הערה על חכמים ד'

בשבועות האחרונים התחלתי לקרוא את הכרך הרביעי של סדרת חכמים מאת הרב ד"ר בנימין לאו ובהוצאת ידיעות ספרים. לדעתי, סדרת חכמים הוא אולי סדרת הספרים החשובים ביותר שיצאו לאור בעשור האחרון. אני נהניתי מאד מהכרכים הקודמים ולמדתי מהם הרבה. אני מתכוין לחזור לכרוך בעתיד כשאסיים לקרוא את כולו. עד אז, רק הערה קטנה.

בספר יש תערובת של מחקר אקדמי עם הבנה בית-מדרשית. הרב בני לאו מצליח בדרך כלל בעין ביקורתית לדחות דברים מוזרים. כך לדוגמא בעמ' 72 הוא מביא אגדה מהירושלמי (בתרגום):

רבי יהודה נשיאה שלח לרבי הושעיה ירך אחת וכד יין. שלח ואמר לו: קיימת בנו ומתנות לאביונים. חזר ושלח לו עגל שלם וחבית יין, שלח לו ואמר קיימת בנו ומשלוח מנות איש לרעהו. 

בדבריו על אגדה זו הוא דוחה את דבריו של הרב אהרן הימן בתולדות תנאים ואמוראים הסבור שיש מכאן ראיה שרבי הושעיה היה עני. במקום זה הוא מסביר:

חוט של הומור משוך על הסיפור הזה... החכם מגיב בהומור ביקורתי מושחז כלפי הנשיא שמביא לו מתנה שאינה ראויה למעמדו. 

לעומת זאת, לפעמים אני מרגיש שאני בכלל לא מבין מניין מגיע הרב לאו.
הרב לאו מימרא אחרת מהירושלמי (בתרגום) בעמ' 76:

רבי יהושע בן לוי היה מנחה את תלמידיו: לא תקנו לי ירק אלא מגינתו של סיסרא. הופיע (אליהו הנביא) זכור לטוב אמר לתלמיד: לא אמור לרבך אין כאן "גינת סיסרא", זהו שטח של יהודים שנרצחו וסיסרא גזל מידיהם. אם אתה רוצה להחמיר - תחמיר על עצמך ותשתווה לחברך. 

על בסיס מימרא זו קובע הרב לאו (בעמ' 77) שרבי יהושע בן לוי מפגין "יחס ענייני" כלפי הנוכרים הפאגאניים שבעירו, וכן שניכרת "הרוגע שבהתנהלות ריב"ל עם הפאגאנים בשוקי לוד".
בעיני הבנה זו קצת תמוהה.