קדום כשהכהנים והלווים לא התפרנסו והחברה היתה חברה חקלאית, היה מקום לתת תרומות ומעשרות אבל היום שהכהנים והלווים מתפרנסים בדיוק כמו כל אדם אחר, ובנוסף יש מערכות מיסים ממשלתיות שבעזרתם מפעילים שירותי רווחה וחינוך לטובת העניים היה מקום לבטל לחלוטין את החיוב של תרומות ומעשרות. אלא, שאין היום כח לאף אדם לעשות זאת. אבל אם היינו כנים, היה צריך לעדכן את החיוב למשהו יותר מודרני. לכן יש כל מיני "תחמונים" כדי להוריד מהאדם כמה שיותר, ומה שאיננו יכולים לפתור את האדם (תרומה גדולה ותרומת מעשר) אין לנו ברירה ומשאירים את הדבר באיסורו.
אפשרות שניה היא לומר שנכון שהיום אין שום עניין לפרנס כהנים ולוויים וגם העניים היום מפונקים ולא מעוניינים לרוב במעשרות שמגיעים להם, אבל בכל זאת נשאר בחיוב התרומות ומעשרות עניין חשוב גם לאדם המודרני. העניין שנשאר הוא האכילה משלחן גבוה, כלומר זה שהקב"ה נתן לך את האוכל ולא כחך ועצם ידך. עניין זה המתבטא בזה שאדם מפריש חלק ממאכלו ומשאיר בצד, מחנך את האדם לדעת את מקומו בעולם. לכן ההלכה בהתפתחותה הורידה מהאדם הרבה מהחיובים הקשורים ישירות לפרנסתם של אחרים, שהיום כבר לא שייכים כל כך, אבל השאירה מינימום מסויים כדי שהאדם יידע וילמד את החשיבות בהכרת הטוב להקב"ה. אני חושב שדרך זו נכונה יותר ומבטאת באופן נכון יותר את התפתחות ההלכה.

[ישנם גם כאלה הסוברים שעלינו לתת כמה שיותר תרומות ומעשרות, ואמנם הם מודים שהמצווה היום לא רלוונטית אך לדידם ככל שניתן יותר כך המצווה תהפוך להיות יותר רלוונטית. אני חושב שאנשים אלו הם קרובים בדעתם לקבוצה הראשונה בזה ששניהם לא מכירים בכך שההלכה מתפתחת.]

וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן

אחרי חטא דוד ובת-שבע נתן הנביא מוכיח את דוד (שמואל ב יב ט):
אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן.

הכפילות בפסוק זה זועקת לשמים - מדוע יש צורך לומר "את אוריה החתי הכית בחרב" ולחזור ולומר "ואותו הרגת בחרב בני עמון"?

במהלך השבת עלה בראשי הרעיון הבא (תוך כדי חזרה על המדרש בדבר הצעת התורה לאומות השונות, דבר שאני מניח עשה השבת כל הורה שיש לו ילדים בגן):

בני-עמון ידועים בתורה כאומה שניאוף זו סיבת לידתם ודרך חייהם. כשנתן הנביא מוכיח את דוד הוא אומר לו:
לא מספיק שהרגת את אוריה ולקחת את אשתו, עוד היתה לך את החוצפה לשלוח את אוריה להיהרג בידי בני-עמון - האומה הידועה לשמצה כבעלי עבירה באותו תחום שאתה אשם בו.

פרידה משביבים

לאחר שנה שפרסמנו מעל במה זו את הטור "שביבים" של ר' שאול שיף, החלטתי שהגיע הזמן להיפרד מהטור לעת עתה. אז ראשית, אני מבקש להודות לשאול שיף שהסכים להתארח כאן, על אף שכידוע אני והוא איננו תמיד רואים עין בעין את המתרחש בעולמנו. בעז"ה אני אמשיך לעקוב אחרי העלון של שאול שיף ואם יהיו דברים מעניינים במיוחד אפרסם אותם גם כאן מעת לעת.

אז נכון לעכשיו, המשבצת הזו פנויה ופתוחה לכל מי שנדבה רוחו אותו ומבקש לחלוק את דעותיו וניסיונו עם אחרים. הייתי שמח אם אחד מאנשי/נשות החינוך מבין הקוראים היו כותבים טור מדי פעם על "אתגרים בעולם החינוך" וכד', או עם מישהו היה מעוניין לחבר טור מסגנון הטור "דברים המתחדשים בכל יום" שאני מפרסם כשיש נושאים ומאמרים אקטואליים שאני מבקש להפנות אליהם את הקוראים.

סיפורי ילדים, מאת: חיים ולדומירסקי

מתפרסם השבת ב"עולם קטן"

בשני הטורים האחרונים עסקנו (אני ואתם. אני בכתיבה לתוך הלילה ואתם בקריאה באמצע התפילה) בחינוך ילדים. אולם השפעה לא פחותה מהחינוך הפורמאלי של ילדינו ישנה לעיסוקיהם בשעות הפנאי- בספרים שהם קוראים או שאנו קוראים להם ובתכניות הטלוויזיה שהם רואים (במחשב, במחשב...). הטורים הבאים יעסקו בנושא סיפורי הילדים – אילו מסרים עולים מהם ומס' תהיות מתבקשות.

הברווזון המכוער
לכאורה מה יש להתלונן, סיפור חינוכי למופת – סיפור המלמד שגם אם אתה ילד מכוער קטן אל תיקח ללב, יהיה בסדר. האומנם מודל חינוכי? שימו לב –הברווזון הג'יפה לא נגאל ע"י כך שהוא מבין שהחיצוניות לא חשובה בעצם והוא מאוד מיוחד למרות שכולם שופטים אותו לפי מראהו החיצוני. הוא פשוט נהיה ברבור חתיך. ומכאן למוסר ההשכל – גם אם אתה ילד מכוער אל תיקח את זה קשה מדי, יש סיכוי שתגדל להיות יפה תואר, ואם לא - חמישים אלף שקל ומסדרים לך אף חדש...

קריוס ובקטוס
תקציר – 2 יצורים מאוד סימפטיים שוכנים בפיו של ילד אוהב ממתקים שאינו מקפיד לצחצח שיניים עד שהוא מתחיל למלא אחרי הוראות אימו ורופא השיניים.
מוסר השכל – אם לא תאכל ממתקים תרעיב למוות יצורים חביבים שכל פשעם הוא רצונם לחיות. אם תצחצח שיניים תהרוס להם את הבית לגמרי ובסופו של דבר תזרוק אותם לים. עכשיו, אתה בטוח שאתה רוצה לצחצח שיניים ?

מקס ומוריץ
הורים יקרים, אני מפיל את תחינתי לפניכם, אל תיקנו לילדיכם את הספר הנורא הזה. ויקיפדיה מגדירים את הסיפור כבעל הומור מעט מרושע. רבותי אחמדיניג'אד הוא "מעט מרושע", הסיפור הזה הוא מטורף, חולה נפש ופסיכופתי. להלן כמה סצינות נבחרות, שיפטו בעצמכם –
1. מקס ומוריץ ממלאים את מקטרתו של המורה בחומר נפץ. לא פחות. (לימים היו שותפים לחיסולו של יחיא עייש בשיטה דומה)
2. האופה זורק את מקס ומוריץ לתנור יחד עם הבצק כדי שיישרפו למוות. מלבב, לא כן?
3. לא לדאוג שני השובבים הסכיזופרנים נמלטים ממיתה משונה זו, רק כדי ליפול לידיו של איכר זועם שמחליט ללמד אותם לקח בצורה מעט חריפה – הוא פשוט טוחן אותם ומאכיל בהם את הברווזים. ממש משעשע.
לא נותר לי אלא לסיים במילותיה של עירית לינור – כשלוקחים בחשבון את העובדה שהילדים הגרמנים גדלו על "מקס ומוריץ" זה מסביר הרבה דברים.

עמי ותמי
ובקטגוריית ספרי הפסיכופטים יש למקס ומוריץ תחרות קשה – עמי ותמי, או בשפת המקור הנזל וגרטל. להן עיקרי סיפור הילדים החביב –
1. אביהם ואימם החורגת של עמי ותמי סובלים מרעב כבד בבית, אולם הם מוצאים פיתרון כלכלי הגיוני – בוא נזרוק את הילדים באמצע היער. אמרו ועשו.
2. ביער אנו מתוודעים לגברת שלעומתה דמיאן קרליק נראה כמו הרב דוד גרוסמן. אותה גברת חביבה מאכילה את עמי ותמי ממתקים, כדי שתוכל לאכול אותם לאחר מכן. אז יש לילדינו המתוקים גם אלמטים קניבליים בסיפור. הלאה –
3. עמי ותמי בעלי התושיה וחסרי העכבות דוחפים את גברת מכשפה לתוך התנור הבוער בעודה בחיים. אז אפילו רצח בשריפה יש לנו. הידד.
כל מי שגדל על הסיפור הזה, או שספר מרושע זה הסתובב לו בביתו, מוזמן לפנות אל הוריו ולומר להם "אבא, אמא, בגללכם!".

סינדרלה / שלגיה / עמי ותמי
ללא ספק יש רבדים על רבדים נסתרים בשלושת הסיפורים הללו, אולם ישנו מסר ברור העולה מהם בבהירות ובחדות – לא כדאי להתחתן פעם שניה.

ועוד קושיה על סינדרלה
בחצות הכרכרה הפכה חזרה לדלעת, הבגדים חזרו להיות סחבות, העגלונים חזרו להיות עכברים ורק נעל הזכוכית נשארה נעל זכוכית ? השגחה פרטית או מה ?!

הדייג ודג הזהב
את אגדת המופת הזו כתב סופר בשם אלכסנדר פושקין. אמנם ע"פ השם אפשר להבין שהסופר רוסי אך ללא ספק הוא היה נשוי לפולניה.

לפעמים אורי...
האם גם בביתכם יש ספרים של חיים ולדר בגודל שולחן פינג פונג ? בכל אחד מהדפים מופיע הילד אורי שנמשיו נראים כאילו מישהו חורר את פניו עם מחוגה, ריסיו באורך מחטי אורן והוא עוטה על פניו הבעה רגשית שונה מדף לדף. לכל דף כותרת גדולה המסבירה את הבעתו של אורי – "לפעמים אורי פוחד", "לפעמים אורי מתחרט". רק שמחמת גודלו של הספר, קשה מאוד לשומרו בחתיכה אחת כך שאצלנו נוסף לאורי עוד תיאור "לפעמים אורי נקרע"...

זהבה ושלושת הדובים
"אתה שומע בן. זהבה הלכה ביער, נכנסה לבית של שלושה דובים, אכלה מהדיסה (זה חם מדי, זה קר מדי , בלה בלה בלה), ישבה בכיסא הכי קטן וישנה במיטה הקטנה. הדובים חזרו והיא ברחה.", "ואז אבא?", "זהו בן. נגמר. לילה טוב", "זה לא סיפור! אתה הבטחת לי סיפור...".

המשך יבוא ...

אור החיים לפרשת יתרו

על הפסוק "ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר", שואל האור החיים מה בא פסוק זה ללמדנו? לכאורה, הפסוק הזה היה צריך לבוא לפני הפסוק "בחדש השלישי... באו מדבר סיני", שהרי קודם נוסעים ורק אח"כ באים למקום אחר.

לכן, מסיק האור החיים שהפסוק הזה בכלל לא נועד להגיד לנו את מה שכתוב ומובן ממנו בפשט, אלא לחדש דברים בעניין קבלת התורה. לאחר שבני ישראל מגיעים למדבר סיני, התורה טורחת וכותבת לאדם מה הוא צריך לעשות כדי שהוא יבוא למדבר-סיני לקבלת התורה במובן המנטאלי (ולא הפיסי). וכך מלמדת התורה, צריך שלושה דברים:
א. "ויסעו מרפידים" - יש ליסוע ממצב של רפיון ידיים, "כי העצלות הוא עשב המפסיד השגתה".
ב. "ויחנו במדבר" - שיש להיות ענוים ושפלים כמדבר "כי אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשפיל עצמו ומשים עצמו כמדבר".
ג. "ויחן שם ישראל נגד ההר" - שיש ללמוד תורה ביחד "לא שיהיו בד בבד... אלא יתועדו יחד ויחדדו זה לזה ויסבירו פנים זה לזה".

עשרת הדיברות - טעם עליון ותחתון

את הדברים הבאים קיבלתי מהקורא יעקב לוינגר:
כידוע, הנוסח הנדפס של עשרת הדיברות שגוי ברוב החומשים המצויים (בהשוואה למובא בכתר ארם צובה וכתבי היד הקרובים לו-ובחומשי ברויאר), הן במדור טעם תחתון של הדיברות (במקומם, בפרשת יתרו) והן במדור טעם עליון (בסופי רוב החומשים המצויים).הסטיות הן: בהטעמה, בניקוד ובחלוקת הפסוקים. הלוח הר"ב היה לעיני המומחים המובהקים בנידון שאישרוהו (פרופ' יוסי עופר ואחרים). ר"ב לוח (עם הערות ב-2 עמודים), עם הגרסה הנכונה והמוגהת, לתועלת הציבור.
ניתן להעתיק את הלוח גם מהמרשתת: http://www.saad.org.il/elihu/eliontahton.pdf


עשרת הדברות

הרב עורך החופה - המשך

הטור העשרים למדור "דעת תורה" של אתר כיפה עלה לרשת (קישור). הנה הוא לפניכם.

בפעם הקודמת (עוד קישור) כתבנו את הנראה לנו בהגדרת תפקיד הרב כמסדר חופה וקידושין. הפעם אני מבקש להמשיך בנושא החופה והקידושין ולסקור עוד מספר נקודות הקשורות בה מנקודת מבטו של הרב. גזרו ושמרו לקיץ.

האם זו מצווה לערוך חופה וקידושין?
לענ"ד לא. כרב המחתן דרך ארגון רבני צהר, אני בדרך כלל אומר לזוגות (הלא-דתיים) מראש שאינני לוקח כסף עבור עריכת החופה. לא פעם החתן מגיב לדברי ואומר "כן, אתה עושה את זה בשביל המצווה". אז האמת היא שאינני מכיר מצווה לערוך חופה, לא מצאתי בשולחן ערוך חיוב או אפילו מידת חסידות כזאת ואינני מברך לפני החופה "אשר קדשנו במצוותיו וציונו לערוך חופה". האם זה אומר שאינני מקבל שכר מצווה על כך שאני עורך חופות? אני מקווה שזה נרשם בשמיים תחת ההגדרה של "גמילות חסד", הליכה בדרכיו של הקב"ה ו"ואהבת לרעך כמוך". לאור זאת, האם יש בעיה לבקש כסף עבור עריכת חופות? לכאורה לא. האם ראוי ליטול כסף? על זה כתבתי כבר כאן, עיינו שם.
איזה כיבודים חייבים לתת לרב?כפי שכתבנו בפעם הקודמת, הרב חייב לנהל את החופה ולדאוג שהכל מתבצע בה כהלכה. הרב איננו חייב כלל ליטול חלק מטקס החופה. כיום מקובל שהרב עורך החופה מברך את ברכות הקידושין, אך עדיין ישנן מספר עדות (יוצאי ג'רבא, למשל) בהם החתן מברך אותם בעצמו. במספר מקורות הלכתיים ישנה הקפדה לא לחלק את ברכות הנישואין, שבדרך כלל מכונים בשפתינו "שבע הברכות", בין מספר מברכים כדי למנוע הפסק. חתן וכלה המקפידים בדבר זה, מן הסתם יכבדו את הרב לברך את כל "שבע הברכות". נכחתי בהרבה חופות של בני ישיבות (הן בציבור הדתי-לאומי והן בציבור החרדי) אך טרם ראיתי חופה שבה הודיעו לפני שבע הברכות "החתן והכלה ביקשו להחמיר בעניין אמירת שבע הברכות והם מכבדים את הרב באמירת כל הברכות, הקהל מתבקש לא להפסיק בין הברכות בשירה ונגינה". משום מה, אנו יודעים לבחור את החומרות שלנו. לעומת זאת, דווקא בחופות של זוגות לא-דתיים החומרא הזאת מתבצעת.

האם יש בעיה לנגן בזמן החופה?
כן. האם זו בעיה הלכתית? לא. הרבנות הראשית פרסמה לפני עשרות שנים תקנות לעריכת חופות. תקנות אלו לא שונו, עד כמה שידוע לי, עד היום. אחת התקנות היא שאין לנגן בכלי זמר בשעת החופה. מטרת התקנה היתה להבדיל את החתונות האורתודוכסיות מהחתונות הרפורמיות ולשמר את המעמד כמעמד דתי, כדוגמת מה שמתקיים בבתי הכנסת. גם כאן, באופן פרדוקסאלי, דווקא בחופות של זוגות לא-דתיים מקפידים על תקנה זאת יותר מחופות של דתיים. כיום בחתונות דתיות, אף אלו הנערכות ע"י בכירי הרבנות הראשית, לא מונעים מהתזמורת ללוות את מעמד החופה בנגינה.

כל רב יכול לערוך חופה?
בגמרא מובא שכל רב שאיננו בקיא בטיב גיטין וקידושין, אל יהא לו עסק עמהן. במציאות הקיימת היום בארץ, כשהרב הוא רק עורך הטקס, ובירור ייחוסי הזוג מוטל על רושמי הנישואין ברבנויות, לכאורה אפשר היה להשאיר את עריכת החופה בידי כל אדם בעל קול נאה, שיודע מעט הלכות הקשורות לחופה ולמילוי הכתובה ללא טעויות. למעשה, הרבנות הראשית, בשנים האחרונות, החליטה לאפשר רק לרבנים מוכרים על ידה לערוך חופות. כלומר, רק רב שמתפקד בתפקיד רשמי מטעם המדינה, קרי רב עיר, רב שכונה, רב צבאי וכדומה יכול לערוך חופות. הרבנות הבחינה מיד שזה גזירה שתגרום לה רק צרות ולכן הוסיפו לרשימה גם את מי שמתפקד כראש ישיבה או כאדמו"ר. משמעות התקנה הזאת היא שרב קהילה לא יוכל לערוך חופות לבני קהילתו. כיוון שברבנות הראשית הבחינו באבסורד שבדבר, הם גם הקימו את "ועדת החריגים לאישור עורכי חופות וקידושין". ועדה זו מתפקדת כאילו שהיא נלקחה ישירות מהסרט "סלאח שבתי". באופן זה גורמים ברבנות יכולה בעצם לאשר דה-פקטו מי ראוי להיות רב בעיניה. בשנתיים האחרונות נעשה מאמץ במועצת הרבנות הראשית לאשר לכל רב המכהן כרב קהילה לקבל אישור אוטומטי גם לערוך חופות. מכיוון שאני כבר קיבלתי, משום מה, את אישור ועדת החריגים הפסקתי לעקוב אחרי ההתפתחויות האחרונות.