לפני שנתיים קראתי וכתבתי אודות החלק הראשון של הספר "אבוא ביתך" של הרבנים סתיו. לפני כמה שבועות נחת על שולחני הכרך השני של "אבוא ביתך". אחרי שבכרך הראשון עסקו המחברים ב"שאלות ותשובות בנושא זוגיות ומשפחה", כרך זה עוסק ב"צניעות וקרבה בין גברים לנשים".
הנושאים בהם הספר עוסק הם: קרבה בין המינים, צניעות הלבוש, כיסוי ראש (לנשים), וחברה מעורבת.
ראשית, אני חושב שהעיסוק בנושאי הצניעות בספר הזה מגלים בפני הקורא השקפת עולם מורכבת ובריאה הרבה יותר מהספרים שעסקו בתחום והיו מצויים בידי בני הנוער לפני 20-25 שנה. זאת, לצד תשובות הלכתיות "קלאסיות", בענייני ייחוד, כיסוי ראש לאלמנות וגרושות וכד'.
לקראת כתיבת הטור הזה, חזרתי לקרוא את הדברים שכתבתי אודות החלק הראשון של "אבוא ביתך". חלק מהדברים שכתבתי אז נכונים גם לחלק הזה. בעיקר אתמקד בשתי נקודות:
1. "התשובות אמנם כתובות בלשון עברית צחה וברורה, ומודפסות בגופן עברי מודרני, ומתייחסות למכלול מחברים ומאמרים שראו אור גם בדורנו זה, אך המחפש בהם חידושים הלכתיים פורצי דרך צפוי לענ"ד להתאכזב. אני אומר זאת כנקודת חוזקה של הספר, שכן בית המדרש והעיסוק ההלכתי בכלל לא אוהב רעידות אדמה בדמות אוסף חידושים מפליגים. עם זאת, בעצם פריסת הדיון ההלכתי לאורך ולרוחב יש ברכה מרובה, הן לקורא שגם אם הוא לא מצוי בעומק הסוגיא יכול להשכיל וללמוד את הסוגיא לאשורה, והן ללומד שבודאי יהנה מהאופן הנהיר בו מוצגת הסוגיא, גם אם בסופו של דבר יתכן והוא יחלוק על המסקנות למעשה." - כך כתבתי אז על החלק הראשון.
לאמיתו של דבר כנראה שהייתי תמים מדי כשכתבתי את הדברים. הרבה מהביקורת שהתפרסמה על החלק הראשון עסקה במה שבעיני הוא פכים קטנים: הנימה, דיוק בניסוח וכד'. כלומר, המבקרים סברו שהמחברים לא אסרו דברים מספיק בתוקף, או שבחרו לפרסם או להבליט דווקא היתרים בשעה שהמצב החברתי דווקא דורש, לשיטתם, להבליט איסורים. כך שגם אם בשורה התחתונה לא היו "חידושים הלכתיים פורצי דרך", הספר כן זכה לביקורות צולבות מצד ימין.
אולי אני עדיין תמים מדי, אך לענ"ד הדברים שכתבתי אז נכונים עבור הכרך הנוכחי. אני מתקשה להאמין שנראה ביקורות צולבות על הכרך הזה, כמו אלו שהיו על הכרך הקודם (ואולי כבר יש ביקורות כאלה, ואני פשוט לא נחשפתי אליהם).
אין ספק שמי שירצה לבקר את המסקנות ההלכתיות בספר יוכל למצוא במה להיתלות. כך לדוגמא בסימן האחרון של הספר העוסק ב"צפייה בסרטים עם סצנות לא צנועות" שהמחברים מסכמים:
את שאלת הצפייה בסרט עם בעיות צניעות תוך עצימת עיניים אפשר להגדיר כספק-ספק-ספיקא לקולא [...] לכך יש לצרף את העובדה שמדובר במראות וירטואליים ולא ממשיים שחומרתם קלה יותר. כמו כן, נראה כי סרט בעל ערך משמעותי יהיה מותר לכל הדעות.
המחברים מגבילים קצת יותר את דבריהם בהמשך, אך לא קשה לראות איך פיסקה כזאת עשויה לעורר עליהם את חמתם של מבקרים.
2. בהערות הקטנוניות שלי על הספר הראשון כתבתי בין היתר: "היו שאלות בספר שגרמו לי להרים גבה ולשאול: האם ארגז הכלים ההלכתי היא הדרך הנכונה להתמודד אתם?". השאלה הזאת עלתה בראשי גם בשעה שקראתי חלק מפרקי הספר הנוכחי.
בפרקים ז-ח העוסקים בצניעות הלבוש לנשים ולגברים דווקא הופתעתי לטובה מהדיון ההלכתי שנסב סביב פסוקים מפורשים: "לא תקרבו", "לא תתורו" ו"ונשמרת מכל דבר רע". מנגד, לדוגמא, בפרקים העוסקים ב"היחס לאונס בתורה" או "פגיעה מינית והטרדה מינית בהלכה", אינני מבין מה תורם הדיון ההלכתי.
בתוך רשימת הפרקים שבעיני אינן מוסיפות אני מכליל גם פרק העוסק ב"גדרי איסור נגיעה - האם 'איסור נגיעה' קיים רק במגע ישיר או גם באמצעים עקיפים?". התשובה היתה צריכה להיות: "השתמש בשכל הישר שלך", וכל תוספת נוספת מיותרת בעיני. כמעט כדי להוכיח את דברי, העיסוק ההלכתי, הלא-נצרך לטעמי, הביא את המחברים לכתוב משפט שאני די בטוח שהם מצטערים שהוא ירד לדפוס בניסוח הזה:
"מובן שישנם מקרים גבוליים יותר. למשל ייתכן שכאשר אדם גורר חפץ כבד ואישה עומדת בדרכו אך הוא אינו יכול לקרוא לה, אין איסור לדחוק בה מעט בעזרת אותו חפץ כדי שתפנה את הדרך."
לקראת סיום, אציין לתשובה שבה המחברים החמירו יותר מהנצרך לענ"ד. בפרק אודות "'קול אישה' בימינו" המחברים נוקטים ש"למעשה, שמיעת שירה לשם הנאה (כגון בהופעה) אסורה גם בימינו, משום שקול זה אינו רגיל בקרב שומרי ההלכה, וכן משום שהאזנה מתוך כוונה ליהנות אסור גם בקול רגיל."
הופתעתי מגישת המחברים, בעיקר כי חשבתי שילכו בדרך שהלך בו, לדוגמא, הרב משה ליכטנשטיין (ראו כאן) במאמרו בתחומין בו סיכם:
"לכן, בנסיבות שבהם השירה אינה מעוררת לתאוה מינית, אינה מבליטה את הנשיות באופן חושני, והאדם משער בנפשו שאינו בא לידי הרהור עבירה, אין לאסור שמיעת קול אשה בדיבור או בזמר."בפרק הנדון המחברים מתייחסים לדברי הרב ליכטנשטיין בשתי מקומות בהערות השוליים. בהערה 78 הם כותבים:
חשוב להדגיש כי הנחת המוצא של הפוסקים [...] היא שסתם קול זמרה מביא לידי קירוב הדעת, גם אם התכנים שלו ניטרליים - שלא כפי שכתב הרב משה ליכטנשטיין במאמרו.
אל מול שיקולים אלו עומד כמובן החשש מפני הידרדרות במדרון החלקלק, דווקא בשל הנורמות המערביות של יחסי גברים ונשים, הרחוקות מאד מערכי התורה.
