לאחר שנה שפרסמנו מעל במה זו את הטור "שביבים" של ר' שאול שיף, החלטתי שהגיע הזמן להיפרד מהטור לעת עתה. אז ראשית, אני מבקש להודות לשאול שיף שהסכים להתארח כאן, על אף שכידוע אני והוא איננו תמיד רואים עין בעין את המתרחש בעולמנו. בעז"ה אני אמשיך לעקוב אחרי העלון של שאול שיף ואם יהיו דברים מעניינים במיוחד אפרסם אותם גם כאן מעת לעת.
אז נכון לעכשיו, המשבצת הזו פנויה ופתוחה לכל מי שנדבה רוחו אותו ומבקש לחלוק את דעותיו וניסיונו עם אחרים. הייתי שמח אם אחד מאנשי/נשות החינוך מבין הקוראים היו כותבים טור מדי פעם על "אתגרים בעולם החינוך" וכד', או עם מישהו היה מעוניין לחבר טור מסגנון הטור "דברים המתחדשים בכל יום" שאני מפרסם כשיש נושאים ומאמרים אקטואליים שאני מבקש להפנות אליהם את הקוראים.
הצגת רשומות עם תוויות שביבים. הצג את כל הרשומות
הצגת רשומות עם תוויות שביבים. הצג את כל הרשומות
יום חמישי, 4 בפברואר 2010
יום שישי, 29 בינואר 2010
שביבים (בשלח) / שאול שיף
ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.
וגם זו פריחה
שרה'לה קוסטינר
בשבוע האחרון אני מוצאת את עצמי, כמו רבים בישובנו, שמחה ונרגשת במיוחד. מעבר המשפחות הראשונות, כחלוץ לפני המחנה, מהמושב יבול לקראונים ב'בני נצרים' הוא נקודת שיא משמעותית מאוד לנו כישוב, לאזור, וגם לעם שלנו.
הישוב החדש הראשון שמוקם מתוך קהילה של מגורשי גוש קטיף.
בו' באלול ה'תשס"ט, בערב המעבר של עובדיה וסיון,– חלוצי החלוצים בחלוציות, קיבלתי בשעה 22:16 מסרון וזו לשונו:
הרגע קבענו מזוזה בבית עובדיה משולמי. האחרון לבנין נצרים זכה להיות ראשון לחלוצה.
למי שלא זוכר או יודע, ביום הגרוש מנצרים המשיכו לצקת את גג ביתו של עובדיה!
היתה זו עמדה אמונית ונפשית עקרונית, שקראנו לה "מאמינים ובונים", של נצחון הרוח, שסימלה את נצרים, והיה לה הד בלבבות ובתקשורת. בעיני, ודאי שהיא היתה ועודנה נכונה, למרות שהגירוש בפועל, התבצע.
הסמליות בכך שעובדיה עם רעיתו הטריה סיון, הם הראשונים, יש בה משמעות מיוחדת. חוליה מקשרת בין נצרים להתישבותנו בחלוצה. שאותה רוח גדולה שהלכנו לאורה בנצרים, של בנין הארץ והתישבות מתוך אמונה, - מתוך שליחות ומחויבות לערכי הנצח האוניברסליים של עם ישראל לדורותיו, ובלי לכפוף את הקומה בגלל הפגזות של פצמ"רים, קסאמים ומטענים, או להבדיל מפני התקפות אידיאולוגיות שמקורן בתרבות זרה - היא הרוח שמרימה את החול פה, בחולות חלוצה, דוחפת אותנו ונותנת לנו כח, להפריח את השממה בחקלאות ובבנין, הקודש והחול.
ערב לאחר מכן, באתי לראות בעיני את הפלא.
ההרגשה היתה מרוממת. של חלום שמתגשם.
ממקום קשה לאיתור, בתוך מדבר דיונות שוממות, - התבדחנו, שמיקום היישוב היה משתנה לפי כמות הדלק בטרקטורון של עובדיה, כל פעם הראו שהיישוב יקום על גבעת חול אחרת, ממילא הכל היה נראה אותו דבר...- והנה – שורו הביטו וראו, משפחות גרות פה!!! יישוב ממש!!! מה גדול היום הזה!
נכון, על כל שלב בהתפתחות המקום שמחנו והתרגשנו – חממות שנבנות, כביש שנסלל, יסודות לבית שנחפרים, יציקת רצפה, שלד בית שמוכן, קראוונים שמגיעים...
בימים אלה התחלנו לקטוף ולשווק את הרימונים האורגניים ממטע הרימונים המשפחתי שלנו בחלוצה, שזו בודאי עבורנו התרגשות מאוד מיוחדת, וחיבור אישי וממשי לעשייה ההתיישבותית באזור, שפירותיה המתוקים והבריאים מגיעים לציבור הרחב.
אבל עכשיו, עליית מדרגה.
לראות במדבר, בקצה הכביש, ישוב חי, נושם, מאוכלס, אור בחלונות - אור גדול זורח בלבבות!
כשבאתי מספר ימים לאחר מכן, הצטרפו סימני חיים נוספים - מכוניות חונות ליד בתים, אנשים מתרוצצים, ארגזים נפרקים... אבל הדבר שריגש אותי ביותר היה, כביסה תלויה ב'בני נצרים' שבחלוצה, – לכאורה פשוט ובסיסי, אבל מקפל בתוכו כל-כך הרבה עוצמות חיים.
התחדשות של שגרת חיים אמיתית ופשוטה, של יהודים שנקשרים לאדמתם.
וכשזוכים להשתתף בחנוכת בית הכנסת הזמני והכנסת ספרי תורה... ושבת ראשונה בישוב החדש...
הלב עולה על גדותיו...
אשרינו שזכינו להתנער מהעפר ולהיות שותפים עם אל, לחזות ולקחת חלק בהתגשמות נבואות הנחמה - "כי נחם ד' ציון, נחם כל חורבותיה, וישם מדברה כעדן...",
ונתפלל שנזכה לחזות בנטיעתם מחדש של כל חברינו העקורים באשר הם,
בבניינם החדש והמחודש, של כל חבלי ארצנו האהובה.
ובבניינה השלם של ירושלים ננוחם.
*
{ נכתב בט"ו באלול התשס"ט ופורסם ב"נצר מטעי" בקהילת נצרים שביבול, תחת הכותרת : חלוצה בשבילי. מאז קיבלתי ממשפחת קוסטינר [שרה היא נכדתו של הגרמ"צ נריה זצ"ל] לקראת ט"ו בשבט שני משלוחים של רימונים אורגניים עסיסיים ומתוקים, בעוד ממקום מושבם הקודם חוטף עם ישראל רימונים מסוג אחר והעולם הצבוע רואה הכול ומתייצב לצדם של הרוצחים השפלים.}
עדיף לאכול כדי להתפלל
הרבנית רבקה ע"ה, אמו זקנתו של האדמו"ר הששי לאדמו"רי חב"ד, רבי יוסף יצחק זי"ע, חלתה בהיותה כבת 18 שנה [שנת תרי"א]. ציוה עליה הרופא שתאכל תכף ומיד עם קומה בבוקר משנתה.הרבנית רבקה לא רצתה לטעום קודם התפילה, והייתה מתפללת בהשכמה , ואחר התפילה הייתה אוכלת פת שחרית. כשנודע הדבר לחותנה , הלוא הוא האדמו"ר ה"צמח צדק", אמר לה: יהודי צריך להיות בריא ובעל כוח. על מצוות נאמר "וחי בהם", הפרוש של וחי בהם: יש להחדיר חיות במצוות. בכדי שיוכלו לעשות זאת חייבים להיות בעל כוח ולהיות בשמחה. וסיים: אינך צריכה להיות על בטן ריקה. עדיף לאכול כדי להתפלל , מאשר להתפלל כדי לאכול, וברכה האדמו"ר ה"צמח צדק" באריכות ימים. היא נולדה בשנת תקצ"ג והסתלקה בשנת תרע"ד. [ היום יום ]
שלש שלישיות
חשוכת בנים ל "ע לא ידעה לשית עצות בנפשה , כיצד תוכל לפעול ישועה אצל הרה"ק רבי משה מסאווריין זי"ע. יעץ לה משרתו בקודש בסוד, שתלך למקווה בשעה שהרבי נוהג להגיע לשם כדי לטבול ותעמוד ליד דלת הכניסה, ובעת שהרבי ירצה להיכנס לטבול לא תניח לו להיכנס פנימה עד אשר יבטיח לה שהיא תיפקד בזרעא חיה וקיימא. שמעה האישה לעצת המשרת בקודש ואכן כך עשתה. והנה כשרצה הצדיק להיכנס למקווה חסמה את דרכו. ביקש ממנה: הניחי לי להיכנס. אמרה לו: רבי לא אניחך להיכנס עד שתבטיח לי שאזכה להיפקד בבנים. ראה הצדיק עם מי יש לו עסק, נענה לה ואמר: יהיו לך ילדים וילדים וילדים! בחלוף תשעה ירחים זכתה אותה אישה להיפקד בשלישיה. לאחר שנה זכתה בשלישיה נוספת. כשראתה לאן ברכת הצדיק מוליכה, באה אליו ואמרה לו: רבי! אמנם זכיתי בזכות ברכתך להתברך בילדים, אך קשה לי ללדת שלישיה בכל פעם. השיב לה הרבי : אין מה לעשות. אין באפשרותי לשנות את הדבר. ואותה אישה שברה את כל כללי ההסתברות וילדה שלוש שלישיות זו אחר זו. וכאשר סיפר זאת הצדיק המקובל, האדמו"ר מפוריסוב הלוא הוא רבי עקיבא רבינוביץ שליט"א, בירך את כל הזקוקים להיוושע בבנים, שייפקדו במהרה בזרעא חיה וקיימא.
אגב כך נספר ( ראיתי באתר הידברות ), כי הרה"ק רבי משה מסאווריין זי"ע היה נוהג להזכיר עצמו אצל כל חתן ביום חופתו וביקש שיתפלל עליו, [ראה בליקוטים שבסוף ספר שולחן העזר (ח"ב קלח טור א)] וכך המנהג בכל מדינת גליציה. ומובא בספר היובל עמוד כ"ה בשם הגאון רבי עקיבא יוסף שליזינגר זצ"ל בעל "לב העברי", שבעת היות רבי הירש מאיר [השו"ב מניימארקט] חתן ביום חופתו, אמר לו רבי שמעון סופר זצ"ל, אז אבד"ק קראקא בשם אביו החתם סופר זצ"ל , כי יש לחתן ביום חופתו כוח לפעול בתפילתו כמו לצדיק הדור, ולכן ביקש הגאון רבי שמעון סופר מהחתן הנ"ל שיזכרנו לרפואה שלמה טרם לכתו לחופה.
כבוד התורה מול רכוש גשמי
לר' יצחק דייניס היו שתי בנות שנישאו לימים לשני גאוני עולם: ראש ישיבת טלז, רבי אברהם יצחק בלוך זצ"ל ואחיו הגאון זצ"ל, ששימש כר"מ בישיבת טלז.
איך זכה ר' יצחק לחתנים אלו?
מסופר: הדבר היה בעיצומו של חורף, השלג ממעל והבוץ מתחת, הרטיבו לכלכו וטינפו בגדיו של כל אדם שהסתובב ברחובות העיר. באותו יום, לא אחר מאשר רבי אלחנן ווסרמן זצ"ל מברנוביץ, בעל "קובץ שיעורים" עשה את דרכו לבתי נדיבים כדי להתרימם עבור ישיבתו. עתה היו מועדות פניו לביתו של ר' יצחק הגביר. כל אימת שנכנס אליו היה ר' יצחק מקבלו בקבלת פנים מלכותית ומעניק לו תרומה הגונה. הפעם, שלא כהרגלו, לא הזדרז רבי אלחנן לדפוק על דלתו "מלוכלך אני ואין זה מן הנימוס לטנף את רצפת מעונו המבריק ואת כלי ביתו היקרים". מה עושים? התלבט רבי אלחנן עם עצמו, עד שצץ במוחו רעיון. הוא מיהר לעקוף את הבית וניצב בפתח המטבח בצידו האחורי. ידע רבי אלחנן כי כאן, במטבח, ניתן יהיה בקלות לנקות את הלכלוך והבוץ. הקיש קלות על הדלת והגביר הופיע מחייך ומבין, אך מיד נשתנו פניו והוא נראה ככועס. "כבודו מקלקל את חינוך בנותי" אמר הגביר לרבי אלחנן והוסיף "כל החינוך המסור שהשקעתי בהן אני עלול לאבד ברגע אחד".
רבי אלחנן השתאה לדעת מה חטאו ומה פשעו?! מתוך כאב עמוק טען הגביר: כל ימי אני מתאמץ להחדיר בבנותי, שתדענה, שכל העושר שבעולם, כסף ותענוגים, בית מפואר כל אלה אינם שווים מאומה בלי תורה. אין חשיבות לשטיחים ולכלי בית יקרים לעומת רגע קט שייהנה מהם בן תורה. והנה עתה מראה להן ראש הישיבה בדיוק את היפך, כאילו יופי החדרים חשוב יותר מכבוד התורה. אמר ועשה. ר' יצחק בקש מרבי אלחנן להתלוות אליו אל חדר האורחים הגדול והמפואר. שם הושיבו על אחד מהכיסאות היקרים שכמובן התכסה מיד בבוץ. כלי הבית והשטיחים הוכתמו בכתמים חומים של רפש ולכלוך. אי שם ליד פתחו של החדר עמדו אשתו ובנותיו של הגביר מתבוננות במחזה מרהיב העין הנגלה זה עתה לעיניהן. מבטו המאושר של האב לימדן מהו כבוד התורה ולומדיה ונתן ממשות לפסוק "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף".
וגם זו פריחה
שרה'לה קוסטינר
בשבוע האחרון אני מוצאת את עצמי, כמו רבים בישובנו, שמחה ונרגשת במיוחד. מעבר המשפחות הראשונות, כחלוץ לפני המחנה, מהמושב יבול לקראונים ב'בני נצרים' הוא נקודת שיא משמעותית מאוד לנו כישוב, לאזור, וגם לעם שלנו.
הישוב החדש הראשון שמוקם מתוך קהילה של מגורשי גוש קטיף.
בו' באלול ה'תשס"ט, בערב המעבר של עובדיה וסיון,– חלוצי החלוצים בחלוציות, קיבלתי בשעה 22:16 מסרון וזו לשונו:
הרגע קבענו מזוזה בבית עובדיה משולמי. האחרון לבנין נצרים זכה להיות ראשון לחלוצה.
למי שלא זוכר או יודע, ביום הגרוש מנצרים המשיכו לצקת את גג ביתו של עובדיה!
היתה זו עמדה אמונית ונפשית עקרונית, שקראנו לה "מאמינים ובונים", של נצחון הרוח, שסימלה את נצרים, והיה לה הד בלבבות ובתקשורת. בעיני, ודאי שהיא היתה ועודנה נכונה, למרות שהגירוש בפועל, התבצע.
הסמליות בכך שעובדיה עם רעיתו הטריה סיון, הם הראשונים, יש בה משמעות מיוחדת. חוליה מקשרת בין נצרים להתישבותנו בחלוצה. שאותה רוח גדולה שהלכנו לאורה בנצרים, של בנין הארץ והתישבות מתוך אמונה, - מתוך שליחות ומחויבות לערכי הנצח האוניברסליים של עם ישראל לדורותיו, ובלי לכפוף את הקומה בגלל הפגזות של פצמ"רים, קסאמים ומטענים, או להבדיל מפני התקפות אידיאולוגיות שמקורן בתרבות זרה - היא הרוח שמרימה את החול פה, בחולות חלוצה, דוחפת אותנו ונותנת לנו כח, להפריח את השממה בחקלאות ובבנין, הקודש והחול.
ערב לאחר מכן, באתי לראות בעיני את הפלא.
ההרגשה היתה מרוממת. של חלום שמתגשם.
ממקום קשה לאיתור, בתוך מדבר דיונות שוממות, - התבדחנו, שמיקום היישוב היה משתנה לפי כמות הדלק בטרקטורון של עובדיה, כל פעם הראו שהיישוב יקום על גבעת חול אחרת, ממילא הכל היה נראה אותו דבר...- והנה – שורו הביטו וראו, משפחות גרות פה!!! יישוב ממש!!! מה גדול היום הזה!
נכון, על כל שלב בהתפתחות המקום שמחנו והתרגשנו – חממות שנבנות, כביש שנסלל, יסודות לבית שנחפרים, יציקת רצפה, שלד בית שמוכן, קראוונים שמגיעים...
בימים אלה התחלנו לקטוף ולשווק את הרימונים האורגניים ממטע הרימונים המשפחתי שלנו בחלוצה, שזו בודאי עבורנו התרגשות מאוד מיוחדת, וחיבור אישי וממשי לעשייה ההתיישבותית באזור, שפירותיה המתוקים והבריאים מגיעים לציבור הרחב.
אבל עכשיו, עליית מדרגה.
לראות במדבר, בקצה הכביש, ישוב חי, נושם, מאוכלס, אור בחלונות - אור גדול זורח בלבבות!
כשבאתי מספר ימים לאחר מכן, הצטרפו סימני חיים נוספים - מכוניות חונות ליד בתים, אנשים מתרוצצים, ארגזים נפרקים... אבל הדבר שריגש אותי ביותר היה, כביסה תלויה ב'בני נצרים' שבחלוצה, – לכאורה פשוט ובסיסי, אבל מקפל בתוכו כל-כך הרבה עוצמות חיים.
התחדשות של שגרת חיים אמיתית ופשוטה, של יהודים שנקשרים לאדמתם.
וכשזוכים להשתתף בחנוכת בית הכנסת הזמני והכנסת ספרי תורה... ושבת ראשונה בישוב החדש...
הלב עולה על גדותיו...
אשרינו שזכינו להתנער מהעפר ולהיות שותפים עם אל, לחזות ולקחת חלק בהתגשמות נבואות הנחמה - "כי נחם ד' ציון, נחם כל חורבותיה, וישם מדברה כעדן...",
ונתפלל שנזכה לחזות בנטיעתם מחדש של כל חברינו העקורים באשר הם,
בבניינם החדש והמחודש, של כל חבלי ארצנו האהובה.
ובבניינה השלם של ירושלים ננוחם.
*
{ נכתב בט"ו באלול התשס"ט ופורסם ב"נצר מטעי" בקהילת נצרים שביבול, תחת הכותרת : חלוצה בשבילי. מאז קיבלתי ממשפחת קוסטינר [שרה היא נכדתו של הגרמ"צ נריה זצ"ל] לקראת ט"ו בשבט שני משלוחים של רימונים אורגניים עסיסיים ומתוקים, בעוד ממקום מושבם הקודם חוטף עם ישראל רימונים מסוג אחר והעולם הצבוע רואה הכול ומתייצב לצדם של הרוצחים השפלים.}
עדיף לאכול כדי להתפלל
הרבנית רבקה ע"ה, אמו זקנתו של האדמו"ר הששי לאדמו"רי חב"ד, רבי יוסף יצחק זי"ע, חלתה בהיותה כבת 18 שנה [שנת תרי"א]. ציוה עליה הרופא שתאכל תכף ומיד עם קומה בבוקר משנתה.הרבנית רבקה לא רצתה לטעום קודם התפילה, והייתה מתפללת בהשכמה , ואחר התפילה הייתה אוכלת פת שחרית. כשנודע הדבר לחותנה , הלוא הוא האדמו"ר ה"צמח צדק", אמר לה: יהודי צריך להיות בריא ובעל כוח. על מצוות נאמר "וחי בהם", הפרוש של וחי בהם: יש להחדיר חיות במצוות. בכדי שיוכלו לעשות זאת חייבים להיות בעל כוח ולהיות בשמחה. וסיים: אינך צריכה להיות על בטן ריקה. עדיף לאכול כדי להתפלל , מאשר להתפלל כדי לאכול, וברכה האדמו"ר ה"צמח צדק" באריכות ימים. היא נולדה בשנת תקצ"ג והסתלקה בשנת תרע"ד. [ היום יום ]
שלש שלישיות
חשוכת בנים ל "ע לא ידעה לשית עצות בנפשה , כיצד תוכל לפעול ישועה אצל הרה"ק רבי משה מסאווריין זי"ע. יעץ לה משרתו בקודש בסוד, שתלך למקווה בשעה שהרבי נוהג להגיע לשם כדי לטבול ותעמוד ליד דלת הכניסה, ובעת שהרבי ירצה להיכנס לטבול לא תניח לו להיכנס פנימה עד אשר יבטיח לה שהיא תיפקד בזרעא חיה וקיימא. שמעה האישה לעצת המשרת בקודש ואכן כך עשתה. והנה כשרצה הצדיק להיכנס למקווה חסמה את דרכו. ביקש ממנה: הניחי לי להיכנס. אמרה לו: רבי לא אניחך להיכנס עד שתבטיח לי שאזכה להיפקד בבנים. ראה הצדיק עם מי יש לו עסק, נענה לה ואמר: יהיו לך ילדים וילדים וילדים! בחלוף תשעה ירחים זכתה אותה אישה להיפקד בשלישיה. לאחר שנה זכתה בשלישיה נוספת. כשראתה לאן ברכת הצדיק מוליכה, באה אליו ואמרה לו: רבי! אמנם זכיתי בזכות ברכתך להתברך בילדים, אך קשה לי ללדת שלישיה בכל פעם. השיב לה הרבי : אין מה לעשות. אין באפשרותי לשנות את הדבר. ואותה אישה שברה את כל כללי ההסתברות וילדה שלוש שלישיות זו אחר זו. וכאשר סיפר זאת הצדיק המקובל, האדמו"ר מפוריסוב הלוא הוא רבי עקיבא רבינוביץ שליט"א, בירך את כל הזקוקים להיוושע בבנים, שייפקדו במהרה בזרעא חיה וקיימא.
אגב כך נספר ( ראיתי באתר הידברות ), כי הרה"ק רבי משה מסאווריין זי"ע היה נוהג להזכיר עצמו אצל כל חתן ביום חופתו וביקש שיתפלל עליו, [ראה בליקוטים שבסוף ספר שולחן העזר (ח"ב קלח טור א)] וכך המנהג בכל מדינת גליציה. ומובא בספר היובל עמוד כ"ה בשם הגאון רבי עקיבא יוסף שליזינגר זצ"ל בעל "לב העברי", שבעת היות רבי הירש מאיר [השו"ב מניימארקט] חתן ביום חופתו, אמר לו רבי שמעון סופר זצ"ל, אז אבד"ק קראקא בשם אביו החתם סופר זצ"ל , כי יש לחתן ביום חופתו כוח לפעול בתפילתו כמו לצדיק הדור, ולכן ביקש הגאון רבי שמעון סופר מהחתן הנ"ל שיזכרנו לרפואה שלמה טרם לכתו לחופה.
כבוד התורה מול רכוש גשמי
לר' יצחק דייניס היו שתי בנות שנישאו לימים לשני גאוני עולם: ראש ישיבת טלז, רבי אברהם יצחק בלוך זצ"ל ואחיו הגאון זצ"ל, ששימש כר"מ בישיבת טלז.
איך זכה ר' יצחק לחתנים אלו?
מסופר: הדבר היה בעיצומו של חורף, השלג ממעל והבוץ מתחת, הרטיבו לכלכו וטינפו בגדיו של כל אדם שהסתובב ברחובות העיר. באותו יום, לא אחר מאשר רבי אלחנן ווסרמן זצ"ל מברנוביץ, בעל "קובץ שיעורים" עשה את דרכו לבתי נדיבים כדי להתרימם עבור ישיבתו. עתה היו מועדות פניו לביתו של ר' יצחק הגביר. כל אימת שנכנס אליו היה ר' יצחק מקבלו בקבלת פנים מלכותית ומעניק לו תרומה הגונה. הפעם, שלא כהרגלו, לא הזדרז רבי אלחנן לדפוק על דלתו "מלוכלך אני ואין זה מן הנימוס לטנף את רצפת מעונו המבריק ואת כלי ביתו היקרים". מה עושים? התלבט רבי אלחנן עם עצמו, עד שצץ במוחו רעיון. הוא מיהר לעקוף את הבית וניצב בפתח המטבח בצידו האחורי. ידע רבי אלחנן כי כאן, במטבח, ניתן יהיה בקלות לנקות את הלכלוך והבוץ. הקיש קלות על הדלת והגביר הופיע מחייך ומבין, אך מיד נשתנו פניו והוא נראה ככועס. "כבודו מקלקל את חינוך בנותי" אמר הגביר לרבי אלחנן והוסיף "כל החינוך המסור שהשקעתי בהן אני עלול לאבד ברגע אחד".
רבי אלחנן השתאה לדעת מה חטאו ומה פשעו?! מתוך כאב עמוק טען הגביר: כל ימי אני מתאמץ להחדיר בבנותי, שתדענה, שכל העושר שבעולם, כסף ותענוגים, בית מפואר כל אלה אינם שווים מאומה בלי תורה. אין חשיבות לשטיחים ולכלי בית יקרים לעומת רגע קט שייהנה מהם בן תורה. והנה עתה מראה להן ראש הישיבה בדיוק את היפך, כאילו יופי החדרים חשוב יותר מכבוד התורה. אמר ועשה. ר' יצחק בקש מרבי אלחנן להתלוות אליו אל חדר האורחים הגדול והמפואר. שם הושיבו על אחד מהכיסאות היקרים שכמובן התכסה מיד בבוץ. כלי הבית והשטיחים הוכתמו בכתמים חומים של רפש ולכלוך. אי שם ליד פתחו של החדר עמדו אשתו ובנותיו של הגביר מתבוננות במחזה מרהיב העין הנגלה זה עתה לעיניהן. מבטו המאושר של האב לימדן מהו כבוד התורה ולומדיה ונתן ממשות לפסוק "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף".
יום חמישי, 21 בינואר 2010
שביבים (בא) / שאול שיף
תרופת האדמו"ר מרדזמין לשושנה
{ מתוך מכתב של האדמו"ר הקוה"ט מראדזמין למחותנו כ"ק האדמו"ר האמצעי מקאצק זי"ע }:
"...ואם אמת כמו שכתב שהוא חולי רוז [-שושנה], אפשר אני יודע ג"כ לזה לעשות [רפואה] – בבירור איני יודע ואפשר היה מועיל מה שאני יודע לזה – שטוב ליקח פלאש [-בקבוק] יי"ש, שלושה חלקים יי"ש וחלק רביעי מלח דק עד שיהיה מלא במלח, ויערב היטיב ויעמוד חצי שעה עד שיהיה המלח מתחת מלמטה, ואז ימשח ביי"ש זו היטיב הרגל. רק מחמת שכותב שהרגל נפוח ירא אני שלא יזיק מחמת הניפוח, על כן לישאל לדאקטר אם רשאי צו נעצן [-להשתמש בזה],
נאום מחותנו ידיד נפשו לנצח ומצפה לשמוע בשורה טובה במהרה
נאום יעקב ארי' חופ"ק ראדזמין"
*
מתוך מכתב למחותנו כ"ק הרב הקדוש זצ"ל מאוסטראווע זי"ע:
ובני שיחי' אמר לי שכת"ה אוחז לו איזה פעם ר"ל חולי קראם, מעלת כת"ה ישייר מקידוש של ליל שבת יין, ויסיך בכל יום על זה המקום שאחוז בו, פעמים יסיך בזה יין אף אם לא אחז, פעמים ישתה מעט ממנו, ואין לי מקום לכתוב יותר. והשי"ת יתן למכת"ה חיים ארוכים ובריאות ולכל ב"ב מאה ועשרים שנה.
נאום ידידו לנצח
הק' יעקב ארי' חופ"ק ראדזמין
{מתוך הספר "ביכורי אבי"ב על התורה"}
מצאצאי יונה הנביא
בבית העלמין הישן של העיר לבוב המוכרת יותר בשם לעמבערג , טמונים צדיקים קדושי עליון המתייחסים ליונה הנביא. אין בתנ"ך ואף לא בבבלי וירושלמי ואף לא במדרשים איזשהו איזכור על בן משפחה של יונה הנביא, ואם היו לו בכלל בנים ובנות. והנה בספר "מצבת קודש" [כתב הרב גבריאל סוחסטוו] מתועדות המצבות של בית עלמין זה וביניהן חלקת קבורה של משפחה שלימה מצאצאי יונה הנביא. וכך כתוב בשער הספר: "מצבת קודש הוא זכרון צדיקים. ספר זכרון לכל גדולי ישראל אדירי התורה הצפונים בבית החיים הישן פה עיר לבוב, ובהם רבים מצאצאי יונה הנביא. יצא לאור ע"י הרב החריף מוהר"ר גבריאל בן הגאון הגדול הצדיק מוהר"ר נפתלי הירץ זלה"ה ראב"ד ומ"ץ פה לבוב יע"א."
נוסחת מצבת הגאון הגדול מוה' יעקב קיקניש ריש מתיבתא דפה מגזע יונה הנביא:
בראש המצבה ב' דגים מצוירים בציור נפלא מאוד,
בראש השני למצבה: ויעקב איש תם יושב אוהלים,
(במצבה) פה הונח גוף צדיק קדוש וטהור בהושענה רבה שצ"א לפ"ק ה"ה האלוף הגאון מנורה הטהורה מוה' יעקב קיקניש (ב) מצאצאי יונה הנביא ריש מתיבתא דפה בן מוהר"ר אליעזר אוי נא לנו כי נפלה עטרת ראשינו אי חסיד אי עניו מתלמידיו של הלל הרביץ תורה בישראל וחיבר כמה חיבורים והעמיד תלמידים רבים גאוני הדור ורבים שתו מימיו הי' סיני ועוקר הרים ומסיק שמעתתא אליבא דהילכתא בזכות זה תנצב"ה.
הדגים המצויירים הם מזכרת לחנייתו של יונה הנביא במעי הדג, ושם המשפחה קיקניש הוא לזכר הקיקיון שיונה הנביא ישב תחתיו ובן לילה היה ובן לילה אבד...
[וראה נר לשולחן שבת פרשת ויחי]
סוחר סוסים שהיה לאדמו"ר
בעת שהיה מחבר הספר 'באר מים חיים' זי"ע רב עיר טשרנוביץ, היה שם יהודי בשם רבי מסיוור, שהיה סוחר ומסחרו היה בשוורים ושאר בהמות. התקיים שם, בטשרנוביץ, יריד, והסוחר ההוא הגיע אל היריד לעסקיו. כשהגיע אל היריד, פתח במילי דבדיחותא, כפי שהיה נוהג תמיד. והנה, כשהגיע ה'באר מים חיים', והסוחר ראה את הצדיק בא ליריד, שאל: מה מעשיו של הרבי כאן, ביריד? אמר הצדיק: זקוק אני לכסף עבור מצות פדיון שבויים! שאל הסוחר: כמה הרבי צריך? אמר הצדיק: אלף וחמש מאות גילדן, הון רב בימים ההם. היו לו, לסוחר, באמתחתו, אלף וחמש מאות גילדן, אותם הביא כדי לקנות את בהמותיו ולעשות בהם את מסחרו. נטל האיש את השקית עם המעות, ונתן לצדיק את מלוא הסכום הדרוש. את כל אשר לו. כשראה הצדיק כך, בירך אותו ואמר: הריני מברכך שתזכה לקדושת השבת! והנה, כשהגיע ערב שבת, החל האיש לרתוח – ובמשך כל השבת היה בוער כלפיד אש. מקורביו וידידיו, שהכירוהו כאדם פשוט, שהיה נוהג לומר תמיד מילי דבדיחותא, חשבו שנטרפה עליו דעתו, בראותם שהוא בוער כאש. אולם כשהגיע יום ראשון, שב האיש לנהוג כאחד האדם. אותו יהודי היה יהודי פשוט ועם הארץ, אולם מאחר שזכה למדרגה כזו בכל שבת, לאט לאט החל לעלות במדרגותיו, נפתחו לפניו שערי תורה, ועלה בדרגה עוד ועוד, עד שנעשה בעל מדרגה. את המעשה הזה סיפר הרה"ק מנאסאד זי"ע, וסיפר שהכיר אנשים שהיו מחסידיו של אותו רבי מסיוור, שנעשה אדמו"ר והיה לו קהל, ובאחרית ימיו עלה לארץ הקודש.
[משולחנו הקדוש של המקובל האדמו"ר מפוריסוב שליט"א]
"כאילו הניחוהו שם מחדש"
רבי שמעון בן לביא זצוק"ל מוכר מחיבוריו על הזוהר הקדוש. "כתם פז" על בראשית ושמות [בשנת תקנ"ה] וקונטרס ביאורי מלות קשות בזוהר הנושא את השם "יד נאמן" [שאלוניקי תקס"ד]. כמו כן חיבר פיוטים לכבוד רבי שמעון בר-יוחאי ובמיוחד התפרסם הפיוט בר-יוחאי אותו שרים בל"ג בעומר וישנם המזמרים אותו גם בליל שבת.
רבי שמעון לביא נטמן בטריפולי ,לוב, ויהודי המקום נהגו לעלות אל קברו בכל עת צרה וצוקה. ומסורת היא שכל הבא להתפלל אל הקבר נענה בזכותו ונושע. כאשר האיטלקים כבשו את לוב ברחו רבים מהיהודים והמוסלמים מצאו זאת לשעת רצון לטעון כי הוא הקדוש שלהם. מתיחות רבה השתררה סביב העניין הזה והסוגיה כולה נשלחה להכרעת השרים ברומא. השרים שלחו חוקרים לטריפולי והללו לא היססו לפתוח את הקבר כדי לבדוק מי אכן הוטמן שם. יהודי או מוסלמי? כאשר גילו את העפר מעל המת, מצאו את הקדוש מעוטר בטלית וגופו שלם ממש, כאילו הניחוהו רק אתמול. או אז כולם הודו כי המקום שייך ליהודים והיה קידוש שם שמים גדול ונורא. [ אוצר הגדולים]
יתום ויתומה נכנסים לחופה
מובא באוצר כל מנהגי ישורון סימן מ"ב עמוד 97: "כשהיה מגפה בעיר עשו חופה עם עני יתום ויתומה עניה על חצר-מות [ בית עלמין ] משום סגולה. והטעם: משום גדולה מצות צדקה והכנסת כלה שעל ידן זוכים לאריכות ימים. ועוד: הכנסת כלה ענייה ויתומה עם עני יתום יש בזה הרבה מצוות. .." וב"כיפה" מצאתי כתוב בשם צוות ישיבת אלון מורה, כי "העיסוק בצדקה ובהכנסת חתן וכלה יתומים, הם אלו שיעמדו לזכות הקהילה אל מול מלאך המוות הפוגע בה".
[וראה יורה דעה רמ"ט סעיף ט"ו ובש"ך שם.]
וזה מעט מן המעט מהמובא בספרים הקדושים בכל הקשור לסגולות הקשורות בהכנסת חתן וכלה יתומים ובמיוחד עניים לחופה. ואת כל זה כתבתי כדי להזמין את הקוראים[ ורעייתי ואני בראש ] להשתתף במצווה זו. המדובר בחתן וכלה עניים מרודים תושבי ירושלים , שאין להם ממש כלום והמקרה נבדק על ידי לכל פרטיו כולל תעודות פטירה. [ ואין זה תקדים לפעולות צדקה ]
{ מתוך מכתב של האדמו"ר הקוה"ט מראדזמין למחותנו כ"ק האדמו"ר האמצעי מקאצק זי"ע }:
"...ואם אמת כמו שכתב שהוא חולי רוז [-שושנה], אפשר אני יודע ג"כ לזה לעשות [רפואה] – בבירור איני יודע ואפשר היה מועיל מה שאני יודע לזה – שטוב ליקח פלאש [-בקבוק] יי"ש, שלושה חלקים יי"ש וחלק רביעי מלח דק עד שיהיה מלא במלח, ויערב היטיב ויעמוד חצי שעה עד שיהיה המלח מתחת מלמטה, ואז ימשח ביי"ש זו היטיב הרגל. רק מחמת שכותב שהרגל נפוח ירא אני שלא יזיק מחמת הניפוח, על כן לישאל לדאקטר אם רשאי צו נעצן [-להשתמש בזה],
נאום מחותנו ידיד נפשו לנצח ומצפה לשמוע בשורה טובה במהרה
נאום יעקב ארי' חופ"ק ראדזמין"
*
מתוך מכתב למחותנו כ"ק הרב הקדוש זצ"ל מאוסטראווע זי"ע:
ובני שיחי' אמר לי שכת"ה אוחז לו איזה פעם ר"ל חולי קראם, מעלת כת"ה ישייר מקידוש של ליל שבת יין, ויסיך בכל יום על זה המקום שאחוז בו, פעמים יסיך בזה יין אף אם לא אחז, פעמים ישתה מעט ממנו, ואין לי מקום לכתוב יותר. והשי"ת יתן למכת"ה חיים ארוכים ובריאות ולכל ב"ב מאה ועשרים שנה.
נאום ידידו לנצח
הק' יעקב ארי' חופ"ק ראדזמין
{מתוך הספר "ביכורי אבי"ב על התורה"}
מצאצאי יונה הנביא
בבית העלמין הישן של העיר לבוב המוכרת יותר בשם לעמבערג , טמונים צדיקים קדושי עליון המתייחסים ליונה הנביא. אין בתנ"ך ואף לא בבבלי וירושלמי ואף לא במדרשים איזשהו איזכור על בן משפחה של יונה הנביא, ואם היו לו בכלל בנים ובנות. והנה בספר "מצבת קודש" [כתב הרב גבריאל סוחסטוו] מתועדות המצבות של בית עלמין זה וביניהן חלקת קבורה של משפחה שלימה מצאצאי יונה הנביא. וכך כתוב בשער הספר: "מצבת קודש הוא זכרון צדיקים. ספר זכרון לכל גדולי ישראל אדירי התורה הצפונים בבית החיים הישן פה עיר לבוב, ובהם רבים מצאצאי יונה הנביא. יצא לאור ע"י הרב החריף מוהר"ר גבריאל בן הגאון הגדול הצדיק מוהר"ר נפתלי הירץ זלה"ה ראב"ד ומ"ץ פה לבוב יע"א."
נוסחת מצבת הגאון הגדול מוה' יעקב קיקניש ריש מתיבתא דפה מגזע יונה הנביא:
בראש המצבה ב' דגים מצוירים בציור נפלא מאוד,
בראש השני למצבה: ויעקב איש תם יושב אוהלים,
(במצבה) פה הונח גוף צדיק קדוש וטהור בהושענה רבה שצ"א לפ"ק ה"ה האלוף הגאון מנורה הטהורה מוה' יעקב קיקניש (ב) מצאצאי יונה הנביא ריש מתיבתא דפה בן מוהר"ר אליעזר אוי נא לנו כי נפלה עטרת ראשינו אי חסיד אי עניו מתלמידיו של הלל הרביץ תורה בישראל וחיבר כמה חיבורים והעמיד תלמידים רבים גאוני הדור ורבים שתו מימיו הי' סיני ועוקר הרים ומסיק שמעתתא אליבא דהילכתא בזכות זה תנצב"ה.
הדגים המצויירים הם מזכרת לחנייתו של יונה הנביא במעי הדג, ושם המשפחה קיקניש הוא לזכר הקיקיון שיונה הנביא ישב תחתיו ובן לילה היה ובן לילה אבד...
[וראה נר לשולחן שבת פרשת ויחי]
סוחר סוסים שהיה לאדמו"ר
בעת שהיה מחבר הספר 'באר מים חיים' זי"ע רב עיר טשרנוביץ, היה שם יהודי בשם רבי מסיוור, שהיה סוחר ומסחרו היה בשוורים ושאר בהמות. התקיים שם, בטשרנוביץ, יריד, והסוחר ההוא הגיע אל היריד לעסקיו. כשהגיע אל היריד, פתח במילי דבדיחותא, כפי שהיה נוהג תמיד. והנה, כשהגיע ה'באר מים חיים', והסוחר ראה את הצדיק בא ליריד, שאל: מה מעשיו של הרבי כאן, ביריד? אמר הצדיק: זקוק אני לכסף עבור מצות פדיון שבויים! שאל הסוחר: כמה הרבי צריך? אמר הצדיק: אלף וחמש מאות גילדן, הון רב בימים ההם. היו לו, לסוחר, באמתחתו, אלף וחמש מאות גילדן, אותם הביא כדי לקנות את בהמותיו ולעשות בהם את מסחרו. נטל האיש את השקית עם המעות, ונתן לצדיק את מלוא הסכום הדרוש. את כל אשר לו. כשראה הצדיק כך, בירך אותו ואמר: הריני מברכך שתזכה לקדושת השבת! והנה, כשהגיע ערב שבת, החל האיש לרתוח – ובמשך כל השבת היה בוער כלפיד אש. מקורביו וידידיו, שהכירוהו כאדם פשוט, שהיה נוהג לומר תמיד מילי דבדיחותא, חשבו שנטרפה עליו דעתו, בראותם שהוא בוער כאש. אולם כשהגיע יום ראשון, שב האיש לנהוג כאחד האדם. אותו יהודי היה יהודי פשוט ועם הארץ, אולם מאחר שזכה למדרגה כזו בכל שבת, לאט לאט החל לעלות במדרגותיו, נפתחו לפניו שערי תורה, ועלה בדרגה עוד ועוד, עד שנעשה בעל מדרגה. את המעשה הזה סיפר הרה"ק מנאסאד זי"ע, וסיפר שהכיר אנשים שהיו מחסידיו של אותו רבי מסיוור, שנעשה אדמו"ר והיה לו קהל, ובאחרית ימיו עלה לארץ הקודש.
[משולחנו הקדוש של המקובל האדמו"ר מפוריסוב שליט"א]
"כאילו הניחוהו שם מחדש"
רבי שמעון בן לביא זצוק"ל מוכר מחיבוריו על הזוהר הקדוש. "כתם פז" על בראשית ושמות [בשנת תקנ"ה] וקונטרס ביאורי מלות קשות בזוהר הנושא את השם "יד נאמן" [שאלוניקי תקס"ד]. כמו כן חיבר פיוטים לכבוד רבי שמעון בר-יוחאי ובמיוחד התפרסם הפיוט בר-יוחאי אותו שרים בל"ג בעומר וישנם המזמרים אותו גם בליל שבת.
רבי שמעון לביא נטמן בטריפולי ,לוב, ויהודי המקום נהגו לעלות אל קברו בכל עת צרה וצוקה. ומסורת היא שכל הבא להתפלל אל הקבר נענה בזכותו ונושע. כאשר האיטלקים כבשו את לוב ברחו רבים מהיהודים והמוסלמים מצאו זאת לשעת רצון לטעון כי הוא הקדוש שלהם. מתיחות רבה השתררה סביב העניין הזה והסוגיה כולה נשלחה להכרעת השרים ברומא. השרים שלחו חוקרים לטריפולי והללו לא היססו לפתוח את הקבר כדי לבדוק מי אכן הוטמן שם. יהודי או מוסלמי? כאשר גילו את העפר מעל המת, מצאו את הקדוש מעוטר בטלית וגופו שלם ממש, כאילו הניחוהו רק אתמול. או אז כולם הודו כי המקום שייך ליהודים והיה קידוש שם שמים גדול ונורא. [ אוצר הגדולים]
יתום ויתומה נכנסים לחופה
מובא באוצר כל מנהגי ישורון סימן מ"ב עמוד 97: "כשהיה מגפה בעיר עשו חופה עם עני יתום ויתומה עניה על חצר-מות [ בית עלמין ] משום סגולה. והטעם: משום גדולה מצות צדקה והכנסת כלה שעל ידן זוכים לאריכות ימים. ועוד: הכנסת כלה ענייה ויתומה עם עני יתום יש בזה הרבה מצוות. .." וב"כיפה" מצאתי כתוב בשם צוות ישיבת אלון מורה, כי "העיסוק בצדקה ובהכנסת חתן וכלה יתומים, הם אלו שיעמדו לזכות הקהילה אל מול מלאך המוות הפוגע בה".
[וראה יורה דעה רמ"ט סעיף ט"ו ובש"ך שם.]
וזה מעט מן המעט מהמובא בספרים הקדושים בכל הקשור לסגולות הקשורות בהכנסת חתן וכלה יתומים ובמיוחד עניים לחופה. ואת כל זה כתבתי כדי להזמין את הקוראים[ ורעייתי ואני בראש ] להשתתף במצווה זו. המדובר בחתן וכלה עניים מרודים תושבי ירושלים , שאין להם ממש כלום והמקרה נבדק על ידי לכל פרטיו כולל תעודות פטירה. [ ואין זה תקדים לפעולות צדקה ]
יום חמישי, 14 בינואר 2010
שביבים (וארא) / שאול שיף
ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.
הרב אבינר בשרות "המוסד"
בשבוע שעבר הסתלק לבית עולמו לאחר מחלה ממושכת מלווה ביסורים, אלי אליעזרי ז"ל. אלי בנו של הרב והדיין שמואל אליעזרי ז"ל [מחשובי הציבור הדתי בשיכון הפועהמ"ז ברחוב הפלמ"ח ביד-אליהו, תל-אביב] התגייס לצנחנים ומשם עבר לשרת במוסד לביון וריגול. בלוויה ספד לו אחד מבכירי "המוסד" ובין היתר אמר, כי לאלי אליעזרי חלק בהצלתם של יהודי אירן. במסגרת מבצע זה של הצלת יהודי אירן, מיד עם עלייתו של חומייני לשלטון, פנה אליעזרי אל הרב שלמה אבינר שליט"א בעל דרכון צרפתי באותם ימים, והטיל עליו משימה שפרטיה לא נודעו עד כה. הרב אבינר טס פעמיים לטהרן ושהה שם שבוע בכל פעם. בביקור השני מיהר לצאת את אירן לאחר ששמע וראה כי מתלחשים מאחורי גבו. זאת, למרות שעיגל את זקנו כמתכונת הזקנים של חסידי האייתולות. בהגיעו ארצה מסר הרב אבינר לאליעזרי פרוטוקול בן 40 דפים_ דו"ח על פעילותו והמלצות כראות עיניו. אליעזרי שאל אותו : מתי הספקת לכתוב את הדו"ח הזה? הרב אבינר: במטוס. אליעזרי: במטוס? כשאתה מוקף מוסלמים? הרב אבינר: ראיתי שהם לא מבינים בין ימינם לשמאלם... [ לשם ההגינות ייאמר, כי את כל הפרטים הללו לא שמעתי מהרב אבינר. הוא רק אישר באוזני שאכן היה פעמיים באירן עם עלייתו של חומייני לשלטון, בגלל היותו אזרח צרפת ובעל דרכון צרפתי.] בתוך השבעה ספד הרב אבינר לאלי אליעזרי בישיבת "עטרת כהנים" שהוא עומד בראשה, ורמז על חלקו בהצלת יהודי אירן.
מעשה במהנדס העיר בני-ברק
ידידי הטוב ר' משה פוטולסקי [היום במודיעין עילית], סבר והחליט כי הגיעה העת לכנס את כל הסיפורים ששמע בבית הוריו על מרן בעל החזון איש. אביו ר' אפרים פוטולסקי זצ"ל היה מקורב ביותר לחזון איש ונמנה על משלחת בת שלושה בחורים שיצאה לתל אביב להביאו לבני ברק על פי עצת גיסו של מרן בעל החזון איש ,הלוא הוא רבי יעקב קניבסקי המכונה "הסטייפעלער" זצוק"ל.
את המחזור הראשון של הסיפורים פרסם בקובץ התורני-הלכתי "מבקשי תורה", שניכרת בו השפעת עולם התורה הליטאי. אין ספק כלל בדבר אמיתות הדברים שיצאו תחת עטו של ר' משה פוטולסקי. הנה אחד הסיפורים:
"באחת הפעמים שהיה אבי אצל רבנו, פנה אליו רבנו ואמר לו: "אני רוצה שתבנה לי מטבח. לרבנית כבר קשה מאד להסתדר בלי מטבח." "טוב מאד", ענה לו אבי, "בין כה וכה עומד אני להיות היום בעירייה, ואז אבקש רישיון בניה". "אין צורך בשום רישיון", אמר החזון איש, "אפשר לבנות בלי רישיון".
"בלי רישיון? טוב, יהיה בלי רישיון!". בו ביום התחיל אבי את עבודתו, ובמהרה היה המטבח מוכן. בדיוק ביום שהעבודה נשלמה, עבר במקום מהנדס העיר. העיר היתה אז קטנה ותושביה מעטים, ומהנדס העיר ידע בעל פה את כל המקומות שבהם נתן רישיון בניה. כשראה את המבנה החדש, התחיל לצעק: "מה זה? איך זה העזתם לבנות בלי רישיון? עוד היום אפנה לבית המשפט, ואוציא צו הריסה". נגש אליו אבי, שהיה אדם חזק להפליא, תפס אותו בחגורתו, הרים אותו למעלה מראשו, ואמר: "שוטה שכמותך, מה יועיל לך צו הריסה? אפילו תוציא אלף צווים, האמנם אתה חושב שתמצא בבני ברק יהודי אחד שיעז להרים קרדום על ביתו של החזון איש?!". אבי הוריד אותו לאדמה ואמר: "לך! לך! איני רוצה לשוחח עם שוטים". הוא הסתלק מיד. מובן מאליו שלא הוצא שום צו הריסה, והמטבח המשיך לעמוד שם באין מפריע.
הריגה בידי יחיד ורבים
בימים אלה יצא לאור בהוצאת מכללת אורות , בנשיאותו של הרב פרופסור נריה גוטל, "ספר עמדו"ת הכיפה והכומתה" , שהוא הראשון בסדרת ספרי עמדו"ת. בספר מקבץ הרצאות על נושא זה, והוא פועל יוצא של הבימה המחקרית היוקרתית שאותה ייסד הרב פרופסור גוטל לפני שנים אחדות. כידוע, מדי שנה זוכה הנושא הנבחר לטיפול מעמיק מעל במה זו, שבדיוניה משתתפים מיטב המרצים שהתמחו בנושא שנבחר. [אשתקד עסקה הבמה בעולם התקשורת, קודם לכן בבעלי הצרכים המיוחדים בחברה ובעוד כחצי שנה יעלה לדיון הנושא: "משפחה בעין הסערה".]
בספר מתפרסמים מאמרים חשובים שהביקורת ודאי תעסוק בהם ואני לא באתי אלא לצטט קטע מהרצאתו-מאמרו של יצחק אבי רונס [אוניברסיטת בר-אילן]. המאמר עוסק במוסריותה של המלחמה בספרות ההלכה של המאה העשרים [מוסר הלכה ולאומיות]. בין יתר הפוסקים מביא רונס את רבה הראשי של רמת-גן, הרה"ג יעקב אריאל שליט"א וכך הוא כותב: "לדעת הרב אריאל כיוון שהמלחמה מסורה מעצם טבעה לאומה כקולקטיב, נקודת המבט שממנה יש לדון בשאלה כולה משתנה לחלוטין, והפרט או היחיד נעלם ומתבטל בתוך הכלל הגדול." ולהלן: " נראה שהשפעת השקפת עולמו של הפוסק בעניין זה מתגלה יפה נוכח העיון בדבריו של הרב אריאל והשוואת דבריו לדברי הפוסקים האחרים." וכאן קובע הכותב כי נקודת מבט יסודית זו [של הרב אריאל] בדבר מהותה הקולקטיביסטית של המדינה והלאום, נעדרת כליל מהסברם של החזון איש , הציץ אליעזר והרב שאול ישראלי, אשר לדידם , כל אחד לשיטתו, כללי המוסר וההלכה המנחים את התנהגותו של היחיד מכוונים גם את התנהגות הציבור, ובהסבריהם איננו מוצאים שהעניקו לרבים ולציבור מעמד הלכתי מיוחד. רונס מצטט דרשה של מרן הרה"ג ר' משה פיינשטיין זצ"ל אותה נשא בשנת תרפ"ג.
תמציתה: המדינה אינה אלא אוסף של יחידים : " מה שיש לתמוה שאף בזה שאנו יודעים שהוא רע כגון המעשים הרעים רציחה, גזל וניאוף, ועם כל זה חזינן רציחה גדולה מאד, ומכל מקום אין מחזיקין זה לדבר רע, ואדרבה מכבדים מאד רוצח כזה כגון המלחמות שעושין המלכויות וגם מתרצין שזה עניין מלוכה... דכי מלוכה הוא דבר אחר הלוא הוא רק קבוץ של הרבה יחידים?"
הרב אבינר בשרות "המוסד"
בשבוע שעבר הסתלק לבית עולמו לאחר מחלה ממושכת מלווה ביסורים, אלי אליעזרי ז"ל. אלי בנו של הרב והדיין שמואל אליעזרי ז"ל [מחשובי הציבור הדתי בשיכון הפועהמ"ז ברחוב הפלמ"ח ביד-אליהו, תל-אביב] התגייס לצנחנים ומשם עבר לשרת במוסד לביון וריגול. בלוויה ספד לו אחד מבכירי "המוסד" ובין היתר אמר, כי לאלי אליעזרי חלק בהצלתם של יהודי אירן. במסגרת מבצע זה של הצלת יהודי אירן, מיד עם עלייתו של חומייני לשלטון, פנה אליעזרי אל הרב שלמה אבינר שליט"א בעל דרכון צרפתי באותם ימים, והטיל עליו משימה שפרטיה לא נודעו עד כה. הרב אבינר טס פעמיים לטהרן ושהה שם שבוע בכל פעם. בביקור השני מיהר לצאת את אירן לאחר ששמע וראה כי מתלחשים מאחורי גבו. זאת, למרות שעיגל את זקנו כמתכונת הזקנים של חסידי האייתולות. בהגיעו ארצה מסר הרב אבינר לאליעזרי פרוטוקול בן 40 דפים_ דו"ח על פעילותו והמלצות כראות עיניו. אליעזרי שאל אותו : מתי הספקת לכתוב את הדו"ח הזה? הרב אבינר: במטוס. אליעזרי: במטוס? כשאתה מוקף מוסלמים? הרב אבינר: ראיתי שהם לא מבינים בין ימינם לשמאלם... [ לשם ההגינות ייאמר, כי את כל הפרטים הללו לא שמעתי מהרב אבינר. הוא רק אישר באוזני שאכן היה פעמיים באירן עם עלייתו של חומייני לשלטון, בגלל היותו אזרח צרפת ובעל דרכון צרפתי.] בתוך השבעה ספד הרב אבינר לאלי אליעזרי בישיבת "עטרת כהנים" שהוא עומד בראשה, ורמז על חלקו בהצלת יהודי אירן.
מעשה במהנדס העיר בני-ברק
ידידי הטוב ר' משה פוטולסקי [היום במודיעין עילית], סבר והחליט כי הגיעה העת לכנס את כל הסיפורים ששמע בבית הוריו על מרן בעל החזון איש. אביו ר' אפרים פוטולסקי זצ"ל היה מקורב ביותר לחזון איש ונמנה על משלחת בת שלושה בחורים שיצאה לתל אביב להביאו לבני ברק על פי עצת גיסו של מרן בעל החזון איש ,הלוא הוא רבי יעקב קניבסקי המכונה "הסטייפעלער" זצוק"ל.
את המחזור הראשון של הסיפורים פרסם בקובץ התורני-הלכתי "מבקשי תורה", שניכרת בו השפעת עולם התורה הליטאי. אין ספק כלל בדבר אמיתות הדברים שיצאו תחת עטו של ר' משה פוטולסקי. הנה אחד הסיפורים:
"באחת הפעמים שהיה אבי אצל רבנו, פנה אליו רבנו ואמר לו: "אני רוצה שתבנה לי מטבח. לרבנית כבר קשה מאד להסתדר בלי מטבח." "טוב מאד", ענה לו אבי, "בין כה וכה עומד אני להיות היום בעירייה, ואז אבקש רישיון בניה". "אין צורך בשום רישיון", אמר החזון איש, "אפשר לבנות בלי רישיון".
"בלי רישיון? טוב, יהיה בלי רישיון!". בו ביום התחיל אבי את עבודתו, ובמהרה היה המטבח מוכן. בדיוק ביום שהעבודה נשלמה, עבר במקום מהנדס העיר. העיר היתה אז קטנה ותושביה מעטים, ומהנדס העיר ידע בעל פה את כל המקומות שבהם נתן רישיון בניה. כשראה את המבנה החדש, התחיל לצעק: "מה זה? איך זה העזתם לבנות בלי רישיון? עוד היום אפנה לבית המשפט, ואוציא צו הריסה". נגש אליו אבי, שהיה אדם חזק להפליא, תפס אותו בחגורתו, הרים אותו למעלה מראשו, ואמר: "שוטה שכמותך, מה יועיל לך צו הריסה? אפילו תוציא אלף צווים, האמנם אתה חושב שתמצא בבני ברק יהודי אחד שיעז להרים קרדום על ביתו של החזון איש?!". אבי הוריד אותו לאדמה ואמר: "לך! לך! איני רוצה לשוחח עם שוטים". הוא הסתלק מיד. מובן מאליו שלא הוצא שום צו הריסה, והמטבח המשיך לעמוד שם באין מפריע.
הריגה בידי יחיד ורבים
בימים אלה יצא לאור בהוצאת מכללת אורות , בנשיאותו של הרב פרופסור נריה גוטל, "ספר עמדו"ת הכיפה והכומתה" , שהוא הראשון בסדרת ספרי עמדו"ת. בספר מקבץ הרצאות על נושא זה, והוא פועל יוצא של הבימה המחקרית היוקרתית שאותה ייסד הרב פרופסור גוטל לפני שנים אחדות. כידוע, מדי שנה זוכה הנושא הנבחר לטיפול מעמיק מעל במה זו, שבדיוניה משתתפים מיטב המרצים שהתמחו בנושא שנבחר. [אשתקד עסקה הבמה בעולם התקשורת, קודם לכן בבעלי הצרכים המיוחדים בחברה ובעוד כחצי שנה יעלה לדיון הנושא: "משפחה בעין הסערה".]
בספר מתפרסמים מאמרים חשובים שהביקורת ודאי תעסוק בהם ואני לא באתי אלא לצטט קטע מהרצאתו-מאמרו של יצחק אבי רונס [אוניברסיטת בר-אילן]. המאמר עוסק במוסריותה של המלחמה בספרות ההלכה של המאה העשרים [מוסר הלכה ולאומיות]. בין יתר הפוסקים מביא רונס את רבה הראשי של רמת-גן, הרה"ג יעקב אריאל שליט"א וכך הוא כותב: "לדעת הרב אריאל כיוון שהמלחמה מסורה מעצם טבעה לאומה כקולקטיב, נקודת המבט שממנה יש לדון בשאלה כולה משתנה לחלוטין, והפרט או היחיד נעלם ומתבטל בתוך הכלל הגדול." ולהלן: " נראה שהשפעת השקפת עולמו של הפוסק בעניין זה מתגלה יפה נוכח העיון בדבריו של הרב אריאל והשוואת דבריו לדברי הפוסקים האחרים." וכאן קובע הכותב כי נקודת מבט יסודית זו [של הרב אריאל] בדבר מהותה הקולקטיביסטית של המדינה והלאום, נעדרת כליל מהסברם של החזון איש , הציץ אליעזר והרב שאול ישראלי, אשר לדידם , כל אחד לשיטתו, כללי המוסר וההלכה המנחים את התנהגותו של היחיד מכוונים גם את התנהגות הציבור, ובהסבריהם איננו מוצאים שהעניקו לרבים ולציבור מעמד הלכתי מיוחד. רונס מצטט דרשה של מרן הרה"ג ר' משה פיינשטיין זצ"ל אותה נשא בשנת תרפ"ג.
תמציתה: המדינה אינה אלא אוסף של יחידים : " מה שיש לתמוה שאף בזה שאנו יודעים שהוא רע כגון המעשים הרעים רציחה, גזל וניאוף, ועם כל זה חזינן רציחה גדולה מאד, ומכל מקום אין מחזיקין זה לדבר רע, ואדרבה מכבדים מאד רוצח כזה כגון המלחמות שעושין המלכויות וגם מתרצין שזה עניין מלוכה... דכי מלוכה הוא דבר אחר הלוא הוא רק קבוץ של הרבה יחידים?"
יום חמישי, 7 בינואר 2010
שביבים (שמות) / שאול שיף
ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.
העוברת מעדה לעדה
תשובת הרב הגאון המפורסם מוה"ר ישראל פורת זצ"ל, אב"ד קליוולנד בעמ"ס "מבוא התלמוד", בענין נשואי בן עדה אחת לבת עדה אחרת.{ב' אדר ראשון תשכ"ב}:
"ירבו שמחות בישראל וחדות ה' יהא מעוזו הו"כ יד"ע הרב הגאון המובהק הלן וחודר בעמקה של הלכה כו' כמהור"ד יהודא סגל {שליט"א}זצוק"ל, הרב דקרית שלום ת"א יע"א.
"נתכבדתי ביקרתו המליאה וגדושה במו"מ של הלכה בחריפות ובקיאות ויאשר כחו וחילו לאורייתא. ובמאי דבדק לן מר בשאלת חכם, בספרדי שנשא אשכנזית אם צריכה להתנהג בדיני מאכלות כמנהג אבותי' או כמנהג הבעל, יפה הורה כ"ת שאחרי הנשואין הכל הולך אחר הבעל, שכך הנהיגו הלכה למעשה חכמי הספרדים: "דאם נתחתנו שתי הקהלות זו בזו האשה נגררת אחר הבעל להקל ולהחמיר" (קונטרס הכללים סוף כלל כ"ד שבראש ס' ארץ חיים להגר"ח סיתהון ז"ל מצפת, בספר אדמת קדש).
"ומש"כ כת"ר להתיר בשאלת חכם... ואולי טוב לעשות כדרך תלמידי חכמים עד שלא היתה בתו יוצאת מאצלו, וכן הבעל עד שלא תכנס לרשותו (נדרים דף ע"ב) שיאמר לה החכם במעמד אבי' ובעלה: כל חומרות שהיית נוהגת בהן בבית אביך מותרין לך, ומכאן ואילך רשות בעלך עליך, שעל מנת כן קבלו אבותיך עליהם ועל זרעם. ובאופן זה לא אתו לזלזולי בנדרים ובמנהגים. ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר, תרומה וחזה ושוק כשנישאת לכהן אוכלת בהן, וכשנתגרשה ממנו חוזרת." [ מתוך הספר "דברי רבינו שפטיה, דברי יהודה זרחיה" ]
מה שנדרש מאנשי המשטרה
לרוב הפרשנים המשפטיים[ ולא רק ] בתקשורת, שריח שמאל נודף מתחת לבית-שחים, יש תמיד שק גדוש ציטוטים מפסיקת בג"ץ ופסיקות אחרות, כאשר צריך להביא תנא דמסייע להצדיק התנהלות עויינת ואלימה כלפי המתיישבים ביו"ש, היושבים בביתם כחוק על פי החלטות ממשלה כל הממשלות.
ואם לשפוט על פי פסיקות בית המשפט שבידי , אין ספק כלל כי לא מעט יס"מניקים היו צריכים לעמוד לדין בגין התנהגותם, ולא ברור כלל מדוע המתיישבים שנפגעו באחרונה מנחת זרוען של הרשויות האוכפות , אינם דורשים שייעשה צדק מול העוולות החוזרות ונשנות כלפיהם.
וכך מצאתי כתוב ב – עא 81/ 337 שלמה בוסקילה נגד מדינת ישראל/ לח [3] 337 עמוד 346 :
" מה שנדרש מאנשי המשטרה , כמו מיתר הנמנים עם מנגנון המדינה, הוא להפעיל את הסמכויות בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים להם באותה מיומנות וסבירות ולנקוט אותם אמצעי זהירות, המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו עניין היה נוקט, והכול מתוך המגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע אותה משימה."
ועוד נאמר: בג"ץ 89/ 1065 יעקב גולני, עו"ד נגד מר דב שיש- הממונה על מחוז המרכז במשרד הפנים/ מה[1] 441, עמוד 450: "אותם עקרונות ואותם ערכים, שיש להקפיד עליהם במקרים שתיארנו, צריך שיחולו, וביתר שאת, בכל הקשור לעובדי ציבור. הכוחות המסורים בידיהם יש שהם מקיפים ורבי השפעה, לטוב ולרע, על הציבור בכללו. ככל שהכוח המסור בידם עוצמתו ותוקפו רבים יותר, כן יידרשו אמצעי ריסון ממשיים ומרתיעים למניעת פגיעה וגרימת נזק."
הציטוטים הללו לקוחים מפסק דין בתביעה שהגישה אזרחית תושבת קריית אתא נגד קצין משטרה בדרגת פקד. השופטת המלומדת לא חסה על הקצין והוא הורשע כדת וכדין על שימוש לא ראוי בסמכויותיו. אגב, אותה אזרחית התייצבה למשפט ללא עורך דין והיא טענה לעצמה.
אינני נוהג לגלוש לענייני חולין, אבל לבי נחמץ מול ההתנהלות, החוזרת ונשנית, של הרשויות השונות, ובמיוחד באחרונה, כלפי המתיישבים ביו"ש. וכל זאת , כך אני חושד, כדי להסיר מסדר היום והכותרות את פרשת העובדת הזרה שעבדה ללא רישיון בביתו של מר בטחון , אהוד ברק.
שלושה כוחות סוס
נוהג היה רבי חיים מטשרנוביץ' , בעל "באר מים חיים" זי"ע , לבקר בקהילות ישראל כדי לחזק בדק ביתם היהודי , ולא פסח גם על כפרים שבהם גרו המסתופפים בצלו. ויהי היום ורבי חיים הפתיע את אחד הכפריים ובא לביתו, וכמובן שהמארח שמח שמחה עד אין קץ על הכבוד שהנחיל לו רבו. הוא ערך לכבודו סעודה גדולה ובה היטיב מכל משמני הארץ, ולאחריה ניגש אל הצדיק לבקש ברכה. שאל אותו הצדיק על הפרנסה, ומיד הוסיף ושאל אם יש לו סוסים. משנענה בחיוב, אמר לו רבי חיים כי ברצונו לראות את אורוות הסוסים. תמה החסיד על הבקשה אולם לא היקשה קושיות, כי ידע שלפניו ניצב קדוש עליון. הוא הראה לו את סוסיו וביניהם גם סוס קטן, שהצדיק אמר כי הוא מוצא חן בעיניו, וביקשו כמתנה. "את הסוס הזה איני יכול לתת" אמר הכפרי. "הסוס הזה עובד במרץ רב והוא מספיק לעשות עבודה של שלושה סוסים גם יחד". שאל אותו ה"באר מים חיים": "האם יש ברשותך שטרי חוב של אנשים שחייבים לך כסף". "כן"- ענה הכפרי והראה לאורחו את שטרי חובותיו. שלף הצדיק את אחד השטרות ושאל "האם תסכים לתת לי אותו במתנה". הסכים הכפרי באומרו, כי החייב בעל השטר כבר הלך לעולמו זה כמה שנים ותהה איזו תועלת תצמח לרבי חיים זי"ע משטר חוב שבעליו כבר אינו בין החיים. נטל בעל "באר מים חיים" את השטר וקרע אותו לגזרים. משעשה זאת, הציע לבעל הבית לבדוק באורווה את שלומו של הסוס הקטן. הלך הכפרי ובדק וחזר מוכה תדהמה: "הסוס התפגר". אמר לו הצדיק: "דע לך! האדם הזה שנותר חייב לך חוב ונסתלק מן העולם, הוצרך לחזור לכאן כדי להשיב לך את החוב הזה ונתגלגל לשם כך באותו סוס. כך פסקו בבית דין של מעלה. כעת לאחר שמחלת לו על החוב הוא הגיע אל תיקונו". [ סיפר האדמו"ר מפוריסוב , המקובל רבי עקיבא רבינוביץ' שליט"א, בסעודת מלוה מלכה הסמוכה ליום ההילולא של "באר מים חיים" ]
"שים שלום"
עוד לא יבשה הדיו מעל נוסח התפילה היחודי שחיברה ד"ר יעל לוין לשחרורו של גלעד שליט הי"ו, וכבר רואה אור קובץ תפילות לשלום העמים בעריכתה. "שים שלום" תפילות לשלום העולם, אסופה מתוך "ליקוטי תפילות". [ בהוצאת "מגיד" [קורן] ירושלים]. ומתי יתפלל העולם סוף סוף גם עלינו עם שרידי חרב ומלומדי מלחמות?
העוברת מעדה לעדה
תשובת הרב הגאון המפורסם מוה"ר ישראל פורת זצ"ל, אב"ד קליוולנד בעמ"ס "מבוא התלמוד", בענין נשואי בן עדה אחת לבת עדה אחרת.{ב' אדר ראשון תשכ"ב}:
"ירבו שמחות בישראל וחדות ה' יהא מעוזו הו"כ יד"ע הרב הגאון המובהק הלן וחודר בעמקה של הלכה כו' כמהור"ד יהודא סגל {שליט"א}זצוק"ל, הרב דקרית שלום ת"א יע"א.
"נתכבדתי ביקרתו המליאה וגדושה במו"מ של הלכה בחריפות ובקיאות ויאשר כחו וחילו לאורייתא. ובמאי דבדק לן מר בשאלת חכם, בספרדי שנשא אשכנזית אם צריכה להתנהג בדיני מאכלות כמנהג אבותי' או כמנהג הבעל, יפה הורה כ"ת שאחרי הנשואין הכל הולך אחר הבעל, שכך הנהיגו הלכה למעשה חכמי הספרדים: "דאם נתחתנו שתי הקהלות זו בזו האשה נגררת אחר הבעל להקל ולהחמיר" (קונטרס הכללים סוף כלל כ"ד שבראש ס' ארץ חיים להגר"ח סיתהון ז"ל מצפת, בספר אדמת קדש).
"ומש"כ כת"ר להתיר בשאלת חכם... ואולי טוב לעשות כדרך תלמידי חכמים עד שלא היתה בתו יוצאת מאצלו, וכן הבעל עד שלא תכנס לרשותו (נדרים דף ע"ב) שיאמר לה החכם במעמד אבי' ובעלה: כל חומרות שהיית נוהגת בהן בבית אביך מותרין לך, ומכאן ואילך רשות בעלך עליך, שעל מנת כן קבלו אבותיך עליהם ועל זרעם. ובאופן זה לא אתו לזלזולי בנדרים ובמנהגים. ואעפ"י שאין ראי' לדבר זכר לדבר, תרומה וחזה ושוק כשנישאת לכהן אוכלת בהן, וכשנתגרשה ממנו חוזרת." [ מתוך הספר "דברי רבינו שפטיה, דברי יהודה זרחיה" ]
מה שנדרש מאנשי המשטרה
לרוב הפרשנים המשפטיים[ ולא רק ] בתקשורת, שריח שמאל נודף מתחת לבית-שחים, יש תמיד שק גדוש ציטוטים מפסיקת בג"ץ ופסיקות אחרות, כאשר צריך להביא תנא דמסייע להצדיק התנהלות עויינת ואלימה כלפי המתיישבים ביו"ש, היושבים בביתם כחוק על פי החלטות ממשלה כל הממשלות.
ואם לשפוט על פי פסיקות בית המשפט שבידי , אין ספק כלל כי לא מעט יס"מניקים היו צריכים לעמוד לדין בגין התנהגותם, ולא ברור כלל מדוע המתיישבים שנפגעו באחרונה מנחת זרוען של הרשויות האוכפות , אינם דורשים שייעשה צדק מול העוולות החוזרות ונשנות כלפיהם.
וכך מצאתי כתוב ב – עא 81/ 337 שלמה בוסקילה נגד מדינת ישראל/ לח [3] 337 עמוד 346 :
" מה שנדרש מאנשי המשטרה , כמו מיתר הנמנים עם מנגנון המדינה, הוא להפעיל את הסמכויות בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים להם באותה מיומנות וסבירות ולנקוט אותם אמצעי זהירות, המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו עניין היה נוקט, והכול מתוך המגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע אותה משימה."
ועוד נאמר: בג"ץ 89/ 1065 יעקב גולני, עו"ד נגד מר דב שיש- הממונה על מחוז המרכז במשרד הפנים/ מה[1] 441, עמוד 450: "אותם עקרונות ואותם ערכים, שיש להקפיד עליהם במקרים שתיארנו, צריך שיחולו, וביתר שאת, בכל הקשור לעובדי ציבור. הכוחות המסורים בידיהם יש שהם מקיפים ורבי השפעה, לטוב ולרע, על הציבור בכללו. ככל שהכוח המסור בידם עוצמתו ותוקפו רבים יותר, כן יידרשו אמצעי ריסון ממשיים ומרתיעים למניעת פגיעה וגרימת נזק."
הציטוטים הללו לקוחים מפסק דין בתביעה שהגישה אזרחית תושבת קריית אתא נגד קצין משטרה בדרגת פקד. השופטת המלומדת לא חסה על הקצין והוא הורשע כדת וכדין על שימוש לא ראוי בסמכויותיו. אגב, אותה אזרחית התייצבה למשפט ללא עורך דין והיא טענה לעצמה.
אינני נוהג לגלוש לענייני חולין, אבל לבי נחמץ מול ההתנהלות, החוזרת ונשנית, של הרשויות השונות, ובמיוחד באחרונה, כלפי המתיישבים ביו"ש. וכל זאת , כך אני חושד, כדי להסיר מסדר היום והכותרות את פרשת העובדת הזרה שעבדה ללא רישיון בביתו של מר בטחון , אהוד ברק.
שלושה כוחות סוס
נוהג היה רבי חיים מטשרנוביץ' , בעל "באר מים חיים" זי"ע , לבקר בקהילות ישראל כדי לחזק בדק ביתם היהודי , ולא פסח גם על כפרים שבהם גרו המסתופפים בצלו. ויהי היום ורבי חיים הפתיע את אחד הכפריים ובא לביתו, וכמובן שהמארח שמח שמחה עד אין קץ על הכבוד שהנחיל לו רבו. הוא ערך לכבודו סעודה גדולה ובה היטיב מכל משמני הארץ, ולאחריה ניגש אל הצדיק לבקש ברכה. שאל אותו הצדיק על הפרנסה, ומיד הוסיף ושאל אם יש לו סוסים. משנענה בחיוב, אמר לו רבי חיים כי ברצונו לראות את אורוות הסוסים. תמה החסיד על הבקשה אולם לא היקשה קושיות, כי ידע שלפניו ניצב קדוש עליון. הוא הראה לו את סוסיו וביניהם גם סוס קטן, שהצדיק אמר כי הוא מוצא חן בעיניו, וביקשו כמתנה. "את הסוס הזה איני יכול לתת" אמר הכפרי. "הסוס הזה עובד במרץ רב והוא מספיק לעשות עבודה של שלושה סוסים גם יחד". שאל אותו ה"באר מים חיים": "האם יש ברשותך שטרי חוב של אנשים שחייבים לך כסף". "כן"- ענה הכפרי והראה לאורחו את שטרי חובותיו. שלף הצדיק את אחד השטרות ושאל "האם תסכים לתת לי אותו במתנה". הסכים הכפרי באומרו, כי החייב בעל השטר כבר הלך לעולמו זה כמה שנים ותהה איזו תועלת תצמח לרבי חיים זי"ע משטר חוב שבעליו כבר אינו בין החיים. נטל בעל "באר מים חיים" את השטר וקרע אותו לגזרים. משעשה זאת, הציע לבעל הבית לבדוק באורווה את שלומו של הסוס הקטן. הלך הכפרי ובדק וחזר מוכה תדהמה: "הסוס התפגר". אמר לו הצדיק: "דע לך! האדם הזה שנותר חייב לך חוב ונסתלק מן העולם, הוצרך לחזור לכאן כדי להשיב לך את החוב הזה ונתגלגל לשם כך באותו סוס. כך פסקו בבית דין של מעלה. כעת לאחר שמחלת לו על החוב הוא הגיע אל תיקונו". [ סיפר האדמו"ר מפוריסוב , המקובל רבי עקיבא רבינוביץ' שליט"א, בסעודת מלוה מלכה הסמוכה ליום ההילולא של "באר מים חיים" ]
"שים שלום"
עוד לא יבשה הדיו מעל נוסח התפילה היחודי שחיברה ד"ר יעל לוין לשחרורו של גלעד שליט הי"ו, וכבר רואה אור קובץ תפילות לשלום העמים בעריכתה. "שים שלום" תפילות לשלום העולם, אסופה מתוך "ליקוטי תפילות". [ בהוצאת "מגיד" [קורן] ירושלים]. ומתי יתפלל העולם סוף סוף גם עלינו עם שרידי חרב ומלומדי מלחמות?
יום חמישי, 31 בדצמבר 2009
שביבים (ויחי) / שאול שיף
ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.
האם ניתן היה לצרף את הגולם מפראג למניין?
כתבו הפוסקים, כי אדם שנוצר על ידי ספר יצירה [גולם] אי אפשר לצרפו למניין ולכל דבר שבקדושה. יש שכתבו בטעם הדבר, לפי שעדיין קטן הוא, ואי אפשר לצרפו למניין עד שיהיה בן י"ג שנים.
קושיא: וכי את האדם הראשון לא ניתן היה לצרף למניין עד הגיעו לגיל שלוש עשרה שנה? בוודאי שניתן היה לצרפו למניין בו ביום שנברא, לפי שהוא נברא אדם גדול. והרי גם אדם שנוצר על ידי ספר יצירה הוא נוצר מיד אדם גדול ומדוע יש להמתין עד שיגיע לגיל 13?
תירוץ: אדם הראשון יציר כפיו של הקב"ה , הנה זה ודאי שנברא מושלם בגופו ומושלם בדעתו, כבן י"ג שנה ממש ועוד הרבה יותר. מה שאין כן אדם שנוצר על ידי ספר יצירה , שאמנם מושלם הוא בגופו, אך עדיין אינו מושלם בדעתו. לכן צריך שיעברו עליו י"ג שנים ורק אז יושלם גם בדעתו.
[מרפסין איגרי/ בשם הרב יעקב סודרי]
חרז ההלכה לפסוקי התורה
בספר "תולדות אדם" מסופר פלאות על הגאון הצדיק, רבי זלמן מווילנא מתלמידי הגר"א, איך שבילדותו חרז את ההלכה, למקראי קודש, לפסוקי התורה. "על דרך משל: הוא נשאל היכן מרומז הדין המסור בידינו [ דמאי פרק ד' משנה א'] שהלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח [הלוקח] לעשרן, ושאלו בשבת [ את מי שאינו נאמן על המעשרות, ואמר שעישר ] יאכל על פיו. ופירשו : מפני שאימת שבת על עם הארץ ומתיירא לשקר בשבת ולעבור עבירה יותר מאשר ביום חול.
וענה רבי זלמן ואמר: דין זה שאימת שבת על עם הארץ מרומז במלה הראשונה שבתורה. כך איתא בתיקוני זוהר[תיקון תשיעי] "בראשית" [אותיות] ירא שבת. ומחבר הספר "תולדות אדם" כותב : כל אחד מישראל אימת שבת עליו והדבר מרומז גם בחיבור שבין תחילת התורה לסיומה. התורה מסתיימת במלים: "כל ישראל" [לאמור: לא רק תלמידי חכמים] ומתחילה ב"בראשית"- ירא שבת.
("קריית ארבע")
ביקור מעולם האמת
סיפר הרב דניאל פרוסטץ ז"ל מפרסבורג סיפור מצמרר ששמע מאביו זצוק"ל: זקיני הגאון רבי דניאל פרוסטיץ זצוק"ל ישב באחת השבתות לאחר סעודת שבת ועסק בתורה, והנה אישה אחת שהלכה לעולמה כמה שבועות לפני כן, באה אליו ותספר לו כדברים האלה: "קודם מותי נתתי לשמש בית המדרש כך וכך מעות שילמד משניות לאחר מותי לעילוי נשמתי, והוא אינו עומד בהבטחתו. אנא ממך דבר משפט עם השמש שיעמוד בדיבורו". ואכן זקיני הבטיח לה, ומיד נעלמה האישה.
בהגיע השמש לקרוא את זקיני לתפילת מנחה, הזמין אותו זקיני להיכנס לביתו, ושאל אותו "האם אמת הדבר שאותה אישה ידועה שנפטרה מן העולם נתנה לך מעות שתלמד משניות לתועלת נשמתה?" ענה השמש: "הן". והנה חרדה גדולה נפלה על השמש מפני שאיש זולתו לא ידע מבקשתה של האישה. והשיב אותו שמש בשפה רפה ובשפל קול התחינה: חטאתי! , כי באמת אין אני לומד לעילוי נשמתה. סיפר לו זקיני על ביקורה של האישה בחדר לימודו , והזהיר את השמש כי מכאן ולהבא לא ימעל בשליחות שנטל על עצמו.
ואני הקטן לא באתי אלא להזכיר לעצמנו, כי כל קבלה שאנו מקבלים על עצמנו למען הנפטרים, עלינו לשמרה ולקיימה לבל נטריד את מנוחתם ולהסיר קיטרוג מעלינו – ה' ישמרנו.
שידוך לקידום שידוכים
ל"אדמו"ר האמצעי", רבי דב בער [דובער] , השני לאדמו"רי חב"ד, [בנו של "האדמו"ר הזקן" , רבי שניאור זלמן מלאדי] הציעו מספר שידוכים בו זמנית , ואמר שיבחר באותו שידוך שיוכל לצאת אל הפועל בכל ההקדם. זאת, מפני שהוא משתוקק כבר לשמוע את מאמרי החתונה שאביו "האדמו"ר הזקן" יאמר.
הרבנית שיינא, אשתו של הרבי האמצעי , הייתה בתו של אחד מחסידיו של האדמו"ר הזקן . אותו חסיד היה "מלמד" והיו לו חמש בנות שבגרו. באחת הפגישות של המלמד עם האדמו"ר הזקן שאל אותו הרבי, מייסד תנועת חב"ד, בעל התניא והשולחן ערוך : מדוע אינך מחתן את בנותיך?
ענה המלמד: אף אחד אינו רוצה להשתדך אתי מרוב עניותי.
אמר לו האדמו"ר הזקן: אני אשתדך אתך ואז הרי ימצאו קופצים שירצו גם הם להשתדך אתך.
לרבנית שיינא נולדו שני בנים ושבע בנות. אחת מהן נישאה לממשיך שושלת אדמו"רי חב"ד הלוא הוא האדמו"ר בעל ה"צמח צדק".
ויקרא שמו צפנת פענח
לספר "צפנת פענח", שהביא לפרסומו של דורש ציון, רבי אליהו גוטמאכער המכונה "הצדיק מגריידיץ" הייתה עדנה, בזכות הרב ישראל אלברט העומד בראש מכון "למוד אגדה". המכון הזה שם לו למטרה להוציא לאור מחדש ספרי דרוש ואגדה ולהפיצם.
"צפנת פענח" שהודפס לראשונה בשנת תרל"ג, "מבאר כל סתום וחתום במאמרי רבה בר בר חנה הנודעים בשגב תמיהתם – המופיעים במסכת בבא בתרא עג-עד". על דפי הספר במהדורת תרל"ג צויין , כי ידיו של רבי אליהו זצוק"ל רב לו גם בתורת הסוד על כל רזיה ומכמניה, ורפואות וישועות והוצאת דיבוקים. מאז נפוץ שמעו כפועל ישועות בקרב הארץ, ובני ישראל החלו נוהרים אליו בהמוניהם, וצבאו על דלתותיו יומם ולילה.
ל"צפנת פענח" במהדורה החדשה, צורפו הני תרי צנתרי דדהבא, הלא המה הספרים : "רפדוני בתפוחים" - מאת הגאון רבי אליקום געץ , אב"ד ור"מ דק"ק הילדסום, אביו זקינו של הרה"ק רבי ישעיה מפשעדבורז זי"ע, ו"לבנימין אמר" - מאת הגאון הנודע רבי בנימין זאב וואלף הלוי באסקאוויץ, בנו של הגאון בעל ה"מחצית השקל". בשולי הגיליון, נוסף החיבור "אגדת סופרים" - לקט נבחר מפירושיהם של גדולי הדורות.
את הספר ניתן להשיג בחנויות הספרים המובחרות, וכן במכון "למוד אגדה", lemodagada@gmail.com .
בנו של אב"ד גריידיץ, רבי צבי גוטמאכער זי"ע , חיבר פירוש למסכת קנים: "קן מפורשת". בהקדמה לספר של בנו כותב "הצדיק מגריידיץ" "שהצריך ישועה ילמד משנה במס' קנים עם הרב ותוי"ט והפירוש של בני "קן מפורשת" ויעמוד ויתפלל באיזה לשון ששגור בפיו את התפילה : "אתה ה' חביבין ישראל לפניך וחיבה יתירה נודעת להם שנקראו לך בנים" וכו' [מובא במקום] ותהיה לו ישועה. ואם לא יועיל יעשה כן עד שלושה ימים." ובספר "סוכת שלם" [דף ק"ז] כתב רבי אליהו זי"ע: "ושמענו על משפחות מיוחסות בישראל, שרגילים בכך ואינם רגילים ברופאים".
האם ניתן היה לצרף את הגולם מפראג למניין?
כתבו הפוסקים, כי אדם שנוצר על ידי ספר יצירה [גולם] אי אפשר לצרפו למניין ולכל דבר שבקדושה. יש שכתבו בטעם הדבר, לפי שעדיין קטן הוא, ואי אפשר לצרפו למניין עד שיהיה בן י"ג שנים.
קושיא: וכי את האדם הראשון לא ניתן היה לצרף למניין עד הגיעו לגיל שלוש עשרה שנה? בוודאי שניתן היה לצרפו למניין בו ביום שנברא, לפי שהוא נברא אדם גדול. והרי גם אדם שנוצר על ידי ספר יצירה הוא נוצר מיד אדם גדול ומדוע יש להמתין עד שיגיע לגיל 13?
תירוץ: אדם הראשון יציר כפיו של הקב"ה , הנה זה ודאי שנברא מושלם בגופו ומושלם בדעתו, כבן י"ג שנה ממש ועוד הרבה יותר. מה שאין כן אדם שנוצר על ידי ספר יצירה , שאמנם מושלם הוא בגופו, אך עדיין אינו מושלם בדעתו. לכן צריך שיעברו עליו י"ג שנים ורק אז יושלם גם בדעתו.
[מרפסין איגרי/ בשם הרב יעקב סודרי]
חרז ההלכה לפסוקי התורה
בספר "תולדות אדם" מסופר פלאות על הגאון הצדיק, רבי זלמן מווילנא מתלמידי הגר"א, איך שבילדותו חרז את ההלכה, למקראי קודש, לפסוקי התורה. "על דרך משל: הוא נשאל היכן מרומז הדין המסור בידינו [ דמאי פרק ד' משנה א'] שהלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח [הלוקח] לעשרן, ושאלו בשבת [ את מי שאינו נאמן על המעשרות, ואמר שעישר ] יאכל על פיו. ופירשו : מפני שאימת שבת על עם הארץ ומתיירא לשקר בשבת ולעבור עבירה יותר מאשר ביום חול.
וענה רבי זלמן ואמר: דין זה שאימת שבת על עם הארץ מרומז במלה הראשונה שבתורה. כך איתא בתיקוני זוהר[תיקון תשיעי] "בראשית" [אותיות] ירא שבת. ומחבר הספר "תולדות אדם" כותב : כל אחד מישראל אימת שבת עליו והדבר מרומז גם בחיבור שבין תחילת התורה לסיומה. התורה מסתיימת במלים: "כל ישראל" [לאמור: לא רק תלמידי חכמים] ומתחילה ב"בראשית"- ירא שבת.
("קריית ארבע")
ביקור מעולם האמת
סיפר הרב דניאל פרוסטץ ז"ל מפרסבורג סיפור מצמרר ששמע מאביו זצוק"ל: זקיני הגאון רבי דניאל פרוסטיץ זצוק"ל ישב באחת השבתות לאחר סעודת שבת ועסק בתורה, והנה אישה אחת שהלכה לעולמה כמה שבועות לפני כן, באה אליו ותספר לו כדברים האלה: "קודם מותי נתתי לשמש בית המדרש כך וכך מעות שילמד משניות לאחר מותי לעילוי נשמתי, והוא אינו עומד בהבטחתו. אנא ממך דבר משפט עם השמש שיעמוד בדיבורו". ואכן זקיני הבטיח לה, ומיד נעלמה האישה.
בהגיע השמש לקרוא את זקיני לתפילת מנחה, הזמין אותו זקיני להיכנס לביתו, ושאל אותו "האם אמת הדבר שאותה אישה ידועה שנפטרה מן העולם נתנה לך מעות שתלמד משניות לתועלת נשמתה?" ענה השמש: "הן". והנה חרדה גדולה נפלה על השמש מפני שאיש זולתו לא ידע מבקשתה של האישה. והשיב אותו שמש בשפה רפה ובשפל קול התחינה: חטאתי! , כי באמת אין אני לומד לעילוי נשמתה. סיפר לו זקיני על ביקורה של האישה בחדר לימודו , והזהיר את השמש כי מכאן ולהבא לא ימעל בשליחות שנטל על עצמו.
ואני הקטן לא באתי אלא להזכיר לעצמנו, כי כל קבלה שאנו מקבלים על עצמנו למען הנפטרים, עלינו לשמרה ולקיימה לבל נטריד את מנוחתם ולהסיר קיטרוג מעלינו – ה' ישמרנו.
שידוך לקידום שידוכים
ל"אדמו"ר האמצעי", רבי דב בער [דובער] , השני לאדמו"רי חב"ד, [בנו של "האדמו"ר הזקן" , רבי שניאור זלמן מלאדי] הציעו מספר שידוכים בו זמנית , ואמר שיבחר באותו שידוך שיוכל לצאת אל הפועל בכל ההקדם. זאת, מפני שהוא משתוקק כבר לשמוע את מאמרי החתונה שאביו "האדמו"ר הזקן" יאמר.
הרבנית שיינא, אשתו של הרבי האמצעי , הייתה בתו של אחד מחסידיו של האדמו"ר הזקן . אותו חסיד היה "מלמד" והיו לו חמש בנות שבגרו. באחת הפגישות של המלמד עם האדמו"ר הזקן שאל אותו הרבי, מייסד תנועת חב"ד, בעל התניא והשולחן ערוך : מדוע אינך מחתן את בנותיך?
ענה המלמד: אף אחד אינו רוצה להשתדך אתי מרוב עניותי.
אמר לו האדמו"ר הזקן: אני אשתדך אתך ואז הרי ימצאו קופצים שירצו גם הם להשתדך אתך.
לרבנית שיינא נולדו שני בנים ושבע בנות. אחת מהן נישאה לממשיך שושלת אדמו"רי חב"ד הלוא הוא האדמו"ר בעל ה"צמח צדק".
ויקרא שמו צפנת פענח
לספר "צפנת פענח", שהביא לפרסומו של דורש ציון, רבי אליהו גוטמאכער המכונה "הצדיק מגריידיץ" הייתה עדנה, בזכות הרב ישראל אלברט העומד בראש מכון "למוד אגדה". המכון הזה שם לו למטרה להוציא לאור מחדש ספרי דרוש ואגדה ולהפיצם.
"צפנת פענח" שהודפס לראשונה בשנת תרל"ג, "מבאר כל סתום וחתום במאמרי רבה בר בר חנה הנודעים בשגב תמיהתם – המופיעים במסכת בבא בתרא עג-עד". על דפי הספר במהדורת תרל"ג צויין , כי ידיו של רבי אליהו זצוק"ל רב לו גם בתורת הסוד על כל רזיה ומכמניה, ורפואות וישועות והוצאת דיבוקים. מאז נפוץ שמעו כפועל ישועות בקרב הארץ, ובני ישראל החלו נוהרים אליו בהמוניהם, וצבאו על דלתותיו יומם ולילה.
ל"צפנת פענח" במהדורה החדשה, צורפו הני תרי צנתרי דדהבא, הלא המה הספרים : "רפדוני בתפוחים" - מאת הגאון רבי אליקום געץ , אב"ד ור"מ דק"ק הילדסום, אביו זקינו של הרה"ק רבי ישעיה מפשעדבורז זי"ע, ו"לבנימין אמר" - מאת הגאון הנודע רבי בנימין זאב וואלף הלוי באסקאוויץ, בנו של הגאון בעל ה"מחצית השקל". בשולי הגיליון, נוסף החיבור "אגדת סופרים" - לקט נבחר מפירושיהם של גדולי הדורות.
את הספר ניתן להשיג בחנויות הספרים המובחרות, וכן במכון "למוד אגדה", lemodagada@gmail.com .
בנו של אב"ד גריידיץ, רבי צבי גוטמאכער זי"ע , חיבר פירוש למסכת קנים: "קן מפורשת". בהקדמה לספר של בנו כותב "הצדיק מגריידיץ" "שהצריך ישועה ילמד משנה במס' קנים עם הרב ותוי"ט והפירוש של בני "קן מפורשת" ויעמוד ויתפלל באיזה לשון ששגור בפיו את התפילה : "אתה ה' חביבין ישראל לפניך וחיבה יתירה נודעת להם שנקראו לך בנים" וכו' [מובא במקום] ותהיה לו ישועה. ואם לא יועיל יעשה כן עד שלושה ימים." ובספר "סוכת שלם" [דף ק"ז] כתב רבי אליהו זי"ע: "ושמענו על משפחות מיוחסות בישראל, שרגילים בכך ואינם רגילים ברופאים".
יום חמישי, 24 בדצמבר 2009
שביבים (ויגש) / שאול שיף
ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.
שלא לבייש את הזולת
היה זה יום טוב אחרון של פסח. בית המדרש הגדול בשיכון סקווירא [ניו-יורק], מלא על גדותיו בחסידים ו"בעלי בתים", שבאו לחסות בצלו של האדמו"ר , רבי יעקב יוסף טברסקי זצ"ל. בין המתפללים גם אורחים רבים, שבאו להשתתף בשמחה משפחתית בחצר סקווירא. לאחר קריאת התורה כיבדו את אחד האורחים של בעל השמחה, שחונן בקול נעים, בתפילת מוסף. הלה עלה להתפלל על בימת בית הכנסת, ובניגון שמח ומעורר, הוא התחיל לזמר את הפיוט " י-ה א-לי וגואלי ".
בסקווירא לא נהגו לומר את הפיוט הזה ביום טוב שחל להיות בשבת, ומאחר שידעו שהרבי אינו משנה אפילו פסיק כלשהו ממה שנהגו אבותיו_ תלו החסידים עיניהם באדמו"ר לראות האם יבוא רמז קל או נענוע מצדו , להפסיק מיד את החזן . לתמהונם עמד הרבי רגוע והקשיב לקולו של החזן השר את שירתו.
עם תום התפילה ניגשו אל הרבי מספר חסידים , שלא יכלו לעצור ברוחם, ושאלוהו : רבי , והרי בסקווירא נוהגים שלא לשיר פיוט זה ביום טוב שחל בשבת?
נכון, ענה הרבי, אלא שבסקווירא יש עוד מנהג , שלא לבייש ולהכלים את הזולת...
*
את הסיפור המובא להלן סיפר הדרשן הידוע, המגיד רבי שלום שבדרון זצ"ל:
בשנותיו המאוחרות של הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, התאכסן בביתו בחור ששימש אותו בכל צרכיו. ערב אחד הודיע רבי איסר זלמן לבחור, על החלטתו להתפלל מכאן ולהבא במניין "ותיקין". ועוד אמר לו : מחר אשכים ואעורר אותך ונלך יחד להתפלל במניין "ותיקין" הסמוך לדירתנו.
מרוב התרגשות התעורר הבחור מספר פעמים באותו לילה. כאשר הגיעה השעה שרבי איסר זלמן אמור היה לעוררו_ חיכה הבחור לשוא לבואו של ראש הישיבה. כעבור זמן – מה הופיע רבי איסר זלמן בשעה הקבועה כמימים ימימה ואמר לבחור : אל תחשוב לרגע שהחמצתי את השעה המוקדמת. אלא שעל משכבי בלילות הרהרתי בלבי, שהנה זה שנים רבות שאנו הולכים לבית הכנסת הקבוע, שם מתפללים זקנים וישישים, צדיקים אמיתיים, ומחכים שאברכם בברכת "בוקר טוב". אם אשנה את מקום תפילתי, אגרום להם בזה עגמת – נפש. מוטב לי לוותר על רום מעלת התפילה במניין "ותיקין" מאשר לגרום להם, לאותם יהודים יקרים עגמת נפש. והיה רבי שלום שבדרון מסיים את הסיפור באומרו: לעולם לא ידעו אנשים אלה, איזה ויתור של מעלה נשגבה בהלכה וויתר רבי איסר זלמן לכבודם.
*
אל אסיפה שהתקיימה בסלוצק, בראשות רבה של העיר, בעל "בית הלוי", הגאון רבי יושע בער סולובייצ'יק זצ"ל, ובה השתתפו ראשי הקהילה ונכבדיה, נדחק פנימה כפרי בור בליווית בנו, נער כבן שש-שבע. ללא קבלת רשות הכריז הכפרי: רבי, כל בניי בורים הם, אבל את בני זה זכיתי לגדל לתורה. יתהה נא רבינו על קנקנו, האומנם יודע הוא את החומש כמו שמעיד עליו המלמד? הופעתו של האורח הבלתי קרוא, העלתה את חמתם של כמה מן המסובים, שראו בכך עלבון נורא לרבם הגדול. "כלום לא מצא איכר זה אישיות מתאימה שיבחן את ילדו מלבד הרב הראשי בעצמו?" עמדו האנשים לגרש את הכפרי, אלא שאז התערב הרב ורמז לכפרי לגשת אליו. הרב שאל את הילד כמה שאלות, והוא אכן ידע להשיב עליהם תשובה נכונה. באהבה אבהית פנה הרב אל הכפרי ואיחל לו: מחלקך יהיה חלקי, הלוואי יאמרו על בניי מה שראוי לומר על בנך. פניו של הכפרי קרנו מאושר. ברכה שכזאת! דמעות של גיל זלגו מעיניו וככה עזב את הבית, שש ושמח על שזכה בברכת הרב.
"מה ראה רבינו בנער כפרי זה שראוי להתברך בו?" שאלו הנוכחים את " בית הלוי". פשוט מאוד ענה להם הרב. אמרתי: הלוואי שיאמרו על בניי שיפה כוחם מכוח אביהם! באותו מעמד הוכיחם הרב על שנכשלו בהלבנת פנים, ולא העלו על דעתם לגמול חסד עם יהודי תמים.
האומנם יצאו מידי רבי יהודה החסיד?
לא אחת כתבתי, כי לדעתי, כתב העת התורני "המעין" [ בעריכת הרב יואל קטן שליט"א, בהוצאת מוסד יצחק ברויאר וישיבת שעלבים. ] הוא מהמשובחים ביותר בין כתבי העת התורניים היוצאים עדיין לאור. ואחרי שעיינתי בחוברת טבת תש"ע [ כרך ג' גיליון ב' ] התחזקתי בדעתי זו. לא הרפיתי ממנה עד שסיימתי לקרוא את השורה האחרונה ממש. איזו כתיבה. איזו רמה. וכאן אצטט קטע ממאמרו של הרב יעקב סטל [ירושלים] על "ייחוס סגולת אמירת "נשמת" לרבי יהודה החסיד."
{בשנים האחרונות מתקיים בכותל המערבי מעמד אמירת תפילת 'נשמת כל חי' ברוב עם סמוך לחצות הלילה. ישנם המתכנסים מדי יום וישנם רק בלילות ששי. ובספרי הסגולות מובא : כשיצא מן העיר יאמר: הריני מקבל עלי כשאגיע למחוז חפצי לשלום אומר 'נשמת כל חי' וכו' וכשיגיע לשלום יקיים נדרו. וקיימת הסגולה: על כל צרה שלא תבוא יקבל האדם על עצמו שכשיהיה ניצול מצרתו יאמר 'נשמת כל חי' בפני עשרה או עם עשרה. "הסטייפלער" הלוא הוא בעל "קהלות יעקב", רבי יעקב ישראל קניבסקי זצוק"ל [אביו של מרן רבי חיים קנייבסקי שליט"א] היה מייעץ לעתים קרובות למקשות ללדת ובעתות צרה , שהקרובים יקבלו על עצמם לומר "נשמת" בבוא הישועה. ומובא בשמו שהיה מייעץ במקרים מסויימים לומר לאורך תקופה את התפילה הזאת מדי יום.}
*
"שתי סגולות דומות ניצבות לפנינו, שהדמיון המרכזי ביניהן הוא ההתחייבות לומר 'נשמת כל חי' ושתיהן יוחסו לר' יהודה החסיד בידי מחבר אחד בלבד- בעל 'חמדת ימים'. ההבדל העיקרי ביניהן הוא שהראשונה [ליוצא לדרך] נזכרת במקורות קדומים יותר [אך אינה מיוחסת בהם לר' יהודה החסיד] ואת השניה [לכל צרה] לא מצאנו במקור קדום. והנה גם אם נקבל את דברי 'חמדת ימים' כהוויתם וללא פקפוק , ונסכים שאכן שתי סגולות אלו יצאו מידי ר' יהודה החסיד, עלינו לתת את הדעת כיצד עברו כחמש מאות שנה מפטירת ר' יהודה החסיד עד שהסגולות הופיעו לראשונה אצל בעל 'חמדת ימים', וכי רוח הקודש הופיעה בבית מדרשו? הלוא אין רמז וזכר לסגולות אלו בספריהם הרבים של חסידי אשכנז שרבים מהם עוסקים בפרשנות התפילה והפיוט, מקום מתאים לאזכור סגולות אלו שמרכיבן העיקרי הוא פרק תפילה. יותר תמוהה העובדה שדווקא מחיבור ספרדי יצאה הבשורה בשם ר' יהודה החסיד האשכנזי.
...נתעלמה ממני הסיבה שהביאה את בעל 'חמדת ימים' לייחס גם את הסגולה השניה [המיועדת לכל צרה]
לר' יהודה החסיד, כי כאמור לא מצאנו לה כל מקור קדום, אך מסתבר שאחרי שייחס את הסגולה הראשונה לר' יהודה החסיד נגרר אחר טעותו, וייחס לו גם את הסגולה השניה הדומה לה. כמובן שאין לטרוח אחר מקורותיו של בעל 'חמדת ימים', אחרי שידוע שלא חשש מלסלף דברים בשרירות לב ולשנות את שמות בעלי שמועותיו באורח קבע. מעתה מה ימנע בעדו מלייחס דבר שבדה מלבו לר' יהודה החסיד?"
שלא לבייש את הזולת
היה זה יום טוב אחרון של פסח. בית המדרש הגדול בשיכון סקווירא [ניו-יורק], מלא על גדותיו בחסידים ו"בעלי בתים", שבאו לחסות בצלו של האדמו"ר , רבי יעקב יוסף טברסקי זצ"ל. בין המתפללים גם אורחים רבים, שבאו להשתתף בשמחה משפחתית בחצר סקווירא. לאחר קריאת התורה כיבדו את אחד האורחים של בעל השמחה, שחונן בקול נעים, בתפילת מוסף. הלה עלה להתפלל על בימת בית הכנסת, ובניגון שמח ומעורר, הוא התחיל לזמר את הפיוט " י-ה א-לי וגואלי ".
בסקווירא לא נהגו לומר את הפיוט הזה ביום טוב שחל להיות בשבת, ומאחר שידעו שהרבי אינו משנה אפילו פסיק כלשהו ממה שנהגו אבותיו_ תלו החסידים עיניהם באדמו"ר לראות האם יבוא רמז קל או נענוע מצדו , להפסיק מיד את החזן . לתמהונם עמד הרבי רגוע והקשיב לקולו של החזן השר את שירתו.
עם תום התפילה ניגשו אל הרבי מספר חסידים , שלא יכלו לעצור ברוחם, ושאלוהו : רבי , והרי בסקווירא נוהגים שלא לשיר פיוט זה ביום טוב שחל בשבת?
נכון, ענה הרבי, אלא שבסקווירא יש עוד מנהג , שלא לבייש ולהכלים את הזולת...
*
את הסיפור המובא להלן סיפר הדרשן הידוע, המגיד רבי שלום שבדרון זצ"ל:
בשנותיו המאוחרות של הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, התאכסן בביתו בחור ששימש אותו בכל צרכיו. ערב אחד הודיע רבי איסר זלמן לבחור, על החלטתו להתפלל מכאן ולהבא במניין "ותיקין". ועוד אמר לו : מחר אשכים ואעורר אותך ונלך יחד להתפלל במניין "ותיקין" הסמוך לדירתנו.
מרוב התרגשות התעורר הבחור מספר פעמים באותו לילה. כאשר הגיעה השעה שרבי איסר זלמן אמור היה לעוררו_ חיכה הבחור לשוא לבואו של ראש הישיבה. כעבור זמן – מה הופיע רבי איסר זלמן בשעה הקבועה כמימים ימימה ואמר לבחור : אל תחשוב לרגע שהחמצתי את השעה המוקדמת. אלא שעל משכבי בלילות הרהרתי בלבי, שהנה זה שנים רבות שאנו הולכים לבית הכנסת הקבוע, שם מתפללים זקנים וישישים, צדיקים אמיתיים, ומחכים שאברכם בברכת "בוקר טוב". אם אשנה את מקום תפילתי, אגרום להם בזה עגמת – נפש. מוטב לי לוותר על רום מעלת התפילה במניין "ותיקין" מאשר לגרום להם, לאותם יהודים יקרים עגמת נפש. והיה רבי שלום שבדרון מסיים את הסיפור באומרו: לעולם לא ידעו אנשים אלה, איזה ויתור של מעלה נשגבה בהלכה וויתר רבי איסר זלמן לכבודם.
*
אל אסיפה שהתקיימה בסלוצק, בראשות רבה של העיר, בעל "בית הלוי", הגאון רבי יושע בער סולובייצ'יק זצ"ל, ובה השתתפו ראשי הקהילה ונכבדיה, נדחק פנימה כפרי בור בליווית בנו, נער כבן שש-שבע. ללא קבלת רשות הכריז הכפרי: רבי, כל בניי בורים הם, אבל את בני זה זכיתי לגדל לתורה. יתהה נא רבינו על קנקנו, האומנם יודע הוא את החומש כמו שמעיד עליו המלמד? הופעתו של האורח הבלתי קרוא, העלתה את חמתם של כמה מן המסובים, שראו בכך עלבון נורא לרבם הגדול. "כלום לא מצא איכר זה אישיות מתאימה שיבחן את ילדו מלבד הרב הראשי בעצמו?" עמדו האנשים לגרש את הכפרי, אלא שאז התערב הרב ורמז לכפרי לגשת אליו. הרב שאל את הילד כמה שאלות, והוא אכן ידע להשיב עליהם תשובה נכונה. באהבה אבהית פנה הרב אל הכפרי ואיחל לו: מחלקך יהיה חלקי, הלוואי יאמרו על בניי מה שראוי לומר על בנך. פניו של הכפרי קרנו מאושר. ברכה שכזאת! דמעות של גיל זלגו מעיניו וככה עזב את הבית, שש ושמח על שזכה בברכת הרב.
"מה ראה רבינו בנער כפרי זה שראוי להתברך בו?" שאלו הנוכחים את " בית הלוי". פשוט מאוד ענה להם הרב. אמרתי: הלוואי שיאמרו על בניי שיפה כוחם מכוח אביהם! באותו מעמד הוכיחם הרב על שנכשלו בהלבנת פנים, ולא העלו על דעתם לגמול חסד עם יהודי תמים.
האומנם יצאו מידי רבי יהודה החסיד?
לא אחת כתבתי, כי לדעתי, כתב העת התורני "המעין" [ בעריכת הרב יואל קטן שליט"א, בהוצאת מוסד יצחק ברויאר וישיבת שעלבים. ] הוא מהמשובחים ביותר בין כתבי העת התורניים היוצאים עדיין לאור. ואחרי שעיינתי בחוברת טבת תש"ע [ כרך ג' גיליון ב' ] התחזקתי בדעתי זו. לא הרפיתי ממנה עד שסיימתי לקרוא את השורה האחרונה ממש. איזו כתיבה. איזו רמה. וכאן אצטט קטע ממאמרו של הרב יעקב סטל [ירושלים] על "ייחוס סגולת אמירת "נשמת" לרבי יהודה החסיד."
{בשנים האחרונות מתקיים בכותל המערבי מעמד אמירת תפילת 'נשמת כל חי' ברוב עם סמוך לחצות הלילה. ישנם המתכנסים מדי יום וישנם רק בלילות ששי. ובספרי הסגולות מובא : כשיצא מן העיר יאמר: הריני מקבל עלי כשאגיע למחוז חפצי לשלום אומר 'נשמת כל חי' וכו' וכשיגיע לשלום יקיים נדרו. וקיימת הסגולה: על כל צרה שלא תבוא יקבל האדם על עצמו שכשיהיה ניצול מצרתו יאמר 'נשמת כל חי' בפני עשרה או עם עשרה. "הסטייפלער" הלוא הוא בעל "קהלות יעקב", רבי יעקב ישראל קניבסקי זצוק"ל [אביו של מרן רבי חיים קנייבסקי שליט"א] היה מייעץ לעתים קרובות למקשות ללדת ובעתות צרה , שהקרובים יקבלו על עצמם לומר "נשמת" בבוא הישועה. ומובא בשמו שהיה מייעץ במקרים מסויימים לומר לאורך תקופה את התפילה הזאת מדי יום.}
*
"שתי סגולות דומות ניצבות לפנינו, שהדמיון המרכזי ביניהן הוא ההתחייבות לומר 'נשמת כל חי' ושתיהן יוחסו לר' יהודה החסיד בידי מחבר אחד בלבד- בעל 'חמדת ימים'. ההבדל העיקרי ביניהן הוא שהראשונה [ליוצא לדרך] נזכרת במקורות קדומים יותר [אך אינה מיוחסת בהם לר' יהודה החסיד] ואת השניה [לכל צרה] לא מצאנו במקור קדום. והנה גם אם נקבל את דברי 'חמדת ימים' כהוויתם וללא פקפוק , ונסכים שאכן שתי סגולות אלו יצאו מידי ר' יהודה החסיד, עלינו לתת את הדעת כיצד עברו כחמש מאות שנה מפטירת ר' יהודה החסיד עד שהסגולות הופיעו לראשונה אצל בעל 'חמדת ימים', וכי רוח הקודש הופיעה בבית מדרשו? הלוא אין רמז וזכר לסגולות אלו בספריהם הרבים של חסידי אשכנז שרבים מהם עוסקים בפרשנות התפילה והפיוט, מקום מתאים לאזכור סגולות אלו שמרכיבן העיקרי הוא פרק תפילה. יותר תמוהה העובדה שדווקא מחיבור ספרדי יצאה הבשורה בשם ר' יהודה החסיד האשכנזי.
...נתעלמה ממני הסיבה שהביאה את בעל 'חמדת ימים' לייחס גם את הסגולה השניה [המיועדת לכל צרה]
לר' יהודה החסיד, כי כאמור לא מצאנו לה כל מקור קדום, אך מסתבר שאחרי שייחס את הסגולה הראשונה לר' יהודה החסיד נגרר אחר טעותו, וייחס לו גם את הסגולה השניה הדומה לה. כמובן שאין לטרוח אחר מקורותיו של בעל 'חמדת ימים', אחרי שידוע שלא חשש מלסלף דברים בשרירות לב ולשנות את שמות בעלי שמועותיו באורח קבע. מעתה מה ימנע בעדו מלייחס דבר שבדה מלבו לר' יהודה החסיד?"
יום חמישי, 17 בדצמבר 2009
שביבים (מקץ) / שאול שיף
ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.
חלום טוב חלמת
בספר פתרון חלומות להחכם ר' שלמה אלמולי , מלוקטים פתרונות המיוחסים ליוסף הצדיק, דניאל איש חמודות, לחז"ל [ בעיקר מהתלמוד], לרש"י , רב האי גאון "ומפתרונות מספרי האומות". וכאן אנו מביאים רק פתרונות שיש בהם כדי לשמח את לב האדם :
הרואה שעומד על ההר או עולה להר : יעלה לגדולה. העולה לגג: עולה לגדולה. העומד במקום צר: פתאום ירוויח וטוב לו. המעמיד דלת על פתח ביתו: ישא אישה במהרה. הרואה שנחרב בית ישן: טוב לו. הרואה עצמו במדינה שהתחלת שמה באות א' : טוב לו. שהתחלת שמה באות ז': זימן לו השם טובה ועושר. באות מ': מזונותיו מוכנים ושונאיו יפלו לפניו. באות פ': יפדהו השם מכל צרה. באות ש' : ישמע השם תפילתו. הרוחץ במים קרים: נתמעטה צרתו ובשורות טובות יבואו לו. הרואה בחלומו מטבע שלם: עושר יהיה לו. הרואה שעורים בחלום: סרו עוונותיו. אוכל צנון או חזרת או שאר ירקות הנאכלים בשולחן: ריווח טוב וחיים טובים יהיו לו. הרואה את עצמו בחלומו ישן תחת אילנות : בנים יהיו לו.
האוכל אגוזים בחלום : חיים טובים יהיו לו. זנגביל או עוף: שמו הולך בכל המדינות. חבית של יין: שמחה גדולה יבוא לו בקרוב. שותה בחלומו משקה של תמרים וכל מיני שכר: טובה יהיה לו ועושר. הרואה ספינה שטבעה: יינצל מכל עוונותיו ומדינה של גיהנם. הרואה תישים הרבה: גשמים יבואו לו לברכה. אם נגחוהו: עולה לגדולה ויועיל לאנשים רבים בעת גדולתו. רוכב על חמור לבן: טובה תבוא לו במהרה מצד אשתו או מצד ירושה. הרואה חתול : יזכה למלבושים נאים. הרואה בידו ציפור: בשורה טובה תבוא לו. העונה אמן יהא שמיה רבא בחלומו: מובטח לו שהוא בן עולם הבא. המניח תפילין: יצפה לגדולה.
"גבורי החי"ל"
בימים אלה יצא לאור הספר "גבורי החי"ל" [ שני כרכים ] המספר את סיפורה של ישיבת חכמי לובלין [יח"ל] בתקופת השואה. המחבר הרב דוד א. מנדלבוים, שאביו רבי בן ציון משה מאיר זצ"ל היה מתלמידי הישיבה, פורס בפני הקורא באמצעות מפות מדוייקות, תמונות ומסמכים נדירים, את מסע ההצלה של כ-40 בחורים, תלמידי הישיבה. הללו נדדו כשבע שנים על פני ארצות, ימים ויבשות לא מוכרות להם עד שהגיעו בניסי נסים בשנת תש"ז לחוף מבטחים.
הנה קטע קטן מתוך הפרק השמיני של הספר:
" אחריותו ומסירותו { של האדמו"ר מאמשינוב, הרה"ק ר' שמעון שלום קאליש זצ"ל} כלפי בני הישיבה שהיו בווילנא היו בגדר של מסירות נפש ממש. רק כשראה שכל מי שיכול היה_ כבר יצא, הסכים גם הוא לעלות על הרכבת בדרך הארוכה אל החופש. ומן הראוי להביא סיפור מופלא שסיפר העסקן מר אריה [ליאו] חנין ז"ל בזכרונותיו:
"הרב קאליש לא דיבר רוסית. כשהלך למשרדי ההגירה הרוסיים כדי לקבל אשרה למעבר דרך רוסיה כמו שאר תלמיגדי הישיבה, הוא לקח עמו את יחיאל ברנדט, שהיה פליט מפולין שדעבר היטב רוסית.
הרבי היה זקוק לקבל אשרות למשפחה גדולה בת 18 נפשות: הרבי עצמו, אשתו, ילדיו ונכדיו. השיחה התנהלה בערך כך:
הממונה בעל השם הרוסי: " שב נא, רבי. מה אני יכול לעשות בשבילך?"
הרבי: "אמור נא לו שייתן לי ולמשפחתי אשרה".
הממונה: " מסמכיך, בבקשה. אבדוק אותם, ושיחזור הרבי בעוד יום או יומיים".
הרבי: "שיתן אשרה לאחי".
הממונה: "שיביא הרבי את המסמכים".
הרבי הוסיף לשבת על כסאו , אף על פי שרבים עמדו בתור וחיכו. הממונה התחיל להראות סימני חוסר סבלנות: "מה הוא עוד רוצה?"
הרבי: "שיתן לך {למתורגמן} אשרה".
ברנדט המתורגמן נבוך: מסמכיו היו מזוייפים. אף על פי כן הוא תרגם את דברי הרבי. "היכן מסמכיך, חבר ברנדט!?" צעק הממונה. ברנדט אמר, שיביא את מסמכיו מחר. הרבי הוסיף לשבת.
הממונה: " עתה זה כבר יותר מדי. מדוע אין הוא עוזב?!"
ברנדט: "רבי, מה עוד?"
הרבי: " אמור לו [היינו לממונה הרוסי] שהוא בעצמו זקוק לאשרה ועליו לעזוב את המקום".
הממונה בעל השם הרוסי האופייני, לא חיכה לתרגום. הוא פרץ בצחוק רם. התברר שהוא היה יהודי ליטאי, ציוני בסוד, שעזר ליהודים ככל שיכול היה. גורלו היה מר. מישהו הלשין עליו והוא נאסר ונורה.
הרמב"ם כרופא מתמחה
ביקש הרמב"ם ללמוד את חוכמת הרפואה מאחד הרופאים הגויים שבעירו. באחד הימים התדפק הרמב"ם על דלת ביתו של אותו גוי והציע עצמו כעוזר. בלי לתהות על קנקנו קיבל אותו הרופא לעבודה. הרמב"ם למד ממנו הרבה דברים בחוכמת הרפואה מבלי שהגוי ירגיש בכך. גם קרא בספריו הרבים בנושאי רפואה. יום אחד הוחש לביתו של הרופא חולה אנוש. בדקו הרופא ומצא כי תולעת חדרה למוחו וכי יש לנתחו מיד. חיש ניגש הרופא לעריכת הניתוח המסובך והמסוכן. במומחיות ובזריזות פתח את גולגלתו של החולה והתכוון להוציא מתוכה את התולעת בעזרת צבת. ידיו כבר אחזו בצבת, אך באותו רגע שמע קול קורא אליו: "אל תיגע במוחו של החולה בצבת כי הוא עלול למות. הנח נא עלה רענן סמוך לתולעת ומיד תסור התולעת מן המוח ותפנה לעלה". כיוון שהשעה דחקה , החליט הרופא להישמע לדברי הרמב"ם והוא הניח עלה סמוך לתולעת. מקץ רגע עזבה התולעת את המוח ועלתה על העלה. הרופא הגוי אחוז פליאה וסקרנות כאחד, שאל את עוזרו היהודי "מנין לך כי התולעת נמשכת אל העלה?" השיב לו הרמב"ם: דבר זה למדתי בגמרא שלנו, וסיפר לו על המובא במסכת כתובות דף ע"ז עמוד ב' . [ראה שם]
[על פי "חיים שיש בהם"]
מצטרפים לתפילה אחת
על הפסוק "שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו [תהלים ס"ה ג'] שואל הזהר הקדוש בפרשת תזריע: "שומע תפילה? שומע תפילות מבעי ליה, מה שומע תפילה? אלא תפילה דא כנסת ישראל". והתירוץ טעון הסבר.
בספר "תשואות חן"[ מהאדמו"ר ר' גדליה מליניץ תלמיד הבעש"ט ] בפרשת משפטים הוא מפרש את הזהר הזה כך: מפני שהקב"ה מצרף מכל התפילות של כל ישראל תיבה אחת זכה וברורה מזה, ותיבה אחת מזה, הרי שמכל התפילות האלו נעשית תפילה אחת נקיה וזכה הראויה להיות עטרת בראש צדיק. ואת זה עושה השם יתברך , כדי לקשר את כל ישראל, וכל אחד יתעלה על ידי חבריו ויתוקנו כולם. וזה הפירוש: תפילה דא כנסת ישראל, שמכל ישראל יוצאת תפילה אחת זכה וברורה. [אמרי שמאי]
חלום טוב חלמת
בספר פתרון חלומות להחכם ר' שלמה אלמולי , מלוקטים פתרונות המיוחסים ליוסף הצדיק, דניאל איש חמודות, לחז"ל [ בעיקר מהתלמוד], לרש"י , רב האי גאון "ומפתרונות מספרי האומות". וכאן אנו מביאים רק פתרונות שיש בהם כדי לשמח את לב האדם :
הרואה שעומד על ההר או עולה להר : יעלה לגדולה. העולה לגג: עולה לגדולה. העומד במקום צר: פתאום ירוויח וטוב לו. המעמיד דלת על פתח ביתו: ישא אישה במהרה. הרואה שנחרב בית ישן: טוב לו. הרואה עצמו במדינה שהתחלת שמה באות א' : טוב לו. שהתחלת שמה באות ז': זימן לו השם טובה ועושר. באות מ': מזונותיו מוכנים ושונאיו יפלו לפניו. באות פ': יפדהו השם מכל צרה. באות ש' : ישמע השם תפילתו. הרוחץ במים קרים: נתמעטה צרתו ובשורות טובות יבואו לו. הרואה בחלומו מטבע שלם: עושר יהיה לו. הרואה שעורים בחלום: סרו עוונותיו. אוכל צנון או חזרת או שאר ירקות הנאכלים בשולחן: ריווח טוב וחיים טובים יהיו לו. הרואה את עצמו בחלומו ישן תחת אילנות : בנים יהיו לו.
האוכל אגוזים בחלום : חיים טובים יהיו לו. זנגביל או עוף: שמו הולך בכל המדינות. חבית של יין: שמחה גדולה יבוא לו בקרוב. שותה בחלומו משקה של תמרים וכל מיני שכר: טובה יהיה לו ועושר. הרואה ספינה שטבעה: יינצל מכל עוונותיו ומדינה של גיהנם. הרואה תישים הרבה: גשמים יבואו לו לברכה. אם נגחוהו: עולה לגדולה ויועיל לאנשים רבים בעת גדולתו. רוכב על חמור לבן: טובה תבוא לו במהרה מצד אשתו או מצד ירושה. הרואה חתול : יזכה למלבושים נאים. הרואה בידו ציפור: בשורה טובה תבוא לו. העונה אמן יהא שמיה רבא בחלומו: מובטח לו שהוא בן עולם הבא. המניח תפילין: יצפה לגדולה.
"גבורי החי"ל"
בימים אלה יצא לאור הספר "גבורי החי"ל" [ שני כרכים ] המספר את סיפורה של ישיבת חכמי לובלין [יח"ל] בתקופת השואה. המחבר הרב דוד א. מנדלבוים, שאביו רבי בן ציון משה מאיר זצ"ל היה מתלמידי הישיבה, פורס בפני הקורא באמצעות מפות מדוייקות, תמונות ומסמכים נדירים, את מסע ההצלה של כ-40 בחורים, תלמידי הישיבה. הללו נדדו כשבע שנים על פני ארצות, ימים ויבשות לא מוכרות להם עד שהגיעו בניסי נסים בשנת תש"ז לחוף מבטחים.
הנה קטע קטן מתוך הפרק השמיני של הספר:
" אחריותו ומסירותו { של האדמו"ר מאמשינוב, הרה"ק ר' שמעון שלום קאליש זצ"ל} כלפי בני הישיבה שהיו בווילנא היו בגדר של מסירות נפש ממש. רק כשראה שכל מי שיכול היה_ כבר יצא, הסכים גם הוא לעלות על הרכבת בדרך הארוכה אל החופש. ומן הראוי להביא סיפור מופלא שסיפר העסקן מר אריה [ליאו] חנין ז"ל בזכרונותיו:
"הרב קאליש לא דיבר רוסית. כשהלך למשרדי ההגירה הרוסיים כדי לקבל אשרה למעבר דרך רוסיה כמו שאר תלמיגדי הישיבה, הוא לקח עמו את יחיאל ברנדט, שהיה פליט מפולין שדעבר היטב רוסית.
הרבי היה זקוק לקבל אשרות למשפחה גדולה בת 18 נפשות: הרבי עצמו, אשתו, ילדיו ונכדיו. השיחה התנהלה בערך כך:
הממונה בעל השם הרוסי: " שב נא, רבי. מה אני יכול לעשות בשבילך?"
הרבי: "אמור נא לו שייתן לי ולמשפחתי אשרה".
הממונה: " מסמכיך, בבקשה. אבדוק אותם, ושיחזור הרבי בעוד יום או יומיים".
הרבי: "שיתן אשרה לאחי".
הממונה: "שיביא הרבי את המסמכים".
הרבי הוסיף לשבת על כסאו , אף על פי שרבים עמדו בתור וחיכו. הממונה התחיל להראות סימני חוסר סבלנות: "מה הוא עוד רוצה?"
הרבי: "שיתן לך {למתורגמן} אשרה".
ברנדט המתורגמן נבוך: מסמכיו היו מזוייפים. אף על פי כן הוא תרגם את דברי הרבי. "היכן מסמכיך, חבר ברנדט!?" צעק הממונה. ברנדט אמר, שיביא את מסמכיו מחר. הרבי הוסיף לשבת.
הממונה: " עתה זה כבר יותר מדי. מדוע אין הוא עוזב?!"
ברנדט: "רבי, מה עוד?"
הרבי: " אמור לו [היינו לממונה הרוסי] שהוא בעצמו זקוק לאשרה ועליו לעזוב את המקום".
הממונה בעל השם הרוסי האופייני, לא חיכה לתרגום. הוא פרץ בצחוק רם. התברר שהוא היה יהודי ליטאי, ציוני בסוד, שעזר ליהודים ככל שיכול היה. גורלו היה מר. מישהו הלשין עליו והוא נאסר ונורה.
הרמב"ם כרופא מתמחה
ביקש הרמב"ם ללמוד את חוכמת הרפואה מאחד הרופאים הגויים שבעירו. באחד הימים התדפק הרמב"ם על דלת ביתו של אותו גוי והציע עצמו כעוזר. בלי לתהות על קנקנו קיבל אותו הרופא לעבודה. הרמב"ם למד ממנו הרבה דברים בחוכמת הרפואה מבלי שהגוי ירגיש בכך. גם קרא בספריו הרבים בנושאי רפואה. יום אחד הוחש לביתו של הרופא חולה אנוש. בדקו הרופא ומצא כי תולעת חדרה למוחו וכי יש לנתחו מיד. חיש ניגש הרופא לעריכת הניתוח המסובך והמסוכן. במומחיות ובזריזות פתח את גולגלתו של החולה והתכוון להוציא מתוכה את התולעת בעזרת צבת. ידיו כבר אחזו בצבת, אך באותו רגע שמע קול קורא אליו: "אל תיגע במוחו של החולה בצבת כי הוא עלול למות. הנח נא עלה רענן סמוך לתולעת ומיד תסור התולעת מן המוח ותפנה לעלה". כיוון שהשעה דחקה , החליט הרופא להישמע לדברי הרמב"ם והוא הניח עלה סמוך לתולעת. מקץ רגע עזבה התולעת את המוח ועלתה על העלה. הרופא הגוי אחוז פליאה וסקרנות כאחד, שאל את עוזרו היהודי "מנין לך כי התולעת נמשכת אל העלה?" השיב לו הרמב"ם: דבר זה למדתי בגמרא שלנו, וסיפר לו על המובא במסכת כתובות דף ע"ז עמוד ב' . [ראה שם]
[על פי "חיים שיש בהם"]
מצטרפים לתפילה אחת
על הפסוק "שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו [תהלים ס"ה ג'] שואל הזהר הקדוש בפרשת תזריע: "שומע תפילה? שומע תפילות מבעי ליה, מה שומע תפילה? אלא תפילה דא כנסת ישראל". והתירוץ טעון הסבר.
בספר "תשואות חן"[ מהאדמו"ר ר' גדליה מליניץ תלמיד הבעש"ט ] בפרשת משפטים הוא מפרש את הזהר הזה כך: מפני שהקב"ה מצרף מכל התפילות של כל ישראל תיבה אחת זכה וברורה מזה, ותיבה אחת מזה, הרי שמכל התפילות האלו נעשית תפילה אחת נקיה וזכה הראויה להיות עטרת בראש צדיק. ואת זה עושה השם יתברך , כדי לקשר את כל ישראל, וכל אחד יתעלה על ידי חבריו ויתוקנו כולם. וזה הפירוש: תפילה דא כנסת ישראל, שמכל ישראל יוצאת תפילה אחת זכה וברורה. [אמרי שמאי]
יום חמישי, 10 בדצמבר 2009
שביבים (חנוכה) / שאול שיף
נרות להאיר
אסופת אמרות קודש וסיפורים לחג החנוכה
אמר הגה"ק רבי שלום מקאמינקא זצוק"ל: לאחר סוכות, בבוא החורף הגדול, כשנזכרים ומתבוננים שעתה הולך ומתקרב חורף ארוך כזה, ואנו נמצאים בתוקף חשכת הגלות, ואין לנו ימים קדושים ונעלים שנוכל להתחזק בהם ולהתחמם לאורם עד ימי הפסח, אזי רעדה תאחזנו שלא ניפול חלילה ברשת העצבות ומכמורת הייאוש רח"ל. וצריך רחמים מרובים לעבור ימים אלו בשלום. לכן, ריחם עלינו בעל הרחמים והדליק לנו באמצע החורף נר קטן (נר חנוכה) המזהיר לכאן ולכאן, והמאיר לנו את הדרך בימים הקודמים לו ובחצי החורף אשר לאחריו, ונותן לנו כוח ותעצומות להחזיק מעמד עד ימי החג.
(אוהב שלום)
*
הקב"ה רצה להנחות את בני ישראל שיתחזקו דווקא בשלושת הדברים שרצו היוונים לבטל: שבת, חודש ומילה. וסיבב שנס חנוכה יהיה בכ"ה בכסלו ויימשך שמונה ימים, כך יקיימו בני ישראל בימים אלו שבת וראש חודש, שמן ההכרח שיהיו בימי החנוכה, ומילה נרמזת על ידי שמונת ימי החנוכה שהם כנגד שמונת ימי מילה.
(חדרי בטן)
*
סיפר הרה"ק ר' חיים בער מאוסטרובצא ז"ל ששמע מהשו"ב במינסק, שהיה פעם באלכסנדר בחנוכה אצל כ"ק מרן אדמו"ר בעל ישמח ישראל זי"ע, ובלילה הראשון קודם הדלקת נר חנוכה החביא את עצמו בבית הרבי, כדי לראות את הכנותיו של הרבי להדלקה. וסיפר שראה בעת שרחץ רביה"ק ידיו מהמקווה, ובעוד המטפחת עדיין בידו רץ אנה ואנה סמוך לשולחן כמו חצי שעה, ופניו היו בוערות כלפיד אש. וכשראה זאת, חשב לעצמו אם זו היא ההכנה למצווה מכל שכן במצווה עצמה. וכל הלילה היה מתבונן בזה הרעיון, ובבוקר נכנס לקודש פנימה כי היה לו איזה דבר נחוץ, וכשפתח את הדלת קם רבנו הקדוש מכיסאו ואמר לו: "בוודאי, העיקר הוא ההכנה למצווה, דעשיית המצווה היא רק כוחו של הקב"ה, ואף כי גם ההכנה היא עזרו וכוחו של השי"ת, ולא ידינו פעלו כל זאת, אבל מחסדי השי"ת נחשב לפניו כמו שהיא יגיעתנו ועבודתנו לבחור בחיים".
(תפארת ישראל)
*
בשם הרה"ק רבי פנחס מקוריץ זיע"א: בחנוכה בשעת הדלקת הנרות יורד האור הגנוז ולכן על כל אדם לישב אצל הנרות שלו אחר ההדלקה כל החצי שעה. ולכן יש ל"ו נרות נגד ל"ו שעות ששימש אור הגנוז לאדם הראשון והוא האור של ל"ו מסכתות הש"ס. ומפני שהאור הגנוז הוא עצום מאוד ואין העולם הזה יכול לסבול אותו, לכן אינו שוהה בחנוכה רק חצי שעה בשעת הדלקת הנרות. אבל בשבת מדליקין הנרות { להשתדל ל"ו במספר} מוקדם, כי שבת הוא בעצמו אור הגנוז ויכול לשהות הרבה, כמו שאמרו מתנה טובה יש לי בבית גנזי וכו' והוא אורו של משיח כדאיתא בזוהר שמשיח יגנז כמה פעמים וכו' כי הוא האור הגנוז.
(אמרי פנחס)
*
בפרשת אמור (ויקרא כג) מנויים כל מועדי השנה: שבת, פסח, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות. מיד אחר כך כתוב "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל", ובהמשך בסמוך (ויקרא כד) נאמר: "ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור". נרמז כאן חנוכה בין שאר מועדי השנה, שלחנוכה יש לקחת שמן זית זך מן המובחר. וכתוב בהמשך "להעלות נר תמיד" ואחר כך כתוב "יערוך את הנרות". ללמדך שבלילה הראשון צריך להדליק נר אחד ואחר כך מוסיף והולך ומדליק בכל לילה נר נוסף. נכתב שמן זית זך בסמוך לחג הסוכות, ללמדך מה סוכות הוא שמונה ימים וגומרים בו את ההלל, אף חנוכה שמונה ימים וגומרים בו את ההלל.
(רוקח)
*
שמונת ימי החנוכה שבהם גומרים את ההלל, הם כנגד ח' ימים טובים שאין גומרים בהם את ההלל (ו' ימים של פסח, ראש השנה ויום הכיפורים), לפי זה "זאת חנוכה" הוא כנגד יום הכיפורים, לגמר חתימה טובה.
(הגר"א יהל אור)
*
איתא בספרי המקובלים: בכוח סגולת מצוות נתינת צדקה בחנוכה ליראי ה', מתקן מה שפגם בגלגול זה ובגלגול אחר.
(ישמח ישראל)
*
מקור המנהג של דריידל [סביבון] לפי שבימים ההם בזמן הזה, בעת שגזרו היוונים על ישראל שלא לעסוק בתורה, למדו חכמי ישראל עם בניהם תורה שבעל פה באגודה אחת. משראו זאת היוונים, עמדו וגזרו שלא יתאספו אגודות-אגודות. אמרו חכמים להערים על אויביהם והתאספו ללמוד תורה באגודה אחת, ואספו ילדי ישראל ללמוד תורה מפיהם, ובעת שבאו האויבים לראות את מעשיהם, הפסיקו מלימודיהם ועשו עצמם כמשחקים בסביבון, ובזאת נחו מאויביהם. ולזכר אותו הנס קבעו לשחק בו, שהוא שעמד לנו שלא תשתכח תורה מישראל.
(עבודת עבד)
*
טעם המנהג שמחלקין דמי חנוכה, יש לומר משום דנפסק בשולחן ערוך (סי' תרע"א) ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן להדליק. וכן הדין בארבע כוסות. והטעם שאלו שתי המצוות שונות מכל המצוות? שאמרו חז"ל: חישב לעשות מצווה ונאנס ולא עשאה, נחשב לו כאילו עשאה. הא תינח בשאר מצוות, אבל מכיוון שטעם אלו המצוות הוא פרסום הנס – לא מרוויח לנו בזה שאנוס הוא, כיוון שלא נתפרסם הנס על ידו. וכדי שלא לבייש את מי שאין לו – המנהג לחלק לכול.
(כ"ק מרן מהרי"ד מבעלז זי"ע)
*
אצל מרן אדמו"ר הרא"ש הזקן מסטולין זי"ע שררה דחקות נוראה, והיה מדליק נרות חנוכה במנורה פשוטה העשויה מטיט. זקנו הרה"ח ר' דוב ז"ל בראותו זאת נגע הדבר ללבו, וגמר אומר לרכוש מנורה נאה עבור הרבי. הוא סבב ונדד בעיירות מגוריהם של החסידים, וטרח ועמל רבות עד שקיבץ סכום הגון, ורכש מנורת כסף הראויה לכבודו של רבנו.
לאחר כל הטורח והעמל והטלטול בדרכים הגיע לחצרו של רבה"ק בערב חנוכה כשהוא נושא עמו את התשורה הנכבדה לרבו. אך מה מאוד חלשה דעתו בשמעו שרבנו פקד על העומדים על פתחו שלא להניחו להיכנס. הדבר הציק לו מאוד על שלמרות כל התלאה ורוב העמל שהשקיע, לא זכה אף לחלות את פני רבנו לראות ולהיראות לפניו. ביותר כאבה לו העובדה שרבנו יברך שוב על המנורה הפשוטה, כפי שאכן היה. באותו ערב, ליל ראשון דחנוכה, בירך רבנו על החנוכיה הפשוטה שלו.
ויהי ביום השני, נר שני דחנוכה, שלח רבנו זי"ע לקרוא לו, ואז קיבל ממנו את מנחתו היקרה במאור פנים, וגילה סימני התפעלות והערכה למנורה היפה והמהודרת.
בעת הדלקת הנרות במנורה המפוארת בליל שני דחנוכה, קם רבנו וחזר שוב על ברכת שהחיינו בשם ומלכות...
[רק עתה עמד ר' דוב על כוונת רבו שלא רצה לזכות בה בלילה הראשון, משום רצונו לברך ברכת שהחיינו באופן מיוחד על המנורה היקרה].
*
האדמו"ר רבי אשר מסטולין, מנהגו היה לעשות סעודה ב"זאת חנוכה", לאחר הדלקת הנר השמיני. והיה אומר בשמחה: הדרן עלך נר חנוכה והדרן עלך. כפי שאומרים לאחר סיום מסכת.
אף הוא היה אומר: יש בחנוכה מה שאין בכל המצוות.
(בית קרלין)
*
הספרדים בעיר הקודש ירושלים תובב"א נוהגים שביום "זאת חנוכה" עושים סעודה גדולה לכל תינוקות של בית רבן. וטרם התחלת סעודה זו אומרים כל מגילת שיר השירים בניגון ונועם, ואחר כך אומרים שלוש מאות ושמונה פעמים הפסוק "שבו שברו לנו מעט אוכל", והטעם על פי הסוד. כן ראיתי במנהגי עיר הקודש ירושלים שנדפסו.
(אלף כתב)
*
אירע בשנה אחת שהגיעו כבר ימי החנוכה ולא היה לרה"ק בעל "דברי חיים" מצאנז כסף בכדי לפדות את החנוכיה מבית המשכון , וגם ללוות כסף מאנשים לא היה יכול מכיוון שכבר היה חייב לכולם. ביקש הוא מנכדיו שילוו בשבילו כסף מאנשים, ולא רצו בטוענם שלא יהיה להם לפרוע בהגיע זמן הפירעון. נתרגז עליהם ואמר להם שאין הוא רוצה עוד בכך וכבר יהיה לו מנורה אחרת בחנוכה. עברו הימים ואמנם לבסוף כן השיגו כסף ופדו את המנורה,אבל הוא לא רצה להשתמש במנורה שלו משום שכבר התחייב בפיו שתהיה לו מנורה אחרת בחנוכה.
ליל חנוכה הגיע והרה"ק מצאנז זי"ע עסק בהכנות להדלקה, וכדרכו בקודש בהכנה למצווה נתאחר הזמן עד שנכנס להדלקה. באותה שעה הגיעה הרכבת שנסעה דרך העיר, שם ירדה הגבירה המפורסמת תמר'ל מווארשא ושאלה אם הרה"ק מצאנז זי"ע הדליק כבר נר חנוכה. כשאמרו לה שטרם הדליק, הלכה אליו כשאיתה חנוכיה חדשה ליתן לו במתנה, ואמנם בה הדליק הרה"ק מצאנז זי"ע.
(כתבי צאנז)
יום חמישי, 3 בדצמבר 2009
שביבים (וישלח) / שאול שיף
ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.
המדור מוקדש הפעם לי"ט כסלו, יום ההילולא של המגיד הגדול ממזעריטש וחג הגאולה של האדמו"ר הזקן בעל התניא והשולחן ערוך, רבי שניאור זלמן [ברוכסון] מליאדי – זכותם תגן עלינו ועל כל ישראל}
*
מכתב של הרב המגיד לבנו רבי אברהם המלאך
ב"ה יום ג' ויצא ת"ק למ"ד בי"ת ראבנא
לבני יקירי משוש לבי הקדוש כמר אברהמיני' י"נ
ת' להשי"ת בעד הבריאות.
בני מחמדי אם כי קשה עלי כעת מלאכת הכתיבה אבל בל אוכל לתן מעצור ברוחי להודיע אותך וזהו: אתמול בלילה אחר חצות נגלה אלי כ"ק מורי ורבי האלקי הבעש"ט נבג"מ, ואמר לי בזהל"ק: תדע בני בעריני' [כינוי חיבה להרב המגיד] שבכרמך אשר נטעת יש גפן אחד אשר זה מאות שנים לא נטע גפן כזה בישראל והוא עודנו צעיר בימים וזכה לגילוי אלי' ז"ל זה ב' פעמים לא בחלום לא במראה פא"פ [פנים אל פנים] ע"כ תדע את אשר לפניך איך להתנהג אתו עמו וד"ל. ונרתעתי ושאלתי את מורי נ"ע מה שמו וענה לי שמו שניאור זלמן ונחרדתי מב' טעמים: א' מפני שהעלים ממני תלמידי הק' מ' זלמינא נ"י הדבר. וב' שקודם ארבעים שנה לזה לא זכה שום ב"נ [בר נש]זולת ד' ה' אישים אלוקיים, ואח"כ נעלם רבי הק' נבג"מ מעיני. אשר ע"כ בני מחמדי אני אומר אשרי חלקי ואשרי חלקך אשר בחרתיו לאח לך וד"ל. ראוי שתזהר בו כבוד גדול ומעתה כל אשר יאמר לך תעשה... ובל תהרהר אחריו ח"ו, ולמעה"ש[ולמען השם] בל תגלה אותו... וד"ל. יותר אין רק חו"ש וכל טוב... ורצון אביך הכותב בגילה ורעשה ובשמחה.
ב"ב ב"ה בחו"ש
דובער במוהר"ר אברהם
*
הבעש"ט והרב המגיד ביקרו את רבנו הזקן בבית הכלא
מסופר כשישב רבנו הזקן במאסר, ביקרוהו פעם מורו ורבו רבי דובער הרב המגיד ממזריטש והבעש"ט מעלמא דקשוט [ מעולם האמת].
שאלם רבנו הזקן:
— למה מגיע לי כך, מה תובעים ממני, מה פשעי ומה חטאתי?
— נתחזק עליך הקטרוג בשמים — ענו לו — משום שאומר אתה דברי חסידות הרבה ובגלוי.
— וכשאצא מכאן — האם אפסיק מלומר חסידות?
— כיון שהתחלת — ענו לו — אל תפסיק ואדרבה לכשתצא מכאן תאמר יותר.
ואכן, עם שחרורו הוסיף רבנו הזקן זמני אמירת דברי חסידות, והמאמרים היו באריכות יותר ובביאור והסבר נרחב שהיו מובנים גם לאנשים פשוטים.
לבסוף אמר לו הבעש"ט לאמר איזה דרוש, ואמר בפניהם את המאמר "מראיהם ומעשיהם" (נדפס אחר כך בספר "תורה אור") ואמר הבעש"ט להרב המגיד: אמת הדבר שאומר הוא אות באות כמו שקבלת ממני. ואמרו לרבנו הזקן כאשר יביאוך למשפט תשיב להם בעזהשי"ת על כל השאלות ויקובלו לרצון עד שתצא לחפשי וברכוהו.
*
הבטחתה של סבתא רבקה
מאסרו של רבנו הזקן פעל מאד על בריאותם של משפחת בית רבנו. הרבנית, בניו ובנותיו ואף נכדו רבי מנחם מענדל (בעל הצמח צדק) שהיה אז בן תשע שנים. הנה מבלי להתחשב שהיו מעונים וחולים, היו מתענים כל הימים ואומרים תהלים בציבור ומבקרים בבית הקברות, על קברה של בת רבנו הזקן מרת דבורה לאה ע"ה.
ורק הסבתא הרבנית רבקה — אם רבנו הזקן— אף כי גם היא הייתה חלושה ומעונה בכל זאת הייתה מחזקת את רוח כולם בתוקף דעתה, ברוחה השוקט ובשכלה הזך. בשבת קדש וישלח התעלף כ"ק אדמו"ר האמצעי, רבי דובער בנו של רבנו הזקן, פעמיים, מרוב חולשה וצער, ותאמר הסבתא :
"נשבעת אני בחיי ראשי אשר כן יהיה כאשר הגיד לי אבי [שנגלה אליה מעולם האמת], שבשבוע זה יצא אביך ממאסרו." וכך היה.
*
צוואת המגיד ממעזריטש
ב"ה זכור ברית ער"ה תקל"ב פק"ק אניפלי
אני הח"מ היות אין אדם יודע סופו ע"כ אני רושם בדעה צלולה ומיושבת איך יתנהגו אתי לאחר אריכת ימי. ראשית כל אם ברצון השי"ת אהי' בדעה, אז כאשר עתה, אזי תלמידי התורנים יחיו אשר יעמדו אז יקראו לפני מלה במלה האדרא קדישא מספר הזהר הק' עד גמירא אות באות.
ב) בל יגע בגופי ובכל בגדי התכריכין שום ב"נ זולת אלו אשר יבואו בח"י על גליון הזה לא זולתם מהעת אשר ישכבו אותי על הארץ הנקרא אפהייבין עד אשר יניחו אותי בהגולל.
ג) כל חפצי בגדי חול יתחלקו בין תלמידי המובהקים יחיו.
ד) כל מעות השלשה אשר ימצאו בהתבה שלי תכף אחר שבעה לקיים מה שכתוב במו.
ה) קאלפאק על ראשי יעשו לי מחתיכת בד שמונח בהטו"ת שלי כל הימים מיום פטירת מו"ר הבעש"ט הק' ז"ל והוא נשאר מהבגדי קודש שלו, והסימן בד קודש ילבש והש"י המחי' את הכל יאריך ימי ושנותי בככ"י ברב טוב אכי"ר דברי הכו"ח ביום הנ"ל ובשנה הנ"ל:
דובער במוהר"ר אברהם ממעזעריטש
בפנינו הח"מ בא כ"ק אדומ"ו על החתום בח"י קדשו
השפל באמת מנחם מענדיל בהרב מו"ה משה מוויטעבסק
לוי יצחק בהגאון מוהר"מ ז"ל
נאום משולם זוסיל במוהר"ר ר' אברהם מאניפאלי
*...במוהר"י ז"ל
ד'אלימלך במוהר"ר אברהם ז"ל
שניאור זלמן בא"א מו"ה ברוך זללה"ה
המדור מוקדש הפעם לי"ט כסלו, יום ההילולא של המגיד הגדול ממזעריטש וחג הגאולה של האדמו"ר הזקן בעל התניא והשולחן ערוך, רבי שניאור זלמן [ברוכסון] מליאדי – זכותם תגן עלינו ועל כל ישראל}
*
מכתב של הרב המגיד לבנו רבי אברהם המלאך
ב"ה יום ג' ויצא ת"ק למ"ד בי"ת ראבנא
לבני יקירי משוש לבי הקדוש כמר אברהמיני' י"נ
ת' להשי"ת בעד הבריאות.
בני מחמדי אם כי קשה עלי כעת מלאכת הכתיבה אבל בל אוכל לתן מעצור ברוחי להודיע אותך וזהו: אתמול בלילה אחר חצות נגלה אלי כ"ק מורי ורבי האלקי הבעש"ט נבג"מ, ואמר לי בזהל"ק: תדע בני בעריני' [כינוי חיבה להרב המגיד] שבכרמך אשר נטעת יש גפן אחד אשר זה מאות שנים לא נטע גפן כזה בישראל והוא עודנו צעיר בימים וזכה לגילוי אלי' ז"ל זה ב' פעמים לא בחלום לא במראה פא"פ [פנים אל פנים] ע"כ תדע את אשר לפניך איך להתנהג אתו עמו וד"ל. ונרתעתי ושאלתי את מורי נ"ע מה שמו וענה לי שמו שניאור זלמן ונחרדתי מב' טעמים: א' מפני שהעלים ממני תלמידי הק' מ' זלמינא נ"י הדבר. וב' שקודם ארבעים שנה לזה לא זכה שום ב"נ [בר נש]זולת ד' ה' אישים אלוקיים, ואח"כ נעלם רבי הק' נבג"מ מעיני. אשר ע"כ בני מחמדי אני אומר אשרי חלקי ואשרי חלקך אשר בחרתיו לאח לך וד"ל. ראוי שתזהר בו כבוד גדול ומעתה כל אשר יאמר לך תעשה... ובל תהרהר אחריו ח"ו, ולמעה"ש[ולמען השם] בל תגלה אותו... וד"ל. יותר אין רק חו"ש וכל טוב... ורצון אביך הכותב בגילה ורעשה ובשמחה.
ב"ב ב"ה בחו"ש
דובער במוהר"ר אברהם
*
הבעש"ט והרב המגיד ביקרו את רבנו הזקן בבית הכלא
מסופר כשישב רבנו הזקן במאסר, ביקרוהו פעם מורו ורבו רבי דובער הרב המגיד ממזריטש והבעש"ט מעלמא דקשוט [ מעולם האמת].
שאלם רבנו הזקן:
— למה מגיע לי כך, מה תובעים ממני, מה פשעי ומה חטאתי?
— נתחזק עליך הקטרוג בשמים — ענו לו — משום שאומר אתה דברי חסידות הרבה ובגלוי.
— וכשאצא מכאן — האם אפסיק מלומר חסידות?
— כיון שהתחלת — ענו לו — אל תפסיק ואדרבה לכשתצא מכאן תאמר יותר.
ואכן, עם שחרורו הוסיף רבנו הזקן זמני אמירת דברי חסידות, והמאמרים היו באריכות יותר ובביאור והסבר נרחב שהיו מובנים גם לאנשים פשוטים.
לבסוף אמר לו הבעש"ט לאמר איזה דרוש, ואמר בפניהם את המאמר "מראיהם ומעשיהם" (נדפס אחר כך בספר "תורה אור") ואמר הבעש"ט להרב המגיד: אמת הדבר שאומר הוא אות באות כמו שקבלת ממני. ואמרו לרבנו הזקן כאשר יביאוך למשפט תשיב להם בעזהשי"ת על כל השאלות ויקובלו לרצון עד שתצא לחפשי וברכוהו.
*
הבטחתה של סבתא רבקה
מאסרו של רבנו הזקן פעל מאד על בריאותם של משפחת בית רבנו. הרבנית, בניו ובנותיו ואף נכדו רבי מנחם מענדל (בעל הצמח צדק) שהיה אז בן תשע שנים. הנה מבלי להתחשב שהיו מעונים וחולים, היו מתענים כל הימים ואומרים תהלים בציבור ומבקרים בבית הקברות, על קברה של בת רבנו הזקן מרת דבורה לאה ע"ה.
ורק הסבתא הרבנית רבקה — אם רבנו הזקן— אף כי גם היא הייתה חלושה ומעונה בכל זאת הייתה מחזקת את רוח כולם בתוקף דעתה, ברוחה השוקט ובשכלה הזך. בשבת קדש וישלח התעלף כ"ק אדמו"ר האמצעי, רבי דובער בנו של רבנו הזקן, פעמיים, מרוב חולשה וצער, ותאמר הסבתא :
"נשבעת אני בחיי ראשי אשר כן יהיה כאשר הגיד לי אבי [שנגלה אליה מעולם האמת], שבשבוע זה יצא אביך ממאסרו." וכך היה.
*
צוואת המגיד ממעזריטש
ב"ה זכור ברית ער"ה תקל"ב פק"ק אניפלי
אני הח"מ היות אין אדם יודע סופו ע"כ אני רושם בדעה צלולה ומיושבת איך יתנהגו אתי לאחר אריכת ימי. ראשית כל אם ברצון השי"ת אהי' בדעה, אז כאשר עתה, אזי תלמידי התורנים יחיו אשר יעמדו אז יקראו לפני מלה במלה האדרא קדישא מספר הזהר הק' עד גמירא אות באות.
ב) בל יגע בגופי ובכל בגדי התכריכין שום ב"נ זולת אלו אשר יבואו בח"י על גליון הזה לא זולתם מהעת אשר ישכבו אותי על הארץ הנקרא אפהייבין עד אשר יניחו אותי בהגולל.
ג) כל חפצי בגדי חול יתחלקו בין תלמידי המובהקים יחיו.
ד) כל מעות השלשה אשר ימצאו בהתבה שלי תכף אחר שבעה לקיים מה שכתוב במו.
ה) קאלפאק על ראשי יעשו לי מחתיכת בד שמונח בהטו"ת שלי כל הימים מיום פטירת מו"ר הבעש"ט הק' ז"ל והוא נשאר מהבגדי קודש שלו, והסימן בד קודש ילבש והש"י המחי' את הכל יאריך ימי ושנותי בככ"י ברב טוב אכי"ר דברי הכו"ח ביום הנ"ל ובשנה הנ"ל:
דובער במוהר"ר אברהם ממעזעריטש
בפנינו הח"מ בא כ"ק אדומ"ו על החתום בח"י קדשו
השפל באמת מנחם מענדיל בהרב מו"ה משה מוויטעבסק
לוי יצחק בהגאון מוהר"מ ז"ל
נאום משולם זוסיל במוהר"ר ר' אברהם מאניפאלי
*...במוהר"י ז"ל
ד'אלימלך במוהר"ר אברהם ז"ל
שניאור זלמן בא"א מו"ה ברוך זללה"ה
יום חמישי, 26 בנובמבר 2009
שביבים (ויצא) / שאול שיף
ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.
התוועדות ענק
אלפי משתתפים מכל החוגים התורניים יגיעו במוצאי שבת הבאה [פרשת וישלח] להתוועדות חסידית ראשונה מסוגה, לרגל י"ט כסלו, "ראש השנה לחסידות", יום הגאולה של האדמו"ר הזקן , מייסד תנועת חב"ד. ההתוועדות תתקיים בבניני האומה בירושלים בהשתתפות ה'חויזר' של הרבי מליובאוויטש זצ"ל, הרה"ג יואל כהאן שליט"א.
בעוד שבהתוועדות חסידים "קלאסית" המשתתפים בה יושבים מסביב לשולחן אחד בהתוועדות זו, כ-3000 משתתפים מכל חוגי הציבור התורני, יישבו בכיסאות האולם אל מול פני הרבנים, שישבו סביב שולחן אחד וייתוועדו ופניהם אל הקהל. באמצעות מסכי ענק ואמצעים טכניים נוספים, הקהל כולו יהיה שותף באווירה המיוחדת במינה של ההתוועדות שתתקיים בחזית האולם.
ה'מתוועד' המרכזי בהתוועדות זו יהיה ר' יואל כהאן ה'חוזר' האגדי של הרבי מליובאוויטש זצ"ל, שלהתוועדויותיו ולשיטת הסברתו יצאו מוניטין בקרב קהלים רחבים ומגוונים.בהתוועדות ישתתפו גם הראשון לציון הרב הראשי לישראל, הרב שלמה עמאר, הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת גן ורבנים נוספים.
פרק מיוחד בערב זה יוקדש לללחנים של האדמו"ר הזקן אותם עשרת ה"ניגונים המכוונים" שהרבי הזקן חיבר בעצמו. את המנגינות הללו ילמדו וינגנו חיליק פראנק, מנדי ג'רופי ומקהלה אותנטית. שי מיוחד יחולק למשתתפים – תקליטור חדש של ניגוני אדמו"ר הזקן עם הסברים משובבי נפש.
"יארצייט" עד מתי?
בס' "הדרת קודש" (מכתבים סי' נ"ב) כותב: הגיד לי איש א' ששמע מהגה"צ ר' העניך זצ"ל אבד"ק אלעסק, כי יא"צ [יום זיכרון] צריכים לנהוג רק עד חמישים שנה, ובוודאי קיבל כן מן חותנו ורבו הגה"ק ר' שלום מבעלז זצ"ל, ע"כ. ואמנם בספר "מנחת אלעזר" (לקוטי תשובות שבסוף הס' סי' ל"ג) כותב אב"ד מונקאטש: על דבר מה שאומרים בשם צדיק א' שלא יזכירו נשמות רק עד נ' שנה, שד"ז[שדבר זה-ש.ש.] אסור לאמרו ואף יש לזה מקור בחוקי העכו"ם, וע"ש מה שהזכיר מדברי הרמב"ן (עה"ת פרשת משפטים על הפסוק "ועבדו לעולם").
ובספר "רב פעלים" (ח"ד סוד ישרים סי' י"ז) נשאל ה"בן איש חי" אם לאחר עשרים שנה צריך הבן לעשות לו יארצייט כנהוג? והוא כותב: "יום יא"צ אין לו גבול בשנים, ואפי' אם יחיה הבן מאה שנים אחר פטירת או"א [אביו ואמו-ש.ש.] צריך לעשות כל ימי חייו יום יא"צ למנוחת או"א... כי נפש האדם אע"פ שנפטרה מהעוה"ז וניצולה מכל עונש ונכנסה לג"ע, אינה קונה שלימות העליות שלה בפעם אחת אלא עולה בהדרגות בזמנים חלוקים, ויש נשמה שאפי' עד אלף שנים לא תגיע לכל המעלות שלה הראויות אליה... וא"כ תמיד יש תועלת לנפש האדם מכח מעשים טובים של בנו אפי' אחר מאה שנים ויותר"!
בספר ארחות רבינו בעל ה"קהלות יעקב" (עמ' ש"ה) נאמר: "אמר לי מו"ר זצוק"ל, שכעבור חמישים שנה הנפש מסתלקת מהגוף ואין כל תועלת בביקור על הקבר, רק לפעמים הקב"ה משאיר נפש של צדיק אחד גם יותר זמן מזה כדי שיהיה אל מי לפנות שיתפלל עליהם בעת צרה, או שהצדיק בעצמו רוצה להישאר"... עם זאת הוא מציין (שם עמוד ש"י): "ראיתי שמו"ר זצוק"ל אומר קדיש ומתפלל על הוריו אף לאחר חמישים שנה מפטירתם"!
שוב ראיתי בספר "מורא הורים וכיבודם" (עמ' קצ"ט) שהביא על "בעל דברי חיים" מצאנז, שלא היה מחזיק את יום היארצייט של הוריו לאחר חמישים שנה מפטירתם, יען כי לאחר יובל שנים נשמת הנפטר מגיעה למקומה. ["עליית נשמה"/ הרב צבי יברוב.]
הדאגה של הרב מבריסק
הגר"ש קפלן שנילווה אל מרן הגרי"ז סולובייצ'יק {הלא הוא הרב מבריסק} זצ"ל, בעלותו ארצה, סיפר על אחת מחוויותיו באותה נסיעה:
בהיותם באניה בדרך מאודיסה לתורכיה היו עמם עוד בני תורה רבים. הם דאגו מראש שהאוכל שיוגש להם בדרך יהיה בהכשר כיאה לבני תורה. היחיד שלא הסכים לטעום מהאוכל שהוגש שם היה הרב מבריסק זצ"ל. גם לבני ביתו ולילדיו שהיו בגיל הרך לא הרשה לאכול מהמזון שהיה באניה. יום אחד ניגש רב החובל אל הרב לברר מדוע הוא נמנע מלאכול. רב החובל שדיבר בשפה הרוסית נזקק למתורגמן שיעביר את דבריו אל הרב זצ"ל. וכששמע באמצעות המתורגמן (הרב קפלן) שהרב חושש לטיב כשרות המזון, הציע שהרב ישלח שליח לבטן האניה ויוציא מבריכת הדגים אשר שם, דג חי ויבדוק אם הוא כשר. אחר כך יסור למחסן שע"י המטבח ויקבל כלים חדשים שעדיין לא בושל בהם, ובמו ידיו יקלף לעצמו תפוחי אדמה ושאר ירקות ויבשלם בעצמו בסירים חדשים. לאחר הרהור קל השיב הרב: נו, "שיהיה עבור הילדים". ובטרם שלח את הרב קפלן לבצע המשימה, א"ל: "ראה להדליק בעצמך את הגז כדי שלא ניכשל בבישולי עכו"מ. ובאים הגוי בעצמו יבעיר את הכיריים, כבה אותם והדלק אותם מחדש.
ירד הרב קפלן אל בטן האניה, ועשה את הכל כמצווה. כאשר ראה הרב את רב החובל שהוא מכבה את הגז ומדליק מחדש, שאלו: "למה אתה חושש, לבישולי עכו"ם? אני יהודי!" כאשר חזר הרב קפלן וסיפר את הדבר לרב מבריסק הגיב הרב בהתרגשות "וואס, ער איז א ייד?, (מה, הוא יהודי?) מיד הוסיף ואמר: "עכשיו נגולה אבן מלבי. מאז בא אלי רב החובל הייתי מוטרד מאד מהמחשבה, מדוע הגוי הזה דואג כ"כ לילדים שלי? עכשיו ששמעתי שהוא יהודי נחה דעתי"... [ מאוספו של ר' יעקב גולדבלאט]
קטע מדו"ח מצמרר
דו"ח המומחים שליוו את משלחת הרבנים מטעם ועידת רבני אירופה
[ימים שלישי רביעי חמישי לפרשת תולדות ה'תש"ע]
ה"ה הרבנים: י. ר. ו- י.ק. [ מסיבות בלתי צפויות, נמנע ברגע האחרון מהרב מיכה רוטשילד להגיע לאיסטנבול למרות שכבר היה במסלול לעלות למטוס]
סיכום ביקור בבתי העלמין העתיקים בתורכיה, איסטנבול, שחוללו קשות בידי יהודים.
בסיור בבתי העלמין נטלו חלק הנתבעים עתה בדין תורה: הרב יצחק חליבה, בנו הרב נפתלי חליבה, ראשי קהילות אורטוקוי, חוסקוי, וקוזקונז'וק, שליוו את נציגי ועידת רבני אירופה: הרב יחיה טובול שליט"א והרב יצחק דיין שליט"א החוקרים בפרשה. [מן הראוי לציין כי המומחים נעזרו בצילומי אוויר]
"בית העלמין בחוסקוי:
מראות זוועה נתגלו לעינינו גם בבית קברות זה. טרסות חדשות שנבנו אל תוך קברים ישנים בחלקים רבים של בית העלמין. בטרסות אלו ראינו, לדאבוננו, שכבר הספיקו לקבור בהן עשרות אנשים במהלך השנים האחרונות.
כמו כן, ישנם אזורים שלמים של קבורות חדשות בתוך קברים ישנים מחוץ לאזור הטרסות. העובדה היא, שלאחר כל קבורה חדשה האדמה שנחשפת מלאה, כמובן, בעצמות קדמונים.
משם המשכנו לאזור קברו של מהר"י בסאן זצוק"ל, הנמצא בסמיכות רבה באזור שחולל רח"ל. זיהינו הזנחה קשה מאוד בכל בית העלמין הזה. ראינו קברים פרוצים ופתוחים (באזור המדרון במיוחד), והעזובה זועקת לשמיים.
מערכת הכבישים שנבנתה בבית העלמין הזה — נבנתה גם היא תוך הרס קברים רבים. ניתן לראות בבירור את הבדלי המפלסים בין הקברים, שנמצאים בצידי הדרך לבין מפלס הכביש. יש לציין, כי הכביש נועד לאפשר גישה לחלקות החדשות וקבורה חדשה.
מבנה ההספדים החדש גם הוא נבנה אל תוך קברים ישנים ופגיעה קשה בהם.
לשאלתנו על פשר עבודות של טרקטורים באזור האוטוסטרדה הצמוד לבית העלמין — הסבירו לנו אנשי הקהילה, שאכן לפני מספר שבועות פנו אליהם הרשויות לפנות שני קברים שהתגלו תוך כדי עבודות, ונציגי הקהילה אישרו בפנינו שאכן פינו את שני הקברים רח"ל.
עברנו לחלקו השני של בית העלמין הזה, שנחצה על ידי אוטוסטרדה. על חלק מהשטח נבנה מחסן עירוני ומגרש חניה למשאיות של העירייה. בצמוד אליו ישנו שטח שבו ניתן לראות מאות רבות של מצבות שעדיין פזורות במקום. גם שם ההזנחה והעזובה זועקות לשמיים. "
התוועדות ענק
אלפי משתתפים מכל החוגים התורניים יגיעו במוצאי שבת הבאה [פרשת וישלח] להתוועדות חסידית ראשונה מסוגה, לרגל י"ט כסלו, "ראש השנה לחסידות", יום הגאולה של האדמו"ר הזקן , מייסד תנועת חב"ד. ההתוועדות תתקיים בבניני האומה בירושלים בהשתתפות ה'חויזר' של הרבי מליובאוויטש זצ"ל, הרה"ג יואל כהאן שליט"א.
בעוד שבהתוועדות חסידים "קלאסית" המשתתפים בה יושבים מסביב לשולחן אחד בהתוועדות זו, כ-3000 משתתפים מכל חוגי הציבור התורני, יישבו בכיסאות האולם אל מול פני הרבנים, שישבו סביב שולחן אחד וייתוועדו ופניהם אל הקהל. באמצעות מסכי ענק ואמצעים טכניים נוספים, הקהל כולו יהיה שותף באווירה המיוחדת במינה של ההתוועדות שתתקיים בחזית האולם.
ה'מתוועד' המרכזי בהתוועדות זו יהיה ר' יואל כהאן ה'חוזר' האגדי של הרבי מליובאוויטש זצ"ל, שלהתוועדויותיו ולשיטת הסברתו יצאו מוניטין בקרב קהלים רחבים ומגוונים.בהתוועדות ישתתפו גם הראשון לציון הרב הראשי לישראל, הרב שלמה עמאר, הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת גן ורבנים נוספים.
פרק מיוחד בערב זה יוקדש לללחנים של האדמו"ר הזקן אותם עשרת ה"ניגונים המכוונים" שהרבי הזקן חיבר בעצמו. את המנגינות הללו ילמדו וינגנו חיליק פראנק, מנדי ג'רופי ומקהלה אותנטית. שי מיוחד יחולק למשתתפים – תקליטור חדש של ניגוני אדמו"ר הזקן עם הסברים משובבי נפש.
"יארצייט" עד מתי?
בס' "הדרת קודש" (מכתבים סי' נ"ב) כותב: הגיד לי איש א' ששמע מהגה"צ ר' העניך זצ"ל אבד"ק אלעסק, כי יא"צ [יום זיכרון] צריכים לנהוג רק עד חמישים שנה, ובוודאי קיבל כן מן חותנו ורבו הגה"ק ר' שלום מבעלז זצ"ל, ע"כ. ואמנם בספר "מנחת אלעזר" (לקוטי תשובות שבסוף הס' סי' ל"ג) כותב אב"ד מונקאטש: על דבר מה שאומרים בשם צדיק א' שלא יזכירו נשמות רק עד נ' שנה, שד"ז[שדבר זה-ש.ש.] אסור לאמרו ואף יש לזה מקור בחוקי העכו"ם, וע"ש מה שהזכיר מדברי הרמב"ן (עה"ת פרשת משפטים על הפסוק "ועבדו לעולם").
ובספר "רב פעלים" (ח"ד סוד ישרים סי' י"ז) נשאל ה"בן איש חי" אם לאחר עשרים שנה צריך הבן לעשות לו יארצייט כנהוג? והוא כותב: "יום יא"צ אין לו גבול בשנים, ואפי' אם יחיה הבן מאה שנים אחר פטירת או"א [אביו ואמו-ש.ש.] צריך לעשות כל ימי חייו יום יא"צ למנוחת או"א... כי נפש האדם אע"פ שנפטרה מהעוה"ז וניצולה מכל עונש ונכנסה לג"ע, אינה קונה שלימות העליות שלה בפעם אחת אלא עולה בהדרגות בזמנים חלוקים, ויש נשמה שאפי' עד אלף שנים לא תגיע לכל המעלות שלה הראויות אליה... וא"כ תמיד יש תועלת לנפש האדם מכח מעשים טובים של בנו אפי' אחר מאה שנים ויותר"!
בספר ארחות רבינו בעל ה"קהלות יעקב" (עמ' ש"ה) נאמר: "אמר לי מו"ר זצוק"ל, שכעבור חמישים שנה הנפש מסתלקת מהגוף ואין כל תועלת בביקור על הקבר, רק לפעמים הקב"ה משאיר נפש של צדיק אחד גם יותר זמן מזה כדי שיהיה אל מי לפנות שיתפלל עליהם בעת צרה, או שהצדיק בעצמו רוצה להישאר"... עם זאת הוא מציין (שם עמוד ש"י): "ראיתי שמו"ר זצוק"ל אומר קדיש ומתפלל על הוריו אף לאחר חמישים שנה מפטירתם"!
שוב ראיתי בספר "מורא הורים וכיבודם" (עמ' קצ"ט) שהביא על "בעל דברי חיים" מצאנז, שלא היה מחזיק את יום היארצייט של הוריו לאחר חמישים שנה מפטירתם, יען כי לאחר יובל שנים נשמת הנפטר מגיעה למקומה. ["עליית נשמה"/ הרב צבי יברוב.]
הדאגה של הרב מבריסק
הגר"ש קפלן שנילווה אל מרן הגרי"ז סולובייצ'יק {הלא הוא הרב מבריסק} זצ"ל, בעלותו ארצה, סיפר על אחת מחוויותיו באותה נסיעה:
בהיותם באניה בדרך מאודיסה לתורכיה היו עמם עוד בני תורה רבים. הם דאגו מראש שהאוכל שיוגש להם בדרך יהיה בהכשר כיאה לבני תורה. היחיד שלא הסכים לטעום מהאוכל שהוגש שם היה הרב מבריסק זצ"ל. גם לבני ביתו ולילדיו שהיו בגיל הרך לא הרשה לאכול מהמזון שהיה באניה. יום אחד ניגש רב החובל אל הרב לברר מדוע הוא נמנע מלאכול. רב החובל שדיבר בשפה הרוסית נזקק למתורגמן שיעביר את דבריו אל הרב זצ"ל. וכששמע באמצעות המתורגמן (הרב קפלן) שהרב חושש לטיב כשרות המזון, הציע שהרב ישלח שליח לבטן האניה ויוציא מבריכת הדגים אשר שם, דג חי ויבדוק אם הוא כשר. אחר כך יסור למחסן שע"י המטבח ויקבל כלים חדשים שעדיין לא בושל בהם, ובמו ידיו יקלף לעצמו תפוחי אדמה ושאר ירקות ויבשלם בעצמו בסירים חדשים. לאחר הרהור קל השיב הרב: נו, "שיהיה עבור הילדים". ובטרם שלח את הרב קפלן לבצע המשימה, א"ל: "ראה להדליק בעצמך את הגז כדי שלא ניכשל בבישולי עכו"מ. ובאים הגוי בעצמו יבעיר את הכיריים, כבה אותם והדלק אותם מחדש.
ירד הרב קפלן אל בטן האניה, ועשה את הכל כמצווה. כאשר ראה הרב את רב החובל שהוא מכבה את הגז ומדליק מחדש, שאלו: "למה אתה חושש, לבישולי עכו"ם? אני יהודי!" כאשר חזר הרב קפלן וסיפר את הדבר לרב מבריסק הגיב הרב בהתרגשות "וואס, ער איז א ייד?, (מה, הוא יהודי?) מיד הוסיף ואמר: "עכשיו נגולה אבן מלבי. מאז בא אלי רב החובל הייתי מוטרד מאד מהמחשבה, מדוע הגוי הזה דואג כ"כ לילדים שלי? עכשיו ששמעתי שהוא יהודי נחה דעתי"... [ מאוספו של ר' יעקב גולדבלאט]
קטע מדו"ח מצמרר
דו"ח המומחים שליוו את משלחת הרבנים מטעם ועידת רבני אירופה
[ימים שלישי רביעי חמישי לפרשת תולדות ה'תש"ע]
ה"ה הרבנים: י. ר. ו- י.ק. [ מסיבות בלתי צפויות, נמנע ברגע האחרון מהרב מיכה רוטשילד להגיע לאיסטנבול למרות שכבר היה במסלול לעלות למטוס]
סיכום ביקור בבתי העלמין העתיקים בתורכיה, איסטנבול, שחוללו קשות בידי יהודים.
בסיור בבתי העלמין נטלו חלק הנתבעים עתה בדין תורה: הרב יצחק חליבה, בנו הרב נפתלי חליבה, ראשי קהילות אורטוקוי, חוסקוי, וקוזקונז'וק, שליוו את נציגי ועידת רבני אירופה: הרב יחיה טובול שליט"א והרב יצחק דיין שליט"א החוקרים בפרשה. [מן הראוי לציין כי המומחים נעזרו בצילומי אוויר]
"בית העלמין בחוסקוי:
מראות זוועה נתגלו לעינינו גם בבית קברות זה. טרסות חדשות שנבנו אל תוך קברים ישנים בחלקים רבים של בית העלמין. בטרסות אלו ראינו, לדאבוננו, שכבר הספיקו לקבור בהן עשרות אנשים במהלך השנים האחרונות.
כמו כן, ישנם אזורים שלמים של קבורות חדשות בתוך קברים ישנים מחוץ לאזור הטרסות. העובדה היא, שלאחר כל קבורה חדשה האדמה שנחשפת מלאה, כמובן, בעצמות קדמונים.
משם המשכנו לאזור קברו של מהר"י בסאן זצוק"ל, הנמצא בסמיכות רבה באזור שחולל רח"ל. זיהינו הזנחה קשה מאוד בכל בית העלמין הזה. ראינו קברים פרוצים ופתוחים (באזור המדרון במיוחד), והעזובה זועקת לשמיים.
מערכת הכבישים שנבנתה בבית העלמין הזה — נבנתה גם היא תוך הרס קברים רבים. ניתן לראות בבירור את הבדלי המפלסים בין הקברים, שנמצאים בצידי הדרך לבין מפלס הכביש. יש לציין, כי הכביש נועד לאפשר גישה לחלקות החדשות וקבורה חדשה.
מבנה ההספדים החדש גם הוא נבנה אל תוך קברים ישנים ופגיעה קשה בהם.
לשאלתנו על פשר עבודות של טרקטורים באזור האוטוסטרדה הצמוד לבית העלמין — הסבירו לנו אנשי הקהילה, שאכן לפני מספר שבועות פנו אליהם הרשויות לפנות שני קברים שהתגלו תוך כדי עבודות, ונציגי הקהילה אישרו בפנינו שאכן פינו את שני הקברים רח"ל.
עברנו לחלקו השני של בית העלמין הזה, שנחצה על ידי אוטוסטרדה. על חלק מהשטח נבנה מחסן עירוני ומגרש חניה למשאיות של העירייה. בצמוד אליו ישנו שטח שבו ניתן לראות מאות רבות של מצבות שעדיין פזורות במקום. גם שם ההזנחה והעזובה זועקות לשמיים. "
יום חמישי, 19 בנובמבר 2009
שביבים (תולדות) / שאול שיף
ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.
להיזהר מחומרות המביאות לידי עצבות
"לפעמים מטעה היצה"ר לאדם ואומר לו שעבר עבירה גדולה ואע"פ שאינו אלא חומרא בעלמא או שאינה עבירה כלל, וכונתו שיהא האדם בעצבות מכח זה. ויבוטל בעצבותו מעבודת הבורא ית'. וצריך האדם להבין הרמאות הזה, ויאמר להיצה"ר, איני משגיח על החומרא שאתה אומר, שכונתך לבטלני מעבודתו ית' ושקר אתה דובר. וגם אם הוא באמת קצת חטא, [יאמר בליבו]יותר יהיה נחת רוח לבוראי שלא אשגיח החומרא שאתה אומר לי לגרום לי עצבות בעבודתו, אדרבה, אעבוד אותו בשמחה. כי זה כלל גדול, כי אין כונתי בעבודתי לצורך עצמי, רק לעשות נחת רוח לפניו ית', ואם כן אף שלא אשגיח על החומרא שאתה אומר, לא יקפיד הבורא עלי, כי כל עיקר שאיני משגיח, הוא מחמת שלא אבטל מעבודתו ית', ואיך אבטל מעבודתו אפילו רגע אחד. וזהו כלל גדול בעבודת הבורא ית' שיזהר מעצבות כל מה שיוכל". [צוואת רבי ישראל בעל-שם-טוב]
האדמו"ר הדייג והטבח
בירחון "עקבתא דמשיחא" [למנויים בלבד] כינס העורך מהנהגותיו ומעשיו של רבי שמעון נתן נטע בידרמן, הלא הוא האדמו"ר מלעלוב זצ"ל, במלאת 30 יום להסתלקותו.
ובין היתר כתב: "לצדיקים יש כידוע עניין מיוחד באכילת דגים בשבת קודש. להרבי מלעלוב הקדוש והטהור, כאביו האדמו"ר זי"ע, היו סודות נשגבים באכילת דגים בסעודות השבת. בתקופת שהותו בצפת היה יוצא מדי ימי רביעי-חמישי לטבריה וקונה בעצמו את הדגים לשבת ולעתים אף דג אותם [בסיועם של הדייגים המקומיים] מן הכנרת. משהביאם לביתו לא איחר לבשלם בעצמו. ואף באחרונה, בערב שבת קודש פרשת בהעלותך , שבה חסידי לעלוב עולים , על פי מסורת עתיקה למירון, לציונו של הרשב"י , קנה הרבי כ-700 ק"ג מדגי טבריה ובלילה עמד ליד הסירים הענקיים וטרח בתיבול הדגים ופיקח על בישולם ולא הניח לאיש להפריעו במלאכתו. לא זו אף זו: הוא הזהיר אצת הבחורים ששהו במחיצתו שלא יגלו לאיש מי היה הטבח שהכין את הדגים.
חשש לעין הרע בדרשת בר-מצוה
הרה"ג יצחק זילברשטיין שליט"א נדרש לשאלת אחת האמהות החוששת שמא יתנו עין הרע בבנה בעת שישא את הדרשה בהגיעו למצוות כנהוג וכמקובל.
ותשובת הרב ["חשוקי חמד" דף קצ"ה]: לכאורה החשש צודק כמבואר במסכת ברכות דף ל"א עמוד ב', שחנה ביקשה מהשי"ת שיתן לה זרע אנשים , והוא זרע המובלע בין אנשים ואינו מתבלט, שיהא לא חכם ולא טיפש. ופרש"י: לא חכם- לא חכם יותר מדי, שלא יהיה תימה בעיני הבריות ומתוך שנדברים בו שולטת בו עין הרע.
אולם, יעויין שם בהגהות יעב"ץ שכתב : לא חכם –בקטנותו לפני זמן של שני מדע [וזה לא נתקיים בו , כי שמואל היה חכם גדול כבר בהיותו בן שתי שנים]. משמע מהיעב"ץ שכל בקשת חנה הייתה , שבנה יהיה "זרע בין אנשים" ולא יבלוט בחוכמתו רק בהיותו ילד קטן, אבל בגדלותו לאחר י"ג שנים אין חשש, ויתכן שאז התימה אינה גדולה כל כך. ואם כן בענייננו אין לחוש, ובפרט שהוא כבר בר מצוות וחייב לחדש בתורה ולהאדירה ואז אין לחוש לעין הרע.
[כותרת] כמו שסופרים כסף...
בלא מעט סידורי תפילה, ניתן למצוא הנחיות מתבקשות למתפלל לפני כמה קטעי תפילה. כך למשל לפני המלים "ברוך שם כבוד מלכותו" שב"קריאת שמע" מצויין ברוב הסידורים "לומר בלחש" או "בלחש ". לפני "ברוך שאמר" אפשר עדיין למצוא סידורים המנחים את המתפלל לאחוז בציציות וכו'. או מתי אומרים "תחנון" ומתי לא וכהנה הנחיות בהחלט סבירות. אבל בסידור התפילה של עמיתי העתונאי ר' שבתאי טלר, מצאתי הערה יחודית לפני "הודו" [בתפילת שחרית], שככל הנראה הועתקה מסידור תפילה המיועד למתקרבים לשמירת מצוות דוברי יידיש. וכך כתוב שם ב- "סידור השלם נוסח ספרד , הוצאת "עטרת" [מוזס גרינפילד- ברוקלין ניו-יורק 1984] " בעמוד 32:
"מען ברויכט דאווענען געלאסען פונקט ווי מען ציילט געלד." ובעברית: צריך להתפלל בנחת בדיוק כמו שסופרים כסף. מדוע ההערה הזאת נכתבה דווקא לפני "הודו" ולא לפני "מודה אני"? למו"ל פתרונים.
מה למד ר' זושא מהגנבים
סח הרבי ר' זושא מאניפולי: שבעה דברים למדתי מן הגנב ושלושה מתינוק. כולם נדרי זרוזין בעבודת השם.
שבעה מן הגנב : עושה מלאכתו רק בלילה כשרואה ואינו נראה. אפילו נכשל היום למחר מנסה שוב את מזלו.
אוהב את חברו כגופו ולעולם לא יגנבהו. מסכן את עצמו עד כדי מסירות נפש על גניבה קלה כחמורה. מוכר את שללו בריווח מועט ובלבד שיטשטשו העקבות. אינו מגלה מה שהיה ואינו מספר מה שעתיד להיות. אוהב את אומנותו ומסרב להחליפה באחרת.
ושלושה מתינוק: ידיו עסקניות תמיד ואינו פונה לבטלה אף רגע. כשחסר לו דבר מה מיד בוכה ומבקש ואינו מעמיד פנים. כשאינו חסר הוא שרוי בשמחה, עליז וצוהל.
להיזהר מחומרות המביאות לידי עצבות
"לפעמים מטעה היצה"ר לאדם ואומר לו שעבר עבירה גדולה ואע"פ שאינו אלא חומרא בעלמא או שאינה עבירה כלל, וכונתו שיהא האדם בעצבות מכח זה. ויבוטל בעצבותו מעבודת הבורא ית'. וצריך האדם להבין הרמאות הזה, ויאמר להיצה"ר, איני משגיח על החומרא שאתה אומר, שכונתך לבטלני מעבודתו ית' ושקר אתה דובר. וגם אם הוא באמת קצת חטא, [יאמר בליבו]יותר יהיה נחת רוח לבוראי שלא אשגיח החומרא שאתה אומר לי לגרום לי עצבות בעבודתו, אדרבה, אעבוד אותו בשמחה. כי זה כלל גדול, כי אין כונתי בעבודתי לצורך עצמי, רק לעשות נחת רוח לפניו ית', ואם כן אף שלא אשגיח על החומרא שאתה אומר, לא יקפיד הבורא עלי, כי כל עיקר שאיני משגיח, הוא מחמת שלא אבטל מעבודתו ית', ואיך אבטל מעבודתו אפילו רגע אחד. וזהו כלל גדול בעבודת הבורא ית' שיזהר מעצבות כל מה שיוכל". [צוואת רבי ישראל בעל-שם-טוב]
האדמו"ר הדייג והטבח
בירחון "עקבתא דמשיחא" [למנויים בלבד] כינס העורך מהנהגותיו ומעשיו של רבי שמעון נתן נטע בידרמן, הלא הוא האדמו"ר מלעלוב זצ"ל, במלאת 30 יום להסתלקותו.
ובין היתר כתב: "לצדיקים יש כידוע עניין מיוחד באכילת דגים בשבת קודש. להרבי מלעלוב הקדוש והטהור, כאביו האדמו"ר זי"ע, היו סודות נשגבים באכילת דגים בסעודות השבת. בתקופת שהותו בצפת היה יוצא מדי ימי רביעי-חמישי לטבריה וקונה בעצמו את הדגים לשבת ולעתים אף דג אותם [בסיועם של הדייגים המקומיים] מן הכנרת. משהביאם לביתו לא איחר לבשלם בעצמו. ואף באחרונה, בערב שבת קודש פרשת בהעלותך , שבה חסידי לעלוב עולים , על פי מסורת עתיקה למירון, לציונו של הרשב"י , קנה הרבי כ-700 ק"ג מדגי טבריה ובלילה עמד ליד הסירים הענקיים וטרח בתיבול הדגים ופיקח על בישולם ולא הניח לאיש להפריעו במלאכתו. לא זו אף זו: הוא הזהיר אצת הבחורים ששהו במחיצתו שלא יגלו לאיש מי היה הטבח שהכין את הדגים.
חשש לעין הרע בדרשת בר-מצוה
הרה"ג יצחק זילברשטיין שליט"א נדרש לשאלת אחת האמהות החוששת שמא יתנו עין הרע בבנה בעת שישא את הדרשה בהגיעו למצוות כנהוג וכמקובל.
ותשובת הרב ["חשוקי חמד" דף קצ"ה]: לכאורה החשש צודק כמבואר במסכת ברכות דף ל"א עמוד ב', שחנה ביקשה מהשי"ת שיתן לה זרע אנשים , והוא זרע המובלע בין אנשים ואינו מתבלט, שיהא לא חכם ולא טיפש. ופרש"י: לא חכם- לא חכם יותר מדי, שלא יהיה תימה בעיני הבריות ומתוך שנדברים בו שולטת בו עין הרע.
אולם, יעויין שם בהגהות יעב"ץ שכתב : לא חכם –בקטנותו לפני זמן של שני מדע [וזה לא נתקיים בו , כי שמואל היה חכם גדול כבר בהיותו בן שתי שנים]. משמע מהיעב"ץ שכל בקשת חנה הייתה , שבנה יהיה "זרע בין אנשים" ולא יבלוט בחוכמתו רק בהיותו ילד קטן, אבל בגדלותו לאחר י"ג שנים אין חשש, ויתכן שאז התימה אינה גדולה כל כך. ואם כן בענייננו אין לחוש, ובפרט שהוא כבר בר מצוות וחייב לחדש בתורה ולהאדירה ואז אין לחוש לעין הרע.
[כותרת] כמו שסופרים כסף...
בלא מעט סידורי תפילה, ניתן למצוא הנחיות מתבקשות למתפלל לפני כמה קטעי תפילה. כך למשל לפני המלים "ברוך שם כבוד מלכותו" שב"קריאת שמע" מצויין ברוב הסידורים "לומר בלחש" או "בלחש ". לפני "ברוך שאמר" אפשר עדיין למצוא סידורים המנחים את המתפלל לאחוז בציציות וכו'. או מתי אומרים "תחנון" ומתי לא וכהנה הנחיות בהחלט סבירות. אבל בסידור התפילה של עמיתי העתונאי ר' שבתאי טלר, מצאתי הערה יחודית לפני "הודו" [בתפילת שחרית], שככל הנראה הועתקה מסידור תפילה המיועד למתקרבים לשמירת מצוות דוברי יידיש. וכך כתוב שם ב- "סידור השלם נוסח ספרד , הוצאת "עטרת" [מוזס גרינפילד- ברוקלין ניו-יורק 1984] " בעמוד 32:
"מען ברויכט דאווענען געלאסען פונקט ווי מען ציילט געלד." ובעברית: צריך להתפלל בנחת בדיוק כמו שסופרים כסף. מדוע ההערה הזאת נכתבה דווקא לפני "הודו" ולא לפני "מודה אני"? למו"ל פתרונים.
מה למד ר' זושא מהגנבים
סח הרבי ר' זושא מאניפולי: שבעה דברים למדתי מן הגנב ושלושה מתינוק. כולם נדרי זרוזין בעבודת השם.
שבעה מן הגנב : עושה מלאכתו רק בלילה כשרואה ואינו נראה. אפילו נכשל היום למחר מנסה שוב את מזלו.
אוהב את חברו כגופו ולעולם לא יגנבהו. מסכן את עצמו עד כדי מסירות נפש על גניבה קלה כחמורה. מוכר את שללו בריווח מועט ובלבד שיטשטשו העקבות. אינו מגלה מה שהיה ואינו מספר מה שעתיד להיות. אוהב את אומנותו ומסרב להחליפה באחרת.
ושלושה מתינוק: ידיו עסקניות תמיד ואינו פונה לבטלה אף רגע. כשחסר לו דבר מה מיד בוכה ומבקש ואינו מעמיד פנים. כשאינו חסר הוא שרוי בשמחה, עליז וצוהל.
יום חמישי, 12 בנובמבר 2009
שביבים (חיי-שרה) / שאול שיף
ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.
המכתב לטורונטו נענה
{המעשה המובא להלן פורסם בדפי פרשת שבוע של מר יעקב גולדבלט, תושב רעננה, בעבר מהידועים בענף התכשיטים.וכך כתב:}
"הסיפור הבא הוא סיפור אמיתי מקורות השואה. בקראקא העיר הייתה משפחה בשם הילר, אב ואם עם בן קטן. הם ראו את המצב שהולך ומחמיר ולא חשבו שהילד יוכל לעבור את הגיהינום ההוא. החליטו ההורים לצאת מן הגטו ולמסור את הילד למשפחת גויים נוצרים שהם מכירים. לילה אחד יצאה האם עם בנה הקטן אל המשפחה שהכירה ואמרה להם: הנה הבן שלנו. אני מבקשת שתשמרו עליו, והיה אם לא נחזור אחרי המלחמה, אזי יש כאן שני מכתבים, האחד לדוד בקנדה והשני דוד בוושינגטון, ארה"ב. אם לא נצליח לחזור אחר המלחמה אנא שילחו את המכתבים האלה והדודים ידאגו לילד, וגם ישלמו לכם בעין יפה. היות ולא היו להם ילדים, אימצה המשפחה את הילד והחלה להביאו כל יום ראשון לכנסיה. זה היה ב-1942. אחר המלחמה כאשר ראתה שההורים לא חזרו לעיר, הלכה האישה עם הילד לכומר ואמרה שהיא רוצה להטביל אותו. הכומר שאל: למה לא הבאת אותו בגיל מוקדם יותר כנהוג, והאישה גימגמה ולא רצתה להגיד למה. הכומר החל לחשוד שזה ילד יהודי. הוא לחץ על האישה עד שגילתה לו את האמת שזה ילד יהודי אשר הוריו לא חזרו וסיפרה לו את כל הסיפור.
להפתעתה, הכומר יעץ לה לשלוח את שני המכתבים לכתובות שנרשמו אצלה. בלית ברירה שלחה הנוצריה את המכתבים, ואכן אחר זמן מה בא דוד מקנדה ולקח את הילד לטורונטו. הילד הזה לא ידע מי הוא ומה הוא, והוא כתב לנוצרייה ושלח לה מתנות וכסף גם אחרי שסיפרו לו שהוא ילד יהודי ואת כל עברה של משפחתו.
הילד גדל והפך להיות יהודי שומר תורה ומצוות וגם בעסקים הצליח מאד, ולאחר כמה שנים בקנדה, חתם הנשיא טרומן על היתר מיוחד שיורשה לבוא לארה"ב. כדאי לציין שהכומר שיעץ לנוצרייה ההיא להחזיר את הילד לקרובי משפחתו הנו היום האפיפיור ברומא.
רואים אנו כאן במקצת, איך הצדק האלוקי עובד, שהקב"ה אינו מקפח שכרו של אף אחד."
רפואה לכל
מוסדות "עמודי השלום" בראשות הרב משה יזדי שליט"א, מוציאים לאור עלון שבועי בענייני תורה, הלכה ומוסר. בגיליון האחרון מספרת אחת המנויות על העלון, כי קרה מקרה ונתקע לה עצם בגרון ומצבה היה קשה וברגע האחרון, טרם אישפוז, אחיה קישר אותה עם הרב יזדי שעשה שימוש בסגולה הכתובה בגמרא ומיד היא ניצלה. היא מבקשת מהרב שיפרסם הסגולה לכל, ומוסיפה ושואלת כיצד ניתן לעזור למכר עשיר שלקה בסרטן ומצבו קשה, שהרי לדברי הרב ניתן למצוא בתורה תרופה לכל מחלה... מכאן ואילך רשות הדיבור לרב והמסקנות לשיפוטכם:
תשובה: "סיפורך מרגש מאד!!! ואני חייב להדגיש שאני לא עושה ניסים ונפלאות, אלא בסך הכל מעביר הלאה את מה שכתבו לנו חכמינו זכרונם לברכה, והדברים מפורסמים כבר אלפי שנים בתלמוד,וצריכים אנחנו רק להגיע וללמוד תורה. ואכן כן אני חוזר ומדגיש את אשר אמרתי לך: "אין בעיה ואין מחלה שאין לה פיתרון בתורתינו הקדושה". מהסיבה הפשוטה: אבינו שבשמים ברא את העולם [דומם, צומח, חי בלתי מדבר וחי מדבר] על פי הוראות ייצור שנמצאים ומוצפנים בתורתינו הקדושה, וחכמי ישראל לדורותיהם שעמלו ולמדו תורה בקדושה ובטהרה, זכו לפענח את אותם צפונות, וכתבו והורו לנו מה לעשות בכל בעיה. וכאן אגש לענייננו: בגמרא במסכת שבת דף סז'. מובא: "מי שנתחב לו עצם בגרונו, מביא מאותו המין [סוג הדג]ויניח על קודקודו ויאמר: "חַד חַד נֲחִית בַלַע, נֲחִית בַלַע חַד חַד.." "נִנעַצתַא כַמַחַט נִנעַלתַה כַתרִיס שַיֵיא שַיֵיא". בספר טעמי המנהגים עמוד תקסו' מובא בשם מהרי"ל: שהלחש הזה בדוק ומנוסה ופועל מיידית!!! וברוך ה' זכינו כמה וכמה פעמים למנוע טיפולים קשים ומסובכים להוצאת העצם, וירד הוא מיידית באמירת הלחש הנ"ל...
"והן אמת שאפשר בעז"ה יתברך לרפא את כל המחלות כולן. אלא שבמחלות הקשות הריפוי תלוי בכמה דברים שצריך אני לעשות, ובכמה דברים שצריך החולה לעשות [לא קשים]. היות ובימים אלו אנחנו נערכים בעז"ה לקניית בניין גדול במרכז העיר, האמור לאכלס את בית המדרש ובית הכנסת ובית התמחוי ואת אולם ההרצאות, והמשרדים ועוד, אי לכך, את יכולה לומר לחברתך הטובה שתאמר לאביה העשיר שאם הוא יפקיד בנאמנות אצל עו"ד סכום כסף גדול (כפדיון) לטובת מוסדותינו [הסכום ייקבע בפגישתי עימו] למטרת רכישת הבניין, ויעשה את אשר אומר לו בפגישה, הריני מבטיחו בזאת שתוך שלושים יום המחלה תיעלם בעז"ה לחלוטין, לפליאת כל הרופאים ולשמחת כל המשפחה. ורק לאחר שיאמרו לו הרופאים שהמחלה נעלמה יעביר העו"ד את הכסף לחשבון רכישת הבניין. ומוכן אני לעשות הסכם זה עם כל אדם בכל נושא ובכל בעיה, כגון: עקרות [גם אם הרופאים התייאשו], זיווג ועוד... ולשם כך הנני מצרף את מס' הטלפון של עוזרי הנאמן ..."
הקוויטל האחרון
מחר כ"ה חשון חל יום ההילולא של הרה"ק רבי מרדכי מבילגורייא זי"ע, אחיו הצעיר של האדמו"ר מבעלז הקוה"ט, רבי אהרון מבעלז זי"ע, שידו לא משה מתוך ידו ["חלילה שיעזוב אותי ולו לרגע אחד בלבד"]. סמוך לפטירתו ביקר הרה"ק מבילגורייא באנטוורפן ואז התגלה אליו אביו, הק' רבי יששכר דב זי"ע בחלום ופקד עליו שיחזור תיכף ומיד לארץ-ישראל. למחרת כשהלך למקוה, הכניס לו משמשו בקודש את ה"קיטל" במקום חולצה. בהבחינו בכך נחרד רבי מרדכי חרדה גדולה, משום שראה בכך אות משמים שקרב יומו. הוא שלח מברק לאחיו לשאול לדעתו אם למהר ולשוב לארץ הקודש במטוס, והתשובה הייתה : דרך הים בספינה. לקראת יום הכיפורים הגיע לארץ ישראל ומיד בסמוך נפל למשכב בפתע פתאום עד כדי כך שלא יכול היה להשתתף בתפילות ןוב"טיש"ים. בחול המועד סוכות אושפז בבית חולים אסותא בתל אביב ונותח כמה פעמים בניסיון להצילו. אחיו האדמו"ר הגיע מספר פעמים לבקרו בבית החולים , ויממה לפני הסתלקותו עוד הגיש לו "קוויטל" בו כתב: "שאזכה לגדל את בני שיחיה לתורה לחופה ולמעשים טובים". זקני החסידים מעידים עליו כי בצד פיקחותו היה בעל רוח הקודש ממש, ופעל ישועות כאחד מקמאי. בנו הוא האדמו"ר הנוכחי מבעלז שליט"א, רבם ומנהיגם של עשרות אלפי חסידים, ובזכותו מפעלי תורה וחסד וקירוב רחוקים.
דואר חוזר
מכובדי הרה"ג ר' נתן קמינצקי שליט"א, נ"ט בר נ"ט, מצטט מספרו של אביו, הענק התורני, רבי יעקב קמינצקי זי"ע, קטע המתייחס לשדים המוזכרים רבות בתלמוד ואינם נראים עוד [וראה בסוד שיח גיליון וירא]. וכך כתב ב"אמת ליעקב": "...ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם וגו'": על דבר השאלה מדוע בזמנינו חדלו המכשפים , גם השדים נעלמו וכן הדיבוקים שסיפרו לנו אבותינו, וכן כל מיני החוכמות הנעלמות היכן הם?
נראה לי , דבאמת מה שסידר לנו השי"ת הוא שיהיה זה לעומת זה , שאילו לא היה כן היתה הבחירה נטולה מאת בעלי השכל. הן אמת שכשהרצון מוליך את האדם אינו רואה אפילו דברים שכליים , אבל בכל זאת מוכרח למצוא איזה מקום לטעות. וכמו שכתב הרמב"ן, שלפיכך הוצרך המקום בעת קריעת ים סוף לרוח קדים עזה כדי שיטעה פרעה ויאמר כי בקיעת הים היא על ידי רוח ולא על פי נס. ולכן גם הוא יכול לבוא [אל תוך הים]. אבל, כשהיו נביאים והיו נותנים אותות ומופתים לקיים דברי השם, אילו לא היו כשפים שגם על ידיהם היה אפשר לעשות מופתים היתה הבחירה בטלה וכמו שעשה פרעה.ואף שאחר כך במכת כנים הודו החרטומים ואמרו אצבע אלוקים היא, אמר פרעה בלבו שיתכן שהחרטומים בדו זאת מפני שלא רצו להודות שמשה גדול מהם בחוכמת הכישוף, אבל האמת היא שהוא גדול מהם בחוכמה זו....וכשהיו בעלי מופת עדיין היו שדים שהיו מגלים רוחניות ממרכבה שחורה, מה שאין כן כשחדלו בעלי מופת נעשה הכל גשמיות בלבד ומעתה רק השכל והרצון נשפטים ונאבקים".
המכתב לטורונטו נענה
{המעשה המובא להלן פורסם בדפי פרשת שבוע של מר יעקב גולדבלט, תושב רעננה, בעבר מהידועים בענף התכשיטים.וכך כתב:}
"הסיפור הבא הוא סיפור אמיתי מקורות השואה. בקראקא העיר הייתה משפחה בשם הילר, אב ואם עם בן קטן. הם ראו את המצב שהולך ומחמיר ולא חשבו שהילד יוכל לעבור את הגיהינום ההוא. החליטו ההורים לצאת מן הגטו ולמסור את הילד למשפחת גויים נוצרים שהם מכירים. לילה אחד יצאה האם עם בנה הקטן אל המשפחה שהכירה ואמרה להם: הנה הבן שלנו. אני מבקשת שתשמרו עליו, והיה אם לא נחזור אחרי המלחמה, אזי יש כאן שני מכתבים, האחד לדוד בקנדה והשני דוד בוושינגטון, ארה"ב. אם לא נצליח לחזור אחר המלחמה אנא שילחו את המכתבים האלה והדודים ידאגו לילד, וגם ישלמו לכם בעין יפה. היות ולא היו להם ילדים, אימצה המשפחה את הילד והחלה להביאו כל יום ראשון לכנסיה. זה היה ב-1942. אחר המלחמה כאשר ראתה שההורים לא חזרו לעיר, הלכה האישה עם הילד לכומר ואמרה שהיא רוצה להטביל אותו. הכומר שאל: למה לא הבאת אותו בגיל מוקדם יותר כנהוג, והאישה גימגמה ולא רצתה להגיד למה. הכומר החל לחשוד שזה ילד יהודי. הוא לחץ על האישה עד שגילתה לו את האמת שזה ילד יהודי אשר הוריו לא חזרו וסיפרה לו את כל הסיפור.
להפתעתה, הכומר יעץ לה לשלוח את שני המכתבים לכתובות שנרשמו אצלה. בלית ברירה שלחה הנוצריה את המכתבים, ואכן אחר זמן מה בא דוד מקנדה ולקח את הילד לטורונטו. הילד הזה לא ידע מי הוא ומה הוא, והוא כתב לנוצרייה ושלח לה מתנות וכסף גם אחרי שסיפרו לו שהוא ילד יהודי ואת כל עברה של משפחתו.
הילד גדל והפך להיות יהודי שומר תורה ומצוות וגם בעסקים הצליח מאד, ולאחר כמה שנים בקנדה, חתם הנשיא טרומן על היתר מיוחד שיורשה לבוא לארה"ב. כדאי לציין שהכומר שיעץ לנוצרייה ההיא להחזיר את הילד לקרובי משפחתו הנו היום האפיפיור ברומא.
רואים אנו כאן במקצת, איך הצדק האלוקי עובד, שהקב"ה אינו מקפח שכרו של אף אחד."
רפואה לכל
מוסדות "עמודי השלום" בראשות הרב משה יזדי שליט"א, מוציאים לאור עלון שבועי בענייני תורה, הלכה ומוסר. בגיליון האחרון מספרת אחת המנויות על העלון, כי קרה מקרה ונתקע לה עצם בגרון ומצבה היה קשה וברגע האחרון, טרם אישפוז, אחיה קישר אותה עם הרב יזדי שעשה שימוש בסגולה הכתובה בגמרא ומיד היא ניצלה. היא מבקשת מהרב שיפרסם הסגולה לכל, ומוסיפה ושואלת כיצד ניתן לעזור למכר עשיר שלקה בסרטן ומצבו קשה, שהרי לדברי הרב ניתן למצוא בתורה תרופה לכל מחלה... מכאן ואילך רשות הדיבור לרב והמסקנות לשיפוטכם:
תשובה: "סיפורך מרגש מאד!!! ואני חייב להדגיש שאני לא עושה ניסים ונפלאות, אלא בסך הכל מעביר הלאה את מה שכתבו לנו חכמינו זכרונם לברכה, והדברים מפורסמים כבר אלפי שנים בתלמוד,וצריכים אנחנו רק להגיע וללמוד תורה. ואכן כן אני חוזר ומדגיש את אשר אמרתי לך: "אין בעיה ואין מחלה שאין לה פיתרון בתורתינו הקדושה". מהסיבה הפשוטה: אבינו שבשמים ברא את העולם [דומם, צומח, חי בלתי מדבר וחי מדבר] על פי הוראות ייצור שנמצאים ומוצפנים בתורתינו הקדושה, וחכמי ישראל לדורותיהם שעמלו ולמדו תורה בקדושה ובטהרה, זכו לפענח את אותם צפונות, וכתבו והורו לנו מה לעשות בכל בעיה. וכאן אגש לענייננו: בגמרא במסכת שבת דף סז'. מובא: "מי שנתחב לו עצם בגרונו, מביא מאותו המין [סוג הדג]ויניח על קודקודו ויאמר: "חַד חַד נֲחִית בַלַע, נֲחִית בַלַע חַד חַד.." "נִנעַצתַא כַמַחַט נִנעַלתַה כַתרִיס שַיֵיא שַיֵיא". בספר טעמי המנהגים עמוד תקסו' מובא בשם מהרי"ל: שהלחש הזה בדוק ומנוסה ופועל מיידית!!! וברוך ה' זכינו כמה וכמה פעמים למנוע טיפולים קשים ומסובכים להוצאת העצם, וירד הוא מיידית באמירת הלחש הנ"ל...
"והן אמת שאפשר בעז"ה יתברך לרפא את כל המחלות כולן. אלא שבמחלות הקשות הריפוי תלוי בכמה דברים שצריך אני לעשות, ובכמה דברים שצריך החולה לעשות [לא קשים]. היות ובימים אלו אנחנו נערכים בעז"ה לקניית בניין גדול במרכז העיר, האמור לאכלס את בית המדרש ובית הכנסת ובית התמחוי ואת אולם ההרצאות, והמשרדים ועוד, אי לכך, את יכולה לומר לחברתך הטובה שתאמר לאביה העשיר שאם הוא יפקיד בנאמנות אצל עו"ד סכום כסף גדול (כפדיון) לטובת מוסדותינו [הסכום ייקבע בפגישתי עימו] למטרת רכישת הבניין, ויעשה את אשר אומר לו בפגישה, הריני מבטיחו בזאת שתוך שלושים יום המחלה תיעלם בעז"ה לחלוטין, לפליאת כל הרופאים ולשמחת כל המשפחה. ורק לאחר שיאמרו לו הרופאים שהמחלה נעלמה יעביר העו"ד את הכסף לחשבון רכישת הבניין. ומוכן אני לעשות הסכם זה עם כל אדם בכל נושא ובכל בעיה, כגון: עקרות [גם אם הרופאים התייאשו], זיווג ועוד... ולשם כך הנני מצרף את מס' הטלפון של עוזרי הנאמן ..."
הקוויטל האחרון
מחר כ"ה חשון חל יום ההילולא של הרה"ק רבי מרדכי מבילגורייא זי"ע, אחיו הצעיר של האדמו"ר מבעלז הקוה"ט, רבי אהרון מבעלז זי"ע, שידו לא משה מתוך ידו ["חלילה שיעזוב אותי ולו לרגע אחד בלבד"]. סמוך לפטירתו ביקר הרה"ק מבילגורייא באנטוורפן ואז התגלה אליו אביו, הק' רבי יששכר דב זי"ע בחלום ופקד עליו שיחזור תיכף ומיד לארץ-ישראל. למחרת כשהלך למקוה, הכניס לו משמשו בקודש את ה"קיטל" במקום חולצה. בהבחינו בכך נחרד רבי מרדכי חרדה גדולה, משום שראה בכך אות משמים שקרב יומו. הוא שלח מברק לאחיו לשאול לדעתו אם למהר ולשוב לארץ הקודש במטוס, והתשובה הייתה : דרך הים בספינה. לקראת יום הכיפורים הגיע לארץ ישראל ומיד בסמוך נפל למשכב בפתע פתאום עד כדי כך שלא יכול היה להשתתף בתפילות ןוב"טיש"ים. בחול המועד סוכות אושפז בבית חולים אסותא בתל אביב ונותח כמה פעמים בניסיון להצילו. אחיו האדמו"ר הגיע מספר פעמים לבקרו בבית החולים , ויממה לפני הסתלקותו עוד הגיש לו "קוויטל" בו כתב: "שאזכה לגדל את בני שיחיה לתורה לחופה ולמעשים טובים". זקני החסידים מעידים עליו כי בצד פיקחותו היה בעל רוח הקודש ממש, ופעל ישועות כאחד מקמאי. בנו הוא האדמו"ר הנוכחי מבעלז שליט"א, רבם ומנהיגם של עשרות אלפי חסידים, ובזכותו מפעלי תורה וחסד וקירוב רחוקים.
דואר חוזר
מכובדי הרה"ג ר' נתן קמינצקי שליט"א, נ"ט בר נ"ט, מצטט מספרו של אביו, הענק התורני, רבי יעקב קמינצקי זי"ע, קטע המתייחס לשדים המוזכרים רבות בתלמוד ואינם נראים עוד [וראה בסוד שיח גיליון וירא]. וכך כתב ב"אמת ליעקב": "...ויעשו כן חרטומי מצרים בלטיהם וגו'": על דבר השאלה מדוע בזמנינו חדלו המכשפים , גם השדים נעלמו וכן הדיבוקים שסיפרו לנו אבותינו, וכן כל מיני החוכמות הנעלמות היכן הם?
נראה לי , דבאמת מה שסידר לנו השי"ת הוא שיהיה זה לעומת זה , שאילו לא היה כן היתה הבחירה נטולה מאת בעלי השכל. הן אמת שכשהרצון מוליך את האדם אינו רואה אפילו דברים שכליים , אבל בכל זאת מוכרח למצוא איזה מקום לטעות. וכמו שכתב הרמב"ן, שלפיכך הוצרך המקום בעת קריעת ים סוף לרוח קדים עזה כדי שיטעה פרעה ויאמר כי בקיעת הים היא על ידי רוח ולא על פי נס. ולכן גם הוא יכול לבוא [אל תוך הים]. אבל, כשהיו נביאים והיו נותנים אותות ומופתים לקיים דברי השם, אילו לא היו כשפים שגם על ידיהם היה אפשר לעשות מופתים היתה הבחירה בטלה וכמו שעשה פרעה.ואף שאחר כך במכת כנים הודו החרטומים ואמרו אצבע אלוקים היא, אמר פרעה בלבו שיתכן שהחרטומים בדו זאת מפני שלא רצו להודות שמשה גדול מהם בחוכמת הכישוף, אבל האמת היא שהוא גדול מהם בחוכמה זו....וכשהיו בעלי מופת עדיין היו שדים שהיו מגלים רוחניות ממרכבה שחורה, מה שאין כן כשחדלו בעלי מופת נעשה הכל גשמיות בלבד ומעתה רק השכל והרצון נשפטים ונאבקים".
יום חמישי, 5 בנובמבר 2009
שביבים (וירא) / שאול שיף
ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.
לאן נעלמו השדים?
הצדיק האמיתי, האדמו"ר מקלויזנבורג זצוק"ל [רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם] מסביר באחת משיחות הקודש שלו לאן נעלמו השדים המוזכרים חדשות לבקרים בגמרא.
"...זהו גם הטעם להיעדר מציאות השדים בזמננו, אשר הש"ס מלא על כל גדותיו מענייניהם [וכבר יצא הגר"א בביאורו לשו"ע (יו"ד סי' קעט סקי"ג) לדבר קשות נגד הרמב"ם (הלכות ע"ז פרק יא ובפה"מ ע"ז פ"ד) שהכחיש את מציאות השדים. ואין לך מקום שהגר"א יצא מגדרו כמו בעניין זה, כי איך יוכחש דבר שכל הש"ס מלא מענייני כשפים, שדים ומזיקים], ואילו בזמננו לא שמענו שמעם, ובעינינו יפלא להיכן נעלמו השדים הללו? אך הטעם כי זה לעומת זה עשה אלקים, ולכן היו מתגברים בדורות שהיו בהם צדיקים, ואילו בימינו שנתמעטו הדורות אף הם ספו, תמו.
שמעתי מפי קדשו של כ"ק אאמו"ר זי"ע, ששמע בעצמו מפה קדשו של זקה"ה מצאנז זי"ע {הכוונה לבעל "דברי חיים" }, שסיפר, שבימי ילדותו היה רגיל ללכת בשעה אחת בלילה ללמוד עם חברו בבית המדרש, ובדרך כלל הלך לבית חברו להקיצו משנתו, ומשם היו הולכים יחדיו לביהמ"ד . בוודאי תורתם של ילד קדוש כזקני הקדוש ושל החבר הנ"ל שמסתמא גם כן היה בר הכי, האירה בכל העולמות, ונתקנאה בהם הסיטרא אחרא. לילה אחד בלכת זקני הקדוש אל בית חברו כדרכו,פגש לפתע את חברו באמצע הדרך, וכששאלו לפשר הדבר, נענה הלה ואמר, שהקיץ מעצמו וראה שכבר הגיעה השעה היעודה, לכן התיישב בדעתו ללכת לקראתו, ויילכו שניהם יחדיו לביהמ"ד. בדרך הילוכם, כשהגיעו אל הרחוב הסמוך לביהמ"ד, הבחין לפתע זקני הקדוש שגוף חברו החל להתמתח למעלה למעלה עד שהגיע לשמים. זקני הקדוש נבהל עד מאוד וברח בשארית כוחותיו לבית המדרש.
בלילה שלאחריו אף אחר מה שאירע עימו בלילה הקודם, לא נמנע זקה"ק מלהשכים קום כדרכו, כי לא איש כה"דברי חיים" יתבטל מתלמודו בשביל דברים כאלו, והלך גם בלילה השני בשעה אחת אל בית חברו. ויהי בלכתו בדרך והנה שוב בא חברו לקראתו, באמרו, שאחר המעשה שאירע עימו אמש החליט לבוא לקראתו ללוותו לביהמ"ד שלא יצטרך ללכת יחידי. נהנה זקה"ק מאד והמשיך ללכת עימו. בבואם סמוך לרחוב שבו בית המדרש, נענה זקה"ק ואמר לחברו: "במקום הזה אירע עימי המעשה אמש". השיב הלה: "וכי רק אמש קרה הדבר? גם היום כך הוא", והתחיל גופו להתמתח עד לשמים. נבהל זקה"ק עד מאד וברח עד ביהמ"ד בפחד גדול ושם התעלף. כשנעור, ראה יהודי עומד ונותן מעט יי"ש לתוך פיו להשיב את רוחו. וסיים זקה"ק ואמר: "לכשגדלתי, נודע לי שאליהו הנביא הוא האיש שהשיב את נפשי". ומסתמא, אם אליהו הנביא היה צריך לבוא ולהצילו, בוודאי אף המשחית הלז היה כוחו גדול מאד...
בזמן שהצדיקים זכו לגילוי אליהו ולגילוי צדיקים ומלאכים קדושים, ובשעה שהיה אליהו בא להציל, היו כנגדם משחיתים ומכשפים לחבל, ואילו בזמננו שנאספו הצדיקים התבטלו גם כוחות הטומאה... ."
היונים של רבי נתן דוד זי"ע
ב-ז' מרחשון ציינו חסידי ביאלא ווורקא את יום ההילולא של רבי נתן דוד משידלובצא זי"ע. בשולחנו הטהור סיפר האדמו"ר מפוריסוב, המקובל הצדיק, רבי עקיבא רבינוביץ' שליט"א, על אישיותו המאוד יחודית של רבי נתן דוד. הנה קטעים מדבריו:
"היה לו עסק מיוחד עם יונים. כל אימת שהיה מוציא את ראשו מהחלון, התעופפו לקראתו מאות יונים. באותם יונים התגלגלו נשמות והם באו אליו כדי שיתקן את הטעון תיקון.
באחד מימי ראש השנה עפה יונה לתוך היכל בית מדרשו ונעמדה שם על הבימה. הדבר היה קודם התקיעות. הורה הצדיק שלא לגרשה ולאפשר לה לעמוד על מקומה. לא זו אף זו: הוא ביקש מאחד המתפללים להביא לה מים כדי שתרווה את צמאונה. וראו זה פלא , בשעת פטירתו נעלמו מיד כל היונים שהמתינו רק לרגע שיוציא את ראשו מחלון חדרו.
רבי נתן דוד משידלובצא נהג לומר שאדם אשר מסגף את עצמו באכילה לא מועילה לו תשובה. וכל כך למה? משום שכאשר אינו אוכל הריהו מחליש את הגוף ומונעו מעבודת השי"ת ועל זה אין כפרה. צריך להשתדל שהגוף יהיה חזק ובריא, כדי שיוכל האדם לעבוד כראוי את השם יתברך."
וגם נתן לי ערבות
טילפן אלי [מחו"ל] ביוזמתו, אחד מכרישי החוטאים בעבירות הצווארון הלבן, ישראלי המוכר לי היטב והמצהיר על עצמו כשומר מצוות. וכך אמר: "רציתי לספר לך מי היה רבי שמעון בידרמן זצ"ל, האדמו"ר מלעלוב, שהסתלק בליל יום הכיפורים. מעולם לא תרמתי למוסדותיו וגם לו אישית לא נתתי מעולם פרוטה. ותראה מה זה צדיק: הוא בא כמה פעמים לבקר אותי בכלא ולא חס על כבודו. היה שלב שהייתי צריך להשתחרר בערבות ולא היה לי כסף וכל מכריי פחדו לערוב לי. נתן האדמו"ר את ביתו כערבון כדי שאוכל לצאת לחופשי. מכאן תוכל להבין איזה צדיק אמיתי היה האדמו"ר הזה. מה הוא היה מוכן לעשות בשביל יהודי אפילו שסרח."
עדות נוספת על הרב יצחק חליבה
בימים אלה הגשתי תביעה לבית הדין של ועידת רבני אירופה, נגד הרב הראשי של טורקיה, הרב יצחק חליבה. אני מאשים את הרב חליבה במעורבות אישית בחילול בתי העלמין העתיקים במדינה. בראש בין הדין אמור לשבת הגאון הרב חנוך ערנטרוי שליט"א הידוע כמי שאינו ירא מאיש. סמוך להנחת התביעה על שולחנו של מנכ"ל הוועידה, הרב אבא דונר, פירסמה העדה החרדית עדות יד ראשונה על הרב חליבה, שלא הייתה ידועה למעורבים בהגשת התביעה הזאת. וכך כותב בטאון העדה החרדית: "כבר לפני כארבע שנים יצאה משלחת דחופה של רבנים ובראשם להבלח"ח הגאון האדיר, רבי מאיר בראנדסדארפער זצוק"ל ,לביקור בזק בשלושה בתי עלמין בטורקיה, בעיר קושטא היא איסטנבול. הרבנים השתוממו קשות על ההרס הנורא שראו במו עיניהם , והביעו את הזדעזעותם בפני הרב הראשי, שכל זה נעשה בהוראתו ובפיקודם הישיר של ראשי הקהילה היהודית , שאינם שומרי תורה ומצוות כלל. הרב הראשי הגיב באדישות ואף העיז להתבטא כי אחרי 50 שנה אפשר להרוס קברים ר"ל. וכידוע מדובר בקבריהם של קדמונים כגון המחנה אפרים , המעם לועז, הרא"ם, מהר"י בסאן, המשנה למלך ועוד אלפים מגדולי ישראל. ועוד טען ברוב חוצפתו מה להם לאשכנזים להתערב בענייני רבני הספרדים. הלה גם הגיע לירושלים ושיקר לרבנים במצח נחושה כי נפסק ההרס למרות שהוצגו בפניו תמונות טריות מהימים האלחרונים..."
לאן נעלמו השדים?
הצדיק האמיתי, האדמו"ר מקלויזנבורג זצוק"ל [רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם] מסביר באחת משיחות הקודש שלו לאן נעלמו השדים המוזכרים חדשות לבקרים בגמרא.
"...זהו גם הטעם להיעדר מציאות השדים בזמננו, אשר הש"ס מלא על כל גדותיו מענייניהם [וכבר יצא הגר"א בביאורו לשו"ע (יו"ד סי' קעט סקי"ג) לדבר קשות נגד הרמב"ם (הלכות ע"ז פרק יא ובפה"מ ע"ז פ"ד) שהכחיש את מציאות השדים. ואין לך מקום שהגר"א יצא מגדרו כמו בעניין זה, כי איך יוכחש דבר שכל הש"ס מלא מענייני כשפים, שדים ומזיקים], ואילו בזמננו לא שמענו שמעם, ובעינינו יפלא להיכן נעלמו השדים הללו? אך הטעם כי זה לעומת זה עשה אלקים, ולכן היו מתגברים בדורות שהיו בהם צדיקים, ואילו בימינו שנתמעטו הדורות אף הם ספו, תמו.
שמעתי מפי קדשו של כ"ק אאמו"ר זי"ע, ששמע בעצמו מפה קדשו של זקה"ה מצאנז זי"ע {הכוונה לבעל "דברי חיים" }, שסיפר, שבימי ילדותו היה רגיל ללכת בשעה אחת בלילה ללמוד עם חברו בבית המדרש, ובדרך כלל הלך לבית חברו להקיצו משנתו, ומשם היו הולכים יחדיו לביהמ"ד . בוודאי תורתם של ילד קדוש כזקני הקדוש ושל החבר הנ"ל שמסתמא גם כן היה בר הכי, האירה בכל העולמות, ונתקנאה בהם הסיטרא אחרא. לילה אחד בלכת זקני הקדוש אל בית חברו כדרכו,פגש לפתע את חברו באמצע הדרך, וכששאלו לפשר הדבר, נענה הלה ואמר, שהקיץ מעצמו וראה שכבר הגיעה השעה היעודה, לכן התיישב בדעתו ללכת לקראתו, ויילכו שניהם יחדיו לביהמ"ד. בדרך הילוכם, כשהגיעו אל הרחוב הסמוך לביהמ"ד, הבחין לפתע זקני הקדוש שגוף חברו החל להתמתח למעלה למעלה עד שהגיע לשמים. זקני הקדוש נבהל עד מאוד וברח בשארית כוחותיו לבית המדרש.
בלילה שלאחריו אף אחר מה שאירע עימו בלילה הקודם, לא נמנע זקה"ק מלהשכים קום כדרכו, כי לא איש כה"דברי חיים" יתבטל מתלמודו בשביל דברים כאלו, והלך גם בלילה השני בשעה אחת אל בית חברו. ויהי בלכתו בדרך והנה שוב בא חברו לקראתו, באמרו, שאחר המעשה שאירע עימו אמש החליט לבוא לקראתו ללוותו לביהמ"ד שלא יצטרך ללכת יחידי. נהנה זקה"ק מאד והמשיך ללכת עימו. בבואם סמוך לרחוב שבו בית המדרש, נענה זקה"ק ואמר לחברו: "במקום הזה אירע עימי המעשה אמש". השיב הלה: "וכי רק אמש קרה הדבר? גם היום כך הוא", והתחיל גופו להתמתח עד לשמים. נבהל זקה"ק עד מאד וברח עד ביהמ"ד בפחד גדול ושם התעלף. כשנעור, ראה יהודי עומד ונותן מעט יי"ש לתוך פיו להשיב את רוחו. וסיים זקה"ק ואמר: "לכשגדלתי, נודע לי שאליהו הנביא הוא האיש שהשיב את נפשי". ומסתמא, אם אליהו הנביא היה צריך לבוא ולהצילו, בוודאי אף המשחית הלז היה כוחו גדול מאד...
בזמן שהצדיקים זכו לגילוי אליהו ולגילוי צדיקים ומלאכים קדושים, ובשעה שהיה אליהו בא להציל, היו כנגדם משחיתים ומכשפים לחבל, ואילו בזמננו שנאספו הצדיקים התבטלו גם כוחות הטומאה... ."
היונים של רבי נתן דוד זי"ע
ב-ז' מרחשון ציינו חסידי ביאלא ווורקא את יום ההילולא של רבי נתן דוד משידלובצא זי"ע. בשולחנו הטהור סיפר האדמו"ר מפוריסוב, המקובל הצדיק, רבי עקיבא רבינוביץ' שליט"א, על אישיותו המאוד יחודית של רבי נתן דוד. הנה קטעים מדבריו:
"היה לו עסק מיוחד עם יונים. כל אימת שהיה מוציא את ראשו מהחלון, התעופפו לקראתו מאות יונים. באותם יונים התגלגלו נשמות והם באו אליו כדי שיתקן את הטעון תיקון.
באחד מימי ראש השנה עפה יונה לתוך היכל בית מדרשו ונעמדה שם על הבימה. הדבר היה קודם התקיעות. הורה הצדיק שלא לגרשה ולאפשר לה לעמוד על מקומה. לא זו אף זו: הוא ביקש מאחד המתפללים להביא לה מים כדי שתרווה את צמאונה. וראו זה פלא , בשעת פטירתו נעלמו מיד כל היונים שהמתינו רק לרגע שיוציא את ראשו מחלון חדרו.
רבי נתן דוד משידלובצא נהג לומר שאדם אשר מסגף את עצמו באכילה לא מועילה לו תשובה. וכל כך למה? משום שכאשר אינו אוכל הריהו מחליש את הגוף ומונעו מעבודת השי"ת ועל זה אין כפרה. צריך להשתדל שהגוף יהיה חזק ובריא, כדי שיוכל האדם לעבוד כראוי את השם יתברך."
וגם נתן לי ערבות
טילפן אלי [מחו"ל] ביוזמתו, אחד מכרישי החוטאים בעבירות הצווארון הלבן, ישראלי המוכר לי היטב והמצהיר על עצמו כשומר מצוות. וכך אמר: "רציתי לספר לך מי היה רבי שמעון בידרמן זצ"ל, האדמו"ר מלעלוב, שהסתלק בליל יום הכיפורים. מעולם לא תרמתי למוסדותיו וגם לו אישית לא נתתי מעולם פרוטה. ותראה מה זה צדיק: הוא בא כמה פעמים לבקר אותי בכלא ולא חס על כבודו. היה שלב שהייתי צריך להשתחרר בערבות ולא היה לי כסף וכל מכריי פחדו לערוב לי. נתן האדמו"ר את ביתו כערבון כדי שאוכל לצאת לחופשי. מכאן תוכל להבין איזה צדיק אמיתי היה האדמו"ר הזה. מה הוא היה מוכן לעשות בשביל יהודי אפילו שסרח."
עדות נוספת על הרב יצחק חליבה
בימים אלה הגשתי תביעה לבית הדין של ועידת רבני אירופה, נגד הרב הראשי של טורקיה, הרב יצחק חליבה. אני מאשים את הרב חליבה במעורבות אישית בחילול בתי העלמין העתיקים במדינה. בראש בין הדין אמור לשבת הגאון הרב חנוך ערנטרוי שליט"א הידוע כמי שאינו ירא מאיש. סמוך להנחת התביעה על שולחנו של מנכ"ל הוועידה, הרב אבא דונר, פירסמה העדה החרדית עדות יד ראשונה על הרב חליבה, שלא הייתה ידועה למעורבים בהגשת התביעה הזאת. וכך כותב בטאון העדה החרדית: "כבר לפני כארבע שנים יצאה משלחת דחופה של רבנים ובראשם להבלח"ח הגאון האדיר, רבי מאיר בראנדסדארפער זצוק"ל ,לביקור בזק בשלושה בתי עלמין בטורקיה, בעיר קושטא היא איסטנבול. הרבנים השתוממו קשות על ההרס הנורא שראו במו עיניהם , והביעו את הזדעזעותם בפני הרב הראשי, שכל זה נעשה בהוראתו ובפיקודם הישיר של ראשי הקהילה היהודית , שאינם שומרי תורה ומצוות כלל. הרב הראשי הגיב באדישות ואף העיז להתבטא כי אחרי 50 שנה אפשר להרוס קברים ר"ל. וכידוע מדובר בקבריהם של קדמונים כגון המחנה אפרים , המעם לועז, הרא"ם, מהר"י בסאן, המשנה למלך ועוד אלפים מגדולי ישראל. ועוד טען ברוב חוצפתו מה להם לאשכנזים להתערב בענייני רבני הספרדים. הלה גם הגיע לירושלים ושיקר לרבנים במצח נחושה כי נפסק ההרס למרות שהוצגו בפניו תמונות טריות מהימים האלחרונים..."
יום חמישי, 29 באוקטובר 2009
שביבים (לך-לך) / שאול שיף
ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.
עידוד
[שלושת הקטעים המובאים להלן נלקטו משיחותיו של האדמו"ר מטולנא, הרב יצחק מנחם וינברג שליט"א, שהמונים משחרים לשמוע את שיחותיו-הרצאותיו שאינן עושות חשבון לאיש. לא אחת בפגישות הסגורות עם חסידיו הוא מצליף בהם על שאינם נזהרים בכבוד נשותיהם ואינם מתחשבים במעמסה המוטלת על שכמן. "המה ינחמוני" על פרשת השבוע הוא מאסף של שיחותיו בשנת האבל על אחותו ע"ה, בבית המשפחה באפרת.]
"...עניין זה צריך לעורר אותנו בימים אלו ובדורנו אנו. עד כמה אנו משתדלים לומר מילה טובה לחבר או לשכן או לקרוב. לקבל מחמאות – כולנו אוהבים, ואחר כך בשכבנו על משכבנו לפני השינה אנו משחזרים את היום, נזכרים במחמאה שקיבלנו מפלוני, נהנים עד למאוד מאוד מתוכנה ומהרהרים בה בהנאה. אך כאשר מגיע תורנו להיות טובי עין כלפי הזולת ולעודד במילים טובות ובמחמאות המגיעות לו, לא חלילה חנופה שלא במקומה, אלא מחמאה צודקת וראויה, קשה לנו הדבר ואלפי תירוצים צצים בראשנו. הוא לא צריך את זה, הוא לא אוהב שמשבחים אותו וכל מיני אמתלות דומות...
הייתה לי שיחה מעניינת עם יהודי כבן שבעים, ובין הדברים ספרתי לו על מחקר מעניין שנעשה בארה"ב. לפני שלושים שנה עשה סטודנט עבודה לצורך לימודיו באוניברסיטה על אורח חייהם של ילדים בשכונת מצוקה וראיין כמה וכמה ילדים בני כיתה אחת. שלושים שנה לאחר מכן מצא את עבודתו הישנה והתעניין מה עלה בגורלם של הילדים הללו במשך השנים. הוא ניסה למצוא אותם והתברר שמכל הכיתה הגדולה רק כמה היו לאזרחים מהוגנים ואילו כל השאר הידרדרו לפשע ולסמים. הדבר סיקרן אותו מאוד. מהו המכנה המשותף בין הילדים הבודדים שהצליחו בחיים ושנהיו לאזרחים מהוגנים ומועילים לחברה? הוא הגיע למסקנה, שהטובים למדו בשיעוריה של מורה מסוימת , בעוד שהאחרים לא למדו בכיתה אחרת. הוא מצא את המורה הזו והיא סיפרה לו כי הייתה נתונה בוויכוח מתמיד עם שאר המורים לגבי הילדים. היא טענה שיש להם סיכוי למרות כל הקשיים החברתיים והסביבה הקשה, ואילו הם, אמנם עשו את עבודתם כראוי, אך בלב פנימה חשו בביטחון מוחלט שלילדים האלו אין כל סיכוי לגדול ולהיות לאנשים טובים ומועילים. אמנם בסטטיסטיקה היבשה הם צדקו, אך המחקר הזה גילה שדווקא הילדים שקיבלו ממורתם את ההרגשה שיש להם עתיד, אכן הצליחו, בעוד שהשאר כשלו. היהודי הנזכר התרגש ואמר לי כי גם בחייו היו תקופות טובות יותר וטובות פחות. במבט לאחור הוא רואה שאמנם התקופות הטובות היו כאשר היה לו ידיד תומך ומעודד, בעוד שהתקופות הלא כל כך טובות היו בגלל חסרון המילה הטובה והמעודדת.
הדברים הם פשוטים, יסודיים וידועים, אבל צריך לזכור אותם וליישמם. ילדינו זקוקים להרבה תשומת לב ובעיקר לעידוד, למילה טובה, לחיזוק. עלינו לתת להם להבין שהם חשובים לנו מאוד ושאנו תולים בהם תקוות גדולות. והעיקר, לטעת בהם את הביטחון שהם יכולים להגיע רחוק מאוד ולגדול ולפרוח מכל הבחינות. כשילד מבין שאביו ואמו חושבים שהוא נחשל וחלש ואינם מצפים ממנו ליותר מדי, הוא אכן יספק את הסחורה ויהיה נחשל וחלש...
הבה נשתדל לקיים בפועל בקום ועשה 'אומרין מקצת שבחו של אדם בפניו' ובזה גם נמשיך עלינו הנהגה דומה ממרומים – 'ה' צלך', שיראה הקב"ה בנו את כל הדברים החיוביים ושנזכה בקרוב לגאולה השלמה לה אנו מצפים כל כך הרבה שנים אמן ואמן.
חליצה
...עם ה'נעל' מממשים מצוות חליצה. יש דיון ביעב"ץ ב"מטפחות סופרים" וב"נודע ביהודה" אם לרמב"ם היה עותק של הזוהר, מפני שבכל היד החזקה לא הביא ציטוט מהזוהר. אך ישנה השערה ברורה שאכן היה לרמב"ם עותק של הזוהר, וראיה אחת היא מהלכות חליצה, שם מביא הרמב"ם בהלכות יבום וחליצה (פ"ד ה"ו): "כיצד חולצין? מביאין לו מנעל של עור שיש לו עקב וכו' ומתרת רצועות המנעל מעל רגלו וחולצת המנעל ומשלכת אותו לארץ". חביטת הנעל בארץ לא מוזכרת בשום מקום פרט לזוהר.
מה עניין החליצה ומדוע באמת לחבוט את נעל בארץ? הזוהר מאריך בדבר ומבאר שכל עניין החליצה קשור בעולם הנשמות. כאשר אדם מת ללא בנים ומשאיר אח, נשארת נשמתו קשורה באשתו. החליצה או הייבום מנתקים את הקשר הרוחני הזה בין הנשמות, ואז האישה יכולה להינשא לשוק. כאשר הנשמה שומעת את חביטת הנעל בקרקע, גורם הדבר אצלה זעזוע רוחני, משיבה אל כור מחצבתה ומנתקה מהאישה. מבאר הגאון היעב"ץ שלכן הביא הרמב"ם הלכה זו מהזוהר, שהרי כל מצוות החליצה שייכת לעולם הנשמות, עולם המיסטיקה, וזה קיים רק בזוהר. גם כאן נמצא הרעיון שאין הפרדה בין פעולותינו החיצוניות הגשמיות לבין עניינים שמימיים. היבמה עושה פעולות גשמיות של הטחת נעל, והמעשה פועל פעולות רוחניות בנשמות.
ענווה
מעניין להביא את הרמב"ם בפירוש המשניות על מסכת אבות (פ"ד מ"ד), שם נאמר: "רבי לויטס איש יבנה אומר: מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה". על זה מביא הרמב"ם כי בכל המידות צריך אדם לנקוט בדרך הממוצעת, אבל במידת הגאווה צריך להתרחק ממנה עד קצה הגבול, ולעומתה במידת השפלות והענווה יש לו לתפוס גם עד קצה הגבול להיות שפל עד למאוד. ומספר שם הרמב"ם עד כמה צריך האדם לעבוד על עצמו בעניין השפלות ולאיזו דרגה גבוהה בשפלות יכול האדם להגיע:
שאלו את אחד החסידים מה היה היום המאושר בחייו, וסיפר כי היום המאושר ביותר בחייו היה אותו היום שנסע בספינה, ומכיוון שהיה עני גדול נתנו לו את המקום הפחוּת ביותר בירכתי הספינה. והיו שם נוסעים, אנשים נקלים ופוחזים, שהתלו באותו חסיד ולעגו לעוניו וללבושו המרופט, עד שאחד מהם, שפל אנשים, הירבה להגדיל את הביזיון לאותו החסיד ועשה את צרכיו על החסיד. ואילו החסיד מצדו קיבל את הביזיונות באהבה, ושמח על כך שאין הוא חש בנפשו כל צער אלא שמחה, כי הוא אמנם שפל באמת. שמחתו הייתה על כך שראה כי אפילו ביזיון גדול שכזה שלא יכול גדול ממנו, בכל זאת הוא מצליח לקבלו בשיוויון נפש, כראוי לאיש חסיד ושפל ועניו המרגיש בעצמו שבאמת ראוי הוא לביזיונות, מאחר שהוא אדם ריק ונקלה.עד כדי כך; הדברים ממש מופלאים לאלו דרגות של ענווה הגיעו החסידים הראשונים.
גם החסיד היעב"ץ כותב על עצמו שפעם קיללו אדם קללה נמרצת בפני עם ועדה, ושמח בלבבו על שלא חש כל צער או פגיעה כי נזכר בדברי רמב"ם האלו על החסיד שחשב את היום ההוא ליום המאושר בחייו. וכבר אמרה דבורה הנביאה על השומעים חרפתם ואינם משיבים: "ואהביו כצאת השמש בגבֻרתו" (שופטים ה, לא).
הגט שנמנע
סיפר פרופ' ישעיהו לייבוביץ':סיפרה לי אחותי נחמה, שאחת מתלמידותיה המצטיינות הייתה נשואה לבחור אינטליגנטי ושניהם שומרי מצוות. הם נשואים יותר מעשר שנים וילדים אין. על רקע זה הם שקלו גירושין. במצוקתם הם החליטו לפנות לרבי מלובביץ'. הרבי קיבלם, והתלמידה סיפרה לנחמה בהתרגשות רבה, שהם שהו אצל הרבי ארבע דקות תמימות, בעוד בדרך כלל הפגישות עמו קצרות ביותר. הבעל והאישה נכנסו אליו , אולם השיחה נערכה אך ורק עם האישה בנוכחות הבעל. הרבי שאל אותה האם היא אוהבת את בעלה , והיא כמובן השיבה בחיוב, והוא הוסיף ושאל: האם גם הבעל אוהב אותה, והיא השיבה שהיא סבורה שאכן כן. ואז שאל אותה הרבי: אז למה אתם רוצים להתגרש?, וכאן נסתיימה השיחה, והם יצאו מהפגישה עם הרבי שמחים ומאושרים. הזוג הזה החליט לאמץ ילד והם חיים באושר ובשלווה.[נכון ליום בו סופר הסיפור.] מעניין מאוד לדעת האם זהו ציטוט מדוייק של דברי הרבי. שכן, קשה להעלות על הדעת שהוא השתמש בסגנון שכזה, בהסתמך על ים איגרותיו.
דואר חוזר
כותב הרב יואל קטן שליט"א [ עורך "המעיין"]
בס"ד. לשאול שלו' שלו'. ייש"כ על הגליון. שתי הערות:
א. עם כל הכבוד לגריש"א שליט"א ולגרמ"פ זצ"ל ולעוד רבנים – העובדה לא תשתנה שבכל קהילות ישראל גם האשכנזיות נהגו לומר הגשם בסגול עד לפני שלוש מאות שנה בערך, שאז המדקדק המשכיל יצחק סטנוב שינה את זה לקמץ על פי שיקול דעתו ובניגוד לכל הכתבים הקדמונים, ומשם זה נכנס לסידורים נוסח אשכנז. והיות וזו עובדה ברורה ובלתי ניתנת להכחשה – כל המשנה ממנהגו הישן לומר 'הגשם' בקמץ, לומר 'הגשם' בסגול - ברוך יהיה, ולא שייך פה כלל ענין של מנהגים וסברות.
ב. אני לא יכול להיזכר במוטה גור ז"ל, היקר וההגון שבין אנשי מפלגת העבודה, בלי להזכיר את מעשה הנבלה שעשה בסוף ימיו – שנטל את נפשו בעצמו בעת מחלתו, ובזה פתח את הדלת לרבים רבים ללכת אחריו. חייבים בדחיפות להחזיר את עיקר הדין לקבור את המתאבד מחוץ לגדר, כמה קבורות מתוקשרות כאלו יצילו הרבה הרבה חיי אדם, שבשעת לחצם וכאבם והפסדם יזכרו שגם אחרי מותם לא יאמרו עליהם 'אחרי מות קדושים אמור' אלא יבזו אותם ויצערו את משפחתם בקבורה מאחורי הגדר של בית הקברות. שלא נדע מצרות!
עידוד
[שלושת הקטעים המובאים להלן נלקטו משיחותיו של האדמו"ר מטולנא, הרב יצחק מנחם וינברג שליט"א, שהמונים משחרים לשמוע את שיחותיו-הרצאותיו שאינן עושות חשבון לאיש. לא אחת בפגישות הסגורות עם חסידיו הוא מצליף בהם על שאינם נזהרים בכבוד נשותיהם ואינם מתחשבים במעמסה המוטלת על שכמן. "המה ינחמוני" על פרשת השבוע הוא מאסף של שיחותיו בשנת האבל על אחותו ע"ה, בבית המשפחה באפרת.]
"...עניין זה צריך לעורר אותנו בימים אלו ובדורנו אנו. עד כמה אנו משתדלים לומר מילה טובה לחבר או לשכן או לקרוב. לקבל מחמאות – כולנו אוהבים, ואחר כך בשכבנו על משכבנו לפני השינה אנו משחזרים את היום, נזכרים במחמאה שקיבלנו מפלוני, נהנים עד למאוד מאוד מתוכנה ומהרהרים בה בהנאה. אך כאשר מגיע תורנו להיות טובי עין כלפי הזולת ולעודד במילים טובות ובמחמאות המגיעות לו, לא חלילה חנופה שלא במקומה, אלא מחמאה צודקת וראויה, קשה לנו הדבר ואלפי תירוצים צצים בראשנו. הוא לא צריך את זה, הוא לא אוהב שמשבחים אותו וכל מיני אמתלות דומות...
הייתה לי שיחה מעניינת עם יהודי כבן שבעים, ובין הדברים ספרתי לו על מחקר מעניין שנעשה בארה"ב. לפני שלושים שנה עשה סטודנט עבודה לצורך לימודיו באוניברסיטה על אורח חייהם של ילדים בשכונת מצוקה וראיין כמה וכמה ילדים בני כיתה אחת. שלושים שנה לאחר מכן מצא את עבודתו הישנה והתעניין מה עלה בגורלם של הילדים הללו במשך השנים. הוא ניסה למצוא אותם והתברר שמכל הכיתה הגדולה רק כמה היו לאזרחים מהוגנים ואילו כל השאר הידרדרו לפשע ולסמים. הדבר סיקרן אותו מאוד. מהו המכנה המשותף בין הילדים הבודדים שהצליחו בחיים ושנהיו לאזרחים מהוגנים ומועילים לחברה? הוא הגיע למסקנה, שהטובים למדו בשיעוריה של מורה מסוימת , בעוד שהאחרים לא למדו בכיתה אחרת. הוא מצא את המורה הזו והיא סיפרה לו כי הייתה נתונה בוויכוח מתמיד עם שאר המורים לגבי הילדים. היא טענה שיש להם סיכוי למרות כל הקשיים החברתיים והסביבה הקשה, ואילו הם, אמנם עשו את עבודתם כראוי, אך בלב פנימה חשו בביטחון מוחלט שלילדים האלו אין כל סיכוי לגדול ולהיות לאנשים טובים ומועילים. אמנם בסטטיסטיקה היבשה הם צדקו, אך המחקר הזה גילה שדווקא הילדים שקיבלו ממורתם את ההרגשה שיש להם עתיד, אכן הצליחו, בעוד שהשאר כשלו. היהודי הנזכר התרגש ואמר לי כי גם בחייו היו תקופות טובות יותר וטובות פחות. במבט לאחור הוא רואה שאמנם התקופות הטובות היו כאשר היה לו ידיד תומך ומעודד, בעוד שהתקופות הלא כל כך טובות היו בגלל חסרון המילה הטובה והמעודדת.
הדברים הם פשוטים, יסודיים וידועים, אבל צריך לזכור אותם וליישמם. ילדינו זקוקים להרבה תשומת לב ובעיקר לעידוד, למילה טובה, לחיזוק. עלינו לתת להם להבין שהם חשובים לנו מאוד ושאנו תולים בהם תקוות גדולות. והעיקר, לטעת בהם את הביטחון שהם יכולים להגיע רחוק מאוד ולגדול ולפרוח מכל הבחינות. כשילד מבין שאביו ואמו חושבים שהוא נחשל וחלש ואינם מצפים ממנו ליותר מדי, הוא אכן יספק את הסחורה ויהיה נחשל וחלש...
הבה נשתדל לקיים בפועל בקום ועשה 'אומרין מקצת שבחו של אדם בפניו' ובזה גם נמשיך עלינו הנהגה דומה ממרומים – 'ה' צלך', שיראה הקב"ה בנו את כל הדברים החיוביים ושנזכה בקרוב לגאולה השלמה לה אנו מצפים כל כך הרבה שנים אמן ואמן.
חליצה
...עם ה'נעל' מממשים מצוות חליצה. יש דיון ביעב"ץ ב"מטפחות סופרים" וב"נודע ביהודה" אם לרמב"ם היה עותק של הזוהר, מפני שבכל היד החזקה לא הביא ציטוט מהזוהר. אך ישנה השערה ברורה שאכן היה לרמב"ם עותק של הזוהר, וראיה אחת היא מהלכות חליצה, שם מביא הרמב"ם בהלכות יבום וחליצה (פ"ד ה"ו): "כיצד חולצין? מביאין לו מנעל של עור שיש לו עקב וכו' ומתרת רצועות המנעל מעל רגלו וחולצת המנעל ומשלכת אותו לארץ". חביטת הנעל בארץ לא מוזכרת בשום מקום פרט לזוהר.
מה עניין החליצה ומדוע באמת לחבוט את נעל בארץ? הזוהר מאריך בדבר ומבאר שכל עניין החליצה קשור בעולם הנשמות. כאשר אדם מת ללא בנים ומשאיר אח, נשארת נשמתו קשורה באשתו. החליצה או הייבום מנתקים את הקשר הרוחני הזה בין הנשמות, ואז האישה יכולה להינשא לשוק. כאשר הנשמה שומעת את חביטת הנעל בקרקע, גורם הדבר אצלה זעזוע רוחני, משיבה אל כור מחצבתה ומנתקה מהאישה. מבאר הגאון היעב"ץ שלכן הביא הרמב"ם הלכה זו מהזוהר, שהרי כל מצוות החליצה שייכת לעולם הנשמות, עולם המיסטיקה, וזה קיים רק בזוהר. גם כאן נמצא הרעיון שאין הפרדה בין פעולותינו החיצוניות הגשמיות לבין עניינים שמימיים. היבמה עושה פעולות גשמיות של הטחת נעל, והמעשה פועל פעולות רוחניות בנשמות.
ענווה
מעניין להביא את הרמב"ם בפירוש המשניות על מסכת אבות (פ"ד מ"ד), שם נאמר: "רבי לויטס איש יבנה אומר: מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רמה". על זה מביא הרמב"ם כי בכל המידות צריך אדם לנקוט בדרך הממוצעת, אבל במידת הגאווה צריך להתרחק ממנה עד קצה הגבול, ולעומתה במידת השפלות והענווה יש לו לתפוס גם עד קצה הגבול להיות שפל עד למאוד. ומספר שם הרמב"ם עד כמה צריך האדם לעבוד על עצמו בעניין השפלות ולאיזו דרגה גבוהה בשפלות יכול האדם להגיע:
שאלו את אחד החסידים מה היה היום המאושר בחייו, וסיפר כי היום המאושר ביותר בחייו היה אותו היום שנסע בספינה, ומכיוון שהיה עני גדול נתנו לו את המקום הפחוּת ביותר בירכתי הספינה. והיו שם נוסעים, אנשים נקלים ופוחזים, שהתלו באותו חסיד ולעגו לעוניו וללבושו המרופט, עד שאחד מהם, שפל אנשים, הירבה להגדיל את הביזיון לאותו החסיד ועשה את צרכיו על החסיד. ואילו החסיד מצדו קיבל את הביזיונות באהבה, ושמח על כך שאין הוא חש בנפשו כל צער אלא שמחה, כי הוא אמנם שפל באמת. שמחתו הייתה על כך שראה כי אפילו ביזיון גדול שכזה שלא יכול גדול ממנו, בכל זאת הוא מצליח לקבלו בשיוויון נפש, כראוי לאיש חסיד ושפל ועניו המרגיש בעצמו שבאמת ראוי הוא לביזיונות, מאחר שהוא אדם ריק ונקלה.עד כדי כך; הדברים ממש מופלאים לאלו דרגות של ענווה הגיעו החסידים הראשונים.
גם החסיד היעב"ץ כותב על עצמו שפעם קיללו אדם קללה נמרצת בפני עם ועדה, ושמח בלבבו על שלא חש כל צער או פגיעה כי נזכר בדברי רמב"ם האלו על החסיד שחשב את היום ההוא ליום המאושר בחייו. וכבר אמרה דבורה הנביאה על השומעים חרפתם ואינם משיבים: "ואהביו כצאת השמש בגבֻרתו" (שופטים ה, לא).
הגט שנמנע
סיפר פרופ' ישעיהו לייבוביץ':סיפרה לי אחותי נחמה, שאחת מתלמידותיה המצטיינות הייתה נשואה לבחור אינטליגנטי ושניהם שומרי מצוות. הם נשואים יותר מעשר שנים וילדים אין. על רקע זה הם שקלו גירושין. במצוקתם הם החליטו לפנות לרבי מלובביץ'. הרבי קיבלם, והתלמידה סיפרה לנחמה בהתרגשות רבה, שהם שהו אצל הרבי ארבע דקות תמימות, בעוד בדרך כלל הפגישות עמו קצרות ביותר. הבעל והאישה נכנסו אליו , אולם השיחה נערכה אך ורק עם האישה בנוכחות הבעל. הרבי שאל אותה האם היא אוהבת את בעלה , והיא כמובן השיבה בחיוב, והוא הוסיף ושאל: האם גם הבעל אוהב אותה, והיא השיבה שהיא סבורה שאכן כן. ואז שאל אותה הרבי: אז למה אתם רוצים להתגרש?, וכאן נסתיימה השיחה, והם יצאו מהפגישה עם הרבי שמחים ומאושרים. הזוג הזה החליט לאמץ ילד והם חיים באושר ובשלווה.[נכון ליום בו סופר הסיפור.] מעניין מאוד לדעת האם זהו ציטוט מדוייק של דברי הרבי. שכן, קשה להעלות על הדעת שהוא השתמש בסגנון שכזה, בהסתמך על ים איגרותיו.
דואר חוזר
כותב הרב יואל קטן שליט"א [ עורך "המעיין"]
בס"ד. לשאול שלו' שלו'. ייש"כ על הגליון. שתי הערות:
א. עם כל הכבוד לגריש"א שליט"א ולגרמ"פ זצ"ל ולעוד רבנים – העובדה לא תשתנה שבכל קהילות ישראל גם האשכנזיות נהגו לומר הגשם בסגול עד לפני שלוש מאות שנה בערך, שאז המדקדק המשכיל יצחק סטנוב שינה את זה לקמץ על פי שיקול דעתו ובניגוד לכל הכתבים הקדמונים, ומשם זה נכנס לסידורים נוסח אשכנז. והיות וזו עובדה ברורה ובלתי ניתנת להכחשה – כל המשנה ממנהגו הישן לומר 'הגשם' בקמץ, לומר 'הגשם' בסגול - ברוך יהיה, ולא שייך פה כלל ענין של מנהגים וסברות.
ב. אני לא יכול להיזכר במוטה גור ז"ל, היקר וההגון שבין אנשי מפלגת העבודה, בלי להזכיר את מעשה הנבלה שעשה בסוף ימיו – שנטל את נפשו בעצמו בעת מחלתו, ובזה פתח את הדלת לרבים רבים ללכת אחריו. חייבים בדחיפות להחזיר את עיקר הדין לקבור את המתאבד מחוץ לגדר, כמה קבורות מתוקשרות כאלו יצילו הרבה הרבה חיי אדם, שבשעת לחצם וכאבם והפסדם יזכרו שגם אחרי מותם לא יאמרו עליהם 'אחרי מות קדושים אמור' אלא יבזו אותם ויצערו את משפחתם בקבורה מאחורי הגדר של בית הקברות. שלא נדע מצרות!
יום חמישי, 22 באוקטובר 2009
שביבים (נח) / שאול שיף
ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.
בדיקת ה-די. אן. אי. של ר' סעדיה גאון
לומדי הדף היומי ודאי מכירים את המקרה עם רבי בנאה [בבא בתרא נ"א עמוד א'] :[בעברית] מעשה באחד ששמע את אשתו אומרת [מסבירה] לבתה: מדוע אינך צנועה באיסור? [משום ש] אותה אישה [כלומר, אני, האם] עשרה בנים יש לה ואין לי מאביך אלא אחד. כשמת [האבא] אמר להם : כל נכסי [אני מוריש] לבן אחד . לא היו יודעים למי מהם. באו לפני רבי בנאה . אמר להם: לכו חיבטו [הכו] קבר אביכם עד שיעמוד ויגלה לכם למי מכם [הניח את רכושו]. הלכו כולם . אותו שבנו היה לא הלך. אמר להם [רבי בנאה] : כל הנכסים של זה [של הבן שלא הלך להכות על קבר אביו, שלבו לא נתן לו לעשות מעשה שכזה]...
בילקוט ביאורים [ עמוד רי"ט] על הדף, מביא את "אליה רבה" שמצטט מ"ספר חסידים" [סימן רלב] "שהיה אחד שהלך למדינת הים עם עבדו, ואשתו הייתה מעוברת וילדה בן, ולאחר זמן מת האדון והחזיק העבד בכל נכסיו. בא הבן לתבוע את הנכסים, ואמר [לו] העבד שהוא הבן האמיתי והנכסים שלו. ופסק רב סעדיה גאון שיקיזו דם מכל אחד [מהבן ומן העבד] ויניחו כל אחד בספל אחר, והביא עצם מהאב והניח בדם העבד ולא נבלע הדם בעצם. ואחר כך הניחו את העצם בדם הבן ונבלע דמו בעצם. ופסק רב סעדיה גאון שהממון שלו ולא של העבד. שכן, מאחר ונבלע הדם בעצם, הרי זה מוכיח שהוא בנו והם גוף אחד.
יש להניח כי כל בדיקה מדעית תאשש את הקביעה של רב סעדיה גאון.
בסגול או בקמץ?
בסידור "רינת ישראל" ובמחזורי "רינת ישראל" וכן בסידורים של האדמו"ר הזקן בעל התניא והשולחן ערוך, מנוקדת האות גימל ב"ומוריד הגשם" בתפילת שמונה עשרה, בסגול ולא בקמץ. והנה, מסתבר, שכמה מחשובי הפוסקים בני זמננו וביניהם הגר"מ פיינשטיין זצוק"ל סבורים, כי "צריך לומר בקמץ תחת הגימל כי סוף עניין הוא, שצריך לומר בקמץ". ובשו"ת "אבן ישראל" קובע נחרצות רבי ישראל יעקב פישר זצוק"ל: "ובוודאי צריך להיות כן בכל התפילות מוריד הגשם בקמץ וכל המשנה ידו על התחתונה".
ובקובץ תורני-הלכתי "מבקשי תורה" כותב הרב יוסף יצחק פרלמן שליט"א [ר"מ במתיבתא "מנורה" –לונדון] : "והנה למיטב ידיעתי בכל סידורי אנגליה הישנים של בני אשכנז , מופיעה תיבת הגשם כשהגימל קמוצה, ואולם רק לבני ספרד ולחלק מהחסידים , מופיעה תיבת הגשם כשהיא בסגול תחת הגימל, וכן נפוץ בכל סידורי ארץ ישראל וגם בסידור הוצאת ארטסקרול [בסגול] ."
ומספר רבי שר-שלום מרזל שליט"א [מתפרסם בקובץ] ממקורביו של הגרי"ש אלישיב שליט"א, כי בשנת תשמ"א, בבית כנסת "תפארת בחורים" החזן שינה והחל לומר הגשם בסגול "ורבינו מרן שליט"א תיקנו לומר כתמיד בקמץ." הרב מרזל יוצא נגד מחבר קונטרס "ברכת החיים" "שרצה לכוף מנהגו על זולתו" [לומר בגימל סגולה] אך מוסיף: "על כן כל אחד יחזיק במנהגו שהוא קיבל מאבותיו ורבותיו ואל ישנה, כאשר פסק הרה"ג האדיר, פוסק דורנו, מו"ר רבי יוסף שלום אלישיב שליט"א ואל יזלזל בזולתו".
לא רק "פיטום הקטורת" או חיסונים
אל המקובל האלוקי, הקדוש והטהור, רבי צבי הירש מזידיטשוב [בן הגאון "המופלג בשבע חוכמות", ר' יצחק אייזיק מסאפרין זי"ע שהיה נין ונכד לרבנו בעל תוספות יום-טוב ורבנו השל"ה הקדוש, שייחוסם עד הלל הזקן], נהרו אלפי ישראל. כל אחד עם צרותיו האישיות, ביקש להיפקד בישועה ורחמים.
בעיר זידיטשוב עצמה הייתה פורצת לעתים קרובות "חולי בילדים", והרבה ילדים נפטרו במגיפות הללו. וכך מסופר ב"עשר קדושות": "והיה שם בעל בית אחד שהיה לו בן יחיד, בו זכה בזכות תפילותיו הבוקעות רקיעים של הרבי מזידיטשוב. ואף הילד הזה חלה באותה מגיפה רח"ל. ויבוא אביו בליל שבת בעת שהיסב הרבי לשולחנו הטהור עם חסידיו וצעק מרה שבנו יחידו קרוב לשערי מוות רח"ל.
קם הצדיק מכסאו ופנה אל המלאך הרע הממונה על המחלות בקול רעש גדול בזו הלשון: [תרגום מיידיש]" "שייגיץ" [כינוי לגוי פרחח חלופה לשקץ] שכמוך. אצלי כתוב בתורה "ותחיין את הילדים" אז אתה תלך ותמית ילדים קטנים? אני אקרע אותך לחתיכות! אני אוביל אותך למקום אשר לא עבר שם איש! תסתלק מזידיטשוב ! בזידיטשוב לא תיראה עוד המחלה הזאת." ואז פנה לאבי הילד ואמר: "לך לביתך, ותמצא את ילדך בריא". וכדבריו הקדושים כן היה וגם מגיפת "חולי הילדים" לא הייתה עוד בעיר זידיטשוב.
בדיקת ה-די. אן. אי. של ר' סעדיה גאון
לומדי הדף היומי ודאי מכירים את המקרה עם רבי בנאה [בבא בתרא נ"א עמוד א'] :[בעברית] מעשה באחד ששמע את אשתו אומרת [מסבירה] לבתה: מדוע אינך צנועה באיסור? [משום ש] אותה אישה [כלומר, אני, האם] עשרה בנים יש לה ואין לי מאביך אלא אחד. כשמת [האבא] אמר להם : כל נכסי [אני מוריש] לבן אחד . לא היו יודעים למי מהם. באו לפני רבי בנאה . אמר להם: לכו חיבטו [הכו] קבר אביכם עד שיעמוד ויגלה לכם למי מכם [הניח את רכושו]. הלכו כולם . אותו שבנו היה לא הלך. אמר להם [רבי בנאה] : כל הנכסים של זה [של הבן שלא הלך להכות על קבר אביו, שלבו לא נתן לו לעשות מעשה שכזה]...
בילקוט ביאורים [ עמוד רי"ט] על הדף, מביא את "אליה רבה" שמצטט מ"ספר חסידים" [סימן רלב] "שהיה אחד שהלך למדינת הים עם עבדו, ואשתו הייתה מעוברת וילדה בן, ולאחר זמן מת האדון והחזיק העבד בכל נכסיו. בא הבן לתבוע את הנכסים, ואמר [לו] העבד שהוא הבן האמיתי והנכסים שלו. ופסק רב סעדיה גאון שיקיזו דם מכל אחד [מהבן ומן העבד] ויניחו כל אחד בספל אחר, והביא עצם מהאב והניח בדם העבד ולא נבלע הדם בעצם. ואחר כך הניחו את העצם בדם הבן ונבלע דמו בעצם. ופסק רב סעדיה גאון שהממון שלו ולא של העבד. שכן, מאחר ונבלע הדם בעצם, הרי זה מוכיח שהוא בנו והם גוף אחד.
יש להניח כי כל בדיקה מדעית תאשש את הקביעה של רב סעדיה גאון.
בסגול או בקמץ?
בסידור "רינת ישראל" ובמחזורי "רינת ישראל" וכן בסידורים של האדמו"ר הזקן בעל התניא והשולחן ערוך, מנוקדת האות גימל ב"ומוריד הגשם" בתפילת שמונה עשרה, בסגול ולא בקמץ. והנה, מסתבר, שכמה מחשובי הפוסקים בני זמננו וביניהם הגר"מ פיינשטיין זצוק"ל סבורים, כי "צריך לומר בקמץ תחת הגימל כי סוף עניין הוא, שצריך לומר בקמץ". ובשו"ת "אבן ישראל" קובע נחרצות רבי ישראל יעקב פישר זצוק"ל: "ובוודאי צריך להיות כן בכל התפילות מוריד הגשם בקמץ וכל המשנה ידו על התחתונה".
ובקובץ תורני-הלכתי "מבקשי תורה" כותב הרב יוסף יצחק פרלמן שליט"א [ר"מ במתיבתא "מנורה" –לונדון] : "והנה למיטב ידיעתי בכל סידורי אנגליה הישנים של בני אשכנז , מופיעה תיבת הגשם כשהגימל קמוצה, ואולם רק לבני ספרד ולחלק מהחסידים , מופיעה תיבת הגשם כשהיא בסגול תחת הגימל, וכן נפוץ בכל סידורי ארץ ישראל וגם בסידור הוצאת ארטסקרול [בסגול] ."
ומספר רבי שר-שלום מרזל שליט"א [מתפרסם בקובץ] ממקורביו של הגרי"ש אלישיב שליט"א, כי בשנת תשמ"א, בבית כנסת "תפארת בחורים" החזן שינה והחל לומר הגשם בסגול "ורבינו מרן שליט"א תיקנו לומר כתמיד בקמץ." הרב מרזל יוצא נגד מחבר קונטרס "ברכת החיים" "שרצה לכוף מנהגו על זולתו" [לומר בגימל סגולה] אך מוסיף: "על כן כל אחד יחזיק במנהגו שהוא קיבל מאבותיו ורבותיו ואל ישנה, כאשר פסק הרה"ג האדיר, פוסק דורנו, מו"ר רבי יוסף שלום אלישיב שליט"א ואל יזלזל בזולתו".
לא רק "פיטום הקטורת" או חיסונים
אל המקובל האלוקי, הקדוש והטהור, רבי צבי הירש מזידיטשוב [בן הגאון "המופלג בשבע חוכמות", ר' יצחק אייזיק מסאפרין זי"ע שהיה נין ונכד לרבנו בעל תוספות יום-טוב ורבנו השל"ה הקדוש, שייחוסם עד הלל הזקן], נהרו אלפי ישראל. כל אחד עם צרותיו האישיות, ביקש להיפקד בישועה ורחמים.
בעיר זידיטשוב עצמה הייתה פורצת לעתים קרובות "חולי בילדים", והרבה ילדים נפטרו במגיפות הללו. וכך מסופר ב"עשר קדושות": "והיה שם בעל בית אחד שהיה לו בן יחיד, בו זכה בזכות תפילותיו הבוקעות רקיעים של הרבי מזידיטשוב. ואף הילד הזה חלה באותה מגיפה רח"ל. ויבוא אביו בליל שבת בעת שהיסב הרבי לשולחנו הטהור עם חסידיו וצעק מרה שבנו יחידו קרוב לשערי מוות רח"ל.
קם הצדיק מכסאו ופנה אל המלאך הרע הממונה על המחלות בקול רעש גדול בזו הלשון: [תרגום מיידיש]" "שייגיץ" [כינוי לגוי פרחח חלופה לשקץ] שכמוך. אצלי כתוב בתורה "ותחיין את הילדים" אז אתה תלך ותמית ילדים קטנים? אני אקרע אותך לחתיכות! אני אוביל אותך למקום אשר לא עבר שם איש! תסתלק מזידיטשוב ! בזידיטשוב לא תיראה עוד המחלה הזאת." ואז פנה לאבי הילד ואמר: "לך לביתך, ותמצא את ילדך בריא". וכדבריו הקדושים כן היה וגם מגיפת "חולי הילדים" לא הייתה עוד בעיר זידיטשוב.
יום חמישי, 15 באוקטובר 2009
שביבים (בראשית) / שאול שיף
ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.
הפעם אני מביא רק חלק מה"שביבים" מכיוון שהחלק האחר מתייחס לדברים שלא פרסמתי מעל במה זו (כך יצא, שלא בכוונת מכוון).
שאילת גשמים
אמר העורך [של כתב העת התורני החשוב "מבקשי תורה"] : הנני להעתיק בזה את מכתבו של הרה"ג ר' חיים מיכאל ביברפלד שליט"א מחשובי רבני שכונת סטמפורד-היל שבלונדון הבירה.
"כבוד ידידי הרה"ג רבי שלום אליעזר רוטר שליט"א – "מבקשי תורה", ירושלים.
אחדשה"ט, הריני ממלא בקשת כת"ר להעלות על הכתב הפגישה עם מרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל.
דכירנא, כד הווינא טליא כבן תשע, לקחני מורי אבי זצ"ל (הג"ר פנחס ביברפלד זצ"ל) ללוותו בעלותו לבקר פני מרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל, ואחרי אשר דברו את דברם, הרעיף מרן זצ"ל עלי דברי חיבה וביקשני לספר לו דבר מה מלימודי.
ואמרתי למרן שזה עתה למדנו הלכות שאלת גשמים וראיתי דברי המשנה בתענית (י' ע"א) דבארץ ישראל שואלין הגשמים ט"ו ימים אחר החג, בז' חשון, ע"מ שיחזור אחרון עולי רגל שהיה בא"י לביתו בבבל ולא יינזק מהמטר המתחיל ובא. ועל זה שאלתי את מרן זצ"ל דלפי זה היינו צריכים לחדול מלשאול גשמים ט"ו ימים קודם חג הפסח ע"מ שיוכל אותו עולה רגל שוב לצאת מביתו שבבבל ולהגיע לירושלים על חג הפסח, ומדוע אנו מפסיקים רק בראשון של פסח?
ולעולם לא אשכח את הנאתו מהשאלה והכיצד נענה לי ואמר שאכן טוב שאלתי ושאין לו תשובה, ורק אמר בדרך צחות שלעולם יוצאים אינשי מביתם גם בימות הגשמים, וע"כ לא ימנע המטר של ניסן מעולי הרגל לצאת לדרכם לא"י, ורק שזה שאנו נמנעים מלשאול גשמים עד ז' חשון הוא מפאת שמי שעלה לרגל על חג הסוכות יצא מביתו בשלהי דקייטא ונמצא שלא הכין עצמו להגשם וח"ו יינזק מהמטר הבא לפתע, וע"כ קבעו חז"ל לאחר תחילת שאלת טל ומטר. והן רבות נאמר על גדלות מידותיו ואצילות נפשו של מרן זי"ע, ואף אני אשר זכיתי לקרבתו אזכור כיצד אף שנים רבות לאחר מכן היה שב ומזכיר לי את שאלתי בימי עלומי."
הפעם אני מביא רק חלק מה"שביבים" מכיוון שהחלק האחר מתייחס לדברים שלא פרסמתי מעל במה זו (כך יצא, שלא בכוונת מכוון).
שאילת גשמים
אמר העורך [של כתב העת התורני החשוב "מבקשי תורה"] : הנני להעתיק בזה את מכתבו של הרה"ג ר' חיים מיכאל ביברפלד שליט"א מחשובי רבני שכונת סטמפורד-היל שבלונדון הבירה.
"כבוד ידידי הרה"ג רבי שלום אליעזר רוטר שליט"א – "מבקשי תורה", ירושלים.
אחדשה"ט, הריני ממלא בקשת כת"ר להעלות על הכתב הפגישה עם מרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל.
דכירנא, כד הווינא טליא כבן תשע, לקחני מורי אבי זצ"ל (הג"ר פנחס ביברפלד זצ"ל) ללוותו בעלותו לבקר פני מרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל, ואחרי אשר דברו את דברם, הרעיף מרן זצ"ל עלי דברי חיבה וביקשני לספר לו דבר מה מלימודי.
ואמרתי למרן שזה עתה למדנו הלכות שאלת גשמים וראיתי דברי המשנה בתענית (י' ע"א) דבארץ ישראל שואלין הגשמים ט"ו ימים אחר החג, בז' חשון, ע"מ שיחזור אחרון עולי רגל שהיה בא"י לביתו בבבל ולא יינזק מהמטר המתחיל ובא. ועל זה שאלתי את מרן זצ"ל דלפי זה היינו צריכים לחדול מלשאול גשמים ט"ו ימים קודם חג הפסח ע"מ שיוכל אותו עולה רגל שוב לצאת מביתו שבבבל ולהגיע לירושלים על חג הפסח, ומדוע אנו מפסיקים רק בראשון של פסח?
ולעולם לא אשכח את הנאתו מהשאלה והכיצד נענה לי ואמר שאכן טוב שאלתי ושאין לו תשובה, ורק אמר בדרך צחות שלעולם יוצאים אינשי מביתם גם בימות הגשמים, וע"כ לא ימנע המטר של ניסן מעולי הרגל לצאת לדרכם לא"י, ורק שזה שאנו נמנעים מלשאול גשמים עד ז' חשון הוא מפאת שמי שעלה לרגל על חג הסוכות יצא מביתו בשלהי דקייטא ונמצא שלא הכין עצמו להגשם וח"ו יינזק מהמטר הבא לפתע, וע"כ קבעו חז"ל לאחר תחילת שאלת טל ומטר. והן רבות נאמר על גדלות מידותיו ואצילות נפשו של מרן זי"ע, ואף אני אשר זכיתי לקרבתו אזכור כיצד אף שנים רבות לאחר מכן היה שב ומזכיר לי את שאלתי בימי עלומי."
יום חמישי, 1 באוקטובר 2009
שביבים (סוכות) / שאול שיף
ר' שאול שיף פרסם את רשימותיו בעיתון הצופה במשך עשרות שנים. לאחר שהעיתון שבק חיים הוא ממשיך לפרסם את רשימותיו בעלון שבועי המופץ בדואר האלקטרוני למעוניינים (ניתן לפנות למייל: schiffs at 013 dot net dot il). יובהר שהדברים המתפרסמים במדור זה משקפים את דעותיו של הכותב והינם על אחריותו, ואינם בהכרח משקפים את עמדותי.
בספרו "מועדי הראי"ה כותב הרב משה צבי נריה זצ"ל:
איש-בויסק, הרב זאב אריה רבינר ז"ל מוסר:
"הרב [קוק] היה המהדר מן המהדרין בקיום מצוות "ושמחת בחגך". היה מקשט את סוכתו ברוב פאר, בלולבים מארץ ישראל. והרבה לשמוח בשמחת החג ולשמח אחרים בשירות ותשבחות. ובשמחת תורה היה הקהל מתאסף אצלו, ורבו הניגונים והריקודים בשמחה של מצווה ושל תורה.
בשמיני עצרת היה הרב מתפלל בקלויז של חסידי חב"ד, והיה דורש בפני הקהל על פי דרך חסידות חב"ד ורבים היו באים לשמוע, להנות ולהתחמם מזיו קרני תורתו- ומה נהדר היה אז מראה כהן" ("אור המופלא", עמ' ו').
שמחת בית השואבה, המיוחדת לבני הישיבה["מרכז הרב"], הייתה נערכת בסוכת הרב, באור לי"ט תשרי, יום היארצייט של הגר"א מווילנא ז"ל. הגר"א ז"ל היה אחת הדמויות המופלאות שהרב הלך לאורן, עסק הרבה בתורתו שבנגלה ובמשנתו שבנסתר, ודבק בהוראותיו ובמנהגיו. רבה הייתה בקיאותו של הרב בכתבי הקבלה של הגר"א ז"ל, וגם בספרי אלה אשר שאבו מבארו, באר מים חיים, הגאון המקובל ר' יצחק-אייזיק חבר ז"ל והגאון המקובל ר' שלמה עליאשאוו[אלישיב] ז"ל...
כשהיה האדמו"ר הריי"ץ [חותנו של האדמו"ר מליובוויטש] ילד , התוועדו פעם חסידים בסוכה לכבוד שמחת בית השואבה, וגם הריי"ץ היה שם. כשהשעה התאחרה, נרדם הילד על מקומו. נכנסה אמו הרבנית להכניסו הביתה כדי להשכיבו על מיטתו, אך אביו, האדמו"ר הרש"ב, לא הסכים באומרו:"אין דבר, שיהיה בין חסידים והשי"ת יעזור לו". באותה הזדמנות בירך האב את בנו באריכות ימים.
בשנה אחרת שוב נרדם הילד בעיצומה של התוועדות שמחת בית השואבה שהתקיימה בסוכה. נכנסה אמו הרבנית לסוכה כדי לקחתו הביתה, אך גם הפעם לא הרשה זאת אביו באומרו: "שיישן". "האם זה 'כרחם אב על בנים'?" שאלה הרבנית, והוסיפה בתבונה: "והרי 'כרחם אם' לא נאמר אלא 'כרחם אב'". השיב הרבי: "אכן , זוהי המשמעות האמיתית של 'כרחם אב על בנים'". "קר כאן", המשיכה הרבנית לטעון, "והוא עלול להצטנן". "הוא לא יתקרר" ענה הרש"ב "כשיישן בין החסידים יתחמם וחום זה יספיק לו לדורי דורות".
סיפור זה סיפר אדמו"ר הריי"ץ בעצמו כעבור עשרות שנים, וסיים : "אכן, זהו מסירות נפש על חינוך"!
[זיגלבוים/ סיפורים לסוכות]
אתרו"ג הד"ס לול"ב ערב"ה סוכ"ה, גמטריא צדק"ה תצי"ל ממו"ת [משלי י, ב], כי הוא ג"כ ענין צדקה, שמפזרין ממון רב לקנות אתרוג נאה, לולב נאה ולעשות סוכה נאה, ולכן גורמין ג"כ להמשיך השפעת חיים וברכה וכל טוב בזה ובבא.
[ארון עדות]
מעיד אני עליו [על הרה"ק מוהר"ר יונתן אייבשיץ זצ"ל] שפעם אחת בפראג בהיותי אצלו סמוך לשולחנו, בזבז בעד אתרוג מהודר לערך עשרים ר"ט (רייכסטאהלער), דהיינו: קנה אתרוג אחד, מצא נאה הימנו קנה האחר, עד שהחליף כמה פעמים, שעלה סכומו לערך הנ"ל, וה' היודע נסתרות גלוי לפניו, שבהיותי אצלו בנה סוכה עם סדינין מצויירין עד שהוציא עליהם קרוב למאה הגריים, כללא דמילתא כל הון ביתו כלא נחשב לו נגד אהבת ד' ומצותיו.
[לוחות העדות]
דרכו של הרה"ק מוה"ר מרדכי מנדבורנא זצלה"ה היה לדקדק מאד מאד בכל מצות השי"ת לקיימה כראוי וכנכון בכל פרטיה ודקדוקיה, כדרך כל הצדיקים ועובדי השי"ת באמת. אבל מיוחד שבמיוחד היה מדקדק במצות ארבעת מינים, והוזיל על מצוה זאת אלפים רבים ועפרי זהב שלא כדרך הטבע, וקנה ארגזים מלאים אתרוגים, עד שמצא אתרוג מהודר בעדו. וכמו כן הוצרך בכל יום מהחג לכמה וכמה לולבים, כי בעת הנענועים מרוב אש שיקדה בקרבו, נשבר הלולב תיכף כשהתחיל לנענע בו, ואיש אחד עמד לידו בעת הנענועים, עם לולבים מוכנים ואגודים כהוגן, ובכל כמה רגעים הושיט לו לולב חדש מרוב התלהבותו בעבודתו.
[רזא דעובדא]
פ"א לקח הרה"ק מוה"ר מרדכי [מנאדבורנא] אתרוג מלא כתמים בלתי ישוער,לפני יוה"כ, ושם אותו בתוך הארון הקודש, ואמר בזה הלשון: אם מרדכי יעשה תשובה האתרוג יתהדר. ואחר יוה"כ הוציא את האתרוג מהארון קודש, וראו כולם להפליא, שהאתרוג היה ממש נקי מכל, ומהודר מאד.
[רזא דעובדא]
שמענו על הקדושים בדור שלפנינו שלא רצו לקנות אתרוג עד אחרי יוהכ"פ, באמרם שלפי שלמות התפילה כן מזדמן להם אתרוג נקי, ובדמעותיהם מדיחין את הכתמים מן האתרוג שלהם. ויש שהיה כחם יפה ולקחו אתרוג צרור כמו שבא ממרחקים ולא ראו אותו ולא פתחו אותו כלל, עד יום א' סוכות שפתחו אותו למצוה, והיה נמצא תמיד הדר ומהודר.
[שם משמואל]
פעם אירע שקודם חג הסוכות לא מצא הרה"ק מוהר"ר ליבוש פסח זצ"ל מליפסק אתרוג הדר כפי רצונו, וזה היה בימי חורפו עוד טרם שנתפרסם, והיה עני גדול ר"ל, ולא היה ביכולתו ליסע למרחקים עבור אתרוג. והיה להצדיק הזה שברון לב גדול מאד, ועד השמים הגיע צערו, ורחמו עליו מן השמים, ונזדמן שהביא איש אחד אתרוג, הדר ויפה מן המובחר, ורצה למכרו, והרה"ק היה משתוקק ומתגעגע מאד להאתרוג הלז. ולא ידע הצדיק לשית עצות בנפשו, כי לא השיגה ידו די מסת כסף מקנתו. ואמר הרה"ק לאיש המוכר אולי תיקח ספודיק [ בדומה לשטריימל] שלי תמורת האתרוג ונתרצה האיש לזה, והסיר הרה"ק את הספודיק מעל ראשו ונתן להאיש ולקח את האתרוג בשמחה רבה.
[גן הדסים]
סיפר הרב הקדוש ר' יצחק מניסחיז זצוק"ל, שהיה סמוך על שולחנו של הקוה"ט רבי לוי יצחק מברדיצ'ב זי"ע, כי דרך הבארדיטשובער היה שלא היה מניח לאיש להיות בחדרו בשעת נטילת לולב. ובא מעולם האמת בהקיץ הרב הקדוש ר' מרדכי מניסחיז זצוק"ל, שהיה אביו של ר' יצחק מניסחיז, להבארדיטשובער, ואמר לו הנה אבקש מכם שתלמדו את בני נטילת לולב, ומאז והלאה נכנס הרב הקדוש ר' יצחק לחדר הבארדיטשובער בשעת נטילת לולב.
קרה מקרה אצל אחד מגדולי תלמידי הבעש"ט הק' זי"ע, שלא היתה לו אפילו פרוטה לצרכי חג הסוכות, ובערב החג הזמין לו ה' נגיד אחד שנתן לו על כל צרכי יום טוב. וכיון שהשיג אלו המעות הלך בשמחה גדולה וקנה בעבור כל המעות אתרוג נאה. משהביאו לביתו ונודע להרבנית מהמעשה, והיא לא הייתה לה אפילו פרוטה על צרכי החג, ונתמלאה רוגז וצער, ובחמתה נשכה הפיטם של האתרוג. ולקח הצדיק הזה האתרוג בידו, ואמר: ריבונו של עולם הלא האתרוג הוא מצוה, וגם שלא לכעוס הוא גם כן מצוה, ולא ידעתי איזה מהם קודם, לכן אהיה שב ואל תעשה, והניח האתרוג מידו בשמחה ולא דיבר כלום. זה בוודאי נסיון גדול אשר יאות לצדיק ובעל בטחון כזה.
[שומר אמונים, מאמר הבטחון והתחזקות]
בחג הסוכות תק"ע לא היו מצויים אתרוגים [באוקראינה] , והיה "העולם" סבור שלא יהיה להם אתרוגים כלל, ולא הי' שום אתרוג במדינה עד ערב סוכות, שעשה הש"י נסים וסיבב סיבות בדרך נס שבאו אתרוגים לקצת עיירות. והיו נותנים אז ממון הרבה בעד אתרוג. בקצת קהילות נתנו חמישים אדומים ויותר בעד אתרוג אחד, וגם לקהל ברסלב בא אתרוג מהודר מאד ליד רבינו זצ"ל, והיתה שמחה גדולה מאוד לרבינו ז"ל, ואמר להביא לו כלי זמר מגודל השמחה, וג' ימים רצופים היה לו חיות גדול מן האתרוג, והיה בריא כל אותן הג' ימים ולא היה מרגיש כלל החולי הקשה שהיה לו, מגודל השמחה שהיה לו מן האתרוג.
[שיחות הר"ן, אות קכ"ה]
מכתב מבני הרה"ק בעל דברי חיים זצ"ל מצאנז
ב"ה יום ה' תבוא תרמ"ב לפ"ק צאנז.
השוכן בשמים יכתבהו לאלתר לחיים
כבוד ידידינו המאה"ג הגאון החריף ובקי החסיד המפורסם מו"ה אברהם יהודא כ"ץ נ"י האבדק"ק מאד יצ"ו.
לאשר שמענו את אשר עשו העמלקים ביניהם ליקר השער מהאתרוגים, לכן גמרנו בדעתנו להזהיר את הסוחרים היושבים כעת בטריעסט שלא יתנו יותר ממחיר שנה העברה, וכתבנו להם באזהרה, שכל מי שיעבור על זה, לא יקחו אחב"י [אחינו בני ישראל] אצלו למצוה, ובאם העמלקים לא יניחו השער אזי יקחו קארסיקאנער יעניווער[ערים באיטליה] ומארץ הקודש, וגם אנחנו מוכנים אי"ה ליקח מאותן האתרוגים, ואשר לא הי' הזמן גרם לבוא במכתב אצל כהדר"ג, לכן כתבנו להסוחרים לטריעסט ואנחנו מבקשים מאת כהדר"ג שיכתוב בעצמו ביחוד אליהם באזהרה על כל הנ"ל ולהסכים על קניית האתרוגים ממקומות הנ"ל...
חתומים:
הק' יחזקאל שרגא האלברשטאם (אבד"ק שינאווא) הק' דוד הלברשטאם (אבד"ק קשאנוב) הק' ארי' ליבוש הלוי(חוב"ק מאשציסק) הק' אהרן האלברשטאם (אבד"ק צאנז) הק' ברוך האלברשטאם (אבד"ק גארליץ) הק' שלמה האלברשטאם (אבד"ק באבוב) הק' משה האלברשטאם (חוב"ק בארדיוב)
[מתוך מאסף "נחלי בינה"]
בספרו "מועדי הראי"ה כותב הרב משה צבי נריה זצ"ל:
איש-בויסק, הרב זאב אריה רבינר ז"ל מוסר:
"הרב [קוק] היה המהדר מן המהדרין בקיום מצוות "ושמחת בחגך". היה מקשט את סוכתו ברוב פאר, בלולבים מארץ ישראל. והרבה לשמוח בשמחת החג ולשמח אחרים בשירות ותשבחות. ובשמחת תורה היה הקהל מתאסף אצלו, ורבו הניגונים והריקודים בשמחה של מצווה ושל תורה.
בשמיני עצרת היה הרב מתפלל בקלויז של חסידי חב"ד, והיה דורש בפני הקהל על פי דרך חסידות חב"ד ורבים היו באים לשמוע, להנות ולהתחמם מזיו קרני תורתו- ומה נהדר היה אז מראה כהן" ("אור המופלא", עמ' ו').
שמחת בית השואבה, המיוחדת לבני הישיבה["מרכז הרב"], הייתה נערכת בסוכת הרב, באור לי"ט תשרי, יום היארצייט של הגר"א מווילנא ז"ל. הגר"א ז"ל היה אחת הדמויות המופלאות שהרב הלך לאורן, עסק הרבה בתורתו שבנגלה ובמשנתו שבנסתר, ודבק בהוראותיו ובמנהגיו. רבה הייתה בקיאותו של הרב בכתבי הקבלה של הגר"א ז"ל, וגם בספרי אלה אשר שאבו מבארו, באר מים חיים, הגאון המקובל ר' יצחק-אייזיק חבר ז"ל והגאון המקובל ר' שלמה עליאשאוו[אלישיב] ז"ל...
כשהיה האדמו"ר הריי"ץ [חותנו של האדמו"ר מליובוויטש] ילד , התוועדו פעם חסידים בסוכה לכבוד שמחת בית השואבה, וגם הריי"ץ היה שם. כשהשעה התאחרה, נרדם הילד על מקומו. נכנסה אמו הרבנית להכניסו הביתה כדי להשכיבו על מיטתו, אך אביו, האדמו"ר הרש"ב, לא הסכים באומרו:"אין דבר, שיהיה בין חסידים והשי"ת יעזור לו". באותה הזדמנות בירך האב את בנו באריכות ימים.
בשנה אחרת שוב נרדם הילד בעיצומה של התוועדות שמחת בית השואבה שהתקיימה בסוכה. נכנסה אמו הרבנית לסוכה כדי לקחתו הביתה, אך גם הפעם לא הרשה זאת אביו באומרו: "שיישן". "האם זה 'כרחם אב על בנים'?" שאלה הרבנית, והוסיפה בתבונה: "והרי 'כרחם אם' לא נאמר אלא 'כרחם אב'". השיב הרבי: "אכן , זוהי המשמעות האמיתית של 'כרחם אב על בנים'". "קר כאן", המשיכה הרבנית לטעון, "והוא עלול להצטנן". "הוא לא יתקרר" ענה הרש"ב "כשיישן בין החסידים יתחמם וחום זה יספיק לו לדורי דורות".
סיפור זה סיפר אדמו"ר הריי"ץ בעצמו כעבור עשרות שנים, וסיים : "אכן, זהו מסירות נפש על חינוך"!
[זיגלבוים/ סיפורים לסוכות]
אתרו"ג הד"ס לול"ב ערב"ה סוכ"ה, גמטריא צדק"ה תצי"ל ממו"ת [משלי י, ב], כי הוא ג"כ ענין צדקה, שמפזרין ממון רב לקנות אתרוג נאה, לולב נאה ולעשות סוכה נאה, ולכן גורמין ג"כ להמשיך השפעת חיים וברכה וכל טוב בזה ובבא.
[ארון עדות]
מעיד אני עליו [על הרה"ק מוהר"ר יונתן אייבשיץ זצ"ל] שפעם אחת בפראג בהיותי אצלו סמוך לשולחנו, בזבז בעד אתרוג מהודר לערך עשרים ר"ט (רייכסטאהלער), דהיינו: קנה אתרוג אחד, מצא נאה הימנו קנה האחר, עד שהחליף כמה פעמים, שעלה סכומו לערך הנ"ל, וה' היודע נסתרות גלוי לפניו, שבהיותי אצלו בנה סוכה עם סדינין מצויירין עד שהוציא עליהם קרוב למאה הגריים, כללא דמילתא כל הון ביתו כלא נחשב לו נגד אהבת ד' ומצותיו.
[לוחות העדות]
דרכו של הרה"ק מוה"ר מרדכי מנדבורנא זצלה"ה היה לדקדק מאד מאד בכל מצות השי"ת לקיימה כראוי וכנכון בכל פרטיה ודקדוקיה, כדרך כל הצדיקים ועובדי השי"ת באמת. אבל מיוחד שבמיוחד היה מדקדק במצות ארבעת מינים, והוזיל על מצוה זאת אלפים רבים ועפרי זהב שלא כדרך הטבע, וקנה ארגזים מלאים אתרוגים, עד שמצא אתרוג מהודר בעדו. וכמו כן הוצרך בכל יום מהחג לכמה וכמה לולבים, כי בעת הנענועים מרוב אש שיקדה בקרבו, נשבר הלולב תיכף כשהתחיל לנענע בו, ואיש אחד עמד לידו בעת הנענועים, עם לולבים מוכנים ואגודים כהוגן, ובכל כמה רגעים הושיט לו לולב חדש מרוב התלהבותו בעבודתו.
[רזא דעובדא]
פ"א לקח הרה"ק מוה"ר מרדכי [מנאדבורנא] אתרוג מלא כתמים בלתי ישוער,לפני יוה"כ, ושם אותו בתוך הארון הקודש, ואמר בזה הלשון: אם מרדכי יעשה תשובה האתרוג יתהדר. ואחר יוה"כ הוציא את האתרוג מהארון קודש, וראו כולם להפליא, שהאתרוג היה ממש נקי מכל, ומהודר מאד.
[רזא דעובדא]
שמענו על הקדושים בדור שלפנינו שלא רצו לקנות אתרוג עד אחרי יוהכ"פ, באמרם שלפי שלמות התפילה כן מזדמן להם אתרוג נקי, ובדמעותיהם מדיחין את הכתמים מן האתרוג שלהם. ויש שהיה כחם יפה ולקחו אתרוג צרור כמו שבא ממרחקים ולא ראו אותו ולא פתחו אותו כלל, עד יום א' סוכות שפתחו אותו למצוה, והיה נמצא תמיד הדר ומהודר.
[שם משמואל]
פעם אירע שקודם חג הסוכות לא מצא הרה"ק מוהר"ר ליבוש פסח זצ"ל מליפסק אתרוג הדר כפי רצונו, וזה היה בימי חורפו עוד טרם שנתפרסם, והיה עני גדול ר"ל, ולא היה ביכולתו ליסע למרחקים עבור אתרוג. והיה להצדיק הזה שברון לב גדול מאד, ועד השמים הגיע צערו, ורחמו עליו מן השמים, ונזדמן שהביא איש אחד אתרוג, הדר ויפה מן המובחר, ורצה למכרו, והרה"ק היה משתוקק ומתגעגע מאד להאתרוג הלז. ולא ידע הצדיק לשית עצות בנפשו, כי לא השיגה ידו די מסת כסף מקנתו. ואמר הרה"ק לאיש המוכר אולי תיקח ספודיק [ בדומה לשטריימל] שלי תמורת האתרוג ונתרצה האיש לזה, והסיר הרה"ק את הספודיק מעל ראשו ונתן להאיש ולקח את האתרוג בשמחה רבה.
[גן הדסים]
סיפר הרב הקדוש ר' יצחק מניסחיז זצוק"ל, שהיה סמוך על שולחנו של הקוה"ט רבי לוי יצחק מברדיצ'ב זי"ע, כי דרך הבארדיטשובער היה שלא היה מניח לאיש להיות בחדרו בשעת נטילת לולב. ובא מעולם האמת בהקיץ הרב הקדוש ר' מרדכי מניסחיז זצוק"ל, שהיה אביו של ר' יצחק מניסחיז, להבארדיטשובער, ואמר לו הנה אבקש מכם שתלמדו את בני נטילת לולב, ומאז והלאה נכנס הרב הקדוש ר' יצחק לחדר הבארדיטשובער בשעת נטילת לולב.
קרה מקרה אצל אחד מגדולי תלמידי הבעש"ט הק' זי"ע, שלא היתה לו אפילו פרוטה לצרכי חג הסוכות, ובערב החג הזמין לו ה' נגיד אחד שנתן לו על כל צרכי יום טוב. וכיון שהשיג אלו המעות הלך בשמחה גדולה וקנה בעבור כל המעות אתרוג נאה. משהביאו לביתו ונודע להרבנית מהמעשה, והיא לא הייתה לה אפילו פרוטה על צרכי החג, ונתמלאה רוגז וצער, ובחמתה נשכה הפיטם של האתרוג. ולקח הצדיק הזה האתרוג בידו, ואמר: ריבונו של עולם הלא האתרוג הוא מצוה, וגם שלא לכעוס הוא גם כן מצוה, ולא ידעתי איזה מהם קודם, לכן אהיה שב ואל תעשה, והניח האתרוג מידו בשמחה ולא דיבר כלום. זה בוודאי נסיון גדול אשר יאות לצדיק ובעל בטחון כזה.
[שומר אמונים, מאמר הבטחון והתחזקות]
בחג הסוכות תק"ע לא היו מצויים אתרוגים [באוקראינה] , והיה "העולם" סבור שלא יהיה להם אתרוגים כלל, ולא הי' שום אתרוג במדינה עד ערב סוכות, שעשה הש"י נסים וסיבב סיבות בדרך נס שבאו אתרוגים לקצת עיירות. והיו נותנים אז ממון הרבה בעד אתרוג. בקצת קהילות נתנו חמישים אדומים ויותר בעד אתרוג אחד, וגם לקהל ברסלב בא אתרוג מהודר מאד ליד רבינו זצ"ל, והיתה שמחה גדולה מאוד לרבינו ז"ל, ואמר להביא לו כלי זמר מגודל השמחה, וג' ימים רצופים היה לו חיות גדול מן האתרוג, והיה בריא כל אותן הג' ימים ולא היה מרגיש כלל החולי הקשה שהיה לו, מגודל השמחה שהיה לו מן האתרוג.
[שיחות הר"ן, אות קכ"ה]
מכתב מבני הרה"ק בעל דברי חיים זצ"ל מצאנז
ב"ה יום ה' תבוא תרמ"ב לפ"ק צאנז.
השוכן בשמים יכתבהו לאלתר לחיים
כבוד ידידינו המאה"ג הגאון החריף ובקי החסיד המפורסם מו"ה אברהם יהודא כ"ץ נ"י האבדק"ק מאד יצ"ו.
לאשר שמענו את אשר עשו העמלקים ביניהם ליקר השער מהאתרוגים, לכן גמרנו בדעתנו להזהיר את הסוחרים היושבים כעת בטריעסט שלא יתנו יותר ממחיר שנה העברה, וכתבנו להם באזהרה, שכל מי שיעבור על זה, לא יקחו אחב"י [אחינו בני ישראל] אצלו למצוה, ובאם העמלקים לא יניחו השער אזי יקחו קארסיקאנער יעניווער[ערים באיטליה] ומארץ הקודש, וגם אנחנו מוכנים אי"ה ליקח מאותן האתרוגים, ואשר לא הי' הזמן גרם לבוא במכתב אצל כהדר"ג, לכן כתבנו להסוחרים לטריעסט ואנחנו מבקשים מאת כהדר"ג שיכתוב בעצמו ביחוד אליהם באזהרה על כל הנ"ל ולהסכים על קניית האתרוגים ממקומות הנ"ל...
חתומים:
הק' יחזקאל שרגא האלברשטאם (אבד"ק שינאווא) הק' דוד הלברשטאם (אבד"ק קשאנוב) הק' ארי' ליבוש הלוי(חוב"ק מאשציסק) הק' אהרן האלברשטאם (אבד"ק צאנז) הק' ברוך האלברשטאם (אבד"ק גארליץ) הק' שלמה האלברשטאם (אבד"ק באבוב) הק' משה האלברשטאם (חוב"ק בארדיוב)
[מתוך מאסף "נחלי בינה"]
הירשם ל-
רשומות (Atom)