מבקשי פניך

התפרסם במסגרת מדור "דעת תורה" באתר כיפה (קישור). ניתן לקרוא את כל הטורים שהתפרסמו במדור זה כאן.

זה לא כל יום שרב חשוב ומוערך ע"י רבים עומד בפני קהל ועולם ומעריך את עצמו.

זה קרה לפני מספר שבועות בערב השקה לספר "מבקשי פניך – שיחות עם הרב אהרן ליכטנשטיין", מאת הרב חיים סבתו, שהתקיים בבית הכנסת הגדול בירושלים. בסוף דבריו באותו ערב אמר הרב ליכטנשטיין לקהל (דברי הרא"ל הללו החל מדקה 1:34:00):

"לפעמים אני שומע מאנשים המכירים את הישיבה שלנו, שבישיבת הר עציון יש שני ראשי ישיבה. אחד עם נשמה חסידית גדולה וידע בשאלות ותשובות, פיקח, חכם. השני שכלתן קר, רציונליסט שבינו לבין דביקות אין ולא כלום. מי שלא העריך את גדלותו של הרב יהודה עמיטל ז"ל על כל היבטיו שגה בגדול. גדלותו בתורה היתה מרשימה בכל חדרי התורה בהם עסק.
אני יוצא מכאן, אני מקווה שמידת הענוה לא תיפגע יתר על המידה, אבל עם משהו... בבחינת 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם', בבחינת החשיפה למלכות שמים, ואולי בעיקר... להיות 'מבקש ה''... אנחנו כמאמינים רוצים להיות מבקשי ה'... לפנות לקב"ה ולומר... אנא תעזור לי בדרך, אנא תנחה אותי, אנא תן לי משהו מהאור האדיר שבוקע מעולם ועד עולם..."

בדברים גלויים ונדירים אלו הרב ליכטנשטיין לא רק נותן הערכה עצמית, אלא גם מבטא קושי מסוים שהוא חש כמחנך, כרב וכראש ישיבה. לדבריו, תלמידיו, או לפחות חלק מתלמידיו, לפעמים העריכו אותו על חכמתו, על ישרותו, על "בריסקיותו", אך פחות הבחינו במידות המבטאות יראת ואהבת ה' כגון: דבקות בה'.

אני מאד מתחבר לדברים אלו והם נוגעים בי במקום מאד פנימי. כרב, הייתי רוצה שאדם המגיע לבית הכנסת לא רק ירגיש שהוא ממלא את חובתו כלפי הקב"ה ושהוא יכול לסמן וי ליד הסעיף בשלחן ערוך המורה לו להיות בבית הכנסת או בתפילה. אני שואף שמי שמשקיע מזמנו בחייו הרוחניים ובית הכנסת תופס מקום חשוב בחייו, יחוש שהוא קיבל רוחניות. לצערנו, הדברים לא תמיד הולכים יחד. ישנן קהילות דתיות שיש בהן לפעמים תחושה הקרובה למה שהרב קוק זצ"ל מתאר בדברים הבאים (חדריו פח):

"אני רואה עולם מלא של נשמות ישנות, נשמות שבגוף, נשמות ששמרי הגוף מתאחזים בהן, שאין להן המעוף הגמור, הטיסה העליונה, שמעל כל שאר וגוף, ממשלה מוחלטת על הגוף ועל כל ערכי הגוף."

בהמשך אותה פסקה מופיע גם התיאור שאני שואף אליו גם לעצמי וגם הייתי רוצה שכך ירגיש אדם המקושר לבית הכנסת:

"ואחרי כן אור חדש יופיע, אוצר חיים חדש ומלא רעננות, נשמות חדשות, מלאות הופעת חיים גאיוניים, ממשלת עולמי עולמים הפורחת ועולה, המשחקת בכל עת לפני הדר אל עליון, האצולות מזיו החכמה והגבורה של מעלה."

אני מניח שזו שאלה ששואל את עצמו כל רב, ר"מ בישיבה או באולפנה: כיצד אני יכול לגרום לבני קהילתי או לתלמידיי ולחניכיי להרגיש התעוררות רוחנית? כיצד אני דואג שעבודת ה' לא תיעשה כמצות אנשים מלומדה?

אחת מהאפשרויות להתמודדות עם השאלה זה לאמץ הנהגות מדרכי החסידות והקרליבכיות שיכניסו מעט חמימות והתלהבות לקהילה. דרך זו עלולה להועיל לחלק מהקהילות, אך יש לה גם תופעות לווי. לתופעות הלואי נדרש לאחרונה גם הרב אמנון בזק במאמר שפרסם. בקהילות אחרות, בעלות אופי יותר מסורתי, ייתכן ויועיל דווקא גישה המצויה בערוצים כדוגמת ערוץ ההדברות. כמובן, שגם לגם לשיטה זו יש תופעות לווי שיש לקחת בחשבון. כך או כך נדמה ששיטות המגיעות מבחוץ לעולם לא יתאימו לכולם.

אני מרגיש שהתשובה העיקרית לשאלת ההתחברות הרוחנית היא דוגמא אישית. הרב ושאר אנשי הרוח בקהילה צריכים לשקף לבני הקהילה שיש בקיום מצוות יותר מכמות של סעיפים קטנים. זה כמובן לא יכול לבוא רק מדיבורים בעלמא, אלא באופן שגלוי לאחרים שהחיבור לתורה ולעבודת ה' הולכת יחד עם שאיפות רוחניות ועבודה רוחנית שבסופו של דבר יש בה גם התעלות רוחנית.

ולוואי ונזכה להטמיע דבר זה בלבנו כדי שנצליח גם להנחילה לאחרים.