אמת ואי אמת (חלק א): האם יש איסור לשקר?

לא מזמן הזכרנו את ענין "לשנות מן האמת מפני השלום". אני מבקש בסדרה הבאה לעיין בסוגיית אמירת אמת ואי-אמת.

נפתח בשאלה: האם בכלל יש איסור לשקר, ומה הוא כולל?

מספר פעמים התורה מזהירה מפני אמירת שקר.

1. בעשרת הדברות: לא תענה ברעך עד שקר/שוא – חז"ל הסבירו שאיסור זה מופנה לעדי שקר (תלמוד בבלי מסכת מכות דף ד עמוד ב):

האי לא תענה ברעך עד שקר מאי דרשי ביה? ההוא מיבעי ליה לאזהרה לעדים זוממין.

וכך כתבו גם הראשונים בעלי הפשט. לדוגמא אבן עזרא (שמות (הפירוש הארוך) פרשת יתרו פרק כ פסוק יג):

כאילו כתוב לא תענה אם אתה עד שקר.

2. בפרשת משפטים: מדבר שקר תרחק – גם כאן חז"ל מייחסים את האיסור בעיקרו לדיין או להתנהלות בבית הדין, כנראה עפ"י ההקשר של הפסוק (תורה תמימה שמות פרק כג פסוק ז):

(ז) מדבר שקר תרחק - ת"ר, מניין לדיין שלא יעשה סניגורין לדבריו, ת"ל מדבר שקר תרחק [שבועות ל' ב']:
מדבר שקר תרחק - ת"ר, מניין לדיין שלא ישב תלמיד בור לפניו, ת"ל מדבר שקר תרחק [שם שם]:
מדבר שקר תרחק - ת"ר, מניין לדיין שיודע בחבירו שהוא גזלן, וכן עד שיודע בחבירו שהוא גזלן שלא יצטרפו עמו, ת"ל מדבר שקר תרחק [שם שם]:
מדבר שקר תרחק - ת"ר, מניין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר הואיל והעדים מעידים אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר העדים, ת"ל מדבר שקר תרחק [שם ל"א א']:
מדבר שקר תרחק - ת"ר, מניין לתלמיד שיושב לפני רבו ורואה זכות לעני וחובה לעשיר מניין שלא ישתוק, ת"ל מדבר שקר תרחק [שבועות ל"א א']:
מדבר שקר תרחק - ת"ר, מניין לתלמיד שרואה את רבו טועה בדין שלא יאמר אמתין לו עד שיגמרנו ואסתרנו ואבננו משלי כדי שיקרא הדין על שמי, ת"ל מדבר שקר תרחק [שם שם]:
מדבר שקר תרחק - ת"ר, מניין לתלמיד שאמר לו רבו יודע אתה בי שאם נותנין לי מאה מנה איני מבדה, מנה יש לי אצל פלוני ואין לי עליו אלא עד אחד, תא אתה וקום התם ולא תימא מידי, דהא לא מפקת מפומך שיקרא, אפילו הכי אסור, ת"ל מדבר שקר תרחק [שם שם]:
מדבר שקר תרחק - ת"ר, מניין לנושה בחבירו מנה שלא יאמר אטעננו במאתים כדי שיודה לי במנה ויתחייב לי שבועה ואגלגל עליו שבועה ממקום אחר, ת"ל מדבר שקר תרחק [שם שם]:
מדבר שקר תרחק - ת"ר, מניין לנושה בחבירו מנה וטענו מאתים שלא יאמר אכפרנו בב"ד ואודה לו חוץ לב"ד כדי שלא אתחייב לו שבועה ולא יגלגל עלי שבועה ממקום אחר, ת"ל מדבר שקר תרחק [שם שם]:
מדבר שקר תרחק - ת"ר, מניין לשלשה שנושין מנה באחד שלא יהא אחד בעל דין ושנים עדים כדי שיוציאו מנה ויחלקו, ת"ל מדבר שקר תרחק [שם שם]:
מדבר שקר תרחק - ת"ר, מניין לשנים שבאו לדין אחד לבוש סמרטוטין ואחד לבוש אצטלא בת מאה מנה, שאומרים לו לבוש כמותו או הלבישהו כמותך, ת"ל מדבר שקר תרחק [שם שם]:
מדבר שקר תרחק - ת"ר, מניין לדיין שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו, וכן מניין לבעל דין שלא יטעים דבריו לדיין קודם שיבא בעל דין חבירו, ת"ל מדבר שקר תרחק [שבועות ל"א א']:
מדבר שקר תרחק - תניא, ר' נתן אומר, מדבר שקר תרחק זו אזהרה לפרוש מן המינות, וכן הוא אומר (קהלת ז') ומוצא אני מר ממות וגו' [מכילתא]:

גם הראשונים בעלי הפשט הסבירו פסוק זה בהתאם להקשרו בפרשה שהוא מדבר על הנהגתם של הדיינים. כך לדוגמא רשב"ם:

מדבר שקר תרחק - אם נראה בעיניך דין מרומה ועדים רמאים ואין אתה יכול להכחישן תתרחק מאותו הדין ואל תדין בו כלל.

או דברי אבן עזרא:

מדבר שקר עם הדיין ידבר, שלא ידין דין שקר, וכמוהו צדק צדק תרדוף

אך יש מהפרשנים שכתבו שאכן יש כאן איסור לשקר.

ר' חיים פלטיאל שמות פרשת משפטים פרק כג פסוק ז:

(ז) מדבר שקר תרחק. שלא לדבר שקר.

ספורנו שמות פרשת משפטים פרק כג פסוק ז:

(ז) מדבר שקר תרחק. מכל דבר שיוכל לסבב שקר, כאמרם ז"ל (אבות) הוי זהיר בדבריך, שמא מתוכם ילמדו לשקר (אבות א, ט):

3. בפרשת קדושים: וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ – גם כאן ככלל הראשונים אינם מפרשים זאת לאיסור על אי אמירת אמת, אלא איסור לרמות את עמיתו בענייני ממון. כך לדוגמא ספורנו:

לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו. שכל זה בממון

היוצא מכאן שנראה שקשה למצוא איסור על סתם סיפורי בדיה, כל עוד לא נגרם נזק למישהו אחר כתוצאה מהשקר.

גם הרמב"ם בספר המצוות שלו לא מנע מצווה של "מדבר שקר תרחק", או "לא תשקרו", על שקר סתם. שתי המצוות שהוא מונה, זה מצווה רמ"ט:

שהזהירנו מהשבע על כפירת ממון המוטל עלינו והוא אמרו (שם) ולא תשקרו איש בעמיתו

ומצווה רפה:

שהזהירנו מהעיד עדות שקר והוא אמרו ית' (יתרו) לא תענה ברעך עד שקר

הדברים הטרידו את רשב"ץ שבספרו על האזהרות תמה: "היאך אפשר שלא תהיה לנו מצות עשה בדבור אמת?" (זהר הרקיע קנט):

לדברי רשב"ץ מתייחס הגרי"פ פערלא בספרו וקובע שאכן אין איסור על סתם שקר (עשין עשה כב):

ומעתה מה שתמה הרשב"ץ ז"ל איך אפשר שלא יהי' לנו מ"ע בדבור אמת לא ידענא מקום קושיא כלל. דודאי בדברים שבין אדם לחבירו יש לנו כמה אזהרות בתורה. בדיינים כתיב מדבר שקר תרחק. ובעדים כתיב לאו דלא תענה וגו'. ובאונאת דברים כתיב לא תונו. ובגניבת הדעת כתיב לא תגנבו וכתיב לא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו. אבל בדברי שקר זולת זה שהם פטומי מילי בעלמא. אף דמדה מגונה ודבר גנאי הוא לדבר בם. מכל מקום על כל פנים לית בהו איסורא מן התורה כלל. ואפילו מדרבנן נראה דלא אסרום.

ואעפ"כ נראה שלא ניתן להשאיר את הדברים כך, ולו רק מהעובדה שאנו מתייחסים לשקר כדבר חמור ביותר שנוגד את היותנו אנשי אמונה.

לכן נראה שאמנם האיסור בתורה הוא אכן רק כשהאדם גורם נזק לחברו או לחברה ע"י השקר שלו. אבל, הסברה נותנת שלא ניתן להקים חברה בה מקיימים "ככל היוצא מפיו יעשה" ו"מוצא שפתיך תשמור ועשית", ו"מדבר שקר תרחק" (גם אם נפרש את הפסוק הזה עפ"י מובנו המשפטי) ו"לא תשקרו" (כשהוא מתפרש כשקר בענייני ממון), כל עוד שאין אמת מידה מאד ברורה שהאדם צריך להקפיד על דיבור אמת. לא ניתן להפריד בין עולם המשפט ועולם העסקים לבין העולם שבחוץ, ולקבוע שבאחד יישמר האמת כשבשני אין צורך לשמור על דיבור אמת. אמנם, השקר בעולם המשפט ובעולם העסקי הוא חמור לאין ערוך משקר של סיפורי בדיה, אך לא ניתן לשים מחיצה ביניהם. אם רוצים להקפיד שבאחד ישרור האמת, אין מנוס מלהתהלך תמיד במידת האמת, שגם אם היא לא מפורטת כציווי בתורה היא בודאי כלולה במצוות אחרות כמו "ואהבת לרעך כמוך", "קדושים תהיו", ו"ועשית הישר והטוב". 

עשרת הדברות עפ"י התורה הרציונאלית של דניס פרגר

ראשית אני צריך להסביר את הכותרת של מאמר זה: "עשרת הדברות עפ"י התורה הרציונאלית של דניס פרגר". דניס פרגר, עפ"י ויקיפדיה, "הוא שדרן רדיו, סופר, בעל טור ופובליציסט יהודי-אמריקאי שמרני, אוהד ישראל". רבים מכם מן הסתם נחשפו לסרטונים ביוטיוב של ערוץ "Prager University", שדניס פרגר הוא מייסדה. פרגר נולד בקיץ תש"ח, מה שאומר שהוא היום מתקרב לגיל 70. הוא התחנך בשנות התיכון במוסדות יהודים-דתיים. לאחר סיום התיכון הוא עזב את היהדות האורתודוקסית אבל, בשונה מרבים אחרים שעזבו את האורתודוקסיה, הוא נשאר מאמין ומאד דתי בדרכו שלו. הוא מאמין בבורא עולם, בתורה מן השמים, בשכר ועונש, והעיקר בחשיבות שמירת מצוות התורה. לאחר כמה עשרות שנים בהם הוא לימד שיעור שבועי על חמשה חומשי תורה, בחול המועד פסח האחרון הוא הוציא לאור את הכרך הראשון של פירושו לתורה. זהו הכרך על חומש שמות. לפירושו לתורה הוא קרא: "התורה הרציונאלית" – "The Rational Bible". הרציונאליות של התורה אינה מתבטאת בזה שאפשר לפרש את נסי התורה על פי חוקי הטבע. להיפך! הוא סבור שאין טעם בהסברים כאלה, שהרי אם אלוהים יכול לברוא עולם, בודאי שהוא יכול להפוך את היאור לדם. הרציונאליות של התורה, לדידו של דניס פרגר, מסתמכת על הפסוק "וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם". להבנתו, משמעות הפסוק היא שמצוות התורה צריכות להיות הגיוניות ומובנות, באופן שהשומע אודותם יצהיר שהנם "חקים ומשפטים צדיקים".

אחד המוטיבים החוזרים והבולטים בספר, שבעטיו אף בחר המחבר להוציא לאור את הכרך על ספר שמות לפני שאר החומשים, הוא החשיבות שהמחבר רואה בעשרת הדברות. לדבריו, אין אף מסמך בתולדות העולם ששינה את העולם לטובה כמו עשרת הדברות. יתרה מזאת, עשרת הדברות מהווים תשתית מוסרית עליה ניתן לבנות חברה אנושית טובה ומוסרית, והינם תנאי מספק והכרחי להפוך את האנושות כולה לחברה כזו. ראוי לעמוד רגע על משמעות הטענה האחרונה. לדבריו, יש להתייחס לעשרת הדברות לא רק כאל עשר מצוות או ציווים חשובים, אלא כעשרה יסודות מוסריים עליהן מושתתת חברה בריאה ומוסרית.

פרשנותו של פרגר על עשרת הדברות פרוש על פני עשרות עמודים בספר. בפסקאות הבאות נציג מקצת מהדברים שהוא כותב.

הרקע

את דיוננו בעשרת הדברות נפתח בתפאורה המתוארת בתורה למעמד הר סיני. התורה מתארת מעמד עם אלמנטים שונים של הפחדה, גורמים שנועדו להגביר את היראה בקרב העם – קולות השופר וההר עשן. אך כהקדמה לתיאור המעמד התורה פותחת בביטויי אהבה של אלוהים כלפי עם ישראל העומד לקבל את התורה – "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי". השילוב הזה של אהבה מצד אחד, ויראה מהצד השני הינו השילוב הנצרך כדי ליצור מערכת יחסים תקינה בין אדם להוריו, בין אדם למורו, ובמקרה שלנו בין אדם ועם לאלוהיו.

עשרת הדברות פותחים בפסוק "וידבר אלוהים את כל הדברים האלה לאמר" – כדי שתהיה משמעות מוסרית לעשרת הדברות, חייבים לקבל את ההנחה שההחלטה מה נחשב מוסרי ומה אינו נחשב מוסרי מגיע מגורם חיצוני לבני האדם, מאלוהים, ואיננו יכול להיקבע בכל מקום כתלות במאוויי תושבי אותו מקום, דבר שיוביל למערכת חוקית לא-מוסרית כדוגמת חוקי סדום. ומכיוון שחוקי המוסר הללו נקבעו ע"י גורם חיצוני, ולא כמוסכמה חברתית, הם אינם תלויים בנסיבות משתנות.

אנכי ה'

אנו מכנים את עשרת המצוות הללו בתואר "דברות", או "דברים" (כלשון התורה) שכן הן אינן בהכרח ציוויים. כך לדוגמא הדברה הראשונה "אנכי ה'" אינה כתובה בלשון ציווי, אלא כהצהרה. יש מחלוקת בין חכמינו הראשונים אם משמעות הדברה הזאת הוא הציווי להאמין או שמכיוון שלא ניתן לצוות על אמונה זהו רק הצהרת פתיחה לעשרת הדברות. ניתן להציע, לדברי פרגר, שמשמעות הציווי אינו להאמין שיש א-ל, אלא שהא-ל שהוציא אתכם ממצרים הוא ה' אלהיך, ולא א-ל אחר.

ומדוע מזכיר כאן ה' את יציאת מצרים ולא את בריאת העולם? לזה אפשר לתת שלוש סיבות:

1. בני אדם יתייחסו ביתר קלות למה שקרוב אליהם, לא-ל שהוציא אותם ממצרים ולו הם חבים עכשיו את חירותם, ופחות לא-ל שברא את העולם.

2. זה שה' ברא את העולם זה בהחלט מרשים, אך זה לא אומר שהוא נמצא ומעורב במה שקורה כעת בעולם. ה' אלוהינו שהוציאנו ממצרים נמצא ופועל בעולם הזה בקרב בני האדם.

3. ה' מודיע את עצמו כמי שחירותם של בני האדם זה ערך חשוב לו.  

לא יהיה

אנשים רבים חושבים שהציווי "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" כבר אינו רלונטי בעולם המודרני, בו לא כל כך רואים אנשים עובדים לעצים ואבנים. המשמעות של אלהים אחרים היא הפיכת דבר שאמור להיות אמצעי למטרה עצמה. הדבר היחיד שאליו בני האדם אמורים להיות משועבדים אליו הוא לא-ל יחיד, ואל לנו להפוך אמצעים שונים לגורמים המנותקים ממערכת הערכים המוסרית שלנו. בין האמצעים הללו אפשר למנות: חינוך, אמנות, אהבה, היגיון, אמונה ודתיות. כל אלו הינן אמצעים שצריכים להיות משועבדים למערכות ערכים מוסריות. אחרת, השתעבדות לאותם אמצעים כמטרות העומדות בפני עצמן יכולה להוביל לאמנות שרק "בעלי הדת של אותה אמנות" יכולים להבין את משמעותה או אמנות פוגענית, או לחינוך המלמד פגיעה בבני אדם או בגזעים אחרים במקום להקנות ערכים שייצרו חברה טובה יותר.

לא תשא

על פניו אנו מתבוננים עתה בחטא החמור ביותר בספר המצוות שלנו, שכן זה החטא היחיד עליו נאמר שה' אינו סולח: "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא". חז"ל פירשו שמשמעותה של הדברה הזאת הוא האיסור להישבע בשם ה' לשקר. אך נדמה כי זה לא יכול להספיק על מנת להסביר את החומרה בה היא מוגדרת.

נראה שמובנה של המילה "תשא" מבפסוק "ואשא אתכם על כנפי נשרים" או "כאשר ישא האומן את היונק". משמעות האיסור לשאת את שם ה' לשוא, היא האיסור לפעול ברשעות בשם ה'. כשאדם רוצח "בשם ה'" או כשאיש דת פוגע מינית "בשליחות ה'" הרי שהוא נושא את שם ה' לשוא. על זה ה' אינו סולח, וכפי שמדגיש פרגר: "אף פעיל אתאיסט אינו אפקטיבי בהרחקת בני אדם מהדת אפילו במקצת כמו כל מיני אנשי דת רשעים".

זכור

כפי שהדגשנו בפתיחה לדברנו, עשרת הדברות אינם רק עשר מצוות, אלא יסודות מוסריים עליהם ניתן לבנות חברה טובה. גם הציווי על השבת אינו יוצא דופן להבנה זו. חברה בה יכול אדם לנוח מעבודתו יום אחד מתוך שבעה היא חברה טובה יותר. כשאדם לוקח יום מנוחה פעם בשבוע, הוא מוכיח כי הוא אדם חופשי. מנקודת המבט של התורה, אדם שאינו שובת הוא למעשה עבד, גם אם הוא עושה זאת מבחירה. גם הטעם שנאמר למצווה זו, וזו המצווה היחידה בעשרת הדברות שניתן לה טעם, מצביע על כך שיש כאן ערך שכל באי עולם יכולים להזדהות אתו: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש". וגם הרחבת המצווה "לעבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך" מראה על הערך האוניברסלי שבשביתה בשבת.

כבד

מצוות "כבד את אביך ואת אמך" ומצוות "זכור את יום השבת לקדשו" הנן שתי מצוות העשה היחידות בעשרת הדברות. כל יתר הדברות הינם מצוות לא-תעשה. למעשה אפשר לומר שעשרת הדברות מורות לאדם לעשות רק שני דברים: לזכור את השבת ולכבד את ההורים.

התורה, היודעת לצוות עלינו לאהוב את ה', ואת רעינו, ואת הגר, אינה מצווה אותנו לאהוב את הורינו. ציווי כזה היה במקרים רבים מיותר, ובמקרים אחרים בלתי ניתן לביצוע. ייתכן והתורה מכירה בכך שלעתים יש מערכות יחסים מאד מורכבות בין ילדים להוריהם ולכן התורה אינה מצווה לאהוב את ההורים, אלא לכבד אותם. סיבה נוספת ועקרונית יותר היא שכבוד כלפי ההורים הינו חשוב יותר מאשר לאהוב אותם. ההצלחה המוסרית של חברה אינה תלויה באהבת הילדים את הוריהם, אלא בכיבוד ההורים ע"י הילדים.

מצוות כיבוד אב היא הדיבר היחיד בו התורה מפרשת שכר - "למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך". אין להבין את ההבטחה הזאת כשכר ליחיד המכבד את הוריו, אלא הבטחת שכר לאומה שאם כחברה יכבדו את דור ההורים הרי שהמשפחה, על אמונותיה ומוסרותיה, תשמר לדורות הבאים. מוסד המשפחה, המתבטא בכיבוד ההורים, הינו ערך חשוב ומכריע לקיומו של חברה טובה.  פירוק מוסד המשפחה, המתבטא בין היתר באי-כיבוד ההורים, זה שלב ראשוני בפירוק החברה.

לא תרצח

התורה אינה אוסרת הרג, אלא רצח. רצח הוא פעולה של לקיחת חייו של אדם חף מפשע. כל לקיחת חיים אחרת אינה נכללת ברצח. אחרת, הריגת רוצח הטובח בעודו טובח בבני אדם אחרים היתה אסורה, וזה בודאי לא מוצדק מוסרית. גם הריגת בעל חי אינה יכולה להיכלל ברצח. ועם זאת, התורה מגדירה את האיסור, כמו גם "לא תנאף ולא תגנוב", באופן הפשוט ביותר ובשתי מילים בלבד: "לא תרצח"! זאת, ללמדנו שזה אותו איסור, ללא תלות בזהותו, מינו, גזעו, או גילו של הנרצח. רצח זה רצח!

לא תנאף

מדוע התורה אוסרת ניאוף בעשרת הדברות? כיום מקובל לומר שזה מעשה הנעשה בהסכמה ע"י אנשים בוגרים, אז מה הפסול המוסרי שיש בזה?

הניאוף עוקר את אחת המוסדות החשובים ביותר המהווה יסוד חשוב בחברה: זהו הרס המשפחה. גם אם מעשה הניאוף עצמו לא הורס את המשפחה מיידית, הרי שבדרך כלל הניאוף מגיע יחד עם הסתרה, שקר והעמדת פנים. גם במקרה הרחוק שבן/בת הזוג מוכנים לקבל את הניאוף בסוג של העלמת עין, עדיין הניאוף פוגע ביסודות עליהם מושתת המשפחה.

כפי שעוד נראה, איסורי הלא-תעשה בין אדם לחבירו שבעשרת הדברות באים כולם להגן על יסודות החברה: על החיים, המשפחה, הממון, והצדק והדבר האחרון, "לא תחמוד", על כל אלו יחד.

לא תגנוב

גניבה, לקיחת דבר שלא מגיע לך בזכות, הינה עוד איסור הפוגע ביסודות החברה.

האיסור של גניבה כולל בתוכו למעשה גם את יתר הלאווים שבעשרת הדברות: רצח – האיסור לקחת את חייו של אדם אחר, ניאוף – האיסור על לקיחת בן/בת זוג של אחר, עדות שקר – האיסור על גניבת הצדק.

כלול באיסור הגניבה דבר נוסף שיש בכוחו לגרום להרס יסודות החברה: שחיתות ושוחד. במדינות וממלכות שבהם שלטה או שולטת תרבות של שחיתות שלטונית ומתן שוחד, קשה עד בלתי אפשרי להתקדם מוסרית ואפילו כלכלית.

לא תענה

כשמתבוננים בהיסטורי ומעיינים באסונות הגדולות שהאנושות הביאה על עצמה: עבדות, אנטי-שמיות, קומוניזם, נאציזם ועוד יש מכנה משותף ברור – כולן היו מיוסדות על שקר.

היו במהלך ההיסטוריה גורמים שונים שפרשו את האיסור של "לא תענה" כאיסור מוחלט לשקר, גם כשמנגד יש עקרונות לא פחות חשובים כמו הצלת חיים. התורה מדגישה שהאיסור הוא "ברעך", כלומר השקר אסור כשזה פוגע בזולת. אך אם השקר נועד להטיב לזולת, הרי שהחובה המוסרית היא דווקא לשקר. כך למדנו גם מסיפורים שונים בתנ"ך, כדוגמת סיפור הצלת המרגלים ע"י רחב.

לא תחמוד

אחרי שהתורה אסרה רצח, ניאוף, גניבה ושקר, מה עוד נשאר לאסור?

מה שנשאר זה להתמקד במניע לביצוע העבירות הנ"ל: חימוד נכסי האחר. החומד את נכסיו של האחר בדרך כלל מגיע לא רק לביצוע אחת מהעבירות הנ"ל, אלא אף לעבור על יותר מאחת מהעבירות הנ"ל. כך אנו מוצאים בסיפורי המקרא: בסיפור דוד ובת שבע, ובסיפור כרם נבות בהן עבירה אחת הובילה לחברתה.

יש להבחין בין קנאה או תאווה לבין חימוד. האיסור של "לא תחמוד" זה הדחף שיהיה לך את מה ששייך כעת לחברך, ולא הרצון שגם לך יהיה כמו שיש לו.

סיום

בפרשנותו של דניס פרגר לספר שמות בכלל, ולעשרת הדברות בפרט, שאת מקצתו הבאנו לעיל, יש דגש רב על היסודות המוסריים המחייבים אותנו, על הגדרת הטוב והרע, ועל איך בכלל יש לנהוג כדי להיות אדם טוב בחברה טובה ובריאה.

מחשבה לפרשת יתרו

החזקוני מביא בפירושו לפרשה את המדרש הבא (חזקוני שמות פרשת יתרו פרק כ פסוק יב):

שאל טורנוסרופוס הרשע לרבי עקיבא מפני מה שמו של הקדוש ברוך הוא נזכר בחמש דברות הראשונות ואינו נזכר בחמש דברות האחרונות, הלך לו ר' עקיבא לפלטרין של טורנוסרופוס והראה לו את רומחו חזר והלך לטרקלין שלו והראה לו שם את מגינו חזר והלך לקלמרין שלו והראה לו שם את שריונו וכלי זיינו, חזר והוליכו לבית הכסא שלו אמר לו מפני מה לא נתת כאן כלי זיינך אמר לו מפני שהוא גנאי לי להניחם במקום הטנופת. אמר לו רבי עקיבא כך בדברות הראשונות אין שם אלא דרך כבוד ולכך נכתב שם שמו של הקדוש ברוך הוא אבל בחמש אחרונות שמדבר ברציחה וניאוף גנבה ועדות שקר וחמוד לא רצה להזכיר שמו בהם. 

הרב שעוועל, המהדיר של מהדורת החזקוני של מוסד הרב קוק, מפנה למדרש הבא כאפשרות למקור דבריו של החזקוני (פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא כא - י' הדברות פ' קמייתא):

[דבר אחר עלי עשור וגו'] אדריינוס שחיק טמיא שאל את ר' יהושע בן חנניא אמר לו כבוד גדול חלק הקדוש ברוך הוא לאומות העולם (שנתן) [שאותן] חמשה דברות הראשונות שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל שמו מעורב בהם, כלומר שאם חטאו ישראל הוא קורא אחריהם תגר, חמשה דברות (האחרונים) [האחרונות] שנתן לאומות העולם אין שמו מעורב בהם, כלומר שאם חטאו אומות העולם אין קורא אחריהם תגר, אמר לו צא וטייל (עמו) [עמי] במדינות, ובכל מקום ומקום שהיה מוליכו היה רואה איקונים שלו קבועה, אמר לו זו מה היא, אמר לו איקונים שלי, עד שמשכו לבית הכסא אמר לו אדוני המלך רואה אני שבכל המדינה הזו אתה שליט [שבכל מקום ומקום איקונין שלך קבועה] ובמקום הזה אינה קבועה, אמר לו את הוא סבא דיהודאי כך הוא כבודו של מלך להיות איקונים שלו קבועה במקום ביזוי במקום משוקץ במקום מטונף, אמר לו ולא שמעו אזניך מה שפיך מדבר כך שבחו של הקדוש ברוך הוא להיות שמו מעורב עם הרצחנים עם המנאפים עם הגנבים, סילקו והלך לו

המדרש בפסיקתא מגלה לפנינו מה היתה האינטרס של אותו רשע בשאלתו, ומדוע ראה החכם היהודי צורך להפריך את דבריו. לדברי אותו רשע, ה' איננו אלוהי העולם, אלא אלוהי היהודים. המצוות שניתנות ליהודים הם בשמו של ה', ולכן גם נענשים היהודים העוברים עליהם. המצוות השכליות אין בהם את שמו של ה', כי כביכול אין לה' את היכולת או הרצון לכפות את המצוות הללו על באי עולם, אלא להמליץ בפניהם על קיומם.

החכם היהודי אומר שלמעשה אין חלוקה של המצוות בעשרת הדברות בין "מצוות יהודיות" ל"מצוות אוניברסליות" - על כולם קיימת "שליטתו" של הקב"ה, כפי שגם שליטתו של אותו רשע נמצא גם במקומות המטונפים, אלא שלא שם נמצאת גאוותו. שמו של ה' נמצא במי שהצליח לעלות מהמקומות המטונפים של גניבה, רצח וניאוף, והוא כעת מנסה לתקן עולם במלכות שדי.

כל המצוות כולן ניתנו על מנת לקיימן, לעלות ולהתעלות בעזרתן, לקבל שכר על קיומן ועונש על ביטולן ו"כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע". החלוקה בין חמש המצוות הראשונות לחמש המצוות השניות היא שהצפייה מהאדם להתאמץ להיות במסגרת החמש הראשונות ולא להיות צריך תזכורת תמידית של החמש השניות.

למדרש הפסיקתא רבתי שהבאנו לעיל יש המשך (בעז"ה בהזדמנות אחרת נחזור לעסוק גם בו):

כיון שיצא, אמרו לו תלמידיו רבי לזה דחית לנו מה אתה משיב, אמר להם כך עלה על דעתו של הקדוש ברוך הוא, בתחילה הלך לו אצל בני עשו אמר להם מקבלים אתם את התורה, אמרו לפניו רבונו של עולם מה כתיב בה, אמר [להם] לא תרצח, אמרו לו וכל עצמם של אותם האנשים לא הבטיחם אביהם אלא על החרב שנאמר על חרבך תחיה (בראשית כ"ז מ') אין אנו יכולים לקבל את התורה, אחר כך הלך אצל בני עמון [ומואב] אמר להם מקבלים אתם את התורה, אמרו לפניו רבונו של עולם מה כתב בה, אמר להם לא תנאף, אמרו לו וכל עצמם של אותם האנשים אינם באים אלא מניאוף הדא [היא] דכתיב ותהרין שתי בנות לוט מאביהן (שם /בראשית/ י"ט ל"ו) אין אנו יכולים לקבל את התורה, אחר כך הלך לו אצל בני ישמעאל אמר להם מקבלים אתם את התורה, אמרו לפניו רבונו של עולם מה כתיב בה, אמר להם לא תגנוב, אמרו לו כל עצמם של אותם האנשים אינם חיים אלא מן הגניבה ומן הגזל הדא היא דכתב יהיה פרא אדם וידו בכל יד כל בו (שם /בראשית/ ט"ז י"ב) אין אנו יכולים לקבל את התורה, ואחר כך בא לו אצל ישראל, אמרו לו נעשה ונשמע, הדא הוא דכתב [ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קדש] מימינו אש דת למו (דברים ל"ג ב'), אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר האילים על הרי בשמים (שה"ש =שיר השירים= ח' י"ד) ברח דודי ערוק מן ריחא בישא (אית) [ואתא] לך לריחא טבא על הרי בשמים, עלי עשור עלינו לקבל את המצות (עשרות) [ועשרת] הדברות, עלי נבל עלינו להתנבל עליה בימי השמד ר' שמעון בן לוי אמר בשמחה (ורבנים אמרים) [ורבנין אמרו] שלא (באנגרים) [באנגריא], וכיון שראה הקדוש ברוך הוא דעתם של ישראל שמבקשים לקבל את התורה באהבה וחיבה באימה ויראה ברתת וזיע פתח ואמר אנכי ה' אלהיך. 

על מה אמרו ישראל "נעשה ונשמע"?

בסיום פרשת משפטים כתוב כך (שמות כד):

(א) וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל יְקֹוָק אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק: (ב) וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל יְקֹוָק וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ: (ג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה: (ד) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: (ה) וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַיקֹוָק פָּרִים: (ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ: (ז) וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע: (ח) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יְקֹוָק עִמָּכֶם עַל כָּל  הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: (ט) וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל: (י) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר: (יא) וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: ס

(יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם: (יג) וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים: (יד) וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם: (טו) וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר: (טז) וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְקֹוָק עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן: (יז) וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְקֹוָק כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (יח) וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה: פ

מתי ארעו שתי פרשיות אלו?

עפ"י רש"י שתי הפרשיות ארעו בשני זמנים שונים. לגבי הפרשיה הראשונה:

פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות, ובארבעה בסיון נאמר לו עלה:

ואלו לגבי הפרשיה השניה, מפסוק יב ואילך, הרי שהיא נאמרה:

לאחר מתן תורה:

כך יוצא שלפי רש"י פסוק ג':

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה:

הנו חזרה על הנאמר בפרשת יתרו (שמות פרק יט):

(ז) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְקֹוָק:
(ח) וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְקֹוָק:

וכמו כן, מעמד כריתת הברית המתואר לעיל בפרשיה הראשונה ארע לפני מעמד הר סיני ובו אמרו ישראל "נעשה ונשמע", בטרם קבלת תורה ושמיעת עשרת הדברות. ופרשת משפטים, עפ"י רש"י, נאמרה למשה בארבעים היום שהיה בהר סיני.

לעומת רש"י, הרמב"ן וכמוהו גם האבן-עזרא מסבירים את הכתובים כסדרם, ששתי פרשיות אלו ארעו יחד, ולמעשה פסוק יב הינו ציווי החוזר על הנאמר בפסוק ב:

וכבר היטיב לראות ר"א שפירש הענין כסדרו, ואמר כי עד הנה (מלעיל כ כב עד כג לג) ספר הברית. והנה הפרשיות כלן באות כהוגן, כי אחר מתן תורה מיד בו ביום אמר השם אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם (לעיל כ יט), והתחיל לחזור ולהזהיר על ע"ז לא תעשון אתי (שם כ כ), וצוה אותו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, וכל המצות הבאות אחרי כן, והשלים באזהרת הע"ז שימצאו בארץ ובעובדיה (לעיל כג לב לג) ואמר לו אחרי צוותך זה להם, עלה אל ה' אתה ואהרן. והזכירה הפרשה כי משה עשה כמצות ה', ובא אל המחנה ויספר לעם את כל דברי ה' (פסוק ג) כאשר צוה אותו כה תאמר אל בני ישראל וגו' (לעיל כ יט), ואת כל המשפטים כאשר צוהו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (לעיל כא א), וקבלו הכל בשמחה ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה. והטעם, כל הדברים האלה אשר דבר לך השם נעשה, כי מאמינים אנחנו בדבריך, כמו שספר במשנה תורה (דברים ה כד) ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלהינו אליך ושמענו ועשינו. ואז כתבם משה (פסוק ד):
והנה משה כתב ביום ההוא בספר כל מה שנצטווה, חקים ומשפטים ותורות, והשכים בבקר ממחרת היום ההוא לכרות להם ברית על הכל, ובנה המזבח (פסוק ד), וזבח הזבחים (פסוק ה), ונתן חצי הדם על מזבח ה' וחצי הדם שם באגנות (פסוק ו), ולקח הספר שכתב מאמש וקראו באזניהם, וקבלו עליהם עוד לבא בברית עמו, ואמרו (פסוק ז) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע אליך, מכל אשר תצוה מאתו ית'. ואז זרק עליהם חצי הדם (פסוק ח), כי זאת אות הברית לבא השנים בחלקים שוים. ואחרי שהשלים מעשיו עמהם הוצרך למלאת דבר ה', שאמר לו ה' עלה אתה ואהרן וגו'. וזהו שאמר (בפסוק ט) ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא וגו'. ועשה עוד מה שצווה (בפסוק ב) ונגש לבדו אל ה', והוא שאמר (בפסוק יח) ויבא משה בתוך הענן וגומר. והנה מעשה הברית ביום המחרת למתן תורה, ובו היתה העליה שעלה משה אל ההר (פסוק יג), וממנה נתעכב שם ארבעים יום. והוא שפירש הכתוב (פסוק טז) ויקרא אל משה ביום השביעי וגו', ונאמר (פסוק יח) ויבא משה בתוך הענן. וכל זה מתוקן ומבואר:

עפ"י הרמב"ן, מעמד כריתת הברית ואמירת "נעשה ונשמע" היו לאחר מעמד הר סיני, שמיעת עשרת הדברות ופרשת משפטים, שנאמרה למשה מיד לאחר עשרת הדברות בטרם עלותו להר. 

כאמור, מלבד המחלוקת על עצם תזמון הפרשות הללו, יש הבדל גדול בין רש"י לרמב"ן. לרש"י מעמד כריתת הברית ו"נעשה ונשמע" נאמרו בטרם נשמעו עשרת הדברות, ופירושם אם כן הוא: נעשה את המצוות אותם נשמע מיד במעמד הרב סיני. לעומתו, הרמב"ן סבור שמעמד כריתת הברית היה לאחר מעמד הרב סיני, שמיעת עשרת הדברות ופרשת משפטים. לרמב"ן, פירוש "נעשה ונשמע" איננו "אנחנו מתחייבים לבצע את מה שנשמע בעתיד", אלא "נעשה את מה שכבר שמענו, ונמשיך לשמוע גם על מצוות נוספות". 

עשרת הדיברות - טעם עליון ותחתון

את הדברים הבאים קיבלתי מהקורא יעקב לוינגר:
כידוע, הנוסח הנדפס של עשרת הדיברות שגוי ברוב החומשים המצויים (בהשוואה למובא בכתר ארם צובה וכתבי היד הקרובים לו-ובחומשי ברויאר), הן במדור טעם תחתון של הדיברות (במקומם, בפרשת יתרו) והן במדור טעם עליון (בסופי רוב החומשים המצויים).הסטיות הן: בהטעמה, בניקוד ובחלוקת הפסוקים. הלוח הר"ב היה לעיני המומחים המובהקים בנידון שאישרוהו (פרופ' יוסי עופר ואחרים). ר"ב לוח (עם הערות ב-2 עמודים), עם הגרסה הנכונה והמוגהת, לתועלת הציבור.
ניתן להעתיק את הלוח גם מהמרשתת: http://www.saad.org.il/elihu/eliontahton.pdf


עשרת הדברות