חכמה בגויים תאמין - שאיבת ערכים חיצוניים לעולם התורה

בספר "יערב שיחי - שיחות עם הרב יעקב אריאל" של הרב ארלה הראל (קישור לביקורת על הספר), אחד הנושאים אליהם מתייחס הרב אריאל הוא שילוב של חוכמות חיצוניות בלימוד התורה. הרב אריאל מתחיל באמירה כללית לפיה (עמ' 202):

יש השגחה פרטית: כאשר הקדוש ברוך הוא מביא לעולם שיטת לימוד או צורת חשיבה, הוא מוריד אותה לכולם, הן ליהודים והן לגויים, מבלי שיש קשר ביניהם. יש אוירה תרבותית בחלל האויר והיא חודרת לכל מקום. גם תלמידי חכמים, שאינם יוצאים מארבע אמות של הלכה, אינם מנותקים ממנה... היו השפעות סמויות, אבל לא על ידי לימוד ישיר של פילוסופיה ומדע בחוץ. 

לאחר מספר עמודים הוא עובר לדבר על שילובים של תורה ואקדמיה, והוא מביא לדוגמא את הרב אהרן ליכטנשטיין (עמ' 204):

רק בעלי כישרון מיוחד זכו שתורתם תהיה עיקר והשכלתם טפלה. הם עשו זאת רק לאחר שכבר היו למדנים רציניים, ורק אז יצאו לרכוש גם ידע כללי. וגם כשלמדו באקדמיה לא פסקו מלימוד תורה, באופן שהלימוד נחשב בעיניהם קבע והמדעים האחרים עראיים.[...] הרב ליכטנשטיין, למשל, רכש את למדנותו תחילה בישיבה. הוא למד גם באקדמיה, אבל כשלימד תורה בישיבה - הוא היה ראש ישיבה בלבד. הוא השתמש בידע שלו לא מעט בשיחותיו פה ושם, כולל בשיחות מוסר בישיבה, כפי שכל משגיח בעולם משתמש במשלים ורעיונות מתחומים אחרים. הוא יכול היה לתבל את למדנותו זעיר פה זעיר שם גם במושגים הלקוחים מבחוץ, אבל השיעורים שלו היו שיעורים ישיבתיים מובהקים. 

ועל אף הנימה העולה מהדברים דלעיל, בהמשך הספר נראה שהרב אריאל מתבטא קצת אחרת על חכמה חיצונית (עמ' 246):

צריך אפוא להבחין בין תרבות ובין מדע. אפשר לקבל מהעולם כולו ידע, ובכלל זה כל דבר שיש בו חכמה: מדעים, טכנולוגיות, כלים וכל מה שמקדם את האנושות ומביא תועלת. אולם יש לברור את הבר מתוך התבן.
[...]
למרות ההבחנה שבין מדע לתרבות, גם בתרבות יש מקום לברור את הסולת מן הפסולת. יש בתרבות העולמית דברים יפים שיש בהם ערך. גם כאן אפשר לומר 'חכמה בגויים תאמין', כלומר כישרון האומניות השונות - מוזיקה, ספרות, ציור ועוד. ואילו 'תורה בגויים על תאמין', כלומר ערכים, מוסר, צדק, יושר, אמונה באלוקים, איך להתנהג, מה ליצור באומנות וכיצד ליצור - לכל אלו יש לנו דרך מקורית משלנו. 

מעבר לנושא עצמו, מצאתי עניין בדברים אלו, שכן בספר "מבקשי פניך - שיחות עם הרב אהרן ליכטנשטיין" של הרב חיים סבתו, הוא דן בנושא "היחס לערכים שמקורם מחוץ לעולמה של תורה".
הרב ליכטנשטיין מתחיל באמירה כי "נטילת ערכים מבחוץ זקוקה לזהירות רבה". לאחר פירוט הזהירות הרבה, שואל הרב סבתו (עמ' 76):

ולאחר שנעשו הבדיקות הזהירות הללו, האם רשאים אנו לדלות רעיונות מהוגים זרים ולהיות מושפעים מהם בעולמנו הרוחני?

כשם שהרב אריאל מביא בדבריו לעיל את הרב ליכטנשטיין כדוגמא, הרב ליכטנשטיין מביא את חותנו הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק כדוגמא:

אדם אחד שאל אותי: האם הרב סולובייצ'יק הושפע מקירקגור?
אני מבין שמי ששאול שאלה כזו, שואל אותה בנימה ביקורתית - כמי שקובע: אם הרב הושפע מקירקגור, אוי ואבוי לנו!
השבתי לו: שמע, אם כוונת שאלתך היא, האם הרב סולובייצ'יק קרא את קירקגור? בודאי שהוא קרא. אבל אם אתה שואל: האם הוא דלה ממנו משהו? איני יודע בודאות, אך אני סבור שגם על השאלה הזאת התשובה היא חיובית.
כמובן, אדם גדול כמו הרב סולובייצ'יק, שכל ימיו לומד תורה, מושרש בעולמה, בהשקפתה ובערכיה - אדם גדול כזה, כשהוא עומד מול ספר של קירקגור, אם לאחר בדיקתו הזהירה, הוא מוצא את הדברים שקרא שם כאמתיים, כמוסריים, כמעמיקים את תודעתנו לגבי עבודת ה', האם עליו להסיר את הדברים הללו הצדה? האם עליו להתעלם מהם? למה? רק מפני שהם מבוססים על קירקגור?
אם הרעיון אמתי, הוא ייטול אותו, ואם לאו, הוא יתעלם ממנו, לא מפני שהרעיון נמצא אצל קירקגור, אלא מפני שהוא אינו נכון.

ביקורת ספרים: יערב שיחי, מאת: הרב ארלה הראל

הרב ארלה הראל מחבר הספר "יערב שיחי - שיחות עם הרב יעקב אריאל על השקפה, עבודת ה' ופרקי חיים" (בהוצאת דברי שיר), אינו מסתיר שמה שנתן לו את הרעיון להוציא ספר שיחות עם הרב אריאל היו שיחותיו של הרב סבתו עם הרב ליכטנשטיין.
הספר הוא ארוך מאד, מעל 500 עמוד (לשם השואה מבקשי פניך הוא קצת פחות מ300 עמודים, וב"יערב שיחי" יש הרבה יותר מילים בעמוד מאשר ב"מבקשי פניך"), מתוכם כ150 עמודים עוסקים ברבותיו של הרב אריאל ובתחנות חייו. שאר 350 העמודים עוסקים במגוון נושאים של הגות והשקפה, החל מהיחס לגויים ועבודה זרה בימינו, עבור במעמד האשה וכלה בהיתר-מכירה.
הרב יעקב אריאל פרסם ביובל השנים האחרונות מאמרים וספרים רבים העוסקים במגוון נושאים של הלכה והשקפה. מי שמכיר את השקפותיו כפי שבטא אותם במרוצת השנים, לא יגלה הפתעות רבות הספר זה. ועם כל זה, האיסוף של נושאים כה רבים תחת קורת גג אחת, וכן הגשת ההשקפות בצורה של שיחה, ולא כמאמר הגותי-עיוני, בהחלט יש בה תועלת וברכה.

ברשימה בנושא בית המקדש הבאתי דוגמא אחת להשקפה של הרב אריאל המובאת בספר, במקרה הזה ביחס לשאיפה לבנין בית המקדש.
אביא כאן דוגמא נוספת:

בפרק העוסק ב"תורה ולמודה" הרב אריאל אומר שמי שעוסק במחשבת ישראל צריך להכיר את המחשבה הפילוסופית העולמית:

כל העוסק במקצוע זה צריך לרכוש גם ידע כללי. כדי להבין את הרקע הפילוסופי הכללי שאליו התייחסו גדולי המחשבה של ימי הביניים צריך להכיר את הפילוסופיה היוונית והערבית. אמנם אבד עליהן הכלח במידה מסוימת, בעיקר על זו הערבית, אבל צורת החשיבה עדיין נותרה. 

והוא מספר מהיכן הוא למד ידע כזה:

את ידיעותיי בפילוסופיה רכשתי מהנזיר. הוא הפרה אותנו בידע, בשיעור שהתקיים פעם בשבוע בביתו. [...] למדתי ממנו מעט, אבל המעט הזה הספיק לי כדי יכולת להתמודד עם שאלות החיים המודרניים. כשאני קורא היום מאמר או ספר הגותי, אני יכול להבין את המינוחים שלו, משום שאת היסודות קבלתי ממנו. 

הגם שהספר נדפס כצרוף של ראיונות עומק בנושאים שונים, קשה לומר שהמראיין, הרב ארלה הראל, שהוא תלמידו של הרב אריאל, מאתגר אותו או דורש ממנו לחדד את מסריו יותר. אביא לכך שתי דוגמאות:

1. בנושאי כלכלה הרב יעקב אריאל הוא מה שנקרא סוציאל-דמוקרט, והוא גם מוצא סימוכים תורניים להשקפתו זו:

הרב קוק אמר שאם מקיימים את המצוות התלויות בארץ כרוחן, חייבים להעדיף את השיטה הסוציאליסטית. [...] הוא לא התכוין למשטר סוציאליסטי קיצוני - הקומוניזם, אלא התכוון לסוציאליזם המתון והמרוכך. אגב, זה קיים היום בעולם, מה שנקרא סוציאל-דמוקרט.

הבעיה לטעמי בקרב המחזיקים בשיטה הסוציאל-דמוקרטית, היא שלעתים קרובות כשיש מה שנראה בעיניהם כבעיה בשוק, הם מציעים שהמדינה תפתור את הבעיה. גם הרב אריאל מצפה מהמדינה לפתור בעיות, כשהוא עובר לדבר על תפקידן של עמותות פרטיות לצדקה:

בתחום הוולונטרי עדיין יש בעיה. ברוך ה' יש יוזמות טובות של כל מיני גופים שנותנים צדקה, אלא שמכיוון שכל גוף אינו ציבורי אלא פרטי, יכול להיות מצב שאחד יקבל הרבה ואחד פחות. המדינה כמדינה צריכה קצת לשלוט על הגופים הפרטיים, שידווחו על מעשיהם, שלא יהיה מצב שחלק יקבלו יותר וחלק יקבלו פחות, צריך שתהיה חלוקה צודקת. 

בתחילה חשבתי שהרב אריאל מציע שהמדינה תקבע איך יתחלקו כספי התרומות של אנשים פרטיים על פני העמותות השונות, שזו הצעה מזעזעת בעיני. אך במחשבה שניה כנראה שהכוונה היא שהמדינה תפקח שהעמותות מבצעות חלוקה לנזקקים באופן שוויוני.

עוד לפני שהספקתי לעכל את התערבות המדינה בהתנהלותן של העמותות הפרטיות, הגעתי לפיסקה הבאה שעוסקת בפאנל על מתווה הגז שבו ישב הרב אריאל עם פרופ' ששינסקי וחיים אורון (ג'ומס):

אך מדוע זה מקח טעות? ומה היה קורה עם המשקיעים היו מפסידים כסף? האם גם אז היה זה מקח טעות?

2. בנושא מעמד האשה הרב אריאל מביע תמיכה נחרצת בלימוד תורה לנשים, ולהעמקת הידע התורני בכלל וההלכתי בפרט בקרב הנשים. עם זאת, כשהוא מגיע לדבר על פסיקת הלכה, הנה השאלה של הרב הראל ותשובת הרב אריאל:

הרב אריאל כאן אומר שנשים יכולות ואפילו צריכות לעסוק בנושאים נשיים. אבל "חוץ ממקרים חריגים כגון אלו, כל נושא פסיקת ההלכה, הדורש התמסרות והתמחות של שנים רבות, אינו מיועד לנשים".
למה התכוין כאן הרב אריאל? האם הוא יתנגד אם אשה תחליט שהיא אינה רוצה להתמחות בדיני טהרת המשפחה, אלא בהלכות שבת? האם יש הבדל עקרוני בין פסיקת הלכה בענייני טהרת המשפחה לבין הלכות שבת?
שני עמודים לפני כן הרב אריאל מסביר קצת יותר את השקפתו:

אין איסור עקרוני על אשה ללמוד תלמוד, אך מאידך גיסא איננו מעודדים נשים להתמחות בתחום הזה. זאת מפני שלימוד הלכה ממקורותיה דורש התמסרות של שנים רבות, וו עלולה לבוא על חשבון הבית, הזוגיות והילדים, היא תבוא על חשבון אישיותה ונשיותה של האשה. לכן הוא אינו מומלץ לרוב הנשים. לימוד ההלכה העיוני לנשים הוזנח בכוונה, אין מגמה לעודד נשים להתמחות דווקא בתחום הזה.
אם אשה רוצה בכל זאת מיוזמתה להתמחות גם בהלכה, כגון ללמוד סימנים מאבן העזר עם כל הפוסקים, אין מקום לאסור עליה. לדוגמא, עורכת דין בתחום המשפחתי, או טוענת רבנית, חייבת להתמצא בהלכות אישית ומשפחה. זהו תחומן המקצועי ועליהן ללמוד הלכות אלו בעיון. אבל לעודד נשים ללמוד את כל ארבעת הטורים, זה דורש התמחות של עשרות שנים, והתורה לא ציוותה את האשה להיות כזאת, וגם הטבע הנשי אינו מחייב את זה, צריכים להיות נורמליים. לדחוף את האשה ולעודד אותה שהיא צריכה להיות למדנית ברמה של הרב עובדיה יוסף - זו טעות, היא לא צריכה לשאוף לכך. 

מהדברים הללו עולה שאין לרב אריאל התנגדות לכך שיתכן ותהיה אשה הראויה לפסיקת הלכה רחבה, אלא שהוא אינו מעודד זאת ואינו רואה ערך בהצבת מודל כזה כמודל לדוגמא בחינוך נשים. וכמו שאשה יכולה לכתחילה להתמקצע באבן-העזר אם היא טוענת רבנית, אין סיבה שלא תתמקצע באורח-חיים או ביורה-דעה אם זה תחום עיסוקה.
אבל זו כבר אמירה אחרת לגמרי ממה שעולה מהצילום שהבאתי לעיל! האם הבנתי נכון את השקפתו של הרב אריאל? אינני משוכנע במאת האחוזים. לכן, חבל שהאמירה העקרונית לא היתה חדה יותר.

אני מקווה שהקורא את דבריי לא יצא רק עם הביקורת שלי, אלא יראה עד כמה יש בספר דיון והצגה של השקפת עולם במגוון רחב של נושאים, כמו הנושאים שלעיל. 

על האמור לעיל, יש להוסיף שהפרקים העוסקים בפרקי חייו וברבותיו של הרב אריאל הם מרתקים לכל מי שמתעניין בציונות הדתית וברבניה. קורות חייו של הרב אריאל שזורים עם קורות חייה של תקומת ישראל בעת החדשה והדברים באים לידי ביטוי עז בספר זה.

לסיום, קשה לומר שרויתי נחת מהעריכה של הספר. הספר מסודר כך שבין פסקאות ארוכות של דבריו של הרב אריאל יש הערות או שאלות קצרות של המראיין, הרב הראל. בשיחה בעל פה יש לפעמים מקום להערות אלו, אך כשעוברים לדפוס היה צריך להוריד חלק גדול מההערות הללו שלא מוסיפות כלום לשטף הקריאה, ואף מפריעות.
הנה כמה דוגמאות שמצאתי מעצבנות במיוחד:

הרב יעקב אריאל על השאיפה לבנין בית המקדש

בספר "יערב שיחי - שיחות עם הרב יעקב אריאל על השקפה, עבודת ה' ופרקי חיים" של הרב ארלה הראל (הוצאת דברי שיר) יש פרק בנושא "חזון בית המקדש". פעמיים בפרק זה מדגיש הרב אריאל עד כמה השאיפה לא להסתפק במה שיש כיום במדינת ישראל ולשאוף למשהו גבוה יותר, המתבטא בהקמת בית מקדש, הוא מכרזית בעיניו בהשקפה הציונית-דתית.
בעמוד 430:

נאמר זאת יותר בחריפות: כמו שהשבת נחשבת לקו המפריד בין יהודי ששוחר מצוות ליהודי שאינו שומר מצוות, בתור קנה מידה הלכתי ומעשי, כך גם מבחינה לאומית המקדש הוא פרשת הדרכים. מי ששואף לבניין המקדש - מדבר על מדינת ישראל כפי שדיבר עליה הרב קוק, 'יסוד כסא ה' בעולם', ומי שאינו שואף לבניין המקדש - תופס את מדינת ישראל בתור עוד מדינה מן המדינות. זהו פער אידיאולוגי בין שתי תפיסות עולם: בין מדינה ששואפת להיות אור לגויים, ובין מדינה ששואפת להסתפק במועט ולהיות כמו שהיא.
פער זה שכרגע נראה שקשה לגשר עליו, הינו שורש הויכוח בכל תחום מתחומי החיים הציבוריים. בכל דיון סביב כל נושא שעומד על הפרק במדינה, בסופו של דבר תעלה השאלה: למה אנחנו פה, לשם מה באנו לכאן, לשם מה המלחמה הזאת, לשם מה כל הדם שאנחנו מקריבים, הסבל, ההוצאות העצומות, השירות הצבאי הממושך וכל הבעיות שלנו? 

ובעמוד 453:

בית המקדש הוא קו פרשת המים של הציונות. אני רואה את הקו החוצה בין הציונות החילונית לציונות הדתית בעיקר בין מי שצם בתשעה באב למי שאינו צם. הציבור הדתי, כל עוד יש לו תשעה באב, יש לו ציפיות למקדש. בין שהוא מזדהה במאה אחוז ובין שפחות, הוא עדיין נמצא באותה פלטפורמה. מי שאין לו יחס למקדש וממילא לחורבנו נמצא מצידו השני של קו פרשת המים. 

תוך כדי הפרק מתקיימת שיחה בין הרב אריאל לרב הראל סביב הצורך במקדש, ומצאתי עניין בדגש ששם הרב אריאל על המקדש כמקום בו יהיה ניתן למצוא אחדות בעבודת ה' (עמ' 435):

הגלות פיזרה אותנו בארבע כנפות הארץ וביטלה את האפשרות לעבוד את ה' יחד, באופן הניכר לחושים. הגלות עשתה אותנו קהילות קהילות, 'שטיבלך'. קשה לנו היום לעבוד את ה' במשותף. הפיזור אינו רק פיזי, אלא גם פיזור נפשי של קיטוב ופיצול. רק אתמול הייתי בכותל וחיפשנו מניין. רציתי לצרף אלינו את אחד האנשים שהיו שם, אבל אחד המתפללים מאלו שכבר התאספו - שכנראה לא הבין לאיזה ציבור אני שייך - אמר לי: [...] הוא לא משלנו!
עבודת ה' בכותל היום, יש בה עדיין מסממני הגלות: מצד אחד, ברוך ה' שזכינו סוף סוף להרחיב את עבודת ה' בכותל, המשמש כמקום התפילה המרכזי היחיד בעולם היהודי כולו המאחד את כלל ישראל. אך מצד שני, כל עשרה אנשים שם מתפללים לבד. אין כמעט תפילה משותפת של כל עם ישראל. 

כמה עמודים אחרי זה הרב אריאל ממחיש את הדברים בתיאור מרגש מאד:

כשמגיעים לברכת כהנים בכותל, אני מרגיש שזה אחד משש מאות ממה שחסר לנו. אני ממליץ מאד לחוות את ברכות הכהנים בכותל, לראות קהל גדול מתפלל יחד, וכולו שואג בקול 'ה' הוא האלוקים'. חוינו חויה זאת כמה פעמים, כשהתארחנו אצל הוריי בירושלים. פעם אחד היה זה תחת מטר סוחף. אבי ז"ל נפטר באייר, ובאחד מימי הפסח האחרון לפני פטירתו הייתי במשמרת אצלו. כששמענו את תפילת המוסף מהכותל אחי ואני העלנו אותו לגג וראינו משם את ברכת הכהנים, היינו שותפים לכל הציבור, קראנו יחד אתו 'ה' הוא האלוקים'. אי אפשר שלא להתרגש. תכפיל את זה בכמה מאות, ותבין במעט מן המעט מה זה בית מקדש.