ביקורת ספרים: גשר בנות יעקב, הרב חיים נבון

גילוי נאות: הרב חיים נבון הוא חבר שלי. דומני שהקורא ייווכח שדבריי נכתבים ללא משוא פנים ובה בעת הינם בבחינת תוכחת אוהב.

אתחיל ע"י הצגת הנושא הראשון הנדון בספר, במילים שלי.

- אשה פטורה ממצוות שהזמן גרמא באופן קטגורי.

- אשה פסולה להעיד

- אשה פסולה לדון

- אשה פסולה מלהיות מלך (ולשיטת הרמב"ם להחזיק בכל תפקיד שיש בו שררה)

- אשה פטורה מלימוד תורה

- אשה פטורה ממצוות פריה ורביה

- איש מקדש אשה, אך אשה אינה מקדשת איש

- איש מגרש את אשתו, אך אשה אינה מגרשת את בעלה

- בעל מפר את נדרי אשתו, אך אשה אינה מפרה את נדרי בעלה

- מציאת אשה לבעלה

- אשה אינה יכולה לעלות לתורה

- אשה אינה משמשת כחזן (גם במקומות בהם לא נדרש כלל חזן)

- אשה אינה מצטרפת למניין (גם לא לזימון – עשר נשים מזמנות ללא "אלקינו")

- אדם יכול למכור את בתו לאמה, אך לא את בנו.

- אדם יכול למסור את בתו לאשה לאדם זר (גם מנוול ומוכה שחין) ולזכות בכסף קידושיה, אך לא את בנו.

- מעשה ידיה של בת לאביה ושל אשה לבעלה

- מהתורה איש יכול להתחתן עם שתי נשים, אך אשה רק עם איש אחד.

עקרונית אני חושב שיש מה להוסיף לרשימה הזאת, אך זה מספיק כדי להציג את הנושא: האם התורה מפלה נשים לרעה?

ובכן, הרב נבון משיב על השאלה באופן נחרץ: התורה אינה מפלה נשים לרעה, אלא פשוט מתאימה את המצוות לתובנה הפשוטה שנשים וגברים שונים זה מזה.

הרב נבון אינו דוחה כל מיני נסיונות להגדיר את השוני שבין גברים ונשים, כדוגמת חלוקה בין רגש לשכל, מאדים ונוגה, חוץ ופנים וכד', ומעדיף להצהיר שהוא אינו יודע ואולי אף אינו מתיימר להבין את תפיסת התורה בקשר לחלוקה שבין המינים. אך יחד עם זאת כיוון שתפיסת התורה היא נצחית ומחייבת, הוא מקבל את אותה תפיסה שהוא אינו יודע להגדיר.

הטענה הזאת היא מוזרה לי משתי בחינות. ראשית, בעולם החול לא היינו מוכנים לקבל אמירה כזאת. בפקולטה להנדסה באוניברסיטה יש רק מיעוט קטן של נשים מבין הסטודנטים, אך אם היינו שומעים שהאוניברסיטה החליטה להגביל את ההרשמה לפקולטה להנדסה רק לגברים מכיוון שיש שוני בין גברים ונשים ועשרות שנות ניסיון לשלב נשים לא עלו יפה וכנראה שיש להוסיף את לימודי ההנדסה לרשימת ההגבלות על הנשים שכתבנו לעיל, היינו בודאי מתרעמים – ובצדק. בכל תחומי החיים אנחנו שואפים לאפשר שוויון הזדמנויות לנשים, ולא מוכנים לקבל את השוני המובנה בין גברים לנשים כסיבה מספקת לנעול שערים באופן גורף בפני הנשים. בכל תחומי החיים כתבנו, חוץ מחיי הקדושה שלנו.

זה מוביל לבעיה השנייה שאני רואה בדבריו. הרב נבון מאריך להסביר שעמדת התורה שיש שוני בין גברים לנשים הינה שונה מהעמדה המערבית הנפוצה כיום הקוראת לשוויון בין המינים. הוא מוכיח את דבריו מהפולמוס הקיים בקשר להשתלבות נשים בצבא, שבה נשמע הבון-טון שאין הבדל בין גברים לנשים. דומני שהטענה הזאת אינה נכונה. ניקח לדוגמא את מובילי מיכלי המים של החברות למים מינירליים. חברת המים מחלקת ללקוחותיה בקבוקים ענקיים של מים ששוקלים לא מעט. האנשים העובדים בחלוקת הבקבוקים הללו הינם גברתנים בעלי מידות גדולות. אינני מכיר אף אשה או ארגון פמיניסטי הטוען שכל עוד לא יהיו חמישים אחוז נשים העובדות בקו החלוקה של מיכלי המים, אז המהפכה הנשית עוד לא הגיעה לסיומה. מנגד, הקול הנשי הרווח הוא שאם תימצא אשה שיש לה את הכישורים הגופניים לעבודה הזו והיא מעוניינת לעבוד בעבודה הזו, אזי אין למנוע זאת ממנה רק מפני שהיא אשה. לא שויון יכולות יש בטענה הנשית, אלא שויון הזדמנויות. קל מאד להתווכח עם עמדה, שלטעמי לא קיימת במציאות, הרואה זהות בין יכולות הגברים והנשים. הרבה יותר קשה להתווכח עם עמדה הדורשת שויון הזדמנויות.

אמנם, הרב נבון כן מתייחס במקום אחד בספר לדרישה לשויון הזדמנויות לנשים חריגות וכותב כי התורה נותנת כלל לרבים, ואינה יכולה להתייחס לכל יוצאת דופן. אני מוכן לקבל טענה זו, על אף שגם היא צריכה לדעתי יתר ביאור: הרי התלמוד כולו מלא במקרים "יוצאים דופן" שבהם דנים האם הכלל התורני עומד בעינו באותו מקרה אם לאו.

את השוני התפקודי בין המינים, שעליו מדבר הרב נבון, הוא משווה לשוני התפקודי בין כהן לישראל. כשם שאנשים מן השורה מבינים שיש כאלו שנולדו כהנים ויש אחרים שנולדו ישראלים, וזה משונה למצוא בחברה הדתית ישראל שיתרעם על כך שההלכה לא מאפשרת לו לעלות לדוכן ולברך את ברכת הכהנים, כך אין סיבה שלא יבינו שיש שוני בין המינים וזה לא שייך שאשה תתרעם על כך שלא נותנים לה לעלות לתורה או להניח תפילין וכד'.

טענה זו גם כן לא מתיישבת על דעתי. אני נשוי לבת לוי, ובאמת שאין לי שום קנאה וחמדה לבני הלויים שיוצאים ליטול את ידיהם של הכהנים. אבל זה רק בגלל שזה משהו שלא חסר לי. אבל אם מאידך חכמי הדורות היו "מעדכנים" את חיוב התרומות והמעשרות והיה עלי לתת מעשר ממשכורתי לאחד מגיסי שמרויח משכורת מכובדת מצד עצמו, עם כל הצער שבדבר מן הסתם הייתי מתחבר מאד לטענתו של קרח ושואל: "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'". הרי דיני מעשרות נתנו בתקופה ששבט הלוי לא היו בעלי נחלה ויועדו להיות משרתי עליון, כיום מה טעם יש בנתינת מעשר ללוי. הנשים הטוענות כנגד הדרתן מתחומים מסוימים טוענות טענה אמיתית: הדרת הנשים נעשה בשעה שהנשים היו מודרות גם חברתית ותרבותית. כיום זה לא המצב.

לדברים אלו יש להוסיף. פתחנו ברשימה מכובדת של תחומים בהם יש שוני בתורה בין האיש לבין האשה. בכל תחומי החיים שלנו מעמד הנשים השתנה פלאים במאתיים השנים האחרונות וכמעט שלא ניתן להשוות בין האשה של פעם לבין האשה של היום. כיצד התורה וההלכה התאימו את עצמם לשינוי הזה? איך השינוי הזה מוצא את מקומו בחיינו הדתיים? כל שנה לפני יום העצמאות אני שומע אנשים מהמגזר שלנו המסבירים על השוני העצום שעבר עם ישראל במאתיים השנים האחרונות. "האם ייתכן שהתורה לא דורשת מאיתנו לתת ביטוי לשינוי הזה גם בעולם הדתי שלנו?!", זועקים הדרשנים בימי אייר. ואני שואל: האם ייתכן שלא נאמר אותו הדבר גם ביחס למעמד האשה?

אמנם, הרב נבון מרחיב להסביר שאין טעם כיום שנשים לא תלמדנה תורה באותה רמה ועמקות שגברים לומדים. אך האם זה מספק? מכל הרשימה הגדולה, הדבר היחיד כמעט שהשתנה במאתיים השנים האחרונות זה אכן לימוד תורה לנשים. האם זה מספק?

דבר נוסף שכותב הרב נבון בספרו הוא לגבי חיוב נשים במצוות שהן פטורות מהן, ובכללן כל המצוות הקשורות לציבוריות הדתית. הרב נבון מעיר, בצדק לטעמי, שלא ניתן לרקוד על שתי החתונות – גם להתלונן על כך שהנשים פטורות מהמצוות וגם לא להיות מעוניינות להיות חייבות במצוות אלו. לטענה זו הוא מוסיף סקר לא מקצועי שהוא ערך, ולדבריו:

"דנתי בנושא זה עם נשים רבות. כולן תהו: האם היו רוצות להיות חייבות בתפילה בציבור שלוש פעמים ביום כדי ש'בתמורה' יהיו חלק מן המניין? בסופו של דבר, לא היתה אשה אחת שענתה בחיוב על השאלה הזו. אורח החיים של נשים אינו מאפשר להן להתפלל בציבור דרך קבע. התוצאה היא שאין הן חלק מן המניין המאפשר תפלה בציבור"

טענה זו היא בעייתית מאד. בקהילות רבות שאני מכיר גם רוב הגברים אינם מעוניינים בחיוב בתפילה בציבור שלוש פעמים ביום. מה נאמר אז? שאורח החיים של הגברים אינו מאפשר להם להתפלל בציבור דרך קבע?!

הדבר האחרון שברצוני להתייחס אליו בספר הוא נושא השמרנות. באחד מפרקי הספר, הרב נבון מרחיב ומנגיש מאמר שפרסם לאחרונה בכתב העת אקדמות. הפרק כולו הוא שיר הלל לשמרנות. עקרונית, הטענה המרכזית בו היא טענה נכונה, ברגע שעושים שינויים על מצב נתון, קשה מאד להעריך את השפעותיהם. כך אנחנו יכולים ללמוד מהתנועה הקונסרבטיבית בארצות הברית, שפתחה את שעריה לשויון בין המינים ובכך החלישה את המחויבות הגברית לתנועה, ובכך החלישה את התנועה כולה. עם זאת, אני מסתייג משני דברים בפרק. הראשון הוא הסמנטיקה. הרב נבון מכנה את השינויים בציבוריות הדתית, כגון מינוי רב-אשה בתואר "ניסויים בבני אדם". זהו תיאור דמגוגי שנועד להרתיע. אך בפועל כולנו עורכים "ניסויים בבני אדם". את בני שלחתי ללמוד בבית ספר חדש, שנפתח בדיוק כשהוא נכנס לכיתה א', לא היה לי מידע או ניסיון אם בית הספר יהיה מוצלח או לא. אך חקרתי ובדקתי את הנושא כמיטב יכולתי והגעתי למסקנה שכדאי לנסות את בית הספר החדש. האם זהו ניסויים בבני אדם? הקהילה שלי מינתה אותי כרב, למרות שלא היה לי שום ניסיון ברבנות קהילה, האם זהו ניסוי בבני אדם?!

בנוסף, הרב נבון מזכיר ששמרנות עובדת כל עוד אין משבר. לדבריו, אם זה לא שבור – לא ננסה לתקן. אך ברור שבמצב משבר שמרנות היא הרסנית. אם רבי יוחנן בן זכאי היה שמרן, כנראה שהוא לא היה מבקש את יבנה וחכמיה. האפשרות לבחור כעת בדרך השמרנית היא אפשרית כל עוד ההערכה היא שאיננו נמצאים בתקופת משבר. הסתייגות ברורה זאת לדעתי חסרה מהפרק הזה.

בספר "גשר בנות יעקב" הרב נבון מציב מראה מול המציאות ומסביר בצורה קולחת ומעניינת מדוע לאור הכלים ההלכתיים הנתונים בידינו כיום התקבלה המציאות הנתונה. כמובן, שאינני יכול לחלוק על הרב נבון בקשר למציאות כפי שהיא. אף אינני יכול לחלוק על ההיסק מן הכלים ההלכתיים הנתונים בידינו למציאות בהווה. המחלוקת שלי עם המחבר הוא בעיקר בנימה. הרב נבון מוצא לנכון להצדיק את הכלים ההלכתיים הנתונים בידינו, תוך כדי שהוא מדגיש שיש הרבה תחומים בהם הוא אינו יכול להצדיק את הקיים אך הוא מקבל זאת כחלק מאמונתו בתורה. לעומתו, אני אינני רואה סיבה או צורך להצדיק חלקים מההלכה שאינני מזדהה איתם. במקום הצדקת ההלכה אני מייחל שיקום גוף בעל ראייה ארוכת טווח ורוחב כתפיים שיקדם אותה ויתאים אותה למציאות ימינו. עד שזה יקרה, כחלק מההכרה שהשכינה הנמצאת בגלות, כך גם ההלכה נמצאת בגלות במובנים מסויימים. אחד התחומים בהם ההלכה היא בגלות, לטעמי, זה ביחס בין המינים.