בין "נצחוני בני" ל"נטע בתוכנו"

לפני קצת יותר משנה כתבתי באריכות על שני כרכי הספר "נטע בתוכנו" של הרב שמואל אריאל. כזכור, נושא הספר הוא "פרקים ביסודות תורה שבעל פה". לפני מספר חדשים יצא לאור הספר "נצחוני בני" של הרב אמנון בזק. נושאו של ספר זה הוא "שאלות יסוד בלימוד תורה שבעל פה". כמצופה, השאלות עליהן שני הספרים מנסים להשיב הן זהות במקרים רבים. ברשומה הזאת ננסה להתייחס לחלק מההבדלים בתשובות ששני הספרים/מחברים מציעים לקוראים (יצויין, שהרב בזק ראה את ספרו של הרב אריאל ומזכיר אותו ומתפלמס עמו בדבריו).

תפקיד התורה שבעל פה
כפי שכתבתי בזמנו, בעיני, השאלה הראשונית שצריך לשאול כשעוסקים בתורה שבעל פה זה: מה המטרה? למה יש תורה שבעל פה? מדוע לא להסתפק רק בתורה שבכתב?
ב"נטע בתוכנו" הובאו שתי אפשרויות להשיב על השאלות הללו. כפי שלמדנו שם, לפי ריה"ל מטרת התושב"ע להוות מסורת פרשנית לתורה שבכתב. כללי הדרש והאפשרות לדרוש משמשים את חכמים במקרה שהמסורת הפרשנית אבדה. לעומת זאת, לפי הרמב"ם מטרת התושב"ע אינה להוות מסורת פרשנית לתורה שבכתב, אלא שמלכתחילה לא נמסרה לישראל כל התורה (התורה שבכתב) כדי שחלקים מהתורה (התורה שבעל פה) יתגלו בכל דור דרך חכמי ישראל.
ב"נצחוני בני", כפי ששם הספר עצמו מעיד, התפיסה של התורה שבעל פה הוא של כלים שבעזרתם חכמים יכולים "לשפץ" את התורה שבכתב, או בלשון יותר יפה, "להרחיב את התורה ולפתח אותה".

על פי התפיסה הסוברת שמראש ומלכתחילה התורה ניתנה כך שחכמים בכל דור יוכלו לשנות בה דברים ולחדש בה דברים, צריך לשאול: מה המקור לסמכות הזאת?
בדרך כלל מצטטים את הפסוקים בתחילת פרשת שופטים, ואני ממליץ שנקרא אותם (דברים יז ח-יא):

כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ.
וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט.
וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ.
עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל.

האם אפשר לומר שפשט הכתובים זה שהתורה ניתנה מראש בידי חכמים לדרוש אותה על פי סברתם? וגם אם זה אכן הפשט, האם כל כך בקלות ניתן להתעלם מהקישור שהכתוב עושה בין דבר ה', שהכהנים מלמדים, לבין המקום ממנו יוצא דבר ה', המקום אליו צריך ללכת לדרוש את דבר ה'?
דומני שפשט הפסוקים קרוב הרבה יותר להבנת ריה"ל שהבאנו לעיל, שפרשנות התורה והבהרת דרכה לנוכח שאלות מהשטח נתונה בידי הכהנים/השופט, אך לא נאמר כאן מאומה על הרחבת ופיתוח דברי התורה. ואם פשט הכתובים אינו מורה שהתורה ניתנה בידי חכמים להרחיב ולהתאים לצרכי הדור, מהו המקור החיצוני (מחוץ לדברי חז"ל עצמם) המעניק לחז"ל את הסמכות והכח לעשות זאת?

ועוד, כיצד עלינו להבין את החלק (ולא משנה גודלו) של התורה שבעל פה שהינו מסורת מסיני, מה מטרתו? מדוע דינים אלו אינם חלק מהתורה שבכתב? ומדוע צריך שדינים אלו יהיו מסורת מסיני אם חכמים יכלו בין כך לחדש אותם מדעתם?  

מסורה, דרשות והלכה למשה מסיני

על פי הרב שמואל אריאל ב"נטע בתוכנו", למשה רבינו ניתנו שלושה קבצים בסיני: תורה שבכתב, תורה שבעל פה - מסורת פרשנית לתורה שבכתב ודינים שנלמדים מתוך התורה שבכתב, והלכות למשה מסיני - קובץ הלכות שאינן כתובות ואף אין להן סמך בכתובים. 

על פי הרב אמנון בזק ב"נצחוני בני", למשה רבינו ניתנו שני קבצים בסיני: תורה שבכתב, ותורה שבעל פה - קובץ הלכות שנמסרו בעל פה. במשך הדורות חכמים תלו חלק מההלכות מהתורה שבעל פה שנמסרו למשה במילות הפסוקים. יתר ההלכות שחכמים לא הצליחו לתלות אותם בכתובים מכונים בידי חז"ל הלכה למשה מסיני. אם כי, יש הלכות המכונות "הלכה למשה מסיני", הגם שאינם למשה מסיני, והם נקראים כך רק על דרך ההפלגה, או שהכוונה ששורשם מעקרונות שמשה קיבל (אם כי אז לא ברור מדוע לומר זאת על כלל ההלכות המכונות "הלכה למשה מסיני").

על פי הרב שמואל אריאל חכמים למדו את המקרא, ומתוך הבנתם את המקרא חידשו דינים. זאת המשמעות של דרישת הפסוקים - כלומר, כך חכמים הבינו את המשמעות העמוקה של הכתובים.
על פי הרב אמנון בזק יש שני סוגי מדרשים: 1. מדרשים יוצרים - אלו הדינים שהתחדשו לחכמים מלמידת המקראות. 2. מדרשים מקיימים - דרשות פסוקים שנמצאו בדיעבד כדי להצדיק הלכה קיימת.
כיצד נוצרו אותן הלכות להן נמצאו מדרשים מקיימים? גם לזה יש שתי אפשרויות: 1. הלכות שניתנו במסורת מסיני (ראה פיסקה לעיל) ובתקופה מאוחרת יותר חכמים תלו אותן בפסוקים. 2. הלכות שחכמים חידשו מדעתם ותלו אותם בפסוקים.

הגם שמוסכם על דעת שני המחברים שלא ניתן להבחין בין הלכות שעברו ממסורת מסיני, לבין הלכות מאוחרות יותר המצויים בדרשות חכמים, לדברי הרב בזק ניתן להבחין בקלות יחסית בין מדרש יוצר למדרש מקיים: "בכל מקרה שקשה או בלתי אפשרי להבין כיצד ההלכה הנלמדת מן המדרש אכן נובעת מן הפסוק, המסקנה הסבירה היא שאכן ההלכה אינה נובעת ממנו" וזהו מדרש מקיים. "לעומת זאת, כאשר מדרש הכתוב נראה הגיוני... סביר להניח שזהו מדרש יוצר" (נצחוני, עמ' 110).

אבל עוד לא סיימנו. יש פעמים בהם חכמים תלו את דבריהם בפסוקים, אך בכל זאת זה אינו מדרש מקיים, אלא אסמכתא בעלמא. כיצד נדע להבחין בין אסמכתא לבין מדרש מקיים? "התשובה הפשוטה לשאלה זו היא שכאשר מדובר באסמכתא מדרבנן, נאמר במפורש: 'מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא'." (נצחוני, עמ' 140)
זאת, חוץ ממקומות בהם לא נאמר שזה אסמכתא, ובכל זאת זה כנראה אסמכתא, כמו שמובא שם בעמ' 216:

הרי מפורש במדרש [...]:
"'את אחיך תשמט ידך' - ולא המוסר שטרותיו לבית דין. מיכן אמרו: התקין הלל פרוסבול מפני תיקון העולם"
אך באמת אין כאן קושי שהרי מעצם הקשר שציין המדרש בין "תקנתו" של הלל לבין דרשת הכתוב מתבקשת המסקנה שאין זה מדרש רגיל, אלא רק אסמכתא [...]

יוצא מכאן הבדל מענין. נראה לי שברור לכולם שדרשות הפסוקים לא התחילו רק בתקופת יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן. לשיטת הרב שמואל אריאל, בדורות הראשונים (מתקופת משה ועד לתקופת התנאים) כאשר לימדו חכמים את התורה שבכתב לתלמידיהם, הם ביארו להם את הפסוקים באופן שמתאים לאופן בו הם הבינו אותם. כלומר, ההלכות שהם חידשו היו מעורים בפירוש התורה שבכתב שמסרו מדור לדור. אך לשיטתו של הרב בזק, כשחכם קדמון מסוים חידש דין חדש ותלה את חידושו בכתובים, אין קשר פרשני נצרך בין הכתוב לחידוש. לכן, כשאותו חכם לימד את התורה לתלמידיו, הוא היה צריך הן לבאר להם את פשט הפסוקים, והן להוסיף להם את חידושיו. תלמידים אלו היו צריכים להעביר לדור שאחריהם גם את פשט הכתובים, גם את אותן הלכות שחידשו רבותיהם ולהוסיף וללמד אותם גם את החידושים שלהם עצמם. וכך הלאה. כלומר, עד לתקופת התנאים, ואף במשך תקופת התנאים, ההלכות בע"פ שהיו תלויים בפסוקים (אך לא יוצאים מהם באופן פשוט) כנראה הלכו ותפחו.

זאת ועוד, על פי הדרך אותו מציע הרב בזק, אכן בידי חכמים יש כח עצום: לחדש הלכות מדעתם, ובאם יצליחו לתלות אותם בפסוקים הרי שסברתם הופכם להיות קרובה מאד לדין תורה ממש. את חלק מההלכות שמשה קיבל בסיני בעל פה, הצליחו חכמים מאוחרים לתלות בפסוקים, אך חלק אחר לא הצליחו לתלות ואלו מכונים, כאמור, "הלכה למשה מסיני".
אבל לא ברור מה בדיוק המלאכה הזאת של "תליית" הלכות בפסוקים? כיצד היא עובדת? מדוע היו הלכות שלא הצליחו לתלות אותם בפסוקים? מדוע הפסיקו את מלאכת "תליית" הלכות בפסוקים? ומתי בדיוק הפסיקו זאת?

לעומת הרב בזק, הרב שמואל אריאל דוחה לחלוטין את המונח "מדרש מקיים". לדידו, אין, ולא יכול להיות, דבר כזה שהלכה תתפתח בסברתו של החכם ואחר כך ייהפך לגוף דברי התורה על ידי "תלייתו" בדברי הכתוב. מתוך שיטתו של הרב אריאל נראה לי שיש מקום להעמיק יותר בשאלת הרקע המחשבתי-רעיוני שהוביל את העולם האקדמי לפתח את החלוקה בין מדרשים יוצרים למדרשים מקיימים. כלומר, כיצד העולם האקדמי מתייחס לכל הספרות התורנית המכונה "תורה שבעל פה"? האם יש בעיה לאמץ את העמדות המקובלות באקדמיה? ואם לא, מה מונע זאת? ציפיתי לראות התייחסות לכך בספרו של הרב בזק, כפי שעשה בספרו "עד היום הזה" על התורה שבכתב, אך לא מצאתי שם התייחסות כזאת.

קראו את תגובתו של הרב אמנון בזק על הדברים דלעיל - כאן.