מעשר עני בימינו

לפני כשבוע כתבנו בעניין תרומות ומעשרות בימינו. אני מבקש לחזור ולהרחיב במספר עניינים שהעלנו שם בעניין נתינת מעשר עני בזמן הזה.

א. האפשרות להפקיר נכסיו ולזכות במעשר עני. הציץ אליעזר (חלק ד סימן י פרק ג) בשם השל"ה מביא אפשרות זו ודוחה אותה ממספר סיבות:
ובדבר מה שמתמה כתר"ה על המנהג שמובא בשו"ת הרדב"ז החדשות (סימן תשל"א) שנהגו בהפרשת מעשרות לומר ואם השנה זו היא מעשר עני הריני מפקיר וזוכה מדין עני, ומתמה שאין זה מחוור שהרי מן הדין צריך להפקיר בפני שלשה. אודיענו שכוון בזה להשל"ה בשער האותיות. והשל"ה שם מתמה עוד יותר מזה שאפילו אם יהא ההפקר בפני שלשה נמי לאו שפיר עבדי בזה. וז"ל ונוהגים בא"י כשמפריש מעשר עני לומר הריני מפקיר נכסי שאז הוא עני ואח"כ זוכה בה. ואני התרעמתי על זה מיום בואי הנה דהפקרם אינו הפקר. חדא דהא קיי"ל דלא הוי הפקר אלא בפני שלשה, וכן מצאתי בספר חרדים שכתב כן. ועוד אפילו הוי הפקר גמור מי שיש לו חובות אצל אחר הן בע"פ הן בשטר ממה נפשך דלא שפיר עבד הן אם בשעת הפקר מוחל החובות או לא, אם מוחל אותם כי לפי האמת יוכל למחול אף בתפוס שטרא ואפילו משכון והוי מחילה כמו שכתב המרדכי ריש סנהדרין והביאו רמ"א בחו"מ סימן רמ"א. א"כ דהוי מחילה כשתבעו אח"כ שיפרע לו גזול הוא בידו דכבר נמחל, אלא בודאי אינו מוחל, נמצא אינו עני... ודברתי מזה עם גדולי חכמי ההוראה והסכימו לדברי עכ"ל. וכן עיין מ"ש בכה"ג המהרי"ט חלק א' (סימן פ"ה) עיי"ש באריכות.

כלומר, הבעיות העיקריות הן שהוא איננו מפקיר בפני שלושה, ועוד אם הוא היה מפקיר הפקר גמור היה אסור לו אחר כך ללכת ולתבוע חובות מבעלי חוב שלו ואם הוא כן תובע את החובות שלו אזי הוא גזלן.

אולי אפשר ללמד זכות על דרך זו, כסוג של מיגו. בעל הפירות שצריך לתת מעשר עני מחזיק בפירות. אם אני מבין נכון, עקרונית לא ניתן להוציא את הפירות מידו גם אם עני פלוני יתבע אותו לדין, כי הוא יכול לטעון שהוא רוצה לתת לעני אחר. אבל אם כל העניים בעולם יתאגדו לתבוע ממנו את המעשר עני, לכאורה הוא יהיה חייב לתת להם, אבל במקרה כזה הוא יוכל להפקיר את כל נכסיו ולזכות במעשר מצד עצמו. כלומר, כיון שהוא יכול לעשות צעד כזה, אין שום אפשרות להוציא ממנו את המעשר בדין. ואם אי אפשר להוציא ממנו את המעשר בדין, אי אפשר להגדיר אותו כגוזל את העניים. [אינני בקיא ככל בכל ענייני חושן משפט, אז נא לקחת דברים אלו בערבון מוגבל מאד. וכפי שכתבנו ברשימה הקודמת אין להסתמך על אפשרות זו.]

ב. כתבנו שם גם אפשרות נוספת: יש האומרים כי כיום אין חובה לתת את המעשר לעני, מכיוון שאף עני איננו בא לבקש את המעשרות, ולכן זה נחשב שהם מוותרים על המעשר.
דבר זה שמעתי מחבר ששאל גאון אחד בעניין הזה [אינני מפרסם את שמו מכיוון שלא שאלנו אותו אם מותר לפרסם את הדבר בשמו. אך מדובר באדם המוחזק למורה הוראה ושנשאל ספציפית בעניין זה באופן ברור שזה על מנת להורות בשיעור לרבים]. ההבנה שלי בעניין הוא כך: נניח שהיה לי מעשר עני בביתי ואני יורד לרחוב ופוגש עני. אני מודיע לעני שיש לי בביתי מעשר עני ואני מבקש שהוא יבוא לקחת את המעשר המגיע לו. בתחילה העני שש ושמח, אך אז אני מסביר לו שמדובר בחצי ענף פטרוזיליה או פלח אחד של לימון. העניים בימינו לא יהיו מעוניינים כלל, לא רק לסור לביתו של אדם לקחת כזה מעשר אלא ספק אם היו מעוניינים אפילו אם הייתי נותן לו את המעשר ביד. במקרה כזה, היות ואני בטוח שאף עני שאני מכיר לא יהיה מעוניין במעשר עני שיש לי, אין עלי חובה למצוא את העני שיסכים לקחת ממני את המעשר.

ג. הציץ אליעזר (חלק יא סימן סו ) מביא אפשרות של המרת המעשר עני בכסף אך דוחה את זה ואומר שע"י מתן כסף אין מקיימים את מצוות נתינת מעשר עני:
ההלק"ט שם כותב שהוא היה נוהג לפדות המעשר עני בשויו לעניים, וגם ע"ז יש להעיר דנהי הניצול עי"כ מידי גזל ממון עניים, אבל מצות נתינה הא לא קיים עי"כ.

תרומות ומעשרות בימינו

מה עושים כיום עם תרומות ומעשרות?
תרומה גדולה ותרומת מעשר - סך הכל מעט יותר מאחוז אחד אסורים באכילה.
מעשר ראשון: עקרונית מותר באכילה, מכיוון שאין לויים ודאיים. מי שמעוניין להדר ייתן למי שמוחזק כלוי, או יצטרף לבית האוצר (נתינת הלוואה שהפרעון שלה הוא בפירות מעשר ראשון).
מעשר שני: את המעשר השני יש לפדות על פרוטה מתוך מטבע כאשר אפשר לפדות כמה פעמים על מטבע המכיל מספר פרוטות (פרוטה = 10 אג' בערך) וכאשר המטבע מלא אפשר לחזור ולחלל את המטבע כולו על פרוטה מתוך מטבע אחר. אפשרות נוספת זה לחלל את המעשר השני על חלק מהפירות בשווי פרוטה.
מעשר עני: הרצוי ביותר זה לתת לעני, או להצטרף לבית אוצר (לתת הלוואה לעני שהפרעון שלה הוא בפירות מעשר עני. יש האומרים כי כיום אין חובה לתת את המעשר לעני, מכיוון שאף עני איננו בא לבקש את המעשרות, ולכן זה נחשב שהם מוותרים על המעשר. אפשרות אחרת (לא מומלצת) המופיעה בפוסקים זה לומר: זה מעשר עני, אני מפקיר את כל נכסי וזוכה בה מדין עני, ולאחר מכן יאמר שהוא זוכה מחדש בנכסיו.

בסופו של דבר אנו משתמשים בכל מיני "תחמונים" כדי לתת כמה שפחות ולהשאיר אצל הבעלים כמה שיותר מהפירות.
אפשר להסתכל על זה בשני אופנים:
אפשרות אחת לומר שיש כאן עוד דוגמא למקום שבו אין להלכה הכח לבטל דברים שאבד עליהם הכלח. בזמן קדום כשהכהנים והלווים לא התפרנסו והחברה היתה חברה חקלאית, היה מקום לתת תרומות ומעשרות אבל היום שהכהנים והלווים מתפרנסים בדיוק כמו כל אדם אחר, ובנוסף יש מערכות מיסים ממשלתיות שבעזרתם מפעילים שירותי רווחה וחינוך לטובת העניים היה מקום לבטל לחלוטין את החיוב של תרומות ומעשרות. אלא, שאין היום כח לאף אדם לעשות זאת. אבל אם היינו כנים, היה צריך לעדכן את החיוב למשהו יותר מודרני. לכן יש כל מיני "תחמונים" כדי להוריד מהאדם כמה שיותר, ומה שאיננו יכולים לפתור את האדם (תרומה גדולה ותרומת מעשר) אין לנו ברירה ומשאירים את הדבר באיסורו.
אפשרות שניה היא לומר שנכון שהיום אין שום עניין לפרנס כהנים ולוויים וגם העניים היום מפונקים ולא מעוניינים לרוב במעשרות שמגיעים להם, אבל בכל זאת נשאר בחיוב התרומות ומעשרות עניין חשוב גם לאדם המודרני. העניין שנשאר הוא האכילה משלחן גבוה, כלומר זה שהקב"ה נתן לך את האוכל ולא כחך ועצם ידך. עניין זה המתבטא בזה שאדם מפריש חלק ממאכלו ומשאיר בצד, מחנך את האדם לדעת את מקומו בעולם. לכן ההלכה בהתפתחותה הורידה מהאדם הרבה מהחיובים הקשורים ישירות לפרנסתם של אחרים, שהיום כבר לא שייכים כל כך, אבל השאירה מינימום מסויים כדי שהאדם יידע וילמד את החשיבות בהכרת הטוב להקב"ה. אני חושב שדרך זו נכונה יותר ומבטאת באופן נכון יותר את התפתחות ההלכה.

[ישנם גם כאלה הסוברים שעלינו לתת כמה שיותר תרומות ומעשרות, ואמנם הם מודים שהמצווה היום לא רלוונטית אך לדידם ככל שניתן יותר כך המצווה תהפוך להיות יותר רלוונטית. אני חושב שאנשים אלו הם קרובים בדעתם לקבוצה הראשונה בזה ששניהם לא מכירים בכך שההלכה מתפתחת.]

ביעור מעשרות ווידוי מעשרות

חלק מהמקורות המובאים כאן לקוחים מדף מקורות משיעורו של הרב יהודה זולדן בעניין ביעור ווידוי מעשרות שהתקיים בכנס רבני צהר לקראת חג הפסח.

התורה מצווה על מצוות וידוי מעשרות (דברים פרק כו):
(יב) כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ: (יג) וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי: (יד) לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי: (טו) הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:

עפ"י המשנה (מעשר שני פרק ה משנה י):
במנחה ביום טוב האחרון [של פסח] היו מתודין

הרמב"ם פסק שמצווה זו נוהגת גם כשבית המקדש חרב ובעקבותיו פסק בשלחן ערוך (יורה דעה סימן שלא סעיף קמא-קמב):
אימתי מתודין, במנחה, ביו"ט האחרון של פסח של רביעית ושביעית.
אין מתודין אלא ביום. וכל היום כשר לוידוי המעשר. בין בפני הבית בין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות.

בעקבות מצוות וידוי מעשרות ומצוות ביעור מעשרות התפתחו מנהגים שונים ביחס לקריאת הפטרת שבת הגדול "וערבה לה' וכו'" מהנביא מלאכי, שכן היו שהבינו שקביעת הפטרה זו נעשתה רק בגלל דברי הנביא אודות נתינת המעשרות "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר" ושקריאת הפטרה זו נועדה להזכיר לציבור לערוך ביעור ווידוי מעשרות.
- עפ"י האדר"ת (הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים), אדר היקר עמ' עה: בשנות הביעור [שנה רביעית ושביעית במחזור השמיטה] בלבד הוא שצריך להפטיר "וערבה"... ולא בשאר שנים.
- עפ"י הבאר היטב, או"ח סי' תל ס"ק א: אין מפטירין "וערבה" אלא כשחל שבת הגדול בערב פסח.
- למנהג הגר"א, מעשה רב סי' קע"ו, אין מפטירין "וערבה" בערב פסח שחל בשבת, מכיוון שבשבת אסור להפריש תרומות ומעשרות.

בשבתם כרבנים ראשיים פרסמו הגר"א שפירא זצ"ל והגר"מ אליהו (שהקב"ה ישלח לו מהרה רפואה שלמה) את ההנחיות הבאות:
וידוי מעשר זה כל אחד ואחד אומרו בפני עצמו, וי"א שאפשר שאחד יוציא לאחרים כדין שומע כעונה, יש הקוראים את הפסוקים הללו בציבור מתוך ס"ת בלא ברכה ויש הקוראים בחומש. רצוי למי שביכולתו לקרוא בכותל המערבי.

על האפשרות לקרוא מתוך ס"ת נרחיב בעז"ה ברשימה הבאה.