טבעות ובדי הארון

תמונה מויקיפדיה

יש כמה עניינים הקשורים בטבעות ובדי הארון, שראוי לעסוק בהם מעט.

הצגת הבעייתיות

הציווי על עשיית בדי וטבעות הארון מופיע בפרשת תרומה:

"(יב) וְיָצַקְתָּ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הָאֶחָת וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית:

(יג) וְעָשִׂיתָ בַדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב:

(יד) וְהֵבֵאתָ אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן בָּהֶם:

(טו) בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ: "

נשים לב לכמה דברים:

1. איננו יודעים מפשט הפסוקים היכן בדיוק היו ממוקמים טבעות הארון, בחלק העליון או התחתון של הארון.

2. יש ייתור לשון בציווי על הכנת הטבעות: "ארבע טבעות... ושתי טבעות... ושתי טבעות".

3. יש ציווי מיוחד שבדי הארון יהיו בתוך הטבעות ולא יסורו ממנו (אם כי מצד הדקדוק, ייתכן ו"ממנו" זה הארון, ולא הטבעות). 

העשייה עצמה מופיעה בפרשת ויקהל:

"(ג) וַיִּצֹק לוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הָאֶחָת וּשְׁתֵּי טַבָּעוֹת עַל צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית:

(ד) וַיַּעַשׂ בַּדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים וַיְצַף אֹתָם זָהָב:

(ה) וַיָּבֵא אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן: "

וסיום מעשה הארון מופיע בפרשת פקודי:

"(כ) וַיִּקַּח וַיִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֶל הָאָרֹן וַיָּשֶׂם אֶת הַבַּדִּים עַל הָאָרֹן וַיִּתֵּן אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה: "

נשים לב שבפרשת ויקהל, לאחר עשיית הבדים והטבעות, מביאים את הבדים בטבעות. אך בפרשת פקודי בעת הכנסת העדות אל הארון, שוב מופיע "וישם את הבדים על הארון", דבר שהוא לכאורה כבר מתואר בפרשת ויקהל.

עוד מקור אחד מהפסוקים נצרך לענייננו, וזה מסוף פרשת במדבר על האופן בו היו מכינים את הארון למסעות:

"(ה) וּבָא אַהֲרֹן וּבָנָיו בִּנְסֹעַ הַמַּחֲנֶה וְהוֹרִדוּ אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ וְכִסּוּ בָהּ אֵת אֲרֹן הָעֵדֻת:

(ו) וְנָתְנוּ עָלָיו כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ וּפָרְשׂוּ בֶגֶד כְּלִיל תְּכֵלֶת מִלְמָעְלָה וְשָׂמוּ בַּדָּיו: "

נשים לב שלאחר כיסוי הארון מופיע "ושמו בדיו", הגם שעל בדים אלו מופיע הציווי בפרשת תרומה "בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו". מהו אם כן הפירוש של "ושמו בדיו"?

מיקום ומספר הטבעות

הגם שלכאורה צורת הארון נראית די פשוטה, יש מחלוקת נרחבת בעניין מספר ומיקום הטבעות.

לפי רש"י הטבעות היו מקובעות בחלק העליון של דפנות הארון. בנוסף היו בכל צד שתי טבעות, בהם משחילים את הבדים, סה"כ ארבע טבעות (רש"י שמות פרשת תרומה פרק כה פסוק יב):

"פעמתיו - כתרגומו זויתיה. ובזויות העליונות סמוך לכפרת היו נתונות שתים מכאן ושתים מכאן לרחבו של ארון, והבדים נתונים בהם, וארכו של ארון מפסיק בין הבדים, אמתים וחצי בין בד לבד, שיהיו שני בני אדם, הנושאים את הארון, מהלכין ביניהם, וכן מפורש במנחות בפרק שתי הלחם (צח ב):

ושתי טבעות על צלעו האחת - הן הן הארבע טבעות שבתחלת המקרא, ופירש לך היכן היו, והוי"ו זו יתירה היא ופתרונו כמו שתי טבעות, ויש לך לישבה כן ושתיים מן הטבעות האלו על צלעו האחת: "

ראב"ע חלק על רש"י סובר שיש בכל צד של הארון ארבע טבעות (סה"כ 8 טבעות). לדבריו ארבע הטבעות העליונות נועדו לבדים, וארבע הטבעות התחתונות שימשו ליופי ולקישוט. הוא מזכיר שיש מן החכמים, שלא ברור למי כוונתו, שפירשו שגם הטבעות התחתונות שימשו לבדים, והיה הבדל במיקום הבדים בזמן מסע ובזמן מנוחה (אבן עזרא שמות (הפירוש הארוך) פרשת תרומה פרק כה פסוק יב):

"(יב) פעמותיו חפשתי בכל המקרא ולא מצאתי פעם שהוא זויות, רק מלשון רגל, רגלי עני פעמי דלים (ישעי' כו, ו), וישם לדרך פעמיו (תהלים פה, יד), מה יפו פעמיך (שה"ש ז, ב), ורבים ככה. על כן הוצרכתי לפרש כי רגלים היו לארון, כי דרך בזיון הוא שישב הארון בארץ. ועוד, מה טעם לומר ושתי טבעות זהב בתוספת הו"ו, ואלו היו הראשונות היה כתוב שתי טבעות, להודיע שהם ארבע טבעות זהב שהזכיר כמשפט הלשון. ויש מחכמי דורינו שהבין זה, ואמר כי הבדים היו מושמים בארון בטבעות שהיו על הפעמונים. וכאשר יצטרכו לשאת את הארון, יוסרו מהטבעות השפליות ויושמו בטבעות העליונות, וכן כתוב: ושמו בדיו (במד' ד, ו). ולפי דעתי, שהבדים, אחר שהושמו בטבעות העליונות, לא הוסרו משם, כי כן כתוב: לא יסורו ממנו (שמות כה טו). ופירוש ושמו בדיו על הכהנים שהיו משימים בדי הארון בכתפות הקהתים, וכאשר הושם הארון בדביר, הוצרך להיותו סמוך אל הקיר, שיסוכו הכרובים על הארון ועל בדיו, על כן האריכו קצה כל אחד מהבדים. וזהו ויאריכו הבדים (מ"א ח, ח). והנה הד' הטבעות השפלים היו ליופי ותפארת כמשפט הארונים: "

הרמב"ן סבור שהטבעות היו רק בתחתית הארון, והיו ארבע טבעות סה"כ (רמב"ן שמות פרשת תרומה פרק כה פסוק יב):

"(יב) ארבע פעמותיו - כתרגומו, ארבע זויתיה, ובזויות העליונות סמוך לכפרת היו נתונין. ושתי טבעות על צלעו האחת, הן הן ארבע טבעות שבתחלת המקרא, ופירוש הכתוב ושתים מן הטבעות האלו על צלעו האחת. כך פירש רש"י, ויפה פירש. אבל לא ידעתי למה אמר שבזויות העליונות סמוך לכפרת היו הטבעות, שהכובד היה יתר מאד, ועוד כי דרך הכבוד הוא שיהיה הארון נשא וגבוה למעלה על כתפות הכהנים:

ור"א אמר חפשתי בכל המקרא ולא מצאתי "פעם" שיהא זוית, רק רגל, מה יפו פעמיך (שה"ש ז ב), רגלי עני פעמי דלים (ישעיה כו ו), על כן הוצרכתי לפרש כי רגלים היו לארון. ופירש כי הם שמונה טבעות, ד' תחתונות לשאת אותו בהם, והעליונות היו ליופי. ואין דבריו נכונים כלל. אבל אם כדבריו שהפעם רגל, יצוה הכתוב שיהיו הטבעות בזויות התחתונות אשר הארון יושב בהן, ויקרא הצדדים התחתונים רגלים. כי לשון הקדש יתפוש כל הצורות לדמות האדם, ויאמר לכל דבר לעליונו ראש ולצד התחתון רגל:

וזה באמת כך הוא, שבזויות התחתונות היו הטבעות, והארון נשא למעלה, כמו שפירשתי למעלה. אבל לפי דעתי אין פעם רגל, אבל הוא שם הפסיעה, מה יפו פעמיך (שה"ש ז ב), פסיעותיך, כענין שנאמר בתלמוד (ע"ז יח א) כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו, וכן מדוע אחרו פעמי מרכבותיו (שופטים ה כח). ואמר הכתוב בכאן "פעמותיו" לפסיעות הכהנים הנושאים אותו, רמז שני דברים, שיהיו הטבעות בזויות למטה ממש סמוכים למושב הארון, ושיהיה כל ארכו של ארון מפסיק בין שתי הטבעות, כי הארון ארכו למזרח, והטבעות שנים בצפון אחד בראש המזרחי ואחד במערבי, ושנים בדרום, ופעמי הכהנים הולכים בין טבעת לטבעת, ולפניהם. ובמשנת המשכן שנו ארבע טבעות של זהב היו קבועות בו, שתים בצפונו ושתים בדרומו, שבהם היו נותנין את הבדים ולא היו זזים משם לעולם וכו': "

והנה מצאנו עוד שניים מהראשונים שהבינו אחרת את הפסוקים. לדבריהם של ר' יוסף בכור שור ושל חזקוני, אמנם היו שמונה טבעות סך הכל, אך לא כל שמונת הטבעות היו קבועות בארון. לדבריהם, בכל צד היו שתי טבעות שהיו יצוקות כחלק מהארון. ולכל אחת מהטבעות הללו היתה מחוברת טבעת ובתוכה היו משחילים את הבדים. כלומר, בניגוד להבנה עד כה, לבדים ולטבעות שהיו נתונים בתוכם היתה חופשיות מסוימת, והם לא היו מקובעים במקום. 

ר' יוסף בכור שור שמות פרשת תרומה פרק כה פסוק יב:

"(יב) ויצקת לו ארבע טבעות זהב... ושתי טבעות: לפי הפשט, מדקאמר "ושתי" נראה ששמונה טבעות היו. בתחילה יצק ארבע טבעות קטנים, קבועים בארון, ובאותן קבע ארבע טבעות גדולים ורחבים, שהבדים קבועין בהם. וכשהיו מניחין הארון, הנושאין אותו, כופלים הטבעות שהם נתונים בתוך הטבעות הקבועים, ונשפלים הבדים, והיו כמו נתלים שם, ולא היו כנגד גובה הארון, אלא כשנושאים אותם."

חזקוני שמות פרשת תרומה פרק כה פסוק יב:

"(יב) ויצקת לו ארבע טבעת זהב לפי פשוטו הם טבעות קטנות שהיו מן הארון עצמו. על ארבע פעמתיו משני צדי רחבו, ויש מפרשים פעמתיו רגלו כמו מה יפו פעמיך בנעלים רגלי עני פעמי דלים. אין נאה להיות הארון מונח סמוך על גבי קרקע. ושתי טבעות אחרים גדולים להיות בתים לבדים ושתי טבעות אלו קבועים בטבעות קטנים וכשהיו מניחים את הארון היו הטבעות הגדולים נשפלים עם הבדים ונתלין שם, שלא היה רוצה הקדוש ברוך הוא שימששו הארון כשיהיו הבדים בטבעות. "

מכאן נעבור לשניים מן האחרונים.

שיטת הנצי"ב בהעמק דבר

הנצי"ב בתחילה נוטה לכיוון פירושו של הראב"ע שהיו שמונה טבעות סך הכל, ארבע בכל צד. אלא, שבשונה מראב"ע, לדעתו היו גם שני זוגות של בדים. זוג אחד של בדים נכנס בטבעות התחתונות (שגם לא היו כל כך תחתונות, אך לא ניכנס לזה), ואלו נועדו למסע, והיו מוסרות בשעת חניה. זוג אחר של בדים היו בטבעות העליונות והן היו קבועות כחלק מגוף הארון. 

אלא שכיוון שהוא לא מוצא תימוכין לכך אצל חז"ל, הוא מעדיף פירוש אחר. לדבריו, לבדים ולטבעות היו שני תפקידים, ולפירוש זה היו ארבע טבעות סך הכל וזוג אחד של בדים. תפקיד אחד זה לנשיאת הארון. הגמרא אומרת שמשא הארון היה "תילתא מלעיל ותרי תילתי מלתחת", ומזה מבין בפשטות הנצי"ב שהטבעות היו בשליש העליון של הארון. תפקיד נוסף היו לבדים ולטבעות וזה שבשעת החנייה הבדים היו "דוחקין ויוצאין בפרכת ונראין כשני דדי אשה", כלשון הגמרא. כלומר, בשעת חניה תפקיד הבדים, והטבעות המחזיקות אותם היה לדחוק את הפרוכת. לפי זה אמנם הבדים היו קבועים בטבעות, מבחינת מימד הגובה, אך במימד הרוחב הם היו דינמיים. בשעת מסע, הארון היה באמצע הבדים, ובשעת מסע היו מושכים קלות את הבדים כלפי חוץ כדי שאלה ידחקו בפרוכת כשני דדי אשה. (בענין זה של הזזת הבדים, נראה שגם ראב"ע סבר באופן דומה במקצת, בסוף דבריו שהבאנו לעיל). כיוון שהיו שני מצבים של הושבת הבדים, הרי שזה מסביר גם כיצד אנו מוצאים שבצלאל שם את הבדים בפרשת ויקהל, ואחר כך ששוב שמו את הבדים בסוף פרשת פקודי, וכן שלפני כל מסע מופיע "ושמו בדיו". לשיטת הנצי"ב המשמעות הוא שפשוט שינו את מצבם ממצב מסע למצב חניה ולהיפך.

העמק דבר שמות פרק כה פסוק יב:

"על ארבע פעמותיו. פרש"י זויות העליונות, והרמב"ן הקשה דא"כ היה הארון בשעת משאו למטה מכתפי הנושאין, וזה אינו נוח למשא וגם אינו לכבוד, להכי פירש הרמב"ן שהיו הטבעות בזויות למטה ממש סמוכים למושב הארון, והפלא על קדוש ה' הרמב"ן ז"ל דבפירוש איתא בשבת דף צ"ב על הארון דהוי במשאו תילתא מלעיל ותרי תילתי מלתחת, הרי שהיו הבדים והטבעות בשליש מלמעלה, ותו הא ביומא דף נ"ד איתא דהבדים היו דוחקין ויוצאין בפרכת ונראין כשני דדי אשה שנאמר בין שדי ילין, ואי היו מונחין על המושב של הארון היאך נראין כשני דדי אשה, אלא כפרש"י והוי כשני דדי אשה בשליש הגוף מלמעלה:

ושתי טבעות וגו'. פרש"י וכן הרמב"ן דהוי"ו מיותר, ופתרונו כמו שתי טבעות וגו'. ובאמת היה נראה בפשוטו כמש"כ הא"ע שהיו שמונה טבעות, וכ"כ בתוס' יומא דע"ב מזה הדיוק. ובזה היה מתיישב רומיא דקראי דלהלן ל"ז ה' כתיב במעשה בצלאל ויבא את הבדים בטבעות על צלעות הארון לשאת את הארון, מבואר דבצלאל הביא את הבדים וכמו שיבואר בסמוך דהכי דייק קראי דצואה, והרי בשעת הקמת המשכן כתיב ויקח ויתן את העדות אל הארון וישם את הבדים על הארון מבואר דמשה עשה כן, אלא שני מיני בדים ושמנה טבעות, היינו ד' טבעות בשליש העליון למשא וכדאיתא בשבת, ואותם הבדים הביא בצלאל כמבואר בקרא לשאת את הארון, ועוד היו טבעות למעלה ממש ובהם היו הבדים בולטין כשני דדי אשה שהם גבוהין עשרה טפחים מיהת, ואותן הטבעות שם משה אחר נתינת העדות, זה היה נראה לפי הפשט. אבל סוגיא דעלמא אינו כן, חדא דבברייתא דמלאכת המשכן שהביא הרמב"ן ותוס' מבואר שלא היה אלא ארבע טבעות, ותו דאי איתא דהוי שני מיני בדים אינו מובן כלל סוגיא דיומא שם, דרמי ריב"ח כתיב בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו וכתיב והובא את בדיו בטבעות הא כיצד נתפרקין ואינם נשמטין, והנה הנוסחא של והובא את בדיו דכתיב במזבח ודאי תמוה, ואפילו לנוס' רש"י שהביא מקרא והבאת דכתיב בארון ג"כ אינו מובן, מאי רומיא, הא והבאת כתיב בבדי הנשיאה, ולא יסורו ממנו אפשר דכתיב בטבעות העליונות שהם לכבוד, ותו דבמנחות דצ"ח ב' מבואר דלמד הנחת הבדים שנראים כדדי אשה מהבדים למשא, אלא פשוט לחז"ל דלא היה אלא שני בדים וארבע טבעות. וצ"ל דהאי וי"ו יתירא מלמדנו דלשתי תכליות באו הטבעות, חדא למשא וחדא לכבוד ישראל, והווין כאלו הן ארבע טבעות, אבל באמת הן הן אחד, וכיב"ז אי' להלן כ"ז י"ד, וי"ו יתירא ללמד ע"ז האופן יע"ש. ועדיין אינו מובן סוגיא דיומא הנ"ל מאי רמי ריב"ח, הא והבאת כתיב בפעם הראשונה ואח"כ לא יסורו ממנו, אלא הכי פירושו דמקשה מסיפא דקרא דכתיב והבאת את הבדים בטבעות לשאת את הארון, משמע שלא באו אלא למשא, ואחר שעמד במקומו לא נצרכו כלל והסירו אותם, דאלת"ה אמאי כתיב לשאת את הארון, וע"ז רמי שפיר שהרי כתיב לא יסורו ממנו, ומשני דמתפרקין ואינם נשמטין, וא"כ היו מונחים בשעת משא בולטין משני הצדדים בשוה, ובשעת עמידה היו זזין את הבדים לחוץ כדי שיראו כשני דדי אשה, והיה הצווי על בצלאל שיביא את הבדים כדי לשאת, פירוש באופן שיהא ראוי לשאת, וכן עשה בצלאל, ומשה רבינו תיקן את הבדים באופן שיהיו נראין כשני דדי אשה, וזהו פירוש וישם את הבדים על הארון, תיקן אותם על מתכונתם. והיינו דכתיב בס' במדבר [ד' ו'] בשעת מסע ושמו בדיו, שהכהנים תקנו אח"כ בשעת מסע שיהיו ראוים לנשיאה. ולזה כוונו התוס' ביומא שם, אלא שיש שם טה"ד וכצ"ל אלא שהיו משוכין הבדים לצד חוץ כו', וה"פ מש"ה כתיב ושמו בדיו שיתקנו כדי לשאת, ומתיישב הכל, וע"ע להלן כ"ו ל"ג:"

שיטת המשך-חכמה

המשך-חכמה מתייחס בדבריו לקושי הכפילות של השמת הבדים בפרשת ויקהל ובסוף פרשת פקודי. בתחילה מציע המשך-חכמה שבפרשת ויקהל הכוונה היא שבצלאל רק הכניס את הבדים לטבעות כדי למדוד אותם, ואחר כך הוציא אותם עד ששמו אותם לקביעות בסוף פרשת פקודי. המשך-חכמה דוחה תירוץ זה, וסובר שמיום ששמו את הבדים היה אסור להסירם (משך חכמה שמות פרק מ פסוק כ):

"ויקח ויתן את העדות אל הארון וישם את הבדים על הארון. לפלא, הלא כבר כתוב שבצלאל הביא הבדים בטבעות כמו שכתוב (לז, ה) "ויבא את הבדים בטבעות על צלעות הארון וכו'". וליכא למימר שעדיין לא נמשח דהיה מותר להסירם, רק שהביא לראות אם יהיו הטבעות לפי מדתם, אם כן קשה דכתיב לעיל (לט, כא) "וירכסו את החושן וכו' אל טבעות האפוד וכו', ולא יזח החושן מעל האפוד" - אף על גב שעדיין לא נתקדשו עד הזיית הדם ושמן המשחה."

לכן מציע המשך-חכמה תירוץ חדש:

"אולם המדקדק ימצא כי המה הבדים היו בהטבעות משני צלעיו, והיו אצל צלעיו. אולם בעת ההקמה היו מעמידים אותם על דפנות הארון ומשכיבין אותן מלמעלה מעל הארון. ולכך כתיבא "ויקח ויתן את העדות וכו' וישם את הבדים על הארון", היינו שמתחילה היו על צלעיו, ובעת הקמתו היה מניחן על הארון, וזה עומק פשוטו. אבל בפרשת במדבר כתיב (ד, ו) "ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה וכו' ושמו בדיו", היינו שישימו אותם על צלעות הארון, ולא יהיו מונחים על הארון. ובזה מסולק מה שתמהו על זה התוספות יומא דף עב, א ד"ה כתיב, עיין שם. והנראה לעניות דעתי כתבתי ודו"ק."

לדבריו, בתחילה היו הבדים "אצל צלעיו", וזה המשמעות של הבאת הבדים בטבעות ע"י בצלאל בפרשת ויקהל, וזה היה גם מצבם בעת המסעות. אך בעת החניה היו הבדים מונחים "על הארון", וזה מה שמתואר בסוף פרשת פקודי. הבנה זו, לדברי המשך חכמה, היא "עומק פשוטו" של הכתוב.

אך כיצד הדבר בכלל אפשרי? אם הבדים היו קבועים בטבעות, כיצד ייתכן שלפעמים הם היו "אצל צלעיו", ולפעמים מונחים "על הארון"? נראה לי, שאין מנוס מלומר שהמשך חכמה הבין כמו החזקוני והבכור שור, שהטבעות בהם היו נמצאים הבדים היו בתוך הטבעות האחרות שהיו יצוקות לארון, ואז היה להן מידת חופשיות ואפשר להבין כיצד הבדים היו יכולים לעלות ולרדת, ולפעמים להיות על צידי הארון ולפעמים להיות מונחים עליו.

הפרוכת "אשר על העדת"

בתחילת פרשת תצוה התורה מצווה (שמות פרק כז):

(כ) וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד:
(כא) בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי יְקֹוָק חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: 

מעניין שהפרוכת, המחיצה המבדילה בין הקודש לבין קודש הקדשים, מוגדרת "אשר על העדת". "העדת" זה כמובן ארון העדות, הארון המחזיק בתוכו את לוחות העדות.
אך מדוע הפרוכת מוגדרת כמצויה "על העדות", היא הרי לא על הארון, אלא לפני הארון?
רשב"ם פירש בפשטות על-לפני (רשב"ם שמות פרשת תצוה פרק כז פסוק כא):

(כא) לפרוכת - לפני העדות:  

 אולי היינו מניחים את הענין בזה, אלא שהפרוכת הנמצאת לכאורה "על הארון" מופיעה גם במקום אחר (שמות פרק מ):

(ג) וְשַׂמְתָּ שָׁם אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת וְסַכֹּתָ עַל הָאָרֹן אֶת הַפָּרֹכֶת: 

(כא) וַיָּבֵא אֶת הָאָרֹן אֶל הַמִּשְׁכָּן וַיָּשֶׂם אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ וַיָּסֶךְ עַל אֲרוֹן הָעֵדוּת כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה:  

בפרשת פקודי הפרוכת מתוארת כמסככת על הארון.
שם רש"י מסביר (רש"י שמות פרשת פקודי פרק מ פסוק ג):

(ג) וסכת על הארן - לשון הגנה, שהרי מחיצה היתה:  

ובאופן דומה גם הרמב"ן (רמב"ן שמות פרשת פקודי פרק מ פסוק ג):

(ג) וטעם וסכות על הארון. מלמעלה - במקום אל, כי וסכות מלשון מסך. וכן וישם את פרוכת המסך ויסך על ארון העדות (להלן פסוק כא):  

לענ"ד נראה שאפשר להציע גם הסבר אחר.
בציווי על הפרוכת היא מתוארת כך (שמות פרק כו):

(לא) וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב יַעֲשֶׂה אֹתָהּ כְּרֻבִים: 

רש"י מסביר (רש"י שמות פרק כו פסוק לא):

כרובים - ציורין של בריות יעשה בה:  

הפרוכת עשויה כששתי דמויות מופיעות על גבה.

אדם שיתבונן על הפרוכת, וידמיין בדעתו מה מסתתר מאחורי הפרוכת יראה בדמיונו את דמויות הכרובים מסוככים על הארון. זה לענ"ד הכוונה שהפרוכת "על הארון" או מסככת "על ארון העדות". הכרובים שעל הפרוכת הם מסככים או נמצאים על הארון, ולכן הפרוכת נחשבת "על הארון".
ראו בתמונת הפרוכה כפי שמופיעה באתר מכון המקדש כאן.

משמעות מעמד הר סיני

לפני מספר חדשים התחיל להופיע כתב-עת למקרא המופץ ברשת (ואינו מודפס)  בשם "פשטות המתחדשים". את הגליונות שהתפרסמו עד עתה תוכלו למצוא בקישור הזה.
הגליון הנוכחי, גליון ד', התפרסם המאמר הבא בנושא "משמעות מעמד הר סיני":


הנה כמה תוספות לנאמר במאמר:

וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק

כפי שהזכרנו לעיל, רש"י ורמב"ן חלקו במיקום הפסוקים הכתובים לאחר עשרת הדברות:

(טו) וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק:
(טז) וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת:
(יז) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ:
(יח) וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים:

לפי רש"י, פסוקים אלו מקבילים לפסוקים המופיעים בספר דברים (פרק ה):

(כ) וַיְהִי כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת הַקּוֹל מִתּוֹךְ הַחֹשֶׁךְ וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם:
(כא) וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת כְּבֹדוֹ וְאֶת גָּדְלוֹ וְאֶת קֹלוֹ שָׁמַעְנוּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הַיּוֹם הַזֶּה רָאִינוּ כִּי יְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וָחָי:
(כב) וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָתְנוּ:
(כג) כִּי מִי כָל בָּשָׂר אֲשֶׁר שָׁמַע קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כָּמֹנוּ וַיֶּחִי:
(כד) קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ:
(כה) וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ:

אך לפי רמב"ן, ובניגוד מוחלט לשיטתו העקרונית שאין אומרים "אין מוקדם ומאוחר בתורה", הפסוקים המופיעים בספר שמות לאחר עשרת הדברות אירעו למעשה לפני עשרת הדברות, בעת שנשמע קול השופר, ואינם מקבילים כלל לפסוקים המופיעים בספר דברים.

גם הבדל זה בפרשנות מוסבר לאור מה שראינו. לשיטת רמב"ן, מעמד עשרת הדברות נועד על מנת להציג בפני עם ישראל את עיקרי התורה, כדי שיסכימו לקבלם ויכנסו לברית. אילולי נפרש שהפסוקים הבאים מיד לאחר עשרת הדברות "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק" אינם במקומם, היה נראה שהעם דוחים את קבלת המצוות ואינם מעוניינים ח"ו להיכנס בברית. לכן, חייב רמב"ן לפרש שכאן אין מוקדם ומאוחר בתורה, ופסוקים אלו התרחשו קודם לכן.

אמנם, יש מקום לשאול על הפסוקים בספר דברים, שלכאורה מתארים בדיוק את אותו ההתרחשות אותה ביקש רמב"ן להזיז. אך רמב"ן דוחה שאלה זו בהסבירו, ששם היו אלו הזקנים וראשי השבטים בלבד שניגשו, מתוך יראה טהורה (רמב"ן שמות פרק כ פסוק טו):

ואחר עשרת הדברות לא הזכיר כאן מה שאמרו הזקנים למשה, כי רצה לבאר כסדר המצות והמשפטים, אבל במשנה תורה (דברים ה כ) הזכיר משה כי אחרי הדברות קרבו אליו כל ראשי שבטיהם וזקניהם ואמרו לו אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו, כי שערנו בנפשותינו שלא נוכל עוד לסבול משא דבר ה' אלהים, כי חשבו שירצה האלהים לדבר אליהם כל המצוות, ולכך אמרו קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלהינו ואת תדבר אלינו ושמענו ועשינו (שם כד), והקב"ה הודה לדבריהם ואמר הטיבו כל אשר דברו, כי כן היה החפץ לפניו שלא ישמיעם רק עשרת הדברות, והיראה ישרה לפניו:

באותו אופן יש לראות את מחלוקת רש"י ורמב"ן בהסבר המילה "נסות" בפסוק (שמות פרק כ פסוק יז):

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ:

רש"י פירש, כיאה לאופן בו הוא הבין את מעמד עשרת הדברות, שהמילה "נסות" משמעו "לשון הרמה וגדולה, כמו (ישעיה סב י) הרימו נס". ואילו רמב"ן, הרואה במעמד עשרת הדברות את הניסיון לראות אם עם ישראל יקבלו את התורה ויהיו מוכנים להיכנס לברית, פירש:

הוא נסיון ממש. יאמר, הנה רצה האלהים לנסותכם התשמרו מצותיו כי הוציא מלבכם כל ספק, ומעתה יראה הישכם אוהבים אותו ואם תחפצו בו ובמצותיו

תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה
את ההבדל בין רש"י לרמב"ן ניתן לראות גם במקום נוסף בפירושם. נבחן את פירושיהם לפסוק (פרק ג פסוק יב):

וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה:

רש"י פירש כך:

וששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים, דבר גדול יש לי על הוצאה זו, שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף שלושה חדשים שיצאו ממצרים. דבר אחר כי אהיה עמך וזה שתצליח בשליחותך לך האות על הבטחה אחרת שאני מבטיחך, שכשתוציאם ממצרים תעבדון אותי על ההר הזה, שתקבלו התורה עליו והיא הזכות העומדת לישראל.

רש"י מציע שני פירושים בהבנת דו השיח בין ה' למשה, אך בשניהם הוא מפרש את הביטוי "תעבדון את האלהים על ההר הזה" – שנקבל את התורה על הרב סיני.

פירושו נראה פשוט, אך רמב"ן בכל זאת הסביר אחרת:

וזה לך האות אל העם כי אנכי שלחתיך אליהם, כי בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, ומאז יקבלו עבודת השם ללכת אחרי מצותו, וגם בך יאמינו לעולם, ואחריך ירוצו לכל מקום אשר תצום. והנה נגליתי לך בהר הזה בלבת אש, כי כן יהיה בעיני כל העם בעבדם אותי בהר הזה:

שוב רמב"ן מדגיש שעיקר העבודה במעמד הר סיני לא היה קבלת התורה, אלא הסכמתנו להיכנס לברית ולהיותנו "ממלכת כהנים וגוי קדוש" ע"י השראת השכינה בקרבנו.

איך נשאו את המנורה?

רש"ר הירש כותב על הפסוק מפרשת תרומה "בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנה" כך (התרגום מכאן):
בדי הארון מסמלים את היעוד ואת התפקיד לשאת את הארון ומה שבתוכו אל מחוץ לתחומו כשהשעה צריכה לכך. מצוות "לא יסורו הבדים" מבשרת לדורות את האמת, שזאת התורה ותפקידה אינם מותנים דוקא באדמת הארץ שבית המקדש עומד עליה. הלאו של "לא יסורו" כסמל לאי תלות התורה האלוקית בתנאים מקומיים מתבלט עוד יותר ע"י הניגוד אל כלי הקודש האחרים, ביחוד אל השולחן והמנורה, שלא נאמר בבדיהם "לא יסורו". מובע בזה הרעיון: אמנם שולחן ישראל ומנורת ישראל - חייו הגשמיים בכל היקפם וחייו הרוחניים בעצם שגשוגם – קשורים לאדמת ישראל (= אינם אפשריים אלא בישיבת העם על אדמת ארץ הקודש), אבל לא כן תורת ישראל.

רש"ר הירש שגה כאן כשהוא כתב שלא נאמר בבדי המנורה "לא יסורו", שהרי המנורה היתה הכלי היחיד במשכן שלא היו לו לא טבעות ולא בדים (שמות פרק כה):

(לא) וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ:
(לב) וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי:
(לג) שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפֶרַח וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וָפָרַח כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן הַמְּנֹרָה:
(לד) וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ:
(לה) וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן הַמְּנֹרָה:
(לו) כַּפְתֹּרֵיהֶם וּקְנֹתָם מִמֶּנָּה יִהְיוּ כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהוֹר:
(לז) וְעָשִׂיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ:
(לח) וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתֹּתֶיהָ זָהָב טָהוֹר:
(לט) כִּכָּר זָהָב טָהוֹר יַעֲשֶׂה אֹתָהּ אֵת כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה:
(מ) וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר:

אז איך נשאו את המנורה, אם לא היו לה בדים?

התורה אומרת בפרשת במדבר (במדבר פרק ד):

(ט) וְלָקְחוּ בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אֶת מְנֹרַת הַמָּאוֹר וְאֶת נֵרֹתֶיהָ וְאֶת מַלְקָחֶיהָ וְאֶת מַחְתֹּתֶיהָ וְאֵת כָּל כְּלֵי שַׁמְנָהּ אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ לָהּ בָּהֶם:
(י) וְנָתְנוּ אֹתָהּ וְאֶת כָּל כֵּלֶיהָ אֶל מִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְנָתְנוּ עַל הַמּוֹט:

אך מה זה המוט?

אונקלוס תרגם מוט כפי שהוא תרגם בדים, כלומר שמוט זה יחיד של בדים: אריחא (מוט), אריחוהי (בדים).

התרגום הקרוי יונתן תרגם אחרת: אסלא (מוט), אריחוהי (בדים).

הרשב"ם מביא מחלוקת האם המוט היה כמין אלונקה או שזה היה יותר כמו הבדים בשאר הכלים:

טועה היה בזה ר' יוסף קרא מדלא כת' כדכת' במוט בשנים. והיה רוצה לומר שכל המוט היה תחת הכלים מדכת' על. השיבותי כי המוטות היו בצדי הכלים כדרך כל משא שנותנין המוטות בטבעות שבצידי הכלים כדכת' בפרשת המשכן, אבל לשון ונתנו ראוי לומר על המוט ואצל לשון משא יאמר במוט כדכת' וישאוהו במוט, ונשא בם את השולחן וכת' על כתף יסבלוהו, אין לכם משא בכתף. כלומר בדבר זה נושאין את זה:

מסיבה לא כל כך ברורה הרשב"ם מעדיף להגיד שבכל זאת היו למנורה טבעות. דווקא ניתן להביא סיוע לר' יוסף קרא מהמשך הפרק:

(יב) וְלָקְחוּ אֶת כָּל כְּלֵי הַשָּׁרֵת אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָם בַּקֹּדֶשׁ וְנָתְנוּ אֶל בֶּגֶד תְּכֵלֶת וְכִסּוּ אוֹתָם בְּמִכְסֵה עוֹר תָּחַשׁ וְנָתְנוּ עַל הַמּוֹט:
וכי נאמר שלכל אחד מכלי השרת היו טבעות שהיה אפשר להשחיל אותם במוט? יותר פשוט לומר שהניחו אותם על כמין אלונקה.